על כל שפתיים נשואות היום המלים: ‘סוציאליות’, ‘בורגניות’, ‘שמאל’, ‘ימין’ וכו' וכו'. העיקר הוא אפילו לא הצדק הציבורי, לא הסדר הרצוי, לא החיים המבוקשים, – העיקר הוא השבּלוֹן המקובל בשעה האחרונה, הדעות המתהלכות ברחוב, השמות המפורשים על־פי פרד"ס 2מודרני.
בתוך כל הנחשולים האלה מזרמי חייהם של אחרים עומדים אנחנו, המבקשים מה שיש לבקש מתוך עצמנו, המבקשים דרך, המבקשים חיים, המבקשים אדם. עומדים אנחנו, אפשר לומר, בודדים, – הכול רץ עף ל’חיי עולם', הכול רואה לפניו מרחקים, מעמקים, כל מה שהפה יכול לדבר, רואה את עצמו מרחיב לעבוד, מגדיל לעשות, רואה… כי הכול רואים, כמו שראו הכול – במעשייה הידועה של אַנדרסן – כי המלך הערוֹם לבוש בגדים נפלאים.
מה אנחנו מבקשים? מדוע אין אנחנו רצים, עפים, מרחיבים לעבוד, מגדילים לעשות?
את עצמנו אנחנו מבקשים ואת חיי עצמנו. לא ספוג הסופג את הכול ושאין בו משלו כלום או שיש בו רק ספוֹגיוּתו, ולא חיים מתורגמים משל אחרים או עשויים על־פי השבלון או ברוחם של אחרים, כי אם אישיות עצמית – לאומית לכלל העם ופרטית לכל פרט ופרט – חיה ברוח עצמה ויוצרת את חייה מתוך עצמה, אנחנו מעמידים את הכל על עצמנו. כל כוחנו הוא בנו בעצמנו וכל יצירתנו היא אנחנו בעצמנו. גם כל מרחב, מרחק, עומק, מעוף אינם אלא מידות לתחיית עצמותנו. מזמן שאני פה, לא הבטתי אף פעם החוצה, באשר יודע אני, כי לא הכוחות החיצוניים הם העיקר בשבילנו. כל המתרחש בחוץ אינו מטיל עלי אימה יתירה, ומצד אחר, אינו מביאני לידי התלהבות יתירה. אני חיכיתי ומחכה להצהרה שלנו, של העם. זו עדיין לא באה, בשביל זו, בשביל שהעם ידע לעזור לעצמו, צריך עוד הרבה לעבוד, ואת העבודה הזאת אנחנו עושים.
אולם לצורך כך אנחנו זקוקים יותר מכול לאחדוּת שלימה, לאחדות בכול: לאחדות הרעיון, לאחדות המעשה, לאחדות העם. יש לנו הרבה כוחות, רק כוח אחד חסר לנו – הכוח המאַחד. העיקר חסר, אין עצמות שלימה, חיה ויוצרת חיים, באין בה אחדות שלימה. ואין יצירה שלימה, באין ריכוז שלם של היוצר ביצירתו.
א. אחדות הרעיון
אין לפנינו לאומיות וסוציאליות, – יש לפנינו לאומיות, הכוללת הכול. אין אנחנו באים לברוא חברה, קיבוץ מיכני, – אנחנו באים לברוא את עצמנו: עם חי, אישיות קיבוצית, אדם קיבוצי. את הצדק הכלכלי, בכלל את הצדק בכל צורותיו וגווניו, בין אדם לחברו ובין עם לעם, אנחנו דורשים לא בשם הסוציאליות, כי אם בשם הלאומיות. ‘והארץ לא תמָכר לצמיתות כי לי הארץ’, ‘צדק צדק תרדוף’ וכדומה וכדומה נאמרו, כמדומה, לא בשם הסוציאליות. את הצדק בין אדם לחברו ובין עם לחברו, אפשר לדרוש בשם הלאומיות החיה לא פחות ממה שאפשר לדרשוֹ בשם הסוציאליות, בשם החברותיות, בשם הקיבוץ המיכני. יותר מזה, לעומקו של דבר ולאמיתו של דבר, יש לדרוש את הצדק בכל צורותיו וגווניו דווקא אך ורק בשם הלאומיות, בשם האישיות הקיבוצית, האדם הקיבוצי.
המחשבה הסוציאליסטית ובכלל המחשבה השליטה במוחות בזמננו גוזרת, כי אין כוח הרעיון גדול על נפש הציבור, במקום שהחשבון הכלכלי אי־האמצעי של הפרטים דורש אחרת. אין בני אדם בדרך כלל, מלבד יחידים יוצאים מן הכלל שאין להעמיד עליהם את בניין החיים הכללי, עשויים לוותר ויתור של ערך ושל כוח על תועלתם הפרטית בשם התועלת הכללית, אינם עשויים לשנות את חייהם הכלכליים שינוי יסודי בשם תביעת הצדק הכללי. לשנות שינוי יסודי, לחדש את סדר־החיים הכללי לתועלת הכלל אפשר רק בכוח אותה התועלת הכלכלית הפרטית של הנוגעים בדבר, של הפועלים, היוצרים את הערכין הכלכליים. מכאן – מלחמת המעמדות, מכאן – ההכרח ההיסטורי.
כך היא התורה. אולם המעשה, המעשה של מקיימי התורה גופם ובתוך כדי קיום התורה גופו, המעשה של כל התנועה הסוציאליסטית, שהקריבה ומקריבה כל־כך הרבה קרבנות אפילו בצורתה היותר שקטה, מוכיח את ההפך ממש, כמובן, שלא מדעת בעלים. אין אדם נותן את נפשו, מקבל עליו ברצון כל מיני ייסורים וגם עונש מוות, לשם תועלתו הפרטית, שהוא לא ישיגה ולא ייהנה ממנה. פה פועל בעיקר כוח הרעיון, האידיאל של העתיד. כל כוחה של התנועה הסוציאליסטית באיזו צורה שהיא הוא לא בתועלתם הפרטית של הנוגעים בדבר, כי אם דווקא ברעיון הכללי של העתיד. קח ממנה את הרעיון הכללי, את כוח האידיאל – והיא אפס. אלא שהדעה הסוציאלית מצאה אמצעי לתת לרעיון העתיד צורה מוחשית, ממשי, ולקרבו באופן כזה אל הלבבות והמוחות בקלות, בלי כל הכנה קודמת. אולם מזה גופו, ממה שהיא נתנה לרעיון צורה חד־צדדית של חומריות ריקנית, יצאה בשורה האחרונה גם חולשתה, שאין לה תרופה.
הטעות היא פה בחוסר הדיוק בביטוי ההנחה, בהכללה היתירה של ההנחה, כי הרעיון אין כוחו גדול על הציבור עד כדי להביאו לידי שאיפה חיה ועבודה חיה לשנות את סדר חייו שינוי יסודי. הרעיון אין כוחו גדול על הציבור, כל זמן שהוא נחלת יחידים, או כל זמן שהציבור תפס אותו רק תפיסה מוחית, אבל לא תפס אותו תפיסה נפשית. אולם משעה שהרעיון נעשה לקנין הכלל, לקנין נפשו של הכלל, אין לך כוח גדול ממנו על החיים. את זה יש לראות בבהירות מַספקת בתנועות הדתיות הכבירות בראשית התהווּתן (למשל, בעת התהווּת הדת הנוצרית והאיסלם). השאלה היא: איך להקנות את הרעיון לציבור, עד היותו לו קניין עצמי, כוח יסודי בנפש, פועל בתוקף ובתמידות של כוח חיוני.
פה מתחילה הערבוביה, הגישוש באפלה. בתחילה, כמו שטבע הדבר מחייב, רואה המחשבה האנושית את הדבר פשוט, כדבר מובן מאליו, מחויב מעצם המטרה המבוקשה: אם להקנות לבני האדם את האידיאל של העתיד, בכלל את השאיפה לחיים עליונים, אידיאליים, הרי שצריך להגביר באדם את הרוח על החומר, להשליט בנפש את הכוחות העליונים על הנמוכים מהם. לצורך כך צריך לפקוח את עיני הציבור, להראות לו, כי החיים הממשיים, החומריים, הגשמיים, אין בהם ממש, אינם מביאים לאדם את האושר המבוקש, ועוד להפך. את הדבר הזה לא קשה להוכיח לציבור, החי תמיד חיים קשים חיים של עמל ורעות רוח, בכלל, בכל ימות השנה, אבל להפנות לזה את כל לבו ולרכז בו את כל מחשבתו לא קשה בייחוד בשעת מהומות ומבוכות מדיניות גדולת, בשעה שנפש הציבור מבקשת מרגוע, מפלט מחיי השעה הקשים והנוראים. ובכן – הבל ותוהו החומר, החיים הממשיים, העיקר הוא הרוח, החיים האידיאליים. מכאן, מהכרת שלטונה המוחלט של הרוח – האלטרוּאיזם. מכאן, משלילת ערכם של החיים הממשיים – שלילת האומה,יוצרת החיים הממשיים. אם הרוח, הרוח הערטילאית – הכול, האומה מה זו עושה? בעולם הרוח הערטילאית יש מקום רק לנפשות נאצלות של פרטים, המצטרפות באצילות לאנושות מופשטת. כך היא התורה הנוצרית עם כל התורות שיצאו ממנה.
אולם החיים הראו לדעת, כי אין תורת החיים מתקיימת במי שממית עצמו עליה. אין האדם כולו רוח. הרוח הערטילאית אינה רוח חיים, ולפיכך גם לא רוח עליונה. על־פי האמת, הרוח הערטילאית יכולה להלהיב את הציבור רק למשך זמן ידוע, כל עוד לא כלה בה הכוח החיוני מאותם החיים, שהולידוה. אולם משעה שכלה הכוח החיוני ההוא, משעה שהיא באה לפעול בחיים בכוח עצמה, מתגלה, כי כוח חיים אין לה. החיים שבים ללכת בדרכם הכבושה, והרוח מצטמצמת בפינתה ורק מעכבת את מהלך החיים, רק מכניסה בהם שקר וזיוף עם כל תולדותיהם ותולדות תולדותיהם.
כך הולכים החיים בתוהו לא דרך, עד שהמחשבה האנושית, המתלבטת ומתחבטת מצד אל צד לבקש דרך, נחבטת לאחרונה בקיצוניות השנייה. המחשבה של הזמן החדש המעמידה את הכול על ההסתכלות והנסיון, באה לכלל דעה, כי יסוד החיים הוא החומר, הגורם הכלכלי של החיים הציבוריים, הגורם הכלכלי הוא הכוח המניע את החיים עם כל תולדותיהם הנפשיות והרוחניות. מכאן – המיכניות של החיים הציבוריים, העמדת החיים הציבוריים על הסוציאליות, על החברותיות, על הקיבוץ המיכני, ולא על הלאומיות, הקיבוץ החי, האישיות הקיבוצית, האדם הקיבוצי. אם הכול חומר ריקני, האומה מה זו עושה? בעולם החומר הריק יש מקום רק לפרטים ממשיים, שסכומם הכולל נקרא אנושות. מכאן – המיכניות של עבודת החיים עם השאיפה להקנות לציבור את הרעיון של העתיד באמצעי מיכני, חומרי, באמצעות תועלתם הכלכלית הפרטית של כל הפרטים שבו.
המלחמה העולמית גילתה למדי את חולשתה של הסוציאליות, את חוסר כוחה לחדש את החיים, ואין צריך לומר – לתקן את האדם. מובן, כי לא במהרה יֵרדו מחזיקיה לסוף עומק חולשתה ולא במהרה יעזבוה. עוד ינסו את כוחם לחדשה מתוכה או ינסו לזווג לה את הלאומיות – זיווג, שאינו יכול לעלות יפה, בהיותו זיווג מין בשאינו מינו. אולם אין צריך להיות נביא כדי לראות מראש, כי בשורה האחרונה כל זה לא יצלח. החיים לא יתחדשו על ידי כך, האדם לא יתוקן. עבודה מיכנית אין בכוחה ליצור דבר חי. אין האדם כולו חומר, ואין החיים כולם חומר.
החיים בכלל, החיים של כל בריה חיה הם חומר ורוח כאחד, בבת אחת, בכל טיפה מטיפותיהם ובכל רגע מרגעיהם. וכן הם גם החיים הקיבוציים, וכן הכוח היוצר את החיים האלה – האומה. האומה אינה קיבוץ מיכני של פרטים מכלל אחד גדול – האנושות: האומה היא קיבוץ חי, אישיות קיבוצית, שהאישיות הפרטית אינה אלא תא אחד ממנה, כשם שהאומה גופה אינה אלא אבר בגוף האנושות. כך היא סדרם של החיים והעולם בכלל. אין אַטומים בודדים מתאחדים לצירופים חדשים, אבל הם מתאחדים למוֹליקוּלות, לתאים, לאברים, לבריה חיה, וכן הלאה. אין בעולם אדם סתם, בן לאנושות בלי אמצעי, כי אין בעולם חיים אנושיים סתם, – כל האדם הוא בן לאומה ידועה וחי את חיי אומתו (או חיי אומה אחרת), כי החיים הקיבוציים הם תמיד לאומיים. להקנות את רעיון העתיד את הרעיון לחדש את החיים ולתקן את האדם לציבור, עד היותו כוח פועל בנפש הציבור בתוקף ובתמידות של כוח חיוני אפשר איפוא רק על ידי עבודה לאומית, אומה אומה לפי טבע עצמה ולפי טבע ארצה, עבודה חיה, מקיפה את כל החיים, החומריים והרוחניים כאחד, בבת אחת, וחודרת לכל מעמקי החיים, עד לעומק החיים הקוסמיים, ועד בכלל.
* * *
אבל זו המבוכה – שדווקא האומה, כמו שראינו, אינה באה בחשבון, במקום שמבוקשת דרך לחידוש החיים ולתיקון האדם, זאת אומרת בעצם, במקום שמבוקשת קודם כול דרך להקנות לציבור את רעיון העתיד. יותר מדי, כנראה, שקועה המחשבה התרבותית בהפשטה ובהסתכלות בחזיונות ממשיים, המשמשים חומר להפשטה, והאומה, הבריה הקיבוצית החיה, שאין לחייה אותה הממשיות הפיסית של חיי בריה פרטית, ושאינה נתפסת לא בצורת דבר מופשט, כמו האנושות, ולא בצורת דבר ממשי, חומר להפשטה, כמו הפרט, היחיד, – האומה כאילו מתעלמת מתפיסתה של מחשבה זו. האומה היא לפי זה דבר מקרי, שריד קדומים, מחיצה מיותרת בין בני האדם, שנבנתה בטרם נגה על האדם אור המחשבה העליונה, ושמעתה היא רק משמשת חומת־סינים מצמצמת את המחשבה והנפשיות האנושיות, שאין לאדם חושב ומרגיש אלא להרסה ולצאת מתוכה אל המרחב, אל האנושות בלי אמצעי.
כך היא הדעה העליונה בצורותיה השונות, השונות זו מזו לעתים מן הקצה אל הקצה. דווקא הכוחות היותר נאורים, היותר חיים ויוצרים שבאותה אומה, שהיה בכוחם להשפיע על חינוך האומה ברוח עליונה, ברוח אנושית־קוסמית, – דווקא הכוחות האלה נוהגים לדלג על האומה ועל החיים הלאומיים, וכל מעיינם רק ביחיד ובאנושות ובדרך מן היחיד ישר אל האנושות בלי אמצעי, שהיא היא, לפי השקפתם, עצם דרך החיים העליונים. ניקח, למשל, את הכוחות היותר מפורסמים והיותר כבירי ההשפעה על המחשבה ועל החיים בדורות האחרונים. בא מרכס והטיף לסוציאליות, בא ניצשה והטיף לאינדיבידואליות, בא טולסטוי והטיף לאלטרואיזם. כל אחד מאלה הביא לידי ביטוי דבר־מה פועל על הנפשות בנטייה לחידוש החיים ולתיקון האדם מצד ידוע, דבר־מה עשוי להקנות לציבור את רעיון העתיד בצורה ידועה ובמידה ידועה, – וכל אלה ראו בלאומיות, בכוח היוצר של החיים הציבוריים, ניגוד וסתירה לאשר הם נשאו את נפשם אליו, לרעיון העתיד, כפי שהם ציירוהו לעצמם. וכך הדבר נוהג בכל הזמנים מים שהנצרוּת פסלה את הלאומיות. נאמנים לרעיון הלאומיות ומחזיקים במעוּזוֹ נשארים על הרוב הכוחות היותר חשוכים, היותר אֶגוֹאיסטיים, היותר גסים שבאומה אומה, ובהם, כמובן, מחנכים את האומה על פי דרכם הם. הלאומיות, האישיות הלאומית, נהפכת באופן כזה לשוֹביניות גסה ופראית. ברוח זו חוּנכה האומה מאז ועד עתה. אין פלא, כי במצב כזה די לחשבונות האגואיסטיים של אומות שונות לבוא לידי התנגשות, בשביל שהאגואיזם הלאומי הגס והפראי יתפרץ החוצה בכל כוח פראותו. ואז – מה שבייחוד מבליט את האבסורד שבדעה העליונה כביכול – אז גם אלה, הפוסלים את הלאומיות בכל ימות השנה, בהחזיקם בכל תוקף בדעה העליונה, הדוגלת בשם האנושות, נמשכים בזרם האגואיזם הלאומי לא פחות מאחרים, כמו שראינו למדי במלחמה הנוכחית.
מה שתובע ביחוד לדינה של המחשבה המבקרת הוא, שגם הדעה הסוציאלית, זו שכל ערכה הוא במה שהיא הראשונה ידעה להפעיל לטובת הרעיון את עצם כוחם של החיים, – שגם היא, כמו שראינו, רואה בלאומיות ניגוד ובכל אופן לא כוח עוזר, יותר נכון, לא את הכוח הפועל היחידי במה שהיא שואפת אליו. דבר אחד יש בדעה הסוציאלית, שיש לו או שהיה יכול להיות לו באמת ערך של מלה חדשה, של שינוי ערכין יסודי, של גילוי אופק חדש: שהיא העבירה את העבודה להקנות את רעיון העתיד לנפש הציבור – מספירת האמונות והדעות לספירת החיים, מעבודה שבלב ושבמוח עם עבודה של הטפה בכתב ובעל פה – לעבודה של חיים ממש, והפכה באופן כזה את עצם הרעיון מרוח ממרום מרחפת על פני החיים – לתנועה, לזרם כביר בעצם החיים (ודווקא לנקודה היסודית הזאת של הסוציאליות לא הוּשם לב).
הלא צריך שיהיה ברור, מדוע כל כך קשה להקנות לציבור את הרעיון ואת השאיפה לחדש את החיים, להראות ולהוכיח לו, כי החיים המבוקשים עולים על החיים הקיימים במידה כזאת, שכדאי וראוי לעשות להשגתם כל מה שיש לעשות ולתת כל מה שיש לתת. האומנם אין הציבור מסוגל להשיג, כי החיים של היום רקובים, קשים, דוחים לא רק מצדם הכללי, בתור חיי ציבור, כי אם גם מצדם הפרטי, בתור חיי כל פרט ופרט, וכי להפך, החיים המבוקשים הם לא רק יותר נקיים, יותר יפים, יותר נעלים במובן המוסרי, כי אם גם יותר נעימים לכל פרט ופרט במובן החיוני, מבחינת טעם החיים, שמחת החיים, אור החיים וכן הלאה? או האומנם אין הציבור מסוגל לחיים של שאיפה יקרה, קרובה אל הלב, ושל עבודה להגשמת אותה השאיפה? ומי הוא הציבור, אם לא אותם הפרטים, אשר בתור פרטים הם ברובם מסוגלים להרגיש מה שיש פה להרגיש ולחיות מה שיש פה לחיות? ומדוע הציבור בכללו גרוע מהפרטים, שהוא מורכב מהם?
קשה להקנות לציבור, לכל פרט ופרט מהציבור, את הרעיון והשאיפה לחדש את החיים, מפני שהחיים הקיימים הם חיים, והדבר המוצע לו בשם חיים מבוקשים אינו לפי שעה אלא רעיון, חלום, אמונה, דבר שבלב ושבמוח. הציבור הוא כעין בריה קיבוצית, הרגשתו, מחשבתו הציבורית הן עצם החיים הציבוריים. רעיון חדש, שאיפה חדשה נעשים לקניין הציבור רק במידה, שהם מוצאים להם ביטוי בעצם החיים הציבוריים, בעצם עבודת החיים הציבוריים.
כוח ההוכחה של החיים הציבוריים, כוח הטעם הציבורי גדול על נפש כל פרט ופרט – וממילא, בשורה האחרונה, שוב על הציבור בכלל, – הרבה יותר ממה שרגילים להביא בחשבון. למשל, אם הציבור מוצא טעם ורעיון בחיי עיר, ברחיקות מהטבע, הוא מכריח, את הפרטים שלא מדעתם, בעצם כוח החיים, לעבוד כל אחד במקצועו להשבחתם, לשכלולם, להנעמתם, לשיפורם של החיים האלה. מתוך כך מתפתחים בפרטים אותם הרגשות והנטיות, המתאימים לחיי עיר. כל זה שוב מושך את הפרטים לחיי עיר ופועל עליהם, שימצאו טעם ורעיון בחיים האלה ובכל מה שמחייבים החיים האלה. ולהפך, אם נצייר לנו, כי הציבור מוצא טעם ורעיון בחיי טבע, בחיי עבודה ויצירה בתוך הטבע, אז היה מכריח את הפרטים, גם מדעתם גם שלא מדעתם, לעבוד כל אחד מקצועו להשבחתם, לשכלולם, להנעמתם, לשיפורם של החיים האלה, מתוך כך היו מתפתחים בפרטים הרגשות והנטיות המתאימים לחיי טבע ויצירה. כל זה היה שוב מושך את הפרטים לחיי טבע ופועל עליהם, שימצאו טעם ורעיון בחיים האלה ובכל מה שמחייבים החיים האלה.
הדעה הסוציאלית השתמשה למטרתה בכוח ההוכחה, המקנה־רעיון הזה של החיים הציבוריים, אבל לא הביאה אותו בחשבון בתור כוח מקנה־רעיון, כי לא השתמשה בעצם כוח החיים בכל שלימותם, כי אם באחד הגורמים של החיים הציבוריים, בגורם הכלכלי. השתמשה בו, בכוח הכלכלי הזה, בתור כוח יסודי כשהוא לעצמו, בתור כוח מיכני, ונמצא יוצא שכרה בהפסדה. תנועת העבודה לבשה צורה לא של תנועה לאומית חיה, שביסודה מונח רעיון המקיף את כל החיים הלאומיים, החומריים עם הרוחניים כאחד, התופס את העבודה, מצד אחד, בתור כוח יוצר הערכין הכלכליים של העם, ומצד שני, בתור כוח יסודי ליצירת הערכין האנושיים־הקוסמיים של העם, לא של תנועה, המקיפה את כל העם, כמו שהרעיון מקיף את כל חיי העם, – תנועת העבודה לבשה צורה של תנועה מעמדית, של תנועה עסקית, של מעמד ידוע. הן מבחינת הלאומיות אין המלחמה בין העבודה והרכוש מלחמת מעמדות ולא מלחמה כלכלית בלבד, כי אם מלחמת העם בפרזיטיו, מלחמת החיים בריקבון. העבודה היא כוח העם, ולעם חשוב לא רק שהעובד יאכל את פרי עבודתו בשלימות, כי אם גם שכוח עבודתו, כוח העם, לא יצא לבטלה ולבהלה, שבכוח עבודתו יעשה מה שיש בו באמת צורך לכלל העם, מה שבאמת יוצר את חייו ואת רוח חייו, ולא מה שאין בו צורך אלא לפרזיטים או מה שמביא הפסד וחורבן לאומי ואנושי כאחד.
צריך להביא בחשבון, כי הקפיטליסטים ובכלל כל אלה החיים על עמל אחרים, שיש להם אינטרס ממשי כי הסדר הרקוב של שלטון הרכוש על העבודה יתקיים, הם חלק קטן מאוד בכל עם ועם. השאר, כל יתר העם, ואפילו אלה, שאינם עובדים עבודת ידיים, אלא שמצבם הכלכלי אינו יותר טוב או גם גרוע ממצבם הבינוני, הרגיל של רוב העובדים וחיים על עבודתם, – כל אלה, שהם, אפשר לומר, כלל העם, אין להם על פי האמת שום צורך שהסדר הרקוב יתקיים אולם לשמש כוח הוכחה, כוח מקנה רעיון העתיד לכלל העם יכולה תנועת העבודה רק בצורה לאומית, יכולה רק תנועת עבודה, שיש בה קודם כל, מלבד כל אינטרסים עליונים, אינטרס מוחשי, בלתי אמצעי לכלל העם, למשל, מצד הדרישה, כי העבודה תעשה רק מה שיש בו באמת צורך לכלל העם וכדומה, ולא תנועת עבודה (על פי האמת אין זו תנועת עבודה, כי אם תנועה פרופסיונלית של עובדים) בצורה סוציאלית, שאין לה עסק בזה ובכל הדומה לזה (כלום, למשל, לעבוד בתעשיית כל מיני דברים מזיקים יש על הפועלים איזה איסור מוסרי, אם מצד הרעיון הסוציאלי או מצד ההנהלה הסוציאלית שבכל ארץ או מצד האינטרנציונל?). יותר מזה, בצורה סוציאלית נעשתה הברית העולמית של תנועת העבודה לא תנועה לאומית מאוחדת, בין־לאומית חיה וכבירת כוח, כי אם תנועת מעמד אחד מאוחד מקרב כל העמים, תנועה מיכנית, מחוסרת כוח חיים ורוח חיים.
או – מצד אחר. האומה, בתור אישיות קיבוצית, חשוב לה, כי כל פרט מפרטיה יהיה אישיות, כוח לעצמו ועולם בפני עצמו, ‘צלם אלהים’, תא חי. כוחה של האומה הוא לא רק בכמות תאיה, לא כוח סטיכי, – כוחה הוא גם באיכותם, בכוח פעולתם ההדדית של תאיה, כוח כמותי ואיכותי כאחד, חי ומושכל כאחד. בעוד אשר הסוציאליות, הקיבוציות המיכנית כוחה רק כוח כמותי, שנקודת גובהו היא הדיקטטורה של הפרולטריון – מין כוח סטיכי, אם לא לומר; עֶדרי. לה חשובה העיקר ההכרה המעמדית, ולא ההכרה האנושית העצמית של הפרט, של היחיד. ועד כמה זה מביא לידי טשטוש הצורות, לא קשה לראות לכל מתבונן בבעלי ההכרה המעמדית המפותחה כהלכה.
מלבד כל זה הנה יש עוד דבר, עוד עיקר, שלא נאה אולי בדור דעה זה להביאו בחשבון: האומה דבוקה בעצם הטבע, יונקת מעצם הטבע, ויש לה עם הטבע חשבונות של חיים ויצירה, מה שאין בקיבוץ המיכני, הסוציאלי.
כללו של דבר: מאיזה צד שתשקיף, תראה, כי כשמעמידים את רעיון העתיד, את רעיון החיים הציבוריים המבוקשים, על הסוציאליות, נוטלים ממנו את נשמתו והופכים אותו מרעיון של חיים ויצירה לרעיון של עסק, של עשייה מיכנית. וממילא ניטלת גם נשמתה של העבודה להגשמת הרעיון, אפילו במקום שלכאורה, למראית עין, העבודה היא אחת עם העבודה להגשמת הרעיון בצורתו הלאומית. אבל לא טוב, אם לא גרוע מזה הוא, כשכורכים את הסוציאליות והלאומיות ביחד, כשמזווגים לסוציאליות את הלאומיות, מזווגים, כאמור, מין בשאינו מינו,ואין הזיווג יכול לעלות יפה (עקביים בודאי רק הסוציאליסטים המתנגדים בהכרה ברורה ובהחלט ללאומיות). בזה רק מפרידים בין הדבקים, בין הגוף והנפש, בין החומר והרוח. מוסרים את החומר לרשותה של הסוציאליות ואת הרוח – לרשותה של הלאומיות, זאת אומרת – שוב ממיתים את החיים, שוב, מצד אחד – רוח ערטילאית, ומצד שני – חומר ריק. איזו שניות נולדת מזה, איזו ערבוביה במוחות ואיזו מהומה בנפשות, לא קשה לראות, אם לקרוא את עתוניהם של ‘פועלי ציון’ בארצות שונות, ביחוד את הפרטיכלים של אסיפותיהם.
* * *
זה הכלל: כל רעיון גדול, הבא להיות מעין כוכב מורה דרך בים החיים, או בציור מחשבתי יותר קרוב, הבא להיות מעין נקודה יסודית בחשבון החיים והעולם, אחדות מוחלטת צריכה להיות בו, עד לנקודה אחת הנדסית, שאין בה תפיסה כלל. ואם שתי נקודות או יותר, אפילו אם הן מאוחדות במידה כזאת, שבתחילה רואים את ההבדל בינן ובין האחדות המוחלטת רק מעטים, הנה הן הולכות ומתרחקות מן האחדות המוחלטת עד הרחק מן הקצה אל הקצה, עד שלאחרונה לבלי לראות את המרחק יכול רק מי שאינו רוצה לראות, מי שסוגר בכוונה את עיניו לבלי לראות. הדת הישראלית, למשל, אמרה: אֵל אחד בהחלט. באה הנצרות ואמרה: אל אחד בשלוש צורות. עכשיו מי שרוצה לראות את המרחק בין שתי אלה רואה, ובתחילה לא הכול ראוהו. וכמה הדבר הזה, ההגשמה הזאת של הנקודה ההנדסית, עשה את חשבון העולם והחיים למשובש ולמסורס, כמה הכניס יֶזוּאיטיות בלתי מוכרה, מתעלמת מעין בעליה אל המוחות והלבבות, יכול לראות מתוך עצם מהותו של הדבר מי שיש לו חשבון עולם וחיים משלו, היודע את כל השבילים, שהמחשבה והרגש מתלבטים בהם בשאיפתם לבקש חשבון כזה, יכול לראות מתוך החיים והספרות של העמים הנוצרים מי שאינו משוחד ואינו מהוּפּנט. ומבחינה ידועה דיה העובדה, כי את הדת והמוסר, העומדים על נקודה מוגשמה כזאת, רוצים לראות עליונים על הדת והמוסר העומדים על נקודה הנדסית צרופה, על נקודה של אחדות מוחלטת (מובן, כי אין לערבב עיכוב בהתפתחות או התפתחות לקויה מתוך התנאים המחריבים, שהאומה חיה בהם, בעצם הגרעין היסודי, העשוי להביא פרי ברכה ושגם הטוב באמת שבמוסר הנצרות התפתח ממנו).
רעיוננו בכל מה שאנחנו מבקשים ובכל מה שאנחנו עושים – אחד. לא רעיון אחד בשתי צורות: סוציאליות ולאומיות, כי אם רעיון אחד מתוך עצם החיים: האומה. זה, אפשר לומר, לא רק רעיון, כי אם תביעת עצם החיים, שדוקא המחשבה העליונה, כמו שראינו, מתעקשת להתעלם ממנה לבלי לראות, כי ההסבר הזה משבש ומסרס את החיים האנושיים ומוליד בהם כל כך הרבה רע, אם לא את כל הרע. אנחנו היינו הראשונים שאמרנו: אדם, ‘אני’ אישי בצלם אלהים; עתה, בשעת הרת עולם זו לנו ולכל האנושות, אנחנו צריכים לומר, זאת אומרת, אנחנו צריכים לברוא חיים לאומיים כאלה, שהם יאמרו: עם־אדם, ‘אני’ לאומי בצלם אלהים, כי באין עם־אדם, באין ‘אני’ לאומי בצלם אלהים, אין אדם, אין ‘אני’ אישי בצלם אלהים.
מי יודע פירוש להיסטוריה האנושית, למהלך החיים האנושיים? מי יודע, אם יש לה פירוש, אם יש בה רעיון? אולם נפש האדם המבקשת, המקווה – מבלתי יכולת שלא לקוות – כי האדם עוד היה יהיה אדם, כי חיי האדם עוד היה יהיו חיים אנושיים, נפש האדם תמיד תבקש פירוש, תבקש רעיון. מבחינה זו אפשר לומר, כי זה עצם הרעיון ההיסטורי האנושי־הקוסמי של תחייתנו הלאומית, אחרי כאלפיים שנה של אי־חיים לאומיים. להחיות את הלאומיות, לחדש את רוחה ואת צורתה, לברוא אותה בריאה חדשה ברוח עליונה, ברוח אנושית־קוסמית. וזה שוב אומר – להעמיד את החיים הקיבוציים על יסודות חדשים לגמרי: על יסוד החיים בתוך הטבע העולמי ועם הטבע העולמי, על יסוד של עבודה ויצירה, של השתתפות ביצירה עם הטבע העולמי וממילא – על יסוד של צדק בכל צורותיו וגווניו, של צדק בין אדם לחברו, בין עם לחברו, של צדק אפילו ביחס לכל מה שיש בו רוח חיים, לכל מה שחי וסובל. הרעיון גדול ועמוק לאין סוף, לא במהרה ולא בקלות יובן לכול, לא במהרה ולא בקלות ייקלט בנפשות, ולעומת זה קל מאוד ונאה מאוד לבטלו, ולא אחד יבטלו, אבל כדאי לאדם, המבקש חיים אנושיים, השואף להיות אדם, וכדאי לעם, השואף להיות עם־אדם, לתת את נפשו עליו. אם יש תיקון לאדם ולחיי האדם, – מכאן, מצד זה, ורק מצד זה יבוא תיקונם.
ב. אחדות המעשה
העבודה היא, כאמור, כוח העם, יסוד חיי העם. ולא רק במובן הכלכלי, אף לא רק באותו המובן, שכל הצדק הציבורי עומד עליה, כי אם גם באותו המובן שיש בה מומנט קוסמי, שהיא קושרת אותנו שוב אל האדמה, אל הטבע, משתפת אותנו שוב בחיים וביצירה העולמיים. לפיכך באמרנו: עבודה – אמרנו הכול. וכשאנחנו מוסיפים, כי העבודה צריכה להיות חפשית, עומדת על יסוד הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה, – שוב אין לנו צורך להוסיף שום סוציאליות מיכנית. עזרה בזה אנחנו צריכים לבקש מכלל העם, שהיא גם עזרתו, שאין לו, כמבואר, שום אינטרס להחזיק במעוז הסבר הפרזיטי הקיים ושעזרתו היא לנו באמת הכול. אבל מה יוכל לעזור לנו בזה הפרוליטריון העולמי או האינטרנציונל?
לולא ההיפּנוֹז של אחרים עלינו, לולא שלטון רוחם של אחרים בתוך תוכנו, כלום היה צריך לדבר בזה? כלום לא דבר מוּבן מאליו הוּא, כי אנחנו שואפים לבנות את בנייננו הלאוּמי לא על יסודות רקובים ולא על יסודות שאוּלים מאחרים, כי אם על יסוד הלאוּמי האנושי הטבעי שלנוּ, שהוּא תוכן נשמתנו, על יסודו של ‘לא יִשׂא גוי אל גוי חרב’, של ‘והארץ לא תמָכר לצמיתות כי לי הארץ’, של ‘צדק צדק תרדוף’, וכו' וכו'? כל חלומנוּ הלאוּמי על העתיד, מיום שגלינו מארצנו עד היום, הוּא לתקן עולם במלכוּת האמת והצדק, כל תפילותינוּ על ימות המשיח וכל אגדותינוּ העממיות על העתיד המאוּשר מלאות את זה, וכשאנחנו באים להגשים את חלומנוּ, אנחנוּ זקוּקים להכשר מצד רעיון מיכני מתוך חייהם שלאחרים!
ולא רק בחלום, בתפילה ובאגדה – גם בפועל ובמעשה, בהתעוררנו בראשונה להגשים את חלומנוּ, התחלנו בלי חשבונות רבים, רק מתוך תביעת נפשנו בלי אמצעי, ביסוד הצדק של החיים הציבוריים, התחלנו בעבודה. לא רק אנחנו, בני העלייה השנייה, – גם העולים הראשונים, הביל"ויים, התחילו בעבודה. אנחנו באנו לבקש חיים חדשים לא מצד הרכוש, מצד המלחמה ברכוש, מצד תביעת זכותם של העובדים על הרכוש, שהוא פרי עמלם, כי אם מצד העבודה, מצד כוח היצירה של העם, מצד יסוד החיים הלאוּמיים לא רק במובן הכלכלי, כי אם בכל המובנים. אנחנו מבקשים בעבודה חיים, חומר ורוח כאחד, ואסור לנו להפריד בין הדבקים – עבודת החומר בשם הסוציאליות ועבודת הרוח בשם הלאוּמיות – אם חפצי חיים אנחנוּ. אנחנו היינוּ הראשונים שאמרנוּ כי עבודת החומר ועבודת הרוּח הן עבודה אחת של חיים, כי עבודת רוח, שאין עמה עבודת חומר, היא עבודת רוח ערטילאית, ולא עבודת רוח חיים, וכן עבודת חומר, שאין עמה, יותר נכון, שאין מתוכה, שאין היא עצמה מבחינה עליונה עבודת רוח, היא עבודת חומר ריק, עבודה מיכנית, ולא עבודה של חיים, – ואסור לנו לעשות מזה שתי עבודות, עם שני מרכזים שונים, רחוק זה מזה כרחוק מזרח ממערב, לא רק במובן המקום, כי אם בכל המובנים, מרכז העבודה הסוציאלית הוא בהכרח בחוץ־לארץ, ומרכז עבודתנו הלאומית הוא בהכרח פה, בארץ־ישראל, ורק מי שאין לו עיניים או מי שסוגר את עיניו בכוונה נוח לו שלא לראות, כי המרחק הוא פה לא רק מרחק של מקום בלבד. מרכז עבודתנו צריך להיות אחד, פה, בארץ־ישראל, מרכז אחד לרעיון, לעבודה לשם הגשמת הרעיון ולאיחוד העם.
ג. אחדות העם
רעיוננו – אחד, רעיון לאומי כללי, רעיונם של כל החושבים ומרגישים שבעם, וכל העם, כל החושבים ומרגישים שבעם, הוא אחד עמנו. אנחנו, העובדים רק החלוץ העובר לפני העם, המפלס את הדרך, אשר כל העם, בלי יוצא מן הכלל, ילך בה בעבודתו הלאומית־האנושית, בעבודתנו לתחיית עצמו וארצו או לתחיית עצמו על־ידי ארצו וליצירת חייו. במובן זה אנחנו צריכים לעבוד, ואסור לנו להיבדל מתוך העם בתור מעמד מיוחד, בתור חלק אחד נלחם בשני או בכל אופן עומד בניגוד ידוע או אפילו רק במרחק ידוע מהשני. חובה עלינו לפעול בקרב כל העם, בכל שדרותיו, מעמדיו, מפלגותיו וכתותיו, בלי יוצא מן הכלל, בכדי לקרבו אל רעיוננוּ ואל עבודתנו בכל האמצעים הכשרים. מלחמתנו על רעיוננוּ, על העבודה (על העבודה בכל צורותיה, כי גם עבודת רוח עבודה היא, אלא שגם פה דרוש בירור וליבון מתוך החיים: באיזה יחס עומדת עבודת הרוח אל העבודה הגוּפנית ואל פרי העבודה הגוּפנית, עד כמה עבודת הרוח זכאית בפי זה, בכדי שלא תיהפך גם היא לפרזיטיות על העבודה הגוּפנית), – מלחמתנו על רעיוננוּ, על העבודה, על הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה היא מלחמה פנימית, מלחמה בפרזיטים ובפרזיטיות ולא במעמד זה או אחר או בכתה זו או אחרת. מלחמה לנו בפרזיטיות בכל צורותיה, בפרזיטיות, שנשתרשה גם בקרבנו, העובדים, וגם בפרזיטיות רוחנית, בפרזיטיות על רוחם, מחשבתם, יצירתם של אחרים, על חשבון עולמם וחשבון חייהם של אחרים, וכן הלאה. אנחנו שואפים לעצמות, לחיים ויצירה עצמיים, – שאיפה, שאין לה שום כוח ושם ערך, כל עוד אינה שאיפת כל העם בכל שלימותו. – – –
ארץ־ישראל היא מרכז כל העם, והיא, רק היא צריכה לשמש מרכז לאחדות העם, כמו לכל שאיפתו הלאומית ועבודתו הלאומית של העם. שמענו קולות, כי עלינו לשנות בהחלט את השקפתנו על היחס שבינינו ובין העם אשר בגולה. עלינו להתקשר יותר עם בני הגולה, לבוא עמהם ביחסים יותר קרובים, לקבל מהם השפעה יותר ממה שאנחנו רוצים להשפיע עליהם, כאילו אנחנו שמנה וסלתה של האומה. והנה על עצם הצורך להתקרב יותר אל העם,להיכנס עמו ביחסים יותר קרובים, ביחסים של השפעה הדדית חיה, כבר נאמרו דברים ברורים לא אחת, עוד בטרם שנשמעו הקולות. אולם בנוגע להשפעתה היתירה של בני הגולה עלינו, נתחדשה או הולכת ומתחדשת באמת הלכה, שלא שמענוה עד כה. לפנינו – קו פסיכולוגי חדש, ההפך מהתרכזות, שקוראים לו עתה התרחבות וכדומה מן השמות הגדולים. אולם האמת היא, האמת הפשוטה, אבל האמת, כי פה צריכה להיות השפעה הדדית, אבל מרכז ההשפעה צריך להיות בארץ־ישראל, לא מפני שאנחנו גדולים או טובים מבני הגולה, כי אם מפני שארץ־ישראל גדולה וטובה במובן זה לכולנו, לכל העם מכל הארצות. לא האנשים גורמים, כי אם המקום גורם. גם השפעתם של בני הגולה עלינו יכולה להיות רצויה, רק במידה שהיא גופה הושפעה מארץ־ישראל, במידה שרוחם מרוכזת בארץ־ישראל, במידה שהם קלטו לתוכם את גרעיני הדעות והרגשות, שצמחו בארץ־ישראל, מתוך החיים, העבודה והיצירה בארץ־ישראל, שהם, בני הגולה, יכולים אולי לפתחם הרבה יותר טוב ויותר יפה ממה שאנחנו, ויכולים להשפיע עלינו באופן כזה הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים להשפיע עליהם. וגם מבחינת ההנהלה העליונה של העם צריך להיות המרכז פה. ההנהלה הציונית או איזו הנהלה חדשה שתהיה, שתיבחר, כמובן, על ידי כל העם, צריכה לעבור הנה ומכאן לנהל את הכול.
כללו של דבר: מאיזה צד שנשקיף, – מרכז האומה היא ארץ־ישראל. וכשאנחנו שואלים את עצמנו: במה נוכל אנחנו, קומץ העובדים עבודת העם בארץ־ישראל, לעזור לעם זה הנתון בצרה נוראה בארצות ממשלת הרשע והזדון? יכולים אנחנו רק להשיב: אמנם עזרה ממשית איננו יכולים לעזור לו, אבל אל תהי קלה בעינינו גם העזרה הקטנה שאנחנו יכולים להביא לו, בהראותנו לו ובהאירנו לו את הנקודה, שהוא צריך להתרכז בה בבקשו מוצא מן המיצר, בשעה שאדם (או עם) בצרה גדולה ונוראה במידה כזאת, שהיא הוממת אותו, מבלבלת את מוחו, מזעזעת אותו כולו עד היסוד, עד שאינו רואה שום מוצא ואינו מסוּגל לחשוב על דבר מוצא, ויש סכנה לכל חייו, – בשעה כזו אין להקל בדבר, אם נמצאת אפשרות לרכז את כל רוחו בנקודה אחת, שיש למצוא שם מוצא, אם כי בקושי גדול, במידה כזאת, שבשעות אחרות, לא כל כך נוראות,לא היתה אולי אפשרות להפנות את לבו אליה. ואנחנו כאילו אומרים לעם: הנה הנקודה, התרכז בה בכל כוחות נפשך וגם בכל כוח ידיך, – ומצאת מוצא! ואפילו אם תסבול פה קשה, ואפילו אם יהיו פה קרבנות, – הרי מוטב לך להקריב לבניינך מאשר לפרעות.
אולם את הדבר הזה אין להגיד בדברים, כי אם בעצם העבודה. הנקודה צריכה להיות מאירה מעצמה, ובכוח אורה לדבר מה שאין הפה רשאי לדבר, בכוח אורה למשוך את הלבבות והנפשות, את כל הניצוצות המאירים בכל אשר הם שם, שיבואו ויתאחדו לאור אחד גדול, לכוח אחד מחיה ויוצר. אבל קודם כול היתה הנקודה צריכה למשוך אליה את כל הכוחות אשר בארץ, בין מקרב העובדים ובין מקרב אלה, שאינם עדיין עובדים. כך היתה צריכה לבוא התאחדות טבעית בקרב כל הכוחות הפועלים החיוביים ביישובנו החדש, ובייחוד, כמובן, בקרב העובדים.
אבל הנקודה לא האירה לא משכה את הלבבות או כבתה בו ברגע, שאורה היה צריך להתגבר. אף לא ביקשו את הנקודה, ואלה שביקשו – מצאוה בקצה הארץ, בסוציאליות, שנבראה מתוך חייהם של אחרים ושגם על החיים ההם אין כוחה גדול עד כדי לחדשם חידוש יסודי. גדול כוח הרוח המנשבת ברחוב, גדול כוחה לכבות כל נקודה מאירה וגם למשוך ממנה ולשאת הלאה הלאה את הנפשות בתקיפות, שאין שום נקודה מאירה יכולה למשוך אליה. נשבה בחזקה רוח של ‘גבורה’ עליונה, עליונה על כל היגיון אנושי ועל כל נפשיות אנושית ונשאה את מי שהיה לשאת. היום מנשבת בחזקה רוח של סוציאליות ונושאת ונושאת, ומי יודע, איזו רוח תנשב מחר ואת מי תישא. – – –
* * *
היתה פעם אחת שאלה: באיזו מידה צריך להתנהג בהבעת תביעותינו היסודיות, כשהן נתקלות במעצורים, העלולים לעכב את עבודתנו היישובית או לגרום לה הפסד, שאין לו תקנה: אם במידת הקיצוניות או במידת המתינות? באנו לכלל דעה, כי אנחנו, העובדים, המשמשים יסוד תוסס בתנועתנו הלאומית, זו תעודתנו – להיות תמיד קיצוניים. אולם הדבר הזה עורר בי שאלה אחרת, שהעסיקה ומעסיקה אותי הרבה יותר: באיזה טון עלינו להביע את תביעותינו בכלל, באיזה טון עלינו עתה בכלל לדבר, כדי שדברינו לא יהיו כמדוברים לתוך חלל ריק?
בתחילת המלחמה, כאשר תכפו עלינו צרות, שלא ידענו כמוהן עד אז, והיינו צפויים לצרות עוד יותר קשות ונוראות, ידעתי מאוד, כי עם קשה עורף זה יעמוד על עצמותו בשעה שמענים אותו ביסורי גיהנום, יעמוד גם בפני הצרות החדשות. אז היה ברור, כי בטון של גבורה עליונה צריך לדבר, כי לגבורה עליונה אנו זקוקים. אף אמנם עמדנו בנסיון. אולי לא בשלימות הרצויה – שלימות הרי אין בכלל במעשי בני האדם – אבל עמדנו. אולם לעומת זה ידעתי מאוד, כי בפני רוב טובה, מושפעה עלינו מבחוץ, לא נוכל עמוד. כך הוא העם הזה, ואולי לא רק העם הזה. ‘התנאים הטובים’, שלא אנחנו יצרנום, שכל כך ערגו אליהם עושי ההיסטוריה שלנו, ידעתי, יותר משיקילו את עבודתנו יחלישו את רצוננו ואת מרצנו, ימוגגו את רוחנו ויטשטשו את צורתנו. ובאה המציאות והראתה לנו יותר ממה שהיה יכול מי שהוא לצייר לעצמו. נפתחו לפנינו לכאורה אופקים חדשים, לא צפויים, מדברים על גאולה שלימה, על דבר שיבת ציון חדשה, על דבר מדינה יהודית. ומה אנחנו רואים? מה העם הנגאל, בייחוד העם היושב בציון? האיכרים החושבים את עצמם לעיקריים, היש לראות בהם איזה סימנים של יחס רצוי לעבודתנו הלאומית? אפשר לומר בבטחה: יחס יותר גרוע ממה שהיה קודם,. קרדיטים ועבודה זרה הם היסוד, וכל השאר מתאים, כמובן, אל היסוד הזה (צריך להוציא מכלל זה את האיכרים בגליל התחתון, שיש לראות בהם איזו התעוררות). עסקני הישוב והציונות בכלל, אפילו אלה המדברים בשם העבודה העברית, הרואים בה, לפי דבריהם, יסוד לבנין הארץ והאומה ואינם כופרים, חס ושלום, בעיקר הלאמת הקרקע, מכשירי העבודה, ואפילו אלה, הנחשבים לקרובים ברוחם אל העובדים, מטיפים לקנין קרקעות על ידי יחידים, ל’איניציאטיבה פרטית', ואינם רואים אפילו, כי בזה הם הורסים את כל היסוד. הציונים בעלי הכסף, די אידיאליסטים הם – ביותר ישרים הכתוב מדבר – לקבל עליהם, כי מלאכתם תהא נעשית על ידי יהודים, כלומר די אידיאליסטים הם להסכים, כי היהודים העובדים את עבודתם יתנו לעזרת העם את כל מה שיש להם: את כוחם, את רצונם – את כל חייהם, אבל כי הם, בעלי הכסף, יתנו את כל מה שיש להם או חלק הגון ממה שיש להם, – איזה אבּסוּרד! ומה חושבים החושבים, ומה חולמים החולמים, היודעים לחלום חלום גדול, לאומי־אנושי? מצד אחד – אוניברסיטה עברית בירושלים, ומצד שני – ישיבה גדולה בירושלים. טוב מאוד! אוּניברסיטה עברית, בתור מצרף למחשבה הלאומית־האנושית העליונה, מעטים לא יכירו ערכה, וגם ישיבה גדולה בתור מצרף למחשבה הלאומית־הדתית העליונה לא רבים יכפרו בערכה. אבל אלה הרי אינן על פי האמת, מבחינת היצירה הלאומית החיה, אלא כעין מוסדות לעיבוד החומר הרוחני החי, אם הורשה לומר כן, שהעם מוציא מעצם הטבע והחיים בלי אמצעי. ומי יוציא או מי דואג להוציא את החומר הרוחני הזה? מי רואה בו, מבחינת היצירה הלאומית החיה, מבחינת החיים הלאומיים העצמיים, את היסוד, את העיקר? חשבנו, כי לפחות קומץ הצעירים, שבאו הנה לעבוד לשם רעיון העבודה ולשם תחיית העם ולא לשם הסוציאליות, יבין את זה ויעשה את זה, יותר נכון, יתחיל לעשות בזה, ואחריו יבואו כל צעירי העם, שנפש להם ומוח להם וידים להם. אבל הנה באה המציאות וטפחה על פנינו והראתה לנו, כי טעות גדולה, טעות יסודית טעינו.
ומה יש לעשות? להתמרמר, להאשים? על מי, את מי? אם הרגע הגדול – הגדול לנו בכל אופן – לא מצא את האנשים המתאימים, את הכוחות הגדולים לפי מידתו; אם במקום התמכרות בלי חשבונות רבים לעבודת העם מצא חשבונות של פרוטות, במקום אידיאל לאומי־אנושי – פוליטיקה של איניציאטיבה פרטית, במקום שאיפה להניח יסוד איתן, חי, טבעי ליצירה לאומית חיה מתוך עצם מקור החיים והיצירה – שאיפה לברוא מין ישיבת ולוז’ין בצורה מודרנית, אירופית או בצורה עתיקה; אם במקום ביל"וים מצא סוציאליסטים עם אידישיסטים; אם בכלל במקום אחדות שלימה של כל העם, בלי יוצא מן הכלל, אחדות ברעיון, בשאיפה, בעבודה, מצא התפוררות לפירורים ולפירורי פירורים, המתנגשים זה את זה מתוך חשבונות מפלגתיים וגם פרטיים, – איזה מקום יש פה להתמרמרות, להאשמה! כך הוא העם ברגע זה, כך הוא מצב נפשיותו הירוד, המגלה לנו את נגעינו הגלותיים, ואולי לא רק הגלותיים, עד סוף עומקם, והמראה לנו, מצד אחר, כי המחשבה, היצירה והחיים האירופיים יותר משהאירו את מוחנו ואת נפשנו – טשטשו את צורתנו הלאומית והחניקו את הרגשת עצמותנו החיה.
היש פה אשמים? הן ברור לנו כי כל האנשים האלה, כל מי שצריך היה ויכול היה לעשות לתחיית העם ולתקומתו, חושבים ומרגישים, כי יפה הם עושים, כי כך, כך ולא אחרת, צריך לעשות, – האם נדרוש מהם, כי הם יחשבו לא מתוך מוחם הם או לא ירגישו מתוך נפשם הם? ומי זה בעל נפש ומחשבה יוכל לומר לחברו: כך וכך אתה צריך לחשוב ולהרגיש? אשמה היא רוח העם בכל כלליותה ושלימותה, – אבל הרי זה שוב אומר, כי אין אשמים.
טרגיות יש פה, טרגיות שאין לה גבול, שאין דוגמתה בעולם, טרגיות מוסיפה עומק באותה המידה, שאין מי שיתפוס אותה תפיסה חיה לכל היקפה ועומקה, ולעומת זה יש ויש מאשימים, זאת אומרת, יש ויש פורטים את הטרגיות הגדולה, התהומית, לקטנות ובוכים על קטנות, על שאחרים אשמים, על שאחרים אינם מסוגלים לחשוב מתוך ‘מוחם הבהיר’ הם ולהרגיש מתוך נפשם הגדולה העמוקה הם.
גם לגבורה עליונה אין פה מקום. כי מה לגבורה במקום שהכול רוצים לעשות דווקא גדולות, דווקא גדולות שיש למששן בידים ולמדדן במידת האמת והמֶטֶר ויתר המידות הממשיות, והעיקר – במקום שהכול רואים את עצמם עשויים לפעול גדולות ופועלים גדולות, ורק האחרים מעכבים? מידת הגבורה במקום הזה רק צורה של דוֹן־קיחוטיוּת תהיה לה.
פה יש רק להרגיש את כל עומק האסון שבדבר, את כל עומק חולשתנו, חולשת כולנו, להרגיש במידה כזאת, עד לעומק כזה, שנפש אחרים, שנפש כל האחרים תהיה לנו כשלנו, כאילו היא נפשנו ממש, שאנחנו חיים מתוכה, חושבים ומרגישים מתוכה, – עד לעומק כזה, שכל אחד מאתנו יראה את עצמו אשם, במידה, כמובן, שהאדם בכלל יוכל להיחשב אָשם במה שהוא עושה או במה שאינו יכול לעשות. אחדות נחוצה לנו, אחדות כל העם, בלי יוצא מן הכלל, כי אין גוף חי נרפא, אם אינו מאוחד כולו איחוד שלם, – ואין אחדות לאומית אלא לב אחד, נפש אחת, ולא דעה אחת. את זה, את הכשרת נפשנו לאחדות רצויה, יכולים אנחנו, יכול כל אחד מאתנו לפי מידת כוח נפשו ועומקה, להשיג. ואז אם עוד יש לנו תרופה, אם יש עוד מה לעשות – ייעשה, יעשה בעצם כוח החיים, כמו שייעשה מעשה הריפוי של נגע העלול להירפא בגוף חי, כשמרחיקים ממנו את הסיבות, המועילות לגידולו של הנגע או המעכבות את ריפויו. נגע העם כולו, שהוא גם נגענו, נגע כל אחד מאתנו, צריך להירפא, ואנחנו, כל מי שנפשו עוד חיה ומרגישה, צריכים להיות התא המתחדש הראשון או התאים המתחדשים הראשונים, הצומחים וגדלים בתוך עצם הנגע. אנחנו צריכים כביכול להכניס את כל הנגע אל תוך נפשנו או להיכנס בכל נפשנו אל תוך הנגע. זאת אומרת, אנחנו צריכים לדעת את סוד הצמצום הגדול, את הסוד לחיות בתוך נפש מצומצמת, אשר כנגע תיראה לנו בנפשנו הלאומית, כמו מתוך נפשנו אנו, לחיות את כל מה שהיא חיה ואיך שהיא חיה.
אין זאת הטפה לאהבה במובן הידוע של ‘אם הכך ריעך על לחייך האחת, הושט לו גם את השנייה’. לאהוב אין על פי תורה או מתוך הכרת חובה. הן גם את עצמו אין האדם אוהב תמיד. ומי בעל נפש ולא ידע את הרגעים הקשים, שאדם שונא את עצמו, שונא לעתים עד כדי לחשוב לשים קץ לחייו. אבל מי בעל נפש לא ידע גם כן, כי אינה דומה השנאה, שאדם שונא את עצמו, לשנאה, שהוא שונא את אחרים, כי גדול המרחק בין שני מיני שנאה אלה כרחוק מזרח ממערב. הנפש, המסוגלת לשנוא את אחרים באותה השנאה ממש, שהיא שונאה את עצמה, – אל תיראו מפני שנאתה, שנאתה טהורה וטובה הרבה מאותה האהבה המתוקה, המעלה את הנאהבים על המוקד מתוך מתיקות יתירה: משנאה זו סובלת רק היא ‘השונאה’, כמו שהיא סובלת מנגעי עצמה. אהבתה של נפש כזו עמוקה משנאתה, עמוקה במידה כזאת, שהיא מביאה את הנפש לידי פיוס עליון לא רק עם נפשות אחרות, כי אם גם עם עצמה. גדולה מידת ‘ואהבת לרעך כמוך’, אבל ‘ושנאת לרעך כמוך’ מידה לא פחות, אם לא יותר גדולה ממנה. יותר נכון, שתי אלה משלימות זו את זו, או שתי אלה הן שני צדדים של מידה אחת.
וגם פה יש גבורה, גבורה אולי לא פחות גדולה מכל גבורה עליונה, – גבורה של ‘ממעמקים’ אקרא לה.
ברוח של גבורה זו צריך לפעול בקרב העם ובטוֹן של גבורה זו צריך לדבר אל העם, אל כל העם, החל מהנפשות היותר מצומצמות וגמור בנפשות היותר גדולות ועמוקות. ואז, אם יהיו הדברים נשמעים ואם לא יהיו נשמעים, – הדברים כשהם לעצמם יהיו חיים ומלאים וכאילו ימלאו את החלל הריק, וסוף פעולתם לבוא.
לגבורה של ‘ממעמקים’ אנחנו זקוקים עתה, ולא רק עתה.
תרע"ט (1919)
- הענין, שאני בא להציעו בזה, דיברתי עליו בעיקרו במועצה החקלאית של ‘הפועל הצעיר’ בכינרת, אלא שבירורו, כנראה, לא עלה לי יפה, עד שנתתי מקום לטעות בו טעות יסודית. אני, למשל, לא דיברתי בשם ‘הסוציאליזם הלאומי, הטבעי, שהוא תוכן נשמתנו’, – אניח דיברתי בשם הלאומיות, החפשית מכל סוציאליזם באיזו צורה שהיא. מכאן – הצורך לברר את הדבר: בכתב, אקווה, יעלה בידי לבאר ביתר בהירות מה שלא עלה לי בדיבור. חפצי היה לברר את עמדתו של ‘הפועל־הצעיר’, כפי שאני מציירה לי, כפי שהיא לפי דעתי, צריכה להיות (מובן, כ דיברתי אז ומדבר עתה בתור אדם פרטי, שאין דעתו חובה על אחרים). המחבר. ↩︎
- פרד"ס – ראשי־תיבות: פשט, רמז, דרוּש, סוד. ↩︎
[א]: לאומיות וסוציאליות
בבואנו לדון על עבודתנו מעתה, מהרגע ההיסטורי, שאנחנו חיים בו, עלינו קודם לבקר מחדש את שאיפתנו הלאומית היסודית לאורו של הרגע ולברר לעצמנו בירור גמור, מה בעצם אנחנו מבקשים בתור עם מעצמנו, ומה יש לבקש על פי מה שמחייב ועל פי מה ששולל הרגע החי, ההיסטורי, שהעמיד לפנינו את שאלת עבודתנו הלאומית בצורה חדשה.
מאליו מובן, כי אין לברר בירור מספיק, מה הרגע הזה לנו, מבלי לברר תחילה, מה הרגע ההיסטורי הזה בכלל.
חיים אנחנו ברגע היסטורי גדול, – קריאה זו נשמעת מכל הצדדים. אבל השאלה היא: באיזה מובן גדול?
רגעים גדולים, ששינו את מפת הארץ וחידשו פני המדינות והעמים, היו בהיסטוריה האנושית הרבה. כך היו כל התקופות של כל הכובשים הגדולים, החל מהכובשים האשוריים והמצריים וכלה בנפוליון הראשון. אולם יש עוד רגעים היסטוריים גדולים – והמה מעטים – שהעמידו את האנושות התרבותית על פרשת דרכים ונתנו מהלך חדש לרוח האנושית. הלא המה הרגעים של צמיחת דתות חדשות. כך היה, יש לחשוב, הרגע של צמיחת דת ישראל, אם כי אנחנו יודעים על אודותיו רק עד כמה שזה נוגע לנו. וכך היו בזמנים יותר קרובים אלינו הרגעים של צמיחת הדת הנוצרית והדת האיסלמית, שכוח תנועתן בקרב האנושות התרבותית וכוח פעולתן על הרוח האנושית (אם לטובה או לא לטובה – זאת היא שאלה אחרת) ידועים לנו למדי. מובן, כי גם הכיבושים הגדולים והשינויים, שבאו לרגלם בחיי העמים והמדינות, השפיעו הרבה על רוח האדם, כמו שגם צמיחת דת חדשה השפיעה במידה ידועה על מצב העמים והמדינות. אולם ההבדל – יסודי. השינויים, החליפות והתמורות או גם המהפכות, שחוללו הכיבושים הגדולים בחיי העמים, היו שינויים מדיניים או גם חברותיים. הם יכלו להשפיע על הרח האנושית רק מצדה הפנה כלפי חוץ, לצד החיים הקיבוציים של האדם, לצד היחסים החיצוניים, המעשיים בין העמים והמדינות וגם בין אדם לחברו, ורק באופן לא ישר ולא רק בנטייה ידועה הביאו לידי תסיסה את הרוח האנושית גם מצדה הפונה כלפי פנים, לצד החיים הנפשיים ולצד הטבע, וגם זה בעיקר בקרב יחידים. לא כן הרגע של צמיחת דת חדשה. פה – התעוררות אנושית-קוסמית, מהפכה ברוח מוחלטת, מחיקת החשבון הישן והתחלת חשבון חדש עם כל החיים והעולם, יחס חדש, אם בהכרה ברורה או לא, אל עצם הטבע, אל עצם ההוויה, אל עצם מקור החיים הגופניים והרוחניים כאחד, ומכאן ממילא – יחס נפשי חדש אל האדם. וכל זה לא בצורת תסיסה ברוחם של יחידים, כי אם בצורת תנועה קיבוצית כבירה.
עם איזה משני מיני הרגעים האלה יש למנות את הרגע, שאנחנו חיים בו?
מובן, כי דת חדשה לא תצמח היום. ולא עוד אלא שגם ביחסנו הפשוט, האנושי, אל הטבע אין לראות מקום לשינויים ולחידושים. היחס כבר קבוע במסמרות ומעובד על פי כל הרצפטים של המדע עד שנתאבן ומושבע בכל ההשבעות והלחשים של האסתטיקה, שלא יחזור לסורו, לחיותו. נמנו וגמרו, כי הטבע הוא פועל עיוור, ועלינו רק לשאוף להכיר את כוחותיו ולמשול בו, והאסתטיקה אישרה וקיימה את הדבר בהוסיפה, כי הוא גם צייר ומנגן עיוור, ודווקא במקרה צייר ומנגן לא רע, שציוריו ומנגינותיו יש בהם כדי להסיח דעת במקצת מהמרירות והתפלות שבחיים, הבאות מתוך פעולתו העיוורת, וביחוד כשהיא, האסתטיקה, מפיחה בהם רוח חיים בכוח האמנות. ובכל זאת כל עוד חי בקרב האדם אותו הדבר, שקוראים לו נפש, עוד לא נגמר החשבון בין האדם והטבע. ולא עוד אלא שזו העלובה, הנפש, זו המכונה להרגשה ולהכרה, להנאה ולצער, כפי שהדין נותן בזמננו לחשוב, מעיזה לחשוב, מעיזה להרגיש, כי החשבון עוד לא התחיל, וכי דוקא עתה, אחרי שהאדם כבר הכיר כל כך הרבה את הטבע, עליו לבקר את כל חשבונותיו הנפשיים עמו ולהתחיל חשבון חדש, חשבון מושכל ונפשי, נאור וחי כאחד.
היש לראות דבר-מה מעין זה בכל התנועה הכבירה של הרגע החי? היש לראות בה התעוררות הרוח האנושית עד היסוד, עד ליסודה הקוסמי? המתכונן לפחות מקום להתעוררות כזו?
השאלה כשהיא לעצמה כל כך רחוקה מרוח זמננו, עד כי אין לבקש עליה תשובה חיובית. אבל יש, כמדומה, לציין סימפטומים אחדים. התנועה הבולשביסטית( 1), למשל, עד כמה שאנחנו יכולים לשפוט עליה מרחוק, עומדת לכאורה על אותם היסודות, שעומדות עליהם יתר התנועות הסוציאליסטיות, ואין לראות לה יסוד אנושי-קוסמי, שאיפת הרוח האנושית מתוך עצם יסודה הקוסמי להיתקן ולהתחדש. אולם לעומת זה אתה רואה בה שלילה גדולה, חיה, כבירת-כוח, הופכת הפכה וולקנית לא רק את הסדר הקיים, כי אם גם את כל המסור והמקובל, ועם זה – דרישה תקיפה להעמיד את הכל על העבודה, שיש בכל אופן יחס קרוב בינה ובין הטבע. פה אין, כמובן, להגיד דבר ברור ובטוח, אבל יש הרגשה, כי פה דבר-מה יותר עמוק משאיפה חברותית ומדינית, כי פה, בשלילה הזאת, כוח חיים כזה, שאין דוגמתו ביתר השלילות המהפכניות, כי פה פועלת הרוח הלאומית, רוח העם הרוסי הרחבה והעמוקה, למרות חולשותיה ופראותה (ואולי פועלת פה במקצת גם הרוח היהודית) יותר ממה שפועלת הרוח הסוציאלית והפוליטית. יש הרגשה, כי ההרקה הווּלקנית, שהשלילה המוחלטת מריקה את הרוח בפעם אחת מכל מה ששימש לה מלפנים יסוד קוסמי, אי-אפשר לה שלא תעורר ברוח הרוסית הסוערת, התוססת, התוהה והמבקשת, פעולה חוזרת כבירה, תביעה תקיפה מהמחשבה החיה, היוצרת, למלא את הריקניות. ומכאן אולי לא כל כך רחוק לבקשת חשבון חדש עם החיים והעולם, לצמיחת חיוב אנושי-קוסמי חדש( 2) (וגם המלחמה, שכמעט כל האגרוף העולמי נלחם עתה בבולשביזמוס, דוחפת את הרוח ואת המחשבה לעומק), מה שאין כן ביתר התנועות הסוציאליות, שגם שלילתן מבחינה זו אינה עמוקה ביותר, והעיקר – אינה חיה וכבירת כוח ביותר והנה רחוקה מאוד מהיות לה ערך אנושי-קוסמי.
אבל דבר אחר יש לציין כמעט בכל הזרמים שבתנועה הסוציאליסטית – שהם הולכים ומתקרבים אל הלאומיות, מבקשים פשרות עם הלאומיות. מה זאת אומרת? יש לחשוב, כי טעות היא בידי הרואים בזה אות, כי סוף סוף תימצא הפשרה הנכונה בין שתי אלה, בין הלאומיות והסוציאליות. פה אין שום פשרה אפשרית, – פה אפשרי רק מעבר אטי, בלתי מורגש, מסוציאליות ללאומיות בצורה חדשה. עד כמה פה הניגוד יסודי, לא קשה לראות, אם להתבונן קצת בשתי אלה מקרוב.
בלאומיות יש מומנט קוסמי, כאילו תאמר: רוח הטבע של ארץ מולדת האומה, שנתמזג ברוחה של האומה. וזה עיקר. זהו מקור החיים והיצירה, מקור השפע העליון של האומה, ובזה ההבדל בין אומה, גוף קיבוצי חי ויוצר, ובין חברה, גוף מיכני מתנועע ועושה. כעין הארה לזה, עד כמה המומנט הקוסמי עיקר בלאומיות, יש למצוא בקיבוץ של ארצות הברית באמריקה. כמדומה לך, ממלכה עומדת לגמרי ברשות עצמה, גדולה, עשירה, קיבוץ אנושי גדול, חי, פעיל, תקיף, – אבל כלום אומה הוא הקיבוץ הזה, אומה מיוחדת, עצמית? כמדומה, כי קשה לענות על השאלה הזאת בחיוב. מדינת ארצות הברית עומדת ברשות עצמה במובן המדיני ובהרבה מובנים אחרים, אבל במובן הרוח הלאומית, העצמות הלאומית של הקיבוץ האנושי שבה היא, אפשר לומר, עד היום קולוניה אנגלית. למרות התקופה הארוכה של כמה מאות שנה, שעברה על הקיבוץ הזה באמריקה; ומי יודע, כמה מאות שנה צריכות עוד לעבור עליו, עד שיהיה לאומה מיוחדת, אמריקאית לגמרי (ובזה יש לחשוב, מתבארת העובדה, שבחיי הקיבוץ הזה יש כל כך הרבה מיכניות), מובן, כי יש הבדלים ידועים, אולי גם הבדלים גדולים בין בני אנגליה ובין בני אמריקה, אבל לא אותו ההבדל היסודי, שיש בין בני אומות שונות, למשל, בין גרמנים ובין צרפתים, או אפילו בין רוסים ובין פולנים, שהם מגזע אחד וגם קרובים במקום.
זה כוחו של המומנט הקוסמי שבלאומיות. אחרת לגמרי היא הסוציאליות, הסוציאליות נולדה מתוך תגבורת המדע והטכניקה, מצד אחד, והקפיטליזמוס – מצד שני. היא, יש לחשוב, בת בין השמשות, בת המעבר מצורת-חיים לאומית אחת, מצורת החיים, שעמדה על הרוח של ימי הביניים ובכלל של ימי הילדות והנערות של האנושות, על הרגשות, האמונות והדעות של הבערות, לצורת-חיים לאוּמית חדשה, מושכלת וחיה כאחת. היא ההפך הגמור מהלאומיות, היא עומדת כולה על הטכניקה והעשייה, בעוד שהלאומיות עומדת על החיים והיצירה. ולפיכך היא כל כך ברורה וחלקה, כל כך קלה להיות מובנה בכל חלקיה, כל כך נוחה לשימוש, לבאר בה את הכל בחיי האדם, כל כך יפה מכוונת לתפקידה ממש – מכונה, מה שאין להגיד על הלאומיות, כשם שאין להגיד את זה על עצם החיים. ומטעם זה העמידה הסוציאליות את תיקונם ואת חידושם של החיים האנושיים בעיקר על תיקון הסדר החברותי ולא על תיקונה וחידושה של רוח האדם. מובן, כי פה יש פעולה הדדית, חוזרת, בזה לא יכחש שום מוח חושב. אבל ההבדל הוא במה שמבליטים יותר, במה שעושים עיקר. הסוציאליות עשתה עיקר את החיים החיצוניים, את הגורמים האובייקטיביים של החיים, שהם, במידה שיהיו מתוקנים, לא רק ישביחו את החיים, כי אם גם יתקנו את האדם, ולא התחשבה במידה מספקת עם הגורמים הסובייקטיביים של האדם. ובזה גרמה לטשטוש הצורה של האדם (כי על כן כל כך מרובים מטושטשי הצורה בקרב חסידי הסוציאליות, שעל הרוב אין להם בעולמם אלא ד' אמות של הלכה). וגם בזה הבדל יסודי בינה ובין הלאומיות, העושה לעיקר את האדם, את העצמות האישית והלאומית, את ‘צלם האלהים’ שבאדם. ומטעם זה עצמו לא ריכזה הסוציאליות את שדה מלחמתה בקפיטליזמוס בתוך העם, ששם היה מתבלט כוחה של העבודה לא רק בתור כוח כלכלי בלבד, כי אם בתור כוח יצירת החיים של העם בכלל, והיתה המלחמה מכוונת בכלל ובכל פרטיה לא רק נגד ניצול העובדים, כי אם גם נגד ניצול העם, נגד ניצול כוח העם, שהקפיטל עושה בו לא מה שנחוץ יותר לעם, כי אם מה שמביא יותר ריוח לבעליו, ובאופן כזה גופו היתה מתבלטת גם פרזיטיותו וחולשתו של הקפיטל, שאין לו בעצם שום כוח חיוני, ואינו עומד אלא על חולשתם (הכלכלית וגם הרוחנית) של העובדים. היא העבירה את המלחמה לשדה בין-לאומי, לשדה פעולתו של הקפיטל וכוח פעולתו של הקפיטל, ובזה כאילו הריקה או הפשיטה את העבודה מתכנה החיוני, מכוחה הלאומי, ועשתה אותה לכוח מיכני, ההולך אחרי הקפיטל, שאין לו, כאמור, שום כוח חיוני,ואין לו לפי זה שום צורה לאומית ושום חשבון לאומי או אנושי מלבד חשבון הכיס של בעליו.
ולא לחינם העמידו את הסוציאליות על המטריאליות ועל מלחמת המעמדות. דבר זה בלבד, שמייסדי הסוציאליות העמידו את כל החיים ואת כל מלחמת החים האנושיים על צד אחד, מראה ברור, כמה מן המחשבה הטכנית יש כאן. הלא צריך שיהיה סוף סוף ברור, כי כל השמות המפורשים האלה: מטריאליות, אידיאליות, גשמיות, רוחניות יש להם אולי מקום בחקירות המוח הקר או בציורי הדמיון הנלהב, אבל לא בחיים. בחיים אין חומר בלי רוח ואין רוח בלי חומר. כן הוא בחיי כל גוף חי, וכן הוא בחיים הקיבוציים של גוף קיבוצי חי, במידה שהוא חי ובריא. זהו הקריטריון של החיים: כנגד כל אטום של חומר – טיפה של רוח, וכן להפך, כנגד כל טיפה של רוח – אטום של חומר. נטייה מזה לאחד הצדדים, לאיזה צד שהוא, היא אנומליה. ליקוי החיים. וזהו, אפשר כמדומני לומר, גם הקריטריון של כל מוסריות, של כל מידה נכונה וגם עליונה. אף אמנם לא המטריאליות הוא הדבר הדוחה שבסוציאליות. כמו שחושבים רבים מהמרגישים את הדחייה (הרי יש בה גם זרמים לא מטריאליסטיים), כי אם המיכניות שבה. את המיכניות הזאת אתה מרגיש בכל מעשיהם וחייהם המפלגתיים של חסידי הסוציאליות וגם בכל מה שהם כותבים. דומה אתה לפעמם ורוצה לראות שם מרחב, מעוף שירה, אבל כשאתה מתבונן בדבר מקרוב, אתה רואה, כי זה מרחב של תערוכה גדולה, של שדה מלחמה גדול, של כר נרחב לתהלוכה חגיגית גדולה, אבל לא מרחבו של עולם; מעוף של אווירון, של צפלין משוכלל, עם כל השאון והרעש שלהם, אבל לא מעוף של נשר, אף לא של יונה, ואפילו לא של צפור דרור קטנה; שירה של גרמופון, של מכונה לשירה מצוינה, אבל לא שירה של נפש אדם חיה.
כללו של דבר: בין הלאומיות ובין הסוציאליות יש ניגוד יסודי, סתירה, שאין לישבה. עקביים הם בודאי אותם הסוציאליסטים, המתנגדים בכל תוקף ללאומיות. ולא לחינם היו מייסדיה הראשונים של הסוציאליות, שעלו בלי ספק ברוחב דעתם ובעומק מחשבתם על כל תלמידיהם וחסידיהם הבאים אחריהם, מתנגדים קיצוניים ללאומיות, שראו בה סתירה מוחלטת לסוציאליות. אלא שהחיים דורשים אחרת, אבל צריך להבין את דרישתם. הם דורשים, יותר נכון, הם בוראים שלא מדעת בעלים, ואולי גם בניגוד גמור לשאיפתם, מעבר אטי, לא-מורגש מסוציאליות ללאוּמיות בצורה חדשה, מתאימה לרוח החדשה ולמחשבה החדשה של זמננו. ואולי מותר לומר, כי זו חולשתה של התנועה הסוציאלית, שהיא אינה הולכת בהכרה ברורה בדרך זו, כי אם שואפת דווקא ללכת בדרכה המפלגתית, המיכנית.
מה תהא צורת הלאומיות החדשה? את זה אין כמובן, להגיד. פה אין מקום לתכניות, לסלילת דרכים. זהו דבר שבחיים. החיים הולכים בלי דרך, מתחדשים ומחדשים בלי תכנית. כל צעד מצעדיהם הוא עצם ההתחדשות והחידוש. לא ביום אחד תיעשה ולא בדרך ישרה תלך יצירת הצורה. ימים ידברו. רק אחת אפשר, כמדומה, להגיד, כי היא תהיה יותר קרובה אל הטבע, יותר נפעלת, יותר מחוּיה במומנט הקוסמי. רמז לזה יש לראות באותן המסקנות, שהמלחמה הכריחה את העמים הלוחמים להוציא מתוך העובדה, שכלכלתם ויתר צרכי חייהם ההכרחיים היו באים להם ברובם מארצות אחרות. העמים המתוקנים, יש לחשוב, ישאפו מעתה להתרכז יותר כל אחד בארצו, לבקש את פרנסתו ואת כל צרכיו בעיקר בארצו, מיד טבע ארצו. זה, יש לחשוב, יקרב את האדם אל הטבע וילמדהו לקחת מה שיש לקחת ממנו לא רק בחומר, כי אם גם ברוח. האדם, יש לחשוב, ימצא בטבע מצד זה, מצד החיים, מה שלא פילל למצוא בהסתכלו בו מתוך אספקלרייתו הבהירה, אבל הצרה, המצומצמת של המדע. העמים יהיו יותר עצמיים, יותר עשירי העצמות ועמקי העצמות, – וזה אינו אומר כלל: יותר אגואיסטיים. זהו ממש ההפך. האגואיזמוס (כפרטי כלאומי) הוא צמצום, עניות העצמות וטמטום העצמות, – שאיפה להתעשר על חשבון עצמותם של אחרים, לראות חיוב לעצמו בשלילת ערכם של אחרים. בעוד אשר האישיות, האינדיבידואליות (גם כן כפרטית כלאומית) היא עצמות עשירה, עמוקה, מפולשת לחיי כל מה שקיים והוֹוה, להתעשר מחילופי חיים ויצירה. היא אוניברסאלית במידה שהיא עצמית (משל אחד מהרבה, עד כמה האינדיבידואליות, הלאומיות והאוניברסאליות קשורות בקשר חי ותלויות זו בזו, יש לראות בנביאים הקדמונים, שאין כמוהם אינדיבידואליסטים ואין כמוהם לאומיים ואין כמוהם אוניברסליסטים). ובמידה שיהיה העם יותר עצמי, בה במידה ידאג קודם כל לחיי כל עצמו, לבריאותו ולהתחדשותו של כל עצמו, ידאג, כי בכל בניו יהיו בריאים ושלמים, חיים ויוצרים, ולא שהאחד יחיה על חשבון אחרים. אז תהיה המלחמה במנצלים, בעושקים וחומסים לא מלחמת המעמדות, כי אם מלחמת העם בפרזיטיו. וזה הבדל יסודי,. ואז ידע העם, כי כשם שאיש פרטי צריך להיות ישר, לראות אח בחברו האדם ולהתנהג עמו במידת האחווה הנאמנה, כשם שאיש פרטי זכאי בספירות העליונות של החיים ואחראי לספירות העליונות של החיים, כן חייב גם העם להיות ישר ביחס לחבריו העמים, לראות בהם אחים ולהתנהג עמהם במידת האחווה הנאמנה, וכן גם הוא זכאי בכל מה שזכאי, ואחראי בכל מה שאחראי האדם הפרטי. אז יראה העם ויראה כל אדם פרטי חושב ומרגיש, כי אי-אפשר לאדם פרטי להיות אדם, כל זמן שעמו, יוצר חייו הממשיים, הוא חיה טורפת, יראו את האבסורד ואת הכוח המשחית שבדבר, שאין עתה עינים או שאין רצון לראותם.
מובן, כי כל האמור בזה אינו אלא בגדר של הרהורים לתוך העתיד המכוסה בערפל, של מחשבה מגששת, של השערה רחוקה או של הרגשה עמומה, של הלך-נפש, של מעוף רוח, ואין להניחו בתור יסוד לבנין עולמנו הלאומי, אין להעמיד עליו את עבודתנו הלאומית מעתה. ואולם אני גם אינני חושב לבקש בזה יסוד, – אני רק חפצתי להראות למי שצריך ראיה מבחוץ, כי גם מצד זה יש לראות מקום או לפחות אין לראות סתירה ליסוד עולמנו הלאומי. היסוד ישנו בעין במקום אחר, – היסוד הוא בנו בעצמנו.
עצמותנו הלאומית
חושב אני, כי כדאי לכל אחד מאתנו, בני עם ישראל, וגם חובה עלינו להתבודד רגע כל אחד בפינתו, להשתחרר רגע מכל השפעה שהיא, מכל השפעה מבחוץ וגם מהשפעת עברנו אנו ולשאול את עצמנו בפשטות גמורה, ברצינות גמורה ובאמת גמורה: מה בעצם אנחנו מבקשים בעבודתנו הלאומית? מה אנחנו מבקשים בארץ-ישראל דוקא? למה לנו להיבדל מתוך העמים, שחיינו בקרבם כל ימינו, להתרחק מהארצות, שנולדנו בהן, שהטביעו את חותמן על רוחנו, שהשפיעו עלינו משפען העליון? למה לא נשתתף השתתפות בלתי אמצעית עם אותם העמים בעבודתם הגדולה לעתידה של האנושות?למה לא נתבולל לגמרי באותם העמים? מה מעכב? הדת הרי אינה בזמננו מעכבת תקיפה. בזמננו יש אפשרות לחיות בלי דת. ומי שעומד דווקא על הדת יוכל לקוות, כי בעתיד לא רחוק כל כך תהיה בקרב העמים חירות דתית גמורה. בכל אופן התקווה לחופש כזה הרבה יותר קרובה מהתקווה לגאולה לאומית שלמה. וגם העבודה להשגת חופש כזה הרבה יותר קרובה. ויוכל אז אדם מישראל, אם ירצה בכך, להיות רוסי, גרמני, צרפתי וכו' בן דת משה ולהרגיש את עצמו טוב מאוד, כמו שהדבר נוהג גם היום, בעוד ההרגשה המלווה אותו אינה נעימה ביותר. הטענה כי הדבר הוא בגדר הנמנע, כי אי-אפשר לנו להתבולל, הרי היא, במחילה, פשוט סופיזמוס. מדוע יכלו כל העמים הקדמונים להתבולל, ומדוע לא נוכל אנחנו, אם רק נרצה, אם רק נסכים לדבר, אם רק לא נתעקש להתנגד לו בכל תוקף? איזה רעיון סופיסטי לראות בשלילה, בשלילה בטלה, ריקה, באי יכולת למות, יסוד קיומה של אומה, ועל יסוד זה להתעקש ולבלי לתת למות מיתה לאומית לבני האומה שרוצים בכך! אף אמנם רואים אנחנו, כי ההתבוללות הולכת או לפחות הלכה עד הזמן האחרון הלוך והתגבר בקרבנו למרות כל הסופיזמים ממין זה. ולמה לנו איפוא להתקומם נגד זה, למה לנו לעמוד נגד הזרם ולשחות נגד הזרם, למה לא ניתן לזרם שישא אותנו אל אשר ישא?
אומרים: לאומיות. אבל השאלה היא: מה היא לאומיות? ומה היא לאומיותנו אנו המשונה, שאינה חיה ואינה נותנת לנו למות? מה כוחה? ארץ הרי אין לנו. הלשון? אבל הרי גם לשון לאומית אחת חיה אין לנו, או שיש לנו כמה לשונות לא לאומיות. הדת? אבל הדת הלא הולכת ויורדת, – ומה יענו אלה, שאינם דתיים? אלא מה הוא אותו הדבר המשונה, העקשני, שאין אתה תופסו, שאינו רוצה למות ואינו נותן למות?
חושב אני, כי לעצמו, אם רק יעלה בידו להיות רגע עצמי לגמרי, חפשי, מכל השפעה זרה, לא יתבייש אדם מישראל ולא יתקשה להודות, כי יש בו דבר-מה מיוחד, עצמי, הלוחם על קיומו העצמי המבקש דרך לבוא לידי גילוי בצורה עצמית.
זו היא עצמותנו הלאומית – אותו המומנט הקוסמי, שדובר בו למעלה, בצירוף המומנט ההיסטורי – שהיא אחד מהיסודות העיקריים של ה’אני' האישי של כל אחד מאתנו. העצמות הלאומית זוהי כעין נוסח מיוחד, לאומי, של צירוף הכוחות הנפשיים (וגם הגופניים) של האדם, אשר מתוכו נמצא לכל אחד מבני האומה סגנונו הנפשי המיוחד, האישי. דומה הדבר מצד מה לנוסח או לסולם המוסיקלי הלאומי, אשר כל אחד מבעלי הכשרון המוסיקלי שבאומה מוצא בו את סגנונו המוסיקלי המיוחד, האישי. ה’אני' הלאומי, אם להמשיך את ההשוואה הלאה, הוא כעין קול מצורף, מאוחד וממוזג של מקהלת משוררים, אשר כל קול וקול יש לו אמנם ערך בפני עצמו, והוא העיקר, אבל הקול הקיבוצי המצורף רק מתעלה על ידי כך, על ידי זה שלכל קול יש ערך בפני עצמו, ובמידה שיש לו ערך בפני עצמו. וכן יתעלה ערכו של כל קול בפני עצמו, במידה שצירופו עולה יפה עם יתר הקולות המצורפים.
המומנט הקוסמי שבעצמות הלאומית הוא החסר לנו בארצות הגולה ואותו אנחנו מבקשים בארץ-ישראל. בארצות הגולה פועל בנו רק המומנט ההיסטורי, הכולל בקרבו את המומנט הקוסמי כאילו בצורה מגובשת. הוא, המומנט ההיסטורי, הוא המקיים אותנו ואינו נותן לנו למות, אבל גם חיים אינו יכול לתת לנו. שם, בארצות הגולה, אנחנו בהכרח מחוסרי חיים ויצירה לאומיים (ומבחינת העצמות האישית – גם אישיים), פרזיטים בחומר ואולי עוד יותר ברוח. שם עצמותנו הלאומית בהכרח מצומצמת, מצומקת עד להשחית, ובאין לה יניקה ממקור חייה בלי אמצעי, היא בהכרח יונקת או מעברנו אנו ומצטמקת יותר ויותר או ממקור חייהם של אחרים והולכת ומיטשטשת ומתמוגגת ברוחם של אחרים. שם הנפש הצעירה משלנו, המתעוררת לחיים, המבקשת בחיים איזה תוכן, נוטה בהכרח יותר לסוציאליות, שאין בה מומנט קוסמי כלל, מאשר ללאומיות. ובזה, מתבאר החזיון המתמיה לכאורה, שהסוציאליות, אשר צמחה מתוך חייהם של אחרים, הרבה יותר נפוצה לפי הערך בקרבנו ויש לה בקרבנו חסידים יותר נלהבים, והעיקר, מתנגדים ביתר קנאות ללאומיות מאשר בקרב העמים, שחייהם הולידו את התנועה הסוציאלית ויש לה בקרבם בכל אופן יותר קרקע טבעי מאשר בקרבנו. ועד היכן הגיעה בקרבנו הקנאות לסוציאליות נגד הלאומיות, ועד היכן הגיע האבסורד שבקנאות זו ראינו לפני שנים אחדות (בערך 12–13 שנה), כשהיינו פוגשים צעירים עובדים בארץ-ישראל, דוגלים בשם ציון – ומתנגדים בכל תוקף, בכל כוח הדיאלקטיקה שלהם, ללאומיות. עד שבאו החיים של האחרים, של העמים החיים חיים משש, והכריחו את הבית-דין הגדול של הסוציאליות להתיר עלובה זו, את הלאומיות, לשוק.
חיים אנחנו מבקשים, לא פחות ולא יותר, חיים שלנו ממקור חיינו, מטבע ארצנו, פרנסת הגוף ופרנסת הרוח. כוח חיוני ושפע עליון מן המקור החי, הזה. באים אנחנו אל ארצנו להיקלט בקרקענו הטבעי, שנעקרנו מתוכו. לינוק בשרשינו מן המזון אשר באדמה ולשאוף בעלינו מן המזון אשר ברוח ומכוח היצירה אשר בקרני האור. אולם אם העמים האחרים, החיים על אדמתם, יכולים לחיות איך שהוא, – אנחנו, שנעקרנו משרשנו, מוכרחים להכיר את הקרקע ולהכשיר את הקרקע, שאנחנו באים להיקלט בו, לדעת ולהבין את תנאי האקלים, שאנחנו באים לצמוח ולפרוח בו, ולעשות פרי. אנחנו, הקרועים מהטבע, אנחנו, ששכחנו כבר את טעמם של חיים טבעיים, – אנחנו מוכרחים, אם חפצי חיים אנחנו, לבקש יחס חדש אל הטבע, להתחיל חשבון חדש עמו. אנחנו, שהיינו הראשונים שאמרנו: ‘כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו’, ‘לא ישא גוי אל גוי חרב’ וחדלנו מהיות עם, – אנחנו בבואנו לקבוע מחדש את מסלולנו בגלגל החיים של העמים החיים, מחויבים לדעת למצוא את מסלולנו הנכון, מחויבים לברוא עם חדש, עם-אדם, שיש לו יחס אנושי אחוותי אל יתר העמים, שיש לו יחס עליון, יחס של חיים ויצירה, אל הטבע ואשר בו. כל כוח היסטוריתנו, כל הצער שנתגבש בנשמתנו הלאומית, כאילו דוחף אותנו לצד זה, כל החלל התהומי הריק, שנתהווה בנשמתנו להיותה קרועה ומרוחקה מהטבע, כאילו תובע את זה. ואת הדחיפה האחרונה, המכרעת, כאילו נותן לנו הרגע החי, שאתה מרגיש בו העקת שאול של שעבוד נעלם ופרפורים כבירים של חירות אנושית מקשה להיוולד, מרגיש שמתרחש דבר-מה חדש בעולם הגדול וגם בעולמנו אנו, הבאים כביכול להיוולד מחדש, והרי הוא כאילו אומר: אתם צריכים להיות הראשונים.
וגם הדבר הזה אינו צריך ראיה, גם הדבר הזה בלבנו ובנפשנו הוא, ואנחנו בעצמנו בלי אמצעי התחלנו בו. הן חיים אנחנו בתוך הטבע, עובדים בתוך הטבע, מבקשים צורות עבודה חדשות, צורות חיים חדשות, מבקשים דרכים לחדש את כל חיינו הלאומיים. אלא מה יש לעשות בנידון דידן? הן לא מתוך ספרים ולא מתוך חקירות עיוניות, לא על פי תכניות מחוכמות ולא בגבורת הפוליטיקה העליונה נלמד להתקרב אל הטבע, ולחדש את יחסנו אל החיים והעולם, לברוא את עמנו בריאה חדשה ולבנות את בניננו הלאומי, – החיים יקרבונו וילמדונו, החיים יחדשונו ויורונו לבנות את בניננו. הנה עשינו צעד, צריך, כמדומה לך, רק לפקוח את העינים, – והנה הדרך פתוחה וגלויה לצעד שני, וכן הלאה. אבל זו המבוכה וזו החולשה: אין עינינו אל אשר לפנינו ואין נפשנו אל חיינו פה, באשר אנחנו חיים ועובדים. עינינו פונות לכל הצדדים, משוטטות בכל הארץ; מוחנו מלא השקפות עולם (על הרוב ברושוריות) מכל המינים, קבועות במסמרות או תועות בין השמים ובין הארץ או סתם דעות זכויות מן ההפקר עם יצירי דמיון מהַפְנטים; בנפשנו תוהו-ובוהו של התמכרות, שאיפות, תביעות על פי שבלונה ידועה ושל שלילת כל התמכרות, כל שאיפות, כל תביעות על פי שבלונה אחרת ידועה, ומצד אחר – זעזועים, געגועים, סערות, טיסות-רוח חולניות לשם שמים, לשם מוחין דגדלות, לשם רחבות הנפש. והכל מעולמותיהם של אחרים, מהרוחות והזרמים שבחייהם של אחרים, מהשפעתם, הקרובה או הרחוקה, של כל אלה. ‘ומה תיתנה ומה תוספנה לנו הקטנות, שאנחנו עושים פה וחיים פה! תנו לנו מרחב, מקום לפרוש כנפים, לפרנס את רוח הגבורה, מקום למסירות נפש, לעבודה לאומית ואנושית רחבה’ וכו' וכו', כידוע. דומים אנחנו הרבה לאדם עובד, כשכל גופו מופנה לצד שכנגד עבודתו ורק ידיו נטויות לאחוריו, לעבודתו.
כמה, למשל, מאתנו התקרבו צעד חשוב אל הטבע, אל הארץ ואל העם אשר עליה? כמה מאתנו יש להם יחס חשוב (מלבד היחס של בעל משק או של פועל) אל השדה, שאנחנו עובדים, אל הצמח, שאנחנו מצמיחים, ואל הצמח בכלל, אל כל הטבע, המשגיח עלינו בפנינו והמשתתף עמנו בעבודתנו שלא בפנינו, אל הבהמות, שאנחנו מעבידים, ואל החי אשר סביבותינו בכלל וכו' וכו'? כמה מאתנו התעניינו להכיר מקרוב את אחינו יושבי הערים, את הצעירים עם הזקנים יחד, לדעת את חייהם, להיכנס לתוך חייהם ולעבוד בקרבם עבודה לאומית ואנושית? ואפילו במושבות שאנחנו עובדים או עבדנו שם, כמה מאתנו ביקשו בפשטות, בלי הרוח המפלגתית הידועה, לקבוע עם התושבים יחסים רצויים ולעשות מה שיש לעשות כדי לקרב את מי מהם שיש לקרב אל רעיוננו? ומה יחסנו אל הערבים, אשר סוף סוף, אם נאבה ואם נמאן, הם שותפים עמנו בחיים המדיניים וגם החברתיים? מה אנחנו יודעים על אודותם ורוצים לדעת יותר ממה שהאנטישמיים יודעים על אודותינו? ומה עשינו כדי להתקרב בינינו לבין עצמנו, כדי שלא יהיו בקרבנו ‘קלייזלעך’, כדי שנהייה כולנו אגודה אחת של עובדים עבודה אחת? או האם חשבנו על זה, האם רצינו אפילו לשמוע דבר על אודות זה? ועכשיו, כשבאה הפוליטיקה ודורשת גם היא התאחדות, אנחנו מוכנים ומזומנים להתאחד, – אבל על איזה בסיס? לא חס-ושלום פשוט כפשוטו על בסיס לאומי (על בסיס של ‘כלל-ישראל-פוליטיק’!) כי אם על בסיס סוציאלי (יותר נכון, על בסיס סוציאליסטי), או כמו שרוצים התיאורטיקנים שלנו, על בסיס הלאומיות והסוציאליות כאחת – תערובת מין בשאינו מינו, שאין זיווגם, כמו שראינו, עולה יפה כלל, מין תערובת, שאין בה ולא יוכל להיות שום רוח חיים, אבל יש ויש בה מיכניות עם כל מה שיש במפלגתיות.
פה לא ראיות חסרות ולא עבודה חסרה, לא מרחב לפרישת כנפים ולא פרנסה לרוח גבורה, – פה חסרה הבנה פשוטה, והעיקר, הרגשה אי-אמצעית פשוטה של מה שלפנינו. הכרת ערך עבודתנו וחיינו פה והכרת חובתנו לעבודתנו ולחיינו פה.
עוסקים אנחנו ביצירה, שאין דוגמתה בכל ההיסטוריה האנושית – בתחייתו ובתקומתו של עם, שנעקר משרשו ונפזר לכל רוח. של עם, שהוא חצי מת, – ויצירה דורשת ריכוזו של כל היוצר ביצירתו. מרכז עבודתנו הלאומית, מרכז האומה הוא פה, בארץ-ישראל, אף על פי שאנחנו קיבוץ קטן, כי פה הוא מקור חיינו. פה, בנקודה המרכזית הזאת, צפון כוח החיים והגידול של עבודתנו. פה נובטת, צומחת ועולה עבודה לאומית ואנושית רחבה מכל המרחבים, שרואים בדמיונם עושי ההיסטוריה שלנו, אלא שהיא גדלה ומתפשטת לרוחב לעומק ולרום מתוכה, בדומה לאילן, הצומח וגדל מתוך גרעינו, ולא מבחוץ. ופה – הכוח המושך את תאי האומה, הפזורים בכל הארצות, להתאחד לגוף אחד חי. ויותר שיהיו חיים בגרעין הצומח הזה, יותר יגדל כוח משיכתו. חובתנו היא איפוא לרכז את כוחותינו, את כל מחשבתנו, את כל רוחנו בנקודה המרכזית הזאת, ואסור לנו להסיח דעת ממנה. אסור לנו לתת את נפשנו על פוליטיקה סותרת את כל אידיאלינו העליונים: בזה אנחנו שלא מדעתנו כופרים בעיקר עצמותנו, שאנחנו באים להחיותה. כמו כן אסור לנו להתקשר עם הפרולטריון העולמי, עם האינטרנציונל, שעבודתם ודרכם מתנגדות ביסודן לעבודתנו ודרכנו אנו, כמבואר: בזה אנחנו לוקחים מעבודתנו את נשמתה וקורעים אותה לשני קרעים שאינם מתאחים, ושוב אנחנו כאילו מופנים החוצה ועובדים בידים נטויות אחורנית, אם לא לומר, כי אנחנו סותרים בימיננו מה שאנחנו בונים בשמאלנו. ואפילו עם פועלים משלנו, כל זמן שהם בחוץ לארץ, אין לנו להתקשר בתור פועלים. פועלינו בחוץ לארץ הם אחינו בני עמנו ככל יתר היהודים שבחו"ל, ויכולים אנחנו להתאחד עמהם, ביחד עם היהודים מיתר המעמדות, הנאמנים לשאיפתנו היסודית על בסיס לאומי, לא פחות ולא יותר, כמה שאנחנו מכבדים את העבודה ואת העובד בכלל. פה יש לנו ממי לקבל השפעה – מעצם טבע ארצנו, מעצם החיים בתוך טבע ארצנו, מעצם עבודת היצירה, שאנחנו עסוקים בה, ואין לנו לקבל השפעה מכרעת מן החוץ. אנחנו שואפים לברוא בארץ-ישראל עם ישראל חדש, ולא קולוניה של העם אשר בגולה, לא המשך הגלות בצורה חדשה. אנחנו שואפים, כי ארץ-ישראל תהיה המטרופולין והקיבוצים אשר ביתר הארצות – הקולוניות שלה, ולא להפך. אנחנו שואפים לחידוש עצמותנו הלאומית, לגילוי עצמותנו העליונה, אבל לשם כך עלינו לתת את כל עצמנו אל אשר לפנינו.
אם יש יסוד לשאיפתנו באותה הצורה, שהיא הובעה בזה, – החיים יגידו. הם יבררו את הדבר משני הצדדים כאחד: אם יש בכלל ממש בעצם השאיפה למצוא יחס חדש אל החיים והעולם ולברוא עם-אדם, ואם אנחנו מסוגלים לגשם את השאיפה הזאת. בכל אופן עלינו, חושב אני, לעשות את שלנו.
[ב]
כל האמור בזה בא לברר את שאיפתנו היסודית ומתוכה – את יחסנו אל נקודתה המרכזית של שאיפתנו ושל עבודתנו להגשמתה, אל ארץ-ישראל ויישובה, ואת חובתנו לנקודה המרכזית הזאת.
מעתה יש לברר את התנאים להגשמת שאיפתנו ומתוכם – את היחס אל נקודות ההיקף של עבודתנו: אל הערבים שכנינו, אל עמנו אשר בגולה, אל העם המושל, אל האינטרנציונל וכו'.
זכותנו על הארץ ויחסנו אל הערבים
התנאים העיקריים להגשמת שאיפתנו הם, כמובן, הארץ והעבודה. אולם, אם עד עתה, עד לפני המלחמה, היה עלינו רק לקנות זכות על האדמה בכוח העבודה, הנה עתה, עם המצב החדש, עלינו לברר עוד לעצמנו (וגם לאחרים) את זכותנו הלאומית על הארץ ואת מצבנו המדיני בתור עם הארץ.
רגילה עתה המימרה, כי אין זכות על ארץ נקנית אלא בדם. זהו אחד הסופיזמים, שקנו להם זכות אזרח בקרב כל העמים, שהצדק המקובל התיר להם להיות חיות טורפות, – אחד השקרים המוסכמים. בדם ואש גוזלים את החירות מעם הארץ ומשעבדים את העם ביחד עם הארץ שעבוד זמני, כל זמן שלא תש כוחו של המשעבד, אבל הארץ נשארת תמיד בפועל בידי היושבים עליה ועובדים אותה. הרומאים, למשל, כבשו בדם ואש ארצות רבות, אבל הם משלו בהן רק כל זמן שהיה די כוח בידם להחזיק את המושכות, אולם משנפלו המושכות מידיהם, נשארו שוב הארצות בידי יושביהן ועובדיהן. או, למשל: פולין נכבשה בדם ואש מיד ליד, אבל נשארה בפועל בידי יושביה ועובדיה. ארץ נקנית בחיים עליה, בעבודה וביצירה. וכך נקנה או נשיב לנו את זכותנו על ארצנו גם אנחנו. יש לנו זכות היסטורית על הארץ, והזכות הזאת נשארה בידינו, כל זמן שכוח חיים ויצירה אחר לא קנה אותה קנין שלם. ארצנו, שהיתה לפנים ‘ארץ זבת חלב ודבש’, בכל אופן מוכשרת לתרבות גבוהה, נשארה שוממה, עניה, שפלה מכל הארצות התרבותיות וגם ריקה (בערך). זהו כעין אישור זכותנו על הארץ, כעין רמז, כי הארץ מחכה לנו. בחיים, בעבודה וביצירה נקנה או נאשר את זכותנו ההיסטורית על הארץ. ובזה גם הקריטריון ליחסנו אל הערבים מבחינה זו. הערבים יושבים על האדמה, ואין אנחנו יכולים לקפח את זכותם ולדחות אותם. אבל גם הם אינם יכולים לקפח את זכותנו על האדמה, שאנחנו יושבים עליה ועובדים אותה. אמנם אנחנו המיעוט, אבל אותה האדמה שקנינו בעבודתנו העצמית, היא שלנו, ואין שום רוב שבעולם יכול לקפח את זכותנו עליה, לקחת מידינו מה שרכשנו בכוח העבודה והיצירה שלנו. השאלה היא בדבר ההתפשטות: למי יש יותר זכות להתפשט על האדמה, שעוד לא נקנתה בעבודה ויצירה. אבל בזה לא הכמות עיקר, כי אם האיכות: כוח החיים והגידול – בדומה למה שיש לראות בממלכת הצמח, – כוח העבודה והיצירה וגם הכוח של מסירות נפש, מי שיעבוד יותר, ייצר יותר, יתן יותר את נפשו, הוא יקנה יותר זכות מוסרית וגם יותר כוח חיוני על הארץ. פה יש התחרות בשלום. ואת הזכות על ההתחרות הזאת בשלום נותנת לנו ביחוד זכותנו ההיסטורית על הארץ. ובזה, יש באמת לצרף אלינו את כל עם ישראל בכל ארצות פיזוריו. הזכות הזאת על ההתחרות בשלום, על ההתפשטות בארץ, היא לא רק זכות הקיבוץ הקטן היושב פה, כי אם זכותו של עם בן שנים עשר מיליון נפש.
פה יש להעיר על טענה אחת נראית כצודקת, הנטענת בפנים של יראת שמים גם בקרבנו. אומרים, כי אנחנו, בבואנו להתיישב פה, גוזלים את הערבים, שהם בפועל אדוני הארץ, שהם כבשו אותה לא מידינו. אולם מה זאת אומרת: אדוני הארץ? אם לחשוב לאדון הארץ את העם, שהשלטון המדיני בידו, הרי אין הערבים אדוני הארץ מכבר, כי קודם היתה הארץ בידי התורכים ועכשיו – בידי האנגלים. נמצא, כי מלבד זכות הישיבה והעבודה אין לערבים גם הם אלא זכות היסטורית על הארץ, ממש כמונו, אלא שזכותנו ההיסטורית היא בלי ספק יותר גדולה. נמצא, כי גם אנחנו לוקחים את הארץ לא מידם. ואם לזכות הישיבה, שהם יושבים בארץ ועובדים אותה, – הרי גם אנחנו יושבים בארץ ועובדים אותה, ההבדל בינינו ובין הערבים הוא איפוא במובן זה הבדל כמותי ולא הבדל איכותי, לא הבדל בכוח הזכות הזאת.
אולם לעומת זה צריכים אנחנו להיות זהירים מאוד ביחסנו אל הערבים, ברכישת קרקעות וכדומה, לבלי לנגוע בזכותם האנושית אף במשהו, לבלי לנשל את העובדים בפועל מאדמתם וכדומה, מוטב לנו, שהאדמה תעלה לנו פי שניים או שלושה או יותר מכפי שוויה, מוטב לנו לפייס את בעלי האדמה האמיתיים, את היושבים עליה ועובדים אותה – אם יש לנו צורך מיוחד באדמתם – בכל מיני פיוסים, העולים בקושי גדול ובעמל רב, כמו להמציא להם אדמה במקום אחר וכדומה, מאשר לנגוע נגיעה כל שהיא בזכותם. בשבילנו אין קצב למחיר האדמה; כמה שהיא תעלה, היא שווה לנו. בכלל החובה עלינו לקבוע יחסים אנושיים אל הערבים, ולא להתייחס אליהם על פי צדדיהם השליליים בלבד, כמו שהאנטישמיים מתייחסים אלינו על פי צדדינו השליליים אנו. מובן, כי לא פה המקום ולא בידי היכולת לברר, איך לסדר את הדבר, – אני רק מציין, כי הדבר דורש סידור ועיון גדול ועמל רב. אולי יש לייסד לצורך זה ועד מיוחדת מאנשים ראויים לכך בכל המובנים, שתפקידה יהיה לסדר את כל הענינים והיחסים שבין היהודים והערבים. היחסים צריכים להיות תמיד, בכל האופנים, אנושיים, אפילו אם היחסים מצד שני אינם רצויים ביותר. ילמדו הם מאתנו, ולא אנחנו מהם. על כל זה היה כדאי מאוד לדון באספותינו, הרבה יותר כדאי מאשר לעסוק בפוליטיקה. הדבר הזה נוגע לנו בלי אמצעי, נוגע בכל אופן לא פחות מאשר האינטרנציונל וכדומה. פה לפנינו, מצד אחד, ענינים ממשיים, מדיניים וחברותיים, ומצד שני, פה לפנינו הלכה גדולה, יותר מזה – מומנט של חיים גדול, פה לפנינו השיעור הראשון והתרגיל הראשון, אי-האמצעי בחיי אחווה בין עם לעם. אולם העיקר הוא גם פה שוב החיים ואנחנו, כל אחד מאתנו, בעצמנו. אם אנחנו נשאף להיות יותר אנושיים, יותר חיים, נמצא את היחס הנכון אל האדם ואל העמים בכלל ואל הערבים בפרט.
כל זה – מצד אחד, מצד זכותנו המדינית – בעיקר מצדה הרשמי, המשפטי – על הארץ עם כל המתייחס לזה. אולם הארץ בתור בסיס לחיים ויצירה באותה הצורה שאנחנו שואפים אליה, אין עליה זכות אחרת ואין קנין אחר תופס בה מלבד הזכות וכוח הקנין של העבודה, שאנחנו עומדים עליה מתחילת בואנו הנה (מובן, כי בחיים הלאומיים יש מקום לעבודות גם לא-גופניות, אלא שהחיים יבררו, איזו מהן נחוצות ובאיזו מידה, מה תהיה צורתן ומה תנאי פעולתן), אלא שמעתה התבלט ביחוד כוחה של העבודה בתור כוח קנין מדיני ביחוד מצדו המוסרי והחיוני, כמו שראינו, כי הארץ היא בפועל תמיד קניין מדיני של העובדים אותה, אפילו בשעה שהעם משולל חירותו המדינית. מעתה יש לנו ‘ציווי מוחלט’ אוביקטיבי, ממשי, מדיני: לעבוד. ובמידה שנעבוד, תהיה הארץ שלנו, ואם לא, – לא יועילו כל ‘בתים לאומיים’ וכל ‘דם ואש’.
מצד זה מעמידים לנו שני התנאים העיקריים להגשמת שאיפתנו: הארץ והעבודה – שתי תביעות עיקריות, מקבילות להם, לשני התנאים העיקריים.
הקרקע ומכשירי העבודה
היסוד הראשון ליצירה לאומית, באותה הצורה שאנחנו שואפים אליה, הוא הקרקע. מכאן – התביעה כי הקרקע יהיה לאומי. ולא רק הקרקע, כי אם גם כל מכשירי העבודה הגדולה והיצירה: בתי החרושת, מסילות הברזל וכו' וכו' צריכים להיות לאומיים. זוהי הדרישה היסודית, שאנחנו צריכים לעמוד עליה בכל תוקף ובכל חומר הדין, בלי ויתורים ובלי פשרות כל שהם. זה צריך להיות העיקר היסודי גם בהסתדרות הכללית של כל יהודי ארץ-ישראל. לזה לא יוכלו להתנגד או יוכלו לא להתנגד גם הדתיים, ‘והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ’ – גוזרת גם התורה. ויש רק להתפלא, כי באספות שונות, ואפילו באספות של הפועלים, מדברים על השאלה הזאת כאילו דרך אגב, בתוך ‘הפרוגרמות הפוליטיות’ וכדומה, בעוד שהיא הנקודה המרכזית, יסוד היסודות. אנחנו צריכים להתנגד בכל תוקף, להילחם בכל כוחנו נגד קנין פרטי על הקרקע ועל מכשירי העבודה בארץ-ישראל. לצורך זה (וכמובן, רק לצורך זה) אנחנו מתאחדים עם כל מי שמחזיק בדרישתנו זו בארץ ובחוץ-לארץ, עם פועלים ולא פועלים, עם ‘פועלי ציון’ ועם ‘צעירי ציון’, עם הסתדרויות שונות, ואפילו ימניות, ואפילו עם סתם בעלי בתים, אם הם רק תומכים בדרישה זו. ואם יש ספק בנצחונה של הדרישה הזאת, – להילחם עליה בכל תוקף אנחנו בכן אופן חייבים.
העובדים
היסוד השני לעבודה ויצירה הם, כמובן, העובדים. אבל פה צריך לבוא שינוי עיקרי בהשקפה על היחס שבין העבודה הישובית ובין העובד. העובד נחשב לטפל לעבודה הישובית. כך חושבים עסקני הישוב, וכך, אולי בצורה קצת שונה, חושבים גם רוב העובדים, ודוקא מהיותר הגונים. החיים והבריאות ונעימות החיים של העובד מצוה לזלזל בהם, להתיחס אליהם כלאחר יד. המזון, המנוחה, המעון – כל הצרכים של העובד, הגופניים, הנפשיים, התרבותיים, נחשבים לדבר טפל. העיקר הוא, שהעבודה תעלה יפה, שהמשק יצליח. דואגים לגידולם היפה של הצמחים, הבהמות והעופות, שעוסקים בגידולם. אבל אין דואג לגידולו היפה של האדם, של העובד. פה – הרבה גורמים למחלות, להולדת יחס אַפַּטִי אל החיים, ומכאן – עבודה על פי אינרציה, זלזול במה אינו מחובת העבודה. זלזול בקריאה מסודרת, בהשתלמות בידיעת הלשון ובכלל בידיעות נחוצות או מרחיבות את הדעת, זלזול בחינוך עצמי. ולאחרונה זה מביא לידי הרגשות ריקניות ולידי ירידה. ומצד שני, זה מוליד במעטים, שיש להם אפשרות לחיות חיים יותר נורמליים, טמטום נפשי ידוע, יחס של ביטול לאלה, שמצבם הקשה הביאם לידי ירידה ובכלל לירודים, וחוסר רצון נמרץ, חוסר תביעה נפשית עמוקה ותקיפה להיטיב את מצבם ולרומם את רוחם. צריך להביא בחשבון, כי לא במהרה יושג המצב המבוקש, כי החיים יעמדו על העבודה ועל העובד, ובינתיים עוברים חיי הדור בצורה לא רצויה. אבל צריך בכלל, שייברא אל העבודה יחס של חיים, שהעבודה תוסיף טעם לחיים, והחיים יוסיפו טעם לעבודה. אנחנו באים להשיב לתחייה עם וזה אומר – לגדל אדם. העובד צריך לעבוד עבודה יפה, אבל העבודה יפה רק אז, כשהיא מעבדת את האדם לא פחות יפה ממה שהיא מעבדת את הקרקע וכדומה. משק יפה הוא זה, שנותן לא רק ריוח כספי יפה, כי אם גם ריוח אנושי יפה. ואין זו מימרה בעלמא. בעיני ראיתי, כי יש אשר משק (קבוצה) מגדל את עובדיו או עלול לגדל. פועל, שראיתיו במקום אחר בצורה לא מן הנחמדות, ראיתיו בקבוצה (ואני ראיתיו ביום ובלילה, ביחידות ובציבור, במקום רואים ושלא במקום רואים, וראיתיו לא אחד) בצורה אחרת, הרבה יותר אנושית. אבל זה היה בתקופת היצירה של הקבוצות. היה – ועבר, ואולי לא לגמרי. מובן, כי אין לזלזל גם בטיבה של העבודה ובהצלחתו של המשק, שהרי אם אין זה, אין גם זה, הא בהא תליא, אבל צריכה להיות התאמה יפה.
זהו בדרך כלל. אולם עתה, כשחוג העבודה עומד להתרחב, יש להבליט בכל תוקף את חשיבותו של כלי זה ולהניחו ליסוד בכל משה שנבוא לעשות להכנת מקום לעבודה ולעובדים. מדברים עתה הרבה על הרחבת חוג העבודה, על אפקים חדשים בעבודתנו הלאומית וכו' וכו' וכו'. צריך להכין מקום בשביל העולים, צריך לסדר את העליה, צריך… אבל עיקר מה שאנחנו יכולים לעשות בשבילם זהו מה שאנחנו צריכים לעשות בשבילנו: לתפוס יותר מקומות לעבודה, לסדר קבוצות חדשות, מושבי עובדים, להמציא לעובדים עבודה הגונה, מפרנסת את הגוף ואת הנפש, לסדר את חיי העובדים סידור נאה בין מצד החומר ובין מצד הרוח וכדומה, כללו של דבר: מה שאנחנו יכולים לעשות בשבילם זהו – שימצאו פה בבואם הנה חיים מסודרים ודוגמה נאה, שיוכלו לראות על פיה, כיצד להסתדר וכיצד לחיות פה. יכולים אנחנו לסדר, שיקבלו את פני הבאים באניה, ימציאו להם בתי מלון טובים ובזול, ינהלום בעצה על דבר מקומות לעבודה ובכלל על אודות כל מה שצריך לאדם חדש לדעת. יש אולי עוד דברים מעין אלה, שהם בידינו לעשותם. יותר אינני יודע מה אנחנו יכולים לעשות. וכמה שביקשתי בכרוזים, בחוזרים, בפרוטוקולים של אסיפות שונות, לא מצאתי דברים של ממש, שהנם ב’קום עשה', מלבד דרישות ושוב דרישות, שאין לראות מי שימלא אותן. בכל שאר הדברים אנו יכולים לפעול רק בתור סיעה מסודרת בתוך ההסתדרות הציונית, אבל לא יותר.
יחסנו אל העם בגולה
היסודות האלה: העבודה (בכל צורותיה), הלאמת הקרקע עם כל המתייחס לזה והעובדים או האדם שבעובד – אלה הם העיקרים של עבודתנו הלאומית. מי שמודה בעיקרים האלה הוא עִמָנו. ואני חושב, כי על העיקרים האלה יעמוד רוב עמנו, ואנחנו צריכים להשתדל כי עליהם יעמוד כל העם. העיקרים האלה הם עיקרי עבודת החיים של העם, עיקרי כוח העם, עיקרי חיי העם. מי שאינו מודה בעיקרים האלה הוא פרזיט על גופו ונשמתו של העם, והעם צריך להילחם בו. זהו יחסנו אל העם. אנחנו עומדים על הלאומיות ולא על הסוציאליות. כל בני העם הם אחינו, אם אחים הגונים, חיים על יגיע כפיהם (או על עמל רוחם), ואנחנו עמהם, או פרזיטים, ואנחנו נלחמים בהם מבפנים, ביחד עם העם, ולא נבוא להתקשר עם אחרים להילחם בהם מבחוץ.
כך הוא יחסנו אל העם בכלל, ויחסנו בתור בני ארץ-ישראל אל העם אשר בגולה הוא, כרמוז למעלה, יחס של יושבי המרכז אל יושבי ההיקף. המרכז צריך להיות מעתה ארץ-ישראל בכל המובנים. כל המרכזים של כל הספירות שבחיים הלאומיים של העם, ובכללם גם מרכז ההסתדרות הציונית, צריכים לעבור לארץ-ישראל. בגולה צריכים להיות רק סניפים. ומזה תבוא ממילא אחדות העבודה וזרם החיים בינינו ובין העם אשר בגולה. ההנהלה הראשית של תנועתנו הלאומית נשארת בידי הוועד הציוני, אלא שאנחנו נשתדל להכניס לתוכו אנשים ראויים לכך על פי השקפתנו, העומדים בכל תוקף על העיקרים של חיי העם. בידיו תהיה ההנהלה של כל עבודתנו הלאומית בארץ ובחוץ לארץ, ובעיקר העבודה הפוליטית, קביעת יחסים רצויים והחזקת היחסים הרצויים עם יתר העמים וההסתדרויות הפוליטיות, אלא שאנחנו נשקוד על הדבר, שהיחסים יהיו רצויים בכל המובנים. דבר אחד עלינו לזכור תמיד: אין אנחנו על פי האמת, על פי כל מצבנו ועל פי כל המצב של חיינו, הבאים רק זה עתה להתייצר, מפלגה סוציאלית או פוליטית, – אנחנו, אם אין הביטוי קצת יותר מדי מצלצל, אנחנו החלוץ העובר לפני העם בעבודתו החברותיות, יותר נכון, לפי המבואר בזה, הלאומית-האנושית, ואין לנו צורך בהתקשרות יותר מהודקה עם הסתדרויות מבחוץ, יותר נכון, התקשרות כזאת רק תזיק לנו. אנחנו עומדים על העבודה, על עבודת החיים והיצירה, על יחסים חיים בין אדם לאדם ובין עם לעם ולא על יחסים מיכניים של מפלגות והסתדרויות. ועד כמה שיש צורך במלחמה נילחם בפרזיטיות מכל המינים – ואפילו בפרזיטים שבקרב הפועלים – ולא נבוא להעמיד את הכל על התורה של מלחמת-המעמדות.
יחסנו אל העם המושל (עם המנדט)
וכן גם קביעת היחסים בינינו ובין העם המושל צריכה להיות בידי ההנהלה הציונית. ודבר אחד דורש התבוננות, בירור וזהירות מצד כולנו. התינתן לנו לא רק אבטונומיה לאומית ידועה, אלא גם חירות לאומית-אנושית גמורה? השעבוד החשאי, התרבותי, הנימוסי, הטקטי, מוסכן לנו, לחירותנו הרוחנית, הלאומית-האנושית השלמה, אולי יותר מהשעבוד הפראי, – אולי יותר, דווקא מפני שאינו מורגש כל כך, ורבים הנוטים לקבלו באהבה וברצון. ביחוד יש לירוא מפני השפעת רוח התגרנות – התגרנות הרחבה, התקיפה, הנאורה, המפליאה בכוחה הגדול – עלינו החולים במחלת התגרנות עד להשחית, והבאים לבקש תרופה לה בארץ-ישראל. וכבר יש לראות ניצנים של ההשפעה הזאת. בכלל, אם להתבונן בדבר בעינים לא משוחדות, לא קשה לראות, כי נמצאים אנחנו במצב לא מן היפים ביותר לא על צד הטוב והיפה, לא על צד השאיפות האנושיות העליונות. כל זה נותן מקום למחשבה, כי זקוקים אנחנו מעתה לגבורה גדולה בשביל לעמוד בפני השפעת רוב הטובה, אולי לא פחות גדולה, ואולי יותר גדולה מאשר בשביל לעמוד בפני רוב רעה. הן יודעים אנחנו בכלל את עמנו קשה העורף לעמוד על עצמותו עד למסירות נפש על ערקתא דמסאנא, בשעה שמענים אותו בכל מיני יסורי גיהינום, עד כמה הוא נוח וקל להיטשטש, להתמוגג, להתבטל, להתבולל, בשעה שמראשים לו פנים מסבירות, בשעה שפותחים לו פתח כחודו של מחט לספירת ההשכלה, וביחוד בשעה שעושים לו טובה ממשית. כל זה הוא ענין לבעלי נפש, למרגישים וחושבים שבקרבנו, אבל ביחוד – לעוסקים בעבודה תרבותית.
העבודה התרבותית
מכאן ומכל האמור בזה – מסקנה ישרה בנוגע לעבודה התרבותית בקרבנו. העבודה התרבותית – החינוך לקטנים, החינוך לגדולים, ובעיקר החינוך העצמי – צריכה לעמוד על שלושת העיקרים האלה:
א) הקשר החי בין התרבות הלאומית-האנושית ובין הטבע והעבודה. התרבות צריכה להיות יונקת ממקורה החי, הטבעי – מהטבע והעבודה בתוך הטבע והעבודה בכלל.
ב) החירות הגמורה של עצמותנו הלאומית, החופש מכל השפעה משעבדת מבחוץ, וביחוד מהשפעה המשעבדת את הרוח מצד העם המושל.
ג) היחס האנושי ליתר העמים. לא רק בין אדם לאדם מבני עמים שונים, כי אם גם בין עם לעם בתור עמים צריך להיות יחס אנושי, יחס של צדק ושל אחווה.
לשלושת העיקרים האלה לא יוכל, כמדומה, להיות ניגוד מצד שום מפלגה,
הצורה העליונה של כל חינוך היא, כמובן, החינוך העצמי. ברוח זו, ברוח של שאיפה לפתח את החינוך העצמי, צריכה להיעשות כל העבודה התרבותית.
תרע"ט (1918)
בניין אומה אינו בניין חברה, יסודותיו יותר עמוקים
השאיפה להתאחד בעבודת התחייה עם כל העם בלי הבדל מעמדות, מפלגות, כתות, לצרף ולמזג את כל הכוחות והרוחות שבעם לרוח תחייה לאומית אחת ולכוח יצירה לאומי אחד, ולא להתגודד בחוג המעמד וברוח המעמד ומשם להשפיע ‘שפע עליון’ על יתר העם, – דבר זה הנו, או צריך להיות, אבן השתייה של עמדת ‘הפועל הצעיר’ וכל העומדים על העבודה הלאומית החיה, הטבעית, הפשוטה. אמנם העם ברובו אינו מתעורר התעוררות של ממש, ואת המתעוררים אנחנו שואפים להכניס לתוך שורותינו, לתוך העבודה. אולם היא הנותנת. הנכנסים צריכים להיכנס, כשהם קשורים בפנימיותם ביתר העם, ויתר העם קשור בהם, בכדי שהוא יימשך אחריהם, והעיקר בכדי שרוח העם תתעורר בכל שלימותה ועד סוף כל מעמקיה.
בנין אומה אינו בנין חברה. יסודותיו לאין ערוך יותר עמוקים. אבני היסוד הם לא רק הסדר המתוקן של החיים הכלכליים והצדק המבוקש בהם, כי אם גם כל המידות של החיים העליונים. פה הולך ונבנה יסוד לא רק לחיים ציבוריים חדשים, כי אם גם לנפשיות ולמחשבתיוּת לאומיוֹת – ומתוך כך גם אנושיות – חדשות. לא פחות מהצדק הציבורי חשובה פה, למשל, האחווה הלאומית וגם האנושית הטהורה, האחווה לכל אדם, שאינה כלל האחווה הפרוליטרית מתוך ענינים כלכליים משותפים או מתוך בקשת צדק כלכלי משותפת והעומדת ביסודה על מלחמה. חשובה הרגשת האחריות לכל חיים ויצירה, חשובה מידת האמת, האמת עד הקצה האחרון ועוד ועוד. אבל בעיקר חשובה העצמות הלאומית, הטעונה ביטוי מיוחד, עצמי בכל גילויי החיים. ואין פה לחלק: העבודה בספירות העליונות של החיים – בפנים, עם העם, ובספירות התחתונות – הכלכליות והמדיניות – בחוץ, עם הפרולטריון העולמי. פה הכל מאוחד איחוד אורגני, חיוני. הלא זה ההבדל שבינינו לבין בעלי החומר ולבין בעלי הרוח יחד, שאנחנו גורסים: חיים, חומר ורוח כאחד בכל טיפה של פעולה חיונית.
פה יש בעיקר להביא בחשבון את המומנט האישי, את ה’אני' הפרטי של הבא להשתתף בעבודה הלאומית, את כמיהת נפשו ותביעותיה, הגלויות ושאינן גלויות. סוף סוף האדם מבקש חיים לעצמו, מבקש לאחות באיזה אופן את הקרעים האנושיים שבנפשו, לישב באיזה אופן את הסתירות שבחיים האנושיים והעולמיים, המזעזעות ומחשיכות את חיי רוחו. את כל זה בא האדם היהודי, ביחוד הצעיר בעל הנפש, לבקש פה, במקום שהוא רואה לפניו קרקע מוכשר להתחדשות היהודי והאדם, לצמיחת חיים חדשים, ליצירת עולם חדש. פה הוא מבקש את ה’אולי' הגדול, האנושי העולמי: אולי יש להשיג איזה רעיון עליון, איזה שכל נעלם, איזה אור עליון בחיים ובהוויה, אלא שהאדם מאחר להשיגו, כמו שאיחר להשיג מה שהוא משיג היום בשכלו הגלוי. הוא מבקש מדעת – כמובן, כל אחד על פי דרכו – ועוד יותר שלא מדעת. והבקשה שלא מדעת, הכמיהה הכמוסה, עוד יותר חשובה, היא העיקר, כי בה יסוד הנפשיות העליונה, השאיפות העליונות וממילא גם יסוד כוח המעשה להגשמתן בספירת העשייה; היא הבקשה בעצם החיים, בעצם עבודת החיים ויצירת החיים; אולי עצם החיים העליונים הם עצם ההשגה העליונה. כללו של דבר: הנה בא האדם היהודי בכל סבל חייו, בכל הצער והעינויים, העלבון והשפלות, הספקות והיאוש, הקטנות והתפלות שבחייו, על מנת להשקיע את הכל בבנין ולתת לו ביטוי בפעולת כל ישותו, בעבודת ידיו, לבו נפשו, מחשבתו, כל כוחותיו העליונים עם התחתונים כאחד: אולי מכאן יצא הגז המאיר באור עליון.
כל זה דורש איחוד פנימי, נפשי עמוק של כל חלקי האומה, אשר גם המלחמה ביניהם, מלחמת הדעות ומלחמת השאיפות העליונות בכל העומד לשטן על דרכן, צריכה להיות פנימית, בלי התערבות כוח זר או השפעה זרה ביניהם. דרוש ריכוז מיוחד בכל אשר בפנים מבלי הסחת דעת שלא לצורך לאשר בחוץ, וביחוד דרושה רוח חיים, רוח אנושית עליונה, ולא רוח סוציאלית יבשה, מיכנית וגם מלחמתית.
אין זה אומר התבדלות מכל יתר העמים, אבל זה אומר, כי ההפעלה ההדדית ומתוך כך האחווה ההדדית בין העמים צריכה להיות הפעלה הדדית בין גופים שלמים, כעין ההפעלה ההדדית שבין גרמי השמים, אבל לא הפעלה הדדית בין חלקים של גופים שונים בניגוד ליתר החלקים. כל איחוד חלקים של גופים שונים בניגוד ליתר החלקים של אותם הגופים מוליד בהכרח קרע ידוע באותם הגופים, פוגם בשלמות נפשם, בחיוניותה, בכוח היצירה והמעוף שלה. זאת אומרת, איחוד כזה הורס מבפנים, במעמקים, באין רואה ובאין מרגיש את היסוד הסובייקטיבי, הנפשי, לאותו הבנין האוביקטיבי, שאומרים לבנות בכוח מאוחד כזה.
כך הוא, כפי שמראים החיים למי שמסתכל בהם בלי אספקלריות שאולות, בכל העמים, אם כי אין שם לב לזה בדור הדעה, הריאלי שלנו. אולם אם אין לדאוג במובן זה ליתר העמים, שהנם סוף כל סוף די חיים, אם כי אולי לא די בריאים ודי טבעיים בזמן הזה, והחיים יעשו בהם את שלהם, יביאום סוף סוף, אחרי, מי יודע, כמה עיקופים ועיקולים, מורדות, פחתים, ביצות, אל דרך החיים המבוקשה, – הנה יש ויש לדאוג לעמנו אנו, שאינו עם חי, שאין לו קרקע תחת רגליו, ואינו צומח מתחתיו, מקרקעו הטבעי. בו אנחנו רואים בעינינו, כי כל רוח חיים זרה, הפועלת על חלקים מגופו בניגוד ליתר החלקים, גורמת כי אותם החלקים הולכים ומתפוררים מהגוף, והפירורים הולכים ונישאים בזרמים שונים לכל הרוחות שבעולם, עד מקום משם לא ישובו. את זה ראינו למדי בתקופת ההשכלה, ראינו ורואים את זה בתקופות המהפכות השונות, המדיניות והסוציאליות. ומי יוכל להגיד, מה יהיה בסופנו. אולי גם בקרבנו אנו, הלומדים הכל מאחרים עד לבלי העז ללמוד דבר מעצמנו או מפי החיים, המלמד הקפדן והתקיף, שאינו מוותר ממה שמחייבת מידת הדין כלום, – גם בקרבנו אין שמים לב לקטנות כאלה. והיותר טראגי שבדבר הוא, כי אין שמים לב גם אלה, הבאים לכאורה לתקן, לחדש את רוחנו ולעבוד לתחייתנו הלאומית והאנושית. בגולה קמו לנו ‘סופרים מחנכים’, אשר שמו להם למטרה לבטל ולעקור מן השורש כל מה שיש בנו, בנפשנו וברוחנו, שאינו לפי טעמם ולפי רוחם של אחרים. עד שלאחרונה גזרו עלינו גזירה, כי עלינו להיות בהחלט לאחרים. נלחום נלחמו ב’חיוניות היהודית'….וגם יכלו לה. ואנחנו רואים את התוצאות.
רואים אנחנו את הדור הצעיר, והנה יש בו בחורים הגונים, מוכשרים מכל הבחינות לעבודה של חיים, של התחדשות ובנין, אבל חסר בו דבר מה. וכשאנחנו מתבוננים מקרוב, אנחנו רואים, כי חסרה דוקא אותה החיוניות היהודית, אותה ההרגשה העצמית הלאומית העמוקה והמוצקה, אותה העקשנות בלי גבול בחפץ הקיום הלאומי העצמי, המיוחד, והבטחון התקיף בזכות הקיום וערך הקיוּם הלאוּמי, אם תרצו, אותו האגואיזם הלאוּמי, אותו ה’אתה בחרתנו', שכל כך הצטיין בו היהודי מהדורות הקודמים ושכל כך נלחמו בו ‘הסופרים המחנכים’. שומעים אנחנו אמנם קול מקרב ‘הדור הצעיר: השמירה העצמית הלאומית ערה בנו עד כדי חולניות’ (מ. ק. ‘האדמה’ י’–י"א), – כן עד לידי חולניות, אבל אין הרגשה עצמית בריאה, טבעית, תקיפה, פעילה כהרגשה העצמית של כל בריה חיה ובריאה. חסר ה’לוז של שדרה' הלאוּמי, וחסר ה’אני' הלאוּמי, החי, הבריא, השואף בכל תוקף החיים לבוא לידי גילוי בצורה מיוחדת, עצמית לו.
מכאן – אותה סמרטוטיות הרצון והטעם והברירה הלאוּמיים, אותה ה’אוביקטיביות' המוסרית והאסתטית המהוללה ביחס לכל מה שיש לנו ובנו, שאינה כלל וכלל ביחס למה שיש לאחרים ובאחרים, אותו הוידוי החולני התמידי, המפעפע כארס בפנים הנפש בצורת חיטוט וניקור לבטלה, להמית כל רצון ויכולת לפעול, לבקש דרך לתיקון, לחידוש החיים, והמוצא לו ביטוי גם בחוץ, בספרות, בצורת קינות, בכיות, הערכות, שאין כוחן אלא לכבות כל אור של חיים, אותה הצדקת הדין על עצמנו, – לא הצדקת דינו של השופט כל הארץ, ש’הסופרים המחנכים' כל כך מנו בו את הדורות הקודמים, כי אם הצדקת דינם עלינו של בני אדם כמונו, רק יותר מאושרים ממנו, ואולי גם יותר רעים ואכזרים ממנו. מכאן – אותה ה’השתחררות' מכל ‘היפנוז’ לאוּמי עד להשתחררות מן הלאוּמיות והיהדות בכלל, המכינה כל כך יפה את הקרקע להיפנוז ממש מכל אשר בחוץ לאותה ההתבטלות, לאותה ההתמזמזות מפני כל אור של אחרים, מפני רוח חיים של אחרים, הממיתה בשרשו כל ניד של תביעה לבקשת אור עצמי, לפעולה חיונית עצמית, ליצירה עצמית (הרי גם זה צריך שיהיה ברור: סובייקטיביות יתירה או הערכה עצמית יתירה, אם אישית או לאומית, כמה שהיא פוגמת, אינה כלל, אינה בשום פנים, היפנוז, ועוד להפך:דוקא בעל סובייקטיביות רבה מסוגל פחות להיות מהופנט, להיות מושפע מאחרים). מכאן, מצד אחר, אותה האינדיבידואליות התלושה, האוירית, הבונה עולמות תלויים על בלימה וחיה בין השמים ובין הארץ או מתכנסת ומתבצרת בקליפתה כתולעת בחזרת, באין לה, מצדה הפונה אל החיים הממשיים, הציבוריים, קרקע של חיים, של יניקה חיונית ושל פעולה מתוך החיים, בהיותה מחוסרת, מצדה הנפשי, אם לגמרי או במידה מרובה, או בהיות בה לקוי או פגום אחד מיסודותיה הנפשיים של האישיות החיה והבריאה, היסוד העיקרי בחיים הממשיים, הציבוריים – היסוד הלאוּמי. כאן היסוד הנפשי העמוק, הנעלם מן העין, לכל חולשתנו הלאומית בפועל ובמעשה, בכל עובדתנו פה ובחוץ לארץ. אין אותה ההתעוררות הכבירה, המתפרצת, הנושאת הכל בכוח של איתני עולם, שיש בתנועה דתית חדשה, אין אפילו אותה ההתעוררות, שהיתה בתנועות של משיחי השקר שלנו, למשל, של שבתי צבי. כי אין הרגשה עצמית חיה, בריאה, תובעת, אין אמונה עצמית מוצקה, אין רצון עצמי תקיף, בלתי שב מפני כל ובלתי מתחשב עם כל.
ואל יאמרו לי בענוותנות ובאוביקטיביות, בידיעת החיים ובהבנת הנפש היהודית: כך הוא העם הזה. לא ולא! דוקא ה’אתה בחרתנו' שלו, שלא ניטשטש ולא נתמזמז בכל מדורי הגיהנום שהוא עבר בהם ועוּנה בהם במשך אלפיים שנה, דוקא ה’אני' העקשני לאין גבול הזה, שעמד יחיד נגד כל העולם, ולא רק נגד החושך, כי אם גם נגד האורות שבעולם זה, – דווקא ה’אגואיזים' או ה’שוביניזם' הזה מעיד על כוח ענקי, שלא רבים כמוהו. פה תביעה לגילוי עצמי וכוח לגילוי עצמי, אשר רק מהופנטים באמת יכולים לבלי לראותו הן התביעה הנפשית לגילוי אור עצמי וליצירה עצמית, שהיא הסימן החיוני למציאות אור עצמי וכוח יצירה עצמי כאלה בנפש הנתבע, יש לה תמיד בטרם שהיא מביאה לידי גוביינא, או במקום שאין לה אפשרות להביא לידי גוביינא, צורה של ניגוד בלתי ברור, סתמי, אינסטינקטיבי לכל כוח ולכל אור בלתי מתאימים ושל הסכם סתמי כזה לכל מה שמתאים; ניגוד והסכם, שלא תמיד יודע בעליהם בעצמו למצוא להם טעם מספיק – שהרי בירור הטעם הוא עצם הגבייה, עצם יצירת חייו של הנתבע – וכל האחרים יכולים לראות בה רק קפריסה עקשנית וכדומה. זהו כאילו מקומו של עולמו או התוהו והבוהו שלפני יצירת עולמו, שלפי שעה הוא שומר עליו בעקשנות אינסטינקטיבית, שלא ישתעבד לאחרים.
ואל יראו בדברי אלה מין ‘אתה בחרתנו’ חדש, מין תעודת הצטיינות לעם ישראל, ציון יתרונו, יתרון כוחו או אורו, על יתר העמים. אינני תמים כל כך בכדי לבנות על יסוד רעוע כזה, וגם אין לי צורך בזה. אני בכלל אינני גורס: ‘הם – ואנחנו’ לא לשלילה ולא לחיוב. אני גורס: ‘אנחנו’ ‘אני’, כמו שהננו, כמו שאנחנו יכולים להיות, כך אנחנו צריכים להיות. אין לי עסק באחרים, אינני מודד את עצמנו באחרים, אינני מעריך את עצמנו על פי ערכם של אחרים. אם הם עולים עלינו או להפך. התמודדות באחרים הוא ענין בשביל ילדים וגם בשביל איזה סופר גרמני, למשל, מסוג ידוע, שאין לו בעולמו אלא השאיפה לקבל אות הצטיינות אם מאלהיו או ממלכו, אם מהבריות או מעצמו, הבטוח בערך עצמו, בערך גופו ונפשו ובגדי השרד שלו, בערך עמו, מלכו ואלהיו (הן גם בזה מונים את עם ישראל, שבאלהותו אין אשה, שאלהיו הוא רווק זקן, קפדני, קנוא ונוקם. כך מבינים, כך משיגים בני אדם את רעיון האלהות ואת רגש האלהות). אולם מי שאינו יכול להסיח דעת מהחיים, מהתהום החיים, מהתהום שהוא נתון בתוכה ושהיא נתונה בתוכו, מכל העומק והאכזריות הנוראים של ה’על כרחך אתה חי', מי שאינו יכול לעצום עיניו מראות את האפסות שבכל גדלות אנושית ואת הגדלות העלובה היחידה, שיכול אדם להשיג רק מתוך הכרת אפסותו של עצמו (וסימנך: ‘והאיש משה ענו מאד מכל האדם’), הוא אינו יכול להיות בטוח כל כך לא בערך עצמו ולא בערכם של אחרים. במידת החיים וההוויה העליונה אין גדול וקטן, חשוב ולא חשוב. ובמידת האדם העליונה אין אדם נמדד במידתו של חברו, כי אם במידת עצמו. מי שגדול יותר, מי שכובש, אם לאגרופו או לרוחו, אינו גדול. הוא גדול מקטנים וגיבור על חלשים, וגורם להם, לקטנים ולחלשים, בכוח השפעתו המהפנטת, שהם יישארו בקטנותם ובחולשתם וישלימו עם קטנותם וחולשתם, בהשליכם יהבם עליו, על הגדול, הגיבור, הצדיק, האדם העליון, בן האלהים שהוא יזכם, יגדלם, יגבירם, שהוא יגאל את האדם ויביאו לחיי עולם. גדול הוא מי שגָדֵל, מי שגדול היום ממה שהיה אתמול ויגדל מחר ממה שהנו היום, ואין קצב לגידולו; מי שגורם לאחרים, שהם יגדלו ויגברו מתוך עצמם, כמו שהוא מבקש באחרים גורם כזה לעצמו (וסימנך: ‘מי יתן כל עם ה’ נביאים!', וביתר הרחבה: מי יתן כל האדם נביאים!)
כך אני מודד את עמי, את ישראל. ולפיכך אינני יכול, להשלים עם הרעיון, שהוא, בשובו להיות עם חי, לא יהי גדל מתוך עצמו, כי אם נגרר אחרי אחרים. וגם זה ברור בעיני: אם יהוא יהי רק נגרר אחרי אחרים, אם מה שמתייצר פה יהיה רק תרגום עברי מהחיים האירופיים, כמו שמחייבת על פי עצם מהותה הציונות הסוציאלית, – הוא לא יקום ולא יחיה, כי לא תהיה בו אותה רוח החיים הכבירה, המקימה, המפעילה, המחיה. השלום סוף סוף יבוא לעולם, והחיים האירופיים ישובו להיות חיים, עם כל עשירותם, חרבם ועמקם, עם כל מה שמושך אליהם את הנפש החיה. אז תמשוך הסוציאליות האירופית יותר את הלב מאשר הסוציאליות ארץ הישראלית העלובה. ואין צורך להיות נביא בשביל לראות מראש, מי משתיהן תנצח. יש לנו די נסיון בזה. רק יצירה לאומית עצמית, חיים עצמיים, מקום לגדול מתוך עצמו די כוח חיים בהם למשוך את הלב, להחיות את העם. ואינני רואה מה מעכב, או מה מכריח אותנו להיות נגררים אחרי אחרים. כוח הגידול יש בכל עם, כמו בכל אדם, כמו בכל בריה חיה, – הדבר תלוי רק בזה, במה העם רואה את גדולתו. ולא הכמות פה עיקר כי אם כוח החיים, החיוניות (פה אנחנו שומעים שוב אותו הקול מקרב הדור הצעיר אומר: ‘קצה נפשנו במימרות: לא הכמות העיקר אלא האיכות’. והוא מסביר לנו כי ‘האיכות היא פרי הכמות – תוצאה ולא הנחה’. בכלל הוא מסביר לנו שם הרבה דברים כאלה, שמכללם אנחנו לומדים לדעת ברור, כי כל שאיפה מצדנו ליצירה עצמית אינה אלא מקסם כזב או פשוט הטעאה 1עצמית לדעת, מין התנפחות של צפרדע השואפת להידמות לשור. – מניח איני את הסברות, ואני שואל: האם לא יותר רצוי היה לראות בצעיר חושב ומרגיש מעט פחות הבנת חיים נוקשה, סוציאלית, מעט פחות טעם זקנים ומעט יותר חיים, מעט יותר בלתי אמצעיות במחשבה ובהרגשה, מעט יותר הבנה בנפש האדם החיה העלובה, ואולי גם מעט יותר תקיפות, עקשנות, אם תרצו, יותר חוצפה, התפרצות של צעירות בתביעה מהחיים? כי החיים אינם נוחים כל כך לתת גם מה שתובעים מהם בכל תוקף, ומה שאין תובעים או מה שתובעים בשפה רפה וברוח נכאה בוודאי שאינם נותנים). כל חיים, בין בממלכת הצמח ובין בממלכת החי, מתחילים ממיקרואורגניזם. עוּבר הארז אינו גדול אולי מעוּבר האזוב. אבל – כוח החיים.
אולם זהו האסון: העוּבר של העם, השואף להיוולד מחדש – הדור הצעיר – מצד אחד, הצטנן כמעט עד מוות מנשיבת רוחות ושטף זרמים מחייהם של אחרים, ומצד שני, כמעט נמחק בהבל פיהם של ‘מחנכים’ משלנו.
אבל הנה הגברו עלינו המכות של מלמדנו להועיל – החיים, עד שהשכיחו לרגע או הסיחו דעת הדור הצעיר מכל תורות חוץ ומכל חכמה עליונה מבפנים. והנה קם הדור הצעיר או החלק היותר ער שבו ויעזוב את כל התנועות והזרמים והרוחות ויבוא לארץ ישראל לעבוד. פה, כמדומה לך, הגענו אל החוף. סוף הדרך הגלותית והחשבונות הגלותיים והתחלת דרך חדשה וחשבונות חדשים, דרך חיים ויצירה וחשבון עצמו ועולמנו. עבודה, – היש לך בעולם דבר יותר ריאלי ואידיאלי כאחד, יותר עלול לבנין ויצירה וגם לתיקון עולם במלכות הצדק והאמת וכל מידה עליונה? פה אין, כמדומה לך. מקום לתורות גלותיות ולחכמה גלותית, להתפלגות, להתרוצצות, למלחמות בריחים של רוח. פה יש מקום לריכוז כל הכוחות והמוחות, כל הלבבות וכל הידים לעבודה אחת גדולה, לאומית ואנושית כאחת, ליצירה, שלא ראה עוד העולם דוגמתה. פה נשוב לעצמנו.
אבל השטן הגלותי, המשחק בנו כבכדור משחק, חכם ממנו. הוא יודע, כיצד משטים בעם תלוש, מפרפר בין החיים ובין המוות, כיצד מסיחים את הדעת מריכוז כל הכוחות בעבודת החיים בלתי האמצעית, אשר בלעדיו, בלי ריכוז כזה, שאין חיים ואין גידול ואין יצירה, כיצד מסכסכים איש ברעהו ומבלבלים את המוחות של אלה, שבאו לכאורה להיות החלוץ העובר לפני העם. כלום כלו מאשפתו כל החצים, כל הפרזיולוגיה הגלותית? והנה באו והביאו מהגולה כל הני מילי מעליתא: סוציאליות, פרולטריון עולמי, אינטרנציונל, מלחמת המעמדות, שביתות, וגם ‘השקפת עולם קבועה’ לא חסרה. הכל כמו בערי הגולה ועיירותיה. דבר לא נעדר. – – –
תרפ"א (1920)
- כך במקור. [הערת פרויקט בן-יהודה] ↩︎
צריך אני להגיד את האמת: מרגיש אני, כי חברי הטילו עלי הפעם תפקיד גדול מכפי כוחי. לא מפני שאני בכלל איני דברן ולא מפני שיש עלי אימת הציבור, כי אם מפני שהדבר שעלי למסור לכם הוא יותר מדי גדול, גדול מכפי האפשרות לבטאו במלים.
אני וחברי מארץ-ישראל נשלחנו אמנם על ידי ‘הפועל הצעיר'' רק לאחד את ‘הפועל הצעיר’ עם ‘צעירי ציון’. אולם על פי האמת, על פי מצב הדברים בארץ-ישראל ובגולה, זהו תפקידנו המצומצם. ביתר הרחבה הרי זה אומר: נשלחנו מארץ-ישראל לעם ישראל לאחד את עם ישראל עם ארץ-ישראל, ‘הפועל הצעיר’, מצד אחד, ו’צעירי ציון’, מהצד השני, אינם אלא כעין ראשי החוט המקשר והמאחד.
האם אוכל להביע במלים מה שמצב הדברים מגיד בלי אומר ודברים? הן כל מה שכתבנו ודיברנו בעניין זה הוא אפס לעומת מה שיש להגיד בזה. אנחנו באים בשם דבר שביצירה שלא היה דוגמתו מעולם, לשם דבר, שאנחנו יכולים רק להראות עליו באצבע, לרמוז: הנה לפניכם מקור למחשבות, שעדיין לא חשבנו, לרגשים, שעדיין לא הרגשנו, לחיים, שעדיין לא חיינו.
באנו לארץ-ישראל להחיות את העם ואת הארץ. אבל העיקר הוא העם. תחיית העם קודמת לגאולת הארץ. אנחנו מעמידים את הכל על העם. לא בכוחות מבחוץ ולא בחסדם של אחרים ניוושע. חסד לאומים חטאת. עם אינו צריך לקבל את תחייתו ואת גאולתו לא בחסד ולא בצדקה. כוחו בו בעצמו. אנחנו באנו לארץ-ישראל לפני כל חסדים, לפני שש-עשרה שנה, בעוד לא היו לנו שום מחשבה ושום חלום על הצהרות2, בטוחים בכוחות עצמנו, בכוח העם. וגם היום העיקר הוא כוח עצמנו, כוח העם, רצון העם, מרצו ומסירות נפשו של העם. ארץ-ישראל היא ארץ העם, והוא צריך להחיותה ולחדש את זכותו עליה בעבודה, ביצירה, בחיים.
אולם הדבר הפשוט הזה, הרעיון הברור הזה, כי גאולת העם היא בו בעצמו, ברצונו, בעבודתו, ביצירתו, הוא היותר קשה לבדרו. לתת לו צורה של תביעה חיונית תקיפה ובלתי-פוסקת, לעשותו פועל בנפש העם, בחיי העם. כל מה שעשינו עד עתה, כל עבודתנו בארץ-ישראל, היתה רק כעין הכנה לרגע זה, כעין הכשרת עצמנו, שנוכל לאמור לכם באיזה אופן שהוא מה שהארץ דורשת מכם, שהרגע ההיסטורי הזה תובע מכם.
הן מעל הבמה הקטנה הזאת אנחנו מדברים הפעם לא רק אליכם, הנאספים כאן, כי אם אל כל העם, ואינני חושב זאת ליהירות, אם אומר, כי אנחנו מדברים אל כל העמים. לא אנחנו, ארצנו היא המדברת אל העם. אנחנו באים רק לבטא, לרמוז מה שהארץ מדברת, ואומרים לכם, לכל העם, הארץ מחכה לכם. התעוררו, קומו, רצו מה שיש לרצות, עשו מה שיש לעשות, תנו לנו את ההצהרה של עצמנו, של העם! אם העם לא יתעורר, אם הוא לא ייתן את ההצהרה, לא יהיה כלום.
בשעה זו, כשאני משווה לנגד עיני את כל המהפכה היסודית הצריכה לבוא בנפשנו ובחיינו, אני חושב כמעט לעזות לדבר על דברים, הצריכים לחיות בלב כל אחד מאתנו, להיות פרי עבודת חיי עצמו של כל אחד מאתנו ולא עניין לדברים.
עם של תגרנים, חנוונים ומתווכים, צריכים אנחנו להפוך לעם חי, עובד ויוצר. ומה אנחנו עושים? מה עושים כל הבאים לעשות? הכל, רק לא זאת, לא עבודת התחייה האמיתית, לא העבודה לחדש את העם. יש בנו כל מיני עסקנים ציונים, עושים ומְעַשים, יש בנו כל מיני מפלגות וכתות, הבאות להביא גאולה לאנושות, אבל את העיקר, את עצמנו, את העבודה, שעלינו לעבוד בעצם עצמותנו, את העבודה של מהפכה בנפש כל אחד מאתנו ובנפש העם ובחיי העם, אנחנו שוכחים או איננו רואים. אין רואים, כי תשובתנו לתחייה היא יצירה חדשה, יצירה שלא היתה עוד לעולמים, יצירת אדם חדש על ידי יצירת חיים חדשים, יצירת עם חדש. עם-אדם אנחנו באים לברוא.
בבטחה גמורה אני אומר, כי החיים הקיבוציים האנושיים או, כמו שקוראים להם היום, החיים הסוציאליים, לקויים, והאדם היחיד אינו מוצא את דרכו הנכונה בחיים בעיקר מפני שהעם, יוצר החיים הקיבוציים, לקוּי. אין לי צורך להרחיק עדותי: המלחמה לימדה אותנו זאת למדי. רואים אנחנו, כי האדם היחיד, כמה שהוא רחוק משלמוּת, יש בו בכל זאת הרגשת אי-שלמותו וכמיהה נפשית כמוסה לשלמוּת, לטוב, לאור, אשר במידה ידועה היא גם לובשת צורה של שאיפה חיה, הבאה לידי ביטוי בצורת תנועות וזרמים שונים. ובכל אופן גם בחטאו, אם בשוגג אם במזיד, לשאיפות האנושיות העליונות, הוא, האדם היחיד, מוצא במידה ידועה צורך להצדיק את עצמו באיזה שאופן שהוא. אולם העם בתור אישיות קיבוצית הרי הוא חיה טורפת אכזרייה ושפלה מאין כמוה בקרב כל החיות הטורפות. לעם בתור עם לא רק מותר לטרוף, לרצוח, לגזול, לגנוב, לשקר, לזייף, לטמא, לעשות כל מיני כיעור ותועבה, כי אם גם כל זה נחשב לו לשבח, לגבורה, לדבר שכדאי לו לאדם לתת את נפשו עליו. ובדבר הזה, כמו שראינו במלחמה, שוווי כל המעמדות, המפלגות והכתות. כל האידיאלים וכל השאיפות האנושיות העולמיות מיטשטשים ומתבטלים בפני התביעה הבהמית הזאת, בפני האנוכיות הגסה של העם. ומה הוא העם מבחינה זו, אם לא האישיות הקיבוצית, אם לא יוצר החיים הקיבוציים? ואיך יוכלו החיים הקיבוציים במצב כזה להיות אנושיים, אפילו אם הם יעמדו על סדר סוציאלי היותר צודק?
כללו של דבר: באין עם-אדם אין אדם-אדם, אין יחיד-אדם; ומי כמונו, בני ישראל, צריך לעמוד על זה? אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלהים, אנחנו צריכים ללכת הלאה ולאמור: העם צריך להיברא בצלם אלהים. ולא מפני שאנחנו טובים מאחרים, כי אם מפני שאנחנו נשאנו וסבלנו את כל מה שתובע את זה על כתפינו. במחיר ייסורינו, שאין דוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים ביצירה הזאת, ובכוח ייסורינו נמצא את הכוח ליצירה הזאת. מכל מיני אשפה עושים גז מאיר, – ואנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו נביא לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלהים.
כך היא התביעה. בכל אגדותינו, בכל ספרותנו העתיקה, מדובר על האור הגנוז, הוא ישנו. לולא הוא לא היינו מתקיימים קרוב לאלפיים שנה בתוך ייסורי הגיהינום של הגלות. אבל כשאנחנו באים להוציאו מנרתיקו, הוא כאילו מתמזמז בידינו, מתפרט לפרוטות, לקטנות, או מתחלף למטבעות מזהירות משל אחרים, לאידיאלים מחייהם של אחרים, ובכל אופן מתחלף.
אנחנו כבר שכחנו את טעם החיים של עם חי ושכחנו את עצמנו. חיינו בגולה אינם חיים אנחנו עם פרזיטי: אין לנו שורש באדמה, אין קרקע תחת רגלינו. ולא רק במובן הכלכלי אנחנו פרזיטים, כי אם גם ברוח, במחשבה, בשירה, בספרות וגם במידות טובות, באידיאלים, בשאיפות אנושיות עליונות. כל זרם בחייהם של אחרים סוחב אותנו, כל רוח מנשבת בעולמם נושאת אותנו. אנחנו לעצמנו כאילו איננו. ממילא איננו כלום גם בעיני יתר העמים, איננו תופשים מקום בקרבם בתור עם, בתור גוף לאומי מיוחד, בתור חוליה או בתור אבר בקרב האנושות. לא באשמתנו באנו לידי כך, אבל כך היא העובדה. כך היא הגלות. הנה עם הטשכים, עם לא יותר גדול במספרו או גם קטן במספרו מעמנו וגם הוא היה משועבד, אבל הוא נמצא בארצו, מדבר בשפתו, – והנה הוא שב לתחייה. הנה הוא אבר בגוף האנושות, וכל יתר העמים מתחשבים עמו, ואנחנו מה? מי מתחשב עמנו?
הדרך לתחייתנו היא אפוא דרך העבודה והיצירה. אנחנו שואפים לברוא את עמנו עם עובד ויוצר. בארץ-ישראל אנחנו מבקשים את בית העבודה והיצירה הטבעי שלנו, את קרקענו הטבעי להשריש בו את שרשנו, אשר נעקר משם. וזו כל עבודתנו בארץ-ישראל.יש אומרים, כי ארץ-ישראל אינה יכולה להכיל את כל בני ישראל. אינני יודע, אינני אדם מדיני, ולא אוכל להגיד, עד כמה ארץ-ישראל יכולה ועד כמה אינה יכולה להכיל מבני עמנו. אבל אחת אוכל להגיד: אם אפילו ארץ-ישראל לא תכיל את כל העם ואפילו לא את רוב העם, אם אפילו רק חלק חשוב מהעם יכה בה שורש, יתערב בה, יחיה בה חיי עם חי, יונק משרשו הטבעי, עובד ויוצר, אינני רואה אסון בדבר, אם יהיה נופו נוטה לשאר הארצות. כל עם חי יש לו בנים בכמה ארצות. כמה, למשל, גרמנים, צרפתים, אנגלים וכו' ישנם ברוסיה, ולהפך, כמה רוסים ישנם בגרמניה, בצרפת, באנגליה, וכן הלאה. לא נורא, אפוא,אם חלק מן העם או גם רוב העם יהיה מפוזר ביתר הארצות, אם יהיה לנו רק שורש בארצנו. אז יהיה לחלקים המפוזרים אופי של ענפים יונקים משרשם ומתפשטים אל מעבר לחוג יניקתם. אז נשוב להיות חוליה בשרשרת העמים, אבר בגוף האנושות.
הדבר הזה מגביל וקובע את אופן פעולתנו בארץ ובחוץ-לארץ ואת אופן יחסנו אל העמים האחרים ואת תביעתנו מעצמנו ומאחרים.
ביחס לעצמו ולארצנו:
תחיית העם, התחדשותו לעם עובד ויוצר, לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה, עבודה בכל צורותיה, אבל בעיקר על ידי עבודת כפיים, ובייחוד על ידי עבודה בתוך הטבע. כל בני העם צריכים לעבוד. וכן גם גאולת הארץ לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה. אין קניין בקרקע אלא בעבודה, לא רק מהבחינה הסוציאלית, כי אם גם מהבחינה הלאומית. פה יש מהפכה יסודית ברוח, בהרגלי החיים, ביחס אל החיים ובטעם החיים, ויש מהפכה גם במחשבה, באופן השגת חזיונות החיים. פה לא מלחמה בין העבודה והרכוש, כי אם מלחמה בין היצירה והפרזיטיות. לא הרכוש הוא העיקר, לא הוא הכוח ולא בו אושר החיים וטעם החיים. העיקר הוא היצירה. וכן הוא גם ביחס לעמים אחרים ולארצות, שבני עמנו נפוצים שם. גם בארצות הגולה צריכים בני עמנו לעבוד. שואלים: מה תפקיד הציונות בגולה או מה יחסה אל עבודת הווה. תפקידה גם בגולה להפוך את העם היושב בה לעובד ויוצר. וגם שם העיקר הוא היצירה ולא הרכוש. יושבים אנחנו בקרב העמים ואין בינינו וביניהם הבנה הדדית ולא יחסים אנושיים רצויים. על ידי העבודה והיצירה נלמד להשיג לכל עמקו את טבע ארצם ולהבין לרוחם, ועל ידי העבודה והיצירה העצמית נלמד להבין לרוחנו אנו.
ומכאן – התביעות, שאנו רשאים לתבוע מהם. אין אנחנו תובעים מהם זכויות מיוחדות, – אנחנו תובעים מהם זכויות אנושיות, את הזכויות, שהם שללו אותן ממנו; וקודם כל – את הזכות להיות עם עובד ויוצר. חובה מוסרית עליהם לעזור לנו בהשפעתם להשיב לנו את ארצנו – כמובן, מבלי אשר נדחוק את רגלי היושבים בה מהעם הערבי ואחרים – וחובה עליהם לתת לבני עמנו היושבים בארצותיהם לעבוד עבודה של יצירה, בייחוד לעבוד את האדמה ולחיות על העבודה.
ואין לחשוש, שמא הקשר אל האדמה בארצות העמים ינתק בנפש בני העם את הקשר שבינם ובין ארץ-ישראל. עם חי ועובד עשוי להיות יונק משרשו, – והשורש הוא בארץ-ישראל. עם ישראל החי יהיה קשור בארץ-ישראל, כי תהיה תמיד השפעה הדדית בין השורש והענפים, בין ארץ-ישראל ובין העם אשר ביתר הארצות. וגם בין עם ישראל ובין יתר העמים תהיה השפעה הדדית ברורה. מי מבין יותר את השני, אם לא מי שיותר אינדיבידואלי, בעל עצמות יותר כבירה ועשירה. ובהיות לנו עצמות חיה, עובדת ויוצרת, נבין יותר גם את האחרים ונביא ברכה לאחרים. ולא ברכה בתורת נדבה, כי אם ברכה בשכר ברכה, ברכה הדדית.
כך היא דרך תחייתנו וגאולתנו. דרך אחרת אין לנו. לוּ אפילו רצינו ללכת בדרך בעלי האגרוף, הלא כוח אגרוף אין לנו. כוחנו – ברוח, אבל לא ברוח ערטילאית, כי אם ברוח חיים עובדת ויוצרת. בכוח היצירה והתרבות נשוב לתחייה, ובכוח היצירה והתרבות נשיב לנו את ארצנו. לא בחסד לאומים, כי אם בכוח עצמנו, בהתחדשות עצמותנו על ידי הארץ ובהתחדשות הארץ על ידי עצמותנו.
תר"פ (1920).
עבודת-התחייה בארצות-הגולה / אהרון דוד גורדון
שואלים: מה עבודת התחייה בגולה?
אותה העבודה אשר בארץ-ישראל, רק, כמובן, בצורה מתאימה. העבודה בשביל ארץ-ישראל בארצות הגולה היא עבודה חלוצית, עבודה להכשרת החומר האנושי והכוחות המתאימים עם הכנת האמצעים הדרושים להתיישבות תכופה בארץ-ישראל. אבל יש עבודה של תחייה גם בעצם המקומות שבני עמנו נפוצים שם, וגם היא עבודה חלוצית, אם כי לא בשביל ארץ-ישראל דווקא. עבודה של תחיית הרוח עם הגוף על ידי עבודת כפיים, בעיקר עבודת האדמה, העבודה בתוך הטבע, תחיית העצמות הלאומית, ועבודה של תחיית ההכרה, המחשבה והיצירה הלאומית – תחיית הלשון העברית בדיבור ובמחשבה, תחיית לבושה העצמי של העצמות הלאומית.
הרעיון צריך להיות נתפס בכל שלמותו.
קריעותנו משרשנו, מקרקענו הטבעי, מארץ-ישראל, והשעבוד עם הרדיפות בגלות, אשר פעלו עלינו קודם כל להרחיקנו מכל טבע, מכל חיים טבעיים, מכל עבודה פרודוקטיבית, עשו אותנו לעם פרזיטי: לעם מחוסר יניקה חיה בלתי-אמצעית מעצם הטבע גם לגופו וגם לנפשו, גם בחומר גם ברוח. לקויים אנחנו בגוף, לקויים בחומר, בחיינו הכלכליים, ולקויים ברוח. רוחנו הלאומית, עצמותנו הלאומית,לא התפרנסה בכל משך הגלות אלא משרידי העבר או משולחן אחרים, ומתוך כך גם לבושה העצמי נקרע מעליה, והיא לבשה קרעים מלבושים של רוחות זרים.
עתה, בשאפנו לשוב לתחייה, לתחייה לאומית, אנושית ואישית כאחת, עלינו לתקן כל זה, ובמידה גדולה לברוא את כל זה מחדש. עלינו לשוב אל הטבע, אל העבודה העצמית ואל לשוננו העצמית. קודם כל עלינו, כמובן, לשאוף לשוב לארצנו, להכות שורש בארץ-ישראל על ידי עבודתנו העצמית על אדמתה ולהשיב לתחייה את לשוננו הלאומית. אולם הרי לא נוכל להשיב את כל העם בפעם אחת לארץ-ישראל, ומי יודע, כמה שנים או כמה דורות יעברו, עד שכל העם יעבור שמה. עלינו אפוא לדאוג, כי גם העם אשר בגולה ישוב לתחייה ובאותם הדרכים אשר בארץ-ישראל: על ידי תשובה אל הטבע, אל העבודה ואל הלשון הלאומית. צריך, שעם ישראל, אשר יכה שורש בארץ-ישראל, ישלח זרם חיים גם לנופו הנוטה לארצות אחרות, כמו שגם נופו ישיב מברכת השמש, הגשם והרוח של ארצות התפשטותו לשרשים, הגזע והענפים אשר בארץ-ישראל. צריכה להיות הפעלה הדדית, החיאה הדדית.
אומרים: אם היהודים אשר בארצות הגולה ישובו לתחייה על ידי העבודה, או, כמו שקוראים לזה, לתחייה סוציאלית, הרי הם ייקלטו יותר בחיים הסוציאליים של אותם העמים, שהם חיים בקרבם, ייכבשו יותר על יד האידיאלים והיצירה של אותם העמים ויתבוללו יותר.
פה יש לראות בבהירות מיוחדת את הערבוביה הנולדת במחשבה, מתוך שמערבבים תחייה לאומית בהתחדשות סוציאלית או מתוך שמזווגים מין בשאינו מינו – את הסוציאליות והלאומיות (כדי להרחיק כל אפשרות של טעות כדאי, אולי, לבאר – אם כי הדבר צריך להיות מובן מאליו – כי בהעמדה זו של הלאומניות נגד הסוציאליות, אין הכוונה לשלול את האידיאל של צדק בחיים הכלכליים ובכל החיים הציבוריים, שהסוציאליות שואפת אליו, – ההבדל הוא רק בצורת הציבור, שהאידיאל הזה צריך להתגשם בו, אם אומה או חברה סתם, ובדרכים, שהעבודה לגישומו צריכה ללכת בהן. לפי המוצע בזה, אין האידיאל יכול להתגשם באמת אלא בצורת אומה, כמובן, לא אומה שוביניסטית, כי אם אומה אנושית, עם-אדם).
אנחנו שואפים לשוב אל החיים והיצירה העצמיים, ואין חיים ויצירה עצמיים לאומה אלא ממקור החיים והיצירה שלה – מהטבע העצמי שלה, ואין חיים ויצירה עצמיים שלמים ליחיד באין חיים ויצירה עצמיים לאומתו, יוצרת נשמתו האנושית.
הטבע העצמי לנו הוא טבע ארץ-ישראל, הוא טבע אותנו בחותמו טביעה שלא תימחה לא מגופנו ולא מרוחנו, כל עוד אנחנו מרגישים בנו זיק של חיים עצמיים. עצמות זו די כוח בה לעמוד בפני כל השפעה מבחוץ, מרוח טבע אחר, כל עוד היא בת-חורין ופועלת, מעכלת על פי דרכה מה שהיא בולעת מבחוץ. טשטוש צורתנו הלאומית – ועמה גם האישית של אישי האומה, כי הא בהא תליא – טשטוש צורתנו צפוי לנו בארצות פיזורינו, כל עוד הן בשבילנו גלות, כל עוד אנחנו רק נפעלים מחייהם של אחרים, מושפעים מיצירתם של אחרים, באין יכולת לסגל לנו מהם מה שיש לסגל על-פי דרכנו, באין לנו כוח קניין עצמי, באין לנו מקור חיים ויצירה עצמיים, לשלם בעדו משלנו. אז קרובים לנו בייחוד אידיאלים, שאינם טבועים בחותם של עצמות לאומית חיה או שלא קשה לנו לטשטש את צורתם הלאומית. אחד מאלה הוא האידיאל הסוציאלי, יותר נכון, האידיאל של הצדק הציבורי בצורתו הסוציאלית. ולא במקרה קרובה הסוציאליות ללבם של רוב הדור הצעיר שלנו מהלאומיות, ולא במקרה מרובים בינינו הסוציאליסטים מאשר בקרב העמים האחרים. פה לא יתרון הבנה או יתרון רגש הצדק – שהרי לאותו הצדק שואפת גם הלאומיות האנושית – כי אם חוסר הרגשה עצמית נוקבת ויורדת עד התהום, חוסר חיים נובעים ממקור החיים העצמי. במצב כזה, כל עוד אנחנו רק נפעלים, כל עוד אין לנו ואין אנחנו מבקשים חיים משלנו, הסוציאליות וכיוצא בה עלולים באמת לשאת אותנו אל מקום משם לא נשוב. אולם מהשעה, שאנחנו באים לידי הרגשת המועקה, שרוחם של אחרים מעיקה על רוחנו, ולידי הכרת תביעתה של עצמותנו, הלאומית והאישית, בייחוד מהשעה שאנחנו באים לבקש דרך לתחייתנו ולגאולתנו, לעסוק בעבודה להגשמת תחייתנו וגאולתנו, – שוב אין חייהם של אחרים ולא כל אידיאלים, רוחות, זרמים, שנולדו מחייהם של אחרים, מסוכנים לנו. מאותה השעה ובמידה שהכרתנו העצמית הולכת ומתרחבת בקרב העם והרגשתנו העצמית הולכת ומתעמקת, ובמידה שעבודתנו לתחייתנו בארץ-ישראל הולכת ומתקדמת, – מאותה השעה ובאותה המידה אין ארצות העמים, שבני עמנו פזורים שם, בשבילנו גלות, כי-אם ארצות מגורים, שבני עמנו גרים שם, כדרך שבני עמים אחרים גרים בארצות שמחוץ לארצם. אז אין עוד היהודים, הגרים באותן הארצות, רק נפעלים, רק מושפעים, כי אם גם פועלים ומשפיעים, משפיעים לא רק מה שקיבלו מהאחרים וטחנוהו בסברתם או בדמיונם, כי-אם משפיעים משלהם, מעצמותם; כמובן, לפי מידת כוח החיים והיצירה העצמיים של בעלי הרוח, המחשבה וכשרון היצירה שבהם. לפיכך, אם חפצנו להחליש את כוח הזרם של ההתבוללות, עלינו לא למעט את דמותם האנושית של חיי היהודים בארצות הגולה ולהשאיר את היהודים באופן כזה להיות שוב רק נפעלים, רק מושפעים, כי אם לבקש דרכים להרחיב ולהעמיק בכל האפשר את חייהם האנושיים בצורה עצמית, להגביר ולהאדיר בהם את כוח היצירה העצמית. הדבר הזה לא רק לא יסיר את לב בני הגולה מאחרי ארץ-ישראל, כי אם להפך, עוד ירחיב ויעמיק בלבם, בלב בעלי הנפש שבהם, את הרגשת הצורך לחיות בארץ-ישראל, במקום המקור הראשון של חיינו ויצירתנו העצמיים.
הדבר הזה יהיה למקור ברכה, למקור השפעת שפע עליון הדדי בין העם אשר בארץ-ישראל ובין העם אשר ביתר הארצות, ולא זה בלבד, – גם למקור השפעת שפע עליון הדדי בין עמנו ובין יתר העמים.
כללו של דבר: בכדי לחנך, להשיב לתחייה את היהודי, צריך להתחיל מן היסוד: מן האדם, צריך לחנך, להשיב לתחייה את האדם שביהודי בכל שלמותו, בכל הרוחב והעומק של המושג אדם, – והיהודי כבר כלול בהיקף זה אין היהודי יכול להיות אדם בשלמות מבלי היות יהודי בשלמות (וכן הרוסי מבלי היות רוסי, וכן הלאה). טועה המתבולל בחשבו, כי במידה שהוא פחות יהודי, הוא יותר אדם. הדבר הוא ממש ההפך: הוא פחות אדם. ובאותה המידה הוא פחות יהודי. אדם סתם אין בעולם, – יש רוסים, גרמנים, אנגלים וכן הלאה. ובמידה שהיהודי הורס בנפשו את היסוד היהודי הטבעי, הוא ממלא את מקומו לא ביסוד אנושי סתם, שאינו במציאות אלא בצורה לאומית, כי אם ביסוד רוסי ברוסיה, גרמני בגרמניה, אנגלי באנגליה ובאמריקה, ביסוד לאומי לא טבעי; זאת אומרת, תחת להיות משובח, טבעי, הוא נעשה רוסי, גרמני, אנגלי גרוע, לא טבעי. ואין להביא לסתור ממה שיש יהודים מתבוללים בעלי כשרונות גדולים, כי מי יוכל לדעת כמה היו אלה מרוויחים, מרוויחים בעיקר בעומק נפשי ובמעוף הרוח, באי-אמצעיות ובמקוריות, לוּ פיתחו בקרבם את היסוד היהודי תחת להרסו. היהודי שבנו מצומצם, ממפני שהאדם שבנו מצומצם, ולהשיב לאדם שבנו את המרחב ואת המעוף יכולים אנחנו רק בתשובתנו אל הטבע ואל העבודה.
ברור, כי גם בארצות-הגולה צריכים היהודים לשאוף אל העבודה והטבע, צריכים לשאוף, כי חייהם יהיו נוצרים בידי עצמם, עבודה בכל צורותיה, אבל קודם כל ויותר מכל – עבודת אדמה, התרחקות מכל ניצול עבודת אחרים, חיים כלכליים על יסוד קואופרטיבי וחיים פנימיים על יסוד רוח משפחתית, – הנה מה שעלינו לבקש גם בארצות הגולה, גם שם יש מקום לקבוצות, מושבי עובדים וכו' וכו', ממש כמו בארץ-ישראל. כל התאמצותנו צריכה קודם כל להיות מרוכזת בזה – להסיר מעלינו את חרפת הפרזיטיות והתלישות מהטבע ולשוב אל העבודה והטבע.
[ב]
אבל גם מחשבתנו, ובכלל כל יצירת רוחנו, צריכה להיות כולה שלנו, טבועה בחותמנו העצמי, נולדת בצורתה העצמית – בלשוננו העברית. אין צורך, כמדומה, בביאורים יתרים בכדי לברר עד כמה בכלל גדול כוח הלשון על עבודת המחשבה העצמית, ועד כמה גדול ועמוק חלקה ביצירה העצמית. אבל בייחוד למי שטרח בעצמו להחיות את הלשון העברית, כשהיא נעשית לשפת
הדיבור והמחשבה, מעמיקה את מקור המחשבה העצמית בנפש היהודי, מגלה שבילים לא שערום בהלך מחשבתו, שלבים לא שערום בסולם המוסיקלי של הרגשתו, ובכלל מוסיפה חיים וכוח להכרתו ולהרגשתו העצמית.
צריך, אפוא, גם בארצות הגולה, לא פחות מאשר בארץ-ישראל, לאמץ את כל כוחותינו לעשות את הלשון העברית למדוברת, שפת הדיבור והמחשבה של היהודי, אם חפצנו בתחייתו השלמה של העם בכל אשר הוא שם. זה יהיה הקשר החי היותר אמיץ בין העם אשר בארץ-ישראל ובין העם אשר ביתר הארצות, והתריס היותר בטוח בפני ההתבוללות.
לא צריך להעלים עין מזה, כי השפה הז’רגונית בין כך ובין כך הולכת ומתה. רק עיוור או מי שעוצם עיניו בכוונה לא יראה את זה. את מקומה הולכת ויורשת שפת הארץ. הדור הצעיר מדבר יותר ויותר רוסית, פולנית, גרמנית וכו'. גם באמריקה, ששם לכאורה הלשון הז’רגונית פורחת, – גם באמריקה הדור השני מדבר אנגלית, והז’רגון מתקיים רק הודות למהגרים המרובים, הזורמים ובאים מהארצות, אשר ההשכלה האירופית עוד לא חדרה שם לתוך כל שדרות העם היהודי. מלחמתם של האידישיסטים בעברית אינה בעצם אלא מין ‘תמות נפשי עם פלשתים’. מי שירצה לספק את תביעת רגשו הלאומי יבכר את העברית על פני הז’רגון. את זה אנחנו רואים בצעירים ובצעירות, הבאים כעת לאלפים לארץ-ישראל, כשהשפה העברית כבר שגורה בפי רובם הגדול.
הנמצא כל זה – תחיית העם אשר בגולה לעם עובד ויוצר ותחיית הלשון העברית בפיו – הנמצא כל זה בגדר האפשרות? להוציא משפט על פי מה שיש לראות במציאות, כמובן, אי-אפשר, וההגיון הקר אולי יטה את הכף לצד השלילה. אולם, הרי גם להרגשה בלתי-האמצעית יש זכות דעה במקום שמדובר בעניינים של חיים ושל יצירת חיים. וההרגשה בלתי-האמצעית, דווקא מתוך התבוננות בלתי-אמצעית ביהודים אשר בגולה, אומרת: אפשר, אפשר, כמובן, בדור שני, שלישי או רביעי. קשה, קשה אולי במידה שאין לשער מראש, עד שהדבר כאילו נמצא על עצם הקו המבדיל בין האפשר והנמנע, אבל עדיין בגבול האפשר. בעצם הרי כך מהותו של כל מה שמשמש עניין ליצירה, שהוא כאילו נמצא על הגבול שבין האפשר והנמנע, והיצירה עושה אותו לאפשר.
איך להוציא את כל זה אל הפועל?
על זה אין להרבות דברים: זה עניין מקומי בכל ארץ וארץ. מה שצריך להיות פה לעיניים הוא, כי ההוצאה אל הפועל היא עבודה של חלוציות וביסודה עניין של יצירה, של יצירה לאומית גדולה, שאין אנחנו יודעים דוגמתה. פה יש קושי, שאין דוגמתו בעבודה של עשייה, אבל יש גם כוח מעודד ורוח מרוממת ומחיה שאין דוגמתם שם.
צריך לעורר בכל ארצות הגולה תנועה חלוצית לעבודת כפיים ובייחוד לעבודת האדמה ולדיבור העברי, תנועה גדולה כללית, בייחוד בקרב הדור הצעיר, לא רק בשביל ארץ-ישראל, אלא גם בשביל אותן הארצות גופן. מתוך התנועה הזאת יזרום זרם תמידי לארץ-ישראל, ואשר לא יוכל ללכת ארצה-ישראל, יישאר שם חלוץ לעבודת האדמה ולדיבור העברי. העיקר הכל צריכים לעבוד וללמוד עברית, בייחוד הדור הצעיר.
הדבר הזה קשה בייחוד בתחילה. מלבד הקושי שבעצם הדבר, קשה לפרט להיות יוצא מהכלל. קשה להילחם בסביבה, בדעת הקהל המקובלה וביחס הקהל אל כל מי שאינו הולך בדרכיו הכבושות. על הבא מקרב מעמד שאינו עובד להיות חי על יגיע כפיו, מביט הקהל ברוב הארצות כעל אדם שירד ממדרגה רמה למדרגה היותר שפלה בסולם החברותי, וכן הוא היחס אליו. ומי שבא בארצות הגולה לעשות את העברית לשפת דיבורו התמידי, הרי הוא בעיני הקהל אדם מוזר מאוד, אם לא אוויל או משוגע. בתחילה, כמו בכל עבודה חלוצית, כל זה מתפקידם של יחידים יוצאים מהכלל. ולא למותר אולי להוסיף, כי ההתאמצות היוצאת מן הכלל, הדרושה לכך, משתלמת יפה, ביד רחבה, מרימה ומגבירה את בעליה ברוח, במידה שהוא יורד בעיני הקהל, ולא עוד אלא שסוף כבודו גם מצד הקהל לבוא. אולם הרבה יש להקל את הקושי שבעבודה החלוצית הזאת על-ידי התאחדות היחידים, המקדישים את עצמם לה, לאגודה אחת, להסתדרות אחת. בכוחות משותפים של הסתדרות יש להשיג הרבה ממה שאין יחידים בודדים יכולים להשיג. אגודה כזאת תמשוך אליה לאט לאט, חוג אחר חוג, את החוגים הקרובים אליה. ובאופן כזה, כדרך כל תנועה חדשה, תתפשט התנועה מן המרכזים הקטנים אל ההיקף הגדול, עד שתהיה לתנועה מעשית חיה, שהכל מתחשבים עמה. ולאחרונה לזרם חי, שהכל נמשכים ונישאים בו.
יתר הדרכים להוצאת רעיון כזה אל הפועל ידועים: חינוך, בתי-ספר, גני ילדים. שיעורי ערב וכו', עבודה ציבורית, יצירת קרנות לקניית קרקעות, ייסוד בתי עבודה, מלאכה, חרושת על יסודות קואופרטיביים וכו' וכו'.
רק על דבר אחד אעיר. לשם הפצת הדיבור העברי נחוץ מאוד, כי כל הספרים העבריים, ואפילו העיתונים, יהיו נדפסים בניקוד. ואולי אפשר להמציא איזו הקלה בהדפסה בניקוד או איזה ניקוד יותר קל להדפסה. חוסר ניקוד הוא מכשול גדול מאוד על דרך הקריאה העברית ולימוד השפה מתוך קריאה. הרבה, הרבה מאוד היודעים מעט עברית מהחדר או מבית-הספר היו קוראים ולומדים מתוך הקריאה לדעת את השפה וגם לדבר בה, כמו שישנם הרבה שלמדו ושלומדים, למשל, את השפה הרוסית רק מתוך קריאה בעיתונים ובספרים. אבל חוסר הניקוד מעכב. שהרי בשביל לקרוא כהלכה עמוד אחד בעברית בלי ניקוד צריך לדעת את השפה כמעט על בורייה, בכל אופן – ידיעה הגונה.
כך אני מצייר לי את עבודת התחייה בארצות הגולה. ואל יפחדו, פן תסיג העבודה הזאת את גבול העבודה בשביל ארץ-ישראל. הרי בין כך ובין כך מחויב הציבור לדאוג לעבודת החיים של ההווה בארצות הגולה. פה בעצם מבואר רק, כי העבודה הציבורית ההכרחית הזאת צריכה להיעשות בצורה רצויה לנו, בצורת עבודה של תחייה, ולא בצורת עבודה מקיימת את הרקבון.
סוף דבר: הרוצים בתחיית העם בארצות הגולה ימצאו את הדרך לעבודה בכיווּן זה וידעו מה לעשות. החיים והעבודה יוֹרוּם. העיקר הוא הרצון לכוון את העבודה לצד זה ולנקודה זו של תחייה לאומית ואנושית אמיתית.
תרפ"א (1921)
- המאמר נדפס בשבועון ‘העברי’, שיצא לאור בארצות הברית ע"י ‘המזרחי’ בעריכת מ.ליפסון. ↩︎