[א]: לאומיות וסוציאליות    🔗

בבואנו לדון על עבודתנו מעתה, מהרגע ההיסטורי, שאנחנו חיים בו, עלינו קודם לבקר מחדש את שאיפתנו הלאומית היסודית לאורו של הרגע ולברר לעצמנו בירור גמור, מה בעצם אנחנו מבקשים בתור עם מעצמנו, ומה יש לבקש על פי מה שמחייב ועל פי מה ששולל הרגע החי, ההיסטורי, שהעמיד לפנינו את שאלת עבודתנו הלאומית בצורה חדשה.

מאליו מובן, כי אין לברר בירור מספיק, מה הרגע הזה לנו, מבלי לברר תחילה, מה הרגע ההיסטורי הזה בכלל.

חיים אנחנו ברגע היסטורי גדול, – קריאה זו נשמעת מכל הצדדים. אבל השאלה היא: באיזה מובן גדול?

רגעים גדולים, ששינו את מפת הארץ וחידשו פני המדינות והעמים, היו בהיסטוריה האנושית הרבה. כך היו כל התקופות של כל הכובשים הגדולים, החל מהכובשים האשוריים והמצריים וכלה בנפוליון הראשון. אולם יש עוד רגעים היסטוריים גדולים – והמה מעטים – שהעמידו את האנושות התרבותית על פרשת דרכים ונתנו מהלך חדש לרוח האנושית. הלא המה הרגעים של צמיחת דתות חדשות. כך היה, יש לחשוב, הרגע של צמיחת דת ישראל, אם כי אנחנו יודעים על אודותיו רק עד כמה שזה נוגע לנו. וכך היו בזמנים יותר קרובים אלינו הרגעים של צמיחת הדת הנוצרית והדת האיסלמית, שכוח תנועתן בקרב האנושות התרבותית וכוח פעולתן על הרוח האנושית (אם לטובה או לא לטובה – זאת היא שאלה אחרת) ידועים לנו למדי. מובן, כי גם הכיבושים הגדולים והשינויים, שבאו לרגלם בחיי העמים והמדינות, השפיעו הרבה על רוח האדם, כמו שגם צמיחת דת חדשה השפיעה במידה ידועה על מצב העמים והמדינות. אולם ההבדל – יסודי. השינויים, החליפות והתמורות או גם המהפכות, שחוללו הכיבושים הגדולים בחיי העמים, היו שינויים מדיניים או גם חברותיים. הם יכלו להשפיע על הרח האנושית רק מצדה הפנה כלפי חוץ, לצד החיים הקיבוציים של האדם, לצד היחסים החיצוניים, המעשיים בין העמים והמדינות וגם בין אדם לחברו, ורק באופן לא ישר ולא רק בנטייה ידועה הביאו לידי תסיסה את הרוח האנושית גם מצדה הפונה כלפי פנים, לצד החיים הנפשיים ולצד הטבע, וגם זה בעיקר בקרב יחידים. לא כן הרגע של צמיחת דת חדשה. פה – התעוררות אנושית-קוסמית, מהפכה ברוח מוחלטת, מחיקת החשבון הישן והתחלת חשבון חדש עם כל החיים והעולם, יחס חדש, אם בהכרה ברורה או לא, אל עצם הטבע, אל עצם ההוויה, אל עצם מקור החיים הגופניים והרוחניים כאחד, ומכאן ממילא – יחס נפשי חדש אל האדם. וכל זה לא בצורת תסיסה ברוחם של יחידים, כי אם בצורת תנועה קיבוצית כבירה.

עם איזה משני מיני הרגעים האלה יש למנות את הרגע, שאנחנו חיים בו?

מובן, כי דת חדשה לא תצמח היום. ולא עוד אלא שגם ביחסנו הפשוט, האנושי, אל הטבע אין לראות מקום לשינויים ולחידושים. היחס כבר קבוע במסמרות ומעובד על פי כל הרצפטים של המדע עד שנתאבן ומושבע בכל ההשבעות והלחשים של האסתטיקה, שלא יחזור לסורו, לחיותו. נמנו וגמרו, כי הטבע הוא פועל עיוור, ועלינו רק לשאוף להכיר את כוחותיו ולמשול בו, והאסתטיקה אישרה וקיימה את הדבר בהוסיפה, כי הוא גם צייר ומנגן עיוור, ודווקא במקרה צייר ומנגן לא רע, שציוריו ומנגינותיו יש בהם כדי להסיח דעת במקצת מהמרירות והתפלות שבחיים, הבאות מתוך פעולתו העיוורת, וביחוד כשהיא, האסתטיקה, מפיחה בהם רוח חיים בכוח האמנות. ובכל זאת כל עוד חי בקרב האדם אותו הדבר, שקוראים לו נפש, עוד לא נגמר החשבון בין האדם והטבע. ולא עוד אלא שזו העלובה, הנפש, זו המכונה להרגשה ולהכרה, להנאה ולצער, כפי שהדין נותן בזמננו לחשוב, מעיזה לחשוב, מעיזה להרגיש, כי החשבון עוד לא התחיל, וכי דוקא עתה, אחרי שהאדם כבר הכיר כל כך הרבה את הטבע, עליו לבקר את כל חשבונותיו הנפשיים עמו ולהתחיל חשבון חדש, חשבון מושכל ונפשי, נאור וחי כאחד.

היש לראות דבר-מה מעין זה בכל התנועה הכבירה של הרגע החי? היש לראות בה התעוררות הרוח האנושית עד היסוד, עד ליסודה הקוסמי? המתכונן לפחות מקום להתעוררות כזו?

השאלה כשהיא לעצמה כל כך רחוקה מרוח זמננו, עד כי אין לבקש עליה תשובה חיובית. אבל יש, כמדומה, לציין סימפטומים אחדים. התנועה הבולשביסטית( ¹), למשל, עד כמה שאנחנו יכולים לשפוט עליה מרחוק, עומדת לכאורה על אותם היסודות, שעומדות עליהם יתר התנועות הסוציאליסטיות, ואין לראות לה יסוד אנושי-קוסמי, שאיפת הרוח האנושית מתוך עצם יסודה הקוסמי להיתקן ולהתחדש. אולם לעומת זה אתה רואה בה שלילה גדולה, חיה, כבירת-כוח, הופכת הפכה וולקנית לא רק את הסדר הקיים, כי אם גם את כל המסור והמקובל, ועם זה – דרישה תקיפה להעמיד את הכל על העבודה, שיש בכל אופן יחס קרוב בינה ובין הטבע. פה אין, כמובן, להגיד דבר ברור ובטוח, אבל יש הרגשה, כי פה דבר-מה יותר עמוק משאיפה חברותית ומדינית, כי פה, בשלילה הזאת, כוח חיים כזה, שאין דוגמתו ביתר השלילות המהפכניות, כי פה פועלת הרוח הלאומית, רוח העם הרוסי הרחבה והעמוקה, למרות חולשותיה ופראותה (ואולי פועלת פה במקצת גם הרוח היהודית) יותר ממה שפועלת הרוח הסוציאלית והפוליטית. יש הרגשה, כי ההרקה הווּלקנית, שהשלילה המוחלטת מריקה את הרוח בפעם אחת מכל מה ששימש לה מלפנים יסוד קוסמי, אי-אפשר לה שלא תעורר ברוח הרוסית הסוערת, התוססת, התוהה והמבקשת, פעולה חוזרת כבירה, תביעה תקיפה מהמחשבה החיה, היוצרת, למלא את הריקניות. ומכאן אולי לא כל כך רחוק לבקשת חשבון חדש עם החיים והעולם, לצמיחת חיוב אנושי-קוסמי חדש( ²) (וגם המלחמה, שכמעט כל האגרוף העולמי נלחם עתה בבולשביזמוס, דוחפת את הרוח ואת המחשבה לעומק), מה שאין כן ביתר התנועות הסוציאליות, שגם שלילתן מבחינה זו אינה עמוקה ביותר, והעיקר – אינה חיה וכבירת כוח ביותר והנה רחוקה מאוד מהיות לה ערך אנושי-קוסמי.

אבל דבר אחר יש לציין כמעט בכל הזרמים שבתנועה הסוציאליסטית – שהם הולכים ומתקרבים אל הלאומיות, מבקשים פשרות עם הלאומיות. מה זאת אומרת? יש לחשוב, כי טעות היא בידי הרואים בזה אות, כי סוף סוף תימצא הפשרה הנכונה בין שתי אלה, בין הלאומיות והסוציאליות. פה אין שום פשרה אפשרית, – פה אפשרי רק מעבר אטי, בלתי מורגש, מסוציאליות ללאומיות בצורה חדשה. עד כמה פה הניגוד יסודי, לא קשה לראות, אם להתבונן קצת בשתי אלה מקרוב.

בלאומיות יש מומנט קוסמי, כאילו תאמר: רוח הטבע של ארץ מולדת האומה, שנתמזג ברוחה של האומה. וזה עיקר. זהו מקור החיים והיצירה, מקור השפע העליון של האומה, ובזה ההבדל בין אומה, גוף קיבוצי חי ויוצר, ובין חברה, גוף מיכני מתנועע ועושה. כעין הארה לזה, עד כמה המומנט הקוסמי עיקר בלאומיות, יש למצוא בקיבוץ של ארצות הברית באמריקה. כמדומה לך, ממלכה עומדת לגמרי ברשות עצמה, גדולה, עשירה, קיבוץ אנושי גדול, חי, פעיל, תקיף, – אבל כלום אומה הוא הקיבוץ הזה, אומה מיוחדת, עצמית? כמדומה, כי קשה לענות על השאלה הזאת בחיוב. מדינת ארצות הברית עומדת ברשות עצמה במובן המדיני ובהרבה מובנים אחרים, אבל במובן הרוח הלאומית, העצמות הלאומית של הקיבוץ האנושי שבה היא, אפשר לומר, עד היום קולוניה אנגלית. למרות התקופה הארוכה של כמה מאות שנה, שעברה על הקיבוץ הזה באמריקה; ומי יודע, כמה מאות שנה צריכות עוד לעבור עליו, עד שיהיה לאומה מיוחדת, אמריקאית לגמרי (ובזה יש לחשוב, מתבארת העובדה, שבחיי הקיבוץ הזה יש כל כך הרבה מיכניות), מובן, כי יש הבדלים ידועים, אולי גם הבדלים גדולים בין בני אנגליה ובין בני אמריקה, אבל לא אותו ההבדל היסודי, שיש בין בני אומות שונות, למשל, בין גרמנים ובין צרפתים, או אפילו בין רוסים ובין פולנים, שהם מגזע אחד וגם קרובים במקום.

זה כוחו של המומנט הקוסמי שבלאומיות. אחרת לגמרי היא הסוציאליות, הסוציאליות נולדה מתוך תגבורת המדע והטכניקה, מצד אחד, והקפיטליזמוס – מצד שני. היא, יש לחשוב, בת בין השמשות, בת המעבר מצורת-חיים לאומית אחת, מצורת החיים, שעמדה על הרוח של ימי הביניים ובכלל של ימי הילדות והנערות של האנושות, על הרגשות, האמונות והדעות של הבערות, לצורת-חיים לאוּמית חדשה, מושכלת וחיה כאחת. היא ההפך הגמור מהלאומיות, היא עומדת כולה על הטכניקה והעשייה, בעוד שהלאומיות עומדת על החיים והיצירה. ולפיכך היא כל כך ברורה וחלקה, כל כך קלה להיות מובנה בכל חלקיה, כל כך נוחה לשימוש, לבאר בה את הכל בחיי האדם, כל כך יפה מכוונת לתפקידה ממש – מכונה, מה שאין להגיד על הלאומיות, כשם שאין להגיד את זה על עצם החיים. ומטעם זה העמידה הסוציאליות את תיקונם ואת חידושם של החיים האנושיים בעיקר על תיקון הסדר החברותי ולא על תיקונה וחידושה של רוח האדם. מובן, כי פה יש פעולה הדדית, חוזרת, בזה לא יכחש שום מוח חושב. אבל ההבדל הוא במה שמבליטים יותר, במה שעושים עיקר. הסוציאליות עשתה עיקר את החיים החיצוניים, את הגורמים האובייקטיביים של החיים, שהם, במידה שיהיו מתוקנים, לא רק ישביחו את החיים, כי אם גם יתקנו את האדם, ולא התחשבה במידה מספקת עם הגורמים הסובייקטיביים של האדם. ובזה גרמה לטשטוש הצורה של האדם (כי על כן כל כך מרובים מטושטשי הצורה בקרב חסידי הסוציאליות, שעל הרוב אין להם בעולמם אלא ד' אמות של הלכה). וגם בזה הבדל יסודי בינה ובין הלאומיות, העושה לעיקר את האדם, את העצמות האישית והלאומית, את ‘צלם האלהים’ שבאדם. ומטעם זה עצמו לא ריכזה הסוציאליות את שדה מלחמתה בקפיטליזמוס בתוך העם, ששם היה מתבלט כוחה של העבודה לא רק בתור כוח כלכלי בלבד, כי אם בתור כוח יצירת החיים של העם בכלל, והיתה המלחמה מכוונת בכלל ובכל פרטיה לא רק נגד ניצול העובדים, כי אם גם נגד ניצול העם, נגד ניצול כוח העם, שהקפיטל עושה בו לא מה שנחוץ יותר לעם, כי אם מה שמביא יותר ריוח לבעליו, ובאופן כזה גופו היתה מתבלטת גם פרזיטיותו וחולשתו של הקפיטל, שאין לו בעצם שום כוח חיוני, ואינו עומד אלא על חולשתם (הכלכלית וגם הרוחנית) של העובדים. היא העבירה את המלחמה לשדה בין-לאומי, לשדה פעולתו של הקפיטל וכוח פעולתו של הקפיטל, ובזה כאילו הריקה או הפשיטה את העבודה מתכנה החיוני, מכוחה הלאומי, ועשתה אותה לכוח מיכני, ההולך אחרי הקפיטל, שאין לו, כאמור, שום כוח חיוני,ואין לו לפי זה שום צורה לאומית ושום חשבון לאומי או אנושי מלבד חשבון הכיס של בעליו.

ולא לחינם העמידו את הסוציאליות על המטריאליות ועל מלחמת המעמדות. דבר זה בלבד, שמייסדי הסוציאליות העמידו את כל החיים ואת כל מלחמת החים האנושיים על צד אחד, מראה ברור, כמה מן המחשבה הטכנית יש כאן. הלא צריך שיהיה סוף סוף ברור, כי כל השמות המפורשים האלה: מטריאליות, אידיאליות, גשמיות, רוחניות יש להם אולי מקום בחקירות המוח הקר או בציורי הדמיון הנלהב, אבל לא בחיים. בחיים אין חומר בלי רוח ואין רוח בלי חומר. כן הוא בחיי כל גוף חי, וכן הוא בחיים הקיבוציים של גוף קיבוצי חי, במידה שהוא חי ובריא. זהו הקריטריון של החיים: כנגד כל אטום של חומר – טיפה של רוח, וכן להפך, כנגד כל טיפה של רוח – אטום של חומר. נטייה מזה לאחד הצדדים, לאיזה צד שהוא, היא אנומליה. ליקוי החיים. וזהו, אפשר כמדומני לומר, גם הקריטריון של כל מוסריות, של כל מידה נכונה וגם עליונה. אף אמנם לא המטריאליות הוא הדבר הדוחה שבסוציאליות. כמו שחושבים רבים מהמרגישים את הדחייה (הרי יש בה גם זרמים לא מטריאליסטיים), כי אם המיכניות שבה. את המיכניות הזאת אתה מרגיש בכל מעשיהם וחייהם המפלגתיים של חסידי הסוציאליות וגם בכל מה שהם כותבים. דומה אתה לפעמם ורוצה לראות שם מרחב, מעוף שירה, אבל כשאתה מתבונן בדבר מקרוב, אתה רואה, כי זה מרחב של תערוכה גדולה, של שדה מלחמה גדול, של כר נרחב לתהלוכה חגיגית גדולה, אבל לא מרחבו של עולם; מעוף של אווירון, של צפלין משוכלל, עם כל השאון והרעש שלהם, אבל לא מעוף של נשר, אף לא של יונה, ואפילו לא של צפור דרור קטנה; שירה של גרמופון, של מכונה לשירה מצוינה, אבל לא שירה של נפש אדם חיה.

כללו של דבר: בין הלאומיות ובין הסוציאליות יש ניגוד יסודי, סתירה, שאין לישבה. עקביים הם בודאי אותם הסוציאליסטים, המתנגדים בכל תוקף ללאומיות. ולא לחינם היו מייסדיה הראשונים של הסוציאליות, שעלו בלי ספק ברוחב דעתם ובעומק מחשבתם על כל תלמידיהם וחסידיהם הבאים אחריהם, מתנגדים קיצוניים ללאומיות, שראו בה סתירה מוחלטת לסוציאליות. אלא שהחיים דורשים אחרת, אבל צריך להבין את דרישתם. הם דורשים, יותר נכון, הם בוראים שלא מדעת בעלים, ואולי גם בניגוד גמור לשאיפתם, מעבר אטי, לא-מורגש מסוציאליות ללאוּמיות בצורה חדשה, מתאימה לרוח החדשה ולמחשבה החדשה של זמננו. ואולי מותר לומר, כי זו חולשתה של התנועה הסוציאלית, שהיא אינה הולכת בהכרה ברורה בדרך זו, כי אם שואפת דווקא ללכת בדרכה המפלגתית, המיכנית.

מה תהא צורת הלאומיות החדשה? את זה אין כמובן, להגיד. פה אין מקום לתכניות, לסלילת דרכים. זהו דבר שבחיים. החיים הולכים בלי דרך, מתחדשים ומחדשים בלי תכנית. כל צעד מצעדיהם הוא עצם ההתחדשות והחידוש. לא ביום אחד תיעשה ולא בדרך ישרה תלך יצירת הצורה. ימים ידברו. רק אחת אפשר, כמדומה, להגיד, כי היא תהיה יותר קרובה אל הטבע, יותר נפעלת, יותר מחוּיה במומנט הקוסמי. רמז לזה יש לראות באותן המסקנות, שהמלחמה הכריחה את העמים הלוחמים להוציא מתוך העובדה, שכלכלתם ויתר צרכי חייהם ההכרחיים היו באים להם ברובם מארצות אחרות. העמים המתוקנים, יש לחשוב, ישאפו מעתה להתרכז יותר כל אחד בארצו, לבקש את פרנסתו ואת כל צרכיו בעיקר בארצו, מיד טבע ארצו. זה, יש לחשוב, יקרב את האדם אל הטבע וילמדהו לקחת מה שיש לקחת ממנו לא רק בחומר, כי אם גם ברוח. האדם, יש לחשוב, ימצא בטבע מצד זה, מצד החיים, מה שלא פילל למצוא בהסתכלו בו מתוך אספקלרייתו הבהירה, אבל הצרה, המצומצמת של המדע. העמים יהיו יותר עצמיים, יותר עשירי העצמות ועמקי העצמות, – וזה אינו אומר כלל: יותר אגואיסטיים. זהו ממש ההפך. האגואיזמוס (כפרטי כלאומי) הוא צמצום, עניות העצמות וטמטום העצמות, – שאיפה להתעשר על חשבון עצמותם של אחרים, לראות חיוב לעצמו בשלילת ערכם של אחרים. בעוד אשר האישיות, האינדיבידואליות (גם כן כפרטית כלאומית) היא עצמות עשירה, עמוקה, מפולשת לחיי כל מה שקיים והוֹוה, להתעשר מחילופי חיים ויצירה. היא אוניברסאלית במידה שהיא עצמית (משל אחד מהרבה, עד כמה האינדיבידואליות, הלאומיות והאוניברסאליות קשורות בקשר חי ותלויות זו בזו, יש לראות בנביאים הקדמונים, שאין כמוהם אינדיבידואליסטים ואין כמוהם לאומיים ואין כמוהם אוניברסליסטים). ובמידה שיהיה העם יותר עצמי, בה במידה ידאג קודם כל לחיי כל עצמו, לבריאותו ולהתחדשותו של כל עצמו, ידאג, כי בכל בניו יהיו בריאים ושלמים, חיים ויוצרים, ולא שהאחד יחיה על חשבון אחרים. אז תהיה המלחמה במנצלים, בעושקים וחומסים לא מלחמת המעמדות, כי אם מלחמת העם בפרזיטיו. וזה הבדל יסודי,. ואז ידע העם, כי כשם שאיש פרטי צריך להיות ישר, לראות אח בחברו האדם ולהתנהג עמו במידת האחווה הנאמנה, כשם שאיש פרטי זכאי בספירות העליונות של החיים ואחראי לספירות העליונות של החיים, כן חייב גם העם להיות ישר ביחס לחבריו העמים, לראות בהם אחים ולהתנהג עמהם במידת האחווה הנאמנה, וכן גם הוא זכאי בכל מה שזכאי, ואחראי בכל מה שאחראי האדם הפרטי. אז יראה העם ויראה כל אדם פרטי חושב ומרגיש, כי אי-אפשר לאדם פרטי להיות אדם, כל זמן שעמו, יוצר חייו הממשיים, הוא חיה טורפת, יראו את האבסורד ואת הכוח המשחית שבדבר, שאין עתה עינים או שאין רצון לראותם.

מובן, כי כל האמור בזה אינו אלא בגדר של הרהורים לתוך העתיד המכוסה בערפל, של מחשבה מגששת, של השערה רחוקה או של הרגשה עמומה, של הלך-נפש, של מעוף רוח, ואין להניחו בתור יסוד לבנין עולמנו הלאומי, אין להעמיד עליו את עבודתנו הלאומית מעתה. ואולם אני גם אינני חושב לבקש בזה יסוד, – אני רק חפצתי להראות למי שצריך ראיה מבחוץ, כי גם מצד זה יש לראות מקום או לפחות אין לראות סתירה ליסוד עולמנו הלאומי. היסוד ישנו בעין במקום אחר, – היסוד הוא בנו בעצמנו.

עצמותנו הלאומית

חושב אני, כי כדאי לכל אחד מאתנו, בני עם ישראל, וגם חובה עלינו להתבודד רגע כל אחד בפינתו, להשתחרר רגע מכל השפעה שהיא, מכל השפעה מבחוץ וגם מהשפעת עברנו אנו ולשאול את עצמנו בפשטות גמורה, ברצינות גמורה ובאמת גמורה: מה בעצם אנחנו מבקשים בעבודתנו הלאומית? מה אנחנו מבקשים בארץ-ישראל דוקא? למה לנו להיבדל מתוך העמים, שחיינו בקרבם כל ימינו, להתרחק מהארצות, שנולדנו בהן, שהטביעו את חותמן על רוחנו, שהשפיעו עלינו משפען העליון? למה לא נשתתף השתתפות בלתי אמצעית עם אותם העמים בעבודתם הגדולה לעתידה של האנושות?למה לא נתבולל לגמרי באותם העמים? מה מעכב? הדת הרי אינה בזמננו מעכבת תקיפה. בזמננו יש אפשרות לחיות בלי דת. ומי שעומד דווקא על הדת יוכל לקוות, כי בעתיד לא רחוק כל כך תהיה בקרב העמים חירות דתית גמורה. בכל אופן התקווה לחופש כזה הרבה יותר קרובה מהתקווה לגאולה לאומית שלמה. וגם העבודה להשגת חופש כזה הרבה יותר קרובה. ויוכל אז אדם מישראל, אם ירצה בכך, להיות רוסי, גרמני, צרפתי וכו' בן דת משה ולהרגיש את עצמו טוב מאוד, כמו שהדבר נוהג גם היום, בעוד ההרגשה המלווה אותו אינה נעימה ביותר. הטענה כי הדבר הוא בגדר הנמנע, כי אי-אפשר לנו להתבולל, הרי היא, במחילה, פשוט סופיזמוס. מדוע יכלו כל העמים הקדמונים להתבולל, ומדוע לא נוכל אנחנו, אם רק נרצה, אם רק נסכים לדבר, אם רק לא נתעקש להתנגד לו בכל תוקף? איזה רעיון סופיסטי לראות בשלילה, בשלילה בטלה, ריקה, באי יכולת למות, יסוד קיומה של אומה, ועל יסוד זה להתעקש ולבלי לתת למות מיתה לאומית לבני האומה שרוצים בכך! אף אמנם רואים אנחנו, כי ההתבוללות הולכת או לפחות הלכה עד הזמן האחרון הלוך והתגבר בקרבנו למרות כל הסופיזמים ממין זה. ולמה לנו איפוא להתקומם נגד זה, למה לנו לעמוד נגד הזרם ולשחות נגד הזרם, למה לא ניתן לזרם שישא אותנו אל אשר ישא?

אומרים: לאומיות. אבל השאלה היא: מה היא לאומיות? ומה היא לאומיותנו אנו המשונה, שאינה חיה ואינה נותנת לנו למות? מה כוחה? ארץ הרי אין לנו. הלשון? אבל הרי גם לשון לאומית אחת חיה אין לנו, או שיש לנו כמה לשונות לא לאומיות. הדת? אבל הדת הלא הולכת ויורדת, – ומה יענו אלה, שאינם דתיים? אלא מה הוא אותו הדבר המשונה, העקשני, שאין אתה תופסו, שאינו רוצה למות ואינו נותן למות?

חושב אני, כי לעצמו, אם רק יעלה בידו להיות רגע עצמי לגמרי, חפשי, מכל השפעה זרה, לא יתבייש אדם מישראל ולא יתקשה להודות, כי יש בו דבר-מה מיוחד, עצמי, הלוחם על קיומו העצמי המבקש דרך לבוא לידי גילוי בצורה עצמית.

זו היא עצמותנו הלאומית – אותו המומנט הקוסמי, שדובר בו למעלה, בצירוף המומנט ההיסטורי – שהיא אחד מהיסודות העיקריים של ה’אני' האישי של כל אחד מאתנו. העצמות הלאומית זוהי כעין נוסח מיוחד, לאומי, של צירוף הכוחות הנפשיים (וגם הגופניים) של האדם, אשר מתוכו נמצא לכל אחד מבני האומה סגנונו הנפשי המיוחד, האישי. דומה הדבר מצד מה לנוסח או לסולם המוסיקלי הלאומי, אשר כל אחד מבעלי הכשרון המוסיקלי שבאומה מוצא בו את סגנונו המוסיקלי המיוחד, האישי. ה’אני' הלאומי, אם להמשיך את ההשוואה הלאה, הוא כעין קול מצורף, מאוחד וממוזג של מקהלת משוררים, אשר כל קול וקול יש לו אמנם ערך בפני עצמו, והוא העיקר, אבל הקול הקיבוצי המצורף רק מתעלה על ידי כך, על ידי זה שלכל קול יש ערך בפני עצמו, ובמידה שיש לו ערך בפני עצמו. וכן יתעלה ערכו של כל קול בפני עצמו, במידה שצירופו עולה יפה עם יתר הקולות המצורפים.

המומנט הקוסמי שבעצמות הלאומית הוא החסר לנו בארצות הגולה ואותו אנחנו מבקשים בארץ-ישראל. בארצות הגולה פועל בנו רק המומנט ההיסטורי, הכולל בקרבו את המומנט הקוסמי כאילו בצורה מגובשת. הוא, המומנט ההיסטורי, הוא המקיים אותנו ואינו נותן לנו למות, אבל גם חיים אינו יכול לתת לנו. שם, בארצות הגולה, אנחנו בהכרח מחוסרי חיים ויצירה לאומיים (ומבחינת העצמות האישית – גם אישיים), פרזיטים בחומר ואולי עוד יותר ברוח. שם עצמותנו הלאומית בהכרח מצומצמת, מצומקת עד להשחית, ובאין לה יניקה ממקור חייה בלי אמצעי, היא בהכרח יונקת או מעברנו אנו ומצטמקת יותר ויותר או ממקור חייהם של אחרים והולכת ומיטשטשת ומתמוגגת ברוחם של אחרים. שם הנפש הצעירה משלנו, המתעוררת לחיים, המבקשת בחיים איזה תוכן, נוטה בהכרח יותר לסוציאליות, שאין בה מומנט קוסמי כלל, מאשר ללאומיות. ובזה, מתבאר החזיון המתמיה לכאורה, שהסוציאליות, אשר צמחה מתוך חייהם של אחרים, הרבה יותר נפוצה לפי הערך בקרבנו ויש לה בקרבנו חסידים יותר נלהבים, והעיקר, מתנגדים ביתר קנאות ללאומיות מאשר בקרב העמים, שחייהם הולידו את התנועה הסוציאלית ויש לה בקרבם בכל אופן יותר קרקע טבעי מאשר בקרבנו. ועד היכן הגיעה בקרבנו הקנאות לסוציאליות נגד הלאומיות, ועד היכן הגיע האבסורד שבקנאות זו ראינו לפני שנים אחדות (בערך 12–13 שנה), כשהיינו פוגשים צעירים עובדים בארץ-ישראל, דוגלים בשם ציון – ומתנגדים בכל תוקף, בכל כוח הדיאלקטיקה שלהם, ללאומיות. עד שבאו החיים של האחרים, של העמים החיים חיים משש, והכריחו את הבית-דין הגדול של הסוציאליות להתיר עלובה זו, את הלאומיות, לשוק.

חיים אנחנו מבקשים, לא פחות ולא יותר, חיים שלנו ממקור חיינו, מטבע ארצנו, פרנסת הגוף ופרנסת הרוח. כוח חיוני ושפע עליון מן המקור החי, הזה. באים אנחנו אל ארצנו להיקלט בקרקענו הטבעי, שנעקרנו מתוכו. לינוק בשרשינו מן המזון אשר באדמה ולשאוף בעלינו מן המזון אשר ברוח ומכוח היצירה אשר בקרני האור. אולם אם העמים האחרים, החיים על אדמתם, יכולים לחיות איך שהוא, – אנחנו, שנעקרנו משרשנו, מוכרחים להכיר את הקרקע ולהכשיר את הקרקע, שאנחנו באים להיקלט בו, לדעת ולהבין את תנאי האקלים, שאנחנו באים לצמוח ולפרוח בו, ולעשות פרי. אנחנו, הקרועים מהטבע, אנחנו, ששכחנו כבר את טעמם של חיים טבעיים, – אנחנו מוכרחים, אם חפצי חיים אנחנו, לבקש יחס חדש אל הטבע, להתחיל חשבון חדש עמו. אנחנו, שהיינו הראשונים שאמרנו: ‘כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו’, ‘לא ישא גוי אל גוי חרב’ וחדלנו מהיות עם, – אנחנו בבואנו לקבוע מחדש את מסלולנו בגלגל החיים של העמים החיים, מחויבים לדעת למצוא את מסלולנו הנכון, מחויבים לברוא עם חדש, עם-אדם, שיש לו יחס אנושי אחוותי אל יתר העמים, שיש לו יחס עליון, יחס של חיים ויצירה, אל הטבע ואשר בו. כל כוח היסטוריתנו, כל הצער שנתגבש בנשמתנו הלאומית, כאילו דוחף אותנו לצד זה, כל החלל התהומי הריק, שנתהווה בנשמתנו להיותה קרועה ומרוחקה מהטבע, כאילו תובע את זה. ואת הדחיפה האחרונה, המכרעת, כאילו נותן לנו הרגע החי, שאתה מרגיש בו העקת שאול של שעבוד נעלם ופרפורים כבירים של חירות אנושית מקשה להיוולד, מרגיש שמתרחש דבר-מה חדש בעולם הגדול וגם בעולמנו אנו, הבאים כביכול להיוולד מחדש, והרי הוא כאילו אומר: אתם צריכים להיות הראשונים.

וגם הדבר הזה אינו צריך ראיה, גם הדבר הזה בלבנו ובנפשנו הוא, ואנחנו בעצמנו בלי אמצעי התחלנו בו. הן חיים אנחנו בתוך הטבע, עובדים בתוך הטבע, מבקשים צורות עבודה חדשות, צורות חיים חדשות, מבקשים דרכים לחדש את כל חיינו הלאומיים. אלא מה יש לעשות בנידון דידן? הן לא מתוך ספרים ולא מתוך חקירות עיוניות, לא על פי תכניות מחוכמות ולא בגבורת הפוליטיקה העליונה נלמד להתקרב אל הטבע, ולחדש את יחסנו אל החיים והעולם, לברוא את עמנו בריאה חדשה ולבנות את בניננו הלאומי, – החיים יקרבונו וילמדונו, החיים יחדשונו ויורונו לבנות את בניננו. הנה עשינו צעד, צריך, כמדומה לך, רק לפקוח את העינים, – והנה הדרך פתוחה וגלויה לצעד שני, וכן הלאה. אבל זו המבוכה וזו החולשה: אין עינינו אל אשר לפנינו ואין נפשנו אל חיינו פה, באשר אנחנו חיים ועובדים. עינינו פונות לכל הצדדים, משוטטות בכל הארץ; מוחנו מלא השקפות עולם (על הרוב ברושוריות) מכל המינים, קבועות במסמרות או תועות בין השמים ובין הארץ או סתם דעות זכויות מן ההפקר עם יצירי דמיון מהַפְנטים; בנפשנו תוהו-ובוהו של התמכרות, שאיפות, תביעות על פי שבלונה ידועה ושל שלילת כל התמכרות, כל שאיפות, כל תביעות על פי שבלונה אחרת ידועה, ומצד אחר – זעזועים, געגועים, סערות, טיסות-רוח חולניות לשם שמים, לשם מוחין דגדלות, לשם רחבות הנפש. והכל מעולמותיהם של אחרים, מהרוחות והזרמים שבחייהם של אחרים, מהשפעתם, הקרובה או הרחוקה, של כל אלה. ‘ומה תיתנה ומה תוספנה לנו הקטנות, שאנחנו עושים פה וחיים פה! תנו לנו מרחב, מקום לפרוש כנפים, לפרנס את רוח הגבורה, מקום למסירות נפש, לעבודה לאומית ואנושית רחבה’ וכו' וכו', כידוע. דומים אנחנו הרבה לאדם עובד, כשכל גופו מופנה לצד שכנגד עבודתו ורק ידיו נטויות לאחוריו, לעבודתו.

כמה, למשל, מאתנו התקרבו צעד חשוב אל הטבע, אל הארץ ואל העם אשר עליה? כמה מאתנו יש להם יחס חשוב (מלבד היחס של בעל משק או של פועל) אל השדה, שאנחנו עובדים, אל הצמח, שאנחנו מצמיחים, ואל הצמח בכלל, אל כל הטבע, המשגיח עלינו בפנינו והמשתתף עמנו בעבודתנו שלא בפנינו, אל הבהמות, שאנחנו מעבידים, ואל החי אשר סביבותינו בכלל וכו' וכו'? כמה מאתנו התעניינו להכיר מקרוב את אחינו יושבי הערים, את הצעירים עם הזקנים יחד, לדעת את חייהם, להיכנס לתוך חייהם ולעבוד בקרבם עבודה לאומית ואנושית? ואפילו במושבות שאנחנו עובדים או עבדנו שם, כמה מאתנו ביקשו בפשטות, בלי הרוח המפלגתית הידועה, לקבוע עם התושבים יחסים רצויים ולעשות מה שיש לעשות כדי לקרב את מי מהם שיש לקרב אל רעיוננו? ומה יחסנו אל הערבים, אשר סוף סוף, אם נאבה ואם נמאן, הם שותפים עמנו בחיים המדיניים וגם החברתיים? מה אנחנו יודעים על אודותם ורוצים לדעת יותר ממה שהאנטישמיים יודעים על אודותינו? ומה עשינו כדי להתקרב בינינו לבין עצמנו, כדי שלא יהיו בקרבנו ‘קלייזלעך’, כדי שנהייה כולנו אגודה אחת של עובדים עבודה אחת? או האם חשבנו על זה, האם רצינו אפילו לשמוע דבר על אודות זה? ועכשיו, כשבאה הפוליטיקה ודורשת גם היא התאחדות, אנחנו מוכנים ומזומנים להתאחד, – אבל על איזה בסיס? לא חס-ושלום פשוט כפשוטו על בסיס לאומי (על בסיס של ‘כלל-ישראל-פוליטיק’!) כי אם על בסיס סוציאלי (יותר נכון, על בסיס סוציאליסטי), או כמו שרוצים התיאורטיקנים שלנו, על בסיס הלאומיות והסוציאליות כאחת – תערובת מין בשאינו מינו, שאין זיווגם, כמו שראינו, עולה יפה כלל, מין תערובת, שאין בה ולא יוכל להיות שום רוח חיים, אבל יש ויש בה מיכניות עם כל מה שיש במפלגתיות.

פה לא ראיות חסרות ולא עבודה חסרה, לא מרחב לפרישת כנפים ולא פרנסה לרוח גבורה, – פה חסרה הבנה פשוטה, והעיקר, הרגשה אי-אמצעית פשוטה של מה שלפנינו. הכרת ערך עבודתנו וחיינו פה והכרת חובתנו לעבודתנו ולחיינו פה.

עוסקים אנחנו ביצירה, שאין דוגמתה בכל ההיסטוריה האנושית – בתחייתו ובתקומתו של עם, שנעקר משרשו ונפזר לכל רוח. של עם, שהוא חצי מת, – ויצירה דורשת ריכוזו של כל היוצר ביצירתו. מרכז עבודתנו הלאומית, מרכז האומה הוא פה, בארץ-ישראל, אף על פי שאנחנו קיבוץ קטן, כי פה הוא מקור חיינו. פה, בנקודה המרכזית הזאת, צפון כוח החיים והגידול של עבודתנו. פה נובטת, צומחת ועולה עבודה לאומית ואנושית רחבה מכל המרחבים, שרואים בדמיונם עושי ההיסטוריה שלנו, אלא שהיא גדלה ומתפשטת לרוחב לעומק ולרום מתוכה, בדומה לאילן, הצומח וגדל מתוך גרעינו, ולא מבחוץ. ופה – הכוח המושך את תאי האומה, הפזורים בכל הארצות, להתאחד לגוף אחד חי. ויותר שיהיו חיים בגרעין הצומח הזה, יותר יגדל כוח משיכתו. חובתנו היא איפוא לרכז את כוחותינו, את כל מחשבתנו, את כל רוחנו בנקודה המרכזית הזאת, ואסור לנו להסיח דעת ממנה. אסור לנו לתת את נפשנו על פוליטיקה סותרת את כל אידיאלינו העליונים: בזה אנחנו שלא מדעתנו כופרים בעיקר עצמותנו, שאנחנו באים להחיותה. כמו כן אסור לנו להתקשר עם הפרולטריון העולמי, עם האינטרנציונל, שעבודתם ודרכם מתנגדות ביסודן לעבודתנו ודרכנו אנו, כמבואר: בזה אנחנו לוקחים מעבודתנו את נשמתה וקורעים אותה לשני קרעים שאינם מתאחים, ושוב אנחנו כאילו מופנים החוצה ועובדים בידים נטויות אחורנית, אם לא לומר, כי אנחנו סותרים בימיננו מה שאנחנו בונים בשמאלנו. ואפילו עם פועלים משלנו, כל זמן שהם בחוץ לארץ, אין לנו להתקשר בתור פועלים. פועלינו בחוץ לארץ הם אחינו בני עמנו ככל יתר היהודים שבחו"ל, ויכולים אנחנו להתאחד עמהם, ביחד עם היהודים מיתר המעמדות, הנאמנים לשאיפתנו היסודית על בסיס לאומי, לא פחות ולא יותר, כמה שאנחנו מכבדים את העבודה ואת העובד בכלל. פה יש לנו ממי לקבל השפעה – מעצם טבע ארצנו, מעצם החיים בתוך טבע ארצנו, מעצם עבודת היצירה, שאנחנו עסוקים בה, ואין לנו לקבל השפעה מכרעת מן החוץ. אנחנו שואפים לברוא בארץ-ישראל עם ישראל חדש, ולא קולוניה של העם אשר בגולה, לא המשך הגלות בצורה חדשה. אנחנו שואפים, כי ארץ-ישראל תהיה המטרופולין והקיבוצים אשר ביתר הארצות – הקולוניות שלה, ולא להפך. אנחנו שואפים לחידוש עצמותנו הלאומית, לגילוי עצמותנו העליונה, אבל לשם כך עלינו לתת את כל עצמנו אל אשר לפנינו.

אם יש יסוד לשאיפתנו באותה הצורה, שהיא הובעה בזה, – החיים יגידו. הם יבררו את הדבר משני הצדדים כאחד: אם יש בכלל ממש בעצם השאיפה למצוא יחס חדש אל החיים והעולם ולברוא עם-אדם, ואם אנחנו מסוגלים לגשם את השאיפה הזאת. בכל אופן עלינו, חושב אני, לעשות את שלנו.

 

[ב]    🔗

כל האמור בזה בא לברר את שאיפתנו היסודית ומתוכה – את יחסנו אל נקודתה המרכזית של שאיפתנו ושל עבודתנו להגשמתה, אל ארץ-ישראל ויישובה, ואת חובתנו לנקודה המרכזית הזאת.

מעתה יש לברר את התנאים להגשמת שאיפתנו ומתוכם – את היחס אל נקודות ההיקף של עבודתנו: אל הערבים שכנינו, אל עמנו אשר בגולה, אל העם המושל, אל האינטרנציונל וכו'.

זכותנו על הארץ ויחסנו אל הערבים

התנאים העיקריים להגשמת שאיפתנו הם, כמובן, הארץ והעבודה. אולם, אם עד עתה, עד לפני המלחמה, היה עלינו רק לקנות זכות על האדמה בכוח העבודה, הנה עתה, עם המצב החדש, עלינו לברר עוד לעצמנו (וגם לאחרים) את זכותנו הלאומית על הארץ ואת מצבנו המדיני בתור עם הארץ.

רגילה עתה המימרה, כי אין זכות על ארץ נקנית אלא בדם. זהו אחד הסופיזמים, שקנו להם זכות אזרח בקרב כל העמים, שהצדק המקובל התיר להם להיות חיות טורפות, – אחד השקרים המוסכמים. בדם ואש גוזלים את החירות מעם הארץ ומשעבדים את העם ביחד עם הארץ שעבוד זמני, כל זמן שלא תש כוחו של המשעבד, אבל הארץ נשארת תמיד בפועל בידי היושבים עליה ועובדים אותה. הרומאים, למשל, כבשו בדם ואש ארצות רבות, אבל הם משלו בהן רק כל זמן שהיה די כוח בידם להחזיק את המושכות, אולם משנפלו המושכות מידיהם, נשארו שוב הארצות בידי יושביהן ועובדיהן. או, למשל: פולין נכבשה בדם ואש מיד ליד, אבל נשארה בפועל בידי יושביה ועובדיה. ארץ נקנית בחיים עליה, בעבודה וביצירה. וכך נקנה או נשיב לנו את זכותנו על ארצנו גם אנחנו. יש לנו זכות היסטורית על הארץ, והזכות הזאת נשארה בידינו, כל זמן שכוח חיים ויצירה אחר לא קנה אותה קנין שלם. ארצנו, שהיתה לפנים ‘ארץ זבת חלב ודבש’, בכל אופן מוכשרת לתרבות גבוהה, נשארה שוממה, עניה, שפלה מכל הארצות התרבותיות וגם ריקה (בערך). זהו כעין אישור זכותנו על הארץ, כעין רמז, כי הארץ מחכה לנו. בחיים, בעבודה וביצירה נקנה או נאשר את זכותנו ההיסטורית על הארץ. ובזה גם הקריטריון ליחסנו אל הערבים מבחינה זו. הערבים יושבים על האדמה, ואין אנחנו יכולים לקפח את זכותם ולדחות אותם. אבל גם הם אינם יכולים לקפח את זכותנו על האדמה, שאנחנו יושבים עליה ועובדים אותה. אמנם אנחנו המיעוט, אבל אותה האדמה שקנינו בעבודתנו העצמית, היא שלנו, ואין שום רוב שבעולם יכול לקפח את זכותנו עליה, לקחת מידינו מה שרכשנו בכוח העבודה והיצירה שלנו. השאלה היא בדבר ההתפשטות: למי יש יותר זכות להתפשט על האדמה, שעוד לא נקנתה בעבודה ויצירה. אבל בזה לא הכמות עיקר, כי אם האיכות: כוח החיים והגידול – בדומה למה שיש לראות בממלכת הצמח, – כוח העבודה והיצירה וגם הכוח של מסירות נפש, מי שיעבוד יותר, ייצר יותר, יתן יותר את נפשו, הוא יקנה יותר זכות מוסרית וגם יותר כוח חיוני על הארץ. פה יש התחרות בשלום. ואת הזכות על ההתחרות הזאת בשלום נותנת לנו ביחוד זכותנו ההיסטורית על הארץ. ובזה, יש באמת לצרף אלינו את כל עם ישראל בכל ארצות פיזוריו. הזכות הזאת על ההתחרות בשלום, על ההתפשטות בארץ, היא לא רק זכות הקיבוץ הקטן היושב פה, כי אם זכותו של עם בן שנים עשר מיליון נפש.

פה יש להעיר על טענה אחת נראית כצודקת, הנטענת בפנים של יראת שמים גם בקרבנו. אומרים, כי אנחנו, בבואנו להתיישב פה, גוזלים את הערבים, שהם בפועל אדוני הארץ, שהם כבשו אותה לא מידינו. אולם מה זאת אומרת: אדוני הארץ? אם לחשוב לאדון הארץ את העם, שהשלטון המדיני בידו, הרי אין הערבים אדוני הארץ מכבר, כי קודם היתה הארץ בידי התורכים ועכשיו – בידי האנגלים. נמצא, כי מלבד זכות הישיבה והעבודה אין לערבים גם הם אלא זכות היסטורית על הארץ, ממש כמונו, אלא שזכותנו ההיסטורית היא בלי ספק יותר גדולה. נמצא, כי גם אנחנו לוקחים את הארץ לא מידם. ואם לזכות הישיבה, שהם יושבים בארץ ועובדים אותה, – הרי גם אנחנו יושבים בארץ ועובדים אותה, ההבדל בינינו ובין הערבים הוא איפוא במובן זה הבדל כמותי ולא הבדל איכותי, לא הבדל בכוח הזכות הזאת.

אולם לעומת זה צריכים אנחנו להיות זהירים מאוד ביחסנו אל הערבים, ברכישת קרקעות וכדומה, לבלי לנגוע בזכותם האנושית אף במשהו, לבלי לנשל את העובדים בפועל מאדמתם וכדומה, מוטב לנו, שהאדמה תעלה לנו פי שניים או שלושה או יותר מכפי שוויה, מוטב לנו לפייס את בעלי האדמה האמיתיים, את היושבים עליה ועובדים אותה – אם יש לנו צורך מיוחד באדמתם – בכל מיני פיוסים, העולים בקושי גדול ובעמל רב, כמו להמציא להם אדמה במקום אחר וכדומה, מאשר לנגוע נגיעה כל שהיא בזכותם. בשבילנו אין קצב למחיר האדמה; כמה שהיא תעלה, היא שווה לנו. בכלל החובה עלינו לקבוע יחסים אנושיים אל הערבים, ולא להתייחס אליהם על פי צדדיהם השליליים בלבד, כמו שהאנטישמיים מתייחסים אלינו על פי צדדינו השליליים אנו. מובן, כי לא פה המקום ולא בידי היכולת לברר, איך לסדר את הדבר, – אני רק מציין, כי הדבר דורש סידור ועיון גדול ועמל רב. אולי יש לייסד לצורך זה ועד מיוחדת מאנשים ראויים לכך בכל המובנים, שתפקידה יהיה לסדר את כל הענינים והיחסים שבין היהודים והערבים. היחסים צריכים להיות תמיד, בכל האופנים, אנושיים, אפילו אם היחסים מצד שני אינם רצויים ביותר. ילמדו הם מאתנו, ולא אנחנו מהם. על כל זה היה כדאי מאוד לדון באספותינו, הרבה יותר כדאי מאשר לעסוק בפוליטיקה. הדבר הזה נוגע לנו בלי אמצעי, נוגע בכל אופן לא פחות מאשר האינטרנציונל וכדומה. פה לפנינו, מצד אחד, ענינים ממשיים, מדיניים וחברותיים, ומצד שני, פה לפנינו הלכה גדולה, יותר מזה – מומנט של חיים גדול, פה לפנינו השיעור הראשון והתרגיל הראשון, אי-האמצעי בחיי אחווה בין עם לעם. אולם העיקר הוא גם פה שוב החיים ואנחנו, כל אחד מאתנו, בעצמנו. אם אנחנו נשאף להיות יותר אנושיים, יותר חיים, נמצא את היחס הנכון אל האדם ואל העמים בכלל ואל הערבים בפרט.

כל זה – מצד אחד, מצד זכותנו המדינית – בעיקר מצדה הרשמי, המשפטי – על הארץ עם כל המתייחס לזה. אולם הארץ בתור בסיס לחיים ויצירה באותה הצורה שאנחנו שואפים אליה, אין עליה זכות אחרת ואין קנין אחר תופס בה מלבד הזכות וכוח הקנין של העבודה, שאנחנו עומדים עליה מתחילת בואנו הנה (מובן, כי בחיים הלאומיים יש מקום לעבודות גם לא-גופניות, אלא שהחיים יבררו, איזו מהן נחוצות ובאיזו מידה, מה תהיה צורתן ומה תנאי פעולתן), אלא שמעתה התבלט ביחוד כוחה של העבודה בתור כוח קנין מדיני ביחוד מצדו המוסרי והחיוני, כמו שראינו, כי הארץ היא בפועל תמיד קניין מדיני של העובדים אותה, אפילו בשעה שהעם משולל חירותו המדינית. מעתה יש לנו ‘ציווי מוחלט’ אוביקטיבי, ממשי, מדיני: לעבוד. ובמידה שנעבוד, תהיה הארץ שלנו, ואם לא, – לא יועילו כל ‘בתים לאומיים’ וכל ‘דם ואש’.

מצד זה מעמידים לנו שני התנאים העיקריים להגשמת שאיפתנו: הארץ והעבודה – שתי תביעות עיקריות, מקבילות להם, לשני התנאים העיקריים.

הקרקע ומכשירי העבודה

היסוד הראשון ליצירה לאומית, באותה הצורה שאנחנו שואפים אליה, הוא הקרקע. מכאן – התביעה כי הקרקע יהיה לאומי. ולא רק הקרקע, כי אם גם כל מכשירי העבודה הגדולה והיצירה: בתי החרושת, מסילות הברזל וכו' וכו' צריכים להיות לאומיים. זוהי הדרישה היסודית, שאנחנו צריכים לעמוד עליה בכל תוקף ובכל חומר הדין, בלי ויתורים ובלי פשרות כל שהם. זה צריך להיות העיקר היסודי גם בהסתדרות הכללית של כל יהודי ארץ-ישראל. לזה לא יוכלו להתנגד או יוכלו לא להתנגד גם הדתיים, ‘והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ’ – גוזרת גם התורה. ויש רק להתפלא, כי באספות שונות, ואפילו באספות של הפועלים, מדברים על השאלה הזאת כאילו דרך אגב, בתוך ‘הפרוגרמות הפוליטיות’ וכדומה, בעוד שהיא הנקודה המרכזית, יסוד היסודות. אנחנו צריכים להתנגד בכל תוקף, להילחם בכל כוחנו נגד קנין פרטי על הקרקע ועל מכשירי העבודה בארץ-ישראל. לצורך זה (וכמובן, רק לצורך זה) אנחנו מתאחדים עם כל מי שמחזיק בדרישתנו זו בארץ ובחוץ-לארץ, עם פועלים ולא פועלים, עם ‘פועלי ציון’ ועם ‘צעירי ציון’, עם הסתדרויות שונות, ואפילו ימניות, ואפילו עם סתם בעלי בתים, אם הם רק תומכים בדרישה זו. ואם יש ספק בנצחונה של הדרישה הזאת, – להילחם עליה בכל תוקף אנחנו בכן אופן חייבים.

העובדים

היסוד השני לעבודה ויצירה הם, כמובן, העובדים. אבל פה צריך לבוא שינוי עיקרי בהשקפה על היחס שבין העבודה הישובית ובין העובד. העובד נחשב לטפל לעבודה הישובית. כך חושבים עסקני הישוב, וכך, אולי בצורה קצת שונה, חושבים גם רוב העובדים, ודוקא מהיותר הגונים. החיים והבריאות ונעימות החיים של העובד מצוה לזלזל בהם, להתיחס אליהם כלאחר יד. המזון, המנוחה, המעון – כל הצרכים של העובד, הגופניים, הנפשיים, התרבותיים, נחשבים לדבר טפל. העיקר הוא, שהעבודה תעלה יפה, שהמשק יצליח. דואגים לגידולם היפה של הצמחים, הבהמות והעופות, שעוסקים בגידולם. אבל אין דואג לגידולו היפה של האדם, של העובד. פה – הרבה גורמים למחלות, להולדת יחס אַפַּטִי אל החיים, ומכאן – עבודה על פי אינרציה, זלזול במה אינו מחובת העבודה. זלזול בקריאה מסודרת, בהשתלמות בידיעת הלשון ובכלל בידיעות נחוצות או מרחיבות את הדעת, זלזול בחינוך עצמי. ולאחרונה זה מביא לידי הרגשות ריקניות ולידי ירידה. ומצד שני, זה מוליד במעטים, שיש להם אפשרות לחיות חיים יותר נורמליים, טמטום נפשי ידוע, יחס של ביטול לאלה, שמצבם הקשה הביאם לידי ירידה ובכלל לירודים, וחוסר רצון נמרץ, חוסר תביעה נפשית עמוקה ותקיפה להיטיב את מצבם ולרומם את רוחם. צריך להביא בחשבון, כי לא במהרה יושג המצב המבוקש, כי החיים יעמדו על העבודה ועל העובד, ובינתיים עוברים חיי הדור בצורה לא רצויה. אבל צריך בכלל, שייברא אל העבודה יחס של חיים, שהעבודה תוסיף טעם לחיים, והחיים יוסיפו טעם לעבודה. אנחנו באים להשיב לתחייה עם וזה אומר – לגדל אדם. העובד צריך לעבוד עבודה יפה, אבל העבודה יפה רק אז, כשהיא מעבדת את האדם לא פחות יפה ממה שהיא מעבדת את הקרקע וכדומה. משק יפה הוא זה, שנותן לא רק ריוח כספי יפה, כי אם גם ריוח אנושי יפה. ואין זו מימרה בעלמא. בעיני ראיתי, כי יש אשר משק (קבוצה) מגדל את עובדיו או עלול לגדל. פועל, שראיתיו במקום אחר בצורה לא מן הנחמדות, ראיתיו בקבוצה (ואני ראיתיו ביום ובלילה, ביחידות ובציבור, במקום רואים ושלא במקום רואים, וראיתיו לא אחד) בצורה אחרת, הרבה יותר אנושית. אבל זה היה בתקופת היצירה של הקבוצות. היה – ועבר, ואולי לא לגמרי. מובן, כי אין לזלזל גם בטיבה של העבודה ובהצלחתו של המשק, שהרי אם אין זה, אין גם זה, הא בהא תליא, אבל צריכה להיות התאמה יפה.

זהו בדרך כלל. אולם עתה, כשחוג העבודה עומד להתרחב, יש להבליט בכל תוקף את חשיבותו של כלי זה ולהניחו ליסוד בכל משה שנבוא לעשות להכנת מקום לעבודה ולעובדים. מדברים עתה הרבה על הרחבת חוג העבודה, על אפקים חדשים בעבודתנו הלאומית וכו' וכו' וכו‘. צריך להכין מקום בשביל העולים, צריך לסדר את העליה, צריך… אבל עיקר מה שאנחנו יכולים לעשות בשבילם זהו מה שאנחנו צריכים לעשות בשבילנו: לתפוס יותר מקומות לעבודה, לסדר קבוצות חדשות, מושבי עובדים, להמציא לעובדים עבודה הגונה, מפרנסת את הגוף ואת הנפש, לסדר את חיי העובדים סידור נאה בין מצד החומר ובין מצד הרוח וכדומה, כללו של דבר: מה שאנחנו יכולים לעשות בשבילם זהו – שימצאו פה בבואם הנה חיים מסודרים ודוגמה נאה, שיוכלו לראות על פיה, כיצד להסתדר וכיצד לחיות פה. יכולים אנחנו לסדר, שיקבלו את פני הבאים באניה, ימציאו להם בתי מלון טובים ובזול, ינהלום בעצה על דבר מקומות לעבודה ובכלל על אודות כל מה שצריך לאדם חדש לדעת. יש אולי עוד דברים מעין אלה, שהם בידינו לעשותם. יותר אינני יודע מה אנחנו יכולים לעשות. וכמה שביקשתי בכרוזים, בחוזרים, בפרוטוקולים של אסיפות שונות, לא מצאתי דברים של ממש, שהנם ב’קום עשה’, מלבד דרישות ושוב דרישות, שאין לראות מי שימלא אותן. בכל שאר הדברים אנו יכולים לפעול רק בתור סיעה מסודרת בתוך ההסתדרות הציונית, אבל לא יותר.

יחסנו אל העם בגולה

היסודות האלה: העבודה (בכל צורותיה), הלאמת הקרקע עם כל המתייחס לזה והעובדים או האדם שבעובד – אלה הם העיקרים של עבודתנו הלאומית. מי שמודה בעיקרים האלה הוא עִמָנו. ואני חושב, כי על העיקרים האלה יעמוד רוב עמנו, ואנחנו צריכים להשתדל כי עליהם יעמוד כל העם. העיקרים האלה הם עיקרי עבודת החיים של העם, עיקרי כוח העם, עיקרי חיי העם. מי שאינו מודה בעיקרים האלה הוא פרזיט על גופו ונשמתו של העם, והעם צריך להילחם בו. זהו יחסנו אל העם. אנחנו עומדים על הלאומיות ולא על הסוציאליות. כל בני העם הם אחינו, אם אחים הגונים, חיים על יגיע כפיהם (או על עמל רוחם), ואנחנו עמהם, או פרזיטים, ואנחנו נלחמים בהם מבפנים, ביחד עם העם, ולא נבוא להתקשר עם אחרים להילחם בהם מבחוץ.

כך הוא יחסנו אל העם בכלל, ויחסנו בתור בני ארץ-ישראל אל העם אשר בגולה הוא, כרמוז למעלה, יחס של יושבי המרכז אל יושבי ההיקף. המרכז צריך להיות מעתה ארץ-ישראל בכל המובנים. כל המרכזים של כל הספירות שבחיים הלאומיים של העם, ובכללם גם מרכז ההסתדרות הציונית, צריכים לעבור לארץ-ישראל. בגולה צריכים להיות רק סניפים. ומזה תבוא ממילא אחדות העבודה וזרם החיים בינינו ובין העם אשר בגולה. ההנהלה הראשית של תנועתנו הלאומית נשארת בידי הוועד הציוני, אלא שאנחנו נשתדל להכניס לתוכו אנשים ראויים לכך על פי השקפתנו, העומדים בכל תוקף על העיקרים של חיי העם. בידיו תהיה ההנהלה של כל עבודתנו הלאומית בארץ ובחוץ לארץ, ובעיקר העבודה הפוליטית, קביעת יחסים רצויים והחזקת היחסים הרצויים עם יתר העמים וההסתדרויות הפוליטיות, אלא שאנחנו נשקוד על הדבר, שהיחסים יהיו רצויים בכל המובנים. דבר אחד עלינו לזכור תמיד: אין אנחנו על פי האמת, על פי כל מצבנו ועל פי כל המצב של חיינו, הבאים רק זה עתה להתייצר, מפלגה סוציאלית או פוליטית, – אנחנו, אם אין הביטוי קצת יותר מדי מצלצל, אנחנו החלוץ העובר לפני העם בעבודתו החברותיות, יותר נכון, לפי המבואר בזה, הלאומית-האנושית, ואין לנו צורך בהתקשרות יותר מהודקה עם הסתדרויות מבחוץ, יותר נכון, התקשרות כזאת רק תזיק לנו. אנחנו עומדים על העבודה, על עבודת החיים והיצירה, על יחסים חיים בין אדם לאדם ובין עם לעם ולא על יחסים מיכניים של מפלגות והסתדרויות. ועד כמה שיש צורך במלחמה נילחם בפרזיטיות מכל המינים – ואפילו בפרזיטים שבקרב הפועלים – ולא נבוא להעמיד את הכל על התורה של מלחמת-המעמדות.

יחסנו אל העם המושל (עם המנדט)

וכן גם קביעת היחסים בינינו ובין העם המושל צריכה להיות בידי ההנהלה הציונית. ודבר אחד דורש התבוננות, בירור וזהירות מצד כולנו. התינתן לנו לא רק אבטונומיה לאומית ידועה, אלא גם חירות לאומית-אנושית גמורה? השעבוד החשאי, התרבותי, הנימוסי, הטקטי, מוסכן לנו, לחירותנו הרוחנית, הלאומית-האנושית השלמה, אולי יותר מהשעבוד הפראי, – אולי יותר, דווקא מפני שאינו מורגש כל כך, ורבים הנוטים לקבלו באהבה וברצון. ביחוד יש לירוא מפני השפעת רוח התגרנות – התגרנות הרחבה, התקיפה, הנאורה, המפליאה בכוחה הגדול – עלינו החולים במחלת התגרנות עד להשחית, והבאים לבקש תרופה לה בארץ-ישראל. וכבר יש לראות ניצנים של ההשפעה הזאת. בכלל, אם להתבונן בדבר בעינים לא משוחדות, לא קשה לראות, כי נמצאים אנחנו במצב לא מן היפים ביותר לא על צד הטוב והיפה, לא על צד השאיפות האנושיות העליונות. כל זה נותן מקום למחשבה, כי זקוקים אנחנו מעתה לגבורה גדולה בשביל לעמוד בפני השפעת רוב הטובה, אולי לא פחות גדולה, ואולי יותר גדולה מאשר בשביל לעמוד בפני רוב רעה. הן יודעים אנחנו בכלל את עמנו קשה העורף לעמוד על עצמותו עד למסירות נפש על ערקתא דמסאנא, בשעה שמענים אותו בכל מיני יסורי גיהינום, עד כמה הוא נוח וקל להיטשטש, להתמוגג, להתבטל, להתבולל, בשעה שמראשים לו פנים מסבירות, בשעה שפותחים לו פתח כחודו של מחט לספירת ההשכלה, וביחוד בשעה שעושים לו טובה ממשית. כל זה הוא ענין לבעלי נפש, למרגישים וחושבים שבקרבנו, אבל ביחוד – לעוסקים בעבודה תרבותית.

העבודה התרבותית

מכאן ומכל האמור בזה – מסקנה ישרה בנוגע לעבודה התרבותית בקרבנו. העבודה התרבותית – החינוך לקטנים, החינוך לגדולים, ובעיקר החינוך העצמי – צריכה לעמוד על שלושת העיקרים האלה:

א) הקשר החי בין התרבות הלאומית-האנושית ובין הטבע והעבודה. התרבות צריכה להיות יונקת ממקורה החי, הטבעי – מהטבע והעבודה בתוך הטבע והעבודה בכלל.

ב) החירות הגמורה של עצמותנו הלאומית, החופש מכל השפעה משעבדת מבחוץ, וביחוד מהשפעה המשעבדת את הרוח מצד העם המושל.

ג) היחס האנושי ליתר העמים. לא רק בין אדם לאדם מבני עמים שונים, כי אם גם בין עם לעם בתור עמים צריך להיות יחס אנושי, יחס של צדק ושל אחווה.

לשלושת העיקרים האלה לא יוכל, כמדומה, להיות ניגוד מצד שום מפלגה,

הצורה העליונה של כל חינוך היא, כמובן, החינוך העצמי. ברוח זו, ברוח של שאיפה לפתח את החינוך העצמי, צריכה להיעשות כל העבודה התרבותית.

תרע"ט (1918)