¹

על כל שפתיים נשואות היום המלים: ‘סוציאליות’, ‘בורגניות’, ‘שמאל’, ‘ימין’ וכו' וכו'. העיקר הוא אפילו לא הצדק הציבורי, לא הסדר הרצוי, לא החיים המבוקשים, – העיקר הוא השבּלוֹן המקובל בשעה האחרונה, הדעות המתהלכות ברחוב, השמות המפורשים על-פי פרד"ס ²מודרני.

בתוך כל הנחשולים האלה מזרמי חייהם של אחרים עומדים אנחנו, המבקשים מה שיש לבקש מתוך עצמנו, המבקשים דרך, המבקשים חיים, המבקשים אדם. עומדים אנחנו, אפשר לומר, בודדים, – הכול רץ עף ל’חיי עולם', הכול רואה לפניו מרחקים, מעמקים, כל מה שהפה יכול לדבר, רואה את עצמו מרחיב לעבוד, מגדיל לעשות, רואה… כי הכול רואים, כמו שראו הכול – במעשייה הידועה של אַנדרסן – כי המלך הערוֹם לבוש בגדים נפלאים.

מה אנחנו מבקשים? מדוע אין אנחנו רצים, עפים, מרחיבים לעבוד, מגדילים לעשות?

את עצמנו אנחנו מבקשים ואת חיי עצמנו. לא ספוג הסופג את הכול ושאין בו משלו כלום או שיש בו רק ספוֹגיוּתו, ולא חיים מתורגמים משל אחרים או עשויים על-פי השבלון או ברוחם של אחרים, כי אם אישיות עצמית – לאומית לכלל העם ופרטית לכל פרט ופרט – חיה ברוח עצמה ויוצרת את חייה מתוך עצמה, אנחנו מעמידים את הכל על עצמנו. כל כוחנו הוא בנו בעצמנו וכל יצירתנו היא אנחנו בעצמנו. גם כל מרחב, מרחק, עומק, מעוף אינם אלא מידות לתחיית עצמותנו. מזמן שאני פה, לא הבטתי אף פעם החוצה, באשר יודע אני, כי לא הכוחות החיצוניים הם העיקר בשבילנו. כל המתרחש בחוץ אינו מטיל עלי אימה יתירה, ומצד אחר, אינו מביאני לידי התלהבות יתירה. אני חיכיתי ומחכה להצהרה שלנו, של העם. זו עדיין לא באה, בשביל זו, בשביל שהעם ידע לעזור לעצמו, צריך עוד הרבה לעבוד, ואת העבודה הזאת אנחנו עושים.

אולם לצורך כך אנחנו זקוקים יותר מכול לאחדוּת שלימה, לאחדות בכול: לאחדות הרעיון, לאחדות המעשה, לאחדות העם. יש לנו הרבה כוחות, רק כוח אחד חסר לנו – הכוח המאַחד. העיקר חסר, אין עצמות שלימה, חיה ויוצרת חיים, באין בה אחדות שלימה. ואין יצירה שלימה, באין ריכוז שלם של היוצר ביצירתו.

א. אחדות הרעיון

אין לפנינו לאומיות וסוציאליות, – יש לפנינו לאומיות, הכוללת הכול. אין אנחנו באים לברוא חברה, קיבוץ מיכני, – אנחנו באים לברוא את עצמנו: עם חי, אישיות קיבוצית, אדם קיבוצי. את הצדק הכלכלי, בכלל את הצדק בכל צורותיו וגווניו, בין אדם לחברו ובין עם לעם, אנחנו דורשים לא בשם הסוציאליות, כי אם בשם הלאומיות. ‘והארץ לא תמָכר לצמיתות כי לי הארץ’, ‘צדק צדק תרדוף’ וכדומה וכדומה נאמרו, כמדומה, לא בשם הסוציאליות. את הצדק בין אדם לחברו ובין עם לחברו, אפשר לדרוש בשם הלאומיות החיה לא פחות ממה שאפשר לדרשוֹ בשם הסוציאליות, בשם החברותיות, בשם הקיבוץ המיכני. יותר מזה, לעומקו של דבר ולאמיתו של דבר, יש לדרוש את הצדק בכל צורותיו וגווניו דווקא אך ורק בשם הלאומיות, בשם האישיות הקיבוצית, האדם הקיבוצי.

המחשבה הסוציאליסטית ובכלל המחשבה השליטה במוחות בזמננו גוזרת, כי אין כוח הרעיון גדול על נפש הציבור, במקום שהחשבון הכלכלי אי-האמצעי של הפרטים דורש אחרת. אין בני אדם בדרך כלל, מלבד יחידים יוצאים מן הכלל שאין להעמיד עליהם את בניין החיים הכללי, עשויים לוותר ויתור של ערך ושל כוח על תועלתם הפרטית בשם התועלת הכללית, אינם עשויים לשנות את חייהם הכלכליים שינוי יסודי בשם תביעת הצדק הכללי. לשנות שינוי יסודי, לחדש את סדר-החיים הכללי לתועלת הכלל אפשר רק בכוח אותה התועלת הכלכלית הפרטית של הנוגעים בדבר, של הפועלים, היוצרים את הערכין הכלכליים. מכאן – מלחמת המעמדות, מכאן – ההכרח ההיסטורי.

כך היא התורה. אולם המעשה, המעשה של מקיימי התורה גופם ובתוך כדי קיום התורה גופו, המעשה של כל התנועה הסוציאליסטית, שהקריבה ומקריבה כל-כך הרבה קרבנות אפילו בצורתה היותר שקטה, מוכיח את ההפך ממש, כמובן, שלא מדעת בעלים. אין אדם נותן את נפשו, מקבל עליו ברצון כל מיני ייסורים וגם עונש מוות, לשם תועלתו הפרטית, שהוא לא ישיגה ולא ייהנה ממנה. פה פועל בעיקר כוח הרעיון, האידיאל של העתיד. כל כוחה של התנועה הסוציאליסטית באיזו צורה שהיא הוא לא בתועלתם הפרטית של הנוגעים בדבר, כי אם דווקא ברעיון הכללי של העתיד. קח ממנה את הרעיון הכללי, את כוח האידיאל – והיא אפס. אלא שהדעה הסוציאלית מצאה אמצעי לתת לרעיון העתיד צורה מוחשית, ממשי, ולקרבו באופן כזה אל הלבבות והמוחות בקלות, בלי כל הכנה קודמת. אולם מזה גופו, ממה שהיא נתנה לרעיון צורה חד-צדדית של חומריות ריקנית, יצאה בשורה האחרונה גם חולשתה, שאין לה תרופה.

הטעות היא פה בחוסר הדיוק בביטוי ההנחה, בהכללה היתירה של ההנחה, כי הרעיון אין כוחו גדול על הציבור עד כדי להביאו לידי שאיפה חיה ועבודה חיה לשנות את סדר חייו שינוי יסודי. הרעיון אין כוחו גדול על הציבור, כל זמן שהוא נחלת יחידים, או כל זמן שהציבור תפס אותו רק תפיסה מוחית, אבל לא תפס אותו תפיסה נפשית. אולם משעה שהרעיון נעשה לקנין הכלל, לקנין נפשו של הכלל, אין לך כוח גדול ממנו על החיים. את זה יש לראות בבהירות מַספקת בתנועות הדתיות הכבירות בראשית התהווּתן (למשל, בעת התהווּת הדת הנוצרית והאיסלם). השאלה היא: איך להקנות את הרעיון לציבור, עד היותו לו קניין עצמי, כוח יסודי בנפש, פועל בתוקף ובתמידות של כוח חיוני.

פה מתחילה הערבוביה, הגישוש באפלה. בתחילה, כמו שטבע הדבר מחייב, רואה המחשבה האנושית את הדבר פשוט, כדבר מובן מאליו, מחויב מעצם המטרה המבוקשה: אם להקנות לבני האדם את האידיאל של העתיד, בכלל את השאיפה לחיים עליונים, אידיאליים, הרי שצריך להגביר באדם את הרוח על החומר, להשליט בנפש את הכוחות העליונים על הנמוכים מהם. לצורך כך צריך לפקוח את עיני הציבור, להראות לו, כי החיים הממשיים, החומריים, הגשמיים, אין בהם ממש, אינם מביאים לאדם את האושר המבוקש, ועוד להפך. את הדבר הזה לא קשה להוכיח לציבור, החי תמיד חיים קשים חיים של עמל ורעות רוח, בכלל, בכל ימות השנה, אבל להפנות לזה את כל לבו ולרכז בו את כל מחשבתו לא קשה בייחוד בשעת מהומות ומבוכות מדיניות גדולת, בשעה שנפש הציבור מבקשת מרגוע, מפלט מחיי השעה הקשים והנוראים. ובכן – הבל ותוהו החומר, החיים הממשיים, העיקר הוא הרוח, החיים האידיאליים. מכאן, מהכרת שלטונה המוחלט של הרוח – האלטרוּאיזם. מכאן, משלילת ערכם של החיים הממשיים – שלילת האומה,יוצרת החיים הממשיים. אם הרוח, הרוח הערטילאית – הכול, האומה מה זו עושה? בעולם הרוח הערטילאית יש מקום רק לנפשות נאצלות של פרטים, המצטרפות באצילות לאנושות מופשטת. כך היא התורה הנוצרית עם כל התורות שיצאו ממנה.

אולם החיים הראו לדעת, כי אין תורת החיים מתקיימת במי שממית עצמו עליה. אין האדם כולו רוח. הרוח הערטילאית אינה רוח חיים, ולפיכך גם לא רוח עליונה. על-פי האמת, הרוח הערטילאית יכולה להלהיב את הציבור רק למשך זמן ידוע, כל עוד לא כלה בה הכוח החיוני מאותם החיים, שהולידוה. אולם משעה שכלה הכוח החיוני ההוא, משעה שהיא באה לפעול בחיים בכוח עצמה, מתגלה, כי כוח חיים אין לה. החיים שבים ללכת בדרכם הכבושה, והרוח מצטמצמת בפינתה ורק מעכבת את מהלך החיים, רק מכניסה בהם שקר וזיוף עם כל תולדותיהם ותולדות תולדותיהם.

כך הולכים החיים בתוהו לא דרך, עד שהמחשבה האנושית, המתלבטת ומתחבטת מצד אל צד לבקש דרך, נחבטת לאחרונה בקיצוניות השנייה. המחשבה של הזמן החדש המעמידה את הכול על ההסתכלות והנסיון, באה לכלל דעה, כי יסוד החיים הוא החומר, הגורם הכלכלי של החיים הציבוריים, הגורם הכלכלי הוא הכוח המניע את החיים עם כל תולדותיהם הנפשיות והרוחניות. מכאן – המיכניות של החיים הציבוריים, העמדת החיים הציבוריים על הסוציאליות, על החברותיות, על הקיבוץ המיכני, ולא על הלאומיות, הקיבוץ החי, האישיות הקיבוצית, האדם הקיבוצי. אם הכול חומר ריקני, האומה מה זו עושה? בעולם החומר הריק יש מקום רק לפרטים ממשיים, שסכומם הכולל נקרא אנושות. מכאן – המיכניות של עבודת החיים עם השאיפה להקנות לציבור את הרעיון של העתיד באמצעי מיכני, חומרי, באמצעות תועלתם הכלכלית הפרטית של כל הפרטים שבו.

המלחמה העולמית גילתה למדי את חולשתה של הסוציאליות, את חוסר כוחה לחדש את החיים, ואין צריך לומר – לתקן את האדם. מובן, כי לא במהרה יֵרדו מחזיקיה לסוף עומק חולשתה ולא במהרה יעזבוה. עוד ינסו את כוחם לחדשה מתוכה או ינסו לזווג לה את הלאומיות – זיווג, שאינו יכול לעלות יפה, בהיותו זיווג מין בשאינו מינו. אולם אין צריך להיות נביא כדי לראות מראש, כי בשורה האחרונה כל זה לא יצלח. החיים לא יתחדשו על ידי כך, האדם לא יתוקן. עבודה מיכנית אין בכוחה ליצור דבר חי. אין האדם כולו חומר, ואין החיים כולם חומר.

החיים בכלל, החיים של כל בריה חיה הם חומר ורוח כאחד, בבת אחת, בכל טיפה מטיפותיהם ובכל רגע מרגעיהם. וכן הם גם החיים הקיבוציים, וכן הכוח היוצר את החיים האלה – האומה. האומה אינה קיבוץ מיכני של פרטים מכלל אחד גדול – האנושות: האומה היא קיבוץ חי, אישיות קיבוצית, שהאישיות הפרטית אינה אלא תא אחד ממנה, כשם שהאומה גופה אינה אלא אבר בגוף האנושות. כך היא סדרם של החיים והעולם בכלל. אין אַטומים בודדים מתאחדים לצירופים חדשים, אבל הם מתאחדים למוֹליקוּלות, לתאים, לאברים, לבריה חיה, וכן הלאה. אין בעולם אדם סתם, בן לאנושות בלי אמצעי, כי אין בעולם חיים אנושיים סתם, – כל האדם הוא בן לאומה ידועה וחי את חיי אומתו (או חיי אומה אחרת), כי החיים הקיבוציים הם תמיד לאומיים. להקנות את רעיון העתיד את הרעיון לחדש את החיים ולתקן את האדם לציבור, עד היותו כוח פועל בנפש הציבור בתוקף ובתמידות של כוח חיוני אפשר איפוא רק על ידי עבודה לאומית, אומה אומה לפי טבע עצמה ולפי טבע ארצה, עבודה חיה, מקיפה את כל החיים, החומריים והרוחניים כאחד, בבת אחת, וחודרת לכל מעמקי החיים, עד לעומק החיים הקוסמיים, ועד בכלל.

***

אבל זו המבוכה – שדווקא האומה, כמו שראינו, אינה באה בחשבון, במקום שמבוקשת דרך לחידוש החיים ולתיקון האדם, זאת אומרת בעצם, במקום שמבוקשת קודם כול דרך להקנות לציבור את רעיון העתיד. יותר מדי, כנראה, שקועה המחשבה התרבותית בהפשטה ובהסתכלות בחזיונות ממשיים, המשמשים חומר להפשטה, והאומה, הבריה הקיבוצית החיה, שאין לחייה אותה הממשיות הפיסית של חיי בריה פרטית, ושאינה נתפסת לא בצורת דבר מופשט, כמו האנושות, ולא בצורת דבר ממשי, חומר להפשטה, כמו הפרט, היחיד, – האומה כאילו מתעלמת מתפיסתה של מחשבה זו. האומה היא לפי זה דבר מקרי, שריד קדומים, מחיצה מיותרת בין בני האדם, שנבנתה בטרם נגה על האדם אור המחשבה העליונה, ושמעתה היא רק משמשת חומת-סינים מצמצמת את המחשבה והנפשיות האנושיות, שאין לאדם חושב ומרגיש אלא להרסה ולצאת מתוכה אל המרחב, אל האנושות בלי אמצעי.

כך היא הדעה העליונה בצורותיה השונות, השונות זו מזו לעתים מן הקצה אל הקצה. דווקא הכוחות היותר נאורים, היותר חיים ויוצרים שבאותה אומה, שהיה בכוחם להשפיע על חינוך האומה ברוח עליונה, ברוח אנושית-קוסמית, – דווקא הכוחות האלה נוהגים לדלג על האומה ועל החיים הלאומיים, וכל מעיינם רק ביחיד ובאנושות ובדרך מן היחיד ישר אל האנושות בלי אמצעי, שהיא היא, לפי השקפתם, עצם דרך החיים העליונים. ניקח, למשל, את הכוחות היותר מפורסמים והיותר כבירי ההשפעה על המחשבה ועל החיים בדורות האחרונים. בא מרכס והטיף לסוציאליות, בא ניצשה והטיף לאינדיבידואליות, בא טולסטוי והטיף לאלטרואיזם. כל אחד מאלה הביא לידי ביטוי דבר-מה פועל על הנפשות בנטייה לחידוש החיים ולתיקון האדם מצד ידוע, דבר-מה עשוי להקנות לציבור את רעיון העתיד בצורה ידועה ובמידה ידועה, – וכל אלה ראו בלאומיות, בכוח היוצר של החיים הציבוריים, ניגוד וסתירה לאשר הם נשאו את נפשם אליו, לרעיון העתיד, כפי שהם ציירוהו לעצמם. וכך הדבר נוהג בכל הזמנים מים שהנצרוּת פסלה את הלאומיות. נאמנים לרעיון הלאומיות ומחזיקים במעוּזוֹ נשארים על הרוב הכוחות היותר חשוכים, היותר אֶגוֹאיסטיים, היותר גסים שבאומה אומה, ובהם, כמובן, מחנכים את האומה על פי דרכם הם. הלאומיות, האישיות הלאומית, נהפכת באופן כזה לשוֹביניות גסה ופראית. ברוח זו חוּנכה האומה מאז ועד עתה. אין פלא, כי במצב כזה די לחשבונות האגואיסטיים של אומות שונות לבוא לידי התנגשות, בשביל שהאגואיזם הלאומי הגס והפראי יתפרץ החוצה בכל כוח פראותו. ואז – מה שבייחוד מבליט את האבסורד שבדעה העליונה כביכול – אז גם אלה, הפוסלים את הלאומיות בכל ימות השנה, בהחזיקם בכל תוקף בדעה העליונה, הדוגלת בשם האנושות, נמשכים בזרם האגואיזם הלאומי לא פחות מאחרים, כמו שראינו למדי במלחמה הנוכחית.

מה שתובע ביחוד לדינה של המחשבה המבקרת הוא, שגם הדעה הסוציאלית, זו שכל ערכה הוא במה שהיא הראשונה ידעה להפעיל לטובת הרעיון את עצם כוחם של החיים, – שגם היא, כמו שראינו, רואה בלאומיות ניגוד ובכל אופן לא כוח עוזר, יותר נכון, לא את הכוח הפועל היחידי במה שהיא שואפת אליו. דבר אחד יש בדעה הסוציאלית, שיש לו או שהיה יכול להיות לו באמת ערך של מלה חדשה, של שינוי ערכין יסודי, של גילוי אופק חדש: שהיא העבירה את העבודה להקנות את רעיון העתיד לנפש הציבור – מספירת האמונות והדעות לספירת החיים, מעבודה שבלב ושבמוח עם עבודה של הטפה בכתב ובעל פה – לעבודה של חיים ממש, והפכה באופן כזה את עצם הרעיון מרוח ממרום מרחפת על פני החיים – לתנועה, לזרם כביר בעצם החיים (ודווקא לנקודה היסודית הזאת של הסוציאליות לא הוּשם לב).

הלא צריך שיהיה ברור, מדוע כל כך קשה להקנות לציבור את הרעיון ואת השאיפה לחדש את החיים, להראות ולהוכיח לו, כי החיים המבוקשים עולים על החיים הקיימים במידה כזאת, שכדאי וראוי לעשות להשגתם כל מה שיש לעשות ולתת כל מה שיש לתת. האומנם אין הציבור מסוגל להשיג, כי החיים של היום רקובים, קשים, דוחים לא רק מצדם הכללי, בתור חיי ציבור, כי אם גם מצדם הפרטי, בתור חיי כל פרט ופרט, וכי להפך, החיים המבוקשים הם לא רק יותר נקיים, יותר יפים, יותר נעלים במובן המוסרי, כי אם גם יותר נעימים לכל פרט ופרט במובן החיוני, מבחינת טעם החיים, שמחת החיים, אור החיים וכן הלאה? או האומנם אין הציבור מסוגל לחיים של שאיפה יקרה, קרובה אל הלב, ושל עבודה להגשמת אותה השאיפה? ומי הוא הציבור, אם לא אותם הפרטים, אשר בתור פרטים הם ברובם מסוגלים להרגיש מה שיש פה להרגיש ולחיות מה שיש פה לחיות? ומדוע הציבור בכללו גרוע מהפרטים, שהוא מורכב מהם?

קשה להקנות לציבור, לכל פרט ופרט מהציבור, את הרעיון והשאיפה לחדש את החיים, מפני שהחיים הקיימים הם חיים, והדבר המוצע לו בשם חיים מבוקשים אינו לפי שעה אלא רעיון, חלום, אמונה, דבר שבלב ושבמוח. הציבור הוא כעין בריה קיבוצית, הרגשתו, מחשבתו הציבורית הן עצם החיים הציבוריים. רעיון חדש, שאיפה חדשה נעשים לקניין הציבור רק במידה, שהם מוצאים להם ביטוי בעצם החיים הציבוריים, בעצם עבודת החיים הציבוריים.

כוח ההוכחה של החיים הציבוריים, כוח הטעם הציבורי גדול על נפש כל פרט ופרט – וממילא, בשורה האחרונה, שוב על הציבור בכלל, – הרבה יותר ממה שרגילים להביא בחשבון. למשל, אם הציבור מוצא טעם ורעיון בחיי עיר, ברחיקות מהטבע, הוא מכריח, את הפרטים שלא מדעתם, בעצם כוח החיים, לעבוד כל אחד במקצועו להשבחתם, לשכלולם, להנעמתם, לשיפורם של החיים האלה. מתוך כך מתפתחים בפרטים אותם הרגשות והנטיות, המתאימים לחיי עיר. כל זה שוב מושך את הפרטים לחיי עיר ופועל עליהם, שימצאו טעם ורעיון בחיים האלה ובכל מה שמחייבים החיים האלה. ולהפך, אם נצייר לנו, כי הציבור מוצא טעם ורעיון בחיי טבע, בחיי עבודה ויצירה בתוך הטבע, אז היה מכריח את הפרטים, גם מדעתם גם שלא מדעתם, לעבוד כל אחד מקצועו להשבחתם, לשכלולם, להנעמתם, לשיפורם של החיים האלה, מתוך כך היו מתפתחים בפרטים הרגשות והנטיות המתאימים לחיי טבע ויצירה. כל זה היה שוב מושך את הפרטים לחיי טבע ופועל עליהם, שימצאו טעם ורעיון בחיים האלה ובכל מה שמחייבים החיים האלה.

הדעה הסוציאלית השתמשה למטרתה בכוח ההוכחה, המקנה-רעיון הזה של החיים הציבוריים, אבל לא הביאה אותו בחשבון בתור כוח מקנה-רעיון, כי לא השתמשה בעצם כוח החיים בכל שלימותם, כי אם באחד הגורמים של החיים הציבוריים, בגורם הכלכלי. השתמשה בו, בכוח הכלכלי הזה, בתור כוח יסודי כשהוא לעצמו, בתור כוח מיכני, ונמצא יוצא שכרה בהפסדה. תנועת העבודה לבשה צורה לא של תנועה לאומית חיה, שביסודה מונח רעיון המקיף את כל החיים הלאומיים, החומריים עם הרוחניים כאחד, התופס את העבודה, מצד אחד, בתור כוח יוצר הערכין הכלכליים של העם, ומצד שני, בתור כוח יסודי ליצירת הערכין האנושיים-הקוסמיים של העם, לא של תנועה, המקיפה את כל העם, כמו שהרעיון מקיף את כל חיי העם, – תנועת העבודה לבשה צורה של תנועה מעמדית, של תנועה עסקית, של מעמד ידוע. הן מבחינת הלאומיות אין המלחמה בין העבודה והרכוש מלחמת מעמדות ולא מלחמה כלכלית בלבד, כי אם מלחמת העם בפרזיטיו, מלחמת החיים בריקבון. העבודה היא כוח העם, ולעם חשוב לא רק שהעובד יאכל את פרי עבודתו בשלימות, כי אם גם שכוח עבודתו, כוח העם, לא יצא לבטלה ולבהלה, שבכוח עבודתו יעשה מה שיש בו באמת צורך לכלל העם, מה שבאמת יוצר את חייו ואת רוח חייו, ולא מה שאין בו צורך אלא לפרזיטים או מה שמביא הפסד וחורבן לאומי ואנושי כאחד.

צריך להביא בחשבון, כי הקפיטליסטים ובכלל כל אלה החיים על עמל אחרים, שיש להם אינטרס ממשי כי הסדר הרקוב של שלטון הרכוש על העבודה יתקיים, הם חלק קטן מאוד בכל עם ועם. השאר, כל יתר העם, ואפילו אלה, שאינם עובדים עבודת ידיים, אלא שמצבם הכלכלי אינו יותר טוב או גם גרוע ממצבם הבינוני, הרגיל של רוב העובדים וחיים על עבודתם, – כל אלה, שהם, אפשר לומר, כלל העם, אין להם על פי האמת שום צורך שהסדר הרקוב יתקיים אולם לשמש כוח הוכחה, כוח מקנה רעיון העתיד לכלל העם יכולה תנועת העבודה רק בצורה לאומית, יכולה רק תנועת עבודה, שיש בה קודם כל, מלבד כל אינטרסים עליונים, אינטרס מוחשי, בלתי אמצעי לכלל העם, למשל, מצד הדרישה, כי העבודה תעשה רק מה שיש בו באמת צורך לכלל העם וכדומה, ולא תנועת עבודה (על פי האמת אין זו תנועת עבודה, כי אם תנועה פרופסיונלית של עובדים) בצורה סוציאלית, שאין לה עסק בזה ובכל הדומה לזה (כלום, למשל, לעבוד בתעשיית כל מיני דברים מזיקים יש על הפועלים איזה איסור מוסרי, אם מצד הרעיון הסוציאלי או מצד ההנהלה הסוציאלית שבכל ארץ או מצד האינטרנציונל?). יותר מזה, בצורה סוציאלית נעשתה הברית העולמית של תנועת העבודה לא תנועה לאומית מאוחדת, בין-לאומית חיה וכבירת כוח, כי אם תנועת מעמד אחד מאוחד מקרב כל העמים, תנועה מיכנית, מחוסרת כוח חיים ורוח חיים.

או – מצד אחר. האומה, בתור אישיות קיבוצית, חשוב לה, כי כל פרט מפרטיה יהיה אישיות, כוח לעצמו ועולם בפני עצמו, ‘צלם אלהים’, תא חי. כוחה של האומה הוא לא רק בכמות תאיה, לא כוח סטיכי, – כוחה הוא גם באיכותם, בכוח פעולתם ההדדית של תאיה, כוח כמותי ואיכותי כאחד, חי ומושכל כאחד. בעוד אשר הסוציאליות, הקיבוציות המיכנית כוחה רק כוח כמותי, שנקודת גובהו היא הדיקטטורה של הפרולטריון – מין כוח סטיכי, אם לא לומר; עֶדרי. לה חשובה העיקר ההכרה המעמדית, ולא ההכרה האנושית העצמית של הפרט, של היחיד. ועד כמה זה מביא לידי טשטוש הצורות, לא קשה לראות לכל מתבונן בבעלי ההכרה המעמדית המפותחה כהלכה.

מלבד כל זה הנה יש עוד דבר, עוד עיקר, שלא נאה אולי בדור דעה זה להביאו בחשבון: האומה דבוקה בעצם הטבע, יונקת מעצם הטבע, ויש לה עם הטבע חשבונות של חיים ויצירה, מה שאין בקיבוץ המיכני, הסוציאלי.

כללו של דבר: מאיזה צד שתשקיף, תראה, כי כשמעמידים את רעיון העתיד, את רעיון החיים הציבוריים המבוקשים, על הסוציאליות, נוטלים ממנו את נשמתו והופכים אותו מרעיון של חיים ויצירה לרעיון של עסק, של עשייה מיכנית. וממילא ניטלת גם נשמתה של העבודה להגשמת הרעיון, אפילו במקום שלכאורה, למראית עין, העבודה היא אחת עם העבודה להגשמת הרעיון בצורתו הלאומית. אבל לא טוב, אם לא גרוע מזה הוא, כשכורכים את הסוציאליות והלאומיות ביחד, כשמזווגים לסוציאליות את הלאומיות, מזווגים, כאמור, מין בשאינו מינו,ואין הזיווג יכול לעלות יפה (עקביים בודאי רק הסוציאליסטים המתנגדים בהכרה ברורה ובהחלט ללאומיות). בזה רק מפרידים בין הדבקים, בין הגוף והנפש, בין החומר והרוח. מוסרים את החומר לרשותה של הסוציאליות ואת הרוח – לרשותה של הלאומיות, זאת אומרת – שוב ממיתים את החיים, שוב, מצד אחד – רוח ערטילאית, ומצד שני – חומר ריק. איזו שניות נולדת מזה, איזו ערבוביה במוחות ואיזו מהומה בנפשות, לא קשה לראות, אם לקרוא את עתוניהם של ‘פועלי ציון’ בארצות שונות, ביחוד את הפרטיכלים של אסיפותיהם.

***

זה הכלל: כל רעיון גדול, הבא להיות מעין כוכב מורה דרך בים החיים, או בציור מחשבתי יותר קרוב, הבא להיות מעין נקודה יסודית בחשבון החיים והעולם, אחדות מוחלטת צריכה להיות בו, עד לנקודה אחת הנדסית, שאין בה תפיסת כלל. ואם שתי נקודות או יותר, אפילו אם הן מאוחדות במידה כזאת, שבתחילה רואים את ההבדל בינן ובין האחדות המוחלטת רק מעטים, הנה הן הולכות ומתרחקות מן האחדות המוחלטת עד הרחק מן הקצה אל הקצה, עד שלאחרונה לבלי לראות את המרחק יכול רק מי שאינו רוצה לראות, מי שסוגר בכוונה את עיניו לבלי לראות. הדת הישראלית, למשל, אמרה: אֵל אחד בהחלט. באה הנצרות ואמרה: אל אחד בשלוש צורות. עכשיו מי שרוצה לראות את המרחק בין שתי אלה רואה, ובתחילה לא הכול ראוהו. וכמה הדבר הזה, ההגשמה הזאת של הנקודה ההנדסית, עשה את חשבון העולם והחיים למשובש ולמסורס, כמה הכניס יֶזוּאיטיות בלתי מוכרה, מתעלמת מעין בעליה אל המוחות והלבבות, יכול לראות מתוך עצם מהותו של הדבר מי שיש לו חשבון עולם וחיים משלו, היודע את כל השבילים, שהמחשבה והרגש מתלבטים בהם בשאיפתם לבקש חשבון כזה, יכול לראות מתוך החיים והספרות של העמים הנוצרים מי שאינו משוחד ואינו מהוּפּנט. ומבחינה ידועה דיה העובדה, כי את הדת והמוסר, העומדים על נקודה מוגשמה כזאת, רוצים לראות עליונים על הדת והמוסר העומדים על נקודה הנדסית צרופה, על נקודה של אחדות מוחלטת (מובן, כי אין לערבב עיכוב בהתפתחות או התפתחות לקויה מתוך התנאים המחריבים, שהאומה חיה בהם, בעצם הגרעין היסודי, העשוי להביא פרי ברכה ושגם הטוב באמת שבמוסר הנצרות התפתח ממנו).

רעיוננו בכל מה שאנחנו מבקשים ובכל מה שאנחנו עושים – אחד. לא רעיון אחד בשתי צורות: סוציאליות ולאומיות, כי אם רעיון אחד מתוך עצם החיים: האומה. זה, אפשר לומר, לא רק רעיון, כי אם תביעת עצם החיים, שדוקא המחשבה העליונה, כמו שראינו, מתעקשת להתעלם ממנה לבלי לראות, כי ההסבר הזה משבש ומסרס את החיים האנושיים ומוליד בהם כל כך הרבה רע, אם לא את כל הרע. אנחנו היינו הראשונים שאמרנו: אדם, ‘אני’ אישי בצלם אלהים; עתה, בשעת הרת עולם זו לנו ולכל האנושות, אנחנו צריכים לומר, זאת אומרת, אנחנו צריכים לברוא חיים לאומיים כאלה, שהם יאמרו: עם-אדם, ‘אני’ לאומי בצלם אלהים, כי באין עם-אדם, באין ‘אני’ לאומי בצלם אלהים, אין אדם, אין ‘אני’ אישי בצלם אלהים.

מי יודע, פירוש להיסטוריה האנושית, למהלך החיים האנושיים? מי יודע, אם יש לה פירוש, אם יש בה רעיון? אולם נפש האדם המבקשת, המקווה – מבלתי יכולת שלא לקוות – כי האדם עוד היה יהיה אדם, כי חיי האדם עוד היה יהיו חיים אנושיים, נפש האדם תמיד תבקש פירוש, תבקש רעיון. מבחינה זו אפשר לומר, כי זה עצם הרעיון ההיסטורי האנושי-הקוסמי של תחייתנו הלאומית, אחרי כאלפיים שנה של אי-חיים לאומיים. להחיות את הלאומיות, לחדש את רוחה ואת צורתה, לברוא אותה בריאה חדשה ברוח עליונה, ברוח אנושית-קוסמית. וזה שוב אומר – להעמיד את החיים הקיבוציים על יסודות חדשים לגמרי: על יסוד החיים בתוך הטבע העולמי ועם הטבע העולמי, על יסוד של עבודה ויצירה, של השתתפות ביצירה עם הטבע העולמי וממילא – על יסוד של צדק בכל צורותיו וגווניו, של צדק בין אדם לחברו, בין עם לחברו, של צדק אפילו ביחס לכל מה שיש בו רוח חיים, לכל מה שחי וסובל. הרעיון גדול ועמוק לאין סוף, לא במהרה ולא בקלות יובן לכול, לא במהרה ולא בקלות ייקלט בנפשות, ולעומת זה קל מאוד ונאה מאוד לבטלו, ולא אחד יבטלו, אבל כדאי לאדם, המבקש חיים אנושיים, השואף להיות אדם, וכדאי לעם, השואף להיות עם-אדם, לתת את נפשו עליו. אם יש תיקון לאדם ולחיי האדם, – מכאן, מצד זה, ורק מצד זה יבוא תיקונם.

ב. אחדות המעשה

העבודה היא, כאמור, כוח העם, יסוד חיי העם. ולא רק במובן הכלכלי, אף לא רק באותו המובן, שכל הצדק הציבורי עומד עליה, כי אם גם באותו המובן שיש בה מומנט קוסמי, שהיא קושרת אותנו שוב אל האדמה, אל הטבע, משתפת אותנו שוב בחיים וביצירה העולמיים. לפיכך באמרנו: עבודה – אמרנו הכול. וכשאנחנו מוסיפים, כי העבודה צריכה להיות חפשית, עומדת על יסוד הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה, – שוב אין לנו צורך להוסיף שום סוציאליות מיכנית. עזרה בזה אנחנו צריכים לבקש מכלל העם, שהיא גם עזרתו, שאין לו, כמבואר, שום אינטרס להחזיק במעוז הסבר הפרזיטי הקיים ושעזרתו היא לנו באמת הכול. אבל מה יוכל לעזור לנו בזה הפרוליטריון העולמי או האינטרנציונל?

לולא ההיפּנוֹז של אחרים עלינו, לולא שלטון רוחם של אחרים בתוך תוכנו, כלום היה צריך לדבר בזה? כלום לא דבר מוּבן מאליו הוּא, כי אנחנו שואפים לבנות את בנייננו הלאוּמי לא על יסודות רקובים ולא על יסודות שאוּלים מאחרים, כי אם על יסוד הלאוּמי האנושי הטבעי שלנוּ, שהוּא תוכן נשמתנו, על יסודו של ‘לא יִשׂא גוי אל גוי חרב’, של ‘והארץ לא תמָכר לצמיתות כי לי הארץ’, של ‘צדק צדק תרדוף’, וכו' וכו'? כל חלומנוּ הלאוּמי על העתיד, מיום שגלינו מארצנו עד היום, הוּא לתקן עולם במלכוּת האמת והצדק, כל תפילותינוּ על ימות המשיח וכל אגדותינוּ העממיות על העתיד המאוּשר מלאות את זה, וכשאנחנו באים להגשים את חלומנוּ, אנחנוּ זקוּקים להכשר מצד רעיון מיכני מתוך חייהם שלאחרים!

ולא רק בחלום, בתפילה ובאגדה – גם בפועל ובמעשה, בהתעוררנו בראשונה להגשים את חלומנוּ, התחלנו בלי חשבונות רבים, רק מתוך תביעת נפשנו בלי אמצעי, ביסוד הצדק של החיים הציבוריים, התחלנו בעבודה. לא רק אנחנו, בני העלייה השנייה, – גם העולים הראשונים, הביל"ויים, התחילו בעבודה. אנחנו באנו לבקש חיים חדשים לא מצד הרכוש, מצד המלחמה ברכוש, מצד תביעת זכותם של העובדים על הרכוש, שהוא פרי עמלם, כי אם מצד העבודה, מצד כוח היצירה של העם, מצד יסוד החיים הלאוּמיים לא רק במובן הכלכלי, כי אם בכל המובנים. אנחנו מבקשים בעבודה חיים, חומר ורוח כאחד, ואסור לנו להפריד בין הדבקים – עבודת החומר בשם הסוציאליות ועבודת הרוח בשם הלאוּמיות – אם חפצי חיים אנחנוּ. אנחנו היינוּ הראשונים שאמרנוּ כי עבודת החומר ועבודת הרוּח הן עבודה אחת של חיים, כי עבודת רוח, שאין עמה עבודת חומר, היא עבודת רוח ערטילאית, ולא עבודת רוח חיים, וכן עבודת חומר, שאין עמה, יותר נכון, שאין מתוכה, שאין היא עצמה מבחינה עליונה עבודת רוח, היא עבודת חומר ריק, עבודה מיכנית, ולא עבודה של חיים, – ואסור לנו לעשות מזה שתי עבודות, עם שני מרכזים שונים, רחוק זה מזה כרחוק מזרח ממערב, לא רק במובן המקום, כי אם בכל המובנים, מרכז העבודה הסוציאלית הוא בהכרח בחוץ-לארץ, ומרכז עבודתנו הלאומית הוא בהכרח פה, בארץ-ישראל, ורק מי שאין לו עיניים או מי שסוגר את עיניו בכוונה נוח לו שלא לראות, כי המרחק הוא פה לא רק מרחק של מקום בלבד. מרכז עבודתנו צריך להיות אחד, פה, בארץ-ישראל, מרכז אחד לרעיון, לעבודה לשם הגשמת הרעיון ולאיחוד העם.

ג. אחדות העם

רעיוננו – אחד, רעיון לאומי כללי, רעיונם של כל החושבים ומרגישים שבעם, וכל העם, כל החושבים ומרגישים שבעם, הוא אחד עמנו. אנחנו, העובדים רק החלוץ העובר לפני העם, המפלס את הדרך, אשר כל העם, בלי יוצא מן הכלל, ילך בה בעבודתו הלאומית-האנושית, בעבודתנו לתחיית עצמו וארצו או לתחיית עצמו על-ידי ארצו וליצירת חייו. במובן זה אנחנו צריכים לעבוד, ואסור לנו להיבדל מתוך העם בתור מעמד מיוחד, בתור חלק אחד נלחם בשני או בכל אופן עומד בניגוד ידוע או אפילו רק במרחק ידוע מהשני. חובה עלינו לפעול בקרב כל העם, בכל שדרותיו, מעמדיו, מפלגותיו וכתותיו, בלי יוצא מן הכלל, בכדי לקרבו אל רעיוננוּ ואל עבודתנו בכל האמצעים הכשרים. מלחמתנו על רעיוננוּ, על העבודה (על העבודה בכל צורותיה, כי גם עבודת רוח עבודה היא, אלא שגם פה דרוש בירור וליבון מתוך החיים: באיזה יחס עומדת עבודת הרוח אל העבודה הגוּפנית ואל פרי העבודה הגוּפנית, עד כמה עבודת הרוח זכאית בפי זה, בכדי שלא תיהפך גם היא לפרזיטיות על העבודה הגוּפנית), – מלחמתנו על רעיוננוּ, על העבודה, על הלאמת הקרקע ומכשירי העבודה היא מלחמה פנימית, מלחמה בפרזיטים ובפרזיטיות ולא במעמד זה או אחר או בכתה זו או אחרת. מלחמה לנו בפרזיטיות בכל צורותיה, בפרזיטיות, שנשתרשה גם בקרבנו, העובדים, וגם בפרזיטיות רוחנית, בפרזיטיות על רוחם, מחשבתם, יצירתם של אחרים, על חשבון עולמם וחשבון חייהם של אחרים, וכן הלאה. אנחנו שואפים לעצמות, לחיים ויצירה עצמיים, – שאיפה, שאין לה שום כוח ושם ערך, כל עוד אינה שאיפת כל העם בכל שלימותו. – – –

ארץ-ישראל היא מרכז כל העם, והיא, רק היא צריכה לשמש מרכז לאחדות העם, כמו לכל שאיפתו הלאומית ועבודתו הלאומית של העם. שמענו קולות, כי עלינו לשנות בהחלט את השקפתנו על היחס שבינינו ובין העם אשר בגולה. עלינו להתקשר יותר עם בני הגולה, לבוא עמהם ביחסים יותר קרובים, לקבל מהם השפעה יותר ממה שאנחנו רוצים להשפיע עליהם, כאילו אנחנו שמנה וסלתה של האומה. והנה על עצם הצורך להתקרב יותר אל העם,להיכנס עמו ביחסים יותר קרובים, ביחסים של השפעה הדדית חיה, כבר נאמרו דברים ברורים לא אחת, עוד בטרם שנשמעו הקולות. אולם בנוגע להשפעתה היתירה של בני הגולה עלינו, נתחדשה או הולכת ומתחדשת באמת הלכה, שלא שמענוה עד כה. לפנינו – קו פסיכולוגי חדש, ההפך מהתרכזות, שקוראים לו עתה התרחבות וכדומה מן השמות הגדולים. אולם האמת היא, האמת הפשוטה, אבל האמת, כי פה צריכה להיות השפעה הדדית, אבל מרכז ההשפעה צריך להיות בארץ-ישראל, לא מפני שאנחנו גדולים או טובים מבני הגולה, כי אם מפני שארץ-ישראל גדולה וטובה במובן זה לכולנו, לכל העם מכל הארצות. לא האנשים גורמים, כי אם המקום גורם. גם השפעתם של בני הגולה עלינו יכולה להיות רצויה, רק במידה שהיא גופה הושפעה מארץ-ישראל, במידה שרוחם מרוכזת בארץ-ישראל, במידה שהם קלטו לתוכם את גרעיני הדעות והרגשות, שצמחו בארץ-ישראל, מתוך החיים, העבודה והיצירה בארץ-ישראל, שהם, בני הגולה, יכולים אולי לפתחם הרבה יותר טוב ויותר יפה ממה שאנחנו, ויכולים להשפיע עלינו באופן כזה הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים להשפיע עליהם. וגם מבחינת ההנהלה העליונה של העם צריך להיות המרכז פה. ההנהלה הציונית או איזו הנהלה חדשה שתהיה, שתיבחר, כמובן, על ידי כל העם, צריכה לעבור הנה ומכאן לנהל את הכול.

כללו של דבר: מאיזה צד שנשקיף, – מרכז האומה היא ארץ-ישראל. וכשאנחנו שואלים את עצמנו: במה נוכל אנחנו, קומץ העובדים עבודת העם בארץ-ישראל, לעזור לעם זה הנתון בצרה נוראה בארצות ממשלת הרשע והזדון? יכולים אנחנו רק להשיב: אמנם עזרה ממשית איננו יכולים לעזור לו, אבל אל תהי קלה בעינינו גם העזרה הקטנה שאנחנו יכולים להביא לו, בהראותנו לו ובהאירנו לו את הנקודה, שהוא צירך להתרכז בה בבקשו מוצא מן המיצר, בשעה שאדם (או עם) בצרה גדולה ונוראה במידה כזאת, שהיא הוממת אותו, מבלבלת את מוחו, מזעזעת אותו כולו עד היסוד, עד שאינו רואה שום מוצא ואינו מסוּגל לחשוב על דבר מוצא, ויש סכנה לכל חייו, – בשעה כזו אין להקל בדבר, אם נמצאת אפשרות לרכז את כל רוחו בנקודה אחת, שיש למצוא שם מוצא, אם כי בקושי גדול, במידה כזאת, שבשעות אחרות, לא כל כך נוראות,לא היתה אולי אפשרות להפנות את לבו אליה. ואנחנו כאילו אומרים לעם: הנה הנקודה, התרכז בה בכל כוחות נפשך וגם בכל כוח ידיך, – ומצאת מוצא! ואפילו אם תסבול פה קשה, ואפילו אם יהיו פה קרבנות, – הרי מוטב לך להקריב לבניינך מאשר לפרעות.

אולם את הדבר הזה אין להגיד בדברים, כי אם בעצם העבודה. הנקודה צריכה להיות מאירה מעצמה, ובכוח אורה לדבר מה שאין הפה רשאי לדבר, בכוח אורה למשוך את הלבבות והנפשות, את כל הניצוצות המאירים בכל אשר הם שם, שיבואו ויתאחדו לאור אחד גדול, לכוח אחד מחיה ויוצר. אבל קודם כול היה הנקודה צריכה למשוך אליה את כל הכוחות אשר בארץ, בין מקרב העובדים ובין מקרב אלה, שאינם עדיין עובדים. כך היתה צריכה לבוא התאחדות טבעית בקרב כל הכוחות הפועלים החיוביים ביישובנו החדש, ובייחוד, כמובן, בקרב העובדים.

אבל הנקודה לא האירה לא משכה את הלבבות או כבתה בו ברגע, שאורה היה צריך להתגבר. אף לא ביקשו את הנקודה, ואלה שביקשו – מצאוה בקצה הארץ, בסוציאליות, שנבראה מתוך חייהם של אחרים ושגם על החיים ההם אין כוחה גדול עד כדי לחדשם חידוש יסודי. גדול כוח הרוח המנשבת ברחוב, גדול כוחה לכבות כל נקודה מאירה וגם למשוך ממנה ולשאת הלאה הלאה את הנפשות בתקיפות, שאין שום נקודה מאירה יכולה למשוך אליה. נשבה בחזקה רוח של ‘גבורה’ עליונה, עליונה על כל היגיון אנושי ועל כל נפשיות אנושית ונשאה את מי שהיה לשאת. היום מנשבת בחזקה רוח של סוציאליות ונושאת ונושאת, ומי יודע, איזו רוח תנשב מחר ואת מי תישא. – – –

***

היתה פעם אחת שאלה: באיזו מידה צריך להתנהג בהבעת תביעותינו היסודיות, כשהן נתקלות במעצורים, העלולים לעכב את עבודתנו היישובית או לגרום לה הפסד, שאין לו תקנה: אם במידת הקיצוניות או במידת המתינות? באנו לכלל דעה, כי אנחנו, העובדים, המשמשים יסוד תוסס בתנועתנו הלאומית, זו תעודתנו – להיות תמיד קיצוניים. אולם הדבר הזה עורר בי שאלה אחרת, שהעסיקה ומעסיקה אותי הרבה יותר: באיזה טון עלינו להביע את תביעותינו בכלל, באיזה טון עלינו עתה בכלל לדבר, כדי שדברינו לא יהיו כמדוברים לתוך חלל ריק?

בתחילת המלחמה, כאשר תכפו עלינו צרות, שלא ידענו כמוהן עד אז, והיינו צפויים לצרות עוד יותר קשות ונוראות, ידעתי מאוד, כי עם קשה עורף זה יעמוד על עצמותו בשעה שמענים אותו ביסורי גיהנום, יעמוד גם בפני הצרות החדשות. אז היה ברור, כי בטון של גבורה עליונה צריך לדבר, כי לגבורה עליונה אנו זקוקים. אף אמנם עמדנו בנסיון. אולי לא בשלימות הרצויה – שלימות הרי אין בכלל במעשי בני האדם – אבל עמדנו. אולם לעומת זה ידעתי מאוד, כי בפני רוב טובה, מושפעה עלינו מבחוץ, לא נוכל עמוד. כך הוא העם הזה, ואולי לא רק העם הזה. ‘התנאים הטובים’, שלא אנחנו יצרנום, שכל כך ערגו אליהם עושי ההיסטוריה שלנו, ידעתי, יותר משיקילו את עבודתנו יחלישו את רצוננו ואת מרצנו, ימוגגו את רוחנו ויטשטשו את צורתנו. ובאה המציאות והראתה לנו יותר ממה שהיה יכול מי שהוא לצייר לעצמו. נפתחו לפנינו לכאורה אופקים חדשים, לא צפויים, מדברים על גאולה שלימה, על דבר שיבת ציון חדשה, על דבר מדינה יהודית. ומה אנחנו רואים? מה העם הנגאל, בייחוד העם היושב בציון? האיכרים החושבים את עצמם לעיקריים, היש לראות בהם איזה סימנים של יחס רצוי לעבודתנו הלאומית? אפשר לומר בבטחה: יחס יותר גרוע ממה שהיה קודם,. קרדיטים ועבודה זרה הם היסוד, וכל השאר מתאים, כמובן, אל היסוד הזה (צריך להוציא מכלל זה את האיכרים בגליל התחתון, שיש לראות בהם איזו התעוררות). עסקני הישוב והציונות בכלל, אפילו אלה המדברים בשם העבודה העברית, הרואים בה, לפי דבריהם, יסוד לבנין הארץ והאומה ואינם כופרים, חס ושלום, בעיקר הלאמת הקרקע, מכשירי העבודה, ואפילו אלה, הנחשבים לקרובים ברוחם אל העובדים, מטיפים לקנין קרקעות על ידי יחידים, ל’איניציאטיבה פרטית', ואינם רואים אפילו, כי בזה הם הורסים את כל היסוד. הציונים בעלי הכסף, די אידיאליסטים הם – ביותר ישרים הכתוב מדבר – לקבל עליהם, כי מלאכתם תהא נעשית על ידי יהודים, כלומר די אידיאליסטים הם להסכים, כי היהודים העובדים את עבודתם יתנו לעזרת העם את כל מה שיש להם: את כוחם, את רצונם – את כל חייהם, אבל כי הם, בעלי הכסף, יתנו את כל מה שיש להם או חלק הגון ממה שיש להם, – איזה אבּסוּרד! ומה חושבים החושבים, ומה חולמים החולמים, היודעים לחלום חלום גדול, לאומי-אנושי? מצד אחד – אוניברסיטה עברית בירושלים, ומצד שני – ישיבה גדולה בירושלים. טוב מאוד! אוּניברסיטה עברית, בתור מצרף למחשבה הלאומית-האנושית העליונה, מעטים לא יכירו ערכה, וגם ישיבה גדולה בתור מצרף למחשבה הלאומית-הדתית העליונה לא רבים יכפרו בערכה. אבל אלה הרי אינן על פי האמת, מבחינת היצירה הלאומית החיה, אלא כעין מוסדות לעיבוד החומר הרוחני החי, אם הורשה לומר כן, שהעם מוציא מעצם הטבע והחיים בלי אמצעי. ומי יוציא או מי דואג להוציא את החומר הרוחני הזה? מי רואה בו, מבחינת היצירה הלאומית החיה, מבחינת החיים הלאומיים העצמיים, את היסוד, את העיקר? חשבנו, כי לפחות קומץ הצעירים, שבאו הנה לעבוד לשם רעיון העבודה ולשם תחיית העם ולא לשם הסוציאליות, יבין את זה ויעשה את זה, יותר נכון, יתחיל לעשות בזה, ואחריו יבואו כל צעירי העם, שנפש להם ומוח להם וידים להם. אבל הנה באה המציאות וטפחה על פנינו והראתה לנו, כי טעות גדולה, טעות יסודית טעינו.

ומה יש לעשות? להתמרמר, להאשים? על מי, את מי? אם הרגע הגדול – הגדול לנו בכל אופן – לא מצא את האנשים המתאימים, את הכוחות הגדולים לפי מידתו; אם במקום התמכרות בלי חשבונות רבים לעבודת העם מצא חשבונות של פרוטות, במקום אידיאל לאומי-אנושי – פוליטיקה של איניציאטיבה פרטית, במקום שאיפה להניח יסוד איתן, חי, טבעי ליצירה לאומית חיה מתוך עצם מקור החיים והיצירה – שאיפה לברוא מין ישיבת ולוז’ין בצורה מודרנית, אירופית או בצורה עתיקה; אם במקום ביל"וים מצא סוציאליסטים עם אידישיסטים; אם בכלל במקום אחדות שלימה של כל העם, בלי יוצא מן הכלל, אחדות ברעיון, בשאיפה, בעבודה, מצא התפוררות לפירורים ולפירורי פירורים, המתנגשים זה את זה מתוך חשבונות מפלגתיים וגם פרטיים, – איזה מקום יש פה להתמרמרות, להאשמה! כך הוא העם ברגע זה, כך הוא מצב נפשיותו הירוד, המגלה לנו את נגעינו הגלותיים, ואולי לא רק הגלותיים, עד סוף עומקם, והמראה לנו, מצד אחר, כי המחשבה, היצירה והחיים האירופיים יותר משהאירו את מוחנו ואת נפשנו – טשטשו את צורתנו הלאומית והחניקו את הרגשת עצמותנו החיה.

היש פה אשמים? הן ברור לנו כי כל האנשים האלה, כל מי שצריך היה ויכול היה לעשות לתחיית העם ולתקומתו, חושבים ומרגישים, כי יפה הם עושים, כי כך, כך ולא אחרת, צריך לעשות, – האם נדרוש מהם, כי הם יחשבו לא מתוך מוחם הם או לא ירגישו מתוך נפשם הם? ומי זה בעל נפש ומחשבה יוכל לומר לחברו: כך וכך אתה צריך לחשוב ולהרגיש? אשמה היא רוח העם בכל כלליותה ושלימותה, – אבל הרי זה שוב אומר, כי אין אשמים.

טרגיות יש פה, טרגיות שאין לה גבול, שאין דוגמתה בעולם, טרגיות מוסיפה עומק באותה המידה, שאין מי שיתפוס אותה תפיסה חיה לכל היקפה ועומקה, ולעומת זה יש ויש מאשימים, זאת אומרת, יש ויש פורטים את הטרגיות הגדולה, התהומית, לקטנות ובוכים על קטנות, על שאחרים אשמים, על שאחרים אינם מסוגלים לחשוב מתוך ‘מוחם הבהיר’ הם ולהרגיש מתוך נפשם הגדולה העמוקה הם.

גם לגבורה עליונה אין פה מקום. כי מה לגבורה במקום שהכול רוצים לעשות דווקא גדולת, דווקא גדולות שיש למששן בידים ולמדדן במידת האמת והמֶטֶר ויתר המידות הממשיות, והעיקר – במקום שהכול רואים את עצמם עשויים לפעול גדולות ופועלים גדולות, ורק האחרים מעכבים? מידת הגבורה במקום הזה רק צורה של דוֹן-קיחוטיוּת תהיה לה.

פה יש רק להרגיש א כל עומק האסון שבדבר, את כל עומק חולשתנו, חולשת כולנו, להרגיש במידה כזאת, עד לעומק כזה, שנפש אחרים, שנפש כל האחרים תהיה לנו כשלנו, כאילו היא נפשנו ממש, שאנחנו חיים מתוכה, חושבים ומרגישים מתוכה, – עד לעומק כזה, שכל אחד מאתנו יראה את עצמו אשם, במידה, כמובן, שהאדם בכלל יוכל להיחשב אָשם במה שהוא עושה או במה שאינו יכול לעשות. אחדות נחוצה לנו, אחדות כל העם, בלי יוצא מן הכלל, כי אין גוף חי נרפא, אם אינו מאוחד כולו איחוד שלם, – ואין אחדות לאומית אלא לב אחד, נפש אחת, ולא דעה אחת. את זה, את הכשרת נפשנו לאחדות רצויה, יכולים אנחנו, יכול כל אחד מאתנו לפי מידת כוח נפשו ועומקה, להשיג. ואז אם עוד יש לנו תרופה, אם יש עוד מה לעשות – ייעשה, יעשה בעצם כוח החיים, כמו שייעשה מעשה הריפוי של נגע העלול להירפא בגוף חי, כשמרחיקים ממנו את הסיבות, המועילות לגידולו של הנגע או המעכבות את ריפויו. נגע העם כולו, שהוא גם נגענו, נגע כל אחד מאתנו, צריך להירפא, ואנחנו, כל מי שנפשו עוד חיה ומרגישה, צריכים להיות התא המתחדש הראשון או התאים המתחדשים הראשונים, הצומחים וגדלים בתוך עצם הנגע. אנחנו צריכים כביכול להכניס את כל הנגע אל תוך נפשנו או להיכנס בכל נפשנו אל תוך הנגע. זאת אומרת, אנחנו צריכים לדעת את סוד הצמצום הגדול, את הסוד לחיות בתוך נפש מצומצמת, אשר כנגע תיראה לנו בנפשנו הלאומית, כמו מתוך נפשנו אנו, לחיות את כל מה שהיא חיה ואיך שהיא חיה.

אין זאת הטפה לאהבה במובן הידוע של ‘אם הכך ריעך על לחייך האחת, הושט לו גם את השנייה’. לאהוב אין על פי תורה או מתוך הכרת חובה. הן גם את עצמו אין האדם אוהב תמיד. ומי בעל נפש ולא ידע את הרגעים הקשים, שאדם שונא את עצמו, שונא לעתים עד כדי לחשוב לשים קץ לחייו. אבל מי בעל נפש לא ידע גם כן, כי אינה דומה השנאה, שאדם שונא את עצמו, לשנאה, שהוא שונא את אחרים, כי גדול המרחק בין שני מיני שנאה אלה כרחוק מזרח ממערב. הנפש, המסוגלת לשנוא את אחרים באותה השנאה ממש, שהיא שונאה את עצמה, – אל תיראו מפני שנאתה, שנאתה טהורה וטובה הרבה מאותה האהבה המתוקה, המעלה את הנאהבים על המוקד מתוך מתיקות יתירה: משנאה זו סובלת רק היא ‘השונאה’, כמו שהיא סובלת מנגעי עצמה. אהבתה של נפש כזו עמוקה משנאתה, עמוקה במידה כזאת, שהיא מביאה את הנפש לידי פיוס עליון לא רק עם נפשות אחרות, כי אם גם עם עצמה. גדולה מידת ‘ואהבת לרעך כמוך’, אבל ‘ושנאת לרעך כמוך’ מידה לא פחות, אם לא יותר גדולה ממנה. יותר נכון, שתי אלה משלימות זו את זו, או שתי אלה הן שני צדדים של מידה אחת.

וגם פה יש גבורה, גבורה אולי לא פחות גדולה מכל גבורה עליונה, – גבורה של ‘ממעמקים’ אקרא לה.

ברוח של גבורה זו צריך לפעול בקרב העם ובטוֹן של גבורה זו צריך לדבר אל העם, אל כל העם, החל מהנפשות היותר מצומצמות וגמור בנפשות היותר גדולות ועמוקות. ואז, אם יהיו הדברים נשמעים ואם לא יהיו נשמעים, – הדברים כשהם לעצמם יהיו חיים ומלאים וכאילו ימלאו את החלל הריק, וסוף פעולתם לבוא.

לגבורה של ‘ממעמקים’ אנחנו זקוקים עתה, ולא רק עתה.

תרע"ט (1919)

[א]: לאומיות וסוציאליות

בבואנו לדון על עבודתנו מעתה, מהרגע ההיסטורי, שאנחנו חיים בו, עלינו קודם לבקר מחדש את שאיפתנו הלאומית היסודית לאורו של הרגע ולברר לעצמנו בירור גמור, מה בעצם אנחנו מבקשים בתור עם מעצמנו, ומה יש לבקש על פי מה שמחייב ועל פי מה ששולל הרגע החי, ההיסטורי, שהעמיד לפנינו את שאלת עבודתנו הלאומית בצורה חדשה.

מאליו מובן, כי אין לברר בירור מספיק, מה הרגע הזה לנו, מבלי לברר תחילה, מה הרגע ההיסטורי הזה בכלל.

חיים אנחנו ברגע היסטורי גדול, – קריאה זו נשמעת מכל הצדדים. אבל השאלה היא: באיזה מובן גדול?

רגעים גדולים, ששינו את מפת הארץ וחידשו פני המדינות והעמים, היו בהיסטוריה האנושית הרבה. כך היו כל התקופות של כל הכובשים הגדולים, החל מהכובשים האשוריים והמצריים וכלה בנפוליון הראשון. אולם יש עוד רגעים היסטוריים גדולים – והמה מעטים – שהעמידו את האנושות התרבותית על פרשת דרכים ונתנו מהלך חדש לרוח האנושית. הלא המה הרגעים של צמיחת דתות חדשות. כך היה, יש לחשוב, הרגע של צמיחת דת ישראל, אם כי אנחנו יודעים על אודותיו רק עד כמה שזה נוגע לנו. וכך היו בזמנים יותר קרובים אלינו הרגעים של צמיחת הדת הנוצרית והדת האיסלמית, שכוח תנועתן בקרב האנושות התרבותית וכוח פעולתן על הרוח האנושית (אם לטובה או לא לטובה – זאת היא שאלה אחרת) ידועים לנו למדי. מובן, כי גם הכיבושים הגדולים והשינויים, שבאו לרגלם בחיי העמים והמדינות, השפיעו הרבה על רוח האדם, כמו שגם צמיחת דת חדשה השפיעה במידה ידועה על מצב העמים והמדינות. אולם ההבדל – יסודי. השינויים, החליפות והתמורות או גם המהפכות, שחוללו הכיבושים הגדולים בחיי העמים, היו שינויים מדיניים או גם חברותיים. הם יכלו להשפיע על הרח האנושית רק מצדה הפנה כלפי חוץ, לצד החיים הקיבוציים של האדם, לצד היחסים החיצוניים, המעשיים בין העמים והמדינות וגם בין אדם לחברו, ורק באופן לא ישר ולא רק בנטייה ידועה הביאו לידי תסיסה את הרוח האנושית גם מצדה הפונה כלפי פנים, לצד החיים הנפשיים ולצד הטבע, וגם זה בעיקר בקרב יחידים. לא כן הרגע של צמיחת דת חדשה. פה – התעוררות אנושית-קוסמית, מהפכה ברוח מוחלטת, מחיקת החשבון הישן והתחלת חשבון חדש עם כל החיים והעולם, יחס חדש, אם בהכרה ברורה או לא, אל עצם הטבע, אל עצם ההוויה, אל עצם מקור החיים הגופניים והרוחניים כאחד, ומכאן ממילא – יחס נפשי חדש אל האדם. וכל זה לא בצורת תסיסה ברוחם של יחידים, כי אם בצורת תנועה קיבוצית כבירה.

עם איזה משני מיני הרגעים האלה יש למנות את הרגע, שאנחנו חיים בו?

מובן, כי דת חדשה לא תצמח היום. ולא עוד אלא שגם ביחסנו הפשוט, האנושי, אל הטבע אין לראות מקום לשינויים ולחידושים. היחס כבר קבוע במסמרות ומעובד על פי כל הרצפטים של המדע עד שנתאבן ומושבע בכל ההשבעות והלחשים של האסתטיקה, שלא יחזור לסורו, לחיותו. נמנו וגמרו, כי הטבע הוא פועל עיוור, ועלינו רק לשאוף להכיר את כוחותיו ולמשול בו, והאסתטיקה אישרה וקיימה את הדבר בהוסיפה, כי הוא גם צייר ומנגן עיוור, ודווקא במקרה צייר ומנגן לא רע, שציוריו ומנגינותיו יש בהם כדי להסיח דעת במקצת מהמרירות והתפלות שבחיים, הבאות מתוך פעולתו העיוורת, וביחוד כשהיא, האסתטיקה, מפיחה בהם רוח חיים בכוח האמנות. ובכל זאת כל עוד חי בקרב האדם אותו הדבר, שקוראים לו נפש, עוד לא נגמר החשבון בין האדם והטבע. ולא עוד אלא שזו העלובה, הנפש, זו המכונה להרגשה ולהכרה, להנאה ולצער, כפי שהדין נותן בזמננו לחשוב, מעיזה לחשוב, מעיזה להרגיש, כי החשבון עוד לא התחיל, וכי דוקא עתה, אחרי שהאדם כבר הכיר כל כך הרבה את הטבע, עליו לבקר את כל חשבונותיו הנפשיים עמו ולהתחיל חשבון חדש, חשבון מושכל ונפשי, נאור וחי כאחד.

היש לראות דבר-מה מעין זה בכל התנועה הכבירה של הרגע החי? היש לראות בה התעוררות הרוח האנושית עד היסוד, עד ליסודה הקוסמי? המתכונן לפחות מקום להתעוררות כזו?

השאלה כשהיא לעצמה כל כך רחוקה מרוח זמננו, עד כי אין לבקש עליה תשובה חיובית. אבל יש, כמדומה, לציין סימפטומים אחדים. התנועה הבולשביסטית( ¹), למשל, עד כמה שאנחנו יכולים לשפוט עליה מרחוק, עומדת לכאורה על אותם היסודות, שעומדות עליהם יתר התנועות הסוציאליסטיות, ואין לראות לה יסוד אנושי-קוסמי, שאיפת הרוח האנושית מתוך עצם יסודה הקוסמי להיתקן ולהתחדש. אולם לעומת זה אתה רואה בה שלילה גדולה, חיה, כבירת-כוח, הופכת הפכה וולקנית לא רק את הסדר הקיים, כי אם גם את כל המסור והמקובל, ועם זה – דרישה תקיפה להעמיד את הכל על העבודה, שיש בכל אופן יחס קרוב בינה ובין הטבע. פה אין, כמובן, להגיד דבר ברור ובטוח, אבל יש הרגשה, כי פה דבר-מה יותר עמוק משאיפה חברותית ומדינית, כי פה, בשלילה הזאת, כוח חיים כזה, שאין דוגמתו ביתר השלילות המהפכניות, כי פה פועלת הרוח הלאומית, רוח העם הרוסי הרחבה והעמוקה, למרות חולשותיה ופראותה (ואולי פועלת פה במקצת גם הרוח היהודית) יותר ממה שפועלת הרוח הסוציאלית והפוליטית. יש הרגשה, כי ההרקה הווּלקנית, שהשלילה המוחלטת מריקה את הרוח בפעם אחת מכל מה ששימש לה מלפנים יסוד קוסמי, אי-אפשר לה שלא תעורר ברוח הרוסית הסוערת, התוססת, התוהה והמבקשת, פעולה חוזרת כבירה, תביעה תקיפה מהמחשבה החיה, היוצרת, למלא את הריקניות. ומכאן אולי לא כל כך רחוק לבקשת חשבון חדש עם החיים והעולם, לצמיחת חיוב אנושי-קוסמי חדש( ²) (וגם המלחמה, שכמעט כל האגרוף העולמי נלחם עתה בבולשביזמוס, דוחפת את הרוח ואת המחשבה לעומק), מה שאין כן ביתר התנועות הסוציאליות, שגם שלילתן מבחינה זו אינה עמוקה ביותר, והעיקר – אינה חיה וכבירת כוח ביותר והנה רחוקה מאוד מהיות לה ערך אנושי-קוסמי.

אבל דבר אחר יש לציין כמעט בכל הזרמים שבתנועה הסוציאליסטית – שהם הולכים ומתקרבים אל הלאומיות, מבקשים פשרות עם הלאומיות. מה זאת אומרת? יש לחשוב, כי טעות היא בידי הרואים בזה אות, כי סוף סוף תימצא הפשרה הנכונה בין שתי אלה, בין הלאומיות והסוציאליות. פה אין שום פשרה אפשרית, – פה אפשרי רק מעבר אטי, בלתי מורגש, מסוציאליות ללאומיות בצורה חדשה. עד כמה פה הניגוד יסודי, לא קשה לראות, אם להתבונן קצת בשתי אלה מקרוב.

בלאומיות יש מומנט קוסמי, כאילו תאמר: רוח הטבע של ארץ מולדת האומה, שנתמזג ברוחה של האומה. וזה עיקר. זהו מקור החיים והיצירה, מקור השפע העליון של האומה, ובזה ההבדל בין אומה, גוף קיבוצי חי ויוצר, ובין חברה, גוף מיכני מתנועע ועושה. כעין הארה לזה, עד כמה המומנט הקוסמי עיקר בלאומיות, יש למצוא בקיבוץ של ארצות הברית באמריקה. כמדומה לך, ממלכה עומדת לגמרי ברשות עצמה, גדולה, עשירה, קיבוץ אנושי גדול, חי, פעיל, תקיף, – אבל כלום אומה הוא הקיבוץ הזה, אומה מיוחדת, עצמית? כמדומה, כי קשה לענות על השאלה הזאת בחיוב. מדינת ארצות הברית עומדת ברשות עצמה במובן המדיני ובהרבה מובנים אחרים, אבל במובן הרוח הלאומית, העצמות הלאומית של הקיבוץ האנושי שבה היא, אפשר לומר, עד היום קולוניה אנגלית. למרות התקופה הארוכה של כמה מאות שנה, שעברה על הקיבוץ הזה באמריקה; ומי יודע, כמה מאות שנה צריכות עוד לעבור עליו, עד שיהיה לאומה מיוחדת, אמריקאית לגמרי (ובזה יש לחשוב, מתבארת העובדה, שבחיי הקיבוץ הזה יש כל כך הרבה מיכניות), מובן, כי יש הבדלים ידועים, אולי גם הבדלים גדולים בין בני אנגליה ובין בני אמריקה, אבל לא אותו ההבדל היסודי, שיש בין בני אומות שונות, למשל, בין גרמנים ובין צרפתים, או אפילו בין רוסים ובין פולנים, שהם מגזע אחד וגם קרובים במקום.

זה כוחו של המומנט הקוסמי שבלאומיות. אחרת לגמרי היא הסוציאליות, הסוציאליות נולדה מתוך תגבורת המדע והטכניקה, מצד אחד, והקפיטליזמוס – מצד שני. היא, יש לחשוב, בת בין השמשות, בת המעבר מצורת-חיים לאומית אחת, מצורת החיים, שעמדה על הרוח של ימי הביניים ובכלל של ימי הילדות והנערות של האנושות, על הרגשות, האמונות והדעות של הבערות, לצורת-חיים לאוּמית חדשה, מושכלת וחיה כאחת. היא ההפך הגמור מהלאומיות, היא עומדת כולה על הטכניקה והעשייה, בעוד שהלאומיות עומדת על החיים והיצירה. ולפיכך היא כל כך ברורה וחלקה, כל כך קלה להיות מובנה בכל חלקיה, כל כך נוחה לשימוש, לבאר בה את הכל בחיי האדם, כל כך יפה מכוונת לתפקידה ממש – מכונה, מה שאין להגיד על הלאומיות, כשם שאין להגיד את זה על עצם החיים. ומטעם זה העמידה הסוציאליות את תיקונם ואת חידושם של החיים האנושיים בעיקר על תיקון הסדר החברותי ולא על תיקונה וחידושה של רוח האדם. מובן, כי פה יש פעולה הדדית, חוזרת, בזה לא יכחש שום מוח חושב. אבל ההבדל הוא במה שמבליטים יותר, במה שעושים עיקר. הסוציאליות עשתה עיקר את החיים החיצוניים, את הגורמים האובייקטיביים של החיים, שהם, במידה שיהיו מתוקנים, לא רק ישביחו את החיים, כי אם גם יתקנו את האדם, ולא התחשבה במידה מספקת עם הגורמים הסובייקטיביים של האדם. ובזה גרמה לטשטוש הצורה של האדם (כי על כן כל כך מרובים מטושטשי הצורה בקרב חסידי הסוציאליות, שעל הרוב אין להם בעולמם אלא ד' אמות של הלכה). וגם בזה הבדל יסודי בינה ובין הלאומיות, העושה לעיקר את האדם, את העצמות האישית והלאומית, את ‘צלם האלהים’ שבאדם. ומטעם זה עצמו לא ריכזה הסוציאליות את שדה מלחמתה בקפיטליזמוס בתוך העם, ששם היה מתבלט כוחה של העבודה לא רק בתור כוח כלכלי בלבד, כי אם בתור כוח יצירת החיים של העם בכלל, והיתה המלחמה מכוונת בכלל ובכל פרטיה לא רק נגד ניצול העובדים, כי אם גם נגד ניצול העם, נגד ניצול כוח העם, שהקפיטל עושה בו לא מה שנחוץ יותר לעם, כי אם מה שמביא יותר ריוח לבעליו, ובאופן כזה גופו היתה מתבלטת גם פרזיטיותו וחולשתו של הקפיטל, שאין לו בעצם שום כוח חיוני, ואינו עומד אלא על חולשתם (הכלכלית וגם הרוחנית) של העובדים. היא העבירה את המלחמה לשדה בין-לאומי, לשדה פעולתו של הקפיטל וכוח פעולתו של הקפיטל, ובזה כאילו הריקה או הפשיטה את העבודה מתכנה החיוני, מכוחה הלאומי, ועשתה אותה לכוח מיכני, ההולך אחרי הקפיטל, שאין לו, כאמור, שום כוח חיוני,ואין לו לפי זה שום צורה לאומית ושום חשבון לאומי או אנושי מלבד חשבון הכיס של בעליו.

ולא לחינם העמידו את הסוציאליות על המטריאליות ועל מלחמת המעמדות. דבר זה בלבד, שמייסדי הסוציאליות העמידו את כל החיים ואת כל מלחמת החים האנושיים על צד אחד, מראה ברור, כמה מן המחשבה הטכנית יש כאן. הלא צריך שיהיה סוף סוף ברור, כי כל השמות המפורשים האלה: מטריאליות, אידיאליות, גשמיות, רוחניות יש להם אולי מקום בחקירות המוח הקר או בציורי הדמיון הנלהב, אבל לא בחיים. בחיים אין חומר בלי רוח ואין רוח בלי חומר. כן הוא בחיי כל גוף חי, וכן הוא בחיים הקיבוציים של גוף קיבוצי חי, במידה שהוא חי ובריא. זהו הקריטריון של החיים: כנגד כל אטום של חומר – טיפה של רוח, וכן להפך, כנגד כל טיפה של רוח – אטום של חומר. נטייה מזה לאחד הצדדים, לאיזה צד שהוא, היא אנומליה. ליקוי החיים. וזהו, אפשר כמדומני לומר, גם הקריטריון של כל מוסריות, של כל מידה נכונה וגם עליונה. אף אמנם לא המטריאליות הוא הדבר הדוחה שבסוציאליות. כמו שחושבים רבים מהמרגישים את הדחייה (הרי יש בה גם זרמים לא מטריאליסטיים), כי אם המיכניות שבה. את המיכניות הזאת אתה מרגיש בכל מעשיהם וחייהם המפלגתיים של חסידי הסוציאליות וגם בכל מה שהם כותבים. דומה אתה לפעמם ורוצה לראות שם מרחב, מעוף שירה, אבל כשאתה מתבונן בדבר מקרוב, אתה רואה, כי זה מרחב של תערוכה גדולה, של שדה מלחמה גדול, של כר נרחב לתהלוכה חגיגית גדולה, אבל לא מרחבו של עולם; מעוף של אווירון, של צפלין משוכלל, עם כל השאון והרעש שלהם, אבל לא מעוף של נשר, אף לא של יונה, ואפילו לא של צפור דרור קטנה; שירה של גרמופון, של מכונה לשירה מצוינה, אבל לא שירה של נפש אדם חיה.

כללו של דבר: בין הלאומיות ובין הסוציאליות יש ניגוד יסודי, סתירה, שאין לישבה. עקביים הם בודאי אותם הסוציאליסטים, המתנגדים בכל תוקף ללאומיות. ולא לחינם היו מייסדיה הראשונים של הסוציאליות, שעלו בלי ספק ברוחב דעתם ובעומק מחשבתם על כל תלמידיהם וחסידיהם הבאים אחריהם, מתנגדים קיצוניים ללאומיות, שראו בה סתירה מוחלטת לסוציאליות. אלא שהחיים דורשים אחרת, אבל צריך להבין את דרישתם. הם דורשים, יותר נכון, הם בוראים שלא מדעת בעלים, ואולי גם בניגוד גמור לשאיפתם, מעבר אטי, לא-מורגש מסוציאליות ללאוּמיות בצורה חדשה, מתאימה לרוח החדשה ולמחשבה החדשה של זמננו. ואולי מותר לומר, כי זו חולשתה של התנועה הסוציאלית, שהיא אינה הולכת בהכרה ברורה בדרך זו, כי אם שואפת דווקא ללכת בדרכה המפלגתית, המיכנית.

מה תהא צורת הלאומיות החדשה? את זה אין כמובן, להגיד. פה אין מקום לתכניות, לסלילת דרכים. זהו דבר שבחיים. החיים הולכים בלי דרך, מתחדשים ומחדשים בלי תכנית. כל צעד מצעדיהם הוא עצם ההתחדשות והחידוש. לא ביום אחד תיעשה ולא בדרך ישרה תלך יצירת הצורה. ימים ידברו. רק אחת אפשר, כמדומה, להגיד, כי היא תהיה יותר קרובה אל הטבע, יותר נפעלת, יותר מחוּיה במומנט הקוסמי. רמז לזה יש לראות באותן המסקנות, שהמלחמה הכריחה את העמים הלוחמים להוציא מתוך העובדה, שכלכלתם ויתר צרכי חייהם ההכרחיים היו באים להם ברובם מארצות אחרות. העמים המתוקנים, יש לחשוב, ישאפו מעתה להתרכז יותר כל אחד בארצו, לבקש את פרנסתו ואת כל צרכיו בעיקר בארצו, מיד טבע ארצו. זה, יש לחשוב, יקרב את האדם אל הטבע וילמדהו לקחת מה שיש לקחת ממנו לא רק בחומר, כי אם גם ברוח. האדם, יש לחשוב, ימצא בטבע מצד זה, מצד החיים, מה שלא פילל למצוא בהסתכלו בו מתוך אספקלרייתו הבהירה, אבל הצרה, המצומצמת של המדע. העמים יהיו יותר עצמיים, יותר עשירי העצמות ועמקי העצמות, – וזה אינו אומר כלל: יותר אגואיסטיים. זהו ממש ההפך. האגואיזמוס (כפרטי כלאומי) הוא צמצום, עניות העצמות וטמטום העצמות, – שאיפה להתעשר על חשבון עצמותם של אחרים, לראות חיוב לעצמו בשלילת ערכם של אחרים. בעוד אשר האישיות, האינדיבידואליות (גם כן כפרטית כלאומית) היא עצמות עשירה, עמוקה, מפולשת לחיי כל מה שקיים והוֹוה, להתעשר מחילופי חיים ויצירה. היא אוניברסאלית במידה שהיא עצמית (משל אחד מהרבה, עד כמה האינדיבידואליות, הלאומיות והאוניברסאליות קשורות בקשר חי ותלויות זו בזו, יש לראות בנביאים הקדמונים, שאין כמוהם אינדיבידואליסטים ואין כמוהם לאומיים ואין כמוהם אוניברסליסטים). ובמידה שיהיה העם יותר עצמי, בה במידה ידאג קודם כל לחיי כל עצמו, לבריאותו ולהתחדשותו של כל עצמו, ידאג, כי בכל בניו יהיו בריאים ושלמים, חיים ויוצרים, ולא שהאחד יחיה על חשבון אחרים. אז תהיה המלחמה במנצלים, בעושקים וחומסים לא מלחמת המעמדות, כי אם מלחמת העם בפרזיטיו. וזה הבדל יסודי,. ואז ידע העם, כי כשם שאיש פרטי צריך להיות ישר, לראות אח בחברו האדם ולהתנהג עמו במידת האחווה הנאמנה, כשם שאיש פרטי זכאי בספירות העליונות של החיים ואחראי לספירות העליונות של החיים, כן חייב גם העם להיות ישר ביחס לחבריו העמים, לראות בהם אחים ולהתנהג עמהם במידת האחווה הנאמנה, וכן גם הוא זכאי בכל מה שזכאי, ואחראי בכל מה שאחראי האדם הפרטי. אז יראה העם ויראה כל אדם פרטי חושב ומרגיש, כי אי-אפשר לאדם פרטי להיות אדם, כל זמן שעמו, יוצר חייו הממשיים, הוא חיה טורפת, יראו את האבסורד ואת הכוח המשחית שבדבר, שאין עתה עינים או שאין רצון לראותם.

מובן, כי כל האמור בזה אינו אלא בגדר של הרהורים לתוך העתיד המכוסה בערפל, של מחשבה מגששת, של השערה רחוקה או של הרגשה עמומה, של הלך-נפש, של מעוף רוח, ואין להניחו בתור יסוד לבנין עולמנו הלאומי, אין להעמיד עליו את עבודתנו הלאומית מעתה. ואולם אני גם אינני חושב לבקש בזה יסוד, – אני רק חפצתי להראות למי שצריך ראיה מבחוץ, כי גם מצד זה יש לראות מקום או לפחות אין לראות סתירה ליסוד עולמנו הלאומי. היסוד ישנו בעין במקום אחר, – היסוד הוא בנו בעצמנו.

עצמותנו הלאומית

חושב אני, כי כדאי לכל אחד מאתנו, בני עם ישראל, וגם חובה עלינו להתבודד רגע כל אחד בפינתו, להשתחרר רגע מכל השפעה שהיא, מכל השפעה מבחוץ וגם מהשפעת עברנו אנו ולשאול את עצמנו בפשטות גמורה, ברצינות גמורה ובאמת גמורה: מה בעצם אנחנו מבקשים בעבודתנו הלאומית? מה אנחנו מבקשים בארץ-ישראל דוקא? למה לנו להיבדל מתוך העמים, שחיינו בקרבם כל ימינו, להתרחק מהארצות, שנולדנו בהן, שהטביעו את חותמן על רוחנו, שהשפיעו עלינו משפען העליון? למה לא נשתתף השתתפות בלתי אמצעית עם אותם העמים בעבודתם הגדולה לעתידה של האנושות?למה לא נתבולל לגמרי באותם העמים? מה מעכב? הדת הרי אינה בזמננו מעכבת תקיפה. בזמננו יש אפשרות לחיות בלי דת. ומי שעומד דווקא על הדת יוכל לקוות, כי בעתיד לא רחוק כל כך תהיה בקרב העמים חירות דתית גמורה. בכל אופן התקווה לחופש כזה הרבה יותר קרובה מהתקווה לגאולה לאומית שלמה. וגם העבודה להשגת חופש כזה הרבה יותר קרובה. ויוכל אז אדם מישראל, אם ירצה בכך, להיות רוסי, גרמני, צרפתי וכו' בן דת משה ולהרגיש את עצמו טוב מאוד, כמו שהדבר נוהג גם היום, בעוד ההרגשה המלווה אותו אינה נעימה ביותר. הטענה כי הדבר הוא בגדר הנמנע, כי אי-אפשר לנו להתבולל, הרי היא, במחילה, פשוט סופיזמוס. מדוע יכלו כל העמים הקדמונים להתבולל, ומדוע לא נוכל אנחנו, אם רק נרצה, אם רק נסכים לדבר, אם רק לא נתעקש להתנגד לו בכל תוקף? איזה רעיון סופיסטי לראות בשלילה, בשלילה בטלה, ריקה, באי יכולת למות, יסוד קיומה של אומה, ועל יסוד זה להתעקש ולבלי לתת למות מיתה לאומית לבני האומה שרוצים בכך! אף אמנם רואים אנחנו, כי ההתבוללות הולכת או לפחות הלכה עד הזמן האחרון הלוך והתגבר בקרבנו למרות כל הסופיזמים ממין זה. ולמה לנו איפוא להתקומם נגד זה, למה לנו לעמוד נגד הזרם ולשחות נגד הזרם, למה לא ניתן לזרם שישא אותנו אל אשר ישא?

אומרים: לאומיות. אבל השאלה היא: מה היא לאומיות? ומה היא לאומיותנו אנו המשונה, שאינה חיה ואינה נותנת לנו למות? מה כוחה? ארץ הרי אין לנו. הלשון? אבל הרי גם לשון לאומית אחת חיה אין לנו, או שיש לנו כמה לשונות לא לאומיות. הדת? אבל הדת הלא הולכת ויורדת, – ומה יענו אלה, שאינם דתיים? אלא מה הוא אותו הדבר המשונה, העקשני, שאין אתה תופסו, שאינו רוצה למות ואינו נותן למות?

חושב אני, כי לעצמו, אם רק יעלה בידו להיות רגע עצמי לגמרי, חפשי, מכל השפעה זרה, לא יתבייש אדם מישראל ולא יתקשה להודות, כי יש בו דבר-מה מיוחד, עצמי, הלוחם על קיומו העצמי המבקש דרך לבוא לידי גילוי בצורה עצמית.

זו היא עצמותנו הלאומית – אותו המומנט הקוסמי, שדובר בו למעלה, בצירוף המומנט ההיסטורי – שהיא אחד מהיסודות העיקריים של ה’אני' האישי של כל אחד מאתנו. העצמות הלאומית זוהי כעין נוסח מיוחד, לאומי, של צירוף הכוחות הנפשיים (וגם הגופניים) של האדם, אשר מתוכו נמצא לכל אחד מבני האומה סגנונו הנפשי המיוחד, האישי. דומה הדבר מצד מה לנוסח או לסולם המוסיקלי הלאומי, אשר כל אחד מבעלי הכשרון המוסיקלי שבאומה מוצא בו את סגנונו המוסיקלי המיוחד, האישי. ה’אני' הלאומי, אם להמשיך את ההשוואה הלאה, הוא כעין קול מצורף, מאוחד וממוזג של מקהלת משוררים, אשר כל קול וקול יש לו אמנם ערך בפני עצמו, והוא העיקר, אבל הקול הקיבוצי המצורף רק מתעלה על ידי כך, על ידי זה שלכל קול יש ערך בפני עצמו, ובמידה שיש לו ערך בפני עצמו. וכן יתעלה ערכו של כל קול בפני עצמו, במידה שצירופו עולה יפה עם יתר הקולות המצורפים.

המומנט הקוסמי שבעצמות הלאומית הוא החסר לנו בארצות הגולה ואותו אנחנו מבקשים בארץ-ישראל. בארצות הגולה פועל בנו רק המומנט ההיסטורי, הכולל בקרבו את המומנט הקוסמי כאילו בצורה מגובשת. הוא, המומנט ההיסטורי, הוא המקיים אותנו ואינו נותן לנו למות, אבל גם חיים אינו יכול לתת לנו. שם, בארצות הגולה, אנחנו בהכרח מחוסרי חיים ויצירה לאומיים (ומבחינת העצמות האישית – גם אישיים), פרזיטים בחומר ואולי עוד יותר ברוח. שם עצמותנו הלאומית בהכרח מצומצמת, מצומקת עד להשחית, ובאין לה יניקה ממקור חייה בלי אמצעי, היא בהכרח יונקת או מעברנו אנו ומצטמקת יותר ויותר או ממקור חייהם של אחרים והולכת ומיטשטשת ומתמוגגת ברוחם של אחרים. שם הנפש הצעירה משלנו, המתעוררת לחיים, המבקשת בחיים איזה תוכן, נוטה בהכרח יותר לסוציאליות, שאין בה מומנט קוסמי כלל, מאשר ללאומיות. ובזה, מתבאר החזיון המתמיה לכאורה, שהסוציאליות, אשר צמחה מתוך חייהם של אחרים, הרבה יותר נפוצה לפי הערך בקרבנו ויש לה בקרבנו חסידים יותר נלהבים, והעיקר, מתנגדים ביתר קנאות ללאומיות מאשר בקרב העמים, שחייהם הולידו את התנועה הסוציאלית ויש לה בקרבם בכל אופן יותר קרקע טבעי מאשר בקרבנו. ועד היכן הגיעה בקרבנו הקנאות לסוציאליות נגד הלאומיות, ועד היכן הגיע האבסורד שבקנאות זו ראינו לפני שנים אחדות (בערך 12–13 שנה), כשהיינו פוגשים צעירים עובדים בארץ-ישראל, דוגלים בשם ציון – ומתנגדים בכל תוקף, בכל כוח הדיאלקטיקה שלהם, ללאומיות. עד שבאו החיים של האחרים, של העמים החיים חיים משש, והכריחו את הבית-דין הגדול של הסוציאליות להתיר עלובה זו, את הלאומיות, לשוק.

חיים אנחנו מבקשים, לא פחות ולא יותר, חיים שלנו ממקור חיינו, מטבע ארצנו, פרנסת הגוף ופרנסת הרוח. כוח חיוני ושפע עליון מן המקור החי, הזה. באים אנחנו אל ארצנו להיקלט בקרקענו הטבעי, שנעקרנו מתוכו. לינוק בשרשינו מן המזון אשר באדמה ולשאוף בעלינו מן המזון אשר ברוח ומכוח היצירה אשר בקרני האור. אולם אם העמים האחרים, החיים על אדמתם, יכולים לחיות איך שהוא, – אנחנו, שנעקרנו משרשנו, מוכרחים להכיר את הקרקע ולהכשיר את הקרקע, שאנחנו באים להיקלט בו, לדעת ולהבין את תנאי האקלים, שאנחנו באים לצמוח ולפרוח בו, ולעשות פרי. אנחנו, הקרועים מהטבע, אנחנו, ששכחנו כבר את טעמם של חיים טבעיים, – אנחנו מוכרחים, אם חפצי חיים אנחנו, לבקש יחס חדש אל הטבע, להתחיל חשבון חדש עמו. אנחנו, שהיינו הראשונים שאמרנו: ‘כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו’, ‘לא ישא גוי אל גוי חרב’ וחדלנו מהיות עם, – אנחנו בבואנו לקבוע מחדש את מסלולנו בגלגל החיים של העמים החיים, מחויבים לדעת למצוא את מסלולנו הנכון, מחויבים לברוא עם חדש, עם-אדם, שיש לו יחס אנושי אחוותי אל יתר העמים, שיש לו יחס עליון, יחס של חיים ויצירה, אל הטבע ואשר בו. כל כוח היסטוריתנו, כל הצער שנתגבש בנשמתנו הלאומית, כאילו דוחף אותנו לצד זה, כל החלל התהומי הריק, שנתהווה בנשמתנו להיותה קרועה ומרוחקה מהטבע, כאילו תובע את זה. ואת הדחיפה האחרונה, המכרעת, כאילו נותן לנו הרגע החי, שאתה מרגיש בו העקת שאול של שעבוד נעלם ופרפורים כבירים של חירות אנושית מקשה להיוולד, מרגיש שמתרחש דבר-מה חדש בעולם הגדול וגם בעולמנו אנו, הבאים כביכול להיוולד מחדש, והרי הוא כאילו אומר: אתם צריכים להיות הראשונים.

וגם הדבר הזה אינו צריך ראיה, גם הדבר הזה בלבנו ובנפשנו הוא, ואנחנו בעצמנו בלי אמצעי התחלנו בו. הן חיים אנחנו בתוך הטבע, עובדים בתוך הטבע, מבקשים צורות עבודה חדשות, צורות חיים חדשות, מבקשים דרכים לחדש את כל חיינו הלאומיים. אלא מה יש לעשות בנידון דידן? הן לא מתוך ספרים ולא מתוך חקירות עיוניות, לא על פי תכניות מחוכמות ולא בגבורת הפוליטיקה העליונה נלמד להתקרב אל הטבע, ולחדש את יחסנו אל החיים והעולם, לברוא את עמנו בריאה חדשה ולבנות את בניננו הלאומי, – החיים יקרבונו וילמדונו, החיים יחדשונו ויורונו לבנות את בניננו. הנה עשינו צעד, צריך, כמדומה לך, רק לפקוח את העינים, – והנה הדרך פתוחה וגלויה לצעד שני, וכן הלאה. אבל זו המבוכה וזו החולשה: אין עינינו אל אשר לפנינו ואין נפשנו אל חיינו פה, באשר אנחנו חיים ועובדים. עינינו פונות לכל הצדדים, משוטטות בכל הארץ; מוחנו מלא השקפות עולם (על הרוב ברושוריות) מכל המינים, קבועות במסמרות או תועות בין השמים ובין הארץ או סתם דעות זכויות מן ההפקר עם יצירי דמיון מהַפְנטים; בנפשנו תוהו-ובוהו של התמכרות, שאיפות, תביעות על פי שבלונה ידועה ושל שלילת כל התמכרות, כל שאיפות, כל תביעות על פי שבלונה אחרת ידועה, ומצד אחר – זעזועים, געגועים, סערות, טיסות-רוח חולניות לשם שמים, לשם מוחין דגדלות, לשם רחבות הנפש. והכל מעולמותיהם של אחרים, מהרוחות והזרמים שבחייהם של אחרים, מהשפעתם, הקרובה או הרחוקה, של כל אלה. ‘ומה תיתנה ומה תוספנה לנו הקטנות, שאנחנו עושים פה וחיים פה! תנו לנו מרחב, מקום לפרוש כנפים, לפרנס את רוח הגבורה, מקום למסירות נפש, לעבודה לאומית ואנושית רחבה’ וכו' וכו', כידוע. דומים אנחנו הרבה לאדם עובד, כשכל גופו מופנה לצד שכנגד עבודתו ורק ידיו נטויות לאחוריו, לעבודתו.

כמה, למשל, מאתנו התקרבו צעד חשוב אל הטבע, אל הארץ ואל העם אשר עליה? כמה מאתנו יש להם יחס חשוב (מלבד היחס של בעל משק או של פועל) אל השדה, שאנחנו עובדים, אל הצמח, שאנחנו מצמיחים, ואל הצמח בכלל, אל כל הטבע, המשגיח עלינו בפנינו והמשתתף עמנו בעבודתנו שלא בפנינו, אל הבהמות, שאנחנו מעבידים, ואל החי אשר סביבותינו בכלל וכו' וכו'? כמה מאתנו התעניינו להכיר מקרוב את אחינו יושבי הערים, את הצעירים עם הזקנים יחד, לדעת את חייהם, להיכנס לתוך חייהם ולעבוד בקרבם עבודה לאומית ואנושית? ואפילו במושבות שאנחנו עובדים או עבדנו שם, כמה מאתנו ביקשו בפשטות, בלי הרוח המפלגתית הידועה, לקבוע עם התושבים יחסים רצויים ולעשות מה שיש לעשות כדי לקרב את מי מהם שיש לקרב אל רעיוננו? ומה יחסנו אל הערבים, אשר סוף סוף, אם נאבה ואם נמאן, הם שותפים עמנו בחיים המדיניים וגם החברתיים? מה אנחנו יודעים על אודותם ורוצים לדעת יותר ממה שהאנטישמיים יודעים על אודותינו? ומה עשינו כדי להתקרב בינינו לבין עצמנו, כדי שלא יהיו בקרבנו ‘קלייזלעך’, כדי שנהייה כולנו אגודה אחת של עובדים עבודה אחת? או האם חשבנו על זה, האם רצינו אפילו לשמוע דבר על אודות זה? ועכשיו, כשבאה הפוליטיקה ודורשת גם היא התאחדות, אנחנו מוכנים ומזומנים להתאחד, – אבל על איזה בסיס? לא חס-ושלום פשוט כפשוטו על בסיס לאומי (על בסיס של ‘כלל-ישראל-פוליטיק’!) כי אם על בסיס סוציאלי (יותר נכון, על בסיס סוציאליסטי), או כמו שרוצים התיאורטיקנים שלנו, על בסיס הלאומיות והסוציאליות כאחת – תערובת מין בשאינו מינו, שאין זיווגם, כמו שראינו, עולה יפה כלל, מין תערובת, שאין בה ולא יוכל להיות שום רוח חיים, אבל יש ויש בה מיכניות עם כל מה שיש במפלגתיות.

פה לא ראיות חסרות ולא עבודה חסרה, לא מרחב לפרישת כנפים ולא פרנסה לרוח גבורה, – פה חסרה הבנה פשוטה, והעיקר, הרגשה אי-אמצעית פשוטה של מה שלפנינו. הכרת ערך עבודתנו וחיינו פה והכרת חובתנו לעבודתנו ולחיינו פה.

עוסקים אנחנו ביצירה, שאין דוגמתה בכל ההיסטוריה האנושית – בתחייתו ובתקומתו של עם, שנעקר משרשו ונפזר לכל רוח. של עם, שהוא חצי מת, – ויצירה דורשת ריכוזו של כל היוצר ביצירתו. מרכז עבודתנו הלאומית, מרכז האומה הוא פה, בארץ-ישראל, אף על פי שאנחנו קיבוץ קטן, כי פה הוא מקור חיינו. פה, בנקודה המרכזית הזאת, צפון כוח החיים והגידול של עבודתנו. פה נובטת, צומחת ועולה עבודה לאומית ואנושית רחבה מכל המרחבים, שרואים בדמיונם עושי ההיסטוריה שלנו, אלא שהיא גדלה ומתפשטת לרוחב לעומק ולרום מתוכה, בדומה לאילן, הצומח וגדל מתוך גרעינו, ולא מבחוץ. ופה – הכוח המושך את תאי האומה, הפזורים בכל הארצות, להתאחד לגוף אחד חי. ויותר שיהיו חיים בגרעין הצומח הזה, יותר יגדל כוח משיכתו. חובתנו היא איפוא לרכז את כוחותינו, את כל מחשבתנו, את כל רוחנו בנקודה המרכזית הזאת, ואסור לנו להסיח דעת ממנה. אסור לנו לתת את נפשנו על פוליטיקה סותרת את כל אידיאלינו העליונים: בזה אנחנו שלא מדעתנו כופרים בעיקר עצמותנו, שאנחנו באים להחיותה. כמו כן אסור לנו להתקשר עם הפרולטריון העולמי, עם האינטרנציונל, שעבודתם ודרכם מתנגדות ביסודן לעבודתנו ודרכנו אנו, כמבואר: בזה אנחנו לוקחים מעבודתנו את נשמתה וקורעים אותה לשני קרעים שאינם מתאחים, ושוב אנחנו כאילו מופנים החוצה ועובדים בידים נטויות אחורנית, אם לא לומר, כי אנחנו סותרים בימיננו מה שאנחנו בונים בשמאלנו. ואפילו עם פועלים משלנו, כל זמן שהם בחוץ לארץ, אין לנו להתקשר בתור פועלים. פועלינו בחוץ לארץ הם אחינו בני עמנו ככל יתר היהודים שבחו"ל, ויכולים אנחנו להתאחד עמהם, ביחד עם היהודים מיתר המעמדות, הנאמנים לשאיפתנו היסודית על בסיס לאומי, לא פחות ולא יותר, כמה שאנחנו מכבדים את העבודה ואת העובד בכלל. פה יש לנו ממי לקבל השפעה – מעצם טבע ארצנו, מעצם החיים בתוך טבע ארצנו, מעצם עבודת היצירה, שאנחנו עסוקים בה, ואין לנו לקבל השפעה מכרעת מן החוץ. אנחנו שואפים לברוא בארץ-ישראל עם ישראל חדש, ולא קולוניה של העם אשר בגולה, לא המשך הגלות בצורה חדשה. אנחנו שואפים, כי ארץ-ישראל תהיה המטרופולין והקיבוצים אשר ביתר הארצות – הקולוניות שלה, ולא להפך. אנחנו שואפים לחידוש עצמותנו הלאומית, לגילוי עצמותנו העליונה, אבל לשם כך עלינו לתת את כל עצמנו אל אשר לפנינו.

אם יש יסוד לשאיפתנו באותה הצורה, שהיא הובעה בזה, – החיים יגידו. הם יבררו את הדבר משני הצדדים כאחד: אם יש בכלל ממש בעצם השאיפה למצוא יחס חדש אל החיים והעולם ולברוא עם-אדם, ואם אנחנו מסוגלים לגשם את השאיפה הזאת. בכל אופן עלינו, חושב אני, לעשות את שלנו.

[ב]

כל האמור בזה בא לברר את שאיפתנו היסודית ומתוכה – את יחסנו אל נקודתה המרכזית של שאיפתנו ושל עבודתנו להגשמתה, אל ארץ-ישראל ויישובה, ואת חובתנו לנקודה המרכזית הזאת.

מעתה יש לברר את התנאים להגשמת שאיפתנו ומתוכם – את היחס אל נקודות ההיקף של עבודתנו: אל הערבים שכנינו, אל עמנו אשר בגולה, אל העם המושל, אל האינטרנציונל וכו'.

זכותנו על הארץ ויחסנו אל הערבים

התנאים העיקריים להגשמת שאיפתנו הם, כמובן, הארץ והעבודה. אולם, אם עד עתה, עד לפני המלחמה, היה עלינו רק לקנות זכות על האדמה בכוח העבודה, הנה עתה, עם המצב החדש, עלינו לברר עוד לעצמנו (וגם לאחרים) את זכותנו הלאומית על הארץ ואת מצבנו המדיני בתור עם הארץ.

רגילה עתה המימרה, כי אין זכות על ארץ נקנית אלא בדם. זהו אחד הסופיזמים, שקנו להם זכות אזרח בקרב כל העמים, שהצדק המקובל התיר להם להיות חיות טורפות, – אחד השקרים המוסכמים. בדם ואש גוזלים את החירות מעם הארץ ומשעבדים את העם ביחד עם הארץ שעבוד זמני, כל זמן שלא תש כוחו של המשעבד, אבל הארץ נשארת תמיד בפועל בידי היושבים עליה ועובדים אותה. הרומאים, למשל, כבשו בדם ואש ארצות רבות, אבל הם משלו בהן רק כל זמן שהיה די כוח בידם להחזיק את המושכות, אולם משנפלו המושכות מידיהם, נשארו שוב הארצות בידי יושביהן ועובדיהן. או, למשל: פולין נכבשה בדם ואש מיד ליד, אבל נשארה בפועל בידי יושביה ועובדיה. ארץ נקנית בחיים עליה, בעבודה וביצירה. וכך נקנה או נשיב לנו את זכותנו על ארצנו גם אנחנו. יש לנו זכות היסטורית על הארץ, והזכות הזאת נשארה בידינו, כל זמן שכוח חיים ויצירה אחר לא קנה אותה קנין שלם. ארצנו, שהיתה לפנים ‘ארץ זבת חלב ודבש’, בכל אופן מוכשרת לתרבות גבוהה, נשארה שוממה, עניה, שפלה מכל הארצות התרבותיות וגם ריקה (בערך). זהו כעין אישור זכותנו על הארץ, כעין רמז, כי הארץ מחכה לנו. בחיים, בעבודה וביצירה נקנה או נאשר את זכותנו ההיסטורית על הארץ. ובזה גם הקריטריון ליחסנו אל הערבים מבחינה זו. הערבים יושבים על האדמה, ואין אנחנו יכולים לקפח את זכותם ולדחות אותם. אבל גם הם אינם יכולים לקפח את זכותנו על האדמה, שאנחנו יושבים עליה ועובדים אותה. אמנם אנחנו המיעוט, אבל אותה האדמה שקנינו בעבודתנו העצמית, היא שלנו, ואין שום רוב שבעולם יכול לקפח את זכותנו עליה, לקחת מידינו מה שרכשנו בכוח העבודה והיצירה שלנו. השאלה היא בדבר ההתפשטות: למי יש יותר זכות להתפשט על האדמה, שעוד לא נקנתה בעבודה ויצירה. אבל בזה לא הכמות עיקר, כי אם האיכות: כוח החיים והגידול – בדומה למה שיש לראות בממלכת הצמח, – כוח העבודה והיצירה וגם הכוח של מסירות נפש, מי שיעבוד יותר, ייצר יותר, יתן יותר את נפשו, הוא יקנה יותר זכות מוסרית וגם יותר כוח חיוני על הארץ. פה יש התחרות בשלום. ואת הזכות על ההתחרות הזאת בשלום נותנת לנו ביחוד זכותנו ההיסטורית על הארץ. ובזה, יש באמת לצרף אלינו את כל עם ישראל בכל ארצות פיזוריו. הזכות הזאת על ההתחרות בשלום, על ההתפשטות בארץ, היא לא רק זכות הקיבוץ הקטן היושב פה, כי אם זכותו של עם בן שנים עשר מיליון נפש.

פה יש להעיר על טענה אחת נראית כצודקת, הנטענת בפנים של יראת שמים גם בקרבנו. אומרים, כי אנחנו, בבואנו להתיישב פה, גוזלים את הערבים, שהם בפועל אדוני הארץ, שהם כבשו אותה לא מידינו. אולם מה זאת אומרת: אדוני הארץ? אם לחשוב לאדון הארץ את העם, שהשלטון המדיני בידו, הרי אין הערבים אדוני הארץ מכבר, כי קודם היתה הארץ בידי התורכים ועכשיו – בידי האנגלים. נמצא, כי מלבד זכות הישיבה והעבודה אין לערבים גם הם אלא זכות היסטורית על הארץ, ממש כמונו, אלא שזכותנו ההיסטורית היא בלי ספק יותר גדולה. נמצא, כי גם אנחנו לוקחים את הארץ לא מידם. ואם לזכות הישיבה, שהם יושבים בארץ ועובדים אותה, – הרי גם אנחנו יושבים בארץ ועובדים אותה, ההבדל בינינו ובין הערבים הוא איפוא במובן זה הבדל כמותי ולא הבדל איכותי, לא הבדל בכוח הזכות הזאת.

אולם לעומת זה צריכים אנחנו להיות זהירים מאוד ביחסנו אל הערבים, ברכישת קרקעות וכדומה, לבלי לנגוע בזכותם האנושית אף במשהו, לבלי לנשל את העובדים בפועל מאדמתם וכדומה, מוטב לנו, שהאדמה תעלה לנו פי שניים או שלושה או יותר מכפי שוויה, מוטב לנו לפייס את בעלי האדמה האמיתיים, את היושבים עליה ועובדים אותה – אם יש לנו צורך מיוחד באדמתם – בכל מיני פיוסים, העולים בקושי גדול ובעמל רב, כמו להמציא להם אדמה במקום אחר וכדומה, מאשר לנגוע נגיעה כל שהיא בזכותם. בשבילנו אין קצב למחיר האדמה; כמה שהיא תעלה, היא שווה לנו. בכלל החובה עלינו לקבוע יחסים אנושיים אל הערבים, ולא להתייחס אליהם על פי צדדיהם השליליים בלבד, כמו שהאנטישמיים מתייחסים אלינו על פי צדדינו השליליים אנו. מובן, כי לא פה המקום ולא בידי היכולת לברר, איך לסדר את הדבר, – אני רק מציין, כי הדבר דורש סידור ועיון גדול ועמל רב. אולי יש לייסד לצורך זה ועד מיוחדת מאנשים ראויים לכך בכל המובנים, שתפקידה יהיה לסדר את כל הענינים והיחסים שבין היהודים והערבים. היחסים צריכים להיות תמיד, בכל האופנים, אנושיים, אפילו אם היחסים מצד שני אינם רצויים ביותר. ילמדו הם מאתנו, ולא אנחנו מהם. על כל זה היה כדאי מאוד לדון באספותינו, הרבה יותר כדאי מאשר לעסוק בפוליטיקה. הדבר הזה נוגע לנו בלי אמצעי, נוגע בכל אופן לא פחות מאשר האינטרנציונל וכדומה. פה לפנינו, מצד אחד, ענינים ממשיים, מדיניים וחברותיים, ומצד שני, פה לפנינו הלכה גדולה, יותר מזה – מומנט של חיים גדול, פה לפנינו השיעור הראשון והתרגיל הראשון, אי-האמצעי בחיי אחווה בין עם לעם. אולם העיקר הוא גם פה שוב החיים ואנחנו, כל אחד מאתנו, בעצמנו. אם אנחנו נשאף להיות יותר אנושיים, יותר חיים, נמצא את היחס הנכון אל האדם ואל העמים בכלל ואל הערבים בפרט.

כל זה – מצד אחד, מצד זכותנו המדינית – בעיקר מצדה הרשמי, המשפטי – על הארץ עם כל המתייחס לזה. אולם הארץ בתור בסיס לחיים ויצירה באותה הצורה שאנחנו שואפים אליה, אין עליה זכות אחרת ואין קנין אחר תופס בה מלבד הזכות וכוח הקנין של העבודה, שאנחנו עומדים עליה מתחילת בואנו הנה (מובן, כי בחיים הלאומיים יש מקום לעבודות גם לא-גופניות, אלא שהחיים יבררו, איזו מהן נחוצות ובאיזו מידה, מה תהיה צורתן ומה תנאי פעולתן), אלא שמעתה התבלט ביחוד כוחה של העבודה בתור כוח קנין מדיני ביחוד מצדו המוסרי והחיוני, כמו שראינו, כי הארץ היא בפועל תמיד קניין מדיני של העובדים אותה, אפילו בשעה שהעם משולל חירותו המדינית. מעתה יש לנו ‘ציווי מוחלט’ אוביקטיבי, ממשי, מדיני: לעבוד. ובמידה שנעבוד, תהיה הארץ שלנו, ואם לא, – לא יועילו כל ‘בתים לאומיים’ וכל ‘דם ואש’.

מצד זה מעמידים לנו שני התנאים העיקריים להגשמת שאיפתנו: הארץ והעבודה – שתי תביעות עיקריות, מקבילות להם, לשני התנאים העיקריים.

הקרקע ומכשירי העבודה

היסוד הראשון ליצירה לאומית, באותה הצורה שאנחנו שואפים אליה, הוא הקרקע. מכאן – התביעה כי הקרקע יהיה לאומי. ולא רק הקרקע, כי אם גם כל מכשירי העבודה הגדולה והיצירה: בתי החרושת, מסילות הברזל וכו' וכו' צריכים להיות לאומיים. זוהי הדרישה היסודית, שאנחנו צריכים לעמוד עליה בכל תוקף ובכל חומר הדין, בלי ויתורים ובלי פשרות כל שהם. זה צריך להיות העיקר היסודי גם בהסתדרות הכללית של כל יהודי ארץ-ישראל. לזה לא יוכלו להתנגד או יוכלו לא להתנגד גם הדתיים, ‘והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ’ – גוזרת גם התורה. ויש רק להתפלא, כי באספות שונות, ואפילו באספות של הפועלים, מדברים על השאלה הזאת כאילו דרך אגב, בתוך ‘הפרוגרמות הפוליטיות’ וכדומה, בעוד שהיא הנקודה המרכזית, יסוד היסודות. אנחנו צריכים להתנגד בכל תוקף, להילחם בכל כוחנו נגד קנין פרטי על הקרקע ועל מכשירי העבודה בארץ-ישראל. לצורך זה (וכמובן, רק לצורך זה) אנחנו מתאחדים עם כל מי שמחזיק בדרישתנו זו בארץ ובחוץ-לארץ, עם פועלים ולא פועלים, עם ‘פועלי ציון’ ועם ‘צעירי ציון’, עם הסתדרויות שונות, ואפילו ימניות, ואפילו עם סתם בעלי בתים, אם הם רק תומכים בדרישה זו. ואם יש ספק בנצחונה של הדרישה הזאת, – להילחם עליה בכל תוקף אנחנו בכן אופן חייבים.

העובדים

היסוד השני לעבודה ויצירה הם, כמובן, העובדים. אבל פה צריך לבוא שינוי עיקרי בהשקפה על היחס שבין העבודה הישובית ובין העובד. העובד נחשב לטפל לעבודה הישובית. כך חושבים עסקני הישוב, וכך, אולי בצורה קצת שונה, חושבים גם רוב העובדים, ודוקא מהיותר הגונים. החיים והבריאות ונעימות החיים של העובד מצוה לזלזל בהם, להתיחס אליהם כלאחר יד. המזון, המנוחה, המעון – כל הצרכים של העובד, הגופניים, הנפשיים, התרבותיים, נחשבים לדבר טפל. העיקר הוא, שהעבודה תעלה יפה, שהמשק יצליח. דואגים לגידולם היפה של הצמחים, הבהמות והעופות, שעוסקים בגידולם. אבל אין דואג לגידולו היפה של האדם, של העובד. פה – הרבה גורמים למחלות, להולדת יחס אַפַּטִי אל החיים, ומכאן – עבודה על פי אינרציה, זלזול במה אינו מחובת העבודה. זלזול בקריאה מסודרת, בהשתלמות בידיעת הלשון ובכלל בידיעות נחוצות או מרחיבות את הדעת, זלזול בחינוך עצמי. ולאחרונה זה מביא לידי הרגשות ריקניות ולידי ירידה. ומצד שני, זה מוליד במעטים, שיש להם אפשרות לחיות חיים יותר נורמליים, טמטום נפשי ידוע, יחס של ביטול לאלה, שמצבם הקשה הביאם לידי ירידה ובכלל לירודים, וחוסר רצון נמרץ, חוסר תביעה נפשית עמוקה ותקיפה להיטיב את מצבם ולרומם את רוחם. צריך להביא בחשבון, כי לא במהרה יושג המצב המבוקש, כי החיים יעמדו על העבודה ועל העובד, ובינתיים עוברים חיי הדור בצורה לא רצויה. אבל צריך בכלל, שייברא אל העבודה יחס של חיים, שהעבודה תוסיף טעם לחיים, והחיים יוסיפו טעם לעבודה. אנחנו באים להשיב לתחייה עם וזה אומר – לגדל אדם. העובד צריך לעבוד עבודה יפה, אבל העבודה יפה רק אז, כשהיא מעבדת את האדם לא פחות יפה ממה שהיא מעבדת את הקרקע וכדומה. משק יפה הוא זה, שנותן לא רק ריוח כספי יפה, כי אם גם ריוח אנושי יפה. ואין זו מימרה בעלמא. בעיני ראיתי, כי יש אשר משק (קבוצה) מגדל את עובדיו או עלול לגדל. פועל, שראיתיו במקום אחר בצורה לא מן הנחמדות, ראיתיו בקבוצה (ואני ראיתיו ביום ובלילה, ביחידות ובציבור, במקום רואים ושלא במקום רואים, וראיתיו לא אחד) בצורה אחרת, הרבה יותר אנושית. אבל זה היה בתקופת היצירה של הקבוצות. היה – ועבר, ואולי לא לגמרי. מובן, כי אין לזלזל גם בטיבה של העבודה ובהצלחתו של המשק, שהרי אם אין זה, אין גם זה, הא בהא תליא, אבל צריכה להיות התאמה יפה.

זהו בדרך כלל. אולם עתה, כשחוג העבודה עומד להתרחב, יש להבליט בכל תוקף את חשיבותו של כלי זה ולהניחו ליסוד בכל משה שנבוא לעשות להכנת מקום לעבודה ולעובדים. מדברים עתה הרבה על הרחבת חוג העבודה, על אפקים חדשים בעבודתנו הלאומית וכו' וכו' וכו‘. צריך להכין מקום בשביל העולים, צריך לסדר את העליה, צריך… אבל עיקר מה שאנחנו יכולים לעשות בשבילם זהו מה שאנחנו צריכים לעשות בשבילנו: לתפוס יותר מקומות לעבודה, לסדר קבוצות חדשות, מושבי עובדים, להמציא לעובדים עבודה הגונה, מפרנסת את הגוף ואת הנפש, לסדר את חיי העובדים סידור נאה בין מצד החומר ובין מצד הרוח וכדומה, כללו של דבר: מה שאנחנו יכולים לעשות בשבילם זהו – שימצאו פה בבואם הנה חיים מסודרים ודוגמה נאה, שיוכלו לראות על פיה, כיצד להסתדר וכיצד לחיות פה. יכולים אנחנו לסדר, שיקבלו את פני הבאים באניה, ימציאו להם בתי מלון טובים ובזול, ינהלום בעצה על דבר מקומות לעבודה ובכלל על אודות כל מה שצריך לאדם חדש לדעת. יש אולי עוד דברים מעין אלה, שהם בידינו לעשותם. יותר אינני יודע מה אנחנו יכולים לעשות. וכמה שביקשתי בכרוזים, בחוזרים, בפרוטוקולים של אסיפות שונות, לא מצאתי דברים של ממש, שהנם ב’קום עשה’, מלבד דרישות ושוב דרישות, שאין לראות מי שימלא אותן. בכל שאר הדברים אנו יכולים לפעול רק בתור סיעה מסודרת בתוך ההסתדרות הציונית, אבל לא יותר.

יחסנו אל העם בגולה

היסודות האלה: העבודה (בכל צורותיה), הלאמת הקרקע עם כל המתייחס לזה והעובדים או האדם שבעובד – אלה הם העיקרים של עבודתנו הלאומית. מי שמודה בעיקרים האלה הוא עִמָנו. ואני חושב, כי על העיקרים האלה יעמוד רוב עמנו, ואנחנו צריכים להשתדל כי עליהם יעמוד כל העם. העיקרים האלה הם עיקרי עבודת החיים של העם, עיקרי כוח העם, עיקרי חיי העם. מי שאינו מודה בעיקרים האלה הוא פרזיט על גופו ונשמתו של העם, והעם צריך להילחם בו. זהו יחסנו אל העם. אנחנו עומדים על הלאומיות ולא על הסוציאליות. כל בני העם הם אחינו, אם אחים הגונים, חיים על יגיע כפיהם (או על עמל רוחם), ואנחנו עמהם, או פרזיטים, ואנחנו נלחמים בהם מבפנים, ביחד עם העם, ולא נבוא להתקשר עם אחרים להילחם בהם מבחוץ.

כך הוא יחסנו אל העם בכלל, ויחסנו בתור בני ארץ-ישראל אל העם אשר בגולה הוא, כרמוז למעלה, יחס של יושבי המרכז אל יושבי ההיקף. המרכז צריך להיות מעתה ארץ-ישראל בכל המובנים. כל המרכזים של כל הספירות שבחיים הלאומיים של העם, ובכללם גם מרכז ההסתדרות הציונית, צריכים לעבור לארץ-ישראל. בגולה צריכים להיות רק סניפים. ומזה תבוא ממילא אחדות העבודה וזרם החיים בינינו ובין העם אשר בגולה. ההנהלה הראשית של תנועתנו הלאומית נשארת בידי הוועד הציוני, אלא שאנחנו נשתדל להכניס לתוכו אנשים ראויים לכך על פי השקפתנו, העומדים בכל תוקף על העיקרים של חיי העם. בידיו תהיה ההנהלה של כל עבודתנו הלאומית בארץ ובחוץ לארץ, ובעיקר העבודה הפוליטית, קביעת יחסים רצויים והחזקת היחסים הרצויים עם יתר העמים וההסתדרויות הפוליטיות, אלא שאנחנו נשקוד על הדבר, שהיחסים יהיו רצויים בכל המובנים. דבר אחד עלינו לזכור תמיד: אין אנחנו על פי האמת, על פי כל מצבנו ועל פי כל המצב של חיינו, הבאים רק זה עתה להתייצר, מפלגה סוציאלית או פוליטית, – אנחנו, אם אין הביטוי קצת יותר מדי מצלצל, אנחנו החלוץ העובר לפני העם בעבודתו החברותיות, יותר נכון, לפי המבואר בזה, הלאומית-האנושית, ואין לנו צורך בהתקשרות יותר מהודקה עם הסתדרויות מבחוץ, יותר נכון, התקשרות כזאת רק תזיק לנו. אנחנו עומדים על העבודה, על עבודת החיים והיצירה, על יחסים חיים בין אדם לאדם ובין עם לעם ולא על יחסים מיכניים של מפלגות והסתדרויות. ועד כמה שיש צורך במלחמה נילחם בפרזיטיות מכל המינים – ואפילו בפרזיטים שבקרב הפועלים – ולא נבוא להעמיד את הכל על התורה של מלחמת-המעמדות.

יחסנו אל העם המושל (עם המנדט)

וכן גם קביעת היחסים בינינו ובין העם המושל צריכה להיות בידי ההנהלה הציונית. ודבר אחד דורש התבוננות, בירור וזהירות מצד כולנו. התינתן לנו לא רק אבטונומיה לאומית ידועה, אלא גם חירות לאומית-אנושית גמורה? השעבוד החשאי, התרבותי, הנימוסי, הטקטי, מוסכן לנו, לחירותנו הרוחנית, הלאומית-האנושית השלמה, אולי יותר מהשעבוד הפראי, – אולי יותר, דווקא מפני שאינו מורגש כל כך, ורבים הנוטים לקבלו באהבה וברצון. ביחוד יש לירוא מפני השפעת רוח התגרנות – התגרנות הרחבה, התקיפה, הנאורה, המפליאה בכוחה הגדול – עלינו החולים במחלת התגרנות עד להשחית, והבאים לבקש תרופה לה בארץ-ישראל. וכבר יש לראות ניצנים של ההשפעה הזאת. בכלל, אם להתבונן בדבר בעינים לא משוחדות, לא קשה לראות, כי נמצאים אנחנו במצב לא מן היפים ביותר לא על צד הטוב והיפה, לא על צד השאיפות האנושיות העליונות. כל זה נותן מקום למחשבה, כי זקוקים אנחנו מעתה לגבורה גדולה בשביל לעמוד בפני השפעת רוב הטובה, אולי לא פחות גדולה, ואולי יותר גדולה מאשר בשביל לעמוד בפני רוב רעה. הן יודעים אנחנו בכלל את עמנו קשה העורף לעמוד על עצמותו עד למסירות נפש על ערקתא דמסאנא, בשעה שמענים אותו בכל מיני יסורי גיהינום, עד כמה הוא נוח וקל להיטשטש, להתמוגג, להתבטל, להתבולל, בשעה שמראשים לו פנים מסבירות, בשעה שפותחים לו פתח כחודו של מחט לספירת ההשכלה, וביחוד בשעה שעושים לו טובה ממשית. כל זה הוא ענין לבעלי נפש, למרגישים וחושבים שבקרבנו, אבל ביחוד – לעוסקים בעבודה תרבותית.

העבודה התרבותית

מכאן ומכל האמור בזה – מסקנה ישרה בנוגע לעבודה התרבותית בקרבנו. העבודה התרבותית – החינוך לקטנים, החינוך לגדולים, ובעיקר החינוך העצמי – צריכה לעמוד על שלושת העיקרים האלה:

א) הקשר החי בין התרבות הלאומית-האנושית ובין הטבע והעבודה. התרבות צריכה להיות יונקת ממקורה החי, הטבעי – מהטבע והעבודה בתוך הטבע והעבודה בכלל.

ב) החירות הגמורה של עצמותנו הלאומית, החופש מכל השפעה משעבדת מבחוץ, וביחוד מהשפעה המשעבדת את הרוח מצד העם המושל.

ג) היחס האנושי ליתר העמים. לא רק בין אדם לאדם מבני עמים שונים, כי אם גם בין עם לעם בתור עמים צריך להיות יחס אנושי, יחס של צדק ושל אחווה.

לשלושת העיקרים האלה לא יוכל, כמדומה, להיות ניגוד מצד שום מפלגה,

הצורה העליונה של כל חינוך היא, כמובן, החינוך העצמי. ברוח זו, ברוח של שאיפה לפתח את החינוך העצמי, צריכה להיעשות כל העבודה התרבותית.

תרע"ט (1918)

בניין אומה אינו בניין חברה, יסודותיו יותר עמוקים

השאיפה להתאחד בעבודת התחייה עם כל העם בלי הבדל מעמדות, מפלגות, כתות, לצרף ולמזג את כל הכוחות והרוחות שבעם לרוח תחייה לאומית אחת ולכוח יצירה לאומי אחד, ולא להתגודד בחוג המעמד וברוח המעמד ומשם להשפיע ‘שפע עליון’ על יתר העם, – דבר זה הנו, או צריך להיות, אבן השתייה של עמדת ‘הפועל הצעיר’ וכל העומדים על העבודה הלאומית החיה, הטבעית, הפשוטה. אמנם העם ברובו אינו מתעורר התעוררות של ממש, ואת המתעוררים אנחנו שואפים להכניס לתוך שורותינו, לתוך העבודה. אולם היא הנותנת. הנכנסים צריכים להיכנס, כשהם קשורים בפנימיותם ביתר העם, ויתר העם קשור בהם, בכדי שהוא יימשך אחריהם, והעיקר בכדי שרוח העם תתעורר בכל שלימותה ועד סוף כל מעמקיה.

בנין אומה אינו בנין חברה. יסודותיו לאין ערוך יותר עמוקים. אבני היסוד הם לא רק הסדר המתוקן של החיים הכלכליים והצדק המבוקש בהם, כי אם גם כל המידות של החיים העליונים. פה הולך ונבנה יסוד לא רק לחיים ציבוריים חדשים, כי אם גם לנפשיות ולמחשבתיוּת לאומיוֹת – ומתוך כך גם אנושיות – חדשות. לא פחות מהצדק הציבורי חשובה פה, למשל, האחווה הלאומית וגם האנושית הטהורה, האחווה לכל אדם, שאינה כלל האחווה הפרוליטרית מתוך ענינים כלכליים משותפים או מתוך בקשת צדק כלכלי משותפת והעומדת ביסודה על מלחמה. חשובה הרגשת האחריות לכל חיים ויצירה, חשובה מידת האמת, האמת עד הקצה האחרון ועוד ועוד. אבל בעיקר חשובה העצמות הלאומית, הטעונה ביטוי מיוחד, עצמי בכל גילויי החיים. ואין פה לחלק: העבודה בספירות העליונות של החיים – בפנים, עם העם, ובספירות התחתונות – הכלכליות והמדיניות – בחוץ, עם הפרולטריון העולמי. פה הכל מאוחד איחוד אורגני, חיוני. הלא זה ההבדל שבינינו לבין בעלי החומר ולבין בעלי הרוח יחד, שאנחנו גורסים: חיים, חומר ורוח כאחד בכל טיפה של פעולה חיונית.

פה יש בעיקר להביא בחשבון את המומנט האישי, את ה’אני' הפרטי של הבא להשתתף בעבודה הלאומית, את כמיהת נפשו ותביעותיה, הגלויות ושאינן גלויות. סוף סוף האדם מבקש חיים לעצמו, מבקש לאחות באיזה אופן את הקרעים האנושיים שבנפשו, לישב באיזה אופן את הסתירות שבחיים האנושיים והעולמיים, המזעזעות ומחשיכות את חיי רוחו. את כל זה בא האדם היהודי, ביחוד הצעיר בעל הנפש, לבקש פה, במקום שהוא רואה לפניו קרקע מוכשר להתחדשות היהודי והאדם, לצמיחת חיים חדשים, ליצירת עולם חדש. פה הוא מבקש את ה’אולי' הגדול, האנושי העולמי: אולי יש להשיג איזה רעיון עליון, איזה שכל נעלם, איזה אור עליון בחיים ובהוויה, אלא שהאדם מאחר להשיגו, כמו שאיחר להשיג מה שהוא משיג היום בשכלו הגלוי. הוא מבקש מדעת – כמובן, כל אחד על פי דרכו – ועוד יותר שלא מדעת. והבקשה שלא מדעת, הכמיהה הכמוסה, עוד יותר חשובה, היא העיקר, כי בה יסוד הנפשיות העליונה, השאיפות העליונות וממילא גם יסוד כוח המעשה להגשמתן בספירת העשייה; היא הבקשה בעצם החיים, בעצם עבודת החיים ויצירת החיים; אולי עצם החיים העליונים הם עצם ההשגה העליונה. כללו של דבר: הנה בא האדם היהודי בכל סבל חייו, בכל הצער והעינויים, העלבון והשפלות, הספקות והיאוש, הקטנות והתפלות שבחייו, על מנת להשקיע את הכל בבנין ולתת לו ביטוי בפעולת כל ישותו, בעבודת ידיו, לבו נפשו, מחשבתו, כל כוחותיו העליונים עם התחתונים כאחד: אולי מכאן יצא הגז המאיר באור עליון.

כל זה דורש איחוד פנימי, נפשי עמוק של כל חלקי האומה, אשר גם המלחמה ביניהם, מלחמת הדעות ומלחמת השאיפות העליונות בכל העומד לשטן על דרכן, צריכה להיות פנימית, בלי התערבות כוח זר או השפעה זרה ביניהם. דרוש ריכוז מיוחד בכל אשר בפנים מבלי הסחת דעת שלא לצורך לאשר בחוץ, וביחוד דרושה רוח חיים, רוח אנושית עליונה, ולא רוח סוציאלית יבשה, מיכנית וגם מלחמתית.

אין זה אומר התבדלות מכל יתר העמים, אבל זה אומר, כי ההפעלה ההדדית ומתוך כך האחווה ההדדית בין העמים צריכה להיות הפעלה הדדית בין גופים שלמים, כעין ההפעלה ההדדית שבין גרמי השמים, אבל לא הפעלה הדדית בין חלקים של גופים שונים בניגוד ליתר החלקים. כל איחוד חלקים של גופים שונים בניגוד ליתר החלקים של אותם הגופים מוליד בהכרח קרע ידוע באותם הגופים, פוגם בשלמות נפשם, בחיוניותה, בכוח היצירה והמעוף שלה. זאת אומרת, איחוד כזה הורס מבפנים, במעמקים, באין רואה ובאין מרגיש את היסוד הסובייקטיבי, הנפשי, לאותו הבנין האוביקטיבי, שאומרים לבנות בכוח מאוחד כזה.

כך הוא, כפי שמראים החיים למי שמסתכל בהם בלי אספקלריות שאולות, בכל העמים, אם כי אין שם לב לזה בדור הדעה, הריאלי שלנו. אולם אם אין לדאוג במובן זה ליתר העמים, שהנם סוף כל סוף די חיים, אם כי אולי לא די בריאים ודי טבעיים בזמן הזה, והחיים יעשו בהם את שלהם, יביאום סוף סוף, אחרי, מי יודע, כמה עיקופים ועיקולים, מורדות, פחתים, ביצות, אל דרך החיים המבוקשה, – הנה יש ויש לדאוג לעמנו אנו, שאינו עם חי, שאין לו קרקע תחת רגליו, ואינו צומח מתחתיו, מקרקעו הטבעי. בו אנחנו רואים בעינינו, כי כל רוח חיים זרה, הפועלת על חלקים מגופו בניגוד ליתר החלקים, גורמת כי אותם החלקים הולכים ומתפוררים מהגוף, והפירורים הולכים ונישאים בזרמים שונים לכל הרוחות שבעולם, עד מקום משם לא ישובו. את זה ראינו למדי בתקופת ההשכלה, ראינו ורואים את זה בתקופות המהפכות השונות, המדיניות והסוציאליות. ומי יוכל להגיד, מה יהיה בסופנו. אולי גם בקרבנו אנו, הלומדים הכל מאחרים עד לבלי העז ללמוד דבר מעצמנו או מפי החיים, המלמד הקפדן והתקיף, שאינו מוותר ממה שמחייבת מידת הדין כלום, – גם בקרבנו אין שמים לב לקטנות כאלה. והיותר טראגי שבדבר הוא, כי אין שמים לב גם אלה, הבאים לכאורה לתקן, לחדש את רוחנו ולעבוד לתחייתנו הלאומית והאנושית. בגולה קמו לנו ‘סופרים מחנכים’, אשר שמו להם למטרה לבטל ולעקור מן השורש כל מה שיש בנו, בנפשנו וברוחנו, שאינו לפי טעמם ולפי רוחם של אחרים. עד שלאחרונה גזרו עלינו גזירה, כי עלינו להיות בהחלט לאחרים. נלחום נלחמו ב’חיוניות היהודית'….וגם יכלו לה. ואנחנו רואים את התוצאות.

רואים אנחנו את הדור הצעיר, והנה יש בו בחורים הגונים, מוכשרים מכל הבחינות לעבודה של חיים, של התחדשות ובנין, אבל חסר בו דבר מה. וכשאנחנו מתבוננים מקרוב, אנחנו רואים, כי חסרה דוקא אותה החיוניות היהודית, אותה ההרגשה העצמית הלאומית העמוקה והמוצקה, אותה העקשנות בלי גבול בחפץ הקיום הלאומי העצמי, המיוחד, והבטחון התקיף בזכות הקיום וערך הקיוּם הלאוּמי, אם תרצו, אותו האגואיזם הלאוּמי, אותו ה’אתה בחרתנו‘, שכל כך הצטיין בו היהודי מהדורות הקודמים ושכל כך נלחמו בו ‘הסופרים המחנכים’. שומעים אנחנו אמנם קול מקרב ‘הדור הצעיר: השמירה העצמית הלאומית ערה בנו עד כדי חולניות’ (מ. ק. ‘האדמה’ י’–י"א), – כן עד לידי חולניות, אבל אין הרגשה עצמית בריאה, טבעית, תקיפה, פעילה כהרגשה העצמית של כל בריה חיה ובריאה. חסר ה’לוז של שדרה’ הלאוּמי, וחסר ה’אני' הלאוּמי, החי, הבריא, השואף בכל תוקף החיים לבוא לידי גילוי בצורה מיוחדת, עצמית לו.

מכאן – אותה סמרטוטיות הרצון והטעם והברירה הלאוּמיים, אותה ה’אוביקטיביות' המוסרית והאסתטית המהוללה ביחס לכל מה שיש לנו ובנו, שאינה כלל וכלל ביחס למה שיש לאחרים ובאחרים, אותו הוידוי החולני התמידי, המפעפע כארס בפנים הנפש בצורת חיטוט וניקור לבטלה, להמית כל רצון ויכולת לפעול, לבקש דרך לתיקון, לחידוש החיים, והמוצא לו ביטוי גם בחוץ, בספרות, בצורת קינות, בכיות, הערכות, שאין כוחן אלא לכבות כל אור של חיים, אותה הצדקת הדין על עצמנו, – לא הצדקת דינו של השופט כל הארץ, ש’הסופרים המחנכים' כל כך מנו בו את הדורות הקודמים, כי אם הצדקת דינם עלינו של בני אדם כמונו, רק יותר מאושרים ממנו, ואולי גם יותר רעים ואכזרים ממנו. מכאן – אותה ה’השתחררות' מכל ‘היפנוז’ לאוּמי עד להשתחררות מן הלאוּמיות והיהדות בכלל, המכינה כל כך יפה את הקרקע להיפנוז ממש מכל אשר בחוץ לאותה ההתבטלות, לאותה ההתמזמזות מפני כל אור של אחרים, מפני רוח חיים של אחרים, הממיתה בשרשו כל ניד של תביעה לבקשת אור עצמי, לפעולה חיונית עצמית, ליצירה עצמית (הרי גם זה צריך שיהיה ברור: סובייקטיביות יתירה או הערכה עצמית יתירה, אם אישית או לאומית, כמה שהיא פוגמת, אינה כלל, אינה בשום פנים, היפנוז, ועוד להפך:דוקא בעל סובייקטיביות רבה מסוגל פחות להיות מהופנט, להיות מושפע מאחרים). מכאן, מצד אחר, אותה האינדיבידואליות התלושה, האוירית, הבונה עולמות תלויים על בלימה וחיה בין השמים ובין הארץ או מתכנסת ומתבצרת בקליפתה כתולעת בחזרת, באין לה, מצדה הפונה אל החיים הממשיים, הציבוריים, קרקע של חיים, של יניקה חיונית ושל פעולה מתוך החיים, בהיותה מחוסרת, מצדה הנפשי, אם לגמרי או במידה מרובה, או בהיות בה לקוי או פגום אחד מיסודותיה הנפשיים של האישיות החיה והבריאה, היסוד העיקרי בחיים הממשיים, הציבוריים – היסוד הלאוּמי. כאן היסוד הנפשי העמוק, הנעלם מן העין, לכל חולשתנו הלאומית בפועל ובמעשה, בכל עובדתנו פה ובחוץ לארץ. אין אותה ההתעוררות הכבירה, המתפרצת, הנושאת הכל בכוח של איתני עולם, שיש בתנועה דתית חדשה, אין אפילו אותה ההתעוררות, שהיתה בתנועות של משיחי השקר שלנו, למשל, של שבתי צבי. כי אין הרגשה עצמית חיה, בריאה, תובעת, אין אמונה עצמית מוצקה, אין רצון עצמי תקיף, בלתי שב מפני כל ובלתי מתחשב עם כל.

ואל יאמרו לי בענוותנות ובאוביקטיביות, בידיעת החיים ובהבנת הנפש היהודית: כך הוא העם הזה. לא ולא! דוקא ה’אתה בחרתנו' שלו, שלא ניטשטש ולא נתמזמז בכל מדורי הגיהנום שהוא עבר בהם ועוּנה בהם במשך אלפיים שנה, דוקא ה’אני' העקשני לאין גבול הזה, שעמד יחיד נגד כל העולם, ולא רק נגד החושך, כי אם גם נגד האורות שבעולם זה, – דווקא ה’אגואיזים' או ה’שוביניזם' הזה מעיד על כוח ענקי, שלא רבים כמוהו. פה תביעה לגילוי עצמי וכוח לגילוי עצמי, אשר רק מהופנטים באמת יכולים לבלי לראותו הן התביעה הנפשית לגילוי אור עצמי וליצירה עצמית, שהיא הסימן החיוני למציאות אור עצמי וכוח יצירה עצמי כאלה בנפש הנתבע, יש לה תמיד בטרם שהיא מביאה לידי גוביינא, או במקום שאין לה אפשרות להביא לידי גוביינא, צורה של ניגוד בלתי ברור, סתמי, אינסטינקטיבי לכל כוח ולכל אור בלתי מתאימים ושל הסכם סתמי כזה לכל מה שמתאים; ניגוד והסכם, שלא תמיד יודע בעליהם בעצמו למצוא להם טעם מספיק – שהרי בירור הטעם הוא עצם הגבייה, עצם יצירת חייו של הנתבע – וכל האחרים יכולים לראות בה רק קפריסה עקשנית וכדומה. זהו כאילו מקומו של עולמו או התוהו והבוהו שלפני יצירת עולמו, שלפי שעה הוא שומר עליו בעקשנות אינסטינקטיבית, שלא ישתעבד לאחרים.

ואל יראו בדברי אלה מין ‘אתה בחרתנו’ חדש, מין תעודת הצטיינות לעם ישראל, ציון יתרונו, יתרון כוחו או אורו, על יתר העמים. אינני תמים כל כך בכדי לבנות על יסוד רעוע כזה, וגם אין לי צורך בזה. אני בכלל אינני גורס: ‘הם – ואנחנו’ לא לשלילה ולא לחיוב. אני גורס: ‘אנחנו’ ‘אני’, כמו שהננו, כמו שאנחנו יכולים להיות, כך אנחנו צריכים להיות. אין לי עסק באחרים, אינני מודד את עצמנו באחרים, אינני מעריך את עצמנו על פי ערכם של אחרים. אם הם עולים עלינו או להפך. התמודדות באחרים הוא ענין בשביל ילדים וגם בשביל איזה סופר גרמני, למשל, מסוג ידוע, שאין לו בעולמו אלא השאיפה לקבל אות הצטיינות אם מאלהיו או ממלכו, אם מהבריות או מעצמו, הבטוח בערך עצמו, בערך גופו ונפשו ובגדי השרד שלו, בערך עמו, מלכו ואלהיו (הן גם בזה מונים את עם ישראל, שבאלהותו אין אשה, שאלהיו הוא רווק זקן, קפדני, קנוא ונוקם. כך מבינים, כך משיגים בני אדם את רעיון האלהות ואת רגש האלהות). אולם מי שאינו יכול להסיח דעת מהחיים, מהתהום החיים, מהתהום שהוא נתון בתוכה ושהיא נתונה בתוכו, מכל העומק והאכזריות הנוראים של ה’על כרחך אתה חי', מי שאינו יכול לעצום עיניו מראות את האפסות שבכל גדלות אנושית ואת הגדלות העלובה היחידה, שיכול אדם להשיג רק מתוך הכרת אפסותו של עצמו (וסימנך: ‘והאיש משה ענו מאד מכל האדם’), הוא אינו יכול להיות בטוח כל כך לא בערך עצמו ולא בערכם של אחרים. במידת החיים וההוויה העליונה אין גדול וקטן, חשוב ולא חשוב. ובמידת האדם העליונה אין אדם נמדד במידתו של חברו, כי אם במידת עצמו. מי שגדול יותר, מי שכובש, אם לאגרופו או לרוחו, אינו גדול. הוא גדול מקטנים וגיבור על חלשים, וגורם להם, לקטנים ולחלשים, בכוח השפעתו המהפנטת, שהם יישארו בקטנותם ובחולשתם וישלימו עם קטנותם וחולשתם, בהשליכם יהבם עליו, על הגדול, הגיבור, הצדיק, האדם העליון, בן האלהים שהוא יזכם, יגדלם, יגבירם, שהוא יגאל את האדם ויביאו לחיי עולם. גדול הוא מי שגָדֵל, מי שגדול היום ממה שהיה אתמול ויגדל מחר ממה שהנו היום, ואין קצב לגידולו; מי שגורם לאחרים, שהם יגדלו ויגברו מתוך עצמם, כמו שהוא מבקש באחרים גורם כזה לעצמו (וסימנך: ‘מי יתן כל עם ה’ נביאים!', וביתר הרחבה: מי יתן כל האדם נביאים!)

כך אני מודד את עמי, את ישראל. ולפיכך אינני יכול, להשלים עם הרעיון, שהוא, בשובו להיות עם חי, לא יהי גדל מתוך עצמו, כי אם נגרר אחרי אחרים. וגם זה ברור בעיני: אם יהוא יהי רק נגרר אחרי אחרים, אם מה שמתייצר פה יהיה רק תרגום עברי מהחיים האירופיים, כמו שמחייבת על פי עצם מהותה הציונות הסוציאלית, – הוא לא יקום ולא יחיה, כי לא תהיה בו אותה רוח החיים הכבירה, המקימה, המפעילה, המחיה. השלום סוף סוף יבוא לעולם, והחיים האירופיים ישובו להיות חיים, עם כל עשירותם, חרבם ועמקם, עם כל מה שמושך אליהם את הנפש החיה. אז תמשוך הסוציאליות האירופית יותר את הלב מאשר הסוציאליות ארץ הישראלית העלובה. ואין צורך להיות נביא בשביל לראות מראש, מי משתיהן תנצח. יש לנו די נסיון בזה. רק יצירה לאומית עצמית, חיים עצמיים, מקום לגדול מתוך עצמו די כוח חיים בהם למשוך את הלב, להחיות את העם. ואינני רואה מה מעכב, או מה מכריח אותנו להיות נגררים אחרי אחרים. כוח הגידול יש בכל עם, כמו בכל אדם, כמו בכל בריה חיה, – הדבר תלוי רק בזה, במה העם רואה את גדולתו. ולא הכמות פה עיקר כי אם כוח החיים, החיוניות (פה אנחנו שומעים שוב אותו הקול מקרב הדור הצעיר אומר: ‘קצה נפשנו במימרות: לא הכמות העיקר אלא האיכות’. והוא מסביר לנו כי ‘האיכות היא פרי הכמות – תוצאה ולא הנחה’. בכלל הוא מסביר לנו שם הרבה דברים כאלה, שמכללם אנחנו לומדים לדעת ברור, כי כל שאיפה מצדנו ליצירה עצמית אינה אלא מקסם כזב או פשוט הטעאה ¹עצמית לדעת, מין התנפחות של צפרדע השואפת להידמות לשור. – מניח איני את הסברות, ואני שואל: האם לא יותר רצוי היה לראות בצעיר חושב ומרגיש מעט פחות הבנת חיים נוקשה, סוציאלית, מעט פחות טעם זקנים ומעט יותר חיים, מעט יותר בלתי אמצעיות במחשבה ובהרגשה, מעט יותר הבנה בנפש האדם החיה העלובה, ואולי גם מעט יותר תקיפות, עקשנות, אם תרצו, יותר חוצפה, התפרצות של צעירות בתביעה מהחיים? כי החיים אינם נוחים כל כך לתת גם מה שתובעים מהם בכל תוקף, ומה שאין תובעים או מה שתובעים בשפה רפה וברוח נכאה בוודאי שאינם נותנים). כל חיים, בין בממלכת הצמח ובין בממלכת החי, מתחילים ממיקרואורגניזם. עוּבר הארז אינו גדול אולי מעוּבר האזוב. אבל – כוח החיים.

אולם זהו האסון: העוּבר של העם, השואף להיוולד מחדש – הדור הצעיר – מצד אחד, הצטנן כמעט עד מוות מנשיבת רוחות ושטף זרמים מחייהם של אחרים, ומצד שני, כמעט נמחק בהבל פיהם של ‘מחנכים’ משלנו.

אבל הנה הגברו עלינו המכות של מלמדנו להועיל – החיים, עד שהשכיחו לרגע או הסיחו דעת הדור הצעיר מכל תורות חוץ ומכל חכמה עליונה מבפנים. והנה קם הדור הצעיר או החלק היותר ער שבו ויעזוב את כל התנועות והזרמים והרוחות ויבוא לארץ ישראל לעבוד. פה, כמדומה לך, הגענו אל החוף. סוף הדרך הגלותית והחשבונות הגלותיים והתחלת דרך חדשה וחשבונות חדשים, דרך חיים ויצירה וחשבון עצמו ועולמנו. עבודה, – היש לך בעולם דבר יותר ריאלי ואידיאלי כאחד, יותר עלול לבנין ויצירה וגם לתיקון עולם במלכות הצדק והאמת וכל מידה עליונה? פה אין, כמדומה לך. מקום לתורות גלותיות ולחכמה גלותית, להתפלגות, להתרוצצות, למלחמות בריחים של רוח. פה יש מקום לריכוז כל הכוחות והמוחות, כל הלבבות וכל הידים לעבודה אחת גדולה, לאומית ואנושית כאחת, ליצירה, שלא ראה עוד העולם דוגמתה. פה נשוב לעצמנו.

אבל השטן הגלותי, המשחק בנו כבכדור משחק, חכם ממנו. הוא יודע, כיצד משטים בעם תלוש, מפרפר בין החיים ובין המוות, כיצד מסיחים את הדעת מריכוז כל הכוחות בעבודת החיים בלתי האמצעית, אשר בלעדיו, בלי ריכוז כזה, שאין חיים ואין גידול ואין יצירה, כיצד מסכסכים איש ברעהו ומבלבלים את המוחות של אלה, שבאו לכאורה להיות החלוץ העובר לפני העם. כלום כלו מאשפתו כל החצים, כל הפרזיולוגיה הגלותית? והנה באו והביאו מהגולה כל הני מילי מעליתא: סוציאליות, פרולטריון עולמי, אינטרנציונל, מלחמת המעמדות, שביתות, וגם ‘השקפת עולם קבועה’ לא חסרה. הכל כמו בערי הגולה ועיירותיה. דבר לא נעדר. – – –

תרפ"א (1920)

¹

צריך אני להגיד את האמת: מרגיש אני, כי חברי הטילו עלי הפעם תפקיד גדול מכפי כוחי. לא מפני שאני בכלל איני דברן ולא מפני שיש עלי אימת הציבור, כי אם מפני שהדבר שעלי למסור לכם הוא יותר מדי גדול, גדול מכפי האפשרות לבטאו במלים.

אני וחברי מארץ-ישראל נשלחנו אמנם על ידי ‘הפועל הצעיר'' רק לאחד את ‘הפועל הצעיר’ עם ‘צעירי ציון’. אולם על פי האמת, על פי מצב הדברים בארץ-ישראל ובגולה, זהו תפקידנו המצומצם. ביתר הרחבה הרי זה אומר: נשלחנו מארץ-ישראל לעם ישראל לאחד את עם ישראל עם ארץ-ישראל, ‘הפועל הצעיר’, מצד אחד, ו’צעירי ציון’, מהצד השני, אינם אלא כעין ראשי החוט המקשר והמאחד.

האם אוכל להביע במלים מה שמצב הדברים מגיד בלי אומר ודברים? הן כל מה שכתבנו ודיברנו בעניין זה הוא אפס לעומת מה שיש להגיד בזה. אנחנו באים בשם דבר שביצירה שלא היה דוגמתו מעולם, לשם דבר, שאנחנו יכולים רק להראות עליו באצבע, לרמוז: הנה לפניכם מקור למחשבות, שעדיין לא חשבנו, לרגשים, שעדיין לא הרגשנו, לחיים, שעדיין לא חיינו.

באנו לארץ-ישראל להחיות את העם ואת הארץ. אבל העיקר הוא העם. תחיית העם קודמת לגאולת הארץ. אנחנו מעמידים את הכל על העם. לא בכוחות מבחוץ ולא בחסדם של אחרים ניוושע. חסד לאומים חטאת. עם אינו צריך לקבל את תחייתו ואת גאולתו לא בחסד ולא בצדקה. כוחו בו בעצמו. אנחנו באנו לארץ-ישראל לפני כל חסדים, לפני שש-עשרה שנה, בעוד לא היו לנו שום מחשבה ושום חלום על הצהרות², בטוחים בכוחות עצמנו, בכוח העם. וגם היום העיקר הוא כוח עצמנו, כוח העם, רצון העם, מרצו ומסירות נפשו של העם. ארץ-ישראל היא ארץ העם, והוא צריך להחיותה ולחדש את זכותו עליה בעבודה, ביצירה, בחיים.

אולם הדבר הפשוט הזה, הרעיון הברור הזה, כי גאולת העם היא בו בעצמו, ברצונו, בעבודתו, ביצירתו, הוא היותר קשה לבדרו. לתת לו צורה של תביעה חיונית תקיפה ובלתי-פוסקת, לעשותו פועל בנפש העם, בחיי העם. כל מה שעשינו עד עתה, כל עבודתנו בארץ-ישראל, היתה רק כעין הכנה לרגע זה, כעין הכשרת עצמנו, שנוכל לאמור לכם באיזה אופן שהוא מה שהארץ דורשת מכם, שהרגע ההיסטורי הזה תובע מכם.

הן מעל הבמה הקטנה הזאת אנחנו מדברים הפעם לא רק אליכם, הנאספים כאן, כי אם אל כל העם, ואינני חושב זאת ליהירות, אם אומר, כי אנחנו מדברים אל כל העמים. לא אנחנו, ארצנו היא המדברת אל העם. אנחנו באים רק לבטא, לרמוז מה שהארץ מדברת, ואומרים לכם, לכל העם, הארץ מחכה לכם. התעוררו, קומו, רצו מה שיש לרצות, עשו מה שיש לעשות, תנו לנו את ההצהרה של עצמנו, של העם! אם העם לא יתעורר, אם הוא לא ייתן את ההצהרה, לא יהיה כלום.

בשעה זו, כשאני משווה לנגד עיני את כל המהפכה היסודית הצריכה לבוא בנפשנו ובחיינו, אני חושב כמעט לעזות לדבר על דברים, הצריכים לחיות בלב כל אחד מאתנו, להיות פרי עבודת חיי עצמו של כל אחד מאתנו ולא עניין לדברים.

עם של תגרנים, חנוונים ומתווכים, צריכים אנחנו להפוך לעם חי, עובד ויוצר. ומה אנחנו עושים? מה עושים כל הבאים לעשות? הכל, רק לא זאת, לא עבודת התחייה האמיתית, לא העבודה לחדש את העם. יש בנו כל מיני עסקנים ציונים, עושים ומְעַשים, יש בנו כל מיני מפלגות וכתות, הבאות להביא גאולה לאנושות, אבל את העיקר, את עצמנו, את העבודה, שעלינו לעבוד בעצם עצמותנו, את העבודה של מהפכה בנפש כל אחד מאתנו ובנפש העם ובחיי העם, אנחנו שוכחים או איננו רואים. אין רואים, כי תשובתנו לתחייה היא יצירה חדשה, יצירה שלא היתה עוד לעולמים, יצירת אדם חדש על ידי יצירת חיים חדשים, יצירת עם חדש. עם-אדם אנחנו באים לברוא.

בבטחה גמורה אני אומר, כי החיים הקיבוציים האנושיים או, כמו שקוראים להם היום, החיים הסוציאליים, לקויים, והאדם היחיד אינו מוצא את דרכו הנכונה בחיים בעיקר מפני שהעם, יוצר החיים הקיבוציים, לקוּי. אין לי צורך להרחיק עדותי: המלחמה לימדה אותנו זאת למדי. רואים אנחנו, כי האדם היחיד, כמה שהוא רחוק משלמוּת, יש בו בכל זאת הרגשת אי-שלמותו וכמיהה נפשית כמוסה לשלמוּת, לטוב, לאור, אשר במידה ידועה היא גם לובשת צורה של שאיפה חיה, הבאה לידי ביטוי בצורת תנועות וזרמים שונים. ובכל אופן גם בחטאו, אם בשוגג אם במזיד, לשאיפות האנושיות העליונות, הוא, האדם היחיד, מוצא במידה ידועה צורך להצדיק את עצמו באיזה שאופן שהוא. אולם העם בתור אישיות קיבוצית הרי הוא חיה טורפת אכזרייה ושפלה מאין כמוה בקרב כל החיות הטורפות. לעם בתור עם לא רק מותר לטרוף, לרצוח, לגזול, לגנוב, לשקר, לזייף, לטמא, לעשות כל מיני כיעור ותועבה, כי אם גם כל זה נחשב לו לשבח, לגבורה, לדבר שכדאי לו לאדם לתת את נפשו עליו. ובדבר הזה, כמו שראינו במלחמה, שוווי כל המעמדות, המפלגות והכתות. כל האידיאלים וכל השאיפות האנושיות העולמיות מיטשטשים ומתבטלים בפני התביעה הבהמית הזאת, בפני האנוכיות הגסה של העם. ומה הוא העם מבחינה זו, אם לא האישיות הקיבוצית, אם לא יוצר החיים הקיבוציים? ואיך יוכלו החיים הקיבוציים במצב כזה להיות אנושיים, אפילו אם הם יעמדו על סדר סוציאלי היותר צודק?

כללו של דבר: באין עם-אדם אין אדם-אדם, אין יחיד-אדם; ומי כמונו, בני ישראל, צריך לעמוד על זה? אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלהים, אנחנו צריכים ללכת הלאה ולאמור: העם צריך להיברא בצלם אלהים. ולא מפני שאנחנו טובים מאחרים, כי אם מפני שאנחנו נשאנו וסבלנו את כל מה שתובע את זה על כתפינו. במחיר ייסורינו, שאין דוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים ביצירה הזאת, ובכוח ייסורינו נמצא את הכוח ליצירה הזאת. מכל מיני אשפה עושים גז מאיר, – ואנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו נביא לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלהים.

כך היא התביעה. בכל אגדותינו, בכל ספרותנו העתיקה, מדובר על האור הגנוז, הוא ישנו. לולא הוא לא היינו מתקיימים קרוב לאלפיים שנה בתוך ייסורי הגיהינום של הגלות. אבל כשאנחנו באים להוציאו מנרתיקו, הוא כאילו מתמזמז בידינו, מתפרט לפרוטות, לקטנות, או מתחלף למטבעות מזהירות משל אחרים, לאידיאלים מחייהם של אחרים, ובכל אופן מתחלף.

אנחנו כבר שכחנו את טעם החיים של עם חי ושכחנו את עצמנו. חיינו בגולה אינם חיים אנחנו עם פרזיטי: אין לנו שורש באדמה, אין קרקע תחת רגלינו. ולא רק במובן הכלכלי אנחנו פרזיטים, כי אם גם ברוח, במחשבה, בשירה, בספרות וגם במידות טובות, באידיאלים, בשאיפות אנושיות עליונות. כל זרם בחייהם של אחרים סוחב אותנו, כל רוח מנשבת בעולמם נושאת אותנו. אנחנו לעצמנו כאילו איננו. ממילא איננו כלום גם בעיני יתר העמים, איננו תופשים מקום בקרבם בתור עם, בתור גוף לאומי מיוחד, בתור חוליה או בתור אבר בקרב האנושות. לא באשמתנו באנו לידי כך, אבל כך היא העובדה. כך היא הגלות. הנה עם הטשכים, עם לא יותר גדול במספרו או גם קטן במספרו מעמנו וגם הוא היה משועבד, אבל הוא נמצא בארצו, מדבר בשפתו, – והנה הוא שב לתחייה. הנה הוא אבר בגוף האנושות, וכל יתר העמים מתחשבים עמו, ואנחנו מה? מי מתחשב עמנו?

הדרך לתחייתנו היא אפוא דרך העבודה והיצירה. אנחנו שואפים לברוא את עמנו עם עובד ויוצר. בארץ-ישראל אנחנו מבקשים את בית העבודה והיצירה הטבעי שלנו, את קרקענו הטבעי להשריש בו את שרשנו, אשר נעקר משם. וזו כל עבודתנו בארץ-ישראל.יש אומרים, כי ארץ-ישראל אינה יכולה להכיל את כל בני ישראל. אינני יודע, אינני אדם מדיני, ולא אוכל להגיד, עד כמה ארץ-ישראל יכולה ועד כמה אינה יכולה להכיל מבני עמנו. אבל אחת אוכל להגיד: אם אפילו ארץ-ישראל לא תכיל את כל העם ואפילו לא את רוב העם, אם אפילו רק חלק חשוב מהעם יכה בה שורש, יתערב בה, יחיה בה חיי עם חי, יונק משרשו הטבעי, עובד ויוצר, אינני רואה אסון בדבר, אם יהיה נופו נוטה לשאר הארצות. כל עם חי יש לו בנים בכמה ארצות. כמה, למשל, גרמנים, צרפתים, אנגלים וכו' ישנם ברוסיה, ולהפך, כמה רוסים ישנם בגרמניה, בצרפת, באנגליה, וכן הלאה. לא נורא, אפוא,אם חלק מן העם או גם רוב העם יהיה מפוזר ביתר הארצות, אם יהיה לנו רק שורש בארצנו. אז יהיה לחלקים המפוזרים אופי של ענפים יונקים משרשם ומתפשטים אל מעבר לחוג יניקתם. אז נשוב להיות חוליה בשרשרת העמים, אבר בגוף האנושות.

הדבר הזה מגביל וקובע את אופן פעולתנו בארץ ובחוץ-לארץ ואת אופן יחסנו אל העמים האחרים ואת תביעתנו מעצמנו ומאחרים.

ביחס לעצמו ולארצנו:

תחיית העם, התחדשותו לעם עובד ויוצר, לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה, עבודה בכל צורותיה, אבל בעיקר על ידי עבודת כפיים, ובייחוד על ידי עבודה בתוך הטבע. כל בני העם צריכים לעבוד. וכן גם גאולת הארץ לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה. אין קניין בקרקע אלא בעבודה, לא רק מהבחינה הסוציאלית, כי אם גם מהבחינה הלאומית. פה יש מהפכה יסודית ברוח, בהרגלי החיים, ביחס אל החיים ובטעם החיים, ויש מהפכה גם במחשבה, באופן השגת חזיונות החיים. פה לא מלחמה בין העבודה והרכוש, כי אם מלחמה בין היצירה והפרזיטיות. לא הרכוש הוא העיקר, לא הוא הכוח ולא בו אושר החיים וטעם החיים. העיקר הוא היצירה. וכן הוא גם ביחס לעמים אחרים ולארצות, שבני עמנו נפוצים שם. גם בארצות הגולה צריכים בני עמנו לעבוד. שואלים: מה תפקיד הציונות בגולה או מה יחסה אל עבודת הווה. תפקידה גם בגולה להפוך את העם היושב בה לעובד ויוצר. וגם שם העיקר הוא היצירה ולא הרכוש. יושבים אנחנו בקרב העמים ואין בינינו וביניהם הבנה הדדית ולא יחסים אנושיים רצויים. על ידי העבודה והיצירה נלמד להשיג לכל עמקו את טבע ארצם ולהבין לרוחם, ועל ידי העבודה והיצירה העצמית נלמד להבין לרוחנו אנו.

ומכאן – התביעות, שאנו רשאים לתבוע מהם. אין אנחנו תובעים מהם זכויות מיוחדות, – אנחנו תובעים מהם זכויות אנושיות, את הזכויות, שהם שללו אותן ממנו; וקודם כל – את הזכות להיות עם עובד ויוצר. חובה מוסרית עליהם לעזור לנו בהשפעתם להשיב לנו את ארצנו – כמובן, מבלי אשר נדחוק את רגלי היושבים בה מהעם הערבי ואחרים – וחובה עליהם לתת לבני עמנו היושבים בארצותיהם לעבוד עבודה של יצירה, בייחוד לעבוד את האדמה ולחיות על העבודה.

ואין לחשוש, שמא הקשר אל האדמה בארצות העמים ינתק בנפש בני העם את הקשר שבינם ובין ארץ-ישראל. עם חי ועובד עשוי להיות יונק משרשו, – והשורש הוא בארץ-ישראל. עם ישראל החי יהיה קשור בארץ-ישראל, כי תהיה תמיד השפעה הדדית בין השורש והענפים, בין ארץ-ישראל ובין העם אשר ביתר הארצות. וגם בין עם ישראל ובין יתר העמים תהיה השפעה הדדית ברורה. מי מבין יותר את השני, אם לא מי שיותר אינדיבידואלי, בעל עצמות יותר כבירה ועשירה. ובהיות לנו עצמות חיה, עובדת ויוצרת, נבין יותר גם את האחרים ונביא ברכה לאחרים. ולא ברכה בתורת נדבה, כי אם ברכה בשכר ברכה, ברכה הדדית.

כך היא דרך תחייתנו וגאולתנו. דרך אחרת אין לנו. לוּ אפילו רצינו ללכת בדרך בעלי האגרוף, הלא כוח אגרוף אין לנו. כוחנו – ברוח, אבל לא ברוח ערטילאית, כי אם ברוח חיים עובדת ויוצרת. בכוח היצירה והתרבות נשוב לתחייה, ובכוח היצירה והתרבות נשיב לנו את ארצנו. לא בחסד לאומים, כי אם בכוח עצמנו, בהתחדשות עצמותנו על ידי הארץ ובהתחדשות הארץ על ידי עצמותנו.

תר"פ (1920).

עבודת-התחייה בארצות-הגולה / אהרון דוד גורדון

¹

שואלים: מה עבודת התחייה בגולה?

אותה העבודה אשר בארץ-ישראל, רק, כמובן, בצורה מתאימה. העבודה בשביל ארץ-ישראל בארצות הגולה היא עבודה חלוצית, עבודה להכשרת החומר האנושי והכוחות המתאימים עם הכנת האמצעים הדרושים להתיישבות תכופה בארץ-ישראל. אבל יש עבודה של תחייה גם בעצם המקומות שבני עמנו נפוצים שם, וגם היא עבודה חלוצית, אם כי לא בשביל ארץ-ישראל דווקא. עבודה של תחיית הרוח עם הגוף על ידי עבודת כפיים, בעיקר עבודת האדמה, העבודה בתוך הטבע, תחיית העצמות הלאומית, ועבודה של תחיית ההכרה, המחשבה והיצירה הלאומית – תחיית הלשון העברית בדיבור ובמחשבה, תחיית לבושה העצמי של העצמות הלאומית.

הרעיון צריך להיות נתפס בכל שלמותו.

קריעותנו משרשנו, מקרקענו הטבעי, מארץ-ישראל, והשעבוד עם הרדיפות בגלות, אשר פעלו עלינו קודם כל להרחיקנו מכל טבע, מכל חיים טבעיים, מכל עבודה פרודוקטיבית, עשו אותנו לעם פרזיטי: לעם מחוסר יניקה חיה בלתי-אמצעית מעצם הטבע גם לגופו וגם לנפשו, גם בחומר גם ברוח. לקויים אנחנו בגוף, לקויים בחומר, בחיינו הכלכליים, ולקויים ברוח. רוחנו הלאומית, עצמותנו הלאומית,לא התפרנסה בכל משך הגלות אלא משרידי העבר או משולחן אחרים, ומתוך כך גם לבושה העצמי נקרע מעליה, והיא לבשה קרעים מלבושים של רוחות זרים.

עתה, בשאפנו לשוב לתחייה, לתחייה לאומית, אנושית ואישית כאחת, עלינו לתקן כל זה, ובמידה גדולה לברוא את כל זה מחדש. עלינו לשוב אל הטבע, אל העבודה העצמית ואל לשוננו העצמית. קודם כל עלינו, כמובן, לשאוף לשוב לארצנו, להכות שורש בארץ-ישראל על ידי עבודתנו העצמית על אדמתה ולהשיב לתחייה את לשוננו הלאומית. אולם הרי לא נוכל להשיב את כל העם בפעם אחת לארץ-ישראל, ומי יודע, כמה שנים או כמה דורות יעברו, עד שכל העם יעבור שמה. עלינו אפוא לדאוג, כי גם העם אשר בגולה ישוב לתחייה ובאותם הדרכים אשר בארץ-ישראל: על ידי תשובה אל הטבע, אל העבודה ואל הלשון הלאומית. צריך, שעם ישראל, אשר יכה שורש בארץ-ישראל, ישלח זרם חיים גם לנופו הנוטה לארצות אחרות, כמו שגם נופו ישיב מברכת השמש, הגשם והרוח של ארצות התפשטותו לשרשים, הגזע והענפים אשר בארץ-ישראל. צריכה להיות הפעלה הדדית, החיאה הדדית.

אומרים: אם היהודים אשר בארצות הגולה ישובו לתחייה על ידי העבודה, או, כמו שקוראים לזה, לתחייה סוציאלית, הרי הם ייקלטו יותר בחיים הסוציאליים של אותם העמים, שהם חיים בקרבם, ייכבשו יותר על יד האידיאלים והיצירה של אותם העמים ויתבוללו יותר.

פה יש לראות בבהירות מיוחדת את הערבוביה הנולדת במחשבה, מתוך שמערבבים תחייה לאומית בהתחדשות סוציאלית או מתוך שמזווגים מין בשאינו מינו – את הסוציאליות והלאומיות (כדי להרחיק כל אפשרות של טעות כדאי, אולי, לבאר – אם כי הדבר צריך להיות מובן מאליו – כי בהעמדה זו של הלאומניות נגד הסוציאליות, אין הכוונה לשלול את האידיאל של צדק בחיים הכלכליים ובכל החיים הציבוריים, שהסוציאליות שואפת אליו, – ההבדל הוא רק בצורת הציבור, שהאידיאל הזה צריך להתגשם בו, אם אומה או חברה סתם, ובדרכים, שהעבודה לגישומו צריכה ללכת בהן. לפי המוצע בזה, אין האידיאל יכול להתגשם באמת אלא בצורת אומה, כמובן, לא אומה שוביניסטית, כי אם אומה אנושית, עם-אדם).

אנחנו שואפים לשוב אל החיים והיצירה העצמיים, ואין חיים ויצירה עצמיים לאומה אלא ממקור החיים והיצירה שלה – מהטבע העצמי שלה, ואין חיים ויצירה עצמיים שלמים ליחיד באין חיים ויצירה עצמיים לאומתו, יוצרת נשמתו האנושית.

הטבע העצמי לנו הוא טבע ארץ-ישראל, הוא טבע אותנו בחותמו טביעה שלא תימחה לא מגופנו ולא מרוחנו, כל עוד אנחנו מרגישים בנו זיק של חיים עצמיים. עצמות זו די כוח בה לעמוד בפני כל השפעה מבחוץ, מרוח טבע אחר, כל עוד היא בת-חורין ופועלת, מעכלת על פי דרכה מה שהיא בולעת מבחוץ. טשטוש צורתנו הלאומית – ועמה גם האישית של אישי האומה, כי הא בהא תליא – טשטוש צורתנו צפוי לנו בארצות פיזורינו, כל עוד הן בשבילנו גלות, כל עוד אנחנו רק נפעלים מחייהם של אחרים, מושפעים מיצירתם של אחרים, באין יכולת לסגל לנו מהם מה שיש לסגל על-פי דרכנו, באין לנו כוח קניין עצמי, באין לנו מקור חיים ויצירה עצמיים, לשלם בעדו משלנו. אז קרובים לנו בייחוד אידיאלים, שאינם טבועים בחותם של עצמות לאומית חיה או שלא קשה לנו לטשטש את צורתם הלאומית. אחד מאלה הוא האידיאל הסוציאלי, יותר נכון, האידיאל של הצדק הציבורי בצורתו הסוציאלית. ולא במקרה קרובה הסוציאליות ללבם של רוב הדור הצעיר שלנו מהלאומיות, ולא במקרה מרובים בינינו הסוציאליסטים מאשר בקרב העמים האחרים. פה לא יתרון הבנה או יתרון רגש הצדק – שהרי לאותו הצדק שואפת גם הלאומיות האנושית – כי אם חוסר הרגשה עצמית נוקבת ויורדת עד התהום, חוסר חיים נובעים ממקור החיים העצמי. במצב כזה, כל עוד אנחנו רק נפעלים, כל עוד אין לנו ואין אנחנו מבקשים חיים משלנו, הסוציאליות וכיוצא בה עלולים באמת לשאת אותנו אל מקום משם לא נשוב. אולם מהשעה, שאנחנו באים לידי הרגשת המועקה, שרוחם של אחרים מעיקה על רוחנו, ולידי הכרת תביעתה של עצמותנו, הלאומית והאישית, בייחוד מהשעה שאנחנו באים לבקש דרך לתחייתנו ולגאולתנו, לעסוק בעבודה להגשמת תחייתנו וגאולתנו, – שוב אין חייהם של אחרים ולא כל אידיאלים, רוחות, זרמים, שנולדו מחייהם של אחרים, מסוכנים לנו. מאותה השעה ובמידה שהכרתנו העצמית הולכת ומתרחבת בקרב העם והרגשתנו העצמית הולכת ומתעמקת, ובמידה שעבודתנו לתחייתנו בארץ-ישראל הולכת ומתקדמת, – מאותה השעה ובאותה המידה אין ארצות העמים, שבני עמנו פזורים שם, בשבילנו גלות, כי-אם ארצות מגורים, שבני עמנו גרים שם, כדרך שבני עמים אחרים גרים בארצות שמחוץ לארצם. אז אין עוד היהודים, הגרים באותן הארצות, רק נפעלים, רק מושפעים, כי אם גם פועלים ומשפיעים, משפיעים לא רק מה שקיבלו מהאחרים וטחנוהו בסברתם או בדמיונם, כי-אם משפיעים משלהם, מעצמותם; כמובן, לפי מידת כוח החיים והיצירה העצמיים של בעלי הרוח, המחשבה וכשרון היצירה שבהם. לפיכך, אם חפצנו להחליש את כוח הזרם של ההתבוללות, עלינו לא למעט את דמותם האנושית של חיי היהודים בארצות הגולה ולהשאיר את היהודים באופן כזה להיות שוב רק נפעלים, רק מושפעים, כי אם לבקש דרכים להרחיב ולהעמיק בכל האפשר את חייהם האנושיים בצורה עצמית, להגביר ולהאדיר בהם את כוח היצירה העצמית. הדבר הזה לא רק לא יסיר את לב בני הגולה מאחרי ארץ-ישראל, כי אם להפך, עוד ירחיב ויעמיק בלבם, בלב בעלי הנפש שבהם, את הרגשת הצורך לחיות בארץ-ישראל, במקום המקור הראשון של חיינו ויצירתנו העצמיים.

הדבר הזה יהיה למקור ברכה, למקור השפעת שפע עליון הדדי בין העם אשר בארץ-ישראל ובין העם אשר ביתר הארצות, ולא זה בלבד, – גם למקור השפעת שפע עליון הדדי בין עמנו ובין יתר העמים.

כללו של דבר: בכדי לחנך, להשיב לתחייה את היהודי, צריך להתחיל מן היסוד: מן האדם, צריך לחנך, להשיב לתחייה את האדם שביהודי בכל שלמותו, בכל הרוחב והעומק של המושג אדם, – והיהודי כבר כלול בהיקף זה אין היהודי יכול להיות אדם בשלמות מבלי היות יהודי בשלמות (וכן הרוסי מבלי היות רוסי, וכן הלאה). טועה המתבולל בחשבו, כי במידה שהוא פחות יהודי, הוא יותר אדם. הדבר הוא ממש ההפך: הוא פחות אדם. ובאותה המידה הוא פחות יהודי. אדם סתם אין בעולם, – יש רוסים, גרמנים, אנגלים וכן הלאה. ובמידה שהיהודי הורס בנפשו את היסוד היהודי הטבעי, הוא ממלא את מקומו לא ביסוד אנושי סתם, שאינו במציאות אלא בצורה לאומית, כי אם ביסוד רוסי ברוסיה, גרמני בגרמניה, אנגלי באנגליה ובאמריקה, ביסוד לאומי לא טבעי; זאת אומרת, תחת להיות משובח, טבעי, הוא נעשה רוסי, גרמני, אנגלי גרוע, לא טבעי. ואין להביא לסתור ממה שיש יהודים מתבוללים בעלי כשרונות גדולים, כי מי יוכל לדעת כמה היו אלה מרוויחים, מרוויחים בעיקר בעומק נפשי ובמעוף הרוח, באי-אמצעיות ובמקוריות, לוּ פיתחו בקרבם את היסוד היהודי תחת להרסו. היהודי שבנו מצומצם, ממפני שהאדם שבנו מצומצם, ולהשיב לאדם שבנו את המרחב ואת המעוף יכולים אנחנו רק בתשובתנו אל הטבע ואל העבודה.

ברור, כי גם בארצות-הגולה צריכים היהודים לשאוף אל העבודה והטבע, צריכים לשאוף, כי חייהם יהיו נוצרים בידי עצמם, עבודה בכל צורותיה, אבל קודם כל ויותר מכל – עבודת אדמה, התרחקות מכל ניצול עבודת אחרים, חיים כלכליים על יסוד קואופרטיבי וחיים פנימיים על יסוד רוח משפחתית, – הנה מה שעלינו לבקש גם בארצות הגולה, גם שם יש מקום לקבוצות, מושבי עובדים וכו' וכו', ממש כמו בארץ-ישראל. כל התאמצותנו צריכה קודם כל להיות מרוכזת בזה – להסיר מעלינו את חרפת הפרזיטיות והתלישות מהטבע ולשוב אל העבודה והטבע.

[ב]

אבל גם מחשבתנו, ובכלל כל יצירת רוחנו, צריכה להיות כולה שלנו, טבועה בחותמנו העצמי, נולדת בצורתה העצמית – בלשוננו העברית. אין צורך, כמדומה, בביאורים יתרים בכדי לברר עד כמה בכלל גדול כוח הלשון על עבודת המחשבה העצמית, ועד כמה גדול ועמוק חלקה ביצירה העצמית. אבל בייחוד למי שטרח בעצמו להחיות את הלשון העברית, כשהיא נעשית לשפת

הדיבור והמחשבה, מעמיקה את מקור המחשבה העצמית בנפש היהודי, מגלה שבילים לא שערום בהלך מחשבתו, שלבים לא שערום בסולם המוסיקלי של הרגשתו, ובכלל מוסיפה חיים וכוח להכרתו ולהרגשתו העצמית.

צריך, אפוא, גם בארצות הגולה, לא פחות מאשר בארץ-ישראל, לאמץ את כל כוחותינו לעשות את הלשון העברית למדוברת, שפת הדיבור והמחשבה של היהודי, אם חפצנו בתחייתו השלמה של העם בכל אשר הוא שם. זה יהיה הקשר החי היותר אמיץ בין העם אשר בארץ-ישראל ובין העם אשר ביתר הארצות, והתריס היותר בטוח בפני ההתבוללות.

לא צריך להעלים עין מזה, כי השפה הז’רגונית בין כך ובין כך הולכת ומתה. רק עיוור או מי שעוצם עיניו בכוונה לא יראה את זה. את מקומה הולכת ויורשת שפת הארץ. הדור הצעיר מדבר יותר ויותר רוסית, פולנית, גרמנית וכו'. גם באמריקה, ששם לכאורה הלשון הז’רגונית פורחת, – גם באמריקה הדור השני מדבר אנגלית, והז’רגון מתקיים רק הודות למהגרים המרובים, הזורמים ובאים מהארצות, אשר ההשכלה האירופית עוד לא חדרה שם לתוך כל שדרות העם היהודי. מלחמתם של האידישיסטים בעברית אינה בעצם אלא מין ‘תמות נפשי עם פלשתים’. מי שירצה לספק את תביעת רגשו הלאומי יבכר את העברית על פני הז’רגון. את זה אנחנו רואים בצעירים ובצעירות, הבאים כעת לאלפים לארץ-ישראל, כשהשפה העברית כבר שגורה בפי רובם הגדול.

הנמצא כל זה – תחיית העם אשר בגולה לעם עובד ויוצר ותחיית הלשון העברית בפיו – הנמצא כל זה בגדר האפשרות? להוציא משפט על פי מה שיש לראות במציאות, כמובן, אי-אפשר, וההגיון הקר אולי יטה את הכף לצד השלילה. אולם, הרי גם להרגשה בלתי-האמצעית יש זכות דעה במקום שמדובר בעניינים של חיים ושל יצירת חיים. וההרגשה בלתי-האמצעית, דווקא מתוך התבוננות בלתי-אמצעית ביהודים אשר בגולה, אומרת: אפשר, אפשר, כמובן, בדור שני, שלישי או רביעי. קשה, קשה אולי במידה שאין לשער מראש, עד שהדבר כאילו נמצא על עצם הקו המבדיל בין האפשר והנמנע, אבל עדיין בגבול האפשר. בעצם הרי כך מהותו של כל מה שמשמש עניין ליצירה, שהוא כאילו נמצא על הגבול שבין האפשר והנמנע, והיצירה עושה אותו לאפשר.

איך להוציא את כל זה אל הפועל?

על זה אין להרבות דברים: זה עניין מקומי בכל ארץ וארץ. מה שצריך להיות פה לעיניים הוא, כי ההוצאה אל הפועל היא עבודה של חלוציות וביסודה עניין של יצירה, של יצירה לאומית גדולה, שאין אנחנו יודעים דוגמתה. פה יש קושי, שאין דוגמתו בעבודה של עשייה, אבל יש גם כוח מעודד ורוח מרוממת ומחיה שאין דוגמתם שם.

צריך לעורר בכל ארצות הגולה תנועה חלוצית לעבודת כפיים ובייחוד לעבודת האדמה ולדיבור העברי, תנועה גדולה כללית, בייחוד בקרב הדור הצעיר, לא רק בשביל ארץ-ישראל, אלא גם בשביל אותן הארצות גופן. מתוך התנועה הזאת יזרום זרם תמידי לארץ-ישראל, ואשר לא יוכל ללכת ארצה-ישראל, יישאר שם חלוץ לעבודת האדמה ולדיבור העברי. העיקר הכל צריכים לעבוד וללמוד עברית, בייחוד הדור הצעיר.

הדבר הזה קשה בייחוד בתחילה. מלבד הקושי שבעצם הדבר, קשה לפרט להיות יוצא מהכלל. קשה להילחם בסביבה, בדעת הקהל המקובלה וביחס הקהל אל כל מי שאינו הולך בדרכיו הכבושות. על הבא מקרב מעמד שאינו עובד להיות חי על יגיע כפיו, מביט הקהל ברוב הארצות כעל אדם שירד ממדרגה רמה למדרגה היותר שפלה בסולם החברותי, וכן הוא היחס אליו. ומי שבא בארצות הגולה לעשות את העברית לשפת דיבורו התמידי, הרי הוא בעיני הקהל אדם מוזר מאוד, אם לא אוויל או משוגע. בתחילה, כמו בכל עבודה חלוצית, כל זה מתפקידם של יחידים יוצאים מהכלל. ולא למותר אולי להוסיף, כי ההתאמצות היוצאת מן הכלל, הדרושה לכך, משתלמת יפה, ביד רחבה, מרימה ומגבירה את בעליה ברוח, במידה שהוא יורד בעיני הקהל, ולא עוד אלא שסוף כבודו גם מצד הקהל לבוא. אולם הרבה יש להקל את הקושי שבעבודה החלוצית הזאת על-ידי התאחדות היחידים, המקדישים את עצמם לה, לאגודה אחת, להסתדרות אחת. בכוחות משותפים של הסתדרות יש להשיג הרבה ממה שאין יחידים בודדים יכולים להשיג. אגודה כזאת תמשוך אליה לאט לאט, חוג אחר חוג, את החוגים הקרובים אליה. ובאופן כזה, כדרך כל תנועה חדשה, תתפשט התנועה מן המרכזים הקטנים אל ההיקף הגדול, עד שתהיה לתנועה מעשית חיה, שהכל מתחשבים עמה. ולאחרונה לזרם חי, שהכל נמשכים ונישאים בו.

יתר הדרכים להוצאת רעיון כזה אל הפועל ידועים: חינוך, בתי-ספר, גני ילדים. שיעורי ערב וכו‘, עבודה ציבורית, יצירת קרנות לקניית קרקעות, ייסוד בתי עבודה, מלאכה, חרושת על יסודות קואופרטיביים וכו’ וכו'.

רק על דבר אחד אעיר. לשם הפצת הדיבור העברי נחוץ מאוד, כי כל הספרים העבריים, ואפילו העיתונים, יהיו נדפסים בניקוד. ואולי אפשר להמציא איזו הקלה בהדפסה בניקוד או איזה ניקוד יותר קל להדפסה. חוסר ניקוד הוא מכשול גדול מאוד על דרך הקריאה העברית ולימוד השפה מתוך קריאה. הרבה, הרבה מאוד היודעים מעט עברית מהחדר או מבית-הספר היו קוראים ולומדים מתוך הקריאה לדעת את השפה וגם לדבר בה, כמו שישנם הרבה שלמדו ושלומדים, למשל, את השפה הרוסית רק מתוך קריאה בעיתונים ובספרים. אבל חוסר הניקוד מעכב. שהרי בשביל לקרוא כהלכה עמוד אחד בעברית בלי ניקוד צריך לדעת את השפה כמעט על בורייה, בכל אופן – ידיעה הגונה.

כך אני מצייר לי את עבודת התחייה בארצות הגולה. ואל יפחדו, פן תסיג העבודה הזאת את גבול העבודה בשביל ארץ-ישראל. הרי בין כך ובין כך מחויב הציבור לדאוג לעבודת החיים של ההווה בארצות הגולה. פה בעצם מבואר רק, כי העבודה הציבורית ההכרחית הזאת צריכה להיעשות בצורה רצויה לנו, בצורת עבודה של תחייה, ולא בצורת עבודה מקיימת את הרקבון.

סוף דבר: הרוצים בתחיית העם בארצות הגולה ימצאו את הדרך לעבודה בכיווּן זה וידעו מה לעשות. החיים והעבודה יוֹרוּם. העיקר הוא הרצון לכוון את העבודה לצד זה ולנקודה זו של תחייה לאומית ואנושית אמיתית.

תרפ"א (1921)

[א]

קורא אני את הקובץ ‘בשעה זו’ ב', לא רק בתור קובץ של יובל, כי אם גם בתור חוברת של ‘בשעה זו’¹. הן גם בקובץ של יובל יש לנו רשות לבקש דבר מה בשביל שעה זו.

רושם אני מתוך קריאה ומתוך תסיסה של קריאה, אבל יודע אני, כי המחשבות, העולות מתוך התסיסה, רחוקות מן ההשקפה המונחת ביסוד הקובץ, ואולי, בכלל רחוקות. הדבר הזה יוכל לתת מקום לחשוב, כי אני בא אל הקובץ בתביעות שלא מעניינו. על כן אני מקדים ואומר: אני אינני בא בתביעות אל הקובץ או בדרישת זכות אזרח למחשבותי, – אני רק רושם את שלי על פי הרושם של הקובץ עלי, אני רק שואל את עצמי, רק מבקש. אפשר אולי בכלל לאמור, כי אני מבקש בחיים – או במה שקוראים לו חיים – דברים שאינם מעניינם, אבל מבקשה ממין זה סובל, כמובן, רק המבקש.

אולם לרושם של הקובץ נזדווגו מחשבות אחדות על עצם היובל ועל כל המסתעף מזה: על היחס בין הסופרים ובין העם ועל החינוך במובנו הרחב, על החינוך האנושי והלאומי, שהוא עיקר עניינם של הסופרים. כל זה השפיע במידה ידועה על כל הלך המחשבה, ואין אפוא להסתלק ממנו במקום הזה, אם כי הדברים ארוכים קצת.

הרבה דיברו על היובל, ומצד השלילה אין מה להוסיף, ובכלל אין מצד זה צורך בהוכחות הרבה. ההוכחה היותר נמרצה היא, אם אינני טועה, עצם הספרות היובלית. אני לפחות אינני זוכר קובץ או מאמר של יובל (ובכלל של חגיגות ממין זה), שהיה העולם חסר דבר-מה, לולא באו לעולם. אבל יש עוד מקום למחשבה, אם להתחשב עם היובל כהתחשב עם עובדה קיימת. השאלה היא בעצם על דבר היחס בין הסופרים ובין העם, על דבר מקומם של הסופרים בעבודתו הפנימית, העצמית, החינוכית של העם. מתוך יחס יותר פשוט ויותר קרוב בין הסופרים ובין העם היה היובל יכול אולי לקבל צורה, שיש בה חיוב ידוע. בכל אופן מתוך עמדה יותר קרובה אל הנקודה המרכזית של נשמת העם היו הסופרים הראשונים לשקוד על תקנת צורתו של היובל, אם לא היו הראשונים לבטלו.

מה היחס – אם להעמיד את הדבר על האמת שבחיים – בין הסופרים ובין העם? מה היחס מבחינת התביעות ההגיוניות של העצמות, של העצמות הלאומית של העם ושל העצמות האישית של היחיד?

הן על פי האמת אין הסופרים – כלומר אין מי שהוא, ובכלל זה גם הסופרים – יכולים להיחשב מחנכים, מדריכים, מורים תורת החיים וכדומה. כלום על פי האמת לאמיתה יש מי שיודע, יש מי שרשאי לחנך אחרים, להורות דעה לאחרים? כלום יש מי שדעותיו, טעמו, חשבון העולם וחשבון החיים שלו הם ודאיים, מוחלטים וכלליים במידה כזאת, שהוא יכול, שהוא רשאי, להטילם על אחרים? והחשש, שמא יש בזה משום טשטוש הצורה של האחרים, – כלום אין זה צריך לבוא בחשבון כלל? כלום יש או יכול להיות איזה נוסח כללי של חינוך, שהכל שווים בו? כלום יש איזה צלם אדם, צלם אומה, צלם חיים (או נוסח חיים) קבועים לדורות עולם, אשר רק על פיהם מחויבים להיות טבועים כל בני אדם, כל האומות, חיי כל האומות מסוף העולם ועד סופו, ורק על פיהם נערכים? כלום על פי האמת אין כל אדם, כל אומה, כל חיים צלם לעצמם, צלם אשר רק על פיו הם יכולים להיתקן, להתחדש, להשתכלל ולעלות עד לאותה המעלה, שהם מסוגלים להשיג, ורק על פיו הם יכולים להיות מובנים ונערכים? כלום לא זה כל עומק עשירותה של האנושות, כל עשירותם של החיים האנושיים? כלום לא זה יסוד היסודות של כל חינוך אנושי, חי?

כמדומה לך, אמת פשוטה; אבל זו, כנראה, צרתה – שהיא פשוטה יותר מדי ולפיכך לא זכתה לבוא בחשבון. תמיד נמצא רצון לזַכּוֹת, לחנך, לתת תורה, אבל כי האדם, כל האדם, יזכה מעצמו, יעלה מעצמו, יבקש תורת עצמו – אין לפי שעה לראות רצון לדאוג לזה, לחשוב על זה. בכל מקום שאתה מוצא מחשבה על דבר תיקון האדם, על דבר חידוש החיים, שם אתה מוצא תורה מסוימה, שיטה מסוימה, נוסח של נפשיות מסוים, נוסח חיים מסוים, שווים לכל נפש ומוטלים לחובה על כל נפש, והנפש? כל נפש אדם? מה חשוב לאדם יותר: אם להיות מלא תורה וחכמה ומוסר כים ושירה כהמון גליו משל אחרים, או להעלות את עצמותו למעלת ההשגה והשירה העצמיות לה? או האם יש עתיד לאדם, אם אין תקווה, כי כל אדם, כל נפש, ששם אדם נקרא עליה, יהיה אדם, עצמי, צלם לעצמו? כמדומה כי הרשות נתונה לחשוב על זה. להביא את האדם לידי בקשת עצמו ועולמו, כלומר לידי בקשת חשבון לעצמו עם החיים והעולם או פשוט לידי חינוך עצמי – זה עניין אחר לגמרי מאשר לחנכו, לתת לו תורה וכו‘. פה אין כוח המחנך או המורה גדול כל כך, כי אין כוח התורה גדול כל כך. פה אין כללים, – פה יש יצירה. החשבון עמוק לאין סוף, – נעלמים, ונעלמי נעלמים, והידוע אחד, וגם הוא כמעט נעלם בתוך הצירופים וצירופי הצירופים, שהוא חי בהם. ותנאי החשבון חיים, הולכים ומתחדשים, – בכל רגע של זמן ובכל נקודה של מקום חשבון חדש. פה יש ללמוד מהטבע, כיצד הוא מחנך. השמים, ההרים, הסלעים, הצמחים, הים, הרוח, העננים, הלילה וכו’, אינם באים לחנך, – וכמה הם מחנכים! וכמה היו מחנכים, לוּ ידע האדם לבקש תורה מפיהם, יותר נכון, לבקש תורת עצמו על פיהם.

בעצם גם בני אדם, שלא מדעתם, מחנכים כך, מחנכים זה את זה, מחנכים על ידי עצמם ולא על ידי תורתם. אבל מה טיבו של חינוך זה, – שאל את החיים ויגידוך! כי כל הגדול מחברו מחנך יותר, נותן יותר תורה, כלומר, בעצם תופס יותר מקום, מעיק יותר, תחת לתת יותר מקום או לברוא יותר מקום להתחנך. החינוך העצמי – מלמד אותנו הטבע – הנהו החינוך גם לאחרים, באותה המידה שהוא חינוך עצמי, הנהו החינוך היחידי לאחרים, חינוך אחר לאחרים אין. במובן זה מחנכים גם בעלי התורות, כלומר מחנכים במידה שתורתם היא פירוש לחינוכם העצמי. מה שיותר מזה הוא תורה, ספר (חדש וישן כוחם שווה בזה), הוא יכול להפנט – אף אמנם מהפנט – אבל לא לחנך, הוא אולי מעניק, אבל לא משחרר, לא נותן מה שנותן הטבע – אור גנוז ומרחב לאין סוף להתחנך. זה כוחו החינוכי של הטבע, שיש לנו ללמוד ממנו. בתוך הטבע וביחס אל הטבע האדם מרגיש את עצמו בן-חורין גמור, חפשי לעצמו, ערום.כיום היוולדו ודבק בעצם הטבע בלי אמצעי, בלי קשרים, בלי לבושין, בלי חציצה. חירות עליונה, יחס עליון. אבל זו המבוכה – שזה לא הכל, שזה רק צד אחד של המטבע, החיים האנושיים מתחילים מן האדם: מן המשפחה, האומה, האנושות, – וממקום שהם מתחילים, משם הם הולכים ונקרעים מחיי הטבע. האדם מתחיל להכיר; להכיר את הטבע, להכיר את עצמו, – ובמידה שהכרתו הולכת ומתפשטת, הולכת ומקפת עולם ומלואו, בה במידה הולכים חייו ומצטמצמים ומתכווצים, הולכים ומתרכזים בפרטיותו. ובאין בהם, בהיותם כרותים ממקורם, מחיי העולם, בכדי לפרנס את האדם, המכיר כל כך הרבה, המכיר עולם ומלואו, הרי שהוא מוכרח למצותם, את חייו אלה המצומצמים, על שמריהם ועד נטף לשַדם האחרון. לאורה הגלוי והמצומצם של ההכרה רואה האדם את כל טעם החיים ואת כל הוד החיים בתאווה לבטלה וביופי למראית עין, ביופי שבצורה, – כלומר, אינו רואה אחרת. האדם אוכל מפרי עץ-הדעת (מפרי עץ-החיים אינו אוכל), אוכל – ומרגיש את עצמו ערום, מרגיש את עצמו משועבד לכוח ההכרה, לכוח האדם. ומתחבא האדם. הכל עומד על החיצוניות, על ההתעלמות מבפנים וההתראות לצד חוץ. הכל מתלבש, אם בעלי תאנה או בלבושין די נור. כל היחסים – בבחינת התלבשות, בבחינת כוח מושך ומדביק מבחוץ, מן הנימוס עד מה שקוראים לו אהבה עליונה. זאת אומרת, כל זמן שאדם חי עם הטבע, חי את הטבע, כל זמן שחייו הקיפו, או שהיה בהם בכדי להקיף, עולם ומלואו, – הוא לא הכיר את הטבע, לא הכיר מה שחי, לא ידע את כוחו לחיות,לא ידע את החיים. חירותו לא היתה שלמה, הוא היה עבד לטבע, כלומר, לצד המוּכּר של הטבע, שהוא לא הכירו, כלומר, בעצם לבערות עצמו. ומשעה שהוא הולך ומכיר את הטבע, משעה שהכרתו הולכת ומחבקת עולם ומלואו, אין הוא חי עוד את הטבע, אינו חי מה שמכיר, אינו חי את הדעת, ואין חירותו שלמה מצד זה. הוא נעשה עבד לאדם, עבד להכרתו, עבד לרוחו, עבד לאגרופו.

תעודתו של החינוך היא אפוא – כפי שנמצאנו למדים מפי עצם הטבע – להביא את האדם לידי השגת החירות העליונה והיחס העליון. אולם אם השגת החירות מצד הטבע, שאינה בעצם אלא השתחררות האדם מבערותו, אינה קשה ביותר, כי הדעת, שאינה צריכה אלא לימוד, נותנת את החירות הדרושה, – הנה עיקר הקושי הוא מצד שני, מצד האדם. להשתחרר ממה שיש מן המשעבד בהכרה, שהיא בעצם כל כוחו הגלוי של האדם, והעיקר שהיא כל כלי-העבודה שלו בכל עבודתו האנושית, אף גם בעצם עבודתו החינוכית, הרבה יותר קשה מאשר להשתחרר מן הבערות. פה עיקר החינוך, החינוך בעצם. כלומר עיקר הקושי הוא בעצם העובדה, שאין לחנך אחרים, שאין להקנות את החינוך על ידי לימוד. שהרי התנאי הראשי והראשון הוא פה החופש הגמור, החופש מכל השפעה, מכל דעות, מכל רוח מן החוץ, של העצמות המתחנכת, עד שהנפש תרגיש את עצמה ביחס לאדם ממש כמו שהיא מרגישה את עצמה ביחס לטבע – בת-חורין, ערומה ודבקה בעצם האדם בלי אמצעי, בלי קשרים, בלי לבושין, בלי חציצה. פה קצרה יד האדם לעזור לחברו. לכל היותר הוא יכול לקחת ממנו מה שמעיק עליו, יותר נכון, כאילו להסתלק הצדה ביחד עם יתר האדם, כדי שלא להעיק עליו, כדי לתת לו מקום להשתחרר בכוח עצמו ועל פי דרך עצמו משעבודו לאדם, כאילו לתת לו מקום לעמוד פנים אל פנים עם הטבע והחיים (ובכלל זה עם האנושות), לעמוד יחידיֹ, כעמוֹד זה לעומת זה שני כוחות שווים, שתי נפשות שוות, ולמצוא לו מעצמו את יחסו אליהם. זאת אומרת, כל מה שיכול אדם לעזור במובן זה לחברו המתחנך, הוא – לעורר בו את הכרת עצמו, את אורה העצמי של נשמתו, עד שיראה את עצמו ראוי לכך, ראוי, שיהיה לו, וממילא חייב לבקש תמיד, בכל עת ובכל שעה, שיהיה לו יחס ישר, עצמי, בלתי-אמצעי, לא על דעת אחרים ולא לפי רוחם או לפי טעמם של אחרים, כי אם על דעת עצמו, ולפי מה שהוא וכמו שהוא, אל הטבע, אל ההוויה, אל החיים, אל האדם, אל עצמו. או במלים אחרות, כל מה שיש לעזור פה הוא לעורר במתחנך רגש כבוד לעצמו, הכרת ערך האדם שבו וערך העצמות המיוחדת שבו, הכרת ערך התביעות הגדולות, שהאדם שבו תובע ממנו, שהעולם, שהוא עומד כנגדו יחידי, תובע ממנו; וערך האמת הגדולה, האמת עד הקצה האחרון, שעצמותו תובעת ממנו, שהיא עצם עצמותו, שהיא אור נשמתו, שהיא כל רעיון הווייתו בבחינת אדם, בעל נשמה יתרה על כל אשר נשמה באפו, והיא הנותנת טעם בחייו, העושה את חייו ליצירה שאינה פוסקת. זה הכלל: גם כוחות עצמו, גם נגעי עצמו, אין אדם רואה אלא לאורה העצמי של נשמתו, ואין אחר יכול לחנך, כי אין אורו של האחר יכול להאיר את נשמתו של המתחנך.

ומה שראינו ביחיד, יש לראות גם בעם. כשאתה אומר עם, אומה, הרי אתה אומר צירוף עמוק של חיים, כביכול חיי חיים, אם הביטוי הולם, צירוף אישיוֹת-תאים לאישיות אחת שלמה; הרי אתה אומר כוח יוצר חיים אנושיים מיוחדים, עצמיים, מקוריים בצלם חיי הטבע המיוחדים של הארץ, שהאומה נולדה בה וקיבלה את חינוכה הראשון, היסודי. האומה – האומה, המשפחה הגדולה, ולא החברה – בראה את הלשון, את הדת, כלומר את יסודי חשבון העולם של האדם, את המוסר, את השירה, את החיים החברתיים. ובמובן זה אפשר לאמור: האומה יצרה את האדם.

[ב]

מכאן, מתוך כל האמור בזה עד הנה, כשאנחנו שבים להתבונן ביחס שבין הסופרים ובין העם, איננו יכולים לראות בסופרים מחנכים, מדריכים, מורי תורת החיים, אבל אנחנו רואים בהם חברים, עוזרים, בעלי נשמה יתרה, בעלי השגה יתרה ובעלי נסיון החיים במידה יתרה. אנשים, היושבים בתוך משפחתם הגדולה, שיש להם מה להגיד: אם לחווֹת דעה באיזו שאלה, פרטית, כללית, עולמית, או להשיא עצה, להביע רעיון, לשוחח שיחה נאה, לשיר שירה מדברת אל הלבבות וכדומה. בכלל – אנשים, העשויים להיות לפה למשפחה ולמנהלי חשבונותיה העליונים. אולם באופן כזה הלא עליהם להתחשב עם אלה, שהם באים לדבר אליהם, שהם מחשבים את חשבונותיהם, לרדת לסוף עומק נשמתם, להעריך כהלכה את האינוונטאר המיוחד שלהם ולהביא בחשבון את הרוח המיוחדת, היוצרת את חייהם, למען דעת, עד כמה דבריהם הם, המגידים, מתאימים לשיח סוד נשמותיהם של אלה, שאינם מגידים, עד כמה החשבונות, שהם מחשבים מדויקים. הכל, כמדומה לך, מודים, כי צריך שיהיה קשר חי בין הסופרים ובין העם, ומדוע אין קשר חי כזה?.רגילים אנחנו לשמוע התאוננות מפי סופרים, כי העם אינו שומע, כי האם אינו מכבד את סופריו אולם הניסוּ הסופרים המתאוננים לשאול את עצמם: האם מכבדים את העם במידה מספקת? האם תמיד הם שוקדים להקשיב ולהיות לפה נאמן לקול האדם אשר בתהום נשמתו, לקול עצמותו העליונה? האם תמיד הם מעריכים אותו ומתחשבים עמו על פי צלמו העליון המיוחד? האם לא באים אליו לעתים לא רחוקות מאיזה גובה אוֹלימפּי להרים אותו אליהם, לחנך אותו על פי תורת חינוך אצולה מנשמות אחרות, אבל ברורה ובטוחה בהחלט, להעריך אותו על פי איזה צלם אדם מאושר ומקוים ולפסול את כל עצמותו, אם נמצא בה חסר או יתיר? האם כך היא מידת האמת העליונה. הן הסופר, המשורר, או מי שבא לדבר אל העם, עד כמה שיש להם באמת מה להגיד לו, עד כמה שיש באמת בדבריהם בכדי לעורר את נפשו, לעודדה, לרוממה, עד שייתן לב להיתקן, להתחדש, – הן רק משלו הם נותנים לו, ממה שהם דולים מתהום נשמתו, ממה שהם שולים מזרם חייו. או האם יש בכוחם לתת לו – לתת מתנה חיה – יותר ממה שלקחו ממנו, או האם יכול העם לקבל יותר? האם אין נפש כל אלה, הבאים אל העם בתביעות גדולות, אצולה מנפש העם? ואפילו כשהם מייסרים אותו בשבט פיהם, ואפילו כשהם מנתחים באיזמל את נגעיו האנושים, – הלא רק משלו הם נותנים לו, כי העם הרוצה להיות בריא בגוף ובנפש הוא הנותן להם את הרצון, את הכוח ואת האמצעים להבריאו. אלא מי הוא הנותן להם כי על כן קשה כל כך להבריא עם, כי קשה לעמוד על סוד הריפוי הזה לכל עמקו, לא פחות ממה שקשה לעמוד על סוד המסיבות החיצוניות לכל היקפן העולמי ועמקן. העם, בדומה לטבע, אינו נשמע לאדם אלא במידה שהוא יודע להישמע לו, לחוקיו העצמיים. אולם את הטבע הזה עוד לא למדו בני האדם לדעת באותה המידה שלומדים לדעת את הטבע העולמי, באשר גם דרך הלימוד היא פה אחרת. בייחוד לא למדנו אנחנו, הלומדים הכל מאחרים. רק זאת אנחנו רואים, כי מי שיודע לדלות מתהום נשמת העם, דבריו מתקיימים לדורות, ויש להם ערך אנושי כללי (למשל, הנביאים).

מכאן אנחנו באים לכאורה לכלל דבר אחד ברור, אבל ברירותו אינה מוציאה אותו מכלל קשיותו: אם יש חינוך לעם, הרי זה, בדומה לחינוך היחיד (בעצם הרי זה חינוך אחד), רק חינוך עצמי. זאת אומרת, כל עיקרו של החינוך הוא גילוי עצמותו המיוחדת, אמיתו המיוחדת, אור נשמתו המיוחד של העם, או – מצד שני – השגת חירותו העליונה ויחסו העליון, יחסו המיוחד, העצמי בלתי-האמצעי אל הטבע, אל ההוויה, אל החיים, אל האדם, אל עצמו. הווה אומר, תפקידו של הסופר הוא לא לעורר בקרב העם רגש של ביטול לעצמו, שהוא בבחינת כיבוי המאורות, לא לבטל את עצמותו – איך שהיא עצמותו – למען יבוא לקנות לו באיזה אופן, בלתי-מושג לבן-תמותה פשוט, עצמות אחרת חדשה, על פי המלה האחרונה, כי אם להפך, לעורר בו קודם כל רגש של כבוד לעצמו, הכרת ערך עצמותו המיוחדת, ערך אמיתו המיוחדת. למצוא ולהעלות בנשמת העם את אורו העצמי, המיוחד. לאור הזה, ורק לאור הזה, יוכל גם לראות בבהירות היותר אפשרית את נגעי העם וגם לגלותם לכל מראה עיני העם. ואז יגלה את הנגעים האמיתיים, שהחיים נפגעים בהם ונפגמים בהם, יגלה בשביל לרפא, בשביל לעשות ניתוח. ויהי הניתוח קשה, ויהי הכאב גדול, – אבל יהי, ככל האפשר, ניתוח מן השורש, יהי כאב, יהיו חיים! אולם לעולם לא יבוא לראות נגעים לאורם של אחרים, המטיל צל על כל הנפש, כאילו היא כולה נגע אחד, לא יבוא לעסוק בחיטוט וניקור באשר נראה לו כנגע לאור הזר, בחיטוט וניקור לבטלה, ללא הועיל וללא תקווה להועיל, בחיטוט וניקור, שאינם אלא בבחינת איזמל בבשר המת ואין בכוחם אלא להרעיל את החיים ולהרקיב את הנפש עוד יותר. הן בעצם לא גילוי הנגעים ואפילו לא הניתוח עיקר, כי אם האור, ששופכים עליהם, האור שבנשמת העם, האור הזה הוא הבוער בנגעים, הוא השורפם והוא המרפאם, ורק לפי מידת האור, לא פחות ולא יותר, נרפאים הנגעים. ובאין אור עצמי זה, אין גם מקום לריפוי, – דבר זה ברור למדי, ואין צורך לבררו או להוכיחו. ומעלה הסופר את האור בנשמת העם על ידי הארת עצמו באור הזה. ההארה החדשה, המעוף החדש, שנשמת האומה מקבלת באישיותו של הסופר על ידי חינוכו העצמי, – הנה היצירה המשותפת, היצירה הלאומית של האומה והיצירה האישית של הסופר כאחת, הנה הלהבה המדליקה, הנה שיעורי ההסתכלות. היצירה, למשל, של טולסטוי או של דוסטוייבסקי, הם טולסטוי ודוסטוייבסקי בעצמם, טולסטוי ודוסטוייבסקי על כל אורותיהם וצלליהם – יצירותיהם הספרותיות אינן אלא פירוש, שאין להבין את הפְּנים בלעדיו – יצירה רוסית מכף רגלה ועד קדקדה. על כן יצירותיהם כל כך טבעיות וכל כך פועלות על הנשמה הרוסית ובכלל על כל נשמה חיה, ככל דבר חי וטבעי. להפך מזה, אפשר, כמדומה, לאמור, הוא, למשל, היינה, אשר צורתו הרוחנית, כפי שיצאה מתוך חינוכו העצמי הלקוי, היא בשביל היהודים יותר מדי גרמנית ובשביל הגרמנים יותר מדי יהודית. לפיכך גם שירתו, אם כי מצד עצמה היא יפה מאוד, כי יש בה הרבה מן הטרגיות של הנפש הקרועה והלקויה, מן הטרגיות האנושית היפה, השירית, בכל צורותיה, אבל מצד ערכה החינוכי, מצד כוחה לגדל ולחזק את השלמות הנפשית, לאחד ולרכז את כל כוחות נפש בנקודתה המרכזית העצמית, שזה העיקר בחינוך האמיתי, העצמי, היא לקויה מאוד בין ביחס ליהודים בין ביחס לגרמנים. מרגישים את זה בייחוד, כמובן, הגרמנים, בני העם החי, הבריא, הטבעי, בחושם הטבעי הבלתי-אמצעי.

מבחינה זו אפשר לאמור, כי הסופר ובכלל כל מי שמביא את העם לידי מחשבה, לידי התעוררות רוחנית, לידי תביעות גדולות מעצמו ולידי שאיפות עליונות בחיים, הוא מעין מכונת הכוח, המעבירה את התנועה החיונית, המתעלמת בכל רחבי נשמת העם ובכל מעמקיה, בכל ספירת החיים שמתחת למפתן ההכרה, לכוח מרוכז וגלוי, מאיר ומחמם, לכוח פועל בספירת ההכרה והמוכר. מובן, כי הפעולה הזאת צריכה להיות מתמדת, בלתי-פוסקת, כי מכונת הכוח צריכה להיות תמיד מפולשת לנשמת העם, תמיד שואבת משם חיים, ונשמת העם לה תמיד מקור שאינו פוסק, מעיין מתגבר; שהרי עצם מהות החיים היא התחדשות שאינה פוסקת, – הפסק בהתחדשות הוא במידה מתאמת הפסק בחיים. אולם הפעולה הזאת הרבה קושי יש בה והרבה צער, חבלי יצירה וחבלי לידה, מבחינה ידועה אפשר אולי לאמור, כי כל עצמה הוא הצער, ועיקר הקושי והצער הם פה הספקות, אי-הבטחון; יש פה – בייחוד במקום שיש יצירה מקורית – מעין הליכה על עברי פי תהומות או על ראשי הרים זקופים ומכוסים שלג עולמים. ומצד שני עצם הספקות ואי-הבטחון הם פה עיקר גדול: הם לגבי המחשבה היוצרת מעין אותן הרעידות, המולידות את האור. לפיכך, בכל מקום שאתה מוצא יצירה מקורית, שם אתה מוצא את הרעידות האלה, אפשר לאמור, במידה שהיצירה מקורית. ולהפך אתה מוצא, כי תלמידיהם, ובייחוד ‘חסידיהם’, של היוצרים הגדולים הם תמיד יותר בטוחים בתורת רבם מן ה’רבי' בעצמו. חסיד מארכס, למשל, הוא תמיד יותר מארכסיסט ממארכס, חסיד דארווין – יותר דארוויניסט מדארווין, חסיד טולסטוי – יותר טולסטואי מטולסטוי. והוא הדין בחסידי ניצשה, איבסן, קנוּט המסון וכו', והוא הדין בחסידי הגדולים שלנו, וכן הלאה. מכאן נשקפת סכנה לעצם היוצר – סכנת הוודאות והבטחון, שהם במובן ידוע בבחינת עמידה מלכת והליכה בדרך הכבושה, – ותהי כבושה על ידי עצמו. קבלת התורה על ידי האחרים יש לה צללים משני צדדים: מצד אחד – טשטוש הצורה במידה ידועה של המקבלים, ומצד שני – הבטחון הגמור של נותן התורה, כי הוא אמת, ותורתו אמת ואין לו אפוא צורך עוד לבקש תורה מפי החיים או מפי החיים המתחדשים והולכים. על כן אנחנו רואים לעתים לא רחוקות, כי אדם, שיצר שיטה ידועה, שנתנה דחיפה ידועה למחשבה ולשאיפות העליונות בחיים, מכיוון ששיטתו נתקבלה, שוב אינו יוצר חדשות, כי אם הולך לשיטתו ובמובן ידוע מעכב את מהלך החיים, במקום שאלה אינם נכנסים לתוך שיטתו או אינם מודים בשיטתו, ובכל אופן אינו נותן דחיפות חדשות לחיים. וכמה אתה בכלל מוצא יוצרים חוזרים על עצמם מתוך שהגיעו למדרגה של בטחון גמור. ויש עוד טענה אחרת. במידה שהסופר-היוצר רואה את כוחו הולך וגדול על העם, במידה שהוא רואה את עצמו עולה ואת העם כורע ברך לפניו, כורע לעתים בתוך הביצה או סתם מתגולל ברפש, במידה שהוא רואה אור גלוי בחוץ ואינו רואהו בנשמת העם, – לא ייפלא, אם הוא לעתים יפנה מזה למעלה, יסתתר בשפריר חביון של הבדידות העליונה או ייתן עיניו במה שיש בחוץ ויעלים עיניו מאשר למטה מבפנים, מאשר בתוך התהום.

כל זה יש בו בכדי להביא לידי מחשבה: אולי לא למוֹתר לפרקים ידועים לתת לסופר מקום להינער קצת, להתבונן קצת לעומק, לבקר את חשבונותיו עם עצמו ועם העם. וזה יעשה אולי היובל (כמובן – ‘אולי’, שהרי גם זה מוטל בספק גדול). אולם באופן כזה הרי שהיה היובל צריך לקבל צורה אחרת לגמרי. לא הערצה ולא הערכה (תמה אני, אם בכלל כשר וישר להעריך את הסופר בפניו, בחייו; והערכת ערך יצירתו הלא היא עניין לביקורת של כל ימות השנה), – פה יש תביעה, והתובע הם החיים בעצמם. לא הסופר כשהוא לעצמו צריך להיות פה בעיקר העניין לענות בו, כי אם העם וחיי העם. אם לתת מקום לסופר לתבוע מעצמו תביעות חדשות, – הרי זה אומר לתת לו מקום לראות תביעות חדשות בנשמת העם, דרישות חדשות בחיי העם, אם מתוך חיוב, מתוך התחדשות רוח העם מאיזה צד שהוא, מאיזו פינה שהיא, או מתוך שלילה, מתוך פגיעת החיים מצד חדש בנגעי העם, שהראו מחדש על הצורך לעסוק בריפוים מצד זה. ובכן, לפי מהלך מחשבה זה, צריך היובל להיות מעין יום מועד למועצה לאומית בזעיר אנפין, למועצה, אשר הספרות מקומה והסופרים – באי-כוח האומה, הבאים, בהזדמנות זו של השלמת פרק ידוע בפעולתו החשובה של אחד מטובי בניה, לבקר מחדש את ענייני האומה, את חשבון החיים וחשבון הנפש שלה, לברר מה נתחדש בהם ומה נשתבש בהם בפרק הזמן הזה, בעיקר מבחינת פעולתו של הסופר, להאיר כל אחד מפינתו צד החיים הקרוב אליו, שיש לראות בו התחדשות ידועה, השתנות ידועה, ומתוך כך יש לראות רשמים מהשפעתו של הסופר או יש להרגיש בחוסר השפעתו.

[ג]

אתרשה, ליתר בהירות, לבאר את הרעיון על ידי שני משלים מן הקובץ שלפנינו, בחשבי לדבר מובן מאליו, כי לא באתי בזה לנגוע בערכם של המאמרים או להיכנס לרשותם של כותביהם. למשל, לו במקום ‘שירתנו החדשה’ היה בא ‘יישובנו החדש’ או ‘המהלך החדש בעבודתנו היישובית’, שהיה מואר מצד השירה שיש בו ביישוב החדש או שאין בו בכלל ומצד יחסו אל שירת ביאליק בפרט; או במקום ‘לפני ארון הספרים’ היה בא מאמר על העיתונות הארץ-ישראלית או על הספרות החדשה בארץ-ישראל, מואר גם הוא מצד זה, וכן הלאה (כמדומה, כי פה יש מה להאיר ומה לברר. וכן בכל מקום שיש קוראים לסופר) – הבירור הזה, ואפילו השגיאות, ואפילו הליקויים של הבירור, היה משמש לסופר מעין רמז או מעין ניצוץ להתעוררות חדשה בעבודתו הספרותית בעתיד, ולעם – לחלק החי, המרגיש והחושב שבעם – מעין רמז להתעוררות חדשה בעבודת החיים בעתיד.

וכשאני פונה מצד זה אל הקובץ אני שואל את עצמי: איזה רמז יוכל ביאליק למצוא בו, ואיזה רמז יכולים אנחנו, העובדים, למצוא בו?

מובן, כי ניגשתי אל הקובץ לא מן הצד המעשי שבעבודתנו ובחיינו ולא מן הצד הרעיוני, כי אם מצד תביעות הנפש החיה. נעימה חדשה, או לפחות צליל אחד קל של נעימה חדשה, ביקשתי. צליל אחד של נעימה, הנחוצה לנו כל כך, צליל אחד חדש, אשר יגיד דבר-מה גם לביאליק. ביקשתי – ולא מצאתי. מצד אחד שוב אותם ההערכה והחלל, ומצד שני, שוב אותו קול ענות חלושה מתוך ביטול עצמי ואותו קול ענות גבורה מתוך נצחון על ר' ופסי, שוב אותה הקינה על ארון הספרים, על צרות חיינו וקוצר כוחנו לחיות, על עוון עם הספר וכו‘, שוב אותה האמת שבביטול היש שלנו (קרי: שבהתבטלותנו בפני אחרים) ואותה הגדולה עם הישועה שבהמתת העבר וכו’ וכו'. יש, כנראה, מאושרים, בעלי מדרגה, המבינים את כל זה, החיים את כל זה, אני – למה אכחד? – אני לא זכיתי לכך. עיני לנוכח יביטו, אל אשר לפנַי, אל החיים, ואינני מבין, איך יחיה אדם, כשפניו מופנים תמיד אחורנית. אינך יודע, אם להאמין, כי המביטים כך יש להם עיניים גם מפנים גם מאחור, או לחשוש, שמא גם מפנים גם מאחור אינם רואים אלא מהרהורי לבם ומתוך אספקלריות המאירות משל אחרים.

הדבר, כמדומה לך פשוט. היו תנאים שהולידו מה שהיה בעבר, כשם שיש תנאים, שמולידים מה שיש היום, אלא שהתנאים של היום הם לפנינו, אנחנו חיים בהם ובמידה ידועה יש לנו אפשרות לפעול עליהם, בעוד שהתנאים של העבר הם דבר שעבר, שאין ביכולתנו לעשות בו כלום. ומה שהשאירו לנו התנאים של העבר, אם הוא ברוח עצמותנו הטבעית, לא תועיל כל מלחמה בו, וגם אין להילחם בו, ואם לא – או שהוא נגלה לנו בצורה ממשית, חיה, ואנחנו נלחמים בו, בצורתו החיה של היום, או שאין בו ממש ואין שום צורך להילחם בו. למשל, פה, לפנינו, היום גילו החיים את נגע הפרזיטיות בכל כיעורו ובכל רקבונו. כמדומה לך, כי כל כוחנו לעשות להבראת העם צריך להיות מרוכז בעבודה זו של ריפוי, של ניתוח, של ניקוי האוויר, של בירור התנאים המפריאים את הנגע בהווה. ומה פה מסורת אבות, ביטול היש וכו'? לפנינו נגע ממשי שעלינו להירפא ממנו, איך שהוא אָפיינו, – ולמה להסיח דעתנו מן העיקר ולכלות כוחנו לבטלה? מתוך ביטול היש והמתת העבר לא ילך אף איש אחד לעבוד, כשם שלא ילך מתוך מוסר היהדות במובנו הרגיל וחיוב העבר, – את זה אפשר להגיד בבטחה גמורה, את זה אנחנו רואים בכל מקום ובכל זמן. פה דרוש ניתוח אחר וסממנים אחרים לגמרי. הנגע הוא יותר מדי עמוק בנפש האדם בכלל, ותאי הגלות – תנאי הגלות ולא המסורת – העמיקוהו עד להשחית. וכן בכל. כך מדברים החיים, האמת שבחיים.

ובכלל כל המלחמה הזאת במסורת אבות, באפיינו וכו‘! היה נטע, שנעקר משרשו והוטל בתוך מרתף אפל, וכמובן, נעשה חלש, חיוור, אי-טבעי. מה תקנתו? הנוטעים הפשוטים, שטיפלו בו מתוך חיבה פשוטה, אומרים בפשיטות: הוציאו את הנטע מן המרתף ונטעוהו בקרקעו הטבעי, בכלל הוציאוהו מן התנאים שאינם טבעיים, תנו לו די אוויר ואור – זהו התנאי הראש והראשון, אם רוצים אתם להחיותו, להצמיחו ולהפריחו כמקדם. כמה שאתם יכולים לעשות במובן זה – עשו, כי דרך אחרת אין. בזה צריכים להיות מרוכזים כל מחשבותיכם וכל מעשיכם לטובתו. השאר – מה שצריך יהיה לזמור, תזמרו בעתו בעת שהחיים ידרשו את זה דרישה חיה, כדרכם; מה שצריך לחתוך – תחתכו; והרב מן הרקוב וממה שאינו חי ייפול מאליו, בכוח החיים, במידה שהנטע ישוב לחיות חיים טבעיים. אבל הנה באו המלומדים, שלמדו בוטניקה בחוץ-לארץ, ובדרו את הנטע מתוך כל המיקרוסקופים שבידם ובהשוואה אל נטעים אחרים, שלקחו להם למופת, ומצאו, כי עיקר הרע הוא בשורש ובגזע, שהיו פסולים מתחילת בריאתם (והמרתף? – את המרתף הרי אין להכניס אל תחת מיקרוסקופ). קודם כל, אומרים הם לנו, צריכים אתם לכרות את הגזע עם השורש, אם רוצים אתם, כי הנטע יהיה ראוי להתקיים ככל הנטעים המהוגנים, להשאיר צריך רק את היונקות הרכים, שצמחו היום. העיקר הוא לכרות את הגזע עם השרשים – זהו הכל. והשאר? איך יתקיימו היונקות חיים ושלמים? איך ישתמר הנטע בשלמותו, בצורתו, ובתכונתו הטבעיות, המיוחדות לו לעצמו? אם יש לך אמונה פשוטה, תוכל להאמין, כי הם בוודאי יודעים מה שהם רוצים, לפי שעה אנחנו רואים רק את הקולות והקינה וכו’, שנזכרו למעלה.

הזהו הטון? הזהו הטון שיעורר אותנו לעבוד כמה שאנחנו יכולים לעבוד, לחיות כמה שיש בנו כוח לחיות, להתגבר על מה שיש להתגבר? הזהו הטון שיגיד דבר-מה לביאליק? ביאליק הרי לא גמר עוד, כמדומה, את חשבונותיו עם העבר, ועוד להפך, כולו שקוע בעבודה של גשירת גשר בין העבר ובין היום. אמנם שוללי העבר מונים אותו בכך, אבל ביאליק, יש לחשוב, יש לו דעה משלו, שאינה עשויה להיבטל מפני רוחב דעתם או תוקף דעתם של אחרים. בכל אופן רואים אנחנו, כי ביאליק אינו נישא בזרם ואינו נלחם ביום האתמול מתוך היפּנוז של התבטלות בפני אחרים. ביאליק הוא יצירתנו הלאומית במידה שהוא יצירת עצמו; יצירה, אשר לעומק העצמות הלאומית שבה אין כמוה הרב בקרב הסופרים בדור הזה; יצירה, היכולה להגיד דבר-מה על עצמותנו הלאומית. ובזה כוחו. אולם ביאליק הוא משורר הגלות (במובן המשובח והמעולה), ומארץ-ישראל היה צריך לשמוע נעימה אחרת, חדשה, צלילים חדשים.

יאמרו: מאין לקחת נעימה חדשה או אפילו רק צליל אחד קל של נעימה חדשה, אם אינם, אם חיינו כל כך קטנים, ריקים (וכו', כידוע)? – אבל הוא הדבר – שישנם, הנפש מעידה עליהם – שישנם. מאיזה מרחק לא ברור, מאיזה עומק סתום, באים לעתים לא צליל אחד. כי אם ים של צלילים, צלילים ערטילאים ומשמשים בערבוביה, צלילי אור וצלילי חושך, צלילי שמחה של מעלה וצליל תוגה של מעלה, בייחוד צלילי תוגה של מעלה, המפייסים כל כך! תוהו-ובוהו של צלילים, שאין להם יוצר, שאין להם תיקון. הלא מנשבות עלינו רוחות מכל הצדדים ומכל המעמקים, ובייחוד רוחות-צפוניות, – אבל אין כינורו של דוד! רבים המבקשים כינור לשירתנו, – אבל מי ייתן לנו כינור לצערנו! יש לנו תנים לבכות ענותנו, יש לנו אנקת חלל, בייחוד יש לנו קינים והגה והי של ייאוש לבטלה עם שאגת ארי – אם רצונך לקרוא לו כך – על חטאים שחטאנו ושלא – חטאנו, – אבל כינור לצערנו, כינור שיעלה את צערנו לשרשו העליון – אין, אין. צערנו חנוק, מרוסק, מלא רעל, בייחוד מלא חול – עמנו הוא בגלות. דין ‘לפום צערא – אגרא’ אינו נוהג בנו; אנחנו בנידון זה בבחינת ‘מה שקנה עבד קנה רבו’: האחרים יעשו להם מצערנו מטעמים לפי טעמם הם, ואנחנו את קובעת כוס התרעלה, את שמרי הצער, אנחנו שותים, מוצים, מוצים באיזו תאווה משונה – את זה הלא מרשים לנו גם האחרים בכבודם ובעצמם, ואנחנו, כמובן, איננו מעיזים לבלי לקבלו בכל הכבוד הראוי, – אבל את עצם היין של כוס התרעלה, את השירה שבצער, את הגבורה שבצער, את היצירה שבצער, אין טועם ואין מטעים לנו. אין אפילו הרגשת צורך בזה או הודאה במציאות טעם כזה. למה – אם הרעל הוא סם-המרפא היחידי בעיני רופאי הנפש או בוראי הנפש שלנו. וכמה כל זה מוסיף עוד להרעיל את חיינו ולהרקיב את רוחנו! אם כל קטיגוריה ארסית על היהודים בפי אחרים מושכת אחריה מחשבה: מילא, מה שאומרים אחרים, – אבל מה יאמר, מה יחשוב, מה ירגיש, הדור הצעיר שלנו או החלוץ, ההולך בשורה הראשונה, הנותן את הטון של הדור הצעיר שלנו? האם בעיניו אין כל זה ביסודו – כלומר כי כל עצמותו פסולה מעיקרה – אמת גמורה, שעלינו, אם יש נפש כל שהיא, להודות בה, להודות בה ולהיות לאחרים בכל עצמותנו, כלומר להיות למין ספוג, הסופג את הכל ושאין בו משלו כלום? והמחשבה הזאת אינה מחשבה עוברת, כי אם רודפת אחריך כהאלוּצינאציה, לוחצת את הלב, כקוֹשמַר קשה, מבעתת כרוח רעה בכל הזדמנות של עלבון ושל קטיגוריה מבחוץ, שאין לנו, ב“ה, מחסור בהם, או של אַפּוֹלוֹגיה והתנצלות מבפנים, שגם בהן אין לנו, ב”ה, מחסור. אבל בייחוד בכל אשר אתה חושב על דבר עבודתנו הלאומית, על דבר יצירתנו העצמית. יצירה עצמית במקום שהעצמות פסולה מעיקרה!

והמחשבה הזאת אינה יכולה לבלי להוליד מחשבה אחרת, לא פחות, אם לא יותר, מרעילה: העוד חי העם, שזו היא האמת של הדור הצעיר שלו, של בניו ובנותיו שאינם נתונים לעם אחר? העוד חי העם, אשר בנשמת הדור הצעיר שלו, בנשמת יורשו הבלתי-אמצעי, ניטשטשה האמת האחרת, האמת החיה של ה’אני' שלו, החי את עצמו בכל שלמותו, בכל אורותיו ובכל צלליו, – ניטשטשה במידה כזאת, שאין הוא רואה עוד את ליקוייו לאורו העצמי, לאור אמיתו זו העצמית, כי אם לאורם של אחרים, וממילא אין לו באמת אלא אמת זו שבאה לו ביחד עם האור מאותם האחרים? אני לפחות אינני יודע ואיני יכול לצייר לעצמי ירידה עמוקה מזו, ריקניוּת נפשית מוחלטת מזו, של אדם (ושל עם) מכחש בעצמו, מבטל את עצמותו, איך שהיא עצמותו. מי שכופר בעיקר ה’אני' של עצמו, איך שהוא ‘אני’ זה, עד לחשבו ללא ראוי להיות אדם, עצמי, צלם לעצמו, הוא באמת אינו ראוי להיות אדם. לו אין באמת שום תקנה. מירידה כזאת לא תרים את עצמך, על עצמך – ויהי כוח המליצה גדול שבעתיים – לא תעלה את עצמך, אפילו אם תהיינה ידיך חזקות ושערות ראשך ארוכות כאותן של הגיבור הידוע, שהוציא את עצמו בציצית ראשו מן הביצה. עם ישראל לא כיחש בעצמו בתוך כל הרדיפות, העינויים, הבוז והחרפה, שאין העולם יודע דוגמתם, לא כיחש בנוולותו היותר נוראה, – ומה עלובה האמת, שאין לפניה הבנה במה שיש במידה כזו כשהיא לעצמה! עלובה שבעתיים האמת, הבאה לבטל מידה כזו! אכן יש תעודות עניות באמת זו, אבל לא לעם ישראל, כי אם לבניו, הדוגלים בשמה!

אמת! – אומרים לנו. אבל הלא גם ביאליק, למשל, מדבר אמת! בזה, כמדומה, הכל מודים, – ומדוע אין רעל בדבריו? מעולם לא הרגשתי רעל בדברי ביאליק, כי לא הרגשתי רוח זרה. כמה שהוא זועם, מקלל, מחרף, מגדף, מדבר את האמת היותר מרה והיותר קשה – ואולי בייחוד בשעה שהוא מדבר את האמת והיותר קשה – תמיד אתה מרגיש, כי רוחנו הלאומית, היא ולא אחרת, היא ולא זרה, מדברת מתוך גרונו.

אולי לא הייתי בכלל צריך לכתוב את הדברים האלה, אבל הלב ‘אינו יודע חכמות’, הלב כואב, והיד נשמעת לו וכותבת. ואם לאמת – הרי הדברים אמת. סוף סוף גם אנחנו, כל בני העם הנתון לבוז ולחרפה הזה, גם אנחנו, שלא זכינו להשיג את האמת העליונה שבבוז ובחרפה האלה, – סוף סוף גם אנחנו אדם אנחנו, גם בקרבנו יש לב, לב אדם ולא קש וגבבא, גם לבנו כואב, כואב על כל מיני הפורענויות והעלבונות שאין דוגמתם – ובכללם גם העלבון, שאיני יודע גדול ממנו, של ה’חמלה' שחומלים עלינו בגודל נפשם משיגי האמת העליונה משלנו – כואב את נגעינו הפנימיים, שותת דם על עוונותינו וחטאותינו, גם לנו יש רגעים של ‘תפילה לעני כי יעטוף’ ושל ‘ממעמקים’. מכל זה – כמו גז מאיר מכל מיני פחמים וגם מכל מיני אשפה – כמה כוח היה יכול לצאת לנו לעודד אותנו, לאמץ את רוחנו, לחזק את ידינו בעבודתנו הלאומית, לוּ לפחות נשארה בנו בריאה וטבעית הכרת ערכנו האנושי, לוּ לפחות נשארה בנו די חירות אנושית להכיר, כי אדם אנחנו, כי סובלים אנחנו, סובלים ולא נבלים, לפחות לא יותר נבלים מאלה, שאנחנו עפר תחת כפות רגליהם ושמעמידים אותם לנו למופת; אוי, כמה, כמה זקוק, כמה, כמה ראוי העם הבודד, הערער, המופקר הגדול הזה, לסעד מוסרי, לנפשיות מעודדת, לנפשיות בריאה, פשוטה, טבעית, וכמה, כמה היה הסעד הזה מביא לו ברכה ומרפא!

[ד]

אולם כינורו של דוד יכול לשוב לכוחו רק פה, בארץ-ישראל, ופה אנחנו בייחוד זקוקים לו בעבודתנו שאינה עוד עבודה, בחיינו שאינם עוד חיים. ‘אין השכינה שוֹרה אלא מתוך שמחה של מצווה’, ואני הייתי מוסיף: אף מתוך צער של מצווה, – אבל מתוך צער בריא, טהור, ולא מתוך צער חנוק, מרוסק ומלא רעל, מתוך צער גלותי. הן בעצם רק פה אנחנו מתחילים להרגיש הרגשה חיה את צערנו הלאומי. דומים אנחנו פה במובן זה לאדם, ששכב ימים רבים בחום, בחוסר הכרה, – בשעה שהחום עבר וההכרה שבה אליו. רק אז הוא מתחיל להרגיש הרגשה חיה את מכאוביו, רק אז הוא רואה בבהירות מוחשית את חולשתו, ברצותו לקום, להניע יד ורגל – ואינו יכול. רק אז הוא מתחיל לדאוג דאגה חיה לחייו, לעתידו. פה כאילו עצם צערנו מוצא לו אפשרות להבריא, לצאת חירות, כי פה יש לו מקום לבקש לו גאולה, להיות נפדה בכוח ממשי, ונשקע עמו ביצירה. ולפיכך, מאותו הטעם עצמו, מורגש פה בייחוד, כי אין לו גואלים, מורגש בייחוד כל רעלו הגלותי וכל תשישותו הגלותית. ולפיכך, לפי כל האמור, מורגש פה כל כך בכלל החלל הריק; מורגש, כי חסר דבר מה; מורגש מן השעה הראשונה לבואנו הנה. זוכר אני את הרושם הראשון, שעשו עלי החיים בארץ-ישראל. זה היה במושבות יהודה. האנשים עשו עלי רושם טוב, והחיים במושבות היו אז, לפני שתים עשרה שנה וחצי, יותר פשוטים, וגם היחסים היו יותר פשוטים. לא היתה עוד כל כך הרבה אירופיוּת וגם עירוניוּת לא כל כך הרבה. האנשים והחיים היו אז קרובים אל לבבי. ובל זאת הרגשתי תיכף איזו יבשת, איזה חול, איזה חוסר שירה בכל, ואפילו בדברים, שבגולה עוד נשארה בהם מידה ידועה של שירה, כמו בשבת, בבית הכנסת וכו'. והחסר לא נמלא בשלמות עד היום. בעבודה ובחיי עבודה יש שירה, ולעתים הרבה, הרבה שירה, אבל אין השירה שלמה. חסר דבר-מה, בייחוד מורגש זה בשבתות ובחגים, בייחוד – בחגים. מי שלא ראה לנפש העובדים הצעירים בחגים הגדולים לא יבין את זה, ואולי אף לא יאמין בזה. וכך אתה רואה דבר משונה: החול שלנו הרבה יותר יפה מן החול של אחינו שבגולה, והשבת והחג – הרבה יותר יפים בגולה. ניסו אמנם לעשות חגים חדשים. אבל לעשות חגים לאומיים על פי הסברה והחשבון, – האין זה ממש כמו ‘לעשות’ שירה על פי הזמנה? חסר פה דבר-מה בשירת החול: כי מה הוא החג, אם לא תמצית השירה שבחול?

יאמרו: המלאכותיות גורמת. הרבה מונים אותנו במלאכותיות, במלאכותיות בעבודה, בדיבור העברי, בכל חיינו. והרבה איסטנסים יש, אשר הרגש האסתיטי שלהם מביאם להסתלק מכל זה ולעמוד מן הצד. מובן, כי דרך כזו הרבה יותר קלה ויותר אסתיטית מאשר לגשת פשוט אל העבודה ולהשקיע בה הרבה רצון, הרבה מרץ, הרבה מן היופי הנפשי – אם באמת יש שם יופי, – אשר יטהרו אותה במידה זו מן המלאכותיות. כי בעצמו של דבר יש כאן טעות. מלאכותיות הכרחית, יותר נכון, חוסר התכשרות והסתגלות בעבודה חדשה, בעבודה לשם השגת מטרה טבעית, בעבודה שמתוכה עצמה באה ההתכשרות וההסתגלות, אינה בעצם מלאכותית. העיקר היא פה ההתאמצות; אם ההתאמצות טבעית, כלומר נאמנה, תקיפה ומתמדת, הכל טבעי, כי היא מביאה להשגת המטרה הטבעית המבוקשה. ניקח למשל את תחיית הלשון. כמה קיתונות של לעג וגם של שופכין נשפכו על ראשי אגודות חובבי שפת עבר, ובכלל על ראשי דוברי עברית הראשונים, על המלאכותיות שבכל שאיפתם ובכל עבודתם, על שהם מסגפים את עצמם ואת שומעיהם וכו', כידוע (מה שהיו ביניהם הרבה ריקנים, אין זה ממעט את ערך הרעיון והעבודה להגשמתו ואינו מצדיק בשום פנים את יחסם של בעלי האסתיטיקה שלנו אל כל התנועה הזאת, שהרי בלי זה איי-אפשר בשום תנועה חדשה). ובכל זאת לולא המלאכותיות הזאת ההכרחית לא היתה לשוננו באה למצבה של היום. אמנם גם היום מרובה המלאכותיות בדיבורנו העברי, ולפיכך נמנעים הרבה מן האיסטנסים מדבר עברית. אבל, כאמור, יותר מטעות, מחסרון הנה, אין כאן. מלאכותיות, חוסר ההתכשרות והסתגלות יש בדיבורנו העברי, באשר טבע הדבר מחייב את זה, אבל התאמצותנו לדבר עברית, לעשות בכוח הדיבור את לשוננו ללשון חיה טבעית, אינה כלל מלאכותית. היא – עד כמה, כמובן, שהיא אמיתית ולא מזויפת – היא עצם החיים, עצם הטבעיות כך הוא כל חידוש בחיים בתחילת בריאתו, כל תנועה בראשית צמיחתה. כל שחייה נגד הזרם או לרוחב הזרם היא דבר מלאכותי, אבל היא מביאה אל החוף המקוּוה, היא המביאה לידי הטבעיות המבוקשת. וכן היא גם עבודתנו וכל מה שאנחנו עושים מתוך שאיפה לטבעיות. את זה היו צריכים לזכור, בזה היו צריכים להתבונן, הרבה להתבונן, רבים מקרב העובדים והעושים, ועל יד כך היו ניצלים, מצד אחד, מהרבה איסטנסיות לבטלה, ומצד שני, מהרבה מלאכותיות באמת. תהי התאמצותם טבעית, אמיתית, די עמוקה, די תקיפה ומתמדת, – אז לא יהיה להם מקום להתאונן על מלאכותיות, כי לא תהיה מלאכותיות.

לא פחות היו צריכים להתבונן בזה אלה, הרואים אמת בביטול היש שלנו וגבורה במלחמה במסורת-אבות, המרובים היום כל כך בקרבנו, המרובים גם בקרב אותן הספירות שלכל הדעות מותר היה להן ללכת לעבוד. להם אומרים החיים, האמת שבחיים: עד שאתם מבקשים אמת בווידוי על עוון עם הספר, שאין לו תקנה ושאינו מטיל עליכם שום חובה, צאו והתבוננו במה שיותר קרוב, שיש לו תקנה, ושבכוחו להטיל עליכם חובה גדולה. אם מבקשי אמת אתם: לכו לעבוד – הנה האמת! ועד שאתם מבקשים גבורה במלחמה בריחיים של רוח, צאו והילחמו בהרגלכם הגופני והרוחני, בטעמכם ובמושגיכם על דבר חיים רחבים, עמוקים יפים, ביחס הסביבה וכו' וכו' – וחיו חיי עבודה וטבע! פה בכל אופן לא מלחמה בריחיים של רוח, ויש תקנה, ויש חיים, חיים ממקורם. ואם חיים רחבים, עמוקים, אתם מבקשים, רחבים ועמוקים לא במידת האמת או המטר או יתר המידות העירוניות, כי אם במידה עליונה, – כי עתה תוכלו פה לחיות לכל מלוא רוחב החיים הטבעיים ועמקם, לכל היקפם ועמקם של חיי עולם. פה יש די מרחב לראות, כי יחסים גדולים אינם יחסים עירוניים, אשר כל גדולתם נמדדת במידת סביכוּתם, אשר האדם מסוּבּך בהם כעכביש בקוּריו, ואשר להרחיב לעצמו בתוכם הרי זה לסבך יותר, להדק יותר בקורים, לחנוק יותר את האחרים; או אשר לעלות,לגדול, בתוכם הרי זה לפסוע יותר ויותר על ראשי אחרים, אם בחומר או ברוח. פה יש מקום ללמוד יחסים מהשמים, השמש, הרוח, ההרים וכו‘, שאין לפניהם גדול וקטן, חשוב ולא-חשוב וכו’ וכו'; האדם, התולעת והם עצמם וכל העולם כולו – הכל אחד.

[ה]

מרגיש אתה, כי לא בשמים הוא הדבר החסר לנו, כי קרוב הוא בנשמתנו וברצוננו להביאו לידי גילוי, אבל עיקרי הוא הדבר, יסודי, ואנחנו לא תפסנו אותו. הרבה, הרבה אני חושב בזה, – ואיך אפשר לבלי לחשוב, אם כל מכשול,כל ביצה, הנפגשים לנו בדרכנו על כל צעד, מזכירים לנו את זה? איך אפשר לבלי לחשוב, אם פה, במקום שיש לנו אפשרות לטעום טעם חיים ממקורם, לחשבו על דבר ריפוי נגעינו, על דבר תיקון עצמנו, על דבר חידוש חיינו, במקום שגם אנשים לא יחסרו לגמרי (הן לא מלאכי מעלה אנו מבקשים), אם פה אין ידיים לפעלנו מפני איזה מעכב, שאין אתה תופסו, מפני איזה מחבל נעלם המחריב במעמקים מה שאנו יוצרים על פני השטח? ולא אחת אשא גם אני עיני אל ההרים: מאין יבוא עזרי? וכמעט: כמעט – אותה התשובה, אם כי מבחינה יותר פנימית: ‘עזרי מעם ה’ עושה שמים וארץ‘. חסר לנו הרעיון הדתי, הרעיון, כי אנחנו באים קודם כל לקבוע לעצמנו יחס חדש אל הטבע ואל סוד ההוויה והחיים, רעיון אנושי-עולמי, יסוד החיים והעולם, שליט יחידי בכל רחבי הנפש ובכל מעמקיה; חסר לנו היחס הדתי בעבודתנו הלאומית, אותו היחס, שחולל דתות כבירות כוח, מחדשות פני תבל, וממילא חסרה לנו האמונה הדתית בכל מה שאנחנו עושים. בלי כוח נפש, אדיר, איתן, אנושי-עולמי כזה, מסופקני, אם נרחיק ללכת. ולא לחינם אין העם מאמין בישועה בלי כוח שלמעלה מדרך הטבע. אם קרה לך לעַשֵב בקרב מְעַשְבים ביום רוח בשדה רחב-ידיים חרוש, גלוי, ערום, שרק נטיעות קטנות בנות שנה-שנתיים פזורות בו, וראית עשבים, קוצים מכל המינים, – יַנבוטים חַגות וכו’, גדולים וקטנים, רובם ירוקים, ירוקים, רעננים, רעננים, מתגלים מכל הצדדים מתחת המעדר של כל מעשב, ונישאים לכל רוח, לכל הצדדים, על פני כל השדה, – אז בלי משים תעלה על לבך מחשבה: הנה סמל עם ישראל בזמן הזה! ואם להוסיף עוד, כי פה ושם נדחפים עשבים, ינבוטים, חגות וכו' מסביב לנטע רך, מקיפים אותו מכל הצדדים, נלחצים אליו, כאומרים: 'היה לנו תומך ועוזר, היה לנו מחסה ומגן! ובינתיים הם לוחצים אותו, חונקים אותו, כופים אותו לארץ, וכמובן, לשווא, כי הנטע חי, והרוח בעזרו, – אם להוסיף גם את זה, והיתה התמונה שלמה. ואתה מהרהר: כמה, כמה חיים, כמה, כמה כוח פנימי יוצא מן הכלל דרוש היה לעשבים האלה בשביל שישובו וידבקו בשרשם ויחיו!

מי ימלא לנו את החסר? מי ייתן לנו את הכוח? אני אינני מצפה לנביא ואינני מבקש נביא. הנביא לא יגאל את העם, כי הנביא לא יגאל את האדם, הנבואה צריכה להיות שורה על כל העם, על כל האדם, זאת תהיה הגאולה השלמה, הגאולה האמיתית, אם יש גאולה לאדם. גאולה על ידי נביא תהיה שוב ממין הגאולות, שכבר היו לעולמים ושהביאו לעולם רק שנאה ושקר עם כל תולדותיהם ותולדות תולדותיהם. זאת תהיה שוב גאולה לפיות ממללין רברבין, לדמיונות נלהבים וכוזבים, לתקיפים מכל המינים, אם תקיפי האגרוף או תקיפי המוח או תקיפי הרוח, אשר, מבחינת הגאולה האנושית, אין המרחק ביניהם גדול כל כך, כמו שנראה בהשקפה ראשונה. העם – הנה הנביא, האדם – הנה הגואל! ואני מאמין בכוח העם, כל עוד אני מאמין באדם, כל עוד אני מאמין בחיים. אולם ממקום שאני רואה את כוח העם, משם נראה לי, כי קודם כל קשה לנו הרוח אשר בחוץ, הנושאת אותנו לכל הצדדים ואינה נותנת לנו לשוב אל עצמנו ולהידבק בשרשנו. קודם חסרה לנו חירות נפשית, אמונה טבעית בעצמנו, רצון חזק, – חסרה לנו נפשיות בריאה, פשוטה, טבעית, בת-חורין, שירה חסרה לנו, שירת נשמתנו כמות שהיא. והמשורר, לא בתור נביא, ולא בתור מחנך, כי אם בתור משורר, בתור אחד מטובי בני העם, שיש לו מה להגיד, שיש לו מה להרעיף על לב שבור ורצוץ, על נפש דואבת ויבשה מרוח זלעפות ומכל רוחות רעות,יכול לעשות פה הרבה, הרבה מאוד. פה לפניו מרחב, שאינני יודע רחב ממנו.

ואם להגיד את כל האמת, אוסיף עוד מה שאמרתי אני פעם, אם כי הדברים יהיו בוודאי מוזרים, אם לא גרועים מזה, בעיני רבים: לוּ היה ביאליק פה, עובד וחי חיי עבודה וטבע ורואה חיים רק בחיי עבודה וטבע (שהרי באופן אחר לא ישיג בשלמות מה שיש לו פה להשיג) ושר לנו את שירת העבודה וחיי העבודה, – כי עתה הייתי נותן בעד זה את כל שיריו. לבי אומר לי כי הדברים הולמים את ביאליק, והוא יראה לעמקם, אף אם רחוק הוא מדרך זו. ובאמת פה היה המשורר יכול להיות קודם כל כינור לצערנו הגדול, שהנפש הגלותית והחיים הגלותיים לא יכלכלוהו. אבל גם כינור לשירתנו היה יכול להיות. לא שיש לחלום, כי קרובה ישועתנו לבוא, כי כבר בא היום לשיר את שירתנו, אלא שיש כאן טיפת חיים, טיפה אחת קטנה, קטנה, אשר גם במיקרוסקופ לא כל עין תשורנה, אבל טיפת חיים. בטיפה אחת כזאת יש ביד המשורר להחיות נפשות רבות, ולבי מוסיף ואומר: לא רק נפשות, כי אם גם עצמות יבשות ואפילו רקובות, לא רק פה, כי אם בכל תפוצות ישראל.

תרע"ח (1918)

מעניין לעניין באותו עניין / א"ד גורדון

[א]

אחרי כתבי מה שכתבתי בין יתר הדברים במאמרי ‘מתוך קריאה’ על חיינו הצמאים לשירה, נזדמנה לידי מודעה על דבר הוצאת ‘ספרייה חקלאית’, אשר בין יתר מחלקותיה נמצאת גם מחלקה: סיפורי כפר. הדבר עוררני במקצת. זה היה בעיני מעין מעניין לעניין באותו עניין. חשוב היה בעיני לראות,כיצד מתייחסים סופרינו, מתוך השקפתם הם, לצורך החיוני הזה. מיהרתי לעיין בפרטים. והנה לפני רשימה של שלושה-עשר סיפורים – ולא אחד מחיי הכפר שלנו, מחיי מושבותינו וחוותינו אנו! ואני עומד ותוהה ואיני יודע, אם לשאול: מה זאת? או אולי גם שאלה זו שלא מן הענין?

כשאתה מתבונן בספרותנו החדשה בארץ-ישראל מן הצד, מצד החיים ותביעתם האילמת, הרי היא עושה עליך רושם, כאילו היא לא ספרות ארץ-ישראל, כי אם ספרות בשביל ארץ-ישראל. קודם כל, אל כל אשר אתה פונה – תרגומים. על זה יש, כמובן, התנצלות מן המוכן: כך הדבר נוהג בקרב כל העמים האירופיים (למשל, ברוסיה, בגרמניה וכו') בראשית צמיחת ספרותם. זה, כמובן, בשבילנו די. יותר ממה שיש ליישב, ממה שיש עליו התנצלות, אין אנחנו מבקשים. הלאה מזה אין אנחנו נוהגים ללכת. אבל הרי גם הדברים המקוריים רובם ככולם לא מחיי ארץ-ישראל הם, – וזה הרי, יאמרו מה שיאמרו, קצת למעלה מהתנצלות! יותר מזה: אפילו הדברים מחיי הארץ – מרגיש אתה איזו מקריות: הסופר כותב מחיי ארץ-ישראל, משום שהוא בא לארץ-ישראל, ולו הביאוֹ המקרה לאמריקה, היה כותב מחיי היהודים באמריקה, ולא היה ערך יצירתו האמריקאית נופל מערך יצירתו הארץ-ישראלית אף במשהו. אין כאן אותו הקשר החי שבין ארץ לאומית ובין סופריה, למשל, שבין רוסיה ובין סופריה הרוסים, ואפילו אותו הקשר שבין רוסיה ובין הסופרים העברים ברוסיה אינך מוצא דוגמתו כאן. ולא עוד אלא שאינך רואה בסופרינו – בתור סופרים – שאיפה להיקלט, להכות שורש בארץ, אינך רואה אותם מבקשים להתחדש בתוך החיים המתהווים, להתחדש – כמעט הייתי אומר: להתהוות – עד כדי להתחיל הכל מחדש, מן האלף-בית, אינך רואה אותם מבקשים פה את עצמם, את חייהם, את עולמם. ושוב אותה התהייה: היש מקום לשאול על כך או לא?

אולם, אם בהיתר או באיסור – החזיון הזה אומר: דרשוני! לפנינו לא שאלה ספרותית ולא שאלת סופרים, – לפנינו שאלת חיים. כוחותינו בארץ כל כך מועטים כל כך בטלים במיעוטם, והיצירה העומדת לפנינו כל כך גדולה, כל כך נוראה בגדלה, עד כי אין כאן מקום להסתלק מן ההכרח לפחות לברר לעצמנו מה כוחותינו, מה יש לדרוש מהם ומה הם מחויבים לתת. השאלה היא: מי שבא לארץ-ישראל ונפש לו ומחשבה, המבקשת כאן דבר-מה, וכוח לו, אם כוח מעשי או כוח ספרותי וכדומה, – המחוייב הוא להשקיע את כל כוחו ואת כל עצמו בארץ, בחיים המתווים בארץ, בלי שיור כל שהוא, או לא? הסופרים הלא הם סוף סוף החלק היותר חי והיותר אחראי שבעם, ואם אין החובה על הסופר (בתור סופר, שזה הצד העיקרי שבאישיותו, ולא רק בתור מורה, למשל, וכדומה) להשקיע את כל עצמו להתחיל הכל מחדש, – העובדים והעושים מה כי נבוא עליהם בתביעות כאלה?

הנה, למשל, השאלה, ששימשה לי נקודת-מוצא, השאלה על דבר סיפורי כפר. אומרים: חיים מתהווים אינם בתוך כדי התהווּתם חומר מתאים ליצירה אֶפּית. אני אינני אמן ולא אבוא לדון בזה אפילו כתלמיד הדן לפני רבותיו.אבל אני הרי לא מצד האמנות בא אל השאלה, כי אם מצד החיים. החיים מתהווים, מלאים סתירות, ערבוביה, תוהו-ובוהו שבתוך כדי יצירה. ניצוצות קטנים בתוך חשכה גדולה ואיומה, טיפות חיים בתוך ים של תִּפלוּת עם רקבון לא מעט. ועל הכל – גלגל הנשימה כולו – קטנות וחולשה. אין מעוף, אין מבט מקיף עולם ומלואו, אין מידה עליונה, אין גבורה עליונה, עד כי לעתים אינך יודע, אם כאן מתרקם דבר-מה או מרקיב. אבל אם תדע או לא תדע – ואתה בתוך תוהו-ובוהו זה וכעין חלק ממנו! אינך יכול לראות את עצמך מן הצד, שופט רמים ומוציא משפט, אם לחסד או לשבט. הנך מרגיש,כי בכל רגע אתה נשפט, כי בכל מעשה ובכל תנועה אשר אתה עושה בידיך, במחשבתך, בנפשך, בכל גל של חיים שאתה חי, אתה מוציא את משפטך, אם לתקומה או לכליון. מרגיש אתה, כאילו גם הכוחות המזומנים מוכרחים פה לסבול מהפכה שלמה ולהתהפך לכוחות ממין אחר לגמרי, בדומה לגרעין התבואה, למשל, ההולך ומרקיב מידה שהוא צומח. דומה, כאילו החיים המתהווים מהווים על פי דרכם הם את הכוחות המהווים אותם. והדרך זקופה, חשכה וחלקלקה, וכל צעד מצעדיך מסוכן. דרושה זהירות, דרושה התבוננות, הבנה, התעמקות, – לא הבנה והתעמקות שכלית, כי אם הבנה והתעמקות נפשית, שירית, הייתי אומר: דתית או אולי: קוֹסמית. החיים מתהווים – ודורשים ביטוי, לא ביטוי לירי של השתפכות הנפש – או לא רק ביטוי לירי, – כי אם בעיקר ביטוי של התרכזות הנפש, של התרכזות היצירה המתייצרת, שהיה משמש למהווים נקודת-שרפה מאירה בדרכם הקשה והמסוכנה בתוך תוהו-ובוהו זה, שהם חיים בו ויוצרים בו.

ועתה השאלה: המחויבים הסופרים היוצרים להשתתף ביצירה עם העובדים היוצרים, להשלים את יצירת החיים, במצאם ביטוי בחזון, ברוח, למה שמצאו אלה ביטוי במעשה, למען תהיה יצירת החיים יצירה אחת שלמה, או לא? והביטוי הזה, אין לנו שום הוכחה, כי הוא מחויב לקבל דווקא צורה של סיפור. מי יודע? אולי תהיה זו צורה חדשה לגמרי? אולי צורה שלא היתה עוד לעולמים?

נצייר לנו לרגע סופר בעל כשרון יצירה מקורי גדול (וסופרים כאלה הלא ישנם בארץ, יהי מספרם שניים, שלושה, יהי פחות, יהי יותר), שהשקיע את כל עצמו בארץ, ממש כמו שמשקיעים את כל עצמם העובדים הנאמנים, המחזיקים מעמד. אין לפניו ארץ אחרת, חיים אחרים, עולם אחר, או שכל

אלה ישנם בשבילו רק במידה שהם קשורים בארץ-ישראל. פה מרכז ה’אני' שלו, פה מקור חייו, מפה מתחילים חייו. פה הוא כתינוק שנולד, המתחיל לחיות הכל מחדש, מתוך החיים המתהווים, מתוך עצמותו המתחדשת, מתוך תוהו-ובוהו זה, שהוא עם כל עצמותו חלק ממנו. האדם, האומה, היחיד, החיים, העולם – הכל פה חומר היולי אחד, הכל הולך ומתהווה מחדש, הולך ונברא בריאה חדשה. ובתוך הכל – רוח היוצר, כוח היצירה של הסופר. הייתכן, האפשר, שלא ימצא זה ביטוי למה שהוא כל עצמו, כל חייו, כל יצירת חייו? יותר קרוב לראות, כי הוא היה מוצא, כי היה יוצר ביטוי חדש, צורה חדשה של ביטוי, צורה מתאימה לחיים המתהווים, ואולי – מי יודע? – אולי מתאימה יותר לרוח ישראל בכלל, לרוח העם, אשר מתחילת בריאתו, אשר בעצם התייצרותו לעם לא ראה כל תמונה, – כי מראות אלהים חיים ראו עיניו!

[ב]

אולם כל זה הוא רק צד אחד של הדבר. תפקידם של סופרינו בהתעוררותנו הלאומית, ביצירתנו הלאומית הוא לאין ערוך יותר רחב ויותר עמוק, והתביעות, שחיינו תובעים מהם, יכולות להיות נמדדות רק במידת האחריות המוטלת עליהם, על סופרינו, ובמידה, כמובן, שהם מקבלים עליהם את האחריות הזאת. בקרב אומה חיה, המושרשה בארצה, הגדלה בקרקעה הטבעי, החיה את חייה העצמיים, אין הסופר אלא מליץ יָשר, כלי-מבטא נאמן לרוח האומה. רוח האומה יש לה שרשים די חזקים בכל רחבי החיים ובכל מעמקיהם, ודי כוח לה לעמוד מעצמה, לחיות ולהתקיים כל ימי החיים על הארץ. אולם בקרבנו, שהכל, כל הקשרים, שהאומה נקשרת בהם קשר אורגני לגוף אחד לאומי, עומד על היחידים, – הרי שהסופרים, היחידים היותר חיים, היותר עמוקים והיותר עשירים, הם לא רק המליצים לרוח האומה, לא רק כלי מבטאה, כי אם גם הנושאים העיקריים של רוח האומה, האחראים העיקריים לרוח האומה, אשר עמהם או אחריהם ילכו יתר היחידים האחראים, ואולי נכון לאמור: היוצרים העיקריים של רוח האומה.

הנה אומרים לנו, כי במידה שהרוח הלאומית התעוררה בקרבנו, בה במידה התעורר היחיד עם עולמו המיוחד, עם תביעותיו המיוחדות. רבים רואים בזה הופעה מפליאה במקצת, רואים בזה כעין סתירה. אולם הוא הדבר – כי בקרבנו עצם חשבונו הפרטי של היחיד, תכונה מיוחדת לו ועומק מיוחד. בקרב עם חי אין הרשויות של היחיד מעורבות ברשות הרבים, לפחות אינו מעורבות למראית עין. רשות היחיד יש לה חשבונה הפרטי, שיכול להתחשב בפני עצמו, מבלי אשר החשבון הכללי יתערב בו התערבות גלויה. החשבון הכללי מתחשב שלא מדעת בעלים, מתחשב מתחת למפתן ההכרה; לחשבון הכללי אחראים החיים, החיים הכלליים. בחיים ישנם די קשרים חיים, די כוחות מושכים מכל הצדדים, עד כי היחיד, יהי מסלול חייו רחב, יהי רחוק, כמה שירצה, יהי מסלולו מסלול כוכב שביט, – מן השיטה הכללית לא ייפרד, מתוך החיים הכלליים לא יצא. לא כן הדבר בקרבנו. שיטתנו הכללית אנו כמעט שנתפרדה, ועדיין היא קשורה רק בקשרים פנימיים, כמעט אידיאליים. לנו אין חיים מושכים וקושרים מבחוץ, אין חיים לאומיים אחראים לעצמם. כל האחריות לחיינו הלאומיים מוטלת על היחיד, על עצמותו, על כל רכושו העצמי. בקרבנו אין היחיד בחשבונו הפרטי יכול להתעלם מן החשבון הכללי, מחשבונה של האומה (וגם מחשבונו של עולם), אם אין חפצו, כי מסלולו יהיה רק למראית עין רחב, בעוד שעצמותו תהיה לקויה, בייחוד אינו יכול להתעלם, אם מסלולו העצמי הוא באמת מסלול כוכב שביט. בלי זה, בלי צירוף מה שיש כאן לצרף מן החשבון הכללי, אם מסלולו מתרחק, אין זה אומר כלל, כי הוא מתרחב, – הרי זה אומר, להפך, כי הוא נצטמצם, אלא שנקרע, אם במידה ידועה או לגמרי, משיטתו הטבעית, ונמשך בכוח המושך של שיטות אחרות. הדבר הזה אינו גלוי כל כך, ויש בו סכנה של טעות, שקשה ליחיד עצמו לעמוד עליה: בראותו את עצמו רחוק משיטתו הטבעית, הוא על הרוב זוקף את זה על חשבון רוחב מסלולו, ולא חלי ולא מרגיש, עד כמה הוא נמשך בכוח שיטות אחרות, ועד כמה על ידי כך נצטמצם מסלולו העצמי. פה דרושה התבוננות יתרה והתעמקות יתרה.

בעצם אין החשבון עמוק כל כך, כמו שהוא מסובך, מסובך בחשבונותיהם של אחרים. בעצם, אם לראות את היחיד לא כראות צב שריון, שאין לו בעולמו אלא רוחב חללו של שריונו, אם לראות ביחיד נפש חיה ובת-חורין, מרגישה את אחדותה עם כל הבריאה העולמית ועם כל אשר בה ושואפת לחיות בתוך כל הבריאה העולמית ולתוך כל אשר בה, – הרי אין כאן סתירה ואין פלא. האינדיבידואליות,הלאומיות (או האינדיבידואליות הלאומית) והאוניברסליות אחוזות ודבקות זו בזו בנפש חיה ובת-חורין כשלהבת בגחלת. אלה הם שלושת היסודות, שנפש האדם עומדת עליהם או, יותר נכון, מורכבת מהם, ושאין חיים לאחד מבלעדי השניים הנותרים. אינני יודע אינדיבידואליסטים יותר גדולים מהנביאים – ואינני יודע לאומיים ואוניברסליסטים גדולים מהם. אפשר לאמור כי עם ישראל בכלל מצטיין באינדיבידואליותו, בין בכללו, בתור אומה, בין בפרטיו. לא קשה לראות, כי עוד מתחילת עמידתו ברשות עצמו היו הפרטים שבו מצוינים באינדיבידואליות נפרזה, כמובן, בצורה מתאימה למצבם התרבותי של הימים ההם.כשאתה מקשיב לדברי הנביאים, המוכיחים אותם על קשי ערפם ומנבאים להם חורבן, פיזור, התפרדות, אם לא יחזיקו במעוז אל אחד עם כל האידיאלים התלויים בעיקר הזה, דומה אתה לשמוע, כי בת הקול המלווה את דבריהם מתוך העומק הנעלם לוחשת ואומרת, כי רק אידיאלים גדולים הם הקשר היותר בטוח, הקשר היחידי, שיש לקשור בו אישים נפרדים כאלה לגוף אחד חי, כלומר כי הקשר צריך שיהיו לו שרשים בעצם עצמותו העליונה של כל יחיד מאלה. עולמות נפרדים אינם נקשרים אלא בכוח מושך, שאין בו תפיסה ממשית.

[ג]

אמנם יש עוד צד אחד למטבע, שאין לעבור עליו בשתיקה, אם לבקש אמת לאמיתה. היחיד בגבול החיים הפיזיולוגיים הוא באמת דבר נפרד לעצמו, נבדל מן העולם, מיתר החי, מן האדם, מכל מה שאינו הוא. הצרכים הפיזיולוגיים, התאוות הפיזיולוגיות, הכאב הפיזיולוגי, האינסטינקטים הפיזיולוגיים, ובכללם האינסטינקט של חפץ הקיום ושל הפחד מפני המוות, – כל אלה הם פעולות סטיכיות של כוח גדול לעצמו, שאין לפניו אלא הוא עצמו. אחד מגיבוריו של דוסטייבסקי קורא בעידן ריתחא: ‘יחרב העולם או שאני לא אשתה תה? אני אומר: יחרב העולם – ואני תה שתה אשתה!’ כך מדברת הפיזיולוגיה, אם דוסטוייבסקי כיוון להגיד את זה או לא. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – לכאורה הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה של האדם הם שני צדדים של דבר אחד, שתי ספירות מקבילות, מהוות זו את זו, אחוזות ודקות זו בזו, כשלהבת בגחלת, אבל אין הדבר פשוט כל כך. בכל היותן יונקות זו מזו – הן שני עולמות שונים זה מזה בהחלט. הדבר יתברר במקצת עיון. האדם, מבחינת השגתו את החיים והעולם, הרי הוא כאילו עומד בין שני זרמים, השופעים לתוך נשמתו משני צדדים, משני עולמות שונים זה מזה בהחלט ומאירים אותה בשני מיני אור שונים זה מזה בהחלט: מעבר מזה – האור הגלוי של ההכרה, ומעבר מזה – האור הנעלם שלפני ההכרה; או: מעבר מזה – הצד השקוף של הראי, שהכל, כל ההוויה, כל היש ומתהווה, משתקף בו בבהירות לאין סוף, ומעבר מזה – הצד האטום של הראי, שהכל מתעלם בו לאין סוף, ושבכוחו זה הוא מהווה את השקיפות של הצד השני.

והנה, כדרך פעולתם השונה של שני הזרמים השונים האלה, כך שונה דרך פעולתן של שתי הספירות האלה. החיים הפיזיולוגיים עומדים בשרשיהם בגבול הבלתי-מוכר ומושפעים בהחלט מההוויה שלפני ההכרה, מהצד האטום של הראי. הם כאילו מונהגים בידי איזה נעלם, אשר, כאילו מחוסר אמון בהכרתו של האדם, אינו מסכים למסור לה את ההנהגה או לשתפה במעשהו או אפילו רק להרשות לה לראות את חשבונותיו עמה. ודרך הנהגה זו היא מן הכלל אל הפרטים, מן ההוויה המוחלטת, השלמות המוחלטת, האחדות המוחלטת, אל ההתהוות, אל ההשתנות, אל ההתפרטות, אל ההוויה של כליון, אל חִיוּת, שאין לפניה אלא רגע קיומה ונקודת מציאותה. דומה, כאילו התהוותם, הווייתם וכליונם של הפרטים, כל חייהם ומיתתם, ששונם ועצבונם, שירתם ותפלוּתם, ערוכים מעיקרם לפי חשבון השלמות המוחלטת והאחדות המוחלטת של ההוויה המוחלטת (מובן, כי כל האמור בזה אינו אלא דרך ביטוי לשבּר את האוזן, שהרי בעצם אין ביכולתנו לעמוד על סוד ההוויה וההתהווּת, הסותרות זו את זו והמהוות זו את זו ואינן בעצם אלא דבר אחד, כמו שאין ביכולתנו לעמוד על סוד החיים, על סוד אותה הפעולה, הפועלת לקיומם של הפרטים ולכליונם בבת אחת). ההפך מכל זה – החיים הפסיכולוגיים. החיים הפסיכולוגיים מושפעים בהחלט מההכרה, כלומר ההכרה היא רוח החיים בכל הפעולות הפסיכולוגיות, היא, אפשר לאמור, היוצרת את הפסיכולוגיה (או שיש כאן יצירה חוזרת, הדדית). באין הכרה – אין פסיכולוגיה, אין אף אותה – כמו שנהוג לקרוא לזה – הפסיכולוגיה שמתחת למפתן ההכרה. ודרך ההנהגה היא פה מן הפרטים אל הכלל, אל השלמות המוחלטת, אל האחדות המוחלטת, אל האין-סוף. לא שהפרטים שואפים להיבלע בתוך הכלל, אלא שכל פרט כאילו שואף להשיג מתוך עצמו את הכלל עם כל פרטיו, את כל הבריאה העולמית עם כל אשר בה לאין סוף ולהיות כעין עין מיוחדת של ההוויה העולמית, כעין קו אור מיוחד באור של עולם. כאילו בדרך זו תשוב ההוויה העולמית אל שלמותה המוחלטת, אל אחדותה המוחלטת, מכל הצדדים, גם מצד האור הנעלם של ההוויה שלפני ההכרה גם מצד האור הגלוי של ההכרה. לזאת כמהה נפש האדם, וזאת שאיפתה העליונה של מחשבתו העליונה.

והשאיפה הזאת אינה דמיון כוזב. רואים אנחנו, כי הפסיכולוגיה גדֵלה לרוחב ולעומק, ועד כמה שהדבר נוגע לקיומה ולגידולה, היא גם מושלת בפיזיולוגיה. הנה, למשל, רגש הבושה, שכולו יציר פסיכולוגי – אין כל תאווה פיזיולוגית, אף היותר תקיפה, יכולה לעמוד בפניו. הוא לא רק כובש את התאווה, אלא שבשעת פעולתו הוא ממית אותה בהחלט (מה שאינו מפריע לה, כמובן, אחרי עבור הגורם של הבושה, לשוב ולהתעורר מחדש). ואם רואים אנחנו, מצד שני, כי יש בעלי תאווה הפורצים את גדר הבושה, – הנה, אם להתבונן בדבר, לא קשה לראות, כי כאן פועל שוב כוח פסיכולוגי, אם בצורת חוצפה או בדומה לכך. זאת אומרת, לנצח את רגש הבושה, הבא לכבוש את התאווה הפיזיולוגית, יכול רק כוח פסיכולוגי פועל כנגדו, אבל הפיזיולוגיה כשהיא לעצמה מוכרחה להיכנע ולקבל את מרותו של הכוח הפסיכולוגי. וככה לא ייבצר מכוח פסיכולוגי להתגבר גם על כאב פיזיולוגי, ואפילו על חבלי המוות. בכלל פיזיולוגיה בריאה, טבעית, כפי שיש לראות עד מקום שכוח ראייתנו מגיע, עשויה ללכת אחרי הפסיכולוגיה בשאיפותיה העליונות.

אבל יש צרה אחרת – פיזיולוגיה לא בריאה, לא נורמלית, נשחתה, הקשה מכל משחית טבעי, מושם שהעוזר להשחתתה הוא כוח פסיכולוגי. האדם, נזר הבריאה, אינו מסתפק בפעולתן הטבעית, הפיזיולוגית של תאוותיו הפיזיולוגיות, ככל החי על פני האדמה, שתאוותיו טבעיות ורק טבעיות, – הוא, האדם, משתף להן כוח פסיכולוגי נאור ואדיר, מעוררן, מעמיקן, בורא להן כנפיים בכוח דמיונו, למען היות לו העונג למלאותן בכל עת ובכל שעה וביתר שאת. וככה הוא מגרה אותן יותר ויותר, עד כי, תחת היותן מתעוררות התעוררות טבעית במקומן ובזמנן, הן באות להיות פועלות בתמידות, בלי הרף ותובעות בלי גבול ובלי שיעור. הפיזיולוגיה, למשל, של השיכור כבר נשחתה במידה כזאת, שהיא מוכרחה לתבוע שכרות, לתבוע בכל תוקף ובלי הרף, ובזה עיקר כוחה – שהיא פועלת בתמידות, בלי הפסק, עד שאם בעליה יתגבר עליה רגע, שעה, יום וכו', – היא אינה פוסקת ואינה חדלה מתביעתה המחריבה אף לשעה קלה, וצריך איפוא, בשביל לעצור בעדה, כוח מתמיד ואיתן כזה, שהוא כמעט למעלה מכוח אנוש. והוא הדין בתאוות אחרות. פה לא תועיל כל מוסריוּת, פה צריך קודם כל להבריא את הגוף, את הפיזיולוגיה, שתשוב להיות פיזיולוגיה מוסרית, כלומר טבעית. פה – עבודה גדולה לחינוך עצמי יסודי, המקיף בייחוד את הבראת הגוף לכל עמקו. עוד יותר קשה, כמובן, כשפיזיולוגיה נשחתה עוברת בירושה. פה – הלכה גדולה בתורת חינוך ילדים או בתורת הבראת ילדים. אבל העיקר מה שצריך להביא בחשבון הוא, כי החזיון הזה של פיזיולוגיה לקויה או פגומה בצורות שונות, משחיתותה הגמורה עד צורותיה היותר קלות, שכוחן רב בכל זאת לעבור את הנפש, לקצץ את כנפיה ולהתיש את כוחה, תופס בחיי האדם התרבותי מקום הרבה יותר רחב ויותר עמוק ממה שנהוג לחשוב. אחת מצורותיה היא, למשל, העצבנות, אבל יש הרבה והרבה צורות, שאין רישומן ניכר כל כך או שאין רישומן ניכר כלל ושפעולתן לא פחות מחריבה, עד שאפשר לאמור, כי הליקוי הזה רובץ על כל החיים התרבותיים כענן כבד או פשוט כאבן מעמסה.

מכאן, מתוך התבוננות במה שיש כאן להתבונן מכל הצדדים ולכל המעמקים, אין להימלט מבוא לכלל הכרה, כי תיקון מוסריותה של הפיזיולוגיה או פשוט הבראתה צריך להיות היסוד בכל תורת מוסר כמו בכל תורת בריאות. או במלים אחרות: המוסר העליון מחייב לא לעקור משורש את התביעות הפיזיולוגיות או ‘להמית את הבשר’, כמו שגוזרת האסקטיוּת בצורותיה השונות, ולא להגביר את כוחן של התביעות הפיזיולוגיות, כמו שרוצות שיטות ידועות בזמננו, כי אם להשיב לפיזיולוגיה את טבעיותה, את בריאותה, את מוסריותה, לטהר את החיים, את הכוח החיוני שלפני ההכרה, ולנקות את האוויר החיוני, החיים, חיי הגוף הטבעיים שלפני ההכרה, הם די ‘מוסריים’, אם לא יסוד כל מוסר, הם, כמו שרמוז למעלה, עשויים למלא אחרי הנפש בשאיפותיה העליונות, להגביר אורה של ההכרה, בהוסיפם לה ‘שמן למאור’ במידה שהיא מאירה ומשפיעה מאורה עליהם; אלא שכל הפעולות האלה אינן ברשות ההכרה, אינן נשמעות לחוקיה בלי אמצעי ואינן ניאותות לאורה, – חוקים אחרים להן – או דבר מה אחר למעלה מחוקים – ואור אחר: אור החיים שלפני ההכרה, ובזה כל הקושי. האדם ראה אור ההכרה ואור החיים לא ראה, אכל מפרי עץ-הדעת ומפרי עץ-החיים לא אכל, ובכוח פרי הדעת, ובאור ההכרה, בא לבקש חיים של תענוג בתאוות לבטלה, בפיזיולוגיה מפוטמת על חשבון הפסיכולוגיה – מפוטמת, כמובן, על מנת להיות מצוצה אל חינם עד נטף לשַדה האחרון. עד כי מתוך כך הוא בא לראות את כל טעם החיים בצדם הפיזיולוגי, ולאחרונה – גם את עצם יסוד החיים. הוא הגביר ומגביר את אור ההכרה על חשבון החיים, עד שהאור הולך ונשחת לבטלה, הולך ומשחית את החיים.

עתה, בבוא האדם במצב גופו ונפשו של היום לבקש חיים חדשים, – עתה אין לפניו דרך אחרת אלא לשוב ולהתחיל הכל מחדש, להתחיל, כמובן, לא מן המקום, שעמדו עליו הדורות הקדמונים, כי אם מן המקום, שהוא עומד בו היום. עתה עליו להעמיק ולהרחיב את החיים אל תוך מקור החיים, אל תוך חיי הטבע, להגביר ולהאדיר בדרך זו את אור החיים שלפני ההכרה, למען יהיו החיים שלמים, למען יהי האור הגלוי של ההכרה והאור הנעלם שלפני ההכרה – אחד, מהווים ומחיים זה את זה, מובלעים וממוזגים זה בזה לאור חדש מאיר לאין-סוף, אל הטבע! אל הטבע, כפי שאנחנו מכירים אותו ויכולים להכירו היום! – הנה בת הקול הרחוקה של הגאולה האנושית, אם יש גאולה לאדם. הטבע, העבודה בבחינת השתתפות ביצירה עם הטבע, האומה בבחינת יוצרת האדם, בבחינת כוח יוצר ערכין אנושיים-קוסמיים ויצירה חיה כאחת, האנושיות בבחינת שלמות עליונה ועוד ועוד למעלה מזה – הנה היסודות של החיים החדשים, הנה הניצוצות והקווים של האור החדש. אבל הניצוץ הראשון, הנקודה הראשונה, היוצרת מקום לכולם, הוא היחיד, – מן הפרט אל הכלל, כאמור.

[ד]

אולם הסתירה שבין היסוד האישי ובין היסוד הלאומי בנפש מרבית היחידים מבני עמנו בזמן הזה באה ממקור אחר לגמרי – ממשיכותם בכוח עולמות אחרים, כרמוז למעלה. היחיד שלנו בזמננו ניזון כולו מבחוץ, ולא ניזון ומעכל על פי דרכו, כדרך כל חושב מחשבות. כי אם ניזון כדרך היזונו של הנטע, שהורכב ברוכב ממין אחר, שאינו מעכל עוד את מזונו על פי טבעו הוא, כי אם על פי טבע העץ שהורכב ממנו, עד שאפשר לאמור, כי הוא, היחיד שלנו בזמננו, כולו יצירת חוץ, בייחוד מצד צורתו, והיסוד הלאומי, עד כמה שיש בו כוח לעמוד בפני היסוד הזר התקיף ממנו, בפני ההרכבה התקיפה, הרי הוא על כרחו פנימי שבפנימי, מכאן הסתירה ומכאן ‘הקרע שבלב’ הידוע (ומכאן ביטול היש שלנו והשאיפה להמית את העבר). ‘הקרע’ הזה אינו כלל ממין הקרעים, המצויים בנפש כל אדם חושב ומרגיש, הקרעים הבאים מתוך הסתירות, כמו שהיו אומרים לפנים, שבין השכל והלב, או כמו שנוהגים היום לאמור, שבין מה שבגבול הרציונלי ובין מה שבגבול האירציונאלי, או שבין מה שנכנס לגבול ההכרה ובין מה שאינו נכנס ונשאר מתחת למפתן ההכרה ועוד עמוק עמוק כזה. לא! זהו קרע אחר לגמרי, זהו קרע יהודי מיוחד, שאין דוגמתו בשום אומה ולשון. זהו קרע, העובר לכל אורך קומתה של הנפש, מעומק תהומה עד סוף גובה הכרתה, והקורע קריעה שאינה מתאחה גם את ההכרה והמוכּר וגם את חיים שלפני ההכרה, את הבלתי-מוכּר והבלתי-מוּשג. הקרעים המצויים בנפש האדם הם חזיון טבעי, מבחינה יודעה בם מעמיקים הקרעים המצויים בנפש האדם בנפש האדם הם חזיון טבעי, מבחינה יודעה הם מעמיקים ומעשירים את נפש האדם, ולפי שעה אין לנו מקום להסתלק מן המחשבה, כי הם נצחיים. אולם ‘הקרע’ היהודי הזה הוא הופעה לא נורמלית, הוא ליקוי בנפש, ואין כוחו אלא להמית כל רטט של חיים. ובעיקר הוא פועל לרע על הסופרים. קודם כל הוא ממית כל מקוריות תהומית משרשה, וצריך באמת שיהיה הכשרון גדול במידה לא רגילה בשביל שתישאר בו מידה ידועה של מקוריות, ומתוך כך הוא מתיש ממילא את כוח החיים והיצירה בכלל, מכאן עניותה של ספרותנו ותשישותה.

קורא אני, למשל, דברים מן הספרות הרוסית של השנים האחרונות ומשוה אותם בדמיוני למה שכתבו בספרותנו בשנים האחרונות האלה. איזה הבדל! וצריך להזכיר, כי התקופה הזאת האחרונה אינה כלל לא מן העשירות ביותר ולא מן העמוקות ביותר בחיי הספרות הרוסית. אבל יש עומק, יש חיים, יש מחשבה, יש יצירה. ואל יקדמוני בתירוץ המספיק, כי החיים הרוסיים עשירים יותר ועמוקים יותר וכו'. כי לא באלה אני רואה את העומק ואת החיים, כי אם דווקא בדברים אנושיים כלליים בעיקר, שגם בחיינו יש להם מקום לא פחות מאשר בחיי הרוּסים, אם כי, כמובן, מבחינה אחרת ובצורה אחרת,. ומצד שני, כשאני משווה את הסופרים הרוּסים האלה לטובי סופרינו אנו, איני רואה ואין בשום פנים לראות, כי הסופרים האלה הרוּסים עולים בכשרונם על סופרינו המעולים אנו. אלא מאי? הסופרים הרוּסים הם אנשים שלמים, שלמים במובן המבואר למעלה, נאמנים לעצמם בכל ישותם, מדם לבבם עד מחשבתם העליונה, וממילא הם אנשים חיים ויצירתם (בין בספרות היפה, בין בביקורת, בין אפילו בפובליציסטיקה) חיה, – כמובן, במעולים שבהם הכתוב מדבר. מרגיש אתה, כי הם ניגשים אל החיים מתוך החיים, מעומק החיים בלי אמצעי ומעומק עצמותם כמות שהיא בלי אמצעי, מבלי לשאול הרבה לאסתיטיקה ולכל כיוצא בזה, – כל זה בא מאליו, מתוך שיצירתם חיה ובמידה שהיא חיה. בעוד אשר שלנו ניגשים אל החיים בעיקר מצד האסתיטיקה ומתוך ההכרה העליונה, העליונה על הרוב על כל החיים, אבל בייחוד על כל עצמוּת בלתי-אמצעית. השאר מובן. מובן גם זה, כי הרוסים עולים עליהם גם באסתיטיקה, מתוך שהם עולים עליהם בחיים. מבחינה זו לא רחוק לאמור, כי סופרינו אינם עושים גדולות מתוך שאינם מבקשים גדולות, מתוך שאינם מבקשים לעצמם דרכים חדשות, מרחבים חדשים, מעמקים חדשים, מתוך שאינם רואים את עצמותם ראויה לגדולות, מתוך שאינם חיים את עצמותם בכל שלמותה.

מצבנו אינו דורש ביאור. אין כלום, אין עזר, אין תרופה, אין הצלה, ואין לנו לקוות לכלום. כל מה שאנחנו יכולים לעשות להבראתנו, להצלתנו מכליון, הוא להגביר ולהאדיר את כוחותינו החיוניים הפנימיים. גדולות גדולות עולמיות, אנחנו מוכרחים לבקש מעצמנו, מסופרינו, ממורינו, מעסקנינו, מעובדינו, מכל מי שיש לבקש, אם חיים אנחנו מבקשים. אולי גם זו אחת מצורותיה של הטרגיות המשונה שבחיינו, – אבל דרך אחרת אין לפנינו, מוצא אחר אין. לפחות אני אינני רואה אחרת ואינני יכול לראות, ואינני יכול לכבוש את הדברים המושפעים מעומק המצב הזה, אם יראו בהם את קול החיים המקַשים להתהוות והעומדים בסכנה בתוך כדי התהווּתם, או אם יראו בהם מה שיראו.

תרע"ח (1918)

(לרגל התייסדות אגודת הסופרים)

[א]

בא אני לדבר לעניין אגודת הסופרים לא בתור סופר, כי אם בתור קורא, קורא עובד. ולא בשביל תקנה הספרות אני טורח, כי אם בשביל תקנתנו אנו, הקוראים העובדים, בשביל תקנת החיים, שלשמם באנו לעבוד.

הקוראים העובדים, בייחוד העובדים מתוך רעיון העבודה והתחייה, קרובים, לכאורה, מרבים לאותה ספירת הרוח, שזה תפקידם של הסופרים להביאה לידי ביטוי. ראיה לדבר – אם הדבר צריך עוד לראיה – הספרות העתית והיוצאת מזמן לזמן, המרובה בקרב העובדים, לפי ערך מספרם בארץ, במידה לאין ערוך יותר גדולה מאשר בקרב יתר השדרות. ולא עוד אלא שהם, העובדים, בפועל ובמעשה, עובדים לחידוש אותה הרוח. ובחיים אין שום קשר אורגני בין הסופרים ובין העובדים, עד כי כמעט אפשר לאמור, כי לקוראים העובדים אין סופרים, סופרים בתור נושאי אבוקת המחשבה והשירה להאיר לעבודה את דרכה הקשה, וגם בתור מיילדי המחשבה והשירה, המקשות כל כך להיוולד מתוך העבודה. רוב הסופרים רחוקים מהעובדים, רואים בעבודתם, אם לא נחשול מזרם חייהם של אחרים או נסיון של בעלי הזיה לשנות מעשה בראשית, - באופן היותר טוב, מעשה נערות יפה או, לכל היותר, עבודה אמנם חשובה או נחוצה, אבל לא את עבודת החיים העיקרית, אשר בלעדיה אין כלום, אשר צעירים מוכשרים לעבודות אחרות, יותר ‘אינטליגנטיות’ או יותר ‘רוחניות’, צריכים לעשותה, ואשר גם הם, הסופרים, חייבים להשתתף בה בתור סופרים, חייבים לא פחות מהעובדים עצמם. אפילו סופר כ’אחד העם‘, אשר רעיונו על דבר מרכז רוחני היה צריך לכאורה לחייבו לראות בעובדים את המגשימים היותר נאמנים, היותר פעילים, של רעיונו, אם הרוח, שהוא דוגל בשמה, היא רוח חיים, ולא רוחניוּת ערטילאית, - אפילו הוא עומד, אם לא כנגד, בכל אופן מנגד, לעובדים ולעבודתם. עדים הם מאמריו ‘תורה מציון’ (איזה יחס ואיזו הבנה לרוחם של אנשים עובדים בארץ־ישראל ונותנים את הכל על עבודתם זו!) ו’סך הכל’, בייחוד זה האחרון. אבל גם הסופרים הקרובים אל העובדים רחוקים, לפי דעתי, מהיות נושאי אבוקת רעיון העבודה, כי את חיי הרעיון אינם חיים.

לבירור הדבר הזה כדאי, חושב אני, להציע מחשבות אחדות, בייחוד בשעה שמתייסדת אגודת סופרים, אשר בכוחה, אם תעמוד על הגובה, לחדש את רוח הסופרים ולהעמידם בקרן אורה גם ביחס לרעיון העבודה ולעובדים.

כדאי לברר את הדבר, אבל לא כל כך קל לעשותו. קודם כל ערבך ערבא צריך. עצם רעיון העבודה עדיין עומד אצל רבים בשאלה, אם לא בתמיהה או גם בשלילה. ואיך להסביר או איך להוכיח, מצד אחד, כי העבודה עשויה באמת לחדש את החיים ואת רוח האדם בכלל ואת רוחנו וחיינו אנו בפרט, ומצד השני, כי אנחנו בייחוד מוכרחים להתחיל מצד זה, מצד חידוש הרוח על ידי העבודה, מוכרחים מכל הבחינות? כלום רעיונות ממין זה נתונים להסברה או להוכחה, במקום שטוב גם בלעדיהם או שבלעדיהם עוד יותר טוב מאשר עמהם? בכלל איך להסביר או להוכיח, כי מפעל של הקלטת אומה תלושה בקרקעה הטבעי ושל השבתה לתחייה לאומית ואנושית שלמה, הוא מפעל שאין דוגמתו, הדורש לגישומו דרך מיוחדת לגמרה, במקום שיש אפשרות לראות בו לא יותר ממין מפעל טכני או תרבותי או פוליטי, ויהי מהיותר גדולים, כגון חפירת תעלת פנמה, בניין אוניברסיטה או אפילו שחרור עם היושב על אדמתו משעבודו לאחרים? איך להסביר ולהוכיח, כי פה יש להביא בחשבון כוחות ומניעים אנושיים־קוסמיים כאלה, שלא רבים רגילים להביאם בחשבון החיים האנושיים בכלל?

רגילים להביא בחשבון – על הרוב יותר מדי – כי היישוב המתהווה בארץ־ישראל בתור גרעין האומה הישראלית המתחדשת אינו דבר בדול לעצמו, כי אם קשור ומסובך בתוך ארג היחסים הפוליטיים, הכלכליים – בייחוד מדגישים על הכלכליים – וגם התרבותיים של כלל האנושות. אבל יש עוד ארג אחד, שאינו כל כך גלוי לעין, אבל לא פחות חשוב, אם לא הוא בעיקר החשוב, אשר היישוב בארץ־ישראל, אשר עם ישראל בכללו, קבוע בו בתור עניבה מיוחדת או ניר מיוחד קביעות של חיים והוויה, - הלא הוא ארג הרוח האנושית בכלל.

רואים אנחנו את הרוח האנושית בכלל, את הרוח של כל העמים יחד, כאילו הוא ים אחד גדול, אמנם בעל זרמים שונים, אבל בכללו הוא אחד. רואים אנחנו אותה, והנה היא פעם עולה ופעם יורדת, עולה ויורדת בכללה, אם כי בקרב עמים שונים, במידה שונה ובצורה שונה. בשעה זו היא במצב של ירידה בקרב כל העמים בלי יוצא מהכלל, אפילו בקרב העם הרוסי, הלוחם, לכאורה, לצדק ולחיים חדשים, במצב של ירידה כזו, שקשה למצוא לה דוגמא בתקופות היותר חשכות של ההיסטוריה האנושית. חירותו של האדם, חיי האדם, נעשו הפקר, מין דבר זול, שכשר וישר להשתמש בו בתור אמצעי לכל מטרה ולכל נסיון, שלא קשה למי שזקוק לכך לראות בהם מטרה עליונה או נסיון למטרה עליונה. הירידה בולטת בייחוד בזה, שכבר קהה הרגש אפילו בלבבות היותר חיים וערים, קהה במידה כזאת, שגם הם כמעט נכונים להשלים עם המשפט היזואיטי: ‘המטרה מקדשת את האמצעים’.

אנחנו, כמובן, איננו טובים מבחינה זו מאחרים. אנחנו, במצבנו העלוב המיוחד, אמנם רק סובלים מהרע שעושים אחרים, ואיננו עושים כל כך הרבה רע, אבל בעיקר רק מפני שאין בידינו הכוח לעשות רע. לוּ היינו בעלי כוח, לא היינו אולי כל כך אכזריים, אבל לא הרבה יותר טובים מאחרים. בזה לא קשה להיווכח למי שמסתכל במה שנעשה בקרב עמנו במעמדיו, מפלגותיו וכתותיו השונים, למי שהתבונן בתאוַות הצבאיוּת, שהתעוררה בנו, התלושים והכמושים, בשעת המלחמה, אולי לא פחות מאשר באחרים. אבל עובדה היא, כי אנחנו לא עשינו כל כך הרבה רע. את העובדה הזאת צריכים אנחנו להביא בחשבון. אנחנו צריכים לפחות לדעת ברור את מצבנו הרע והעלוב, בכדי להוציא ממנו את כל הטוב שברע.

החשבון ברור: אנחנו נוגעים בדבר בכל תקומתנו וגם בכל קיומנו כי הרוח האנושית תהיה עולה. אם הרוח האנושית תוסיף לרדת, לא תהיה לנו תקומה. ורק קצרי ראות יכולים לחשוב, כי כוח האגרוף, אם שלנו או של אחרים, יוכל להושיע לנו תשועה ממשית ובת־קיימא: יותר מדי נתונים אנחנו בכל ארצות פזורינו בידי כל מיני אגרופים, פוליטיים, כלכליים, תרבותיים, בשביל שנוכל לעמוד כנגדם. אנחנו אולי היינו תמיד מבחינה ידועה נוגעים בדבר זה, שהרוח האנושית תהיה עולה, ומתוך כך התפתחה בנו נטייה יתרה לעולם הרוח וגדל בנו כוח הרוח במידה יתרה, במידה כזאת שהתנ"ך שלנו שימש כעין גפרור להדלקה לרוח האנושית בכלל. אולי יש גם בזה מין הכרח היסטורי. ואין זה, לפי דעתי, פוגם בערכנו האנושי כלל. אבל על כוח רוחנו זה צריכים אנחנו לדעת לשמור וגם להגבירו ולהאדירו, כי רק בו תשועתנו, בייחוד בשעה זו. וביחד עם זה עלינו לברר לעצמנו, כי אין כאן ‘אתה בחרתנו’, כי אם כך הוא ה’על כרחך אתה חי' שלנו (ואולי משום שראינו בזה ‘אתה בחרתנו’, לפיכך נכשלנו, - אזהרה ולקח טוב לעתיד). אבל אין ה’על כרחך אתה חי' של אחרים פחות הכרחי ויותר מעולה או יותר יפה משלנו.

אולם קודם כל צריכים אנחנו לברר לעצמנו את תפקידנו או את עמדתנו ביחס לרוח האנושית בכלל. הרוח האנושית עתה סוערת: גלים יורדים וגם גלים עולים. אבל העלייה באה בעקב הירידה, כשם שהירידה באה בעקב העלייה. אור וחושך משמשים בערבוביה. גם בכל הזמנים רואים אנחנו אור וחושך נלחמים זה בזה. אולם הירידה של היום, בייחוד הירידה שבעליות (למשל, ברוסיה, וכן גם במקומות אחרים) מלמדת אותנו לראות בבהירות, שלא ידענו כמוה בשום זמן, כי גם עתה גם בכל הזמנים לא יהיה נצחון לאור, כל עוד לא יעמדו על האמת הפשוטה והברורה, כי צריך להגביר את האור תחת להילחם בחושך. הדבר פשוט וברור. סוף סוף כל בני האדם, גם המבקשים את האור גם הבוחרים ללכת בחושך, מבקשים מה שטוב להם לעצמם. ההבדל הוא רק בטעם: מה שטוב לפי טעמו של זה הוא רע לפי טעמו של זה, ולהפך. יש לך, למשל, עשיר קמצן, שאינו מרשה לעצמו לחיות חיים חמריים יותר עשירים מחיי איזה עובד, נניח, עובד לשם רעיון העבודה, ויש שהוא גם עובד וסובל לא פחות ממנו. ההבדל ביניהם הוא רק בזה, שהקמצן רואה את טעם החיים בכסף שהוא צובר, והעובד – ברעיון, בחיי טבע, ביצירת החיים, באהבה ובאחווה לבני אדם וכו'. ויש רואה את טעם החיים בכבוד, בשלטון, ויש – בחיים חמריים שמנים. אבל אין הטעם הזה דבר מסוים בבני אדם מסוימים או קבוע ועומד לדורות. יש שבאדם אחד, על פי איזה מקרה חיצוני או איזו סיבה נפשית, משתנה טעם החיים, אבל רגיל הדבר מאוד בדור שני.

מכאן לא עמוק לראות, כי עיקר הרע, שבני אדם גורמים איש לרעהו, בא לא מתוך שהם ביסודם כל כך רעים, כי אם מתוך שהם אינם מבינים איש את רעהו, כי אינם מבינים עד סוף עמקה את נפש עצמם, ומתוך כך אינם מבינים את עומק טעם החיים. הרוב הגדול של בני האדם, רובם ככולם, אינם לא טובים יותר מדי ולא רעים יותר מדי, לא אידיאליים יותר מדי ולא מטריאליסטיים יותר מדי. הם טובים או אידיאליים, לפעמים במידה גדולה מאוד, בשעה שהרוח שבגלגל נשימתם, שבסביבתם, טובה או אידיאלית, והם רעים או מטריאליסטיים – שוב לפעמים עד לקיצוניות, קיצונים באכזריות, כמו למשל באוקריינה, בפולין, בהונגריה, או מטריאליסטים קיצונים כמו במקומות אחרים – בשעה שהרוח רעה או מטריאליסטית. על הרוב הדבר משתנה מדור לדור. דור אחד יכול להיות דור של ספּקוּלנטים, והדור השני – דור של עובדים בכבישים וכדומה. והדור השלישי יוכל שוב להיות דור של ספּקוּלנטים (קצת ראיה – הדור הצעיר במושבות, אשר האבות, מייסדי המושבות, היו ביל"וים ובדרך כלל בכל אופן לא ספּקוּלנטים, - והבנים רובם פזורים בכל הארצות אשר שם הזהב והכסף), אם בינתיים לא יתחדשו החיים התחדשות יסודית, או אם עבודת החיים לא תיכנס ללכת בקביעות בדרך לחידוש החיים מיסודם.

עד כמה אי־ההבנה ההדדית היא בעיקר המולידה את הרע עם כל הבא ממנו, לא קשה לראות במלחמות שבין מפלגות סוציאליסטיות שונות, השואפות כולן למטרה אחת רק על פי שיטות שונות. העיקר – כי המלחמה בצורה כזו רק מעוררת ומגבירה בכל אחד מהצדדים את האינסטינקטים החשוכים וממילא מגבירה עוד יותר את אי־ההבנה ההדדית, את הטמטום ההדדי. תחת אשר שאיפה נאמנה ונמרצה בכל אחד מהצדדים להבין את הצד השני, להכיר את החיוב שבשיטתו ולהתחשב עמו, היתה יכולה להביא לידי התמזגות השאיפות היסודיות משני הצדדים לשאיפה אחת עליונה רצויה לשניהם.

אולם בזה, באשר נדע, כי עיקר הרע הוא באי־ההבנה, עדיין לא נועיל לתיקון הרע כלום. והדבר מובן. אי־ההבנה היא פה לא אי־הבנה פסיבית, העשויה לכל היותר רק להוליד רגשים רעים, - פה אי־הבנה אקטיבית, הבאה לידי ביטוי במעשים רעים, המחריבים את חייו של מי שהם פוגעים בו. ומה כוחה של הבנה פסיבית פה להועיל? מה תועיל, למשל, לפועל, אשר בעל הרכוש מנצל אותו – מה תועיל לו ההכרה, כי בעל הרכוש עושה מה שעושה יותר מתוך אי־הבנה, מתוך טמטום, מאשר מתוך רוע לב יסודי? או האם בעל הרכוש יחדל לעשות מה שתובע ממנו חשבון הפרוטה, כאשר תסביר לו, כי אין טעם חיים אמיתי בחיים שהוא חי, אם הוא טועם בהם טעם טוב מאין כמוהו? אם כל החיים של הזמן וכל המושגים של הזמן נותנים תוקף לטעמו, שגם טעמו של הפועל אינו בעצם רחוק ממנו? או כלום כל אלה, שנהרגו בכל מיני עינויים נוראים ואכזריים או נעשו בעלי־מומים אומללים לכל ימי חייהם באשמת המלחמה ורוח האכזריות, שהיא הביאה לעולם, - כלום הם ישובו לתחייה או ישובו לאיתנם, כאשר יתברר, כי כל המלחמה עם כל תולדותיה לא באה אלא מתוך אי־הבנה, מתוך טמטום? וכן הלאה והלאה. פה, ברע הבא מתוך אי־ההבנה והטמטום, יש כוח של חיים, שאין להתגבר עליו אלא בכוח של חיים גדול ממנו. פה נחוצה עבודת חיים גדולה, חידוש עצם החיים, הכנסת אור ההבנה, אור ההכרה האנושית העליונה, לתוך עצם החיים.

ההבנה, ההכרה הברורה, העליונה, נחוצה לעובדים לחידוש החיים, נחוצה בתור אור מאיר את דרך עבודת החיים, מאירה מכל הצדדים ולכל המעמקים. אולם זו הצרה, כי העובדים לחידוש החיים הם הם הפועלים והנפעלים בחיים הקיימים, הם הם הנתונים בסבך כל אותם המעשים הרעים, הבאים מתוך אי־ההבנה והטמטום, - והמעשים הרעים האלה מדברים אליהם, כמובן, בקול יותר רם ובטון יותר תקיף ונמרץ ממה שיכולה לדבר ההכרה העליונה. והם, העובדים לחידוש החיים, כמו שאנחנו רואים, נשמעים יותר לקול המונם של החיים, שהם באים לברוא אחרים תחתם, מאשר לקול הדממה הדקה של ההכרה העליונה ושל הנפש, המתנבאת בשם אותם החיים שהם מבקשים. היישמע סוף סוף הקול הצנוע והנאמן הזה? ומתי, ובאיזה אופן? – מי יודע? דבר אחד ברור: בלי זה אין לדבר על חיים חדשים.

אנחנו, התלושים מכל קרקע, המחוסרים כל חיים עצמיים, הפזורים בכל הארצות, - אנחנו, בבואנו לבנות את בניין חיינו מחדש, יש לנו, במובן זה, יתרון ידוע. אנחנו, אם אין בדעתנו וברצוננו להיות נישאים בזרמי חייהם של אחרים, אנחנו מצד עצמנו איננו קשורים בשום ארג חיים מיוחד. אנחנו יכולים להיות לגמרי אובייקטיביים, יכולים להקיף את כל הרוח האנושית בכל כללותה ולהיות נשמעים לקול ההכרה האנושית העליונה. ומצד אחר, במקום שאנחנו באים לבנות, אין לנו לפי שעה מה להרוס או במה להילחם. אנחנו יכולים להתחיל ישר לא במלחמה, כי אם בבניין, בעבודה וביצירה. אף אמנם באופן אינסטינקטיבי כבר התחלנו כך (הרי גם הביל"וים התחילו בעבודה), וכך הולך הדבר ונמשך, הולך ומתגבר, ועד כמה שאנחנו יכולים לראות, רק בדרך זו נצליח. אנחנו יכולים או מוכרחים להיות הראשונים בזה. הרי מי שהוא צריך להיות הראשון.

מצד זה ברור, כמדומה, איזה מקום צריכים לתפוס פה אנשי הרוח: הסופרים, המשוררים, הוגי הדעות, אנשי המדע, ובכלל כל בעל השכלה, הרוצה לעשות דבר מה. כוח רוח וכוח מחשבה מיוחדים דרושים פה בכדי להחזיק מעמד ובכדי להוסיף מרץ והצלחה בעבודה ובאופן כזה לשמור על כוח הרוח ולהגבירו. רואים אנחנו את השמות שעושים בנו בארצות הגולה הזרמים השונים מחייהם של אחרים. רואים אנחנו בארץ, כי רוב המתיישבים הראשונים ירדו מנכסיהם, כי רבים מהצעירים העובדים של היום הולכים ונישאים בזרמים של אחרים. ומצד שני רואים אנחנו, כי הציונות הרשמית, בייחוד הציונות התקיפה, בעלת הכסף, אינה עשויה להביא בחשבון תביעות הרוח מצד זה או מאיזה צד שהוא. באופן כזה הולך ומתכשר גם פה הקרקע לאותו הסדר החמסני והפרזיטי, המביא בהכרח לידי מלחמת המעמדות ולידי כל אותן החמודות, הכרוכות בעקבה ביתר הארצות. והדבר הזה מצדיק מעתה, לפחות מתוך ההשקפה השטחית הרגילה, את הטכסיס של הזרמים הידועים, העומד על אי־ההבנה והטמטום. באופן כזה אנחנו נהיה סוף סוף במובן זה במצבם של אחרים, וכמובן, לאין ערוך יותר גרועים ויותר עלובים – כי יותר אי־טבעיים – מאחרים.

אנשי הרוח היתרה והמחשבה העצמית החיה, אם ישנם לנו כאלה, יכולים להכניס אור גם למחנה העובדים וגם לתוך המחנות האחרים. אבל לצורך כך עליהם להיות קרובים ברוח לאותה הספירה, שהיא בעיקר העובדת לחידוש החיים, לחיות בעצמם בספירתם הרוחנית את חיי רעיון העבודה, את רעיון התחדשות החיים מיסודם, התחדשות החיים על ידי עצם עבודת החיים. כי מה היא התחדשות החיים מיסודם, אם לא התחדשות רוח האדם מיסודה, - ומה היא התחדשות רוח האדם מיסודה, אם לא תגבורת הצד הפעיל, העובד, היוצר, של הרוח, על הצד הנפעל, האינרטי, הפרזיטי? אם לא התפשטות הרוח, באופן כזה, אל מעבר לגבול חיי הפרט המצומצם לתוך חיי כל מה שחי והווה, לתוך חיי העולם?

כדאי להתבונן בדבר מקרוב ולראות, כמה סובלת תנועת העבודה בעולם בכלל וכמה, מצד שני, סובלת תנועת הרוח האנושית להתחדשות בכלל, ממה שאנשי הרוח, המדע וההשכלה אינם עומדים ביחס לתנועת העבודה על הגובה הראוי ואינם תופסים את מקומם הראוי. כדאי בכלל, בכדי להקיף את הרוח האנושית בכל כללותה, להתבונן בדבר מצד זה.

[ב]

איך שיתייחס מי שירצה אל תנועת העבודה בעולם בכלל, - עובדה היא, כי תנועה כזו ישנה וכי היא באה לחדש דבר מה, לתקן דבר מה, וגם כוח בה לחדש ולתקן.

בפועל שינה אמנם תנועת פועלים, הרחוקה עוד מרחק רב מתנועת עבודה במובן המכוּון בזה. אולם רעיון התנועה, העלול לעשותה לתנועה אנושית חיה, לא יוכל להיות אחר מאשר רעיון העבודה בתור עשייה ויצירה בניגוד לאינרציה ופרזיטיות. רק באשמת מאשרים מתעים התנועה לפי שעה הולכת בתוהו לא דרך, לא דרך הרעיון האמיתי, החיוני. עֵד הוא כוחה של התנועה על נפשות רבות שלא מחוג הפועלים וגם רחוקות מחוג הפועלים. נפש האדם עשויה להימשך בכוח איתנים רק אחרי רעיון רחב כרחבו של עולם. רעיון גואל, מעודד לגאולה, לבקשת מה שצריך להיות ואיננו, מגביר באדם את הרגשת כוחו, כוח הרצון וכוח היצירה, פותח לפניו שערים לחיים גדולים, למרחביה, ולא אחרי רעיון מצמצם, ממעט את דמות החיים ומטשטש את צורת האדם, משעבד את האדם לסדרים ולתנאים, אשר בכוחם הוא עולה ובכוחם יורד, מגדיל בו את הטמטום, הקטנוּת והחוּלשה, מעמיד עליהם את החיים האנושיים ובאמצעיהם, בכוח האגרוף והפוליטיקה, הוא בא להביא גאולה לעולם. אבל הרעיון הגדול גלום לפי שעה בגלימה עבה, מאפילה על אורו, והרבים רואים בה את העיקר, והולכים בחושך ונכשלים ואינם רואים במה הם נכשלים, ותולים את הקלקלה באחרים או בסיבות חיצוניות.

עובדה היא, כי פה לפנינו אחת מן ההתאמצויות הכי גדולות, הכי נאדרות בכוח, של רצון האדם להשתחרר מעבדותו ומצמצומו, להתרומם משפלותו, מקטנותו, מטמטומו, להיגאל, לתקן ולחדש את עולמו. ואם נשאל את עצמנו: מדוע אין תנועת העבודה מצליחה? מדוע אין היא מוצאה את דרכה? מדוע אנחנו רואים בה יותר כעין פרפורים של גוף חולה מסוכן, מפרפר בין החיים והמוות, או כעין פרכוסים של אברים תלושים, מאשר התאמצות יוצאת מן הכלל של גוף קיבוצי חי כביר כוח לצאת מן המצר, לשבור בריחי ברזל, לפרק הרים ולשבר סלעים? אם נתבונן בה בעיניים פקוחות בלי אמצעי, בלי משקפיים שאולים, נראה, כי הסיבה היא לא באשר אין בה די כוח, כי אם באשר אין בה די רוח, לא באשר אין היא די רחבה, מקיפה את פועלי כל העולם, כי אם באשר אין היא די עמוקה, מקיפה את כל החיים, וקודם כל את החיים של הגוף הקיבוצי, של העם, שהיא נולדה מתוך חייו ופועלת בו פעולת חיים.

כל אסונה של תנועת העבודה הוא, שמתוך שאיפה לריאליות יתרה, למעשיות, שיש לממשה בידיים, עשוה למחוסרת רוח, למחוסרת חיים, למיכנית. את הריאליות ראו בהרחבת ההיקף ובצמצום התוכן או העומק. מתוך שחתרו למצוא את חשבון החיים המבוקשים בעתיד על פי חשבון המציאות הקיימת, שכחו להביא בחשבון, כי כוחו החיוני של רעיון הוא בהתפשטות לאין סוף לרוחב ולעומק, וכוחו החיוני של מעשה הוא בריכוז לאין סוף (במדרגתו העליונה בא הריכוז במעשה של יצירה), בריכוז הגשמתו של הרעיון באותו ארג החים שבאים לגשמו שם, והפכו את הסדר, ויצא צמצום משני הצדדים יחד. הרעיון דרש הרחבה עד כדי להקיף את כל עולמו של האדם, העמקה עד כדי להאיר עד תהום נשמתו, בכלל – עד כדי להיות רעיון של חיים, רעיון עבודה בתור יצירה, בתור יוצרת החים האנושיים, מחדשת את רוח האדם, משתפת את האדם ביצירה עם הטבע וממזגת את חיי האדם בחיי העולם. תחת זה צמצמו את הרעיון עד למדרגה של רעיון טכני, של שאיפה לסדר כלכלי מתוקן, שמתוכו מחויב, כביכול, להיוולד כל הטוב והיפה בחיי האדם. לעומת זה דורשת התנועה, הבאה לגשם את הרעיון, ריכוז בכל ארץ או בכל עם לחוד, ריכוז באותו ארג החיים, שהיא פועלת בו פעולת חיים, שהיא קשורה בו באלפי נימים חיוניות, גלויות ונסתרות, דורשת להרחיבה ולהעמיקה מבפנים עד היותה לתנועת עבודה המקיפה את כל עבודת החיים של אותו הארג, מהעבודות הגופניות עד עבודות הרוח, המחשבה והיצירה העליונה. בדרך זו היתה המלחמה בפרזיטיות בכל צורותיה לובשת צורה אחרת לגמרה, צורה של כיבוש החיים על ידי כיבוש הדור הבא לעבודה. תחת זה חשבו להרחיב את התנועה מחוץ לספירתה החיונית, לעשותה לתנועה כל־אנושית בלי אמצעי, מבלי שתקיף קודם את כל החיים מבפנים, ולשם כך – צמצמוה מבפנים, ונמצא גם הקשר עם החוץ מחוסר חיים, מיכני. את עצם התנועה צמצמו בגדר של תנועת פועלים, בעיקר פועלי תעשייה, בגדר תנועה של מעמד מצומצם, עד שאפילו האיכרים, העובדים היותר טבעיים, אינם נכנסים בו או לא נכנסו אלא בדוחק, ואין צריך לאמור – בעלי המלאכה, ואין צריך לאמור – עובדי עבודת הרוח. ואת תפקידה של התנועה צמצמו במלחמה עם הרכוש לשם השגת סדר כלכלי כזה, שהעובד יקבל את חלקו ברכוש בשלמות. ואיזה קשר חיוני יש באופן כזה בין פועלי ארץ אחת ובין פועלי ארצות אחרות? הקשר של עניינים כלכליים משותפים, - משותפים, אגב אורחא, בכוח אותו הסדר המקולקל שנלחמים בו? אבל הלא רואים אנחנו, כי פעמים רבות אין העניינים הכלכליים משותפים לפועלי כל הארצות כלל. ובכלל איזה הגיון, איזו תורת חיים: עובדים בני ארץ אחת קשורים בעובדים בני ארצות אחרות, באשר אלה ואלה עובדים בתעשייה, בקשר יותר אמיץ מאשר בעובדים בני ארצם ועמם, ביוצרי ארג חיים אחד עמהם, באשר אלה עובדים בתעשייה ואלה עובדי אדמה, בעלי מלאכה, עובדי עבודת רוח, וכן הלאה! אם יש עוד צורך להראות את חולשת הסוציאליות, את מיכניוּתה, את אי־יכולתה הגמורה לחדש את החיים, אין לך מופת מוחשי מזה, שהאיכרים (הזעירים, המעבדים את כל אדמתם בעצמם ובבני ביתם), העובדים הטבעיים מדורי דורות, הנחשבים בצדק בכל עם לעמוּד התווך, שכל חייו הציבוריים נשענים עליו, לא רק שאינם היסוד בתנועת העבודה, אלא שאינם או שלא היו כשרים להיות חברים בתנועה! ומטעם מה? מפני שהם בעלי רכוש פרטי, בעלי אדמה. אבל מאחר שהם מעבדים את האדמה בעצמם, הרי אין שום הלאמה או סוציאליזציה יכולה להפקיע את זכותם עליה, שהרי היא בעצם באופן כזה קניין לאומי, ואין הדבר חסר אלא סידור ידוע, למשל, הוצאת חוק, האוסר להם למכור את אדמתם לאחרים או להחזיק בה מבלי לעבדה, וכדומה. היש לפי זה להתפלא על אשר רוב האיכרים (גם הזעירים) ברוב הארצות, אם לא בכולן, ואפילו ברוסיה המועצתית (מתוך כפייה), מתנגד לסוציאליות?

הנה עד היכן מגיע הצמצום, מגיעה המיכניות. והעיקר, כי רעיון מצומצם, מחוסר חיים ומגושם במידה כזאת מחייב, כי כך תהיינה גם הדרכים להשגת המטרה, וכך יהיה אופן החינוך של העובדים והמנהלים יחד.

ולכל זה קוראים ריאליוּת, מפני שזה קרוב למשש בידיים. אולם החיים הם לא רק מה שעשוי למשש בידיים, הם קצת יותר מזה. החיים הם העולם ומלואו, וגם אותו, את העולם ומלואו, יש להביא בחשבון, במקום שבאים לחדש את החיים מיסודם, ואולי דווקא מצד זה יש להתחיל, כי את זה בעיקר מבקשת בתוך תוכה נפש האדם, אם כי לא תמיד מדעת. ודווקא את זה אין מביאים בחשבון.

התחדשות יסודית בחיים האנושיים אינה באה מבלי התחדשות יסודית ביחסו של האדם אל החיים והעולם, אל כל מה שיש לו לאדם יחס אליו. בימי קדם היה דבר זה בא לידי גילוי בצורת צמיחת דתות חדשות. כך, יש לחשוב, היתה בזמנה צמיחת דת ישראל, וכן צמיחת דת בּוּדה ויתר הדתות העתיקות. וכך היו בזמנים יותר קרובים אלינו צמיחת הדת הנוצרית, צמיחת הדת האיסלמית. בזמננו החדש, כפי שיש לראות מתוך כללות התנועות החיוניות, הרוחניות ובלתי־הרוחניות, ומתוך מהלך המחשבה הכללית בקרב האנושיות התרבותית, שואף היחס הזה לקבל צורה חדה לגמרה, צורה, שלא היתה עוד לעולמים, צורה, שיש בה גם מעמקה ומאי־אמצעיותה של הדת, מאין־הסופיות של ההוויה העולמית, גם מאורה של המחשבה האנושית, מריאליוּתם של החיים האנושיים כאחד.

היחס החדש הזה, הדורש שינוי יסודי ברוח האדם, בכל אופן מחשבתו והרגשתו ובכל אופן חייו, אינו עשוי להיקלט כל כך מהר במוחות ובלבבות, ועוד פחות מזה עשוי לצמוח כל כך מהר ולשאת פרי בחיים. מכאן – כל אותה המבוכה במוחות בני אדם וברוחם, כל אותה המהומה, המולידה כל מיני זרמים מתנגשים ונלחמים זה בזה בקרב תנועת העבודה גופה וגם מחוצה לה, בכל עולמו של האדם בכלל; כל אותה המהומה, שהחלישה כל כך את הכוחות החיוביים שבאנושיות והגבירה כל כך את הכוחות השליליים, עד שהביאה את רוב האנושיות התרבותית לידי חורבן ואינה נותנת אותה לקום ולבנות את הריסותיה.

אבל האדם, אם מדעת או שלא מדעת, מבקש מוצא, ומוצא אחר אין. יאמרו כל מיני פיקחים, כל מיני רציונליסטים, ריאליסטים וכו', מה שיאמרו – בלי יחס נפשי, אנושי־קוסמי אל החיים והעולם, אל עצם ההוויה העולמית, אל האין־סוף הנעלם ואל כל מה שחי והווה, אין חיים לאדם. הוא יכול להסיח דעת מזה, לעקור ממוחו כל מחשבה ומלבו כל רגש בנוגע לזה, הוא יכול להתחזק כך, כמו שאנחנו רואים, זמן רב. אבל סוף סוף הצורך הנפשי העמוק, התהומי, מוכרח להתפרץ החוצה ולבקש את סיפוקו. האדם מוכרח לבקש יחס חדש. לא היחס הרציונליסטי מתוך השקפת העולם המדעית ולא היחס הרומנטי או הדמיוני או המיסטי מתוך השקפות העולם המסורות והמקובלות, אף לא כל מיני יחס מתוך כל מיני חיפושים מופשטים או אסתיטיים של הזמן החדש, אין בכוחם למלא תוכן את החיים, שנתרוקנו מתכנם, של האדם בן דורנו, שאינו יכול להשלים אלא עם חיים מוּארים באור ההכרה האנושית העליונה ובאור עליון מתוך ההוויה העולמית כאחד. חיים יכול בן דורנו לשאוב לא מתוך ספרים ולא מתוך עבודת מוח מופשטת או עבודת לב רומנטית, כי אם מעצם מקור החיים ובכוח עצם עבודת החיים, יצירת חיים חדשים מתוך עצם הטבע בלי אמצעי. לא ערכי הרוח, כי אם עצם הרוח צריך להתחדש, לא סדרי החיים, כי אם עצם החיים, כוח החיים, טעם החיים, אור החיים, דורשים הרחבה, העמקה, העשרה. ההכרה, בייחוד מעת התחדשות המדעים, נתנה לאדם את היכולת להשיג את העולם ומלואו מצדו הגלוי, לתפוס את ההוויה העולמית לאין־סוף מצד צורתה. אולם בזה גופו ובאותה המידה נברא חלל ריק בנפש האדם, כנגד מלאות מוחו וכמידתה, חלל ריק, הזקוק להיות נמלא, הדורש יניקה מתאימה מאותה ההוויה העולמית מצד תכנה הנעלם, שאינו נתפס אלא בעצם רוח החיים שלפני ההכרה, המהווה את ההכרה והיתרה על ההכרה. את זה צריכה לגשם העבודה, העבודה בתור פעילות הרוח, המשתפת את האדם ביצירה עם הטבע, העבודה בכל צורותיה, מהעבודה היותר פשוטה והיותר גסה עד עבודת הרוח העליונה, עבודת המחשבה העליונה והיצירה העליונה.

[ג]

דומה, שכל זה מוכיח, כי בתנועת העבודה או בתנועת הפועלים, כפי שהיא במציאות, לפנינו רק צד אחד של תנועת הרוח האנושית, המבקשת את חייה האנושיים ואת עולמה האנושי, אבל הצד היסודי וגם היותר חיוני, היותר פעיל, שאנחנו רואים בו לפחות התאבקות גדולה, התלבטות והתחבטות בלתי־פוסקת. פה לפנינו עולם אנושי מלא במצב של חבלי התייצרות, של פרפורי לידה. אבל הצרה היא, כי דווקא אלה, שהיו צריכים להיות הראשונים לראות את זה, הראשונים להאיר את המצב ולהקדים את הרפואה, הראשונים ליילד את העולם החדש, המקשה כל כך להיוולד, הסופרים, הוגי הדעות, המשוררים, אנשי המדע וגם אנשי המעשה האינטליגנטי, שבכל עם ועם, שבכל האנושות התרבותית, - דווקא אלה אינם רואים ואינם עושים כלום, אם לא רואים את ההפך ממה שיש לראות ועושים את ההפך ממה שיש לעשות.

צריך להקיף בסקירה אחת את כל התנועות לחידוש החיים ולתיקון האדם בקרב האנושיות התרבותית, גם את התנועות הפוליטיות והכלכליות גם את התנועות הרוחניות, כמו התנועה לשחרור האישיות, לשחרור האשה, לחידוש המוסר, הדת, לחידוש הספרות, האמנות וכו' וכו', ולראותן כולן כאילו הן תנועה אחת כללית מורכבת מהרבה תנועות חלקיות, בכדי לרדת לסוף עומק חולשת של כולן ולעמוד על שורש חולשתן, שאינו אלא חוסר קשר אורגני, חיוני, בין כולן. לעמקו של דבר, הרי הן באמת כולן תנועה אחת כללית וכוללת, אלא שהצמצום או הטמטום האנושי גורם, כי כל עומד בבקעה מתגדר בה כתולעת בחזרת. והעיקר, כי כל בקעה יש לה גדוֹל או נביא, שהוא בעיקר המתגדר בה, המעמיד את כל החיים על מה שהוא רואה מתוכה, והוא, בכוח השפעתו המהפּנטת, גודר בה על הרבים גדר, שהם לעולם לא יצאו ממנה.

אין רעיון מקיף ומאַחד את הכל לתנועה אחת חיה, אין רוח חיים מניעה ומחיה את הכל בכוח אחד של חיים.

אולם בבהירות מיוחדת נראה חוסר הקשר החיוני, המגיע עד לפירוד גמור, במקום שכל התנועות האלה נפרדות לשתיים, לתנועת העבודה ולתנועת הרוח, נפרדות לא כל כך על פי ההבדל בדעות, ברוח, בטעם, כמו בעיקר על פי ההבדל במידת ההשכלה ובצורת הפרנסה של נושאיהן, אם פרנסה מעבודה, היוצרת ערכים כלכליים, או פרנסה, כמו שקוראים לה, אינטליגנטית.

הכנה לחידוש החיים מיסודם, להשלטת הפעילות, העבודה והיצירה ברוח האדם ובחייו, במקום הפסיביות, האינרציה והפרזיטיות – ישנה ביסודה רק בתנועת העבודה, שנושאיה פועלים פשוטים, יוצרים ערכים כלכליים, שעליהם פרנסתם. פה חסר רק הבירור הנכון, בירורו של מה שהחיים שואפים אליו ומובילים אליו. ואם לפי שעה, כמו שאנחנו רואים, לא יצאה עוד העבודה מכלל פעולה הכרחית, שאין בה הרבה מהרעיון, - אשמים בזה, כאמור, בעיקר המאשרים המתעים, שלא יבארו את רעיון העבודה כהלכה, שלא שפכו עליו די אור או ששפכו עליו אור מתעה.

לעומת זה יתר התנועות לחידוש החיים, שספירתן – הרוח, ושעל הרוח או על איזה מקצוע אינטליגנטי שהוא פרנסת נושאיהן, אין ממהותן, עם כל תביעותיהן הגדולות, לחייב את נושאיהן לבנות את כל החיים, הכלכליים והרוחניים כאחד, על יסוד הרעיון הכללי של חידוש החיים מיסודם ושל חידוש רוח האדם מתוך העבודה לחידוש החיים, - אפילו אם הם מודים בעצם הרעיון. הן בעצם תנועות עיוניות, רוחניות, אסתיטיות, מוסריות, תנועות של דעות, של רעיונות, של תביעות נפשיות או של כמיהות נפשיות, שואפות בעיקר רק לשנות או לחדש את יחסה של רוח האדם אל החיים המוכנים, אל ערכי החיים, אל סדרי החיים, אל פרי עבודת החיים וכן הלאה. אבל יצירת עצם החיים האובייקטיביים, הממשיים, בכל שלמותם, יצירת רוח החיים מתוך עצם החומר שבכל חיים, שאין חיים בלעדיו, כמו שאין חיים בלי רוח, אינה מעניינן. הן אינן מחייבות את נושאיהן לשנות בחייהם מן מהטבע שטבע המשטר הקיים כלום. נושאיהן יכולים להיות עשירים, זאת אומרת, שליטים ברכוש, שאינו יכול להיות אלא פרי עמל אחרים, לקבל בעד חיבוריהם או בעד יצירתם האינטליגנטית שכר עשיר, שאינו יכול, לפי מצב הכלכלה של הזמן, בשום פנים להיות פרי עבודתם, ולחיות חיים עשירים, זאת אומרת בעצם, להיות פרזיטים. יכולים הם להיות רופאים, ציירים, פסלים, אַקטורים גאונים וכו' וכו' דווקא לעשירים (לפי השכר שהם מקבלים) מבלי להרגיש בזה שום פסוּל, או לחשוב לצאת ידי חובתם בהקדישם חלק מזמנם לא לעשירים בתור מעשה צדקה, מבלי להרגיש, כי העלבון והזיוף שבו יתרים על ערכו האנושי האמיתי. יכולים הם בכלל להיות עוזרים פעילים לקיום הסדר הפרזיטי בתור ממציאים אמצאות טכניות מועילות לסדר הזה, בתור מנהלי עסקים וכו' וכו'. ועמדתם של אנשי הרוח, אנשי השם והכבוד, ביחס לעשירים, עמדה, שכולה אומרת כבוד לבעלי הכסף.

ולא טובים במובן זה גם אלה מאנשי הרוח וההשכלה, הנשבעים לדגל תנועת העבודה או תנועת הפועלים, העומדים בתוכה בתור עוזרים או בראשה בתור מנהלים או אפילו אלה, שכתבו ונתנו את תורת התנועה לפי השקפתם. גם הם אינם רואים חובה לעצמם לשנות את אופן חייהם, הכלכליים והרוחניים יחד, באופן מתאים לתביעת רעיון העבודה. גם הם יכולים להיות עשירים, להתעשר מחיבוריהם וכדומה, לחיות חיים עשירים וכו' וכו', הכל ברוחו ולחיזוקו של אותו הסדר, שהם נלחמים בו (יש, כמובן, יוצאים מן הכלל). ולא הם ולא אחרים אינם רואים בזה שום סתירה. אף אמנם לפי מה שהם רואים בתנועה אין בזה באמת שום סתירה. כל עיקרה של התנועה הרי אינו אלא מלחמה כלכלית לשם השגת סדר כלכלי מתוקן, שאינה מטילה על המשתתפים בה שום חובות מוסריות או חינוכיות מלבד החובה להילחם לשם השגת המטרה בכל האמצעים הנהוגים במציאות הקיימת ולהגן על העמדה ולשקוד על תקנתה לפי חשבון האינטרסים של המעמד. לצורך כך יש רק לדעת את החשבון ולמלא בדיוק מה שהוא דורש.

לידי איזו תוצאות מביא החינוך של החיים ברוח כזו יש לראות, למשל, באותו החזיון, הרגיל מאוד בקרב הסוציאליסטים: כי הסוציאליסטים היותר מצוינים, מכיוון שהם נעשים חברים לממשלה הקיימת, הם מחליפים את הפוליטיקה הסוציאליסטית שלהם מן הקצה אל הקצה (משל אחד מהרבה – מיליראן, בריאן ועוד בצרפת). והדבר פשוט: מכיוון שהדבר תלוי בחשבון האינטרסים של המעמד, הם חושבים,כי הם, מתוך מעמדם בממשלה, במרכז החיים של המדינה, רואים את החשבון ביתר בהירות מאחרים וממלאים ביתר דיוק מה שהוא מחייב. חבריהם הסוציאליסטים רואים בהם בוגדים. אבל האומנם כל כך מהר נהפכים אנשים ישרים לנבלים? והרי לא את סוציאליסט הגון אחד או אחדים קרה כדבר הזה, כי אם כך הדבר נוהג כמעט תמיד או על הרוב. מדוע?

הדבר הזה, אשר בעלי ההשכלה, אנשי הרוח והמחשבה מצד אומנותם ובעלי היכולת המדעית והרוחנית, השואפים לחידוש החיים, אינם רואים את תנועת הרוח להתחדשות בתור תנועה אחת כללית, אינם רואים מקום לאחד את תנועת הרוח עם תנועת העבודה ואינם רואים חובה לעצמם להתאים את חייהם אל הרעיון הכללי של חידוש החיים מיסודם, - הדבר הזה גורם במידה מרובה רפיון, חוסר חיים, חוסר מרחב ומעוף, חוסר יצירה חיה, טבעית, אנושית־קוסמית, לשני הצדדים כאחד.

א) מצד תנועת העבודה:

הפירוד הזה, ההתבדלות הזאת של אנשי הרוח וההשכלה, גורמת, כי תנועת העבודה נשארת מקופחת מצד המחשבה והרוח. מכאן – אותו חוסר הרוח, שהוזכר למעלה, חוסר אותו העומק החיוני, אותו המרחק והמעוף, אותה היכולת להקיף את כל החיים, לחבק עולם ומלואו, שהיו עושים אותה לתנועה אנושית במידה עליונה, לכעין תנועה דתית. תנועת העבודה לא ילדה עוד, ואין לראות בה סימנים של יכולת ללדת מתוך עצמה, מחשבה ושירה, מחשבה אנושית לכל היקפה ועמקה וכוח המעוף שלה וכן שירת חיים שלמה, שירת עולם ויצירה עליונה, ולא רק מחשבה חד־צדדית, המעמידה את כל החיים על הכלכלה, או מחשבה מפלגתית או מעמדית על העניינים המעמדיים או הקרובים להם, וכן לא רק שירה של קינות על מר גורלו של העובד או בכלל שירה מעמדית וכיוצא בזה. כי כוחות המחשבה והשירה רובם ככולם, אפילו אם הם נמצאים בתוך תנועת העבודה, אין עבודת חייהם קבועה בתור עניבה בארג החיים של תנועת העבודה, ואין מחשבתם ושירתם, עד כמה שהן אנושיות כלליות ולא מעמדיות, באות משם, כי אם מאותו ארג החיים, שהעבודה באה לארוג אחר תחתיו. ואפילו תורת התנועה גופה באה מאותו הארג. ואין פלא שהיא כל כך חד־צדדית, כל כך מצומצמת, כל כך מחוסרת רוח חיים ומרחביה, כל כך סמויה מהכוחות האנושיים־הקוסמיים, שהם הם יוצרי החיים האנושיים, כמו היסוד הלאומי, הדתי וכדומה.

לפיכך גם אלה, הבאים להעמיד את תנועת העבודה על הרוח, לא יועילו לה יותר מאשר בעלי החומר, כל עוד הרוח, שהם רוצים להכניס בה, לא נוצרה מתוכה, מתוך עצם עבודת החיים שלה. גם זה מין רוחניות ערטילאית, אם לא דמיונית.

פרק מיוחד בהלכות תנועת העבודה וההשפעה, שמשפיעות עליה ההשכלה והרוח, כשההשפעה באה לא מתוכה, לא בתור תוצאה ישרה, בלתי־אמצעית מעבודת החיים שלה, כי אם מלמעלה, מצד לידרים ותיאורטיקנים, הבאים להביא גאולה לעולם, יש ללמוד מהתנועה הבּוֹלשביסטית. בעלי ההשכלה והרוח שבה הם רובם ככולם פקידים, אם בספירות הפוליטיקה או הכלכלה, ההשכלה או ההוראה, באופן היותר טוב – אנשי צבא. ואת הפועלים הפשוטים, את העובדים עבודת יצירה כלכלית ממש, הם הכניסו ברשת של חוקים מעיקים ומשעבדים במידה כזאת, שרוב הפועלים נכון לוותר על כל הגאולה הבּוֹלשביסטית, ובלבד שישתחרר משעבוּדה.

לפני זמן מה קמה התעוררות בקרב אנשי הרוח, המדע וההשכלה בארצות שונות להתאחד ולקום לעזרת האנושיות הירודה בכוח ההשכלה, המחשבה והרוח, יסדו אגודה בשם ‘קלרטה’ וכדומה. אבל גם הם לא מצאו את הדרך. ולא מפני שלא הלכו עם הזרם הסוציאליסטי, כמו שהוכיחם אחד המוכיחים הסוציאליסטים משלנו, כי אם מאותו הטעם, המבואר בזה, שאנשי הרוח וההשכלה בכלל אינם מוצאים מבחינה זו את הדרך, כי אינם מבקשים דרך חדשה, כי אם הולכים בדרך הכבושה, שגם אנשי הרוח וההשכלה הסוציאליסטים הולכים בה, מאותו הטעם, שסוציאליסטים כשרים, כשהם נעשים חברים בממשלה, הם עובדים בניגוד לתביעת הסוציאליות.

כללו של דבר: אם מצד זה נשקיף על תנועת העבודה, נראה, כי אי־הצלחתה באה בעיקר מתוך שכוחות ההשכלה והרוח אינם לה, כי אם לצריה. כוח הקפיטליות הוא אולי לא כל כך במה שמכשירי העבודה החמרית בידה, כמו בעיקר במה שגם מכשירי העבודה והיצירה הרוחניות בידה. ההשכלה והרוח הם כוח, במצב התרבות האנושית של היום אולי הכוח היותר גדול, - והרוח הזה משמש כולו לקפיטל, משמש לקפיטל לא רק בעבדו נגד תנועת העבודה, כי אם, כמו שראינו, מבחינה ידועה גם בעבדו בעד תנועת העבודה.

ב) מצד תנועת הרוח:

חסר בתנועת העבודה הרוח, וחסר בתנועת הרוח החומר, הממשיות החיונית, הקרקע המוצק, אי־האמצעיות ההוויתית, חללו של עולם. כשאדם מן הצד בא מן החיים והעבודה אל הספירה הזאת של השואפים לחידוש החיים מצד הרוח, לחידוש הרוח באיזה מקצוע שהוא, נדמה לו לפעמים, כאילו הוא עבר פתאום מן השדה, בכל פשטותו, אי־אמצעיותו, בכל חוסר הליטוש, הגיהוץ, ההידור שלו, בכל החיים וההוויה שבו, בכל פלישותו לכל המרחבים וכל המעמקים לאין סוף, ישר אל סלון נהדר מהמדרגה הראשונה או אל היכל גדול, מפואר ומרומם, סמל התפארת. פה חיים, חושבים, מרגישים, לא בחוץ, בחללו של עולם, ולא בכל אשר חיים, חושבים, בני־תמותה פשוטים: בשדה, ברחוב, בשוק, בבית העבודה וכו', כי אם בהיכל. לא סתם חיים, חושבים, מרגישים, כי אם כאילו מכהנים פאר בעבודת החיים, המחשבה, ההרגשה. כאילו תאמר: חיים לשם חיים, חושבים לשם מחשבה, מרגישים לשם הרגשה. מין אמנות לשם אמנות. לא ‘על כרחך אתה חי’ (ודווקא באותה הצורה שנוצרת, ולא באיזו צורה אחרת, שהיית רוצה אולי להיות נוצר שם), על כרחך אתה מרגיש את הכיעור, התפלות והזוהמה שבחיים וגם את הטמטום, הרע והאכזריות שבחיים, כלומר מרגיש בצערם ובעלבונם של כל חיים, גם שלך גם של אחרים, של כל אדם, של כל בריאה חיה, שגם הם חלק מחייך או שהם חייך לעומק, ועל כרחך אתה חושב, מקשר מוצא, מבקש דרך – מבלי שאול הרבה, אם תמצא – כי החיים, חייך אתה והחיים בכלל, לא יהיו כל־כך מכוערים, תפלים, מזוהמים, וגם לא כל כך מטומטמים, רעים, אכזריים, וגם על כרחך אתה חולם לפעמים על חיים גדולים, עליונים. לא! העיקר הוא, כי אתה תחיה, תרגיש, תחשוב, כדקא יאוֹת, אם בעלמא דקשוט או בעלמא דגבורה עילאה, כי אתה (או האדם של העתיד) תהיה מין פרי עץ הדר, מין פאר, מין עצם להערצה ולמופת או להשתוממות וליראה. השאלה היא רק באיזו צורה יותר יאות, יותר נאה, לחיות, להרגיש, לחשוב: אם בצורת אדם מוסרי, צדיק, שומר מוסר ומקבל עליו עול של חובה, נשמע לתביעות הכלל, מכיר בזכות אדם של כל נברא בצלם ואולי גם בזכות חיים של כל ברייה חיה, חי חיי יושר, חסד וצדקה עד לשמים, - או בצורת גיבור, יחיד, מורד, אדם עליון, חי בלי גדרים, בלי חובה, אינו מתחשב עם שום כלל, עם שום זכות אדם של אחרים ולא עם שום מוסר, במקום שיש להביא לידי גילוי את כוחות נפשו הכבירים, העמוקים, המתגברים כמעיין המתגבר, חי חיי גדולה, גבורה ותפארת עד התהום.

העולם השפל של הצרכים הכלכליים, כגון אכילה, שתייה, בגד, דירה וכו‘, אשר הרוב הגדול של בני האדם עמל כל ימי חייו בזיעת אפיו, במיטב כוחותיו, מוחו ודמו בהכנתם, אינו נוגע בעולם העליון הזה אף כמלוא נימא. שני עולמות – שתי רשויות. המוסר של היושר והצדק מחייב, כמובן, כי הצרכים האלה יהיו נרכשים ביושר ובצדק, כלומר נקנים בכסף מלא. והכסף מאין יימצא? – כמובן, נרכש באמצעים כשרים, כגון במסחר כשר, בתעשייה כשרה, בעבודה אינטליגנטית כשרה וכו’. ואי־המוסר או המוסר העליון של הגדולה, הגבורה והתפארת אינו מחייב דווקא יושר וצדק, אבל מחייב, שהם לא יהיו נרכשים באמצעים לא הגונים, באמצעים של כיעור, חולשה, קטנות, שפלות. אולם עושר אינו פסול כלל. ניצשה, למשל, מצדיק בפירוש את הפתגם ההמוני: מי שיש לו יותר שווה יותר. אבל על פי האמת מי שיש לו יותר (יותר מכפי המגיע לו באמת ובצדק על פי חשבון הכלכלה הכללי האמיתי) הרי הוא לא גדול ולא גיבור, כי אם פשוט פרזיט. אמנם יש גם כוח פרזיטי גדול. העלקת, למשל, היא די חזקה ודי פורחת, ויש פרזיטים, שכוחם עוד יותר גדול. אבל כוח פרזיטי – וגבורה עילאה, פרזיטיות – ואדם עליון! אכן לאו כל מוחא ולאו כל נשמה סבילין דא.

בעניין הכלכלה של עובדי עבודת הרוח ובכלל עבודות אינטליגנטיות, שפרנסתם עליהן, יש מצב מיוחד, המוליד מבוכה, שלא הכל מרגישים בה ושקשה למצוא מוצא ממנה: חסרה מידה כלכלית להעריך על פיה הערכה כלכלית את העבודה הרוחנית או האינטליגנטית, שאינה יוצרת ערכים כלכליים. פה ערכים משתי ספירות שונות, שאינם נמדדים זה בזה. באיזו מידה כלכלית תהיה מודד, למשל, שיר גאוני, שנכתב במשך חצי שעה, או עבודת רופא, אשר במשך חצי שעה הציל נפש אדם ממוות? על פי התועלת, שהם מביאים לבני אדם, הרי הם עומדים למעלה מהערכה כלכלית. אולם, מצד שני, הרי הם לא הוסיפו כלום על סכום הערכים הכלכליים של העם או של המדינה, ונמצא שהם מקבלים את שכרם מסכום הערכים הכלכליים המוכנים, ממש כמו הקאפיטליסט, הסוחר, החנווני וכו'. העיקר – שהם דומים לקאפיטליסט מאותה הבחינה, שהם מקבלים את שכרם הכלכלי לא לפי מידת עבודתם בתוצרת ערכים כלכליים – שהרי אין מידה כזאת – וממילא הם יכולים לקבל שכר גדול משכרו של העובד היוצר ערכים כלכליים, גדול במידה שאין לה שיעור כלכלי, כי אם שיעור תלוי בשוק, כלומר בערך ההצעה והדרישה. מכאן – אותה העובדה, שיש מתעשרים מעבודות כאלה מבלי להרגיש כל פסול בדבר. פה יש עוד דבר מוסיף טעם לפגם. העבודות האלה, בעצם, שכרן בצדקן או בתוכן, ולא עוד אלא שאין הן על פי האמת עומדות על הגובה, אם אין שכרן בתוכן. למשל, שיר, שאינו משלם לבעליו שכרו, שאינו משלם בסיפוק הרוחני שהוא נותן לו, אינו יכול להיות שיר גאוני. וכן רופא, שאין עבודתו נותנת לו סיפוק רוחני לפי ערך העמל שהוא משקיע בה, אינו צריך על פי האמת להיות רופא. וכן המורה, הסופר וכן הלאה. נמצא, כי בשכר הכלכלי בעד עבודות כאלה יש משהו של פגם, של חילול. ולא מתוך בטלנות נולדה ביהדות הדעה, כי, למשל, הרב, המלמד וכדומה, צריכים לקבל את שכרם בתור שכר בטלה.

דברים כאלה רגילים בזמננו לבטל. אולם כדאי להביא בתור דוגמה עניין אחד מספירת העבודה, למשל, מספירת העובדים בארץ־ישראל, בהשוואה לאותו העניין בספירת העבודה האינטליגנטית, בכדי שיובלט, כי אין הדבר חלק כל כך.

כוחו של רעיון העבודה מבחינה זו הוא בזה, שהוא מכניס את הרוח לתוך עצם החיים החמריים, יותר נכון, שהוא יוצר את הרוח ביחד עם החומר בעצם עבודת החיים; עבודת החיים החמריים ועצם החיים החמריים של העובדים הם עצם החיים הרוחניים ועבודת הרוח שלהם. זהו היסוד, החלב, - עבודת הרוח וחיי הרוח האחרים, אלה שרגילים לקרוא להם כך בעיקר, אינם אלא החמאה. לפיכך כשהם, העובדים, מדברים באספה או בעתונות על עניינים חמריים, אפילו על ענייני המטבח או על המשכורת, אם הדברים כשהם לעצמם אינם תפלים ואין בהם פניות צדדיות, אין הדברים עושים רושם של חמריות גסה, ועוד להפך. לפי טעמי אני, למשל, יש לפעמים דין־וחשבון על עניינים חמריים, שיש בו יותר שירה מאשר בהרבה שירים רשמיים. לעומת זה אנחנו רואים, כי דווקא העוסקים בעבודת הרוח, המדע וכדומה, כמו סופרים, משוררים, מורים, רופאים וכו', כשהם מדברים, אם באספה או בעתונות, על ענייניהם החמריים, הדברים עושים על הרוב רושם כל כך לא נעים, לא נעים על הרוח להם בעצמם, עד שהם לעתים לא רחוקות ופגמים את כל האספה או את כל המאמר.

איך שהוא, הלא שאלה היא: אנשים עובדים עבודת הרוח, שואפים לחידוש החיים מצד זה, - האומנם אין הצד הזה מחייב אותם להביא בחשבון, בחשבון עמוק, יסודי, את הצד השני, הממשי? האומנם יכולה הרוח להתחדש מיסודה, בכללה או באיזה מקצוע שהוא, שלא ביחד עם התחדשות החיים הכלכליים מיסודם, שלא מתוך הפעלה הדדית של חידוש הדדי? האפשר לאדם להעמיד תביעות עליונות לרוחו ולרוח אחרים מבלי לשאוף, כי חייו הכלכליים יהיו מתאימים ביסודם לאותן התביעות העליונות? או האומנם אין שום קשר חיוני מבחינה זו בין הספירות העליונות בכללן וגם בפרטיהן, למשל, בין ספירת הספרות, האמנות, השירה וכו', ובין ספירת הכלכלה?

ועוד שאלה והיא עיקר: האומנם אין שום קשר אורגני בין העבודה להכנת הצרכים הכלכליים, בין היצירה שבעבודה זו, בין היסוד הקוסמי שבה ובין עבודת הרוח, היצירה שבעבודת־הרוח והיסוד הקוסמי שבה?

חיים אנחנו בזמן של עניות הרוח, של עקרות המחשבה, השירה והיצירה. מחפשים מקורות למחשבה, לשירה, ליצירה בכל מיני ספירות דמיוניות, רומנטיות, דיקדנטיות, אי־רציונליות, מיסטיות. מחפשים כל מיני ציפורים כחולות וכדומה. האם לא כדאי לרדת קצת למטה, על הקרקע, לחפש קצת בעולם השפל הזה של העבודה והטבע? אינני יודע, אולי דמיוני מטעני, אבל לי נדמה, כי פה יש מקור, מקור ממשי, למחשבה, שירה, יצירה, שעוד לא שיערנו כמוהו, ובכל אופן יותר עשיר ויותר עמוק – כי יותר חי – מכל המקורות הדמיוניים האלה.

בעיני אני לפחות ברור, כי התחדשות יסודית בחיים, כמו ברוח האדם, אם היא בכלל אינה חלום שווא, תבוא רק מהתמזגות תנועת העבודה ותנועת הרוח לתנועה אחת של התחדשות יסודית. מכאן קודם כל – התחדשות האומה בתור הארג היסודי, הטבעי של החיים הקיבוציים האנושיים ובתור הכוח היוצר היסודי של החיים האלה, וכן הלאה. הקושי שבדבר הוא, שהתחדשות כזאת לא תבוא בלי מהפכה יסודית גם בתנועת העבודה וגם בתנועת הרוח. יותר מדי קבועה תנועת הרוח בארג החיים של המשטר הקיים, יותר מדי הרוח כשהיא לעצמה, באותה הצורה שהיא רגילה לבוא בה לידי גילוי במציאות הקיימת ושבה היא באה לידי ביטוי בתנועה זו, היא פרי אותו המשטר. יותר מדי חייהם של עובדי עבודת הרוח הם חלק מחיי אותו המשטר, בכדי שחידוש יסודי כקביעת הרוח בתור עניבה בארג החיים של רעיון העבודה יהיה אפשרי בלי מהפכה יסודית בכל אופן עבודתם ובכל אופן חייהם של עובדי עבודת הרוח. איך לגשם את זה? זוהי שאלה, שאלה חמורה ועמוקה מאוד, זוהי השאלה, אשר רק החיים יוכלו להמציא לה פתרון, אם יהיה די רצון ודי מרץ לבקש.

אבל נשוב לארץ־ישראל ואל עבודתנו וסופרינו ואנשי־הרוח שלנו.

[ד]

איך שמתייחסים הסופרים, המורים וכל העוסקים בעבודת־הרוח בכלל, אל רעיון העבודה ואל העובדים, - אחת אפשר לדרוש מהם, מנושאי דגל הרוח, בכל תקפּה של מידת הדין, בכל כוח האמת שבחיים: יחס ברור, עמדה ברורה, בלי כל התעלמות ובלי כל ערפליות. יותר מכל מקלקלת את השורה החצאיות, הפשרנות, הנטייה לכאן ולכאן, ההשתמטות וההאפלה בכל מיני טליתות, אם בטלית שכולה תכלת או שכולה אודם או צבע אחר.

לפי שעה רואים אנחנו, כי כל העבודה היישובית הולכת ונעשית, כל החיים בארץ־ישראל הולכים ונוצרים, בעיקר מצד זה, מצד העבודה. מצד זה יש לראות מקור נפתח לעבודה רחבה ולכוחות עבודה רחבה בעתיד, יותר נכון, לכל העבודה ולכל כוחות העבודה בעתיד. מצד אחר, מצד הרכוש הפרטי והאיניציאטיבה הפרטית, כמה שרבים נושאים את עיניהם אליהם, אין לפי שעה לראות כלום.

הדבר הזה, העובדה החיה הזאת, מחייבת, מחייבת קודם כל את העובדים עבודת הרוח, להתייחס אליה בכל הרצינות הדרושה ולברר לעצמם מה היא דורשת מהם.

אנשים פשוטים, שאינם סופרים, שאינם מסוג עובדי עבודת הרוח בכלל, ביקשו ומצאו, כי אין דרך אחרת לתחיית עצמם ועמם, כי אין דרך אחרת לחיים אנושיים בכלל, אלא העבודה. עמדו ועזבו את כל מה שקראו לו חיים עד אז, באו לארץ־ישראל ועובדים. היש צורך לבאר, כי יש כאן מהפכה שלמה, יסודית, בכל חייהם, בכל עולמם, בכל ישותם? והסופרים, כוהני הרוח, צופי העם, האם אין המהפכה הזאת מחייבת אותם? אחת משתי אלה: אם הם רואים, כי לא זו הדרך, אם הם רואים דרך אחרת, הרי חובה עליהם להזהיר מהדרך המתעה ולהורות את הדרך הנכונה. ואם אין דרך אחרת, הרי חובת המהפכה חלה גם עליהם, אם לא קודם כל ובעיקר עליהם. או האומנם אפשר לו לאדם לחולל מהפכה ברוח אחרים, או להועיל מאיזה צד שהוא לעבודת החיים מתוך מהפכה ברוח אחרים, מבלי לחולל קודם או בעת ובעונה אחת מהפכה בחיי עצמו?

אף אמנם לא אחטא, כמדומה, בדברי, אם אומר, כי הסופרים נשארו מאחרי החיים, בייחוד מאחרי החיים המתייצרים בארץ־ישראל. מזה לקויה גם הספרות גם העבודה – לקויים החיים. אין בחיים מחשבה ואין שירה, ואין בעבודה השראה. אין מי שיביא לידי ביטוי שלם, חיוני, יצירתי, אותם אטומי המחשבה והשירה, המנצנצים מתוך העבודה. העובדים שקועים כל אחד בפינתו, בעבודתו ובחייו, בסבלם ובחבליהם של העבודה והחיים, בקטנות, שהעבודה והחיים מורכבים מהם, נתון לאבק ולרפש, הנזרקים עליו מהרחוב. ודי להם לעובדים, שהם נשמרים בכוחם ובנקיונם. אבל אין מי שיאצור בנשמתם את הגצים, היוצאים מתחת כל הפטישים,יצרפם, יאחדם, ימזגם, עד היותם לניצוץ אחד של אור חי, מאיר את החשכה. והגצים לא רק הולכים לאבדון, כי אם גם נהפכים לפיח, המשחיר את החיים.

קראו, למשל, את הפובליציסטיקה שלנו. לא רק סופרי ‘העולם’, העיתון הרשמי של הציונות הרשמית, כי אם גם סופרים, שהנה כבר בארץ, ומהם גם כאלה, המדברים על עולמות מתהווים, אין להם שום מושג מהמתהווה, מהמתרקם ומתייצר באמת.

ובשירה ובסיפור וכו' אתה מוצא על הרוב או אור נוגה ערטילאי, שאין לו גוף מאיר ולא דמות הגוף, אור שלא מן החיים, או גוף שחור משחור החיים בהוספת שחור הפיח של הגצים, או את שניהם יחד, זה בצד זה וזה בתוך זה. אבל אין יכולת לתפוס את הגצים חיים ולארגנם כולם בתור תאים של גוף אחד מאיר באור חי. כי יכולת כזאת אינה ניתנת לשום כשרון ואינה נקנית בשום הסתכלות ולא בשום קרבה נפשית, במקום שאין הנפש חיה את העבודה ואת רעיון העבודה בכל ישותה, בבחינת על כרחך אתה חי.

ורואה הרואה, כי יש קרקע לגידול, ויש כוחות לגידול, - ואין גידול, כי אין אור מאיר ומפרה, אין אותו הכוח הקולט את קרני האור ויוצר מהן תאים חיים.

יאמרו מה שיאמרו, - בארץ ישראל, ובייחוד בספירת העבודה, בכל אופן מתהווה דבר־מה. ויש הרגשה, כי יותר ממה שמתהווה בפועל בכוח, כי יכול יוכל להתהווֹת באמת עולם מלא, זאת אומרת, להיברא בריאת חיים אותו העולם, אשר נשאנו וסבלנו בנשמתנו הלאומית מאז ועד היום, ואשר הזעזועים העולמיים של הזמן הרעישוהו מכל הצדדים ועד סוף כל המעמקים, עד כדי לחייב בריאה חדשה או חורבן עולם. יותר מזה, יש הרגשה, כי רק באופן כזה, רק אם המתהווה פה עשוי באמת לברוא בריאה חדשה את עולמו של ישראל, ישוב עם ישראל לתחייה, ישוב לאיתנו, לכוחו, אשר בו ייגאל, רק באופן כזה ולא בשום אופן אחר. יותר מדי גדולה הירידה, גדולה ההתנוונות מבפנים; ומצד שני, יותר מדי חזקות עלינו הרוחות מבחוץ, הרעות עם הטובות, בייחוד הטובות, הסוערות כולן עלינו להמית את רוחנו העצמית ולהכחיד את קיומנו העצמי; יותר מדי, מצד שלישי, גדולה עתה ירידת הרוח האנושית בכלל. צריכה התעוררות שלמעלה מדרך הטבע הרגיל, התעוררות ווּלקנית, תהומית, רוח מארבע רוחות וממרום ומן התהום, אור גנוז גדול מאור שבעת הימים, צריכה בריאה חדשה. עם ישראל עומד עתה על המבחן האחרון, מתחילה המערכה האחרונה של הדרמה, אם כי רק מתחילה. ‘להיות או לחדול’ הולך ונעשה לשאלה העומדת על הפרק במציאות ממש, אשר המציאות הולכת ופותרת אותה על פי דרכה. לא להרגיש את זה, לא להרגיש את עומק הירידה וההתנוונות ואת עומק החולשה, לעמדו בפני הרוחות מבחוץ ולא לראות, כי כאן, בכדי לעורר ולחדש את הכוחות הנרדמים, המשותקים, דרושה רוח שאינה מצויה, רוח ממרום, בריאה חדשה, יצירה שלא היתה עוד לעולמים, - לא להרגיש ולא לראות את זה אפשר רק במקום שאין כבר כל הרגשה באותם הכוחות הנרדמים, באותו האור הגנוז בתהום הנפש, שמציאותם אינה נותנת אותנו לא למות ולא לחיות בעולם שכולו חָשַך בעדנו.

או אולי אין זה אלא הרגשה של חלוש עצבים, אולי אין זה אלא דמיון של בעל הזיה? אדרבה, היש אופן אחר להרגיש ולחשוב למי שאינו יכול להתייאש, אבל אינו יכול גם לרמות את עצמו? היש מסקנה אחרת מתוך המציאות שלנו למי שמבקש חיים לעצמו ולעם ישראל?

ואת מי לשאול שאלות מעין אלה? מי ממונה על חלומות החיים ועל סודם ויסודם החיוני? מי, אם לא הסופרים, המשוררים, היוצרים, אנשי הרוח, המדע, המחשבה, השירה, היצירה? מי, אם לא הם, נועד להרוֹת את החלום, את החלום של החיים ושל עבודת החיים, לשאת ולסבול את חבלי הריונו ואת חבלי לידתו, את סבל זרותו, שגעונו ועלבונו? ומי, אם לא הם, נועד לגלות את המאור שבחלום, את כוח החיים והיצירה, את כוח התחייה וההפעלה שבו? ומדוע אנחנו רואים סדר מהופך: אנשים פשוטים חולמים, נותנים את נפשם על חלומם, נושאים וסובלים את כל המשא הכבד, הקשה והמרסק של החלום ופתרונו בחיים, - ואנשי הרוח הרשמיים, הסופרים, המשוררים וכו' או עומדים מרחוק או מסתפקים בחלומות ‘רוחניים’, אוויריים, שאינם מטילים על מי שהוא בחיים הממשיים שום חובות, שום אחריות ושום עבודה ממשית, אבל את החלום של החיים ושל עבודת החיים הם, אם לא מבטלים באופן ישר או מן הצד, בכל אופן מצמצמים עד לידי ריסוק אברים? כמובן, הרבה פנים לצמצום והרבה גוונים. הרחוקים, למשל, מצמצמים בשם החשבון המעשי, והקרובים – בשם האמת, בשם היראה מפני ההפרזה, מפני ההזיה, מפני ההונאה העצמית. הצד השווה שבהם, שכולם מקצצים את כנפי הרעיון וחוסמים את המרחב בפני השאיפה, והכל – בשם הריאליוּת. אבל האומנם כך מחייבת הריאליות שלנו? האומנם הריאליות של הבאים לחדש את החיים, לבורא דבר־מה חדש, היא הריאליות המצומצמת בחוג הראות של המציאות הקיימת ובחוג הכוחות הפועלים או העלולים לפעול באותה המציאות הקיימת? האם אין אלה באים בשם ריאליות אחרת, יותר רחבה, בשם ריאליות מקיפה לא רק מה שיש בפועל, כי אם גם מה שיש בכוח? ואיך? האומנם בצמצום היסוד, שמניחים לבניין החיים של העתיד? האומנם בצמצום החלום על עולם העתיד והשאיפה להגשמתו? האם לא זה סוד חולשתו, סוד תרדמתו המגיעה עד לשיתוקו של העם – שהמפעל היחידי, העשוי לעורר את כוחותיו, אינו די חי, די גדול, די תקיף, קורא בכל עוז, תובע בכל תוקף, את הכוחות הגדולים, העליונים, וממילא אין מתעוררים גם הקטנים? כשהמפעל הראה קצת חיים, קצת גדלות, רוחב, מעוף, ודרש עבודה, - העם בכל זאת נתן עבודה, נתן במידה, לפי ערך ההתחלה, די חשובה, נתן, כמובן, בתחילה קמעא קמעא, אבל לאחרונה במידה הולכת הלוך וגדול, כדרך הטבע והחיים. הכוחות הנרדמים התחילו להתעורר. הלא צריך שיהיה ברור, כי זוהי בעצם הנתינה העיקרית, היותר גדולה והיותר חשובה. ולא עוד אלא שהיא עשויה למשוך אחריה את כל מה שיש לתבוע מן העם, לולא צמצמוה, לוּ, להפך, פתחו מרחבים חדשים לפני כוחות העם. אבל הנה בא הצמצום וסכר את זרם החיים וסתם את צינורות השפע העליון: הלאמת הקרקע והתעשייה לאו דווקא, חשובה ביותר האיניציאטיבה הפרטית, הקפיטל הפרטי, וכן הלאה והלאה. גבר החשבון המצומצם של המציאות הקיימת על החשבון העליון, הרחב, המקיף עולם ומלואו, הכולל גם את היש בכוח, על חשבון הנפש הלאומית, הכוחות הנרדמים והאור הגנוז. והכוחות נשארו נרדמים, והאור – גנוז. ולא עוד אלא שסכנה צפויה להם, לכוחות הנרדמים ולאור הגנוז, סכנת כליון גמור מאפס מקום במפעל הלאומי היחידי והאחרון לבואם לידי גילוי. את הסכנה אנחנו רואים בעצם העבודה, שאורה, אור הרעיון והשאיפה, לא רק שאינו הולך וגדל, כמו שטבע הדבר מחייב, כי אם הולך ועומם עד שלא קשה לאורות מתעים מבחוץ להתגבר עליו ולרשת לאט לאט את מקומו. מובן כי בהיסתם צינורות השפע העליון, לא נפתחו גם צינורות השפע התחתון: גם הכסף לא בא.

ואנשי הרוח? – חלק עומד לימין המצמצמים, חלק עומד מרחוק, וחלק מוחה ברוח נכאה ובשפה רפה. אנשי הרוח רגילים לאמור: העם לא התעורר. אבל העם רשאי, כמדומני, לאמור ביתר צדק: אנשי הרוח, הראשונים להתעוררות, לא התעוררו, לא התעוררו במידה כזאת, שהתעוררותם תעורר את העם.

יש שאני חושב, כי דווקא גדלו המיוחד, היוצא מכל גדר הרגיל, של תפקיד הסופרים, המשוררים ואנשי הרוח בכלל בשעה זו גרם, כי הם, מתוך עמידתם על השטח של המתייצר ולא בעומק, במקום הנחת היסוד, לא עמדו על תפקידם עמידה שלמה, לא עמדו על גדלו ועמקו, בייחוד על עמקו. השעה מחייבת אותם להיות יותר מסופרים, יוצרים, במובן הרגיל, המזכים את העם או את האנושות מחדר עבודתם בפרי רוחם, מחשבתם, חקירתם,יצירתם. אלמלא מסתפינא, הייתי אומר, כי תפקידם בשעה זו הנו כמעט תפקיד של נביאים, הבאים מן המרחב העולמי, כשהעולם הגדול על כל ההוויה והחיים לאין סוף נתון בלבם, להאיר באורו הכולל כל האורות את המתייצר בכללו ובכל פרטיו ולהפיח בו רוח חיים מחיי העולם. אולם לצורך כך עליהם לחיות את החיים המתייצרים, לחיות ולפעול בתוך הזרם, בתוך הארג, לחיות את הכל בכל היקפו ועמקו, בכל עומק יתרון רוחם. העיקר הוא פה לא שהם יעבדו עבודה גופנית דווקא, אבל עבודתם בספירתם צריכה בכל אופן להיות מכל הבחינות קבועה בארג החיים של רעיון העבודה.

איך? באיזה אופן? איך להתאים את תביעת הספרות, האמנות, המדע, ההוראה, הרפואה, העסקנות הציבורית וכו' וכו' מהעוסקים בהם עם תביעת רעיון העבודה?

על שאלות אלה וכיוצא באלה אין תשובה מן המוכן. גם לפני האדם הפשוט, הבא פשוט לעבוד, מעמידים חייו הקודמים שאלות, שאין הוא מוצא להן תשובה מן המוכן. את התשובה נותנים עצם החיים, עצם עבודת החיים, ובזה – עצם היצירה שבחיים. גם לפני העוסקים בעבודת הרוח, ובנידון דידן לפני הסופרים, עומדת היצירה הזאת. ובזה, לפי כל האמור, הרעיון היסודי של אגודת הסופרים, לפחות של אגודת הסופרים בארץ־ישראל. בכוחות משותפים של הסתדרות יש להשיג הרבה ממה שאין היחיד יכול להשיג.

לא אבוא לבאר את הרעיון ביתר ביאור וביתר פרטות. אני בכלל אינני בטוח, כי רעיונות ממין זה קרובים להישמע בספירת הסופרים. אני, כמו שאמרתי, כותב לא בתור סופר, כי אם בתור קורא עובד, הבא להביע את תביעת הקוראים העובדים מהסופרים, כפי שהוא מבינה. ולא אשיא את תביעת הקוראים העובדים מהסופרים, כפי שהוא מבינה. ולא אשיא את נפשי לחשוב, כי דעתי תתקבל בתור הלכה למעשה. די יהיה לי, אם יימצאו סופרים, אשר ישימו לב לדברי, אשר דברי ישמשו להם דחיפה למחשבה על מה שיש לשאוף אליו לגשמו בעתיד הקרוב או לא הקרוב כל כך.

תרפ"א (1921)

(לחברַי בגליל, לרגל הזדמנות עם חברים לפונדק אחד)

אידיאלים, שאיפות, מעשים – ואדם אין

הכרח – זה שם הסיבה, שהביאתני לכתוב הפעם. אינני רואה דרך לפני לצאת מן המבוכה, מן המצר, אם לא להשתמש במבטא אולי יותר מדי חריף, אבל יותר הולם. אינני רואה דרך – כי גם זו, שאני הולך בה הפעם, אינה דרך, כי אם מעין ראש השיבולת, שאוחז בה הטובע. יודע אני מראש, כי דברי לא יועילו ולא יצילו, כי תשובתם בצדם: הם ‘אינם מן החיים’. אבל – אין ברירה.

רואה אני ירידה, התחלה של רקבון – אם לא יותר מהתחלה – במקום שלא פיללתי, ובזמן שלא פיללתי, ירידה בזמן שעלינו לאמץ את כל כוחותינו להציל מה שיש להציל מירידה ומר¹. ואני רואה את עצמי יורד עם היורדים – ואין לאל ידי.

יותר מזה. מתוך יחסנו לסידור העבודה בשביל הזקוקים לה נגלה לנו, כי כבר הגענו עד לאותה המדרגה, שאין רואים משם ירידה כלל, או – מה שיפה יותר – שרואים את הירידה במקום שהיא באה מתוך הכרח, בכוח סיבות די עריצות, בכוח המחסור והרעב, במקום שהיא מתבטאת על כרחה בצורה גלויה, בולטת, בלי כחל ובלי פרכוס, ואין רואים, כי הירידה היא אולי יותר עמוקה או לפחות יותר מסוכנה במקום שאין סיבות מכריחות כאלה, במקום שמתבצרים שם מן הירידה, מן ההתנוונות, מן הקטנוּת, במקום שמבקשים מרחב, גובה או מה שדומה לזה, ואם תרצה – אפילו חינוך עצמי. כך מבינים את החינוך העצמי: הרצאות, הפצת ידיעות מדעיות, ספרותיות, נשפים לכבודם של גדולי האומה, כל מה שמביא לידי מחשבות יפות והרגשות יפות, מצד אחד, ולידי שאיפה למעשים גדולים, רחבים, מצד שני, התרחקות מכל מעשים ‘קטנוּניים’, זהירות חסידית או אסתיטית שלא להתלכלך ברפשם של אחרים. ואין חושבים, כי לא עליית־נשמה עיקר, כשם שלא מעשים בלי נשמה עיקר, כי אם החיים, החיים בכל שלמוּתם ואחדותם, בכל פרטיהם ודקדוקיהם, הגדולים והקטנוניים, - שם עיקר החינוך העצמי. ואין רואים, כי לא רפשם של אחרים מלכלך, כי מי שיכול לראות רפש באחרים, באלה שעומדים עמו במחיצה אחת, מבלי לראותו כאילו הוא בו בעצמו, הרי הוא עומד בתוך הביצה. אין רואים, כי במצב זה, שאנחנו נמצאים בו עתה, אם לא ננקה את הביצה או לא נעסוק לפחות בניקוי הביצה, כי עתה נטבע כולנו ברפש, וקודם כל אלה, הנוהגים סלסול בעצמם ונזהרים מלהתלכלך ברפש, כי עצם הסלסול הוא מגידוּלי הביצה, מגידולי אותו הקרקע, המפרה כל כך יפה את התגרנות בת הפרזיטיות, אשר אמרנו כי כבר אין לה זכר בקרבנו ואשר ראינוה במכירת החיטים ‘כדרך התגרנים’, שבה לתחייה בכל כיעורה.

העיקר, שוכחים כי לרפא את כל עצמנו אנחנו באים, לרפא את העם, שנשמתו היא שורש נשמתו של כל אחד מאתנו, שחייו הם מקור חיינו, וכי על כן, אם אין חפצנו לעשות את עבודתנו פלסתר, עלינו לראותו, כאילו הוא כולו גוף אחד, כאילו – במה שנוגע לעבודת התחייה ולחבלי התחייה, עם כל הפרכוסים המלווים אותם – אין כאן אישים נפרדים, כי אם אישיות אחת (אין זה נוגע, כמובן, לאישיותו של כל אחד בפני עצמו), המרגישה את עצמה בכל חלק גדול וקטן מגופה והאחראית לכל פרט גדול וקטן מעצמותה. וכי על כן עלינו לראות את כל העובדים את עבודתנו כאילו הם עצם אחד עמנו, עצם אחד, אשר עלייתו או ירידתו של כל פרט שבו היא באותה המידה החלקית עלייתו או ירידתו של הכלל כולו, כלומר של כל הפרטים כולם, של כל אחד מאתנו. זהו עצם הרעיון המשמש בסיס לאיחוד משפחת העובדים בארץ, כמובן, אם יש כאן רעיון חי, שנולד מתוך חיינו ועבודת חיינו פה. את כל זה שוכחים או אין רואים. ואם תאמר, למשל, כי הדבר הראשון והיחידי, שעל עסקני הפועלים, על אלה שהכוח בידם, לעסוק בו עתה, הוא לסדר, עד כמה שאפשר, את העבודה ואת הכלכלה של הפועלים, להמציא עבודה ומחיה לכל מי שעובד וחי על עבודתו, עבודה המחיה את בעליה בכל המובנים; אם תאמר, כי זהו לפי שעה המעשה היותר גדול, היותר רחב, היותר נעלה, שיש לנו לעשות, כי המעשה הזה הוא לפי שעה היסוד של כל חינוך עצמנו, - אם תאמר כך, יענו לך, כי דבריך מעידים אולי על מחשבה, אבל אינם מן החיים. ואם תעיז לאמור, כי המעשה הזה הוא עתה, בשעה זו, חשוב ככל העבודה בדגניה או בכנרת, יענה לך אחד מחברי הקבוצות בפשיטות: לא כי! כך נאה להם, לאלה, שאינם יכולים לעזור לעצמם. כל כך גדולה בקרבנו גבורת הנפש, נקיות הדעת: הרפש, הקטנוּת, החולשה, השפלות, הם באחרים, ברעבים בגוף וברוח, באלה, שלא זכו להיות עסוקים ביצירות לאומיות חשובות, גדולות וכו'. כל כך רחב המבט, עד שאין רואים, כמה מן השובע ברוח, הקשה מכל שובע גופני וחמרי, כלומר: פשוט כמה מן הירידה ביחס כזה. בכלל יחסם של בני העלייה ואנשי המעשה שבקרבנו אל חברים ‘שלא מן המניין’ ובכלל יחסם אל כל מה שיש להם יחס, הולך ומקבל מזמן ידוע גוון, שאינו מבשר עלייה או תחייה כלל.

נפשי סולדת לחזור בפעם המאה על דברים, שגם בפעם הראשונה חולין הוא לדבר בהם במקום שאין לנפשות יחס אליהם או שיש יחס של ביטול, מפאת היותם מובנים יותר מדי, פשוטים יותר מדי, כלומר שאינם נקלטים בנפש, משום שכבר אכלם המוח. אבל יבטל המבטל, - הלא רק את עצמו הוא מבטל: האמת אינה מן הדברים, הבטלים בדברים בטלים. והאמת היא, כי זה פרי עבודה, שאין עמה או שאין העיקר בה, חינוך עצמי – האדם. אידיאלים, שאיפות, מעשים, - ואדם אין. האידיאלים נשארים אבסטרקציות, והמעשים נעשים חולין. אין כוח במעשים, כי אין חיים, אין התחדשות באדם. אין אידיאלים, שאיפות, מעשים חיים יותר מן האדם השואף והעושה, ואין הם בוראים את החיים אלא במידה שהם בוראים את האדם, כלומר, במידה שהאדם מתחדש על ידם, חי על ידם חיים חדשים, מתייצר על ידם, שזה הסימן המובהק של יצירה חיה או, ביתר דיוק, של יצירת חיים. חיים חדשים הרי זה אומר אדם חדש. אידיאלים, שאיפות, מעשים, שאין האדם מתחדש על ידם, נכבשים באותה המידה על ידי אותם החיים, שהם באים לכבוש, משתנים ברוח אותם החיים, שהם באים לשנות ולחדש, ונבלעים בתוכם, עד שאין לראות כי באו אל קרבם, עד שאין להרגיש, כי במקום הרוח, המבקשת את תיקונה ביצירת חיים חדשים, במקום רוח היצירה וההתחדשות, באה לשלוט בנפש ולהטותה לחפצה רוח החיים הישנים, רוח החורבן והרקבון הקיימת והמתמדת. יותר מזה: גם הצורות החדשות, המבוקשות – הצורות, שבאו לגשם את האידיאל של חיים חדשים, משמשות ביטוי לאותה הרוח הישנה רק בצורה חדשה.

זה מקום החולשה של השיטות והתורות הבאות לחדש את החיים על ידי סדרים חדשים, אשר בראותן נכונה, כי אין ביכולת האדם להתחדש מבלי התחדשות החיים, הן אומרות לחדש את החיים בלי התחדשות האדם או על מנת שהחיים יחדשו את החיים. זה סוד ירידתם של כל המפעלים האידיאליים, משעה שהם מקבלים צורה של חיים. שוכחים או אין רואים, כי רק ביטוי האידיאל בלשון החיים, ביטוי מדויק וחי בכל תאיו ואטומיו, ביטוי, שאינו אלא עצם החיים המתחדשים של נושאי האידיאל, שאינו אלא הבאה לידי גילוי מדויק ושלם את עצמותם המבקשת את תיקונה – הנה עצם היצירה האידיאלית, ולא נשיאת האידיאל כשהוא לעצמו, ולא תרגומו למעשים, שאין בהם רוח חיים. וזה סוד כל ירידותינו אנו, במקום שבאנו לעלות. זה סוד ירידתם של הביל"וים, זה סוד ירידתו של כל צעיר, הבא הנה מלא שאיפות כרימון לעבוד, לחיות חיי עבודה וכו', ולבסוף אחרי עבור זמן ידוע, הוא נעשה משגיח, פקיד, אריס מן הטיפוס הידוע, בכלל – חכם מתוך אווירא דארעא דישראל, היודע את ‘החיים’, או עוזב את הארץ מתוך חכמת החיים, או – אם נפש לו, שאינה עשויה לפוג בהבל החיים – הוא בא לידי ‘ייאוש’, לא לידי ייאוש של גבורה, של התפרצות סטיכית, לידי ייאוש של אדם מלא חיים וכוח לחיות, שאין לו עוד מה להפסיד ושיש לו עוד כל כך הרבה לתבוע או שיש לתבוע הכל, כי אם לאותו הייאוש התשוש, הייאוש של כמישה, הרואה את עצמו למעלה מכל תביעה, למעלה מכל חיים, והמוחזק בדורנו לטון העליון של נשמה עליונה.

וזה סוד התגלות סימני הירידה בקבוצות. כל זמן שרעיון הקבוצות היה חדש, כל זמן שהשאיפה לחדש, והעיקר, להתחדש, היתה חיה – אם הכירו בה בהכרה ברורה או לא – כל זמן שהעבודה היתה חיה, קשה, מלאה מכשולים, תהומות, כדרך כל עבודה של יצירה, היה גם האדם חי, מתחדש, מתחדש מתוך היצירה החדשה. וההתחדשות הזאת היתה מתגלה קודם כל בהתקרבות הנפשות העובדות בינן לבין עצמן, באיחודן הפנימי, החי – כמו שתיארו לפנינו בשיחת־רעים אחת אחדים מחברי הקבוצות – ובצרכן הנפשי לקרב את כל הקרב אליהן. אז היה האוויר חי, וממילא מקרב ומטהר. אז לא היה אדם נדחה מפני כל דבר קטן שבמשק, ואפילו מפני כל המשק. כך היתה אז הרוח, אם מדעת או שלא מדעת בעלים, כך היו מחייבים אז החיים, כך היה אז ההגיון של החיים. אולם מכיוון שעברו חבלי היצירה הראשונים, מכיוון שהחיים נעשו יותר קלים וכשרון העבודה והמעשה יותר גדול, התחילו העושים לראות את עצמם, כאילו הרבה דרכים לפניהם, ואין להם אלא להתמיד בעבודתם, להרחיבה, לשכללה, או – לכל היותר – לבקש עבודות חדשות, מעשים חדשים; העיקר – ‘מעשים’, מעשים רחבים, גדולים כוו', הכל לפי אופן מחשבתו, לפי הרהורי לבו, לפי נטיית רוחו של העושה. עכשיו הכל עבר מעולם היצירה לעולם העשייה או, במלים יותר פשוטות, מעבודה חיה, שמקור חייה בעבודה שבלב ושבנפש, לעבודה מיכנית, שכל עיקרה אינו אלא עבודת המוח והמעשה. כשרון המעשה, מעשיות, התמכרוּת שלמה למעשה הנעשה – הנה העיקר, יותר נכון, הנה הכל. התחדשות הרו, התייצרות האדם, יצירת כשרון הרוח וגם כשרון המעשה באדם מתוך עבודתו ביצירת חיים, היטהרות הנפשות והתגברות שפע חייהן עד כדי לברוא אוויר מטהר ומקרב, - תביעה כזו אינה עתה בנפשות או אינה עיקרית כתביעה המעשית, כלומר אינה פועלת כמוה בנפש שלא מדעת בעלים ובאותו ההיקף ובאותה ההתמדה בל פרט גדול וקטן של המעשה ושל החיים, וממילא אין כוחה גדול, אפילו אם היא נולדת לפעמים בנפש זו או אחרת מתוך הסתכלות בחזיונות מעציבים ידועים בחיי הקבוצות; וממילא אין למוח אלא להוציא משפט, כי תביעה כזו אינה מן החיים.

האדם ירד מעל הבמה, אם אינו רואה את עצמו כאילו כבר עלה למעלה ראש. עכשיו כבר יש לנו יצירות לאומיות, שצריך לשמור עליהן מפני המזיקין, שהכל נדחה מפניהן, שהאדם נדחה מפני כל פרט קטן שבהן. כבר יש לנו קיבוצים של כוחות מנוּסים, הדורשים שמירה מעולה מפני תערובת זרה, העלולה לעשותם חולין, להביאם לידי ירידה. ואם תאמר: איחוד הכוחות? אדרבה, עכשיו מבינים מאוד את ערכו של איחוד הכוחות, - מבינים, אבל לא מרגישים מה שיש להרגיש בזה, אין חיים מה שיש לחיות בזה, אין כאן הרגשה חיה, גדלה מאליה מתוך שרשי הנפש; עכשיו בוחרים חברים, בוחרים בדעת ובחשבון, אבל אין חברים מתאחדים מאליהם מתוך השאיפה החיה ומחַיה, נדבקים בשרשי הנפש, נקשרים בחבלי היצירה. עכשיו הכל נעשה בדעת ובחשבון. עובדים אמנם במרץ, בעמל רב, אף גם בייסורים ולא בלי מסירות נפש, אבל אין אלה חבלי יצירה, כי על כן אין בהם התחדשות הנפש, אין בהם רוח מחַיה, מטהרת, מצרפת את הנפשות ומאחדתן. נסתם מקור החיים, נסתלקה רוח־הקודש. ואין פלא, כי בקבוצה אחת, למשל, מתחלפים החברים בכל שנה. קשר מיכני, אף היותר מחוכם, היותר מתאים מצד כל החשבונות שבעולם, ואפילו מצד חשבון הנפש, לא יקשור לעולם נפשות בני אדם בקשר של קיימא. כמו כן אין פלא, כי חברי קבוצה אחרת באו לכלל הכרה, כי אסור להם לקבל הרבה פועלים מפני הסכנה של דמורליזציה וכדומה. עברו הימים, אשר כל מי שבא לאותה החווה לעבוד הרגיש את עצמו כמו בקרב בני משפחתו, וכן היה גם בעיניהם. עכשיו כבר הגיעו החברים למדרגה של נקיות־הדעת כזו, המחייבת אותם לחשוש, כי בהתרבות עובדים חדשים עלולים החברים לראות את עצמם כאילו הם המשגיחים וכדומה. נקיות־דעת זו הרבה פנים לה והרבה טעמים לה, והיא מצוּיה מאוד בקרב בני העלייה שלנו ומשמשת בתור סגולה בדוקה לשמירת הנשמה בטהרתה – על חשבון אחרים. ואותה נקיות־הדעת היא היא המעמידה את בעליה למעלה מתביעות אנושיות פשוטות, שבני אדם פשוטים, שלא לקחו במונופולין את נקיות־הדעת ואת המעשיוּת, אינם יכולים לוותר עליהן, בראותם בוויתוּר כזה כיעור פשוט. במכירת החיטה, למשל, ברדיפה זו אחרי רווחים, מבלי להביא בחשבון כל עניינים אחרים, מבלי לשמוע כל קולות מן החיים, בצבץ לעינינו הסוחר, החנווני, הסרסור שבנו, בעצם טהרו, מבלי להשאיר מקום לקווים קצת יותר אנושיים, מבלי להשאיר מקום לרגש, כי יש כאן איזה כיעור.

וכשאתה רואה את זה מתיישבות לך הרבה שאלות, כלומר מתבאר לך בבהירות אכזרית, כי אין כאן מקום לכל השאלות האלה. כי לא על דבר חיים חדשים, אדם חדש ועוד טיפשוּיות כאלה כאן המקום לדבר, כי אם על עניינים לגמרי אחרים. – ואחרי כל זה מה פלא, כי כל הטענות של נקיי הדעת האלה, שהובאו פה ושלא הובאו, אינן סתם דברים, שמוּתר לפקפק בהם, שאפשר, או אולי גם ראוּי, לחשוב עליהם, לבקש דרכים לתקן מה שיש לתקן, - אלה הן גזרות, ש’החיים' גזרו עלינו, שרק מי שאינו יודע את החיים יכול להתריס כנגדן. זאת התורה, שקיבלו קבוצותינו מן החיים, אם אלה הם חיים, שיצרו לנו קבוצותינו, או אלה הם החיים, שהמהלך החדש הזה של קבוצותינו הוא יצירתם, - אלה הם החיים וזה הגיונם היום; אלה החיים וזה ההגיון, שמדברים בשמם כל יודעי חיים, כל מי שקנה חכמה בארץ־ישראל, ולא רק בארץ־ישראל; ולא רחוק, כי קרוב מאוד לראות, לאן יובילונו חיים כאלה. לא טובים אנחנו מאחרים, מאלה, שבאו לפנינו, או מאלה שבאו אחרינו ותורת חיים בפיהם. נשכחה או ניטשטשה האמת הפשוטה, כי כל עיקרה של היצירה היא התפרצות האדם נגד החיים הקיימים, שאיפת האדם לברוא את החיים בצלמו ולהתחדש התחדשות שאינה פוסקת אף לרגע, כי ברגע שהיא פוסקת, פוסקת גם היצירה, פוסקים גם החיים. ואין פלא, - הן גם האמת הפשוטה הזאת ‘אינה מן החיים’.

אנו באים לא רק לגדל צמחים ובהמות, כי אם גם בני אדם

בתור הארה לרעיון, שהובע בזה, לא למוֹתר להביא בזה עוד משל אחד ממקום אחר, אשר גם כשהוא לעצמו כדאי הוא שנשים אליו לב. מצדדים שונים, ממקורות שאין לי יסוד לפקפק באמיתתם, נודע לי, כי בחווה אחת סובלים הפועלים מאוד מן ההנהלה. והחווה הזאת הלא היתה יכולה בשעת חירום זו להביא לנו הרבה ברכה, לוּ היתה ההנהלה רצוּיה, לוּ ידעה את אשר לפניה, לוּ ידעה, מה השעה דורשת ממנה, ולוּ היה רצון למלא בשלמוּת את דרישות השעה. אינני בא לדון ולהורות, לחייב או לזכּות, אינני יודע את העניין בכל פרטיו ולכל עמקו וגם אין לי פה עסק באנשים. יכול להיות, כי האנשים אינם כל־כך גרועים או כי אין לנו לפי שעה טובים מהם, - ואולי לא רק לפי שעה. אני לפחות אינני יודע, את מי מהמנהלים בחווֹת שלנו אפשר להראות בתור מופת. לפי שעה אני רואה רק, כי תפקיד ההנהלה מקלקל את האדם. פה לנגד עיני רק אותו הדבר, שאנו עומדים בו עתה. היסוד לכל היחסים בכל מקום, שאנחנו באים לעשות דבר־מה. פה לפני השאלה: מאיזה צד באים העובדים לעבוד והמנהל לנהל, אם מצד השאיפות הזולות של החיים הקיימים או מצד השאיפה להתחדשות.

במשל שלפנינו רגילים לראות שני צדדים, עומדים זה לעומת זה: ההנהלה והעובדים. מתוך כך רואה המנהל – או המנהלים – את עצמו, וגם רבים אחרים רואים אותו, כאילו הוא שקול כנגד כל העובדים, ואם יש דין ודברים בינו ובינם, הרי אלה דין ודברים בין שני צדדים שווים. מובן, כי ליחיד, שאינו תלוּי בדעת הרבים והאחראי רק לעצמו, אין צורך בצדקוּת יתרה בשביל שהצדק יהיה אתו נגד הרבים, התלויים הרבה בדעתו, והמחוברים מיסודות שונים, שאין האחד יכול להיות אחראי לזולתו. ההערכה הזאת של המנהל והעובדים ,שנבראה בשם המשמעת, אולי יפה כוחה במקום שהעובדים אינם הרבה יותר מבהמות־משׂא. אולם במקום שהעובדים במשק הם עיקר לא פחות חשוב מכל המשק, אין הערכה כזו עיקר כלל. פה אין המנהל אלא אחד מן העובדים (כי באמת ראוי, שההנהלה תהיה בידי העובדים עצמם), שיש לו תפקיד מיוחד, שהוא התמחה בו ושלא כל אחד יוכל למלאותו, כמו, למשל, הנגר, הנפח או הרוקח, שיש לו גם הוא במידה ידועה עסק עם כל הפועלים, וכדומה. וכשם שלא יעלה על הדעת להעמיד את כל אחד מאלה נגד כל העובדים בתור צד שווה, כן אין המנהל אלא פרט אחד מכל העובדים. החובות, המוטלות על העובדים למלאותן, ההגבלות, שהם מחויבים להגביל את עצמם, הם ביחס למשק ולא ביחס למנהל, ואותן החובות ואותן ההגבלות הן חובה גם על המנהל, כמו, שמצד שני, האחריות למשק צריכה להיות מוטלת על כל הפועלים, והפועלים צריכים להרגיש את האחריות הזאת.

וכל זה בא שוב מתוך אותו הדבר, מתוך רוחב דעתנו את החיים, עד שמתוך רחבות אנחנו שוכחים את הפרט האחד הקטן – את האדם. שוכחים, כי אנחנו באים לא רק לגדל צמחים ובהמות, כי אם גם בני אדם. חווה היא לא רק משק כלכלי, כי אם גם משק רוחני, לא רק חוות לימוד, כי אם גם חוות חינוך. מי שבא לנהל חווה צריך היה להבין את זה. אין זה אומר, כי הוא צריך להיות מורה ומחנך – בחינוך עצמי הכתוב מדבר, כי אין לחנך גדולים, ומי יודע, אם יש לחנך קטנים, - זה אומר, כי החובה עליו להועיל, עד כמה שאפשר, לחינוך עצמי זה, והעיקר – לא להפריע בזה. חופש אפשרי, יחס אנושי, רצון ישר יעשו את הכל, או מה שיש לעשות. ומה אנחנו רואים? אם המנהל אינו יודע מקצוע אחד מגידול הצמחים או יודע לקלקל, הכל מבינים, כי אינו ראוי להיות מנהל משק; וגם הוא בעצמו אם יש מוח בקדקדו, מבין כי עליו עוד ללמוד ולהשתלם. וכן הדין, אם אינו יודע בגידול הבהמות או במשק הבהמות. אבל אם הוא אינו יודע להתנהג עם בני אדם עובדים או יודע לקלקל, - מה איכפת לנו? או מה איכפת לו? מה יש לו כאן ללמוד לדעת? האם אין המשק יכול להתפתח ולפרוח גם בהנהלה שכזאת?

האם כך מחיים עם קרוע לאלפי קרעים?

כללו של דבר: מאיזה צד שנשקיף על עצמנו, בין מאותם הצדדים, שנגעתי בהם בזה, בין מאותם, שלא נגעתי ושיש ויש לנגוע בהם – ירידה. ומה שעוד יותר עמוק: מי יודע, אם ירידה? מי יודע אם יש תקנה לסוחר, לחנווני – לפרזיט שבנו? מי יודע אם באמת מסוגלים אנחנו לעבודה של יצירה, לעבודה של תחייה – לעבודה ממש, ולא רק לעבודה קינוֹמאטוגרפית? יש בקרבנו מדברים דברים יפים ונמרצים על דבר תחיית העם, על דבר יצירה, על דבר חיים וכו', ויש גם עושים מעשים יפים ונמרצים, - אבל האומנם זה די? האין מעשינו גם בבחינת מליצה, אם כי קצת יותר עמוקה? האם כך מחיים עם, עם קרוע לאלפי קרעים? האם כך מאַחים את הקרעים, האם כך מאַחדים את אבריו המדולדלים, המתפרדים ומתפזרים כמוֹץ לפני רוח? האם כך נותנים בו רוח, מחדשים בו כוח להיקלט בקרקעו, בתוך הטבע החי? אדרבה, הגידו אתם, חברי, באשר אתם שם, השיבו לעצמכם? האם כך?…

בכל אופן, לשקר לעצמנו או להתעלם מן האמת המרה בוודאי לא יפה. אחת משתי אלה: או שעלינו לבקש דרך חדשה בעבודתנו, לעשות כל מה שאפשר בכדי לעמוד עמידה נכונה על מה שעלינו לעמוד עליו, לתקן מה שיש לתקן ולעבוד עבודה תמה ונאמנה; או – אם אין אנחנו מסוּגלים לכך – עלינו לפחות להיות די אמיצי־לב ולהודות לעצמנו ולאחרים, כי יש כאן פשיטת־רגל גמורה, ולעזוב את כל עבודתנו הסיזיפית.

אני, כמובן, לא באתי בזה להורות דרך, איך לתקן את הדבר. דרכים כאלה אינן בכלל הוראה. הייתי חושב למספיק, לוּ עלה בידי להביא לידי הרגשה, לידי השגה חיה, כי לא זו הדרך. אני מדגיש: לידי השגה חיה, כי הבן יבינו מאוד, במידה שיעלה רצון לצאת ידי חובת הבנה או למצוא מקום לסתור את דברי או לבטלם. אבל השגה חיה, מביאה לידי מעשה, מכריחה לבקש תיקון ולתקן, מכריחה בכל תוקף הרצון, בכל כוח החיים, - בזה מסופקני מאוד. היודעים אתם, מה טיבו של ספק זה? ייאוש? מטבעי אינני מן המתייאשים, אבל – ריקנות!…

וכי תשאלו: מה ראיתי על ככה? מה כל החרדה? ראיתי את תקוותי האחרונה הולכת ונכזבת, ואני תוהה על הראשונות: אולי באמת אין תקווה, אולי באמת הצד אתכם, כלומר, אולי באמת כך הם החיים, כך הוא האדם? אולי באמת אין כוח באדם לברוא חיים ואין כוח בחיים, ביצירת חיים, לחדש את האדם, לאחד את בני האדם בשאיפה אחת ובעבודה אחת – ביצירת עצמם ועולמם? כי מדוע לא בראנו אנחנו כלום, מדוע לא מצאנו אנחנו את הדרך להתחדש, להתאחד, להזדקף בכל מלוא שיעור קומתנו, בכל מלוא שיעור קומת האדם, - אנחנו, שאין לפנינו דרך אחרת, אם חפצי חיים אנחנו? כי מדוע אנחנו, אף היותר מעולים, היותר חיים, שבקרבנו, באים בתחילה מלאים רצון וכוח לברוא חיים ולבסוף אנחנו נמצאיםיודעי חיים? הלא תבינו, כי יותר שאכבד את אישיותכם, יותר שאתחשב עם דעתכם, יותר קשה המסקנה, היוצאת לי ממנה, יותר תתריס כנגדי השאלה הטורדת: אולי באמת חלום שווא חלמתי, דמיון כוזב, אולי באמת אין כל שאיפותינו וכל מעשינו ביחד עם כל החיים ועם כל העולם רק ריקניות, ריקניות?…

רואה אני לפני תהום, תהום רובצת בין הגלות ובין התחייה, הלא היא התהום הרובצת בין האדם, שגורש מעדן גנו, מחיי עולם, ובין האדם של לעתיד־לבוא, אם יש עתיד לאדם. והתהום – ריקה. אין מתנדבים לתת את חייהם למלאותה חיים, כשם שאין כנפי נשרים לעברה בכנפיים. והעיקר – אין רואים כאן תהום כלל. לוּ ראו!…

שואל אני את עצמי: מאין תבוא תשועת ישראל? והתשובה היא בבחינת לבּא לפוּמא לא גלי, אַים אפוא הלבבות?

לא בחיל ולא בכוח, - פשוט כפשוטו: חיל וכוח אין לנו, שפוט כפשוטו: חיל וכוח לא ימלאו את התהום, - אַיה אפוא היא הרוח? אַיה תקפּה וגבורתה, איה כוח מעשיה של הרוח?

תקיפה היתה רוחנו, רוח עם קשה־עורף היתה בנו, רוח מדבר שליטה על הכל, רוח איתנים, שאין דבר עומד בפניה, רוח אלהים. ידענו למרוד בחיים מן המוכן, בעולם מן המוכן, ביקשנו שמים חדשים וארץ חדשה, ביקשנו רוח חדשה, אור גנוז, זאת אומרת, ביקשנו אדם חדש, חיים חדשים, עולם חדש. עמדנו בפני כל הרוחות שבעולם, נשאנו וסבלנו עולם מלא של פורענויות – ולא ויתרנו על עצמותנו, על עולמו של ה’אני' שלנו, אף כחוט השערה! – ועתה!

עתה מי יקום לנו? מי יקום לנו עם הרוח מן החוץ? מי יתייצב לנו עם רוחב דעתנו ועומק חכמתנו? מי יקימנו ונחיה? מי יגבּה את חובנו מן האדם, מן החיים, מן העולם? מי יתבע את עלבוננו, מי ידרוש משפטנו מעצמנו?

כוח אחד יש לנו, מקור הגבורה העליונה והשפע העליון, וצער שמו, צער, שאין על עפר מָשלו, צער תהומי כצערו של עולם, - אַיה אפוא צערנו? אַין אפוא הנשמות, האצולות מתהום הצער הגנוז הזה?

תרע"ו (1916)

‘אין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בה, – ובמידה שנכשל בה’.

הלכה גדולה אנחנו באים ללמוד, גדולה במדה שאין דוגמתה: כיצד אומה קרועה מתאחה, כיצד אומה תלושה נקלטת בקרקע הטבעי. תורת חיים שלמה היא, שאינה נלמדת אלא מפי החיים ובדרך הלימוד המיוחד של החיים.

אנחנו עמדנו על הדבר, כי אין לפנינו דרך אחרת אל המעשה, כי להתחיל בריפוי אנחנו צריכים מן המקום הנגוע ביותר – מן העבודה. אבל חשבנו, כי הדרך פתוחה לפני כל הרוצה ללכת בה ומובילה ישר לאשר אנחנו שואפים אליו: לך עמוד ברגליך על הקרקע, עבוד בידיך את הקרקע, חיה חיי עבודה וטבע, – הפרי לא יאחר לבוא: תבריא בגוף ובנפש, תיקלט בחיי הטבע, תחיה ותהיה בורא רוח חיים, אוויר חי, המתפשט למרחוק ומביא טיפות חיים, טיפות טל של תחייה אל אשר הוא מגיע שמה, אל אשר הוא נוגע בו. אבל טעינו, לא חלינו ולא הרגשנו, עד כמה אנחנו, כל בני העם הקרוע והתלוש, לקויים, עד כמה אנחנו קרועים ותלושים, עד כמה בייחוד היתה בנו בדורות האחרונים הרוח מן החוץ לשחת את כוח קליטתנו. רק ממעמקי הקליטה, מתוך חבלי הקליטה, ראינו מה שלא יכולנו לראות מעל השטח ומתוך משא-נפש גרידא.

ראינו, – אבל מלהבין במראה עוד הדרך רחוקה. מה שראינו יותר מדי הומם, מדהים, יותר מדי עמוק, מכל אשר פיללנו לו, בהיות שרשיו טמונים בתהום חיינו הלאומיים בדור הזה. ואנחנו צריכים להתבונן, הרבה והרבה להתבונן, לרוחב ולעומק, בשביל לתפוס ולהשיג מה שיש בזה, בשביל להביא בחשבון מש שיש להוציא מזה.

כשאתה מסתכל לעומק רוחנו הלאומית בדור הזה, אינך אלא תוהה, נדהם, המום, מבלתי יכולת לעמוד על אָפיה של רוח זו, אין צורה מסוימה, אין קו אחד בטוח, הכל שוטף, הכל כאילו ממהר להיטשטש, להימחות, לעבור מן העולם, כאילו בכוונה לטהר את העולם מכיעור זה, שקוראים לו יהדות, – ובכל זאת הכל מפרפר, מראה אותות חיים וכאילו מבקש חיים. מתחיל הטשטוש, כמובן, מהדת, אשר, אם נאבה להודות או נמאן, היתה השומרת היותר נאמנה, אפשר לאמור, השומרת היחידה, על קיומנו הלאומי בגולה. מה שהדת הולכת ויורדת, נניח לפי שעה, מחייב טבע הדברים בדור הזה, מצב ההשכלה בזמננו. אבל מה שאינו טבעי כלל, מה שאיננו מחייב לא ההגיון של חיינו העצמיים ולא טבעה העצמי של נשמתנו, שדתנו היא יצירתה העצמית, ולא קבלה מידי אחרים, הוא יחסם של בני הדור אל הדת. מתוך גידול רוחני עצמי אין שום דרך ושום אפשרות לא הגיונית ולא חיונית לבוא לידי יחס כזה, שאתה מוצא בקרב רוב המתקדמים ובעלי ההכרה העליונה שלנו, יחס של שנאה כבושה ושל בוז שאין לו גבול. והעיניים הולכות ונפקחות לראות, כי עלינו לעקור אותה מן השורש מתוך איזו קנאות ארסית, שאינה טובה ואינה יפה מקנאות דתית, לאו דווקא בצורתה היותר יפה. ולעומת זה על הנצרות מתחילים להביט בקרבנו בעיניים ‘יותר טהורות’, מתחילים לראות בה מה שאין לראות מתוך עומק היהדות, או פשוט מתוך עומק הרוח האנושית שאינה משוחדה, שיש לה עוד עומק, שאינו סתום בדעות מבריקות ומלהיבות ואינן מאירות ולא מחממות. היחס אל לשוננו הלאומית, אל העברית, הולך ומתקרב אל היחס לדתנו, כי יש לנו לשון יותר חביבה יותר מודרנית – הלשון הז’רגונית, בת אירופה, שאינה ספוגה כל כך מרוח היהדות האסיאתית; אלא שהלשון, בהיותה בלל מן הקניינים הלאומיים שערכם גדול בעיני העמים החיים, עדיין יש לה מחזיקים ולוחמים, אבל המלחמה נגדה אינה כלל קלת ערך. הספרות העתיקה, התנ“ך, ואין צריך לומר – התלמוד, הולכים ונידונים לגניזה, אם לא לקבורה עם סתימת הגולל; אלא שהתנ”ך, בהיות עוד ערכו גדול באירופה בכלל, עדיין תופס מקום ידוע בחינוך הדור הבא, ובצורתו האירופית – בתרגום לז’רגון, עדיין יש לו זכות ידועה אפילו בעיני היודישיסטים הנאורים. המוסר הלאומי, האידיאלים המקוריים של היהדות, היהדות בכלל, הרוח הלאומית, כל כמה שיש בה מן העצמות,מן המקוריות, מן הייחוד הלאומי, – כל זה הולך ומיטשטש ונמחק בשם הרוח האנושית, בשם המוסר העליון, בשם האמת העלינוה. אידיאלנו העליון הוא עתה ‘ראש של גוי’, והעיקר נפש של גוי, עד שהמהדרין מן המהדרין דורשים בפשיטות, כי אנחנו נמחק בנשמתנו כל זכר של יהדות, של עצמות, ונהיה לגמרי אחרים. וכל זה אינו מעכב את מאשרינו בדרך טובים אלה מדאוג לקיום האומה, מדַבּר על אודות לאומיות יהודית, על אודות ספרות לאומית, על אודות חינוך לאומי וכו' וכו'! ואתה עומד ותוהה: מה היא אפוא הלאומיות המזוקקה הזאת, המזוקקה מכל עצמות לאומית, מכל נשמה לאומית חיה? או מה נשאר בה משלנו, מעצמותנו, מעצמנו? ולמה לנו כל הצרה הזאת של לאומיות, בלי תוכן, בלי עצמות, בלי מקוריות, בלי רוח חיים, בלי כלום? למה לא בפשיטות התבוללות?דבר שאינו צריך בירור הוא, חושב אני, כי אנחנו חיים עתה בזמן של משבר לאומי יסודי: להיות או לחדול. מאיזה צד שנשקיף על חיינו הלאומיים: אם מצד מצבנו בקרב העמים האחרים, אם מצד כוחה של רוחנו הלאומית בדור הזה, אחת אנחנו רואים ברור – כי קיומנו הלאומי שקול ברוח מן החוץ, ברוח החיים של העמים שאנחנו נתונים בתוכם, אם לרדת אם לעלות. כך, כמו שהיה עד עכשיו, לא יהיה ולא יוכל היות. אם אנחנו לא נחגור שארית כוחנו להכריע את הכף לצד הקיום, אם לא נתאמץ בכל האפשר למצוא דרך, שחיינו הלאומיים ילכו הלוך וגבור, עד שנשוב לתחייה שלמה, כי עתה ילכו הלוך וחסור, עד שניטמע טמיעה גמורה בעמים, שאנחנו מפוזרים ומפורדים בקרבם. הדבר ברור בהחלט, ברור לכל מי שרוצה בברירות, בבהירות. חיינו הלאומיים פושטים את צורתם הישנה, – את זה הכל רואים, רואים אפילו כראות יציאה מאפלה לאור גדול, אבל איזו צורה יקבלו חיינו לאחרונה, ואם בכלל יקבלו צורה לאומית עצמית ובטוחה לפחות כראשונה, – את זה אין לראות כלל, ולא רבים רוצים לראות, אפיקם המיוחד של חיינו בגלות, שהחזיק בשלמות האפשרית את צורתם הלאומית של חיינו, את צביונם העצמי, את שטפם המיוחד, הולך ונהרס צעד אחר צעד. חיינו, בלי ספק, יֶצאו סוף סוף, אם בזמן קרוב או רחוק, לגמרי, למרחב, אשר, אם במובן החירות האמיתית יהיה מספיק או לא, – בשביל למחות כָּלָה את צורתנו הלאומית, בשביל לעקור משורש כל זכר של צביוננו העצמי, יספיק בוודאי. ומה שמזעזע בייחוד את המחשבה הבלתי-אמצעית הוא – שאין שמים לזה לב כלל, שאין מביאים את זה בחשבון כלל, במקום שלכאורה באים לחשוב את חיינו הלאומיים. אדרבה, הרבה עיניים מיטיבות לראות, יש, הרואות ברור, שהכל הולך ברור, כשורה, שאין שורה יפה ממנה.

אם לסמן באיזו מידה את אפייה של רוחנו הלאומית בדור הזה, כי עתה אין, כמדומה, למצוא בשביל כך מבטא יותר מצוין מן המבטא ‘על כרחך אתה חי’, – אבל צריך להוסיף: ‘על כרחך אתה חי’ לא מתוך עושר חיינו, לא מתוך שפע חיים, כי אם מתוך אַפסות חיונית, מתוך אפיסת כוח החיים. תש כוחו של עצם הרצון לחיות, אין בה, ברוחנו הלאומית בדור הזה, תאוות החיים, צמאון החיים של ברייה חיה, אין העקשנות הסטיכית של חפץ הקיום דווקא בצביון זה, שניתן לה מתחילת בריאתה, אין הבטחון החיוני, ההווייתי, הקוסמי, בזכות קיומה וגידולה של עצמותה המיוחדת, בזכותה של עצמות זו לתפוס מקום בעולם לרוחב ולעומק, לקבוע את יחסה המיוחד אל העולם או, כמו שאומרים על כגון דא, לברוא לעצמה את עולמה המיוחד, העצמי. כללו של דבר, אין בה חיוניות מחייבת את עצמה חיוב מוחלט, שאין מוחלט ממנו.

חיים אנחנו במובן הלאומי בדור הזה, משום שאנחנו חיים או מכיוון שאנחנו חיים, משום שאין חפץ למות או שאין כוח למות, שאין די אומץ למות. חיים אנחנו בעצם כאילו בחסדו של מי שהוא או בזכותו של מי שהוא, למשל, בזכותה של האנושות, המרשה לנו לחיות או – לפי רוח התורה והמצווה של הדור – אולי אפילו המחייבת אותנו לחיות, אבל, כמובן, בתנאי קודם למעשה – שנכיר תמיד ולא נשכח אף לרגע את כוח ממשלתה העליון היא ושלא נשתקע יותר מדי בלאומיות, העלולה, להעבירנו על דעתנו ועל דעתה, על דעת האנושות. וכל כך אנחנו שוקדים לקיים את המצווה, ‘שיוויתי האנושיות לנגדי תמיד’, עד שאפשר לחשוב, כי מעולם לא היינו בני אדם, כי כל מה שאנחנו חושבים, מרגישים, חיים, עושים מתוך עצמנו, ואפילו מתוך עצמותנו העליונה, אינו אנושי; רק מעתה אנחנו באים להיברא אדם בצלם האנושיות, ממש כמי שנולד עבד והיה כל ימיו עבד ופתאום נשתחרר – שאינו יודע, כיצד להתנהג בחירות, אם לא ישווה תמיד לנגד עיניו את התנהגותו של רבו. ומי היא האנושיות? כמובן, כל אומה (כמובן, אירופית), גדולה או קטנה, חשובה או שפלה, שאנחנו נתונים בקרבה או שהתורה או הדעה – כל תורה וכל דעה הבאה מן החוץ – מחייבת אותנו לעבוד בשבילה או סתם להתבטל בפניה, רק לא אנחנו בעצמנו.

כל זה, כמדומה, אינו צריך ראיה ולא בירור. אם מעט מה שנאמר בזה למעלה, – די להסתכל בחיינו ובספרותנו. אדרבה, צא ובקש, אם תמצא שם בכל התאורה הגדולה, התאורה מגבוה באורם של אחרים, או באור חוזר מאורם של אחרים, בכל הטחינה הרועשת של הקמחא טחינא על ידי אחרים (מובן, כי אין הכוונה בזה לדברים שבמדע, שהרי המדע אינו בגדר עצמותו של מי שהוא), בכל המלחמות על קדושת כל מיני שמות גדולים, מופשטים, מזרמים ממשיים בחייהם של אחרים, – אם תמצא בכל אלה אף רעיון אחד אנושי גדול חדש משלנו, אם חיובי או אפילו רק שלילי (רעיוננו הלאומי הישן והמחודש עם כל המתייחס לזה בספרות אינו, כמובן, עניין לכאן), אם תמצא אף טוֹן אחד יסודי חדש, מנגינה יוצאת מחורבות נשמתנו, מנגינת התהום של נשמה קבורה חיים, מנגינת חורבן עולם מתרכז בגבורתו, גבורת תוהו-ובוהו שלפני יצירת עולם חדש; אם תמצא אף שאיפה אחת לקבוע לעצמנו יחס חדש, מקורי – וממילא אנושי-מקורי, – אל העולם והחיים! הכל בא מן החוץ או מושפע מן החוץ. לעתים יש לך הרגשה, כאילו לא רק חושבים אנחנו את מחשבותיהם של אחרים, מרגישים את רגשותיהם של אחרים, כי אם גם כאילו חושבים ומרגישים אנחנו בכלי המחשבה וההרגשה של אחרים, כאילו נושמים אנחנו לא רק את אווירם של אחרים, כי אם גם בכלי הנשימה של אחרים. מין היפּנוֹז של התבטלות, שצריך באמת להיות משוחרר מכל ‘היפנוז’ של עצמוּת תהומית, של חירות נפשית עליונה, של ‘אני’ יוצא את עצמו יצירה עצמית, בשביל לשאתו בדומיה ובמנוחה או בדחילו ורחימו או בשביל שלא להרגיש בו כלל.

מצב כזה יכול באמת להביא לידי ייאוש. בדרך זו היה לנו לפחות ייאוש משלנו. ייאוש מתוך עומק נשמתנו המתרסקת, מתוך עומק חיינו המרוסקים, – ייאוש,של התקוממות ושל גבורה, ייאוש של התפרצות ווּלקנית. ולא ייאוש של כמישה ושל ריקניות או ייאוש לבטלה. אבל הוא הדבר – שבקרבנו הכל מושפע מן החוץ, אם לא בא מן החוץ, – הכל – לרבות הייאוש. בחיי אדם חי, בחיי אומה חיה, במקום שיש חיים, בא הייאוש העולמי, שאינו בעצם אלא צביון חיים ידוע, בעיקר מתוך שביעה יתרה (בּוּדה, למשל, היה, לפי האגדה, בן-מלך מאושר, שופנהויאר היה איש עשיר, ולא חסר לו בחייו מאומה, וכן הלאה). כאילו תאמר: החיים, באין להם מקום ליצור בחיוב, מבקשים ומוצאים להם מקום ליצור בשלילה. אבל אין הייאוש בא בשעה שהחיים – חיי האדם או חיי האומה – בסכנה. בשעת הסכנה אין מקום לייאוש (עם ישראל, למשל, לא בא לידי ייאוש, לא מפני שלא היה בנשמתו די עומק בשביל הייאוש, כי אם מפני שהיה בו דבר יותר עמוק מן הייאוש, מפני שהיה בו די חיים, שדרשו ממנו תמיד לעמוד על נפשו). החיים עמוקים מכל ייאוש, עשירים מכל ייאוש ומלאים גבורה יותר מכל ייאוש, ודווקא בשעת הסכנה הם משפיעים על העומד בסכנה – האדם או האומה – שפע חיים, גבורה, עומק חיוני, במידה כזו, שהוא עושה לפעמים נפלאות, אשר בשעה אחרת לא היה מסוגל לעשותן. רב-חובל, למשל, שספינתו מיטרפת בים, שאין הצלה לספינתו, לא ישקוט ולא ינוח, אם בעל נפש הוא, עד אם ימצא הצלה אפשרית לכל נוסעיו, ורק אז ירד תהומה ביחד עם ספינתו. ומי יגיד לנו כמה הוא חי בשעה זו! מי יודע, אם בשעה אחת זו אינו חי יותר ממה שחיי בכל ימי חייו! אבל מה תגידו למין רב-חובל, אשר בשעה של סכנה שכזו, במקום לדאוג להצלה, יבוא ויתעמק בחקירה על דבר אפסותם של החיים וישיר לנוסעיו את שירת הייאוש לכל משפטיה וחוקותיה, משום – משום שיושבי החופים הבטוחים עסוקים בשעה זו בחקירה זו ובשירה זו! ומה ראינו אנחנו: ספינת ישראל מיטרפת בים, – ובניו-בוניו אומרים קינת הייאוש, אם של עצמם או של האדם בכלל! האם עצמי, משרשו הוא, האם טבעי, האם אנושי, ייאוש אשר כזה!

כללו של דבר, יאמרו מה שיאמרו, – יש דבר, שאומר לי יותר מכל דברים של ביטול: אם חיים כל כך עשירים בטרגיות עמוקה כחיינו לא התעמקו, לא נעזרו בשפע החיים השופע עלינו מבחוץ, לא העמיקו את הלבבות, לא העמיקו את רוחנו הלאומית, במידה שאין דוגמתה, כמו שאין דוגמה לעומק הטרגיות שבחיינו; אם אחרי שהחזקנו מעמד במשך קרוב לאלפיים שנה בתנאים כל כך נוראים, לא קמה בנו רוח, כשבאה שעה של חירות יחסית, להגדיל ולהאדיר את כוח רוחנו אנו וניפול מלוא קומתנו ארצה לפני רוחם של אחרים; אם ספרותנו לא ידעה למצוא לאורה של המחשבה החדשה את האור הגנוז בצערנו הלאומי, לא ידעה למַמֵש ולפרנס את הרכוש הגדול הזה בכל ספירות החיים ולהתפרנס על ידיו ברחבה ובעושר שאין דוגמתם; אם הטון היסודי בחיינו הלאומיים הוא קטנוּת, שטחיוּת, תפלוּת, ובספרותנו – אם לדבר בלשון רכה – עניות, – כי עתה צריכים אנחנו לפחות לראות כי לא הרבה אור וחיים אמיתיים הביאה לנו כניסתנו הבהולה לעולם הגדול של אחרים.

חידת הלאומיות

מה יש ללמוד מכל זה?

יש לחשוב כי בכל מצבנו המשונה הזה של אומה, שיצאה ממאסרה בבית חייה הצר והכלוא לעולמם הגדול של אחרים, יש נקודה שלא הובררה כל צרכה ושאין לראות שיפה לבררה. לא חלינו ולא הרגשנו, כי יציאה זו מבית-כלא עצמי למרחב זר העמידתנו שלא מדעתנו ובלי כל הכנה קודמתלפני חידת עולם, לפי חידה, אשר, אם אתה מעמידה בשאלה, אתה פותרה בשלילה – לפני חידת הלאומיות. אני מדייק בלשוני: לפני חידת הלאומיות ולא שאלת הלאומיות, כי הלאומיות מבחינה זו, שאנחנו עומדים בה, אין שאלה במובן הרגיל תופסת בה, כי אינה דבר שבשכל וגם, אפשר לאמור במובן ידוע, לא דבר שברגש, כי אם דבר שבחיים שלפני הרגש, דבר שבכללות הכוח החיוני בלי אמצעי, כמו, למשל, ה’אני‘, של האדם. אדם חי אינו שואל על קיומו ועל זכות קיומו של ה’אני’ שלו, אם יש לו הוויה ממשית וכדומה, ואם באים ושואלים, לא קשה לענות בשלילה, כמו שהראו לנו פילוסופים ידועים בזמננו. אומה חיה – וגם אנחנו כל זמן שהיה לנו חוג מובדל של חיים לאומיים עצמיים, אם כי צרים ולקויים – אומה חיה אינה יודעת ואין לפניה חידה כזאת, היא חיה, החיים הם הפתרון – הפתרון המוחלט, שאין מוחלט ממנו. וכל מי שרוצה בכך להיות נביא האנושיות, להעמיד את האנושיות למעלה מן הלאומיות, לבטל כָּלָה את הלאומיות, – החיים יעשו את שלהם. החיים הם חיים, כלומר – הכל. וגם השאלה הלאומית, כשהיא עולה לפעמים על השולחן בקרב אומה חיה, אינה בעצם אלא שאלה מדעית, פילוסופית, מוסרית, שאלה על דבר צד אחד מן הצדדים או צבע אחד מן הצבעים של החיים הקיבוציים הקיימים והיחס אליו, – אבל לא שאלת חיים. אולם אנחנו, שחוט חיינו העצמיים נפסק או הולך ונפסק, שיתר הפליטה של חיינו העצמיים הולך ומתמסמס ומתמוגג בים החיים הכלליים, – אנחנו כאילו נדחפנו לתוך איזו ריקניות מוזרה, ולפנינו קמה החידה הלאומית בכל תקפה ועמקה, בכל כוח החיים שבה, ודווקא בצורת שאלה: מה היא הלאומיות? אנחנו הרגשנו אמנם כעין תהייה, כעין מבוכה הרת חידה, אבל שאלנו אותה השאלה, ששואלים העמים החיים, וכמובן, נמצאו בקרבנו

די מדעיות ודי הוּמאניות בשביל לפתרה, מתוך ההשקפות היותר רחבות והיותר פרוגרסיביות. או תרגמנו אותה השאלה ושאלנו: מה היא היהדות? היש יתרון ליהדות? היש זכות קיום ליהדות? – שאלה, שאינה באה בעצם אלא מתוך התבטלות. פשוט כפשוטו: אם יש זכות קיום לכל האומות, כל אחת עם תכונתה הלאומית המיוחדת, הרי שיש זכות קיום גם לעם היהודי עם יהדותו, בלי כל שאלות ליתרון ובלי כל טענות ומענות. לפנינו קמה השאלה מבחינה אחרת לגמרי, לפנינו באמת חידה עולמית: מה היא הלאומיות מבחינת החיים האנושיים בכלל: אם היא באה בעיקר מתוך החיים הקוסמיים, והרי היא מעין השתקפות אופק ידוע בנשמת האומה בת האופק ההוא, או בבחינת איזה קשר אחר, שאין לנו תפיסה בו, בין האדם והטבע, וממילא היא אחד מיסודות הנפש האנושית, אחד מן היסודות העיקריים והקיימים בנפשו של האדם הפרטי, וממילא – יסוד היסודות, יסוד עולמי,

נצחי, של החיים הקיבוציים האנושיים, – או היא אינה בעיקר אלא ילידת החיים החברתיים בתקופה ידועה, בתקופת הילדות של האנושיות, וממילא היא פוחת והולכת, במידה שהאדם גדל והחיים החברתיים הולכים ומתעלים, ותחלוף כָלָה, כשהאדם יגדל וחייו יתעלו, במידה שלא יהיה צורך בה? ואותה השאלה מצד אחר: אם מבחינת ערכה התרבותי והמוסרי, מבחינת פעולתה על החיים והיצירה, הלאומיוּת היא יתרון לאדם, כוח משלים, מעמיק ומעשיר, אור מאיר הולך וגדל, במידה שרוח האדם גדלה, או להפך?

ובתרגום לחיינו, לפי מצבם בדור הזה, השאלה היא: אם דעת רבים היא, ואין צריך לומר – דעת יחידים, כי הלאומיות היא במובן ידוע צרתה של האנושיות, כי אנשים, למשל, כשפינוזה, גיטה, מארכס וכדומה, ובכלל אנשים בעלי דעה רחבה ונפש עמוקה, עומדים למעלה מלאומיות, כי חיים הם ועובדים בשביל כל האנושיות בלי אמצעי, כי בכלל אין הלאומיות מוסיפה יתרון לאנושיות, אם לא גורעת ממנה; אם המדע של הזמן פוסק הלכה או אם בשם המדע פוסקים בזמננו הלכה, מכי הלאומיות אינה אלא דבר יחסי, וממילא, אם תאבה ואם תמאן, מקרי, עובר, וממילא, אם תאבה ואם תמאן, מיותר, – הרי שהדין נותן, שאדם מישראל, העומד על פרשת דרכים, אדם מישראל, שיהדותו אינה יכולה לעמוד בפני הרוח מן החוץ, יברך ברכת הודאה על אשר נפטר בשלום מן הצרה המיותרת, שקוראים לה לאומיות, וילך וייכנס לחייהם הרחבים של אחרים, שרואים בהם כל כך הרבה אנושיות? ולמה אנחנו כל כך מתנגדים להתבוללות? אמנם גם שם יש לאומיות, אבל שם הלא אפשר לאדם להישאר חפשי ממנה, בעוד אשר בקרבנו אי אפשר לאדם להישאר יהודי מבלי להיות לאומי או מבלי לעשות שקר בנפשו. או האם הישארות חיצונית כזאת בגבול היהדות אינה בעצם התבוללות, אם כי לא רשמית? או האם רצויה לנו הישארות כזו מהתבוללות? ולמה אפוא לא רצויה? בכלל למה רוצים אנחנו דווקא, כי עם ישראל, שכל כך קל לו להיפטר מלאומיותו וכל כך קשה לו לעמוד בה, ישוב להיות עם חי ושלם ככל העמים החיים, אם קיומם של כל העמים בתור אומות מיוחדות אינו רצוי מבחינת המוסר העליון, מבחינת התביעות העליונות של האנושיות?

את השאלה הזאת אין נוהגים לשאול. אין רואים אותה או מבטלים אותה. אבל זה רק מקשה את המצב. השאלה נשאלת מאליה. ואם אין נותנים לה מקום בגבול ההכרה, הרי היא מתעלמת מתחת למפתן ההכרה ומטילה ארס בשרשים במקום להביא לידי תסיסה את המחשבה העליונה. ולא תוֹעֵלנה פה כל טענות, מעין: מי ששלם ביהדותו, בריא בנפשו הלאומית, אין צורך לו בפתרון השאלה, כי אין לפניו שאלה כזאת, ומי שיש לפניו שאלה כזאת, לא יועיל לו כל פתרון. כי כמה אתה רואה יהודים שלמים ביהדותם מאין כמוהם, שבניהם, אם מדעת או שלא מדעת, מקשים ומתקשים בשאלה הזאת. הדורות מתחלפים, ובזה נקודת הכובד – שהעיקר הם הדורות המתחלפים ובאים. הדורות מתחלפים והדעות – עמהם, והעיקר, מתחלפת הפסיכולוגיה שאין בה דעה, מתחלף מה שמתחת למפתן ההכרה, ואם אין נותנים מקום לשאלה, כלומר אם אין מעמידים אותה כהלכה, שזה העיקר – הרי זה אומר רק שאין נותנים מקום לפתרון, כלומר שאין נותנים מקום בספירה הזאת למחשבה, לאינטואיציה, ליצירה, החשובות לנו יותר מכל פתרון, החשובות גם למי שאין לו צורך בפתרון, גם למי שלא יועיל לו כל פתרון. ובאמת איך משלימים עם יחס כל כך קל, ואיך דורשים מן האדם יחס כל כך קל אל החיים? איך דורשים, כי רעיון שאין בו רוח חיים, רעיון מוטל בספק, מושג בלי תוכן קיים, יעשה האדם ליסוד חייו? ההכרח להישאר בלאומיותו ולהיות נאמן ללאומיותו מחייב את היהודי לוותר לא רק על חלק גדול מחיי שעה, כי אם גם על חלק גדול, אם לא על הכל, ממה שקוראים חיי עולם: על דעות, אידיאלים, שאיפות, ועבודה להגשמתם. ולשם מה? לשם מה יוותר אדם על עולם מלא? מה ימצא תחתיו? – חובות, שנפלו לו בירושה מאבותיו הרחוקים, חובות, שהוטלו עליו מתוך חשבון מסובך ומסופק, שקשה לבררו! האם גרעין כזה במעמקי הנפש אינו השאלה היותר מסוכנה, דווקא משום שאינו בא בצורת שאלה, כי אם בצורת גרעון מורגש? האם מקום פנוי כזה בנפש מתחת למה שצריך להיות יסוד לא יערער את היסוד ביחד עם כל מה שבונים עליו? ומאין היחס הקל הזה אל היסוד, אל עיקר העיקרים? האם זה בא מתוך בטחון תקיף, מתוך גבורה יתרה, או להפך, לגמרי להפך? הדת, למשל, ידעה לדרוש הרבה מן האדם, אבל ידעה גם לייסד את דרישותיה על יסוד ודאי בעינה בהחלט, על יסוד עולמי נצחי כזה, שכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו בעיני בעל הדת. אף אמנם כמעט נזדעזע היסוד – נפל כל הבניין. ופה באים ומודים לך, יותר מזה, אנשי המדע והמחשבה הפרוגרסיבית נלחמים על דעה זו, כי היסוד הוא יחסי כלומר תלוי בשערה, – ואומרים עליו עולם מלא!

כך מתרקמת בקרב בן הדור פסיכולוגיה של שטחיות, מחשבה שטחית, יחס קל אל החיים והעולם, יחס קל אל עבודתנו הלאומית שאין בכוחה לתת לו הרבה, וממילא אין ביכולתה לדרוש ממנו הרבה, יחס קל ליצירות עצמו, כי, באין לו מקום ליצור את עצמו יצירה טבעית מתוך חיינו, הוא יוצר את עצמו יצירה משונה מתוך חייהם של אחרים. וכך נבראת בקרבו ריקניות, העושה אותו קל להינשא בכל זרם. אבל אַל לשאת עליו חטא! צרת נפשו גדולה מן ההפסד, שמגיע מזה לעבודתנו הלאומית. הריקניות שבנפש, עם כל עשותה את בעליה קל להינשא, אינה כלל קלה לשאתה. ומתוך כך הוא בא לידי תעיות משונות,לידי ייאוש משונה, לידי תמהון לבב וכדומה.

אבל בייחוד מפעפעת השאלה בנפש, במקום שיש יצירה לאומית, במקום שדרושה מסירות נפש שלמה. יצירה, בייחוד יצירת חיים, דורשת את כל האדם, את כל נפשו, את כל מחשבתו, את כל חייו, בלי שיור כל שהוא – ואין מסירות נפש שלמה, במקום שאין הנפש שלמה. במקום שיש ניגודים, סתירות, חששות, פקפוקים, אין מסירות נפש שלמה. בייחוד אין מסירות נפש של יצירה שלמה במקום שאין אמונה שלמה כי אותו האידיאל, שהנפש נמסרת עליו, הוא אידיאל עליון, שאין למעלה ממנו, במקום שהנפש היא סלע המחלוקת או קדרה דבי שותפי לאידיאלים שונים. ועד כמה הפקפוקים וכו' ישנם, כלומר, עד כמה השאלה עם כל כוחה להעמיד תולדות ישנה מתחת למפתן ההכרה – ולא רק מתחת למפתן ההכרה – ועד כמה כל זה מזיק לעבודתנו הלאומית,לא קשה לראות פה, אם להביט בלי משקפיים, לא קשה לראות במה שדובּר בו בזה בפרק הראשון ובמה שלא דוּבּר.

העיקר, מה שמעלים את חשיבותה של השאלה, מה שנותן מקום להקל בבקשת יסוד בטוח ללאומיות, או בירור בטוח של מה שמשמש ליסוד, הוא הצביון המיוחד של השאלה, שהוא לא שאלה של דעות,ולא של מידות ולא של תכונות נפשיות, כי אם שאלה על דבר היחס, על דבר היחס היסודי הכללי אל החיים, אל העולם, היסוד לכל דעות, לכל אצילות, לכל יצירה ולכל עשייה, כלומר שאלה על דבר הנקודה היותר עמוקה בנפש האנושיות, נקודת המוצא לכל הספירות ולכל התהומות שבחיים, שבחשבון החיים, הבאים בחשבון, אין רישומה ניכר כלל ואין בה צורך כלל, עם ישראל היה לו יחס מיוחד, עצמי, מקורי, אל החיים והעולם. בזה כמעט לית מאן דפליג, ולא תיפול בו מחלוקת, כמה שהדעות מחולקות, אם נכון היחס הזה או לא נכון. כך חיינו, כמובן, בדרך השתלשלות היסטורית, מראשית בריאתנו בתור אומה עד הזמן החדש, עד צאתנו מחוג חיינו המיוחדים למרחב החיים הכלליים, מאז קמה לפנינו השאלה בדבר קביעת יחס חדש לעצמנו, אל החיים והעולם. להתייחס כך, כמו שהתייחסו אבותינו בעבר, איננו יכולים, איננו יכולים לוותר על כל הכיבושים הגדולים, שכבשה רוח האדם מאז ועד היום. איננו יכולים לוותר על כל התהומות והווּלקנים שחוללה בנשמתנו יד הגלות הקשה. איננו יכולים לוותר על כל האופקים הרבים, על כל יריעות השמים וגלילות הארץ, שהטבע בכל ארץ מארצות הגולה הוסיף בנשמתנו, כאילו בכדי לפייסה על קטנותם של בני האדם. כמו שמתייחסים אחרים, בוודאי איננו יכולים להתייחס, אם אומה אנחנו, אם אין חפצנו לוותר על העיקר, על ה’אני' הלאומי שלנו. מובן, כי השאלה היא פה לא: כיצד נתייחס, לא על דבר מהותו ואיכותו של יחסנו המיוחד, שאיננו בכלל בירור בשקלא וטריא, – את זה נניח לחיים – לכשיהיו לנו חיים עצמיים, יותר נכון, לכשנבוא לברוא לנו חיים עצמיים – את זה נניח לחיים לעשות, לברר מה שצריך בירור ולגשם מה שיש לגשם. על החיים, בעיקר על העבודה של יצירת חיים, נוכל לסמוך בזה, אם תהיה בנפשות תביעה על זה, תביעה די חיה, די שליטה בכל ספירות החיים ובכל רגעי החיים. השאלה היא על דבר עצם הצורך ביחס חדש, עצמי, כזה, על מהותו ואיכותו של הצורך הזה, השאלה היא: אם באמת עלינו לקבוע לעצמנו יחס מיוחד אל החיים והעולם זאת אומרת, אם באמת כל עצמה של אומה הוא יחס מיוחד אל החיים והעולם, ואם באמת אומה אנחנו, אומה בעלת עצמות מיוחדת?

בצורה זו אין זו שאלה לאומית צרה, כי אם שאלת אנושית-קוסמית מבחינה זו, שקוראים לה לאומיות. מה הוא האדם בייחוסו אל העולם, אל כל הבריאה העולמית, ומה הם חיי אדם בכל צורותיהם ומכל בחינותיהם, בייחוד מבחינה זו, שקוראים לה לאומיות, בייחוסם אל חיי העולם?

לכאורה ברור, כי האדם הפרטי, כל אדם במידה שהוא אדם, בעל הכרה אנושית והשגה חיונית אנושית, יש לו, מצד תכונת נפשו המיוחדת, יחס מיוחד אל העולם והחיים. זאת היא צורתו הרוחנית, עצמותו. בירור היחס הזה – זהו יצירת חייו ועולמו, או – במקום שיש בירור עליון – העלאת עצמותו למעלת עצמות עליונה. היחס הזה של האדם הפרטי – לא עמוק לראות מצד זה – אינו דבר שלם בפני עצמו, היחס הזה אינו אלא אַטום מיחסה של האנושיות בכללותה (אם לא מיחסו של כל החי בכללותו), שבו, בים הגדול הזה של חיים גלויים, יש לחשוב, משתקפת כל הבריאה העולמית בכל שלמותה ואחדותה, בל היקפה ועמקה, כל ההוויה הנצחית או החיים הנעלמים. שני הקצוות האלה – האינדיבידואליות של הפרט והאוניברסאליות של האנושיות – בולטים אפוא למדי, בתור יסודות משלימים זה את זה בנפש האדם, וערכם בחיים העליונים של האדם גלוי. אולם לא קשה לראות, כי שני אלה אינם עוד דבר שלם וחי, בלי חוליה שלישית, המאחדת ומחיה אותם. האדם היחידי,לו היה נשאר תמיד יחידי, לא היה לעולם יוצא מתוך מצבו הקדמוני, הבהמי. היסוד האינדיבידואלי בנפש האדם אין בו אפוא אלא פרטותו ואינו אלא מעיין חתום, הטובע את צורתו על כל מה שיש ומופיע בעולמו של האדם, אבל את הדחיפה לפעולתו הוא מקבל ממקום אחר, מן החיים הקיבוציים. היסוד האנושי בנפש האדם הוא אבי התכונות הכלליות של הנפש האנושית ושל השאיפות הכלליות בחיים, בייחוד – של השאיפה לאחדות כללית. אבל הוא אינו מפרנסן בלי אמצעי, אינו נותן חיים; האנושיות אינה גוף קיבוצי אחד מאוחד ושלם, ואין לה חיים מאוחדים ושלמים, שוטפים בשטף אחד, כי אינה אלא סכומם הכולל של גופים קיבוציים רבים, שכל אחד חי לו את חייו המיוחדים, הנבדלים ונפרדים לגמרי מחיי יתר הקיבוצים. ברור, כי החוליה השלישית, המאחדת ומחיה, הוא כל אחד מן הגופים הקיבוציים האלה, ומכאן היסוד השלישי העיקרי, היותר פעיל, בנפש האדם. השאלה היא אפוא: מה הוא הגוף הקיבוצי הזה, מה טיבו, מה שמו: אומה או חברה (ממלכה וכדומה)? כלומר אם הוא גוף חי, בעל חיים עצמיים מבחינה קוסמית ידועה, ופעולותיו פעולות חיים. או הוא גוף מיכני, מעין מכונה גדולה, וכל פעולותיו פעולות מיכניות? או במלים אחרות, מאין בעיקר בא כוחו של הגוף הקיבוצי הזה על נפש האדם: אם מצד איחודו הגזעי והלאומי, כלומר מצד השפעת החיים הקוסמיים, שחיי האומה הם מעין חלק מהם או מעין אור חוזר גלוי מאורם הנעלם, מצד השפעת הטבע במקום מולדתה והתייצרותה של האומה, שהוא לה מעין שער מיוחד לשפע העליון, לשטף החיים מכל העולמות; או מצד איחודו החברתי, המדיני, מצד השפעת הגורמים החברתיים, כמו הגורם הכלכלי, המדיני וכו'?

כאן הגענו אל הנקודה היותר קשה לבירור. מצד אחד, אנחנו מוצאים בכל מקום את החיים החברתיים של האדם בצורת חים לאומיים: כל אומה (שבט, לאום) היה לה את חייה החברתיים על פי דרכה, – ואיך תברר, איזה משני אלה (אם המומנט הלאומי או המומנט החברתי) פועל פה יותר, כוחו של מי עדיף? אם בכלל המומט החברתי בלבד, בלי הלאומי, יש בו כוח חיים, יש בכוחו לברוא דבר-מה, ליצור דבר-מה (מובן, כי ביצירה שמבראשית הכתוב מדבר, כי אחרי שכבר התייצר האדם לא קשה לחברה לפעול עליו גם בלי המומנט הלאומי)? אבל מצד אחר, הלא רואים אנחנו, כי הרבה אומות עברו ובטלו מן העולם, בעוד שחלק גדול מהן נשתקע בקרב אומות אחרות, והרבה אומות עברו מארץ לארץ ונשתקעו שלא במקום מולדתן. כמו כן רואים אנחנו, כי בני גזע אחד, בני אופק עולמי אחד, נפרדו לאומות שונות, רחוקות זו מזו וזרות זו לזו. כל זה כאילו מדבר נגד כוחה המיוחד של ההשפעה הקוסמית.

הדבר מסובך מאוד, והעיקר, עמוק מאוד, ואני לא באתי בזה להתיר את המסובך ולהאיר את העומק, אף לא לגלות את העומק ולהראות ברור את כל צדדי המסובך לכל פרטיו. אני רק מעמיד נקודה, ציון, לאמור: פה מסובך ועמוק, פה מקום למחשבה, כלומר בייחוד למחשבה אינטואיטיבית, יוצרת, פה אחת מחידות העולם, אחת מן החידות, שחיי העולם חדו לאדם למען היות לו מקום להיות אדם, חושב מחשבת עולם וחי חיי עולם, יוצר את חייו בצלם חיי העולם. בזמננו אמנם מבארים את הדבר בפשיטות, אבל מה לא מבארים בזמננו בפשיטות? המחשבה המיכנית כל יכולה. בזמננו אין בכלל דבר נעלם, אין חידות עולם, וגם זה מבואר בפשיטות, בביאור מיכני. מתוך ביקורת ההכרה באים לכלל מסקנה, כי מלבד מה שנתן לנו הנסיון אין אנחנו משיגים כלום, ומכאן – קפיצה אחת קטנה, והכל פשוט וברור: מכיוון שאין אנחנו משיגים כלום – הרי שאנחנו משיגים הכל. אבל אנחנו עומדים פה לפני עצם החיים,והחיים – מחשבה אחרת להם. המחשבה המיכנית תוכל לגעור בנזיפה: מיטפיסיקה, מיסטיות! והחיים, הנפש החיה, האמת החיה, שגם להם, סוברים, יש רשות הדיבור, אומרים: פה אין כל מיטפיסיקה, אין כל מיסטיות, אבל יש מחשבה, כי עוד לא עמדנו עמידה בטוחה בהחלט על דרך ההשגה, שהאדם משיג את ההוויה, את הטבע והחיים, כי לא בהכרה בלב הוא משיג מה שהוא משיג, מה שהוא.חי. בין האדם והטבע יש קשרים, שלא תעמוד עליהם בדרך ההכרה המוגבלה בלבד. חיים אנחנו את הטבע, חיים אנחנו – והחיים יתרים על ההכרה. מבחינה זו לא דבר ריק הוא ממנו חידות העולם. מבחינה זו הן נותנות לנו יותר ממה שנותנת לנו ההכרה (כמובן, אם גם ההכרה נותנת) כי הן נותנות לנו את החיים, כלומר הן מעוררות בנפשנו אותן הרעידות, שהן עצם אור החיים, אותן הרעידות, שהנן כעין רעידות רגש החיים של הבריאה העולמית בכל שלמותה ואחדותה בקרב נפשנו, מתוך הרגשת עצמו של כל אחד מאתנו. ולא לחינם נעשתה המחשבה כל כך שטחית, כל כך יבשה, כל כך מיכנית, מאז גזרו חרם על חידות העולם, על המחשבה החותרת להשיג מה שיש להשיג מתוכן או על פיהן. דומה היא המחשבה בזמננו לצמח, שנקטף משרשו ומקרקעו, מכל קרקע, ושמגדלים אותו כך, בלי שרשים ובלי קרקע, באמצעים מלאכותיים. ואתה צא והוכח לצמח, כי אין לו שרשים, כי אין לו קרקע או כי יש לו צורך בשרשים ובקרקע! האדם מבקש את חשבונו עם העולם, שהוא עולמו, שהוא חייו, שהוא הוא עצמו, שהוא לו הכל ומבלעדיו אין לו כלום, – ומה נותנים לו? בכל אופן לא מה שהוא מבקש

ומבחינה זו, ורק מבחינה זו,יכולים אנחנו לגשת אל השאלה הלאומית. הדבר שראינו אותו מוטל בספק, הוא בכל אופן שקול ובשום פנים לא פחות משקול, ובדבר שקול בוודאי מותר לסמוך על רגש החיים הטבעי, על ההשגה החיונית הבלתי-אמצעית, על השגה חיה זו, אשר בתור יסוד החיים החברתיים ובתור יסוד יוצר בנפש האדם, יש לפניה אומה ומבלעדי אומה אין כלום, ועל כרחך אתה אומר, כי היסוד השלישי, העיקרי, היוצר, בנפש האדם היא האומה.

הנה אנחנו עומדים על פרשת הדרכים, ואם לא נהיה קלי היחס וקלי המחשבה, אם לא נבקש דעות שאולות וחיים שאולים, אם נראה את עצמנו לא כמסתכלים מן הצד או מגבוה מתוך אַספקלרייתו המאירה של המדע החדש בעולם הגדול והנורא הזה, שאנחנו שרויים בו על כרחנו, כי אם כאבר אחד מאברי הבריאה העולמית הזאת, החיה עמנו מבחינה זו גם היא על כרחה או שמבחינה זו אנחנו חיים עמה גם אנו אולי לא על כרחנו, – הרי שלפנינו שאלה לא רק לדרך הלאומיות ולדרך קיומנו אנו, כי אם גם לנתיבות עולם. פה, בנקודה הזאת, צפונים לא רק כל הקשרים שבין כל אחד מבני האומה לבין האומה בכללותה, כי אם גם ראשי כל הקשרים שבין כל אחד מבני האומה לבין החיים, לבין הטבע, לבין ההוויה. כל אחד מאתנו מבקש מה שאין למצוא באין האומה שלמה, באין האומה מבקשת, מבקש את חייו, את עולמו, את עצמו. על זה לא קשה לעמוד, אם להתבונן בדבר, מה היא האומה לאדם.

האומה יצרה את הלשון (כלומר בעצם את המחשבה האנושית), את הדת (כלומר בעצם את חשבון העולם, את ביטוי היחס האנושי אל העולם), את המוסר, את השירה, את החיים החברתיים, במובן זה אפשר לאמור, האומה יצרה את האדם.

במה כוחה גדול? מה טיבו של הכוח הפועל שבה?

מכירים אנחנו ויודעים חיים שבגופים, אבל אין אנחנו מכירים חיים שבין גופים, ואין לנו אפילו היסוד לחשוב, כי חיים כאלה הם בגדר האפשרות. רואים אנחנו את החיים בתור תולדה מהרכבה ידועה, מהרכבת יסודות וכוחות ידועים לגוף אחד מאוחד ושלם, ובהיפרד המורכב – וחדלו החיים, ובכל זאת הלא רואים אנחנו פעולות הדדיות גם בין גופים נפרדים, ואפילו רחוקים זה מזה, כמו פעולת כוח המושך, כוח האור וכו', ובייחוד – פעולות בני אדם איש על רעהו, ואפילו מרחוק, ואפילו לפעמים שלא מדעת, ויותר מזה – פעולות הקיבוץ על היחיד, הכלל על הפרט, הנה, למשל, רגש הבושה, שאינו בעצם אלא פעולת הקיבוץ על היחיד, שהרי בכל קיבוץ מיוחד (בכל אומה בייחוד) הוא פועל באופן אחר, מתוך יחס אחר על הנאה והמגונה – אל המוסרי ובלתי-מוסרי, ומתבטא בצורה אחרת, – וכמה גדול כוחו על נפש האדם, גדול לפעמים כוח התאווה הפיסיולוגית היותר חזקה. וכן הלאה. ומצד אחר אנחנו רואים, כי יש חיים לתא (של בעל-חיים או של צמח), ויש חיים להרכבת התאים, לגוף, שהורכב מהם, והנה חיי הגוף שונים לגמרי מחיי התא. ואין הגוף מכיר כלום, אינו אפילו מרגיש כלום, בחיי התא, ואין התא מכיר כלום ואינו מרגיש כלום בחיי הגוף.

כל אלה וכאלה פותחים פתח למחשבה, כי פה, בספירת הפעולות הקיבוציות, כלומר הלאומיות, יש עוד מקום פנוי, שההשגה האנושית לא תפסה בו עוד במידה מספקת, במידה שתהיה לה היכולת לפרנס את ההרכבה פרנסה מתחדשת ובלתי-פוסקת. פה, יש לחשוב, לפנינו חיים מבחינה מיוחדת, העשויים להיות מושגים מבחינה מיוחדת. אין אפילו דמיון רחוק בין החיים האלה של קיבוץ מורכב מגופים רבים ובין החיים הקיבוציים של גוף חי מורכב מתאים רבים או, ביתר דיוק, בין מה שהחיים הקיבוציים האלה הנם ביחס לחיי הפרט ובין מה שחיי הגוף הנם ביחס לחיי התא. אבל יש דמיון כל שהוא באופן השגת החיים, באותו אופן שכל פרט משני אלה משיג את הקשר שבינו ובין חיי הקיבוץ. השגת החיים היא פה בנידון דידן, עצם יצירת החיים,עצם הפעולה הפיסיולוגית-לאומית, אם יש לבטא כך, של הפרט המשתתף ביצירת החיים הכלליים, שהיא מעין ההשגה שיש לתא בחיי הגוף. התא אינו מכיר כלום בחיי הגוף, אבל הוא משתתף ביצירת החיים האלה, וביצירה זו – כל תוכן חייו, כל טעם חייו, כל תאוות חייו. רמז להשגה זו באדם הפרטי ביחס לחיי האומה יש לראות בהתרוממות הרוח הלאומית, בהרגשת סיפוק רוחני מעבודה לאומית, ממעשה גבורה, ממסירות נפש לשם האומה וכו'. דמיון לחיים הלאומיים יש לראות בחיי עדת הדבורים, שבכל אופן הם יותר מפעולה של הסתדרות מלאכותית, כלומר מצירוף מסודר פשוט של פעולות הפרטים.

כללו של דבר, חיי האומה, לפי הלך מחשבה זה, הם, מצד מקומם בסולם של גילויי ההוויה, מעין מעבר מהוויה פשוטה, מהוויה של מציאות, של ישות, להוויה של חיים; ומצד תפקידם בחיי האדם, הם מעין חוליה בין חיי האדם ובין חיי הטבע, והנם לגבי האדם הפרטי מבחינת השגתו את כלליות הטבע, מעין מה שהים בכללו הוא לגבי כל טיפה מטיפותיו מבחינת השתקפוּתם של השמים וכל צבאם באותן הטיפות. על אופי זה של חיי האומה מעידות היצירות הלאומיות, בייחוד הדת והמוסר, שעדיין לא עמדו על סודן. פה יש אותה ההשגה, אותה התפיסה החיה בטבע בלי אמצעי, העשויה לפרנס את ההכרה, במידה שהיא מתפתחת וגדלה, אפס כי האומה, דווקא מפאת היותה הכוח היותר חי, נכשלה הרבה בדרכה, ולא הספיקה אפילו, יש לחשוב, לבוא מצד זה, מצד ההשגה החיה, מצד יניקתה החיה מעצם הטבע בלי אמצעי, לגמר גידולה.

עיקר וטפל בדת

את זה יש לראות בייחוד במה שקרה לדת. אין לך ספירה בכל חיי הרוח של האדם, שכל כך רבו בה החקירות, הדעות, המחלוקות, המלחמות, כמו בספירת הדת. אין לך ספירה, שהמחולקים יתרחקו בה כל כך זה מזה עד הקצה האחרון, שאין אחרון ממנו, יגיעו בה עד לקנאות היותר נפרזה, היותר ארסית משני הצדדים, כמו בספירת הדת. מצד זה – הדת היא הכל, מקור החכמה העליונה, האמת העליונה, האור העליון, הברכה העליונה, גילוי עליון נצחי, קיים לדורות עולם, ובאין דת – אין כלום; ומצד זה הדת היא פרי הפראות והבערות, מקור האיוולת, השקר והצביעות, ואין לך קללה מרובה ממנה, חושך מצרים, שרק מפני המדע והפרוגרס תברח כצל מפני האור. הדבר הזה כשהוא לעצמו מראה, כי פה, במחלוקת על דבר הדת, נוגעים בנימה היותר דקה והיותר עמוקה בנפש האדם, בנימה זעה מאוד במסתרים, על הרוב, כמובן, שלא מדעת בעלים, גם בנפש השוללים, שהרי לולא כן, לא היה להם מקום לבוא לידי התמרמרות, לידי קנאות ארסית. וכל זה בא, יש לחשוב, מתוך שמערבים בו שני דברים, עיקר וטפל, ועושים את העיקר טפל ואת הטפל עיקר: את היחס הדתי או הרגש הדתי (מצד היותו כוח פועל בנפש הוא רגש, ומצד היותו קשר בין הנפש ובין הטבע הוא יחס, או מצד עצמו הוא רגש ומצד פעולתו הוא יחס), אשר ככל רגש חי הוא זקוק לביטוי חי ומתחדש, ואת ביטויו שנתיישן. כשמדברים על דבר הדת חושבים בעיקר את הדת המקובלת כמו שהיא, חושבים, כי דת לאומית מחויבת להיות נתונה מן השמים, מחויבת להיות דבר מסוים וקבוע לדורות עולם, ואם לאו – הרי אין זו דת לאומית, דת ממש, עם כל מה שמבקשים בדת, כי אם לכל היותר דת פילוסופית או דת טבעית. ומכיוון שהדת הנתונה אינה מתאימה לדעות של הזמן, באים אלה מצד זה ומבטלים את כל המחשבה של הזמן, את כל מה שאינו מתאים במשהו לדת הנתונה, שהרי הצורה הזאת של הדת בכל קוויה ונקודותיה טבועה בחותם החכמה העליונה לדורות עולם; ובאים אלה מצד זה לכלל מסקנה פסוקה, כי הדת הלאומית בכלל עבר זמנה, לפחות – בשביל האדם החושב, או כי האדם החושב יכול לכל היותר למצוא בה איזו אילוזיה מיישנת, איזה מיתוס משחרר לרגע מכבלי הגיון היבש, אולם בין שתי אלה הדעות האזרחיות הנכבדות לדורות, בין הדעה הסוברת, כי הדת בצורתה המקובלת ימיה כימי עולם,ובין הדעה – כי הדת בכלל עבר זמנה, אולי תבוא דעה רחוקה ותכריע: הדת – עדיין לא הגיע זמנה. עדיין לא עמדו על הדבר, כי העיקר הוא פה היחס הדתי אשר ככל יחס נפשי הוא קודם לביטויו, הוא הנותן צורה לביטויו והוא המחדש בכל יום תמיד את צורת ביטויו לפי התחדשות החיים והמחשבה שבחיים והיצירה שבחיים.

היחס הדתי הוא דבר קיים, נצחי, בנפש האדם. הוא היחס היותר עמוק בנפש האדם, עמוק מן היחס האסתיטי, העומד בעיקר על היצירה (החיצונית או אפילו הפנימית), עמוק מן היחס המוסרי, העומד בעיקר על התנועה שבחיים (על היחסים החברתיים, המשפחתיים וכו', כמו על היחסים של כוחות הנפש בינם לבין עצמם). היחס הדתי עמוק מכל צורה, מכל תנועה, הוא מעין הנקודה ההנדסית של כל צורה ושל כל תנועה, בכל מקום שיש נפש עמוקה ויחס עמוק אל החיים, כלומר קודם כל אל חיי הטבע בלי אמצעי, שם יש יחס דתי, בין אם יש שם אמונה באלהים, ואפילו באין שם אמונה באלהים, ואפילו כשיש שם שלילת החיים (למשל, דת בוּדה, ובמובן ידוע ובמידה יודעה – גם תורת ניצשה. ההבדל הוא רק בזה, שבתורת ניצשה מדברת הרב האסתטיקה, ואינך יודע מה הוא בה הטון היסודי: אם היחס הדתי או היחס האסתיטי), האדם, בשעה שנפשו מתערטלת ומשתחררת מכל המוסכם והמקובל, מכל המושכל והמחוכם, מכל הבלי בני אדם, בשעה שהוא רואה שאת הטבע ערום, את החיים ערומים, – הרי הוא על כרחו מתייחס אל הכל ביחס דתי. היחס הדתי הרי הוא עצם היחס הערום, המעורטל מכל מה שחוצץ בין נפש האדם ובין נפש העולם ייחוד שלם.

אבל אל המדרגה העליונה מגיע היחס הדתי, בשעה שהאומה באה לידי מצב כזה. זהו בעצם אותו המצב הנפשי הלאומי, שבנפש הדורות הקדמונים, שהיו יותר קרובים אל הטבע מצד הנפש, אבל לא די קרובים מצד ההכרה והידיעה, הצטייר בצורת גילוי אלהים. ובזה יש אמת, אבל אמת נפשית, שאין לתרגמה ללשון ההכרה תרגום קבוע, כי אם תרגום מתחדש לפי התחדשות הלשון ההיא, לפי התעמקות המחשבה, כלומר בזה יש אותה ההשגה החיה בטבע בלי אמצעי, העשויה לפרנס את ההכרה, פרנסה חיה ומתחדשת, לפי התחדשות ההכרה, התפתחותה וגידולה, ובאמת האומה היא הנותנת ליחס הזה ערך של חיים מממשיים, שהרי החיים הממשיים האנושיים, המושכלים, חיים, שיש בהם יחסים, מחשבה ודיבור, מתחילים – כמו עצם היחס הדתי – מן האומה (שהרי האדם היחידי, לו היה נשאר תמיד יחידי, לא היה לו בכלל שום יחס אל הטבע או אל מה שיש לו יחס, כי היה מובלע בתוך הטבע בבחינת חלק מהטבע. היחס הרי הוא קודם כל הבדלה והגבלת מקום החיבור בין המובדלים). בחיי האומה מוצא לו היחס הדתי ראשונה את ביטויו, לא רק את ביטויו הקיבוצי בחיים הקיבוציים של האומה, כי אם גם את ביטויו הפרטי בחיי כל אחד מבני האומה, בדומה למחשבה, המוצאה לה את ביטויה ראשונה בלשון הלאומית, ומבלעדי הלשון לא היתה שום מחשבת חושב אפשרית. אולם הדבר הזה הוא שושנה – וחוחים סביבה. הקיבוץ הוא על פי עצם מהותו יותר אינרטי מן היחיד, פחות מוכשר לתנועה, להתחדשות. הדבר הזה גרם כי הדת קיבלה צורה קבועה לדורות עולם, כלומר צורה שהיא ממש ההפך מתעודת הדת האמיתית, שאינה אלא להיות ביטוי נאמן ליחס הדתי, ליחס הדתי החי, ההולך ומתחדש בעצם התחדשות החיים, שהוא עצם היסוד להתחדשות זו, עצם הנקודה, שמתוך תנועתה מתהווים החיים הנפשיים. כלומר הדת היתה צריכה להיות חיה, מתחדשת מתוך התחדשות החיים ומחדשת את החיים מתוך התחדשות עצמה.

פה לפנינו באמת שאלה קשה ממין כל השאלות החברתיות, הבאות מתוך אינרטיותו של הגוף הקיבוצי. במובן זה אין הדת גרועה מיתר החוקות הקיבוציות-המדיניות, החברתיות וכו‘. אינרטיותה היתרה באה רק מתוך חשיבותה היתרה לנפש האדם. אלא שכאן השאלה לאין ערוך יותר גדולה, יותר חשובה ויותר עמוקה, שהרי יחסנו אל הטבע, שהוא בעצם יחסנו אל עצמנו ואל כל מה שיש לנו יחס, הוא לאין ערוך יותר עמוק מיחסנו אל החברה, כלומר מכלל היחסים החברתיים. ומכאן אתה רואה אגב אורחא את ההבדל היסודי שבין האומה הקשורה בקשר חי בעצם הטבע ובין ה’חברה’, הרצויה כל כך בזמננו, הקרועה לגמרי מן הטבע ומיוסדת כולה על יחסים עירוניים ועל השאיפה למשול על הטבע ממשלה מיכנית או טכנית. ומכאן אתה רואה, עד כמה רחוקים אנחנו עוד, אחרי כל הרעיונות הגדולים על דבר האנושיות, על דבר האדם, ואפילו על דבר אדם עליון וכו' וכו‘, עד כמה רחוקים אנחנו עוד מן הדרך, שהאדם (אם באמת יש אדם, כמו שאנחנו רוצים ויכולים לצייר לנו) היה צריך ללכת בה, – אם מוצאים לאפשר ולרצוי לבלי להתחשב עם הרגש היותר עמוק, שאין עמוק ממנו בנפש אדם, עם יסוד היסודות של כל מה שיש אנושי באדם; אם ביטוי שנתיישן די כוחו לטשטש את העיקר, עד שאין רואים צורך לתת לו מקום להתחדש, לבקש לו ביטוי חדש, או עד שרואים צורך לעקרו מן השורש. חוקרים או מתווכחים על דבר אלהים, אם יש אלהים, או אין אלהים, ואין רואים, כי אלהים, אל אמת, השכל הנעלם, אינו דבר שבהכרה, כי אם דבר שביחס נפשי. היחס הנפשי העמוק, התהומי – הנה ההשגה שיש לאדם באלהים (אולי לא למותר להוסיף, כי ביחס נפשי מצורף על ידי ההכרה העליונה מדובר בזה, כי בנפש חשובה יכולים להיות ביחס הדתי מעורבים יסודות זרים בהחלט ליחס הזה, כמו פחד, הכנעה, הערצה וכדומה), יותר לא ישיג האדם ומה שהוא משיג יותר – אין זה אלהים. ביחסו הנפשי אל הטבע והחיים של בּודה, למשל, הכופר באלהים, יש יותר אלהים, יותר השגה באלהים, אף שהוא לא הכיר בזה, ממה שיש באמונתו ודתו של איזה כוהן דתי, שאין לו בעולמו אלא ד’ אמות של דתו המקובלת. ובמובן זה אולי לא רחוק כל כך לאמור, כי בּודה כפר באלהים בהכרתו והודה בו ביחסו הנפשי. ואת הדבר הזה בשינוי מתאים אפשר לאמור גם ביחס, למשל, לשפינוזה או לטולסטוי: הם הודו באלהים ביחסם הנפשי, ומה שתרגמו ללשון ההכרה אינו הרבה יותר מדויק מתרגומו של בּודה הכופר. אם איש אי-דיוק בהודאתו של בודה באלהים, הרי זה בשלילת החיים שלו, כלומר שוב ביחסו הנפשי: התרגום לא יהיה לעולם מדויק, בין אם יבוא בלשון של כפירה בין בלשון של הודאה.

כל האמור בזה על דבר הדת מלמד על הרוח הלאומית בכלל. האומה קשורה בטבע. קשרה החי בטבע – זהו הכוח היוצר שבה, העושה אותה לברייה חיה, בהבדל ממה שקוראים חברה, שאינה אלא קיבוץ מלאכותי, בלי רוח חיים; זה שורש נשמתה, שיש בו במידה יודעה כוח הצמיחה גם אחרי היתלשו מקרקעו, כל זמן שלא יבש כולו או שלא הרכיבו בו רוח מאומה אחרת. אולם דווקא מתוך כך לא יכלה האומה ללכת רגל ברגל עם האדם הפרטי, שאכל מפרי עץ הדעת ומפרי עץ החיים לא אכל, שהלך אחרי ההכרה הלוך והתרחק מן הטבע. ומתוך כך התפתח האדם יותר ויותר בעיקר מצד אחד, מצד ההכרה עם כל מה שתלוי בהכרה ומתייחס אליה, התפתח היסוד האינדיבידואלי בנפש האדם, התפתח היסוד האנושי. שני אלה הוארו באור ההכרה והגיעו עד למדרגתם העליונה, כלומר עד הגובה האפשרי לגבי ההכרה המזוקקה מכל החיים. אולם היסוד הלאומי, המאחד ומחיה את שניהם, נשאר מתחת למפתן ההכרה, ושני אלה לא רק לא עזרו לשפוך עליו אור ההכרה, כי אם לעתים לא רחוקות התעלמו ממנו או גם נלחמו בו. יותר מדי דרש היסוד העמוק הזה, ויותר מדי היה קולו עמוק בשביל להיות נשמע מתוך הקולות והברקים של החיים התרבותיים. על כל התרבות היה שופך את רוחו, תרבות חדשה משרשה היה דורש, תרבות אנושית וטבעית, מושכלת ומנושמת כאחת.

אין עבודה לחידוש החיים בלי אדם חדש

ברור לכל חושב, כי אין עבודה לחידוש החיים בלי חינוך עצמי, בלי עבודה להתחדשות עצמית של העובד, ואין עבודה להתחדשות עצמית בלי עבודה לחידוש החיים. לכאורה – פעולה חוזרת, ואין לו למי ששואף לכך אלא לעבוד בכדי לגשם, לפי מידת עבודתו, את שתי השאיפות או את שני הצדדים, המשלימים זה את זה, של השאיפה האחת בבת אחת. אולם בפועל, במציאות הממשית, אין הדבר פשוט כל כך. העבודה גדולה וקשה, והעיקר – ארוכה, מסובכה וסתומה. את הקושי, הסבל, הצער שבה ואת המכשולים וכל מיני הפורענויות שעל דרכה רואה העובד, כל עובד, לכל מראה עיניו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, ואת פרייה אין ממידתה לתת אלא לעובד בעל הכנה נפשית מתאימה, וגם זה רק אחרי עבור משך זמן די ארוך, לפי הערך, וגם את זה אין ראות באותה הבהירות ובאותה הממשיות, שרואים את המעצורים. לפיכך אם העובד אינו מזוין כל צרכו ברצון חי ותקיף, בסבלנות די חזקה לעמוד בפני כל ולבלי שוב מפני כל, באמונה די איתנה בעצמו ובכוחה של העבודה, ואם, נוסף לכל זה, אין ראייתו הרוחנית די חדה או אינה די מרוכזת באשר לפניה בלי אמצעי בשביל לראות את הנולד בעצב כזה, את הפרי אי-הממשי ואת גידולו המיקרוסקופי, – אם כל אלה אינם בו, לא תהיה לו העבודה לברכה, כי אם לקללה. העבודה לא רק לא תרפאהו ולא תחייהו, כי אם להפך, תהרוס את גופו עד היסוד ותשיב את נפשו עד דכא, וממילא לא תהיה עבודתו עבודה לחידוש החיים, כי אם לחורבנם. נמצא, כי המשפט הפשוט והברור: ‘אין עבודה לחידוש החיים בלי עבודה להתחדשות עצמית של העובד, ואין עבודה להתחדשות עצמית בלי עבודה לחידוש החיים’ – מקבל בתוקף יד המציאות הקשה והעלובה שלנו צורה אחרת וגוון אחר לגמרי: אין עבודה לחידוש החיים בלי אדם חדש, אדם חי מוכשר לעבודת החיים, ואין אדם חדש בלי חיים חדשים, מסוגלים להכשיר את האדם לעבודת חיים. מעגל קסמים, איה המוצא?

פה לפנינו שאלת השאלות של כל עבודתנו, יסוד כל הקושי וכל המבוכה שבה, עד כמה, כמובן, שהיא תלויה בנו. פה לפנינו לכל מראה עינינו אותו הכותל, שהמחשבה, החותרת לבקש דרך לעבודתנו בכללה ובכל פרטיה, נפגעת בו, על הרוב מבלי לדעת במה היא נפגעת, מאיזה צד שהיא ניגשת לבקש, באיזו ספירה שהיא מבקשת. באים אנחנו לעשות עבודה ענקית, והעיקר עמוקה, תהומית, עבודה שלא ראה עוד אולי העולם דוגמתה, – והכוחות יותר משהם דלים וקטנים הם מחוסרי חיים, כמושים. וזה עיקר הצרה – שהם מחוסרי חיים, כמושים. כי יש תקווה לכוחות מעטים וקטנים חיים, אבל אין תקווה לכמישה.

עלינו אפוא קודם כל לברר לעצמנו בירור גמור: מה פה ומה יש לעשות ואם יש פה מה לעשות? אם כך אנחנו על פי עצם מהותנו,ואין אפוא בעצם תקנה, ואין תקווה להתחדשות יסודית, ואין דרך לעבודה ממשית, אם לא דרך העבודה מתוך אינרציה או מתוך שאין דרך אחרת, או אולי כך היא פעולת הגלות והרוח מבחוץ עלינו, ויש רוח אחרת ודרך אחרת? השאלה היא לפי שעה לא על כל העם ולא על כל היקפו של מה שאנחנו באים לעבוד להגשמתתו, – השאלה היא לפי שעה על אלה שישנם עמנו פה, ועל אלה, שיבואו הנה ויישארו פה, על אלה, שעובדים ויעבדו את עבודתנו הלאומית. השאלה היא: היש לנו גרעין בריא או עלול להבריא, אשר ישמש תא ראשון בתחיית גופנו הלאומי, אשר יניח את היסוד לבנייננו הלאומי? או כיצד, באיזו דרך, לברוא או להבריא גרעין כזה?

בכלל אין פה השאלה אם יתגשם כל מה שאנחנו שואפים אליו בכל היקפו, אם יש תקווה לגאולת כל העם, אם יעלה בידנו ליישב חלק גדול מן העם או רק חלק קטן. הדבר הזה אינו תלוי בנו, ואין עבודתנו של היום תלויה בו. אם יהיה בעתיד היקף יישובנו גדול או קטן, – אנחנו היום צריכים בכל אופן לעשות כל מה שביכולתנו לעשות ובאופן היותר טוב והיותר שלם שביכולתנו. השלה היא: איך צריכים אנחנו לצייר לנו את מבוקשנו בכדי שעבודתנו של היום תהיה יותר חיה ויותר פורייה. השאלה היא פה לא על ההיקף, לא על הרוחב, כי אם על העומק. מה צריך להיות אור לנתיבתנו: אם אידיאל לאומי-אנושי גדול, אשר אם גדול יהיה היקפו של מה שיתגשם ממנו בעתיד או קטנטן, יהיה בכל אופן ערכו הלאומי והאנושי גדול, אשר כוח בו כשהוא לעצמו למשוך אליו את הכוחות החיים, הרעננים שבעם, או שאיפה מעשית מצומצמת להושיב בארץ-ישראל אילו אלפים משפחות מבני עמנו, שיחיו חיים יותר טובים וגם אולי יותר אנושיים מאשר בגולה? השאלה היא: היש לנו הזכות האנושית, שיש לכל עם – ואפילו לעם קטנטן, כמו למונטנגרים, למשל, ואפילו הייתי אומר, לצוענים, – ולכל אדם, לשאוף לגדולות, לגדולות בעומק, לגדולות אנושיות, לשאוף להתחדשות שלמה, עצמית, ליצירת חיים חדשים ואדם חדש על פי דרכנו ולפי מידת יכולתנו, או רקלא, או זה נכנס לכלל אוּטוֹפּיוֹת, שאסור מטעם הריאליות והריאליסטים לשגות בהן או שהשוגה בהן לא יחכם או ששומר נפשו ירחק מהן?

יש אומרים ומטיפים: לפנינו דבר שבמציאות, ואנו אין לנו אלא להסתכל בעיניים פקוחות, בלי סנטימנטים ובלי התחכמות, במציאות כמו שהיא, להודות לעצמנו פעם אחת על האמת המרה, כי כך אנחנו על פי עצם מהותנו, ולעשות מה שיש עוד לעשות במצבנו העלוב ובכוחותינו העלובים, מבלי להיפתות לבקש גדולות וחדשות.

אבל פה הרי השאלה בעצם לא על המציאות מצד עצמה, השחורה והעלובה לכל הדעות הישרות, פה הרי השאלה בעיקר, איך אנחנו רואים, תופסים, חיים את המציאות, איך אנחנו נפעלים ממנה, ואיך אנחנו מוציאים ממנה את מסקנותינו. אובייקטיביות מוחלטת הרי אין בחיים. אובייקטיביות מוחלטת יש רק במכונה לצילום, אבל משם הרי אין להוציא שום מסקנות חיוניות. מסקנות חיוניות מתוך המציאות האובייקטיבית הן תמיד לפי הנפש החיה את המציאות. מכאן –ההבדל בדעות, בהשקפות, ביחסים הנפשיים. ומכאן השאלה

נצייר לנו שני בני אדם, שאחרי רכשם להם בעמל רב נכסים גדולים ירדו, במקצת באשמתם, אבל בעיקר בסיבות שאינן תלויות בהם, ונמכרו לעבדים לאדונים קשים, עד שנעשו במידה ידועה עבדים ברוחם. כך הוא גורלם השווה, המציאות האובייקטיבית, של שניהם. אולם שונה היא פעולת המציאות הזאת על כל אחד מהם. מצד אחד – אדם חי, אשר, אם כי נפגע הרבה, לקה הרבה, ירד הרבה גם בגוף גם בנפש, אבל עדיין צורתו לא ניטשטשה, רצונו לא נתמזמז, רוחו לא נתמקמקה, עדיין לא שכח ולא ישכח אף לרגע את גדולתו מימי קדם, עדיין לא השלים ולא ישלים לא עם אסונו ולא עם ירידתו הרוחנית, וערכו העצמי לא ירד בעיניו כלל. זכר אסונו וירידתו כאש בעצמותיו, כווּלקן מוסתר, ועדיין הוא מאמין, עדיין הוא שואף ליום, שיצא לחפשי, שיחדש את ימיו כקדם, שעוד יעשה גדולות כמלפנים, ואולי עוד יותר מאשר לפנים. כל עצמותיו, כל רוחו וכל אשו הפנימית תאמרנה לו את זה. ואפילו במציאות החשכה שלו הוא מוצא לו סמוכין פה ושם. נקודה מאירה מיקרוסקופית אחת או שתיים או שלוש מדברת אל לבו יותר ונאמנה עליו יותר מכל החשכה של המציאות.

ומצד שני – אדם, שהאסון והירידה שברוּהוּ ודיכאוהו עד היסוד, עד הקצה האחרון, הוא מרגיש אמנם את אסונו ואת ירידתו, מרגיש עמוק מאוד, אולי לא פחות עמוק ממה שמרגיש הראשון, אבל ההרגשה הזאת אינה כאש עצורה, כי אם כרקב בעצמותיו, אינה משמשת לו אמצעי שמירה לערכו העצמי, לרוחו העצמית, לרצונו העצמי, כי אם להפך, מביאתו לידי כך, שלא רק בהווה, במצבו העבדותי, הוא רואה בעצמו רק חולשה, כמישה, ריקניות, תפלוּת, כי אם גם עברוֹ בטל ומבוטל בעיניו, עד שהוא בא לכלל הודאה, כי אָפיו פסול מתחילת ברייתו. ולא עוד אלא שההודאה הזאת היא בעיניו אמת מוחלטת ונובעת מתוך הבנה יתרה בנפש האדם ובנפש עצמו, ובה הוא רואה את הדרך היחידה לתשועתו, עד כמה, כמובן, שיש לו תשועה. כי כל מה שהוא יכול עוד לשאוף אליו הוא – להיות, עד כמה שאפשר, חפשי ולהמשיך את קיומו העלוב בצורה, עד כמה שאפשר, מתוקנה, זאת אומרת, העלוב בעצם עוד יותר בתיקונו העלוב. לנכסים גדולים,לעושר חדש, אינו מעיז אפילו לשאוף, ואפילו בחלום. ולא עוד אלא ששאיפה כזאת במצב כמצבו היא בעיניו רק חלקם של בעלי קפריסות ופנטסיות, אשר דמיונם השיכור או המופקר בורא להם אוּטוֹפּיוֹת.

והנה השאלה: למי משני אלה יש יותר תקווה? מי משני אלה יצלח יותר לעשות דבר-מה ולהשיג דבר-מה, בשעה שתהיה לו אפשרות כל שהיא, אפשרות מיקרוסקופית לצאת לחפשי ולבנות הריסותיו? (כמובן, בתנאי, ששניהם אינם חבריו של מנחם-מנדל ממזפבקה. תנאי זה צריך להיות מותנה מפורש, אחרי אשר בקרבנו נהוג להפוך את הסדר: במעשה, הדורש התחשבות מדויקת עם כל התנאים הקיימים וזהירות יתרה, נוהגים לבקש דווקא גדולות ונפלאות, שאינן לא לפי הכוחות ולא לפי התנאים, בשעה שאת האידיאל מצמצמים בגבול מה שהורשה מטעם המציאות הקיימת בשעה זו או בגבול מה שהורשה מטעם המוסכם והמקובל בשעה זו). בלב מי משני אלה יש יותר מקום ויותר אפשרות להולדת אותו ה’אף-על-פי-כן', שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים? ואיזה יסוד חיוני יש להולדת ‘אף-על-פי-כן’ זה בלב מי שכל עצמותו בטלה בעיניו? ואיזה ממש יש בו, אם ייולד?

ובהתאם לזה תהיה שאלתנו הראשית: איזו רוח עלולה יותר להבריא ולהפרות את הגרעין המבוקש, להכשיר ולעודד לעבודה של חיים את הכוחות הצעירים הדרושים: אם רוח נכאה של לאחר ייאוש, המוסיפה בהכרח, שלא מדעת בעלים, שְחור חוזר, אם יש לאמור כן, למציאות השחורה, רוח של ביטול היש העצמי, המצמצמת את אידיאלנו, עד לאפס או עד ליש שמתוך ביטול היש, – או רוח ערה של אדם חי, שיש לו עוד תביעות גדולות מהחיים ואמונה גדולה בערך עצמו ובכוחות עצמו, שרוחו החיה ורצונו התובע נאמנים עליו מכל מציאות שחורה, שאף הרגשתו את חורבנו הגדול ואת ירידתו הנוראה מעידה לו, לפי מידת עמקה ויקוד אשה, על אור גנוז גדול, השואף לבוא לידיד גילוי בחיים גדולים וביצירה גדולה? (אין זה אומר, כמובן, שיש צורך להעלים אף במשהו מעצמנו או מאחרים את הצדדים השליליים שבעבודתנו ובחיינו ובארץ-ישראל בכלל, ועוד להפך. פה הלא השאלה על רוחנו העצמית, אם די חיה היא ודי אונים לה לקבל את הגרעון, כמה שהוא גדול, על חשבונה, למלא את החסר, כמה שחסר בפועל ממש שיש לו בכוח,, אם רב כוחה המצרף להוציא גז מאיר מכל מיני אשפה).

ואל ישבוני: ‘כי כל צעירי הארץ שלנו הנם מועמדים למשרדים וללשכות, לגימנסיות ולאוניברסיטאות, והכל מנבאים לימות המשיח, על אף הגלוי והברור’. אלה אינם מעלים ואינם מורידים. אלה נמצאים תמיד, בכל זמן ובכל מקום – ולא רק בקרבנו – ותמיד נכונה בפיהם הקריאה: ‘אלה אלהיך ישראל!’ גם בעת שהם כורעים ומשתחווים לעגל הזה. השאלה היא על דבר צעירים אחרים, שמהם היינו רשאים לכאורה לקוות הרבה.

והנה מה שכותב צעיר מהיותר מעוּלים (‘האדמה’, חוברת א', ‘עד דכא’):

‘כל המושבות מאחריו – כבית הפרס. כל צעד עקוב זכירות, פה שנה, שם שנתיים, פה חוללו חלומותיו בעודם באבּם, שם צָמוּת אביב נעורים לעד’.

‘שתים עשרה שנה רצופות’.

‘הרהורי חרטה, בושה וכלימה’.

‘מידת הדין ממצה את האמת ואינה מניחה מקום עוד לכל תעתועי שווא: אם כל השנים האלה לא עמדו לו להתאמן בעבודה עד כדי להוציא לחם מן הארץ, ירודה תכונת כפיו ומצוּוה הוא לעזוב ולבקש מקומו בעבר אחר. לשווא ישיא עצמו כי העבודה השכירה, התעייה ממקצוע למקצוע והנדידה ממושבה למושבה – גרמו. ודאי גם הן היו בעוכריו. אולם הוא בעצם הווייתו אינו איש עבודה’.

‘תועבת עבודה זרה תלווהו כל ימיו ואל עבודה מאהבה לא יגיע עוד’.

‘אין לו תקנה בעבודה עוד ומשקר הדור עליו להתנער, כי אך המצב האי-נורמלי של התנועה הפיח את הדיבּרה של ‘כל העוזב את העבודה – בוגד’. הוא מנפשו יודע, כי עוון פלילי הוא להמשיך את העבודה מאונס’. וכו' וכו'.

והנה לך נחמה:

‘ואולם גם זו נחמה" כי אפיסת כוחותיך, לכתך ערירי, חייך השכולים – לא אסונך הפרטי בלבד הוא זה, כי אם גורל בני הדור’.

אוי ואבוי לנחמה כזאת! ואולי אין זו אלא אירוניה, הבאה להוסיף קו שחור בציור מצב הנפש של לאחר ייאוש, בין כך ובין כך אוי ואבוי!

ועתה צא ואמור לו לצעיר מתייאש זה או לחבריו בני הדור: ‘אף על פי כן!’. הרבה יועיל להם ‘אף על פי כן’ זה.

ועם כאלה בוודאי יש ויש להתחשב. שהרי כך הם, במדרגות שונות, רבים, אם לא הרוב, מהצעירים העובדים, ודווקא מהמשובחים. אותה התהייה על עצמם, על העבודה ועל חיי העבודה, ישנה, בצורות שונות, בגוונים שונים ובמידות שונות, גם בלב רבים מאלה, שלא באו עוד, ואולי גם לא יבואו, לכלל החלטה, כי ירודה תכונת כפיהם ועליהם לעזוב, וכי אך המצב האי-נורמלי של התנועה הפיח את הדיבּרה של ‘כל העוזב את העבודה – בוגד’. ואלה הלא הם החומר האנושי המובחר שלנו, בכל אופן מובחר יותר מזה אין לנו. ואם אלה אין להם תקנה, – מה יהיה בסופנו? והעבודה מה תהא עליה? או האם לא העבודה היא עיקר העיקרים בכל עבודת תחייתנו ותקומתנו?

בבעלי הידיים הגסות והשרירים החזקים, באלה הנקראים כביכול ‘פועלים טבעיים’. אין אמונה רבה, כי הם יבראו לנו את העבודה. ראינו אותם בארץ-ישראל למדי, – ואיפה הם עתה? והעיקר – איפה עבודתם? או שהם משגיחים על עבודה זרה וכדומה או שהם באמריקה, באוסטרליה וכו' וכו'.

הנאמין בהכרח החיים המתייצרים בארץ-ישראל, כי הוא יברא לנו את העבודה? אבל יגיד נא כל מי שיש לו קצת מוח בקדקדו וקצת רגש אנושי בלבו: איזה הכרח יוכל להיות יותר גדול ויותר נמרץ מהכרח החיים, שיש לנו היום, כי העבודה בכל היישוב שלנו תהיה כולה עברית? ומה הועיל ההכרח? לא ההריגות והטביחות ביהודי אוקריינה ופולין, אשר בניהם, שנמלטו הנה, סובלים רעב מאין נותן לעם עבודה במושבות העבריות, לא העזרה החמרית והמוסרית שנתנו לאיכרים, לא הסכנה הפוליטית הממשית, הדוקרת ממש את העיניים, לכל עתידנו בארץ, ואפילו לא הקטיגוריה הארסית של העיתונות הערבית, הנותנת ביטוי די נמרץ ודי מורעל לכל מה שצפוי לנו מהעדר עבודה עצמית, ואין צריך לומר, כי לא דעת הקהל שלנו בחוץ-לארץ ולא קול התנועות הגדולות לחידוש יסודי של החיים בכל העולם, לא הביאו את איכרינו לא לידי הכרה ולא לידי הרגשה, כי יש עליהם חובה של עבודה עצמית או לפחות של עבודה עברית, כי יש עליהם אחריות, שלא להמיט אסון נורא, אסון אחרון, שאין אחריו תשועה, על העם. ובכלל אין מבין, ואין רוצה להבין, את הדבר הפשוט והברור, כי בבניין ארצנו ועמנו העבודה העברית – וקודם כל, כמובן, העבודה העצמית של האיכר ובני ביתו – דינה ממש כדין האיכרות העברית. ואפילו בקרב העסקנים בעלי ההשפעה והמסורים לעבודת העם אין לפי שעה לראות הבנת הדבר הפשוט הזה. יש גואלים לשפה, אבל אין גואלים לעבודה. יותר מדי קטנה היא בעיני גדולינו ויותר מדי גדולה בשביל לתקוע ולהריע, עד שגם גדולינו ממקום משכן כבודם ישמעו את קולה.

להשיא את עצמנו, כי בעתיד ייוולד בחיינו הכרח אחר, יותר ממשי, כי בקרב המתיישבים, במידה שיתרבו, יהיו כאלה, שיהיו מוכרחים לעבוד, ובאופן כזה תיברא לנו העבודה, גם כן אין יסוד מוצק או אין יסוד כלל, כי אלה, אם לא ימצאו להם פה מקום לעשות עסקים טובים יבחרו, קרוב יותר להאמין, ללכת לארצות אחרות, שהעבודה משתלמת שם יותר יפה. והחיים שם יותר קלים, ויש יותר תקווה להגיע לאיזו ‘תכלית’, מאשר להישאר בארץ.תקוותנו היחידה, שאינה מחוסרת יסוד, הם אפוא שוב אותם הצעירים, שיש להם עוד לא רק ידיים לעבוד, כי אם גם לב להרגיש ומוח לחשוב. אבל אלה, או אף אלה, כמו שראינו, אין די חיים בהם, אין די בריאות, גופנית ונפשית כאחת.איך להבריאם, לעודדם, להחיותם? יותר נכון, איך יבואו אלה בעצמם לידי כך, שיבקשו וימצאו את הבראתם ואת תחייתם הגופנית והרוחנית בעצם העבודה? איזו הדרך לחינוכם העצמי?

ברור, כמדומה, כי שאיפה נפשית פושרת לעבוד, מכיוון שלהפסיד אין מה, לעבוד בכדי להתקיים קיום לאומי גרידא, במקום שבכל אופן לא יוכל להיות בטחון נפשי איתן בחשיבותו של קיום לאומי זה, אחרי אשר הכרת ערך עצמנו בכל אופן אין כוחה רב בנפשנו, – ברור, כמדומה, כי שאיפה נפשית פושרת ומצומצמת כזאת אין כוחה גדול להבריא את אלה, שהיו כל כך רוצים להבריא ושכל כך קשה להם להבריא. די מעידים על זה, כמדומה, הדברים שהובאו בזה, על כרחנו עלינו לבקש כוח אחר, רוח אחרת, דרך אחרת.

העיקר הוא האמונה בחשיבותו של האידיאל

נתבונן בדבר. נתבונן תחילה במציאות, וקודם כל באותה המציאות, שמצאה לה ביטוי כל כך נמרץ בדבריו של אותו צעיר.

השאלה היא: הכך פירושה של אותה המציאות? השאלה היא: מה פה מוקדם ומה מאוחר, או מה הסיבה ומה המסובב: את תכונת כפיו הירודה של אותו צעיר הביאה לידי ייאוש ולידי אפיסת הכוחות, או להפך, אולי רוח הייאוש של הדור, ההערכה המיואשת של ערכנו העצמי, של כוחותינו העצמיים ושל עבודתנו לעצמנו, הפועלת בנפש בן הדור שלא מדעתו, מתוך כל האטמוספירה של הדור, כהיפּנוז בלתי-פוסק, הביאה לידי כך, כי תכונת כפיו נעשתה באמת ירודה? ומי יוכל להגיד, כי אותן הידיים, לו היתה מנשבת במחננו רוח אחרת, רוח חיה וערה, מצרפת ומעודדת כאחת, רוח, שאינה נפרכת כזכוכית, כי אם נחשלת כברזל וכפלדה לא רק בכוח מכשולים, ייסורים וכל מיני פורענויות, כי אם אפילו בכוח כשלונות וירידות, – מי יוכל להגיד, או האם יוכל אותו צעיר בעצמו להגיד, כי אז לא היו אותן הידיים מצליחות להתאמן עד כדי להוציא לחם מן הארץ?

כי הנה אנחנו רואים מציאות אחרת או פירוש אחר למציאות מעין זו. ראינו, למשל, את המנוח יוסף בוסל, שלא בתכונת כפיו ולא בכוח גופו החלש ולא על פי חינוכו לא נועד לכאורה יותר להיות עובד אדמה מאשר כל המתייאשים. אלא מה? היה בו יותר בטחון עצמי, אמונה בערכנו הלאומי, יחס חי אל החיים, ואם תרצו, קצת רומנטיקה, קצת מהקפריסות והפנטסיות של שואפים לאוּטוֹפּיוֹת. וצעירים כמוהו הלא ישנם עוד בקרבנו אם כי מספרם לא רב. וגם הם הנם מציאות.

ומצד אחר – הנה שוב מציאות אחרת. כמה שנקטין את ערך השתתפות היהודים, למשל, בעבודת השחרור ברוסיה, אם נבקש את האמת כמו שהיא, בלי הגזמה, אבל גם בלי ביטול היש, נהיה מוכרחים להודות, כי הכוחות משלנו, שנגלו שם, אינם בשום פנים כמות מבוטלת. ואנחנו הלא היינו רחוקים מעבודה כזאת, על כל פנים לא פחות מאשר מעבודה חקלאית ובכלל מעבודת כפיים. אבל שם היתה רוח אחרת, אמנם רוחם של אחרים, אבל רוח של חיים, של אמונה מאירה, ולא רוח של ייאוש שחור, של ביטול, של כמישה ובלייה (פה, מאחר שגם בתנועת השחרור ברוסיה היו רבים שהתמסרו לעבודה מתוך ייאוש, פסימיות, אולי לא למותר להעיר במוסגר, כי במקום שיש חיים, גם הייאוש צורה אחרת וכוח אחר לו. הן גם הייאוש אינו בעצם אלא אחד מגילויי החיים או אחד מאָפני חיוּת החיים, וכוח חים ויצירה בו אולי לא פחות מאשר בגילויי החיים היותר מאירים, זהו כוח וולקני, מהפך, אבל גם יוצר או בורא מקום ליצירה, במידה שנפש בעליו חיה, ווּלקנית – למשל, ביירון, ומצד אחר, בּוּדה, שוֹפּנהויאר, – אולם הייאוש שבחיינו ובספרותנו בדור הזה מחוסר חיים גם הוא, כאמונתנו וככל גילויי חיינו. זהו ייאוש פושר, רגשני, מחטט ומנקר באשפה ובוכה, גונח או מעמיד פנים של גבורה עילאה, ייאוש של חולשה, של אפיסת הכוחות, ואין בכוחו אלא להביא לידי כמישה ובלייה).

פה בהשתתפות היהודים בתנועת השחרור ברוסיה, יש, כמדומה, לראות בבהירות מספיקה, מה כוחו של אידיאל כשמאמינים בו, כשחיים בו, ומה, בתנאי כזה, כוחה של העבודה להגשמת האידיאל. והעיקר הוא פה לא האמונה בהתגשמות הקרובה של האידיאל, ואולי במובן ידוע אף לא הבטחון הגמור באפשרות התגשמותו בכלל, – העיקר הוא האמונה בעצם האידיאל, כי גדול הוא, כי כדאי וראוי לאדם להקדיש לו את כל החיים ולתת עליו את הנפש – כדאי וראוי אפילו אם לא יתגשם בקרוב ואפילו מבלי לבקש חשבונות רבים, אם יש די יסוד לבטוח בהתגשמותו. העיקר הוא עוד, כי האמונה הזאת בחשיבותו של האידיאל תהיה ודאית ודאוּת חיונית, בלתי-אמצעית, כעצם החיים, ודאות זו נמצאת ממילא, במקום שהאמונה צמחה בלבבות מתוך עצם החיים בלי אמצעי, האידיאל נבלע אז בעצם העבודה להגשמתו בתור כוח חיוני שאין לו צורך בכוח אחר, דוחף, מעורר או מעודד. החיים של עם חי ערכם החיוני בתוכם, והעבודה לשחרורם, להתחדשותם, לתחייתם, אינה צריכה לראיה או להארה, כי גדולה וחשובה היא. היא בעצמה ודאות כוודאותם של עצם החיים, מבלי להיזקק לקבל את ודאות חשיבותה בתור אונס מהתגשמות האידיאל, שהיא באה להגשימו, ותהי אפשרות התגשמותו רחוקה (כמו שהיה מצב הדבר לפני המהפכה הראשונה ברוסיה), אולי לא פחות ממה שרחוקה היום אפשרות התגשמותו של אידיאלנו אנו. ומתוך כך העבודה כשהיא לעצמה בתנאי כזה כוחה גדול למשוך אליה כל לב חי וער, ככל עבודת חיים, מבלי היזקק לשום תומך ועוזר מצד רגשות אחרים.

בזה כוחה של עבודת התחייה בקרב עם חי, ובזה יתרונה על עבודת תחייתנו אנו.

לנו אין חיים, שידברו בעד עצמם, שיעידו על עצמם ויתבעו לעצמם בתוקף של חיים. אנחנו באים רק זה עתה לברוא חיים לעצמנו. ודאות חשיבותו של האידיאל, במידה שיהיה כדאי וראוי לתת עליו את הנפש, וכוח משיכתה של העבודה לא יוכלו לפי זה לבוא מתוך עצם העבודה בלי אמצעי בתור פעולת חיים בלתי-אמצעית. ודאות חשיבותו של האידיאל תלויה בעיקר בוודאות אפשרות התגשמותו, ובמידה שוודאות זו האחרונה רופפת, רופפת גם הראשונה, זאת אומרת, ודאות חשיבותו של האידיאל היא פה, אף במידה שישנה, יותר שכלית מאשר חיונית. וכוח משיכתה של העבודה מוכרח לבוא או מתוך רגש אמצעי (לגבי הרגש המושך לעבודה היה בלי אמצעי), מתוך הרגש שהוליד את השאיפה לעבודה – בנדון דידן מתוך הדאגה לקיום האומה. או מכוחו של האידיאל, שיש בו כל כך הרבה מהחידוש והיצירה, שהוא מושך בכוח את הלב החי והער. וגם פה כמובן, אין כוח המשיכה כוח חיוני נקי מכל תערובת של מוֹחיוּת ודמיון.

אף על זה צריך להעיר. שני אלה: הדאגה לקיום האומה, והאידיאל של העתיד, מקורם אמנם אחד, והם פועלים ביחד, אבל אינם דבר אחד בהחלט. יכול אדם להיות דואג לקיום האומה מבלי לבקש אידיאל של התחדשות האומה וחייה, די לו, שהאומה תתקיים איך שהוא. ויכול להיות גם כך, שהאידיאל של התחדשות החיים הוא בעיניו עיקר.

על זה יש להוסיף עוד דבר אחד – והוא עיקר: מהותה המיוחדת, קוֹשיה הגלוי וערכה המתעלם מן העין של עבודת הכפיים, שהיא בעבודתנו הלאומית יסוד היסודות ושבה אנחנו מתחבטים בזה. העבודה הזאת הפשוטה דורשת מהעובד כל כך הרבה ומבטיחה בגלוי כל כך מעט, עד שאין לראות אפשרות, כי אדם יתמכר לה בשלמות, בתמידות, לכל ימי החיים, כל עוד היא כשהיא לעצמה לא תמשוך אותו בכוח תמידי, כל עוד כוחה זה לא יהיה גלוי לו ומורגש לו בלי אמצעי. יש אמנם מטיפים, כי מי שהדאגה לקיום האומה אינה מספיקה לו לעוררו לעבודה שאינה-פוסקת מראה בזה, כי רגשו הלאומי פגום, אבל מה לעשות, והמציאות מראה לנו, כי גם שניהם יחד, הרגש עם האידיאל, אינם מספיקים לכלכל כלכלה חיה, שלמה ותמידית את מרצו של העובד, אינם מספיקים, כמו שראינו, אפילו ליותר מעוּלים שבצעירי הדור, משמע, כי מה שמספיק אולי לעבודה של קיבוץ שקלים, של הטפה, של עבודה הסתדרותית בכלל וכדומה, אינו מספיק עוד כלל לעבודת כפיים פשוטה כמשמעה, לעבודה קשה, לא רגילה, לא מבטיחה ואינה פוסקת, והעיקר – במצב של תוהו-ובוהו שלפני החיים כמצבנו.

אל נאשים אפוא יותר מדי את צעירינו, ואל נוציא מזה מסקנות לגנאי על ערכו של עמנו. גם בני עמים אחרים לא היו יותר טובים במצב כמצבנו. מי שמקיש מעבודת עמים חיים, ואפילו משועבדים וירודים, עלינו ועל עבודתנו אינו מראה בזה, מרשה אני לי לחשוב, לא על הבנה פסיכולוגית עמוקה ולא על הבנה יתרה בעצם העניין הנידון. לעבוד תמיד בכל משך ימי החיים, עבודה, שאינה כשהיא לעצמה מושכת תמיד, זהו דבר, שקוֹשיו וסבלו יוכל לדעת רק בעל הנסיון. ורגשות מן הצד, אף היותר יקרים, היותר חשובים והיותר מחייבים, אין כוחם גדול הרבה לשנות את הדבר, בכל אופן אינם מועילים הרבה לרוב הנפשות. מה לעשות? כך הוא האדם! כך הוא האדם, ולא – כך הוא היהודי.

במובן זה אולי צודק הפוסק, כי אין לקרוא בוגד למי שעוזב את העבודה (אם כי אין להגיד ביחד עם זה, כי הנוסחה של פסק-הדין: 'משקר הדור עליו להתנער… אך המצב האי-נורמלי הפיח את הדיבּרה וכו'' – אינה קצת יותר מן אוֹלימפּית), אולי צודק אבל לא מטעמיה. לא תכונת כפיו הירודה, לא העובדה, כי הוא בעצם הווייתו אינו איש-עבודה, גורמת. גם העבודה לא בשמים היא ואינה סגולה דווקא לבעלי ידיים גסות וכו‘. ואם להתנער, אולי כדאי יותר, ואולי גם חובה להתנער – נאמר בלשון לא אולימפית, מהמוסכם והמקובל, כי העבודה היא מין דבר תלוי במזל או ברחמי שמים, כי לא כל אדם זוכה להשיגו, או שלהתאמן בו אינם מסוגלים אלא אנשי סגולה בעלי ידיים גסות וכו’. ראינו בארץ-ישראל די צעירים מחובשי בית המדרש, ואפילו בעלי גוף לא חזק ביותר, שהתאמנו בעבודה עד כדי להוציא לחם מן הארץ, בכל אופן לא יותר גרוע מאשר הרבה מ’פועלינו הטבעיים'. גורם לעזיבת העבודה, כאמור, מה שבעבודה אין בשביל העוזבה דבר מושך אותו תמיד, בכל עת ובכל שעה של עבודה, בכוח של עבודת חיים; או, מצד אחר, מה שהרוח הנכאה והירודה של הדור פועלת בנפשו שלא מדעתו לדכאו ולרפות את ידיו יותר ממה שבכוחה של העבודה, והעיקר – של רחשי הנפש, המלווים את העבודה, לפעול עליו מדעת, להחיותו ולעודדו.

עם כל זה יש להתחשב, אם לבקש דרך להבראה, לתיקון הדבר.

השאלה היא, לפי כל האמור, אם יש למצוא בעבודה כשהיא לעצמה כוח מושך כזה, שיקשור את נפש העובד בעבודה בקשר יותר חי מאשר כל קשרים של חובה או של רגשות אמצעיים. בקשר חי כזה, שאתה מוצא בכל עבודה של חיים בקרב עם חי.

על השאלה הזאת אין, כמובן, להשיב תשובה ודאית, מחייבת בכוח המציאות. כוח מושך ממשי קשה או אין למצוא בעבודה במצבנו ובתנאינו אנו. יש למצוא כוח שאינו ממשי, שפעולתו על נפש חיה וערה יכולה אולי להיות לא פחות גדולה מכל כוח ממשי, – הלא הוא עצם האידיאל של העבודה. אולם מידת כוחו על הנפש תלויה במידת עמקו וחיוניותו באותה הנפש. וזה תלוי שוב ביחסה של אותה הנפש אל החיים, ביחס אל אידיאלים בכלל. מי שריאליותו אינה מרשה לו לבקש גדולות, לבקש חיים חדשים ואדם חדש, מי שרואה כבקשה מעין זו אוּטוֹפּיה בטלה, בייחוד אם צורת הבקשה היא לא כמוסכם וכמקובל, הוא יכול, כמובן, לבטל את כל מה שאינו לפי טעמו בתנופת יד אחת. אולם מי שאין אימת הריאליות והריאליסטים גדולה עליו, מי שכוח הרעיון גדול על נפשו, כדאי לו, חושב אני, להתעמק קצת ברעיון העבודה; אולי בדרך זו ימצא לו בה מה שהוא מבקש.

בעיקר יש פה להביא בחשבון דבר, שרוב בני האדם, בייחוד בדור האחרון או בדורות האחרונים, אינם רגילים משום מה להביאו בחשבון, בכל אופן לא במידה ראויה ולא מבחינה ראויה, אם כי הדבר לכאורה קרוב אל כל אדם וחי בנפש כל האדם – הלא הוא היחס אל הטבע, אל הבריאה העולמית והחיים העולמיים.

הדבר לעתים פשוט מפליא, מתמיה: איך זה יכולים בני-אדם להיות כל ימי חייהם כאילו בעולם שאינו שלהם, כאילו כל העולם הגדול, אין-הסופי, הנצחי הזה אינו נוגע להם כלל או נוגע להם רק במידה שהם צריכים לקבל ממנו את פרנסתם או להישמר מפגעיו הרעים. כל השאר, העולם כשהוא לעצמו, עם כל אותם הקשרים הגלויים והטמירים, שהנפש החיה קשורה בהם אליו, עם כל השפע העליון, שהוא משפיע על כל ישותו של האדם ועל כל חייו, – כל זה אינו עניין אלא או לפילוסופים, למיטפיסיקאים, לתיאולוגים, או, מצד אחר, לאנשי-מדע, או, שוב מצד אחר, למשוררים ואמנים, או פשוט לבעלי הזיה ובטלנים. כל שאר בני-האדם אין להם בנידון זה אלא מה שמוסכם ומקובל. אם דתיים הם, הדת עם המוסר, כמובן, בצורתם המקובלת, – דאגו ודואגים להם להמציא להם חשבון ברור ומדויק עם החיים והעולם, יחס קבוע ועומד אל כל מה שיש לאדם יחס אליו ודרך חיים כבושה, ישרה, בטוחה מאין כמוה. ואם אינם דתיים, המדע עם האסתטיקה ממציאים להם חשבון עולם לא פחות ברור ומדויק (או כמו שאומרים: השקפת עולם קבועה), יחס לא פחות קבוע ודרך חיים לא פחות כבושה, ישרה, בטוחה. ואתה בן-אדם תולעה, בחר לך באחת משתי הדרכים האלה ולך בטח אל אשר תובילך הדרך אשר בחרת. ואם לא תבקש חשבונות רבים, אם תעצום עיניך יפה יפה, תוכל, בין אם תלך ימינה ובין שמאלה – אם לדבר בלשון הדור – תוכל לחיות חיים טובים ויפים, תוכל לעשות עסקים טובים בין בספירות העשייה, בין בספירת הדת או המוסר, בין בספירת המדע או האסתיטיקה, תוכל… וכי מה לא תוכל, אם רק אדם מן היישוב אתה? ואם השיאך לבך להתבונן במה שלא הורשית, במה שהורשה רק לאנשי מדע או לפילוסופים, מיטפיסיקאים, תיאולוגים וכדומה, אז אמנם, אם בעל נפש אתה, או ואבוי לך, תגיע לאחרונה לידי ייאוש, ומה שעוד גרוע מזה – לידי ריקניות, אבל מה לעשות? כך הם החיים! ואם תרצה יש בזה גם קצת עניין ואולי גם קצת נחמה תוכל להרגיש את עצמך קצת מהיחידים, מבני העלייה המעטים, לטעום קצת טעם הבדידות העליונה, ואם יש לך חשק, תוכל גם להתגנדר בזה במקצת, להתגנדר, כמובן, בפני עצמך, אם לא בפני אחרים.

אבל עדיין השאלה במקומה עומדת: אם כך הם החיים? – – –

תחייתנו היא מהפכה באדם שביהודי

כך עמדנו על דרך התחייה, אבל עמדנו תשושי כוח ומעוטי חיים. לכאורה התעוררה הכרת עצמנו הלאומית, יותר מזה, לכאורה התרחבה, הוארה באור גדול, מתוך שהכרנו את אחרים ומה שיש באחרים. אולם בתוך כך הפסדנו דבר קטן: הרגשת עצמנו הלאומית נעשתה לקויה, כלומר נעשה לקוי אותו הכוח הגדול, אשר בנפש חיה ובריאה הוא פועל על ההכרה שלא מדעת בעלים יותר ממה שההכרה פועלת עליו מדעת. ולכשתתבונן תראה, כי במקום שההרגשה העצמית לקויה, שם בעצם לקויה גם ההכרה העצמית, אף אם היא עומדת לכאורה בקרן אורה ומוארה מכל הצדדים: ההכרה העצמית העמוקה באה סוף סוף מבפנים ולא מבחוץ.

וכך, כשאתה נמצא בתוך החוג הצר של העבודה העלובה, שקוראים לה עבודת התחייה, אינך יכול להסתלק מן הרעיון הקשה, כי אחרי כל הביאורים, שביארנו את רעיון התחייה, אחר כל המחשבות הגדולות, שחשבנו עליו, אחרי כל החלומות הגדולים, שחלמנו עליו, עדיין לא נגענו בעיקר; קרובים אנחנו לכאורה לנקודתנו המרכזית, אבל עד עצם הנקודה לא הגענו עוד וכאילו יראים אנחנו להגיע. כאילו נרתעים אנחנו לאחורינו מפני האור הגדול שבה, שיש מקום לחשוש שמא הוא כולו שלנו, כאילו אף בחלום אין אנחנו מעיזים לקחת לעצמנו גדולה כזאת, שעדיין לא חלמו עליה האחרים, האדונים; כאילו יראים אנחנו אנו מתביישים אנחנו בפני עצמנו, יראים או מתביישים להיות בהחלט מה שהננו, להיות אותם בעלי החלומות, שאבותינו הקדמונים, למשל, לא התביישו כלל להיות.מבינים אנחנו לכאורה, כי תחייתנו היא מהפכה, אבל עדיין קרובה לנו המחשבה, כי היא מהפכה ביהדות של היהודי, ואין אנחנו מרשים לעצמנו לחשוב, כי היא מהפכה באדם שביהודי; כי לא יהודי חדש בצורת אדם אירופי אנחנו מבקשים, כי אם אדם חדש בצורת יהודי אנחנו מבקשים; כי לא מהפכה בצלוחית של מים היא זו, כי מהפכה היא, שיש לה ערך אנושי כללי. לא רק האידיאלים של היהדוּת, – כל האידיאלים של האנושיות צריכים להיצרף ברוחנו ולקבל צביון חדש, יותר עמוק ויותר רחב. ואולי יותר נכון לאמור במובן ידוע, עולם אצילות חדש בהחלט צריך להיברא ברוחנו, כל זמן שיש מקום ליהודי חושב ומרגיש לאמור: בתור אדם הריני סוציאלאי, ניצשיאני וכדומה, אלא שבתור יהודי חובה עלי או מוכרח אני מתוך עומק נפשי להיות לאומי, – לא רק שאין תחייתנו שלמה, אלא שאין כאן תחייה כלל. אם אנחנו נותנים כל כך הרבה על היהדות, צריך שיהיה ברור לנו, כי היהדות היא אחד מיסודות האדם שבנו, איחד מיסודות ה’אני' של כל אחד מאתנו (כשם שבכלל לאומיותו של אדם היא אחד מיסודות ה’אני' שלו, אלא שבן אומה חיה אינו מרגיש בזה), וכי כל אחד מאתנו, בבקשו תחייה לאומית, דואג קודם כל לשלמות האדם שבו, דואג עוד יותר מאשר לשלמות האומה. אחד הוא ה’אני‘, וכל המחלקו –ממיתו, ממית את העצמיות שבו. ומי שהיהודי שבו סותר את האדם שבו, תמה אני, אם מותר לו להישאר יהודי: את האדם אסור להקריב אפילו על מזבח האומה. צריך שיהיה ברור לנו, כי התחייה היא לא צמצום עצמיותנו בתוך השקפת עולם קבועה, כי אם שחרור עצמיותנו, נתינת אפשרות לעצמיותנו להתפשט בכל העולמות, לבוא לידי גילוי בכל הספירות והצורות שבכל העולמות, לבוא לידי גילוי בכל הספירות והצורות שבכל העולמות; צריך שיהיה ברור לנו, כי עצמיותנו הלאומית בכלל היא בעיקר לא השקפת עולם מיוחדת, – עצמיותנו היא בעיקר יחס מיוחד, יחס מיוחד לאשר לא-עצמיותנו וגם לעצמיותנו, יחס מיוחד, המוליד מתוכו ממילא השקפת עולם מיוחדת. ‘קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלהיכם’ הוא לא השקפת עולם חדשה (ביחס לזמן שהדברים נאמרו בו), כי אם יחס חדש מצד האדם אל הטבע, אל האדם, אל עצמו. וכן היא גם תחייתנו, שואפים אנחנו לצאת במידה שאפשר מן הגלות, לשוב לתחייה ולתקומה, – זאת אומרת, אנחנו באים לבקש יחס חדש אל הטבע, אל האדם, אל עצמנו, – יחס חדש לא רק בהשוואה ליחס אחרים לכל אלה, כי אם גם בהשוואה ליחסם של אבותינו הקדמונים. אנחנו באים לבקש את יחסנו אנו. אנחנו באים להוסיף על נחלת העבר. אנחנו באים להוציא מבית גנזינו את כל אותה האש, את כל אותו האור, את כל אותו הכוח, שנאצר שם בתוך כור הברזל ולהשקיעם ביצירה נוסף על מה ששמור לנו שם מאבותינו. ארבע מאות שנה של גלות מצרים נתנו לנו יחס של ‘קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלהיכם', ואלפיים שנה של גלות ושל פיזור בכל קצווי ארץ ייתנו לנו, נקווה, יחס לא פחות יפה ולא פחות נעלה.

והיחס הזה הולך ונברא פה, בארץ-ישראל, יותר נכון, עלול להיברא פה מתוך העבודה בתוך הטבע.

קודם כל זהו יחס ישר, נפשי, טבעי, אל הטבע; האדם שואף, כמדומה לך, בכל כוחות נפשו להכיר את הטבע והנהו הולך ומכיר את הטבע; רק דבר אחד, כנראה, אינו שואף להכיר. הוא אינו שואף להכיר, כי חייו הפנימיים, חיי רוחו, תלויים ביחסו הפנימי, הנפשי, אל הטבע, וכי התחדשות חייו ברוח המחשבה העליונה או בכלל בצורה, שכל בעל נפש שואף אליה על פי דרכו, לא תבוא אלא מתוך יחס חדש אל הטבע.

מבקשי תיקון החברה, מצד אחד, ומבקשי תיקון היחיד, מצד שני, רואים את כל הקלקלה שבסדר החברתי של היום בסתירה שבין תביעות חייו של הכלל ובין תביעות חייו של הפרט, אלה מזה שואפים לשחרר את הכלל מידי הפרטים התקיפים, העריצים, בעלי הכסף, ובעלי השלטון, ואלה מזה שואפים לשחרר את הפרט, את היחיד, מן הכבלים החברתיים, שאינם נותנים לו להזדקף בכל מלוא שיעור קומתו ולחיות בכל מלוא רוחב נשמתו ועמקה. ואלה ואלה אינם שמים לב, כי שורש הרעה מונח לא בצורך חיי החברה ובכלל לא בחיי החברה, כי אם בצמצום חיי האדם בן-התרבות בכלל, כי הסתירה היא בעצם בחיי הכלל והפרט גם יחד.

האדם הולך ומכיר את הטבע, המדע הולך ומגלה תעלומות מני חושך, מחשבת האדם הולכת וחודרת לתוך עולמות אין קץ, הרגשת החיים הולכת גם היא ומתחדדת ומתעמקת ומזדככת.

הכרת האדם רואה אפוא חיים של אין-סוף, שנשמת האדם רואה את עצמה שותפת להם, – והחיים, מה שהאדם קורא היום ‘חיים’, כלומר החיים החברתיים והפרטיים של האדם – של כל אדם, אף של ‘היחיד’ ושל ‘המורד’ במשמע, – מצומצמים בגבול סכום ידוע של יחסים חברתיים, אשר, אף אם הם משתנים בפרטיותם, פושטים צורה ולובשים צורה, או גם מסתעפים, מתפצלים, מתפוררים, אבל בכלליותם לא ישתנו, כלומר סכומם הכולל לא יתרבה וגבולם לא יתרחב, באופן כי החיים בין של הכלל בין של היחיד, אף כי הם ניזונים מאוצרות המחשבה והיצירה, שההכרה מביאה לידי גילוי מזמן לזמן, אף כי הם לכאורה מתקדמים, מתרחבים ומתעמקים, אבל ממעגל הקסם שלהם הם אינם יוצאים; הם רק מסתובבים במעגל, עולם ויורדים, מתעקלים ומתפתלים ומסתבכים עד למחנק נפש. וכך אתה רואה את חיי האדם, ודומים הם חיי האדם כאילו הם מוקפים חומה בצורה, המבדילה אותם מתוך ים החיים של הטבע, באופן כי במקום להיות חלק של ים גדול, שוטף לאין סוף, הם נהפכים לביצה עומדת או תוססת ומפעפעת ומעלה רפש וצחנה.

תאוות הכבוד, הנצחון, השלטון

עד כמה יחסי החברה האנושית עניים, מצומצמים, צרים, עד כמה אין בהם מקום לחיים, שיש בהם מן הרוחב והעומק העולמיים, מעידה תורת החברה של זמננו, המעמידה את כל יחסי החברה על יחסים כלכליים (או יחסים של תעשייה, אשר לענייננו אין בזה נפקותה). העיקר הם יחסי התעשייה, והשאר תלוי בהם וצומח מתוכם. התורה נתקבלה, ולא הרבה תמצא נפשות, שנפגעו בתעודת העניות, שנתן מוח מלומד או מוחות מלומדים לנשמת האדם.העלובה.

לכאורה הרי יש כוח יותר תקיף מצרכי הכלכלה, המושל בחיי החברה ומוליד בתוכם את הקלקלה היותר קשה והיותר נוראה, הן לא צרכי האכילה והשתייה ולא השאיפה למלא יתר התאוות הגופניות מביאים את האדם לרדוף אחרי עושר אין קץ, למוץ דמי עמלים לאין שיעור, לשעבד את כל מי שהוא יכול לשעבד, ולהכניס באופן כזה צרות נוראות, סכסוכים ומבוכות ומהומות וכל מיני פורעניות לתוך חיי החברה. הצרכים ההכרחיים אינם בכלל דורשים הרבה כסף בשביל מילואם, ואפילו יתר התאוות הגופניות סוף סוף יש להן שיעור, ואפילו בעל התאווה היותר תקיף במילוי תאוותו לא יביא לידי עוני וייסורים אין קץ כל כך הרבה אנשים, כמו שעושה זאת כל עשיר מצליח, שאין גבול לתאוות הממון שלו. כי העיקר בעיני מבקש העושר הוא לא מילוי צרכי החיים אף לא ההרחבה שבחיים; לא הדירה הנאה, הכלים הנאים, ואפילו לא האשה הנאה עיקר, – העיקר הוא, כי כל אלה יהיו יותר נאים או עולים ביותר כסף משל אחרים. העיקר הוא ההתהדרות, ההצטיינות, ההתעלות על אחרים בכוח ובמעלה; העיקר הוא הכוח להטיל כבודו על אחרים, להטיל אימה על אחרים, להטיל רצונו על אחרים, – למשול באחרים. תאוות הכבוד, הנצחון, השלטון – הנה מקור הצרות היותר נוראות בחיי החברה.

אולם אם תשאל: במה גדול כוח התאוות האלה להשיג את מבוקשן ביותר משאר התאוות? במה גדול כוח העשיר, למרות מה שכל בעל-נפש כל שהיא מרגיש לכאורה את ריח הניצול הנודף מן העושר, – במה גדול כוחו להשיג לא רק מילוי צרכיו ותאוותיו, כי אם גם כבוד והשפעה ושלטון? הן לולא אלה, לוּ קיבלה החברה האנושית על עצמה למנוע מן העשיר רק את הכבוד, את ההשפעה, את השלטון, בכלל את הסיפּוּק הרוחני, מבלי לגרוע כלום ממה שהכסף קונה בדברים גשמיים, – כי עתה בלי ספק לא היה לכסף אותו כוח המושך שיש לו עתה, ואם לא היתה הרדיפה אחרי העושר פוסקת לגמרי, אבל בכל אופן לא היתה לא יותר תקיפה ולא יותר מזיקה מיתר התאוות. מה אפוא נותן לכסף את הכוח לקנות מה שאין לכסף קניין בו? במה הוא קונה לא רק את הידיים, כי אם גם את הלבבות, את הלבבות ואת המוחות? על זה בעל כרחך תענה, כי שלטון בעל הכסף – ככל שלטון – עומד על חולשתם של אחרים. יש אפוא צד אמת בתורה, המעמידה את חיי החברה על היחסים הכלכליים, באותו המובן שבחיי החברה מושלת החולשה ולא הגבורה.

אולם החולשה הזאת באה לא מסיבות חיצוניות, התלויות בסדרי החברה, היא אינה תלויה בצרכי הגוף, הטעונים כלכלה וסיפוק מבחוץ, כי יש לה שורש לעצמה בנפש האדם, באופן כי היא משפיעה על יחסי הכלכלה ועל סדרי החברה בכלל, ולא יחסי הכלכלה או סדרי החברה משפיעים עליה. כי לא רק חולשה מתוך הכרח היא, כי אם גם, אם נכון לאמור כן, חולשה מרצון, כי לא רק אלה התלויים ברצונם של העשירים ובדעתם של העשירים, כי אם גם אלה שאינם תלויים בדעת מי שהוא, כמו האינטליגנציה וכדומה, גם הם נותנים כבוד לעשירים ומושפעים מן העשירים, – והם הלא הגורמים בעיקר לכוח השפעתם ושלטונם של העשירים. יותר מזה: מכבדים את העושר בלבם, אולי שלא מדעת אפילו אלה, שמדעת הם מבזים אותו וקוראים עליו תגר כל זמן שהוא בידי אחרים. החולשה הזאת היא תולדת תאוות השלטון, אשר, בצורה זו או אחרת, ישנה בלב כל אדם. כל אדם חומד בלבו את השלטון, את כוח ההשפעה על אחרים, וממילא ועל הרוב שלא מדעת, הוא מרגיש רגש של כבוד, המגיע לעתים עד להתבטלות, למי שהשיג את השלטון, את כוח ההשפעה בצורה זו או אחרת. והתאווה הזאת היא כל כך חיה, כל כך מעוררת את הדמיון, עד שהאדם נכון לראות בשלטון גבורה, כלומר הוא נכון לראות גבורה בבבואת חולשתו, כפי שהיא משתקפת מתוך ריכוזה, ביחד עם חולשתם של אחרים, בידי האחד (על הרוב באופן חיצוני מאוד, כמו, למשל, בצורת העושר).

תאוות השלטון, אף על פי שמוצאה עוד מן הימים, שהאדם היה במצב הפראות, אף על פי ששרשה היא התאווה להיות אינו עושה ואוכל מפרי עמל אחרים או – באותו מצב הפראות – אוכל את אחרים ממש, אבל במשך אלפיים דורות היא קיבלה צורה יותר אנושית, עתה אתה מוצא בעיר שני יסודות, אם כי, כמובן, לא בטל עוד לגמרי גם היסוד הפרימיטיבי ההוא. היסוד האחד הוא יתמוּתוֹ של האדם, הרגשת בדידותו. האדם מרגיש את עצמו בודד, יתום בעולם, הוא מרגיש צורך, שאחרים, שרבים אחרים, יאהבוהו או, לפחות, יכבדוהו או, ייראו מפניו, בכל אופן שירגישו במציאותו. הוא מרגיש את עצמו חלש לעמוד בעצמו בתוך התהומיות הנוראה של החיים, בתוך הצער הנורא של המציאות, אם לא יתמכו בו אחרים. והיסוד השני, שבמובן ידוע אינו אלא הצד השני של היסוד הראשון, הוא הצורך הנטוע באדם להביא לידי גילוי את עצמיותו במידה היותר רחבה. מובן, כי שני היסודות האלה מצורפים בכל נפש לא בערך שווה.

בצורה זו אתה מוצא את תאוות השלטון גם בקרב אנשים מן הספירות העליונות, העסקן בעסקנותו, החכם בחכמתו, היוצר ביצירתו, ואפילו הצדיק בצדקתו, מבקשים את זאת, מבקשים להביא לידי גילוי את עצמיותם, מבקשים להשפיע, ולפעמים לא רחוקות מבקשים את השלטון ממש. וכמה פעמים ראינו, כי אפילו הצדיק, זה הטיפוס הרחוק כל כך לכאורה מתאוות השלטון, במידה שהשפעתו מתגברת, מגיע סוף סוף לשלטון, לשלטון לא-רשמי אמנם, אבל לעתים לא רחוקות לא פחות תקיף מן השלטון הרשמי. סימן של שלטון אתה רואה גם בזה, שכל הגדול מחברו מחיצתו יותר מרוחקה ויותר בצורה של חברו. כבוד מצד מי שקוראים לו קטן ביחס למי שקוראים לו גדול אינו יחס של שוויון גמור ושל אמת ערומה, שיש עמו רגש של כבוד פנימי ושאין עמו נימוסיות תפלה, כי אם הכנעה ידועה, שגדלה נערך בערך גדולתו של הגדול, – זו שקוראים לה יראת הכבוד או יראת הרוממות, והאם לא ממין זה היא השאיפה, שכל בעל דעה שואף להשפיע על אחרים את השקפת עולמו, את דעותיו?

הדבר הזה מביא לידי כך, כי כל אדם מבקש לתפוס בקרב היחסים החברתיים את המקום היותר גדול, שהרי מקום אחר להביא לידי גילוי את עצמיותו אין לו. מתוך כך מתחוללת מלחמה בשל השלטון בצורה זו או אחרת. ממילא מתגברת בקרב הרוב הרדיפה אחר השלטון בצורתו היותר זולה, היותר גלויה והיותר מזיקה, – למשל, בצורת העושר בסדר החברתי של היום, – משום שיותר קל להשיגו, משום שהוא אינו דורש מבעליו שום כוחות נפשיים מיוחדים ומשום שהוא יותר ממשי. ממילא נופל השלטון גם בצורתו הגבוהה ביותר (למשל, בצורת שלטון הדת) בידי קשי הלב וקטני הנפש, הקופצים בראש, הנוכלים והחמסנים, משום שתאוותם לשלטון ממשי יותר חזקה ומשום שכל האמצעים כשרים בעיניהם. ממילא הולכים היחסים החברתיים ומסתבכים באופן נורא ולוחצים עד מחנק נפש את כל מי שאינו יכול ללחוץ את אחרים ונותנים מקום בקרבם לעושק ולמרוצה, לשקר ולצביעות, לכל מיני כיעור ולכל תועבה.

ומסבך היחסים האלה לא תצא על ידי תיקון הסדר, את זה לא תתקן על ידי הסדר היותר משוכלל והיותר מתאים לדרישות הצדק והאמת. שורש הרע הוא לא בצורת הסדר החברתי אף לא בצורת ההנהגה המדינית, כי אם בשלטון, כלומר, בתאוות השלטון, שיש לה שרשים בנפש כל אדם ושבתוך יחסי החיים הקיימים של החברה היא מביאה לידי הגברת היסודות היותר נפסדים והיותר מזיקים שבחברה. כל זמן שהאדם ישלוט באדם, תמיד יהיה לרע לו, וכל זמן שהאדם יראה אושר בשלטונו באדם, תמיד יימצא מקום לשחוט באדם. היו ימים, שהשלטון היה בידי האגרוף ממש; היו ימים, שהיה בידי הדת; היום הוא בידי הכסף; מחר, אולי יהיה בידי המדע, – ותמיד יביא השלטון למה שהוא מביא תמיד. אין צורך להיות נביא בשביל לראות מראש, כי בסדר החברתי, המבוקש היום, אם יתגשם בעתיד, תמצא לה תאוות השלטון דרך להגיע למבוקשה. שהרי לא בשלטון רשמי מדובר כאן, כי אם בשלטון פנימי, נפשי, בשלטון של השפעה, הצומח מתוך עצם החיים, מתוך תאוות השלטון, המבקשת ומוצאה לה מוצא: ואם יהיה זה, למשל, שלטון המדע, לא יהיה השלטון הזה טוב מכל שלטון אחר, כי לא החכמים, הממיתים עצמם באהלה של תורה, יהיו השליטים, כי אם אנשי המדע הרשמיים, עזי הנפש, הקופצים בראש, כמו שבעת שלטון הדת לא היו השליטים האנשים בעלי הנפש הגדולה והעמוקה, הדורשים את אלהים מתוך צורך נפשי עמוק. וכן יהיה תמיד, אפילו אם בזמן מן הזמנים יעבור השלטון לידי האדם העליון. ואני שונה, כי לא בשלטון הכללי הרשמי מדובר כאן, שאם יבוטל לגמרי השלטון הרשמי, בכל צורה שהיא, ישוב השלטון לכוח האגרוף, אולי לא בצורה פראית, אולי בצורה מודרנית, אולי בצורה יותר יפה, אבל לא פחות מזיקה.

אם דורש צדק אתה – לך ועבוד!

בכלל בתוך יחסים כאלה, שהאדם קשור בהם כשור אל אבוסו, אין מקום לאדם להזדקף בכל מלוא שיעור קומתו. בתוך גלגל נשימה צר ולחוץ ואטום כזה אין מרחב לרוח עליון להתפשט, לנשוב בחזקה ולהיות לרוח חיים בלב האדם ובמעשיו, ולא רק לרוח ממללא.

הנה אלה באים ומדברים בשם האהבה. אומרים לאדם: ‘אהב! באהבה הישועה’. אמרה יפה, ככל האמרות היפות, שקוראים להן ‘אידיאלים’ בלע"ז. אבל האהבה אינה לא מצווה ולא חובה, – האהבה היא שכר טוב מי ששמר את לבו בטהרה, למי שלבו מקור שאינו פוסק, מעיין מתגבר של חיים טהורים, של חיים עליונים. ‘קדושים תהיו’ קודם ל’ואהבת לרעך כמוך‘. כי היש לך אושר יותר גדול ויותר נעלה לנפש האדם מן האהבה, מן האהבה הטהורה, שאינה תלויה בדבר? נפש האדם מבקשת אהבה, צמאה לאהבה, ואפילו מה שהיא מבקשת להיאהב אינו אלא בשביל לאהוב. שהרי אדם מרגיש בעיקר אהבתו לאחרים, ולא אהבת אחרים אליו. האהבה העליונה אינה צמצום ה’אני’ של האוהב לטובת האהובים, כי אם, להפך, התפשטות חייו של ה’אני' לתוך נפש כל אדם וגם לתוך נפש כל חי ועוד להלאה מזה עד לאין-סוף (כי האהבה העליונה אינה מצומצמת בגבול האנושיות בלבד), כמו שהאם האוהבת, למשל, חיה מתוך נפשה לתוך נפש ילדיה. האהבה היא גילוי עצמיותו היותר עליון של האדם, שאין עמו לא שלטון ולא השפעה, אם לא מעין ההשפעה ההדדית של גרמי השמים. אבל כך חי הטבע על פי דרכו, וכך יחיה האדם על פי דרכו הוא בתוך חיי הטבע, כך יחיה את הטבע. אולם מי שמטיף לבני-אדם אהבה בתוך החיים החברתיים של היום, הרי הוא דומה לאותו הרופא, האומר לחולים עניים, מחוסרי לחם וחיים באורווה: ‘אתם צריכים לכלכה מן המובחר ולחדרים מרוּוחים ומוארים היטב’.

ואלה באים ומדברים בשם הצדק. הסדר החברתי של היום עומד על הכסף, על שלטון כוח הזרוע, על העושק והמרוצה. צריך לשנות את הסדר, לתקן סדר חדש, ישר וטוב; אז ימלוך הצדק בעולם, אז יהיה הכל טוב בעולם שכולו טוב. יפה מאוד. עד כמה יש ממש בכל השאיפה הזאת לתקן מבחוץ מה שאין לו תקנה אלא מבפנים, שפוט אתה, אחי, על פי האמור למעלה, אם כי שאיפה כזאת טבעית מאוד במקום, שהכל עומד על החיצוניות. פה אני חפץ רק להראות, כי גם עצם השאיפה אינה מעיזה, בתוך החיים החברתיים האלה, להיות נאמנה לעצמה עד הקצה האחרון, כאילו הצדק בעצמו – כמו האהבה וכדומה – מתבייש להיגלות כולו כמו שהוא, ואפילו לראות את בבואתו בכל שלמותה בתוך החיים האלה. הן האנשים האלה, כלומר כל דורשי הצדק, היוצאים יד חובתם ב’עבודה' לטובת הרעיון, באים לתבוע את דינם של העמלים מיד עושקיהם, מנצליהם. כמדומה לך, כי האמת הפשוטה, זו, שאינה יודעת לא להתחכם, לא להתקשט ולא להתלבש, היתה צריכה לאמור להם בפשיטות: קודם כל רדו נא אתם, אדונים נכבדים, מעל כתפי העמלים, חדלו אתם מנצל אותם, – לכו אתם ועבדו! הן יודעים אתם את התורה, הן ברור לכם, כי מנצל את העמל לא רק העושק שכר שכיר מבלי אמצעי, כי אתת גם האוכל יותר ממה שהוא עושה. וכמה עשירים היו וישנם בקרב דורשי הצדק, מטיפיו ונביאיו? תאמרו: אנחנו מביאים יותר תועלת בעבודתנו הרוחנית, אבל מלבד שהעבודה הגופנית אינה שוללת את העבודה הרוחנית, הנה מי כמוכם יודע את כל ערך הטענה על דבר ‘הבאת תועלת?’ ומי התיר להם לכל מביאי תועלת בכלל להיות חיים יותר מרווחים מחיי פועל חרוץ משתכר יפה. כל זמן שיש בעולם מאות מיליונים אנשים, שאינם בני-חורין לאכול לשובע מפרי עמלם? אולם לא זה העיקר. העיקר הוא: הלא בדרך זו צריך היה להתחיל את העבודה להגשמת הרעיון בפועל ממש על דבר החובה הכללית לעבוד ועל דבר האיסור הכללי לאכול פרי עבודתם של אחרים, מלבד מה שדרך כזו היתה משפיעה על דעת הקהל ועל חינוך העם והדורות הבאים יותר מכל הטפות ותעמולות, ואפילו מכל שביתות ומלחמות… סוף סוף גדול כוח האמת. אינני בא להראות לכל האנשים האלה כי לא נכונה דרכם. מי יודע? אולי על בעלי החומר, למשל, אוסרת החמריות ללכת בדרך זו של האידיאליות, ובכלל מי יתכן דרך אנשים, שהמדע הוא ממש נר לרגלם.

אני, כאומר, רק הראיתי, כי בתוך בניין החיים של היום, בתוך בניין כזה, שכל תמונה פועלת על הבמה נראית בו כל כך יפה, וכל חרוז מדוקלם מצלצל כל כך נעים, אין האמת מעיזה להיגלות ערומה ואין קולה נשמע אלא כאוב מארץ אפילו לאלה, שהם לכאורה גואליה היותר קרובים. ומה יענו אַבּתריהם אחרים? – מביאים תועלת!.. אולם בתוך הטבע קול האמת נשמע יפה, והקול אומר: אם דורש צדק אתה – לך ועבוד!

זהו רעיון העבודה בתוך הטבע באותו הצביון, שאנחנו נושאים אליו את נפשנו.

‘אלפי שנים לימדו את האדם, כי החיים הם מין קן-נמלים, שכל עולמו מוגבל בתוכו. העיר – שם אתה מוצא את הכל: כל תענוגות בני-האדם, כל יצירות רוחו של האדם, כל הספירות, כל העולמות. מה שמחוץ לעיר לא נברא אלא לשמש לעיר: האדמה להביא מזון גשמי לעיר, והטבע להביא מזון רוחני – חומר למדע, לשירה, לאמנות וכו’, אף לשמש מקום לטיולים, לתיורים, לסיפוק רגש היופי של בני העיר. מי שחי מחוץ לעולם, כלומר מחוץ לעיר, הרי הוא מין ברייה שפלה, שאינה מסוגלת ואינה צריכה לקבל הרבה ממה שאינו אלא חלקם של בני העלייה, בני העיר –מן המדע, השירה, האמנות וכו‘. הדבר הזה הביא לידי כך, כי כל כשרון וכל כוח רוחני שואף מן הטבע אל העיר, ומחוץ לעיר, בתוך הטבע, לא נשאר אלא מי שהוא ‘עבד האדמה’ וכדומה. וכך זכינו לראות, כי במידה שרוח האדם הולכת וגדלה, בה במידה היא הולכת ונחנקת בתוך העיר. והנה בא רעיון העבודה ומעיז להוציא את האדם מעולמו, מעיז להרוס את קן הנמלים שלו ולהכניסו לתוך עולם של אין-סוף ולתוך חיי עולם. ולא עוד אלא הוא אומר לשחרר גם את יצירות רוחו של האדם – את המדע, השירה, האמנות וכו’ – מבית כלאן ולהכניסן לתוך חיי עולם'¹.

אנחנו שבים אל הטבע, אבל לא בתור עבדים ולא בתור אדונים, אף לא בתור תיירים וחוקרים, מסתכלים מרום ידענותם במה למעלה ובמה למטה, כי אם בתור שותפים אקטיביים ובתור אחים נאמנים: אנחנו באים להשתתף עם הטבע בחיים וביצירה. יותר נכון, אנחנו באים להתאחד עם הטבע בייחוד שלם, בבחינת: האדם והטבע – חד הוא. כל החומות, הגדרים והסייגים בין חיי האדם ובין חיי הטבע ייהרסו, – ים אחד גדול לאין-סוף של חיים, ים של חיי עולם, עולם מלא של יחסים חדשים, של ערכים חדשים! הן מעתה יש לנו יחס – יחס ישר, נפשי, עמוק, לכל רגב אדמה, לכל אבן ולכל סלע, לכל עשב ולכל עץ, לכל חי ולכל רמש, כמו לכל בשמים, לכל העולמות אשר במרחבי אין קץ ולכל אשר בהם, – כולנו אחים, כולנו שותפים בחיי עולם, בצער עולם, בשירת עולם, ביצירת עולם, במחשבת עולם, באמת עולם. פה יכול כל אחד להביא לידי גילוי את עצמיותו בכל שלמותה מבלי לנגוע אף כמלוא נימה בשל אחרים. פה במרחב האין-סופי הזה ימצא לו כל אחד מסלול רחב כרוחב מסלול השמש והכוכבים. פה יהיו בני-אדם קשורים איש באחיו במעדנות כסיל וכימה.

התיקון הראשון, שהחיים האלה, כלומר חיי העבודה בתוך הטבע, מכניסים לתוך האדם עצמו, היא השלמות, האחדות השלמה, – השתתפותם השלמה ואיחודם השלם של כל כוחות נפשו בכל מומנט של חיים בת-אחת ובערך מתאים. ההכרה, ההרגשה, האינסטינקטים, הכוחות הפיזיולוגיים וגם הכוחות הפיסיים של הגוף, – כולם משתתפים בבת-אחת ובאחדות גמורה ובהתאמה גמורה בכל אותה התנועה העמוקה, שקוראים לה חיים, בכל אותו הצירוף העמוק שקוראים לו ‘אני חי’.