לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח

כלם הם עכשיו כוכבים נופלים. רק אחד נשאר לפליטה מהמחנה; רק אחד עדיין אשו לא דעכה ומעינותיו לא נסתתמו, ושכינה לא נסתלקה הימנו, והאחד הוא – אליעזר בן־יהודה. כאלו דבר לא נפל וכאלו מים זדונים לא עברו על ראשנו לבלענו. כבימי עליתו הוא מחובר אל סדנו, ובורא אבניים לרוח האומה המתעוררת.

הוא היה בודד בין הבודדים ומדולדל בין המדולדלים. בו ירו חצי לעגם הללו, שבעצמם היו כלי־קיבול לחצי־לעגם של אחרים.

במקדש־מעט, שחולמים מתי מספר הקימו להם, בנה הוא את מזבחו וכהן לאלהיו. יחידי היה בעולמו ויחידי בראו. הוא היה חולם בעיני החולמים.

על פתחי “בית־היוצר לנשמת האומה” תקע את אהלו. הוא הרגיש, כי אם שכינה תגלה משם, והיצירה הלאומית תפסק, ונסתם חזון מישראל – ידלו ויחרבו כל מעינות החיים שלנו, ואז אפסה תקוה מעם וימיו חוצצו.

הם באו בברזל שבידם. אבל הברזל הדומם לא יברא לכם את הבריאה הגדולה, אם לא “תחיהו” באש קדומים. “מתחתית העם” לא תחצבו אבני־בנין, אם לא תבנו גשר בין העבר והעתיד; פליטי־החרב והדלות, המבקשים חיי־שעה, ומיד כשהם מוצאים את ספוּקם הם מתפזרים לכל רוח, אינם בוראים חיי־עולם ואינם מהפכים מדבריות לישוב. "חבור־עצבים חלכה, החי תמיד בשמים ורק השוד והשבר אגדו, מה הוא ומה כחו לגבי בני־עם חי על אדמתו וניזון הימנה, שגם הם חפצים לתקוע יתד בארץ תקותנו.

חיי עולם בונים רק הללו הנאצלים בסגולות עם. הללו הבוכים על “גלות־השכינה” ומקלט הם לה מבקשים, השואפים לברוא רשות אחת לאדם וליהודי; הם מוכרחים לעמוד כגוש מוצק, וכל אחד אינו יכל למצא את עולמו אלא ע"י שתוף־הכחות, לא בפיזור־גלוּת, אלא בקיבוץ־גלוּת.

עתידות עם בונה רק עם. צבת בצבת עשויה. היו איפוא קודם לעם! עם יכל להיות קטן ודל, וינצח את המרובים. “חבור־עצבים” יכל להיות מחנה עצום ורב ולא ינצח את המועטים. ואין עם בלי לשון. בריאה שלמה ואיתנה אפשרית רק על ידי אנשים שלמים, ואין שלמוּת בשפה ושפה, רשות ורשות. ואפילו שאלת הלחם בשביל עם רועה־רוח אינה יכלה להפתר אלא בדרך־הרוח ועל ידי אנשי־הרוח.

מקורות אורות הקדומים פתחו אפוא, ורוחות נעורי־העם עליכם הערו, והחמדות הגנוזות שמהן מרכבה נשמת־עם הוציאו, בראו את העם! את עצמיותכם הקשו ועשוה מוצקה־מוצקה; ואז כבלי הגלות יעיקו עליכם בלי הרף ובלי רחמים, וכל להטי־חרטומים לא יועילו; והרוח היוצר יזעק מעצמת מכאוביו, והסביבה הזרה תהיה לכם כבלהות־מות, והשאיפה לצאת ממנה תבלע כל ישותכם עד אפס מקום למאוויים אחרים; ורק אז לא תזרו את אשכם לרוח ובשלהבתכם לא תשרפו, אלא היא תהפך לכח הודף ולכח יוצר; ורק אז תרגישו בקרבכם מקורות שאינם פוסקים, והיה לכם לא רק די כח לעמוד במים הזדונים, אלא גם – להסב את הזרם אליכם…

על פתחי “בית היוצר לנשמת האומה” ישב, ותקן וחזק את בדקיו. ובלעג נסתר ובבטול היש עברו עליו. מעשי־ידינו טובעים בים, והלה עוסק בהבלי־רוח. ולא הרגישו, כי את בדקיהם הם הוא מחזק ואת פרציהם הם הוא סותם…

עשרים מושבות מה הן ומה ערכן. הן כמר מדלי נחשבו. כהנה וכהנה שכלה הגלות, ואין זוכר ואין פוקד אותן. אולם באותן המעטות שכינה נגלתה. נעורי העם מתחדשים בהן. העטרה חוזרת ליושנה, וכוחן מה רב ועתידן מה גדול!

הכל לעגו, אוהבים ואויבים. הכל חפרו קבר ל"השרידה היחידה". הללו בדפי ספרים בלים והללו בדפי ספרים חדשים. היקום המת? – ושפת עבר נכרתה מפינו זה אלפים שנה. הרי השפה הלטינית יותר משפת הספר לא תהיה; הרי לכם כל אוצרות המדע והם נגדעו. קינים והגה והי על אבדן חמדתנו כמה שתרצו – נאדות, נאדות! אבל עבודה – מי זה חכם וישגה בדמיונות תוהו.

הם היו כלם בני־הגלות, שהתרגלו בחיי־פשרות וויתורים; הם היו קצוצי־כנפים, שבזרת שלהם מדדו רום שמים, ולהתרומם לא יכלו מקוצר־רוח, ממורך־לב, וראו בזה גדולה יתרה; וגובה אחר לא הבינו ורוממות אחרת לא השיגו, והמקום, שעליו הם עמדו, היה בעיניהם פסגת הרוממות…

הוא היה מרומם ונשא בשלמותו מכל בני־דורו. הוא בזה ותעב את הפשרות והשניות. את האדם השלם בקש, את החרות הפנימית המחלטה, שגבול אין לה וקצב אין לה. הוא דרש שלמות־החיים לא בלבד ברגעי התבודדות, אלא בכל רחבי־החיים והיקפם: באהל וברחוב, ברגעי־חול וברגעי־קודש. הוא בקש “שווי־זכויות” ותורה אחת לקטן ולגדול. הדור הנולד צריך להוולד חפשי מכל שרידי הגלות; אף רגע איננו צריך למשוך בעול; שום מעבר מרשות לרשות לא צריך להיות לו, שום “גלגול־מחילות”. בסביבה ממורקה ומטוהרה מחלאת־הגלות הוא צריך לקום; מלאכי־הדרור יקיפו את ערשו וישירו לו שירת בן־חורין; והמלה הראשונה שהוא ישמע, צריכה להיות בשפה שדברה בה הגבוּרה ביום היותנו לעם חורין…

לו היתה אַמת־מדה אחרת לרום שמים; לא זרת שלהם, לא שעל שלהם. רק לא פרורים, רק לא שברי־לוחות. וכשלא מצא החיים השלמים במחנם, פרש ממנו ונגש לבראם. וחומה בצורה הקיף מסביב ביתו, וחי שם חייו המיוחדים, וברא שם את הסביבה העברית.

ואלמלי היו באים, לכל הפחות, לנגח חומה בצורה זו. המלחמה אינה נותנת לרוח להעלות קפאון. פחד האויב מעורר כל הכחות הנרדמים. אולם גם לחום לא נלחמו בו. השבוהו למשוגע לדבר אחד, שמעשיו יכולים ל"שעשע" פחות או יותר ואין בהם משום סכנה. ואוי לאדם, שאינם נלחמים בו, אלא עוברים עליו בלעג ובביטול־היש.

הכל נם את שנתו. מסביבו – תרדמת אלהים! אפילו “אש זרה” לא פגעה בו, אפילו מיסורי מבשר תקופה חדשה, הנרדף על דעותיו, לא היו לו. בסביבה, שהקפאון והאדישות – אלו מלאכי המות של כל יצירה – שררו בה, הוא חי את חייו ויצר את חייו. כל צנורות־השפעה מבחוץ פסקו; נזיר בין הנזירים. רק מתחתית נשמתו חצב שלהבת, ובחוּלין־החיים, ובצרכי השעה הקטנים לא פסק מקורה ולא דללו מעינותיה – “נר תמיד”. והוא, הצמא לחיים, קבר את חייו בגוילי־הספרים. והוא, שבא לנער מעצמו כל אבקת הספרים, התאבק והתאבק בהם לא שנה ולא שנתים – עשרים וחמש שנה! והוא, שבקש את האדם השלם, הפקיר את בניו ועשה אותם לשפני־הנתוח. בביתו הנהגה העברית, כשהיתה עוד מתה. אחת אחת לקט את אבניה, ומפי עוללות ויונקים נפח באותיות המתות נשמת־חיים. עשרים וחמש שנה למות באהלה של תורה, למות מיתה ארוכה כל כך, לדאג לחיי־עולם, בשעה שחיי־העולם הם קודרים ואפלים – עשרים וחמש שנה להיות מדולדל מתוך החיים לאיש שהחיים היו לו ראשית הכל ותכלית הכל!…

לו לא היה יכל להיות חיבוּר המלון תכלית בפני עצמה. הוא איננו בלשן מלידה. לתכונה עתונאית סוערת וחולמת אינה יכולה להיות נטיה טבעית לחכמה, הדורשת שווי־משקל תמידי והתרחקות מחיי יום יום. הוא הפך באותיות מתות מתוך צמאון־החיים, מתוך אונס, מתוך שבירת־רצון, מתוך הכרה כי יגיע כפנו יאכל הרוח, אם לא נהיה שלמים בכל. לא את המדע הוא בא להעשיר, אלא תוכן חיינו, אבני־בנין לעתידות העם לקט, וגזית החל לבנות אותו שסופות חולפות לא יזיזוהו…

הרבה מלונים, שבלעו חיי אנשים, קדמו אותו של בן־יהודה, ועבודות ענקיות כאלה בודאי יבואו אחריו. ואולי יעלו עוד עליו בשלמותם ובדיקנותם המדעית. אולם מלון כזה לא יברא, הוא נברא ברוח־הקודש, והשכינה אינה מתגלית אלא פעם ליובלות.

המלון של בן־יהודה איננו אוצר בלום של שמות; הוא ספר שירה. נשמת אישיות גדולה צרורה בו; הוא שפע ועלה מתוך החיים בשביל החיים; אנקת עם צועק למרחב נשמעת בו. האם הוא יליד אמונה כבירה או מי יודע, אולי יליד היאוש, אותו היאוש המתעורר כשבאים מים עד נפש וכל הקצין כלים, ואין מה לאבד, והכל, כל יקרת החיים וחמודותיהם, נעשה הפקר ובשארית הכחות נלחמים – יליד אותו היאוש המחולל גדולות ונצורות. היאוש שהחזיר לשמשון האסיר את גבורתו…

אף הוא היה בנפילים; וסופות הזמן עברו גם עליו ויקרעו מאוצרות רוחו קרעים, קרעים. אולם גם בקטנותו, ובקלקלתו אנו רואים שרידי גדולתו: את קשיות־ערפו וברזל־רצונו, את יכלתו לעמוד בודד ולהיות שנוא ועזוב מכל, את העקביות של הלך־רוחו, את ההתאמה של אמרי־פיו למעשי־ידיו, את הנגודים שבתכונה מרכבה ועשירה; תמיד הוא חוצב להבות מתחתית נשמתו, גם כשהוא נותן “אש זרה”. ובגדלות המתפארים, בטעמם המשובח כביכול, בדקות־הרגשתם ובאצילות רוחם אנו מוצאים, את דלות מעשיהם ודלדול כוח היצירה שלהם. לא רק יצירה לדורות, אלא אפילו יצירה בת־יומה אינם יכולים לברוא. ומה שבן־יהודה אחד יכל לעשות, אינם יכלים לעשות כמה עסקנים צבוריים שלנו. ומחנה “עצום ורב” שלהם “חבוש” בידי בן־אדם אחד ואת כבליו אינו יכל להתיר…

אף הוא ירד מנכסיו. גם הוא נלכד בפחי־השטן, כשחסם בעדו את הדרך לאלהים וישלל ממנו שלל ויבז בז. אולם מי יודע, אם בזה לא אשמים גם אנו, אם צרוּת־עינינו ומדתנו להיות נכוה מחופתו של חברו לא הביאו אותו לידי כך. הן סוף סוף בשר־ודם אינו יכל להתרומם למדרגת מלאכי־עליון, וכשעברו עליו בשתיקה, היה מוכרח לדבר על עצמו, וכשגזלו ממנו את אשר נתן, בקש להשיב לו את הגזלה ולהראות על המקור הנכון.

הוא אמנם ירד מנכסיו, אבל עושר רב עוד נשאר לו לפליטה. הוא אמנם זרק אבן גם למרקוליס, אבל תמיד בקש את אלהי החופש והדרור, ובשבילו הוא חי; גם הוא נשמה גדולה, ששנאתה ואהבתה עזות כמות, וגם הוא הרגיש כי עד התחנה האחרונה הגענו, שממנה והלאה מתו כל החיים. ולו היו תמיד קודש קדשים; לו לבד, ולא לאחר, שכרובי־מעל סככו עליו; וגם לשטן, גם לאלילי־הפז לא היתה שם שליטה; שם יקדה אש־תמיד, אש לדורות. וקודש קדשים זה היתה –תחית השפה ותחית העם!

קודש־קדשים זה הוא כלו טהור, ודמותו לא ימעיטו לא קנאתכם ולא צרות־עינכם. שם נתגלגלה נשמתו, ולא במאמרים ועתונים בני־יומם; שם היא חיה לדורות, ומשם בוקעים אורותיה. ובמקום שבני־אדם חיים נאלמים דום, זועקות האותיות המתות…

בן־שמן, אייר תר"ע