כחזון־פלא עברה תקופה קצרה זו. מעשי־בראשית נתחדשו. מאין יש נברא. לזוחלים כנפי נשר צמחו. זבובי־אדם שכבו וענקי־רוח קמו.
נראה, ובגופות שהתקימו בנס עוד הבהבו נצוצות קדומים מנשמות המכבים ובר־כוכבא, ובעבור עליהם הרוח התלקחו ויהיו לכח־יוצר ולכח מפרה.
הם היו גבורים! כלם… כל אלה שבאו לכונן שממות־עם; כלם, מקטן ועד גדול – אפילו הללו שמלאכי־הברון הלכו לפניהם ויפנו להם את הדרך.
להם לא לחשה מעולם הקמה; יערי־עד לא האהילו על ראשיהם ודשאים־רוך לא השתטחו לרגליהם, מבית־אביהם לא הביאו את הזיון, שבו בונים עם וכובשים ארץ; לא היתה יכלה להיות בלבם נטיה טבעית חוזרת על אכסניה שלה; והוא לא היה יכל להיות להם כשהוא לעצמו תוכן חייהם וצנור למרץ הצבור בלב כל איש חי ופועל, השופע ומתפרץ על־כרחו, כפלגים מראשי צורים, בלי שום מטרה ותכלית.
הם היו כל ימי־חייהם בין הפטיש והסדן. ועל הפטיש והסדן יצאו לפתע פתאם למלוך. וברזל, השם כבלים על רוח, גדעו, וברזל, הפותח חרצובות ניגדו.
בעצמם יצרו להם כלי־זיינם ונלחמו בכל: בסבל־ירושה מדורי־דורות, באנשים, באלהים, באיתני־הטבע, נלחמו בעצם הויתם, באני הפנימי שלהם, מלחמת חושים בחושים ורצון ברצון. כל עבודתם היתה מלחמה ארוכה, וכל מלחמתם שבירת־רצון ארוכה; זו לא היתה מלחמה הנאסרת ב"רוב עם", בצחצוח־חרבות וברעש־תותחים. מלחמה המכה גלים חזקים, וכל הנסחף בזרם כאילו נהפך לאחד מכחות הטבע, ושוב אינו מרגיש את עצמו כשהוא נישא בתוך הסערה; והרוח אינה יכולה להקפא, והנפש אינה יכולה להרדם; בכל ומכל כחות מעוררים, ודוחפים, והמנצח רואה את עולמו בחייו, והנופל חלל – מת מיתת נשיקה.
הם נלחמו באויב פנימי מסתתר, שלא משך בעול אחר, מלבד עול הגלות, שריחות השדה לא הכיר, וישימון המדבר לא ידע, שפחד מפני צלו הוא, וצלו לא סר מעליהם. מלחמתם לא היתה הריסת כנשתאות, שלה דיים רגעי־התלהבות ועבודה לסרוגין. מלחמתם היתה בנין, ובנין עדי־עד! מלחמתם היתה עבודת־הקודש, הדורשת התמכרות כל החושים והשראת שכינה תדירית. תמיד לשבת על האבניים, בלי הרף ובלי הסח־הדעת, לאור־היום ולשחור־הלילה, ללהט־השמש ולסופות־הקור ולהניח אריח על גבי אריח, ולבנות לדורות מבלי לראות הפירות, ולברור מסירת־נפש ארוכה; תמיד: לא יום ולא שנה – עשרים שנה!
באר־חיים פיכתה בלבם, ואת עצמם נשאו, ובעצמם מצאו את עולמם, ולעגם של שאנני־עולם ופקחי־גלות לא הרך את לבם ולא הרפה את ידם, ופרושים ומובדלים מעולם ומלואו זרעו וטיפחו גרעיני התחיה, מבלי אשר היתה להם אף שעת־חולין אחת, – עשרים שנה עלית־נשמה כיום אחד!
הם היו משכמם ומעלה גבוהים מכל, גבוהים אפילו כשהתחילו לשקוע מטה מטה. הם היו אצילי־רוח ובני־ חורין אפילו כשנתקעו בעבדות; צמאים לחופש ולדבר־אלהים אדירים, גם כשהשתחוו לאלילי הפז. מתוך שנאה עזה לחיי שפלות ובוז שקעו, מתוך שאיפה לפריקת־עול נכנסו בעול אדונים קשים. הם היו נשמות גדולות, שאהבתן ושנאתן היו עזות כמות. אלפי מיתות, ובלבד לא לשוב אל ארץ הדמים שהקיאתם; הם ידעו לנטור איבה, אלפי גלותיות עוברות, ובלבד לא לעזוב את עוגן־ההצלה האחרון. עד התחנה האחרונה הגיעו, שמשם והלאה – “הרי־החשך” והתוהו־ובוהו…
הם נפלו. מעפר באו ולעפר שבו. ואנחנו יושבים על מדין ומחטטים בקברות הגבורים. אנחנו, שעם תקלה הראשונה שאנו פוגשים, אנו נסים מנוסת־חרב ועוזבים את המערכה; אנחנו, שאין לנו לא אהבה ולא שנאה, אלא מעט אבק־ספרים, שהאש שבנו מתלקחת כהרף־עין ודועכת כהרף־עין, ואינה מסוגלה ליצור דבר קימא; אנחנו, שמחרבות לבבם בנינו לנו גשרים ועל כתפיהם עברנו את הים, והמעט שעשינו לא בא אלא בשלהם.
הם שקעו לדלות פנינים, ושוב לא עלו. ובאר־חיים שלהם דללה וחרבה בלבם. אולם במימיה עדיין אנו משברים את צמאוננו. הם נפלו, אולם נשמותיהם צרורות בצרור החיים, בעצי־שדה ובפרחים צצים הן התגלגלו, ומתוכם הן מדובבות אלינו, ומספרות על גבורי־הרוח שנפלו חללי־רוח על אתם ועל מחרשתם…
הרבה מושבות נבנו והרבה אולי עוד יבנו. ואולי מה שעשו הרבבות והמליונים יעשו עכשיו המאות והאלפים. אולם מושבות כהראשונות לא יבנו. הן אינן נשקלות במאזני־כסף וזהב. באש־יה נבנו, בגלוי־שכינה. אלו הם מחזות־קסם שצירו לנו גבורים־חוזים באת ובמעדר שבידם בלבות סלעים ובחולות־מדבר.
במקום שבני אדם נאלמים דום, מדברים הדומם והצומח. והמבין סוד שיח הצמחים שומע בהם שפה אחרת – שפת נשמות…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.