היא עשתה דרכה אל הנמל. הפכה פעם בפעם את ראשה לאחוריה, מצאה את עצמה פתאום נוכח תחנת- הטראם,1 פילגה בחפזון את המרצפת, התנשמה. להט-חום השמש, שמשוֹ של חודש אב, הכביד עליה את התנועה. הצֵרה פעם בפעם את מבטיה כלפי חלל הרחוב הבוער, נתהלכה בקדחתנות לכאן ולכאן, השמיטה מה, כעבור דקות מספר, את מגבעתה החדשה, רחבת-התיתוֹרה, על מצחה ותסוב להמשיך את דרכה הלאה.
ושוב לא הפכה את ראשה לאחוריה. החפיזה צעדיה. כמעט רצה. מפרימוס, מפיח, משברי-כלים. מחוּלי-חולין. מגרוע מזה: מבעלה הקֵרֵח עם תותבות-הכסף שלו, מתוֹרים מורגזים ומיוזעים בתוך דלקות הימים, מתחנוני-עניים ומפזמוני-זַמָרים, שגם הם היו נשמעים לה, מתוך צפיפות החצר החרֵרה, כתחנונים. ברחה והתוְתה לה דרך חדשה כאחד: אליו ואל הים. שניהם נלחמו זה עם זה על נשמתה. שניהם מדדוּ עצמם לפניה, נתעצמו, נתאבקו יחד. פעם גבר קולו המֵלוֹדיי ופעם קול תרבוֹכוֹת מים רבים. דמותו הצוחקה ושוֹא משברים מקציפים עלו וגאו ורכבו, זרוּחי-שמש, זה על גבו של זה חליפות. והנה נתפשׂקוּ זרועותיו החסונות מרחוק לעומתה, אבל עד שהן בכך – גלים אחרי גלים ממהרים ובאים ומלטפים עליזות את רגליה המיוחפות…
ננערה כאילו נגעו הגלים הפעם בעצם רגליה ממש. מצאה את עצמה לפני השפֵלה המוליכה אל הנמל. הדרך ירט לנגדה. מתוך געש הגלים שהשתצפו פתאום מקרוב לה, לגמרי מקרוב, נתפשׂקו רגע זרועותיו השזופות שנטפו רסיסי פז: “לחבק את רגליך אך פעם… כגלים הללו… ליותר מזה אינני כדאי…” והיא הרתיעה מעדנות, דחתה אותו אגב סילוקי-דברים, מאותם שהסדירה לעצמה, מתוך טירופי-לב קשים, בליל-הנדודים האחרון, לא נתנה לו לעבור את גבול הנאות…
צפירה מעובבה וחדטוֹנית הפתיעתָה. מצאה את עצמה על הרחבה שלפני הנמל. לבה נתפעם בחזקה וחוט דמיונותיה נפסק. מחתה את זיעת פניה במטפחתה המבושׂמה, הטיבה את המגבעת על ראשה. קול פירוק וטיעון ודרדורי עגלות מבורזלות החרישו את אזניה והחום המעובב שהיה מהול בריח נפט רותח הכביד על הנשימה. הביטה בוחנת בעוברים-ושבים, בנַטָלים המיוזעים והמפוחמים. אין איש מהם יודע דבר… לפני היפרדם נשָׁקָהּ… מנשיקות תותבותיו… מאותן הנשיקות המאבדות את כוחן בדרך אל בשרה… מעין מישוּש-שפתים בפפירוסה כבויה… הה! מאה מיתות חטופות ולא מיתה ארוכה בידי שיתוק אִטי זה…
הצֵרה את מבטה נִכחה. הספינה החדשה חגגה את רעננות צבעיה מתוך האפרורית שמסביב. הדמויות שהתנועעו על גזוזטרותיה היו שונות-צבעים. גם הן חגגו דבר-מה. את דבר היותן עליונות על הדמויות שנצפפו בקרבת הספינה מלמטה… התדפק הרהור: תמיד היתה בין התחתונים. בין שבויי-היבּשה שמנת חלקם הוא רק מבטים של קנאה ושל געגועים וגם נשיקות אויריות כלפי מעלה כלפי המאושרים המפליגים אל איזה מרחקים מופלאים… והנה שׂיחקה השעה גם לה… זוהי הרגשה חדשה… צריך לעמוד על טעמה…
הכניסה את ההרהור. שמרה עליו עד מחצית הסולם. נחרדה והעפילה לעלות בשליבותיו מתוך תנועות מטולטלות מעלה-מעלה. הלה התנדנד כמחַשב להתמוטט. חשה מפלט אליו, אל הבדידות שבפניו. הוא לחש לה: “הכל נסדר… מזוַדתך כאן, בתא…” “איזו מזוָדה?..” הביטה למטה בעינים שאינן רואות. אור החולצה שלו, הלבנה, הבהיק במלוא כל העולם. המזוָדה… כן… לחיצת ידו היתה משפחתית ביותר… צריכה היתה להוציאה תוך כדי כך… אך מה זה נהיה?.. סולם-המעלות, שזה רק עלתה בו, מדרדר ועולה למעלה. ניענעו ידים, כובעים, מטפחות… הנה אותם הפנים המיוזעים, מעוּני-השרב, העינים המתמצמצות כלפי מעלה כמוּכות-סַנוורים… היא איננה בתוכם שוב… נשיקות אויריות… צרור-פרחים מושלך למעלה… הכל לספינה… למאושרים… צרור-הפרחים החטיא את המטרה ונפל… לתוך המים?.. כן… הנהו צף… האומנם כבר זעה הספינה?.. רצועת המים מתרחבת… הכרך… צפיפות זעפנית, קודרה… זרוּית אבק ופיח… לכאורה יש עדיין להזניק מכאן סילוני-מים אדירים ולהדיחה ולרעננה ואולם למי זה יתחמד לטפל בזה?..
נשרכה אחריו, לאורך הגזוזטרה. אור החולצה שלו ושטחי מים מתנוצצים הסתובבו אהדדי. קלט אותם תא קטן שבמחלקה הראשונה. אורו עיני האשה שבה מהצחצוח והקומפורט שבתא. ותיכף לכך נתפעם הלב לקראת החג המדומדם שידע לתפוס מקום לעצמו ביִקרת-פינות זו, להשתפר ולהתעדן מזיו כבודה… העבירה מבט על סביבה. שני דרגשים מצוּפּי-ניקל ומוּצעי-לבנים תלויים בצד הכותל, זה ממעל לחברו, הביאוה פתאום במבוכה… כיצד זה תסתדר כאן?.. ואיך זה תישן במחיצתו?.. הצליפה מבט עליו. לא השגיח בה. התחיל מתפשט את החולצה שלו… איך הוא מֵעֵז בנוכחותה?.. הסֵבה עיניה אל הצוהר… תרבוכות ונגוהות עלו וגאו והלכו קוממיות אליה, אל תוך התא. עוד מעט וישטפוה…
יצאה בחפזון אל הגזוזטרה. העמיקה להביט כלפי אותו עֵבר שמשם, כפי שנראה לה, נותקה הספינה. היבָּשה כבר לא נראתה. מה הוא עושה שם עתה?.. את הפרימוס אל נכון יעשה… מדוע לא בא אל הנמל?.. היא החזירה לו נשיקה… נשיקה תותבתית… הוא המית בה את האשה… שאפה שאיפות עמוקות מהאויר הרענן-חם שהיה קופח על פניה. לא ציננו ולא עודדו. גלי רותחין כמו ההבילו על פניה, נמהלו בריח חמדת בשרו השזופה, שעדיין ריפרפה לפני העינים, סיחררו את הראש. הסתכלה: אמנם פעפועי-רותחין מהבהבים. כאילו היה כל השטח הימי הלזה מתבשל ומבעבע בתוך קלחת ענקית. פתאום וכל השטח עלה וצף לכל מלוא העין ותוך כדי כך חזר בו והתחיל יורד ירידות-ירידות מטה, ירידות כבירות-הדרגיות שכמו הלכו דרך גופה, מלמטה למעלה, התהומה… כמו ריח תותבות עמד פתאום להיפרץ מגרונה ורגש של תיעוב, קרוב לגועל-נפש, תקפה… נשמט הקרקע, נאבדה לעצמה, נתאחזה במעקה… סגרה עיניה… סילונות של אש וסילונות של מים קמו ועלו והלכו עליה… נחרדה והרתיעה לאחוריה מתרפקת על מוצקיות גופו, על הדרגש מצוּפּה-הניקל העליון… איזוהי הדרך לשם?.. תא מספר ארבע-עשר?..
תרבוכות של אש ותרבוכות של מים הלכו אחריה. חשה מפלט אליו, הליטה את פניה בחזוֹ הלוהט, מסרה עצמה למכבשי זרועותיו החסונות. “עליך חלמתי כל ימי…” חזו היה רחב כים ומסַמא כשמש… האומנם אין עין רואה ואין אוזן שומעת?.. “נשכני ככה, ככה בברזל שיניך… חנקני למוות במלחצי ידיך…” מי זה הוריד את התריס על-פני הצוהר?.. תרבוכות של אש ותרבוכות של מים חדרו דרך פּצימֵי התריס נכנסו לתוך התא, לתוך בשרם ודמם… תהום פתחה עליה פיה, חזוֹ – תהום חמדה. וגם מכבשי ידיו – תהום. שרירי זרועותיו המלאים התפתלו כנחשולים צורבים. שני יַמים רותחים שהיו לאחד. שתי סטיכיות שורפות. הכל רותח. הכל לוט חום ולהט וערפל. הכל בוער באש.
נשכה את בשרו המלהט. אושר לא מובע נשתפך בכל יצורי גוָה. קריאות-ושמות שהיו כמוסים במעמקי-הנפש, במעבה-ישותה, שפיה ללבה לא גילה, שצרבו תמיד שפתיה כגחלים, נפרצו ועלו מאליהם, כמו בחום של קדחת, כמתוך הזיה, היו לשפת נפשה היסודית, הראשונית. התגוללו אי-שם במרחק, בין פיח ופרימוס ושברי-כלים רתיעות של חן, סילוקי-דברים והיסוסי-מַגָעים של ראשית התקרבות…
אחר-כך, כעבור שעתיִם, נרעדה מצלצולי-פעמון עמומים. קראו לארוחת-הערב, החליפה את שמלתה לאור החשמל שהודלק על-ידו רחצה בשקדנות את פניה ואת צוארה כדי לטשטש את עקבות נשיקותיו-נשיכותיו, פיזרה עליהם פוך לבן, עשתה את תסרוקתה שנפרעה ביותר. נשרכה אחריו מתוך אי-מנוחה, על גבי השטיח הרך שמא תיתקל באיזה מַכּר. הקומפורט שבמסעדה הפתיע. הוא דרש כרטיס-תבשילים,2 עיין ברצינות, רצה להתיעץ עמָדה והיא הביטה אליו התמהון. איננה רעבה כלל וכלל. רק לשתות היא רוצה, לשתות, לשתות. הרימה פעם בפעם את מבטה גנוּבות. איש מכל האנשים לא שׂם לבו אליה. לבושי-נקיים ומרוחצים נראו לה כולם בתפארת אנשים. עיניהם של איזה זוגות הפיקו עגבנות. אחדים מהם שכבר גמרו אכילתם קמו ונפרשו חרש עם סודם אל התאים… התרפקה עליהם. הה! יורדי-הים, הם ראו את האהבה בתפארתה! האהבה שם, על היבּשה, המיוזעה והמאובקה, כמה קלוקלת היא לעומת לעומת האהבה כאן, על-פני המים, מקור וראשית כל נקיון וכל טוהר, זו המבושמה תמיד מרעננות דָכיָם, מזוקקה כסילונות של אש וסילונות של מים, מנושבות מרוחות פרועים, מרוננות מתרבוכות שאינן פוסקות כמעט לא ביום ולא בלילה זו האהבה החפשית, בת-גלים!..
הקיצה עם בוקר וניגון בפיה. הוא נמשך מתוך דמדומי חלומה, הבקיע מנבכי הנוער, מאביב עולמה, התנגן בקצב עם תרבוכות הים, עם תרבוכות דמה בה. קפצה על בהונות רגליה, התלבשה איך-שהוא ויצאה בחשאי. יישן לו. העבירה מבט על האנשים שישבו וגם עמדו על-פני הגזוזטרה. תיתי להם שכולם כאחד נתונים להרהוריהם, לשיחותיהם, להסתכלות בים. איש מהם לא שׂם אליה לב. דמדומי הרים לוּטים באדי-תכלת. אחד מהם הסתמן ביותר. מדוע?.. מאחוריו שמים אדמדמים ושפע של נגוהות וקוים וכתמים. רצתה לעמוד על פשר הדבר ובו בכהרף עין ביצבץ קצה השמש. שרשרת גדולה של זהב הוטלה ממרום אל הספינה, אליה. לא! זאת לא היתה שרשרת-זהב אחת רצופה. אלא חוליות בודדות שכל יותר שהשמש התרוממה נעשו ארוכות, התחברו יחד… לא! דומה יותר למין מחרוזת של דגי-פז ארוכה המשתכשכים בשורה מותאמה… לא! מיני בהקים של כספית…
נתמלאה השתוממות, ניטל הניגון מפיה. ביקשה למצוא שֵׁם, ביטוי של הגדרה או השוָאה בלשונה, בלשון בני-אדם, ולא מצאה. הדבר העסיק, גירה. היא תמצא ויהיה מה! עלתה במעלות הסולם הקטן המוביל אל הסיפון התיכוני, סיפון הסירות, ומשם הגגה. רוּח קלה טפחה על פניה, הרעידה את תלתלי שערותיה. הביטה בפחד למטה. השרשרת התרחבה, השתצפה, היתה כנחל זורם של נגוהות. הרחיבה את עיניה. מאפסי-ים רצו, אל נחל הנגוהות, גלים, פיותיהם, זעיר פה זעיר שם, הלבינו קצף ותוך כדי ריצה הוצתו, אַדוָה של נגוהות התפשטה לכל מלוא העין… היא מצאה! שטחים זרוּעי נגוהות כקרעי זהב… לא, כבדוֹלחים זרוחים… לא, כדגים בדָלחיים משתכשכים… לא! לא! כטַסִיוֹת של כסף מרפרפות. ככפתוריות של כסף – שוב כסף? – ככפתוריות-צדופות זרוחות על פני גלימה תכולה ענקית… כאחלמות מבצבצות… כהבהובי אש לבנה על-גבי אש כהה… כנדנדות שזורות-זוהר בשביל רוחות קלילים… נדד אחד וחלף!.. כמראשותי כסף מרוטט – שוב כסף! – בשביל רוחות… שוב רוחות – לא! לא! לא!..
צנחה שיכורת מרחב ורוחות על הכורסה הקלועה מקש והמתנודדת שעמדה על-ידה. הפכה וחזרה וביקשה בלבה הגדרה הולמת, ניצחת. מצאה ופסלה ושוב מצאה ושוב פסלה. לא היה המשל דומה לנמשל. צרור הסממנים שהביאה עמה משם, מהיבּשה, היה דל ועלוב יותר מדי. שוב זהב ושוב כסף ושוב בדולח ושוב צדופת… מה היו כל אותם הדוממים לעומת היופי החי הלזה, החי, החי…
ניטלטלה, מוכשפה וחולמת, בין חזו השזוף שהיה עדיין רחב מאוד ובין שטחי-ים מופלאים. לֵאוּת מתוקה חילחלה בכל אבריה. היא אהובה, חבוקה ומנושקה. התכנסה תינוקית בתוך עצמה. רוחות פרטו על נחירי חטמה, השתטפו וניגנו באזניה, השתעשעו בפרעות תלתליה, נסכו עליה תנומה קלה. עיניה הוּצרוּ. הנגוהות עוד ריפרפו. מי-שהוא קלילי ועדיני מאוד אשר קורץ מחומר אשר לא ביבּשה, מחוטים כוכביים ממטאורים, מוּלט בטלית טווּית-פז, פסע פסיעות-תעופות על-פני בהקים מתמצמצים… “לא…” לחשו שפתיה – “פז… שוב פז… מהיבּשה… מהאדמה… גס מאוד… לא הא… לא הא!..”
הרגישה מגע של אצבעות במפרקתה. רטט עבר את בשרה ומבלי פקוח את עיניה שירבבה את ראשה מעט לאחוריה, הרימה קצת את גבה כדי שידו תחדור יותר עמוק אל מתחת לחולצתה ותלטפנה רכות כרוח…
“אם מיליוני בני-אדם,” לחשה פתאום תינוקית, “יתאחדו יחד לאמור: לכו ונלכה וניצור דבר-מה דומה לזה… לכל זה,” הזקירה מה את סנטרה כלפי המרחק, “הלא כצחוק יהיו בעיני… בעיניהם עצמם…”
הוא החריש. הסֵבה את פניה אליו במבוכה. “ים,” נענה הוא, “כמה משונה הדבר שבני-אדם לא מצאו שֵׁם יותר מורכב משֵׁם זה בעל שתי האותיות. ארבע אותיות לזבוב. חמש לעכביש. שש אותיות מצלצלות לקיקיון ולזה הים… ריבוא רבבות גונים וצלילים… מתבקשת מלה רבת-צלילים… סימפוניה…” מבטה הביע לו הכרת-תודה.
“סבסטופול…”
“הספינה תעגון?..”
“במשך שעתים… לראות את הפַּנוֹרַמה הידועה נרד… הלא סיפרתי לך באותו בוקר… על שפת הים…”
הלכו בחפזון. הוא לחוד והיא לחוד. שקוּית רוחות-ים ועייפת אהבה ואור צעדה בכשלון. לא ראתה כמעט כלום. הכל היה מוכהה ומעומם כמו אחרי הבטה ממושכה בפני החמה. הכל היה מוגהה מנגוהות הים ומחמדת גברותו השזופה. צמאון עינה אותה. עמדה מפעם לפעם, מחזרת בעיניה אחרי מי-סֶלְטֶר. הוא זירז אותה. הזמן קצר. בגן המוביל אל הפנורמה תשתה לרוָיה. והנה הגן. שברה את צמאונה. נדחקה בתוך הקהל דרך איזה פרוזדורים ונרתעה. לא פיללה לכך. מלחמת קרים בשנת 1855. התמונה הענקית ביצבצה כמו חיה מתוך אדים כחלחלים. עיניה נתרחבו. נשענה אל שכמו. שדות-קטל, פלוגות של חילות, תימרות עשן, כלי-תותח, תיגרות… ומשוּנה הדבר! לא עוררו בה הדברים לא בעָתָה ולא רחמים. לא צוּיר בדמיונה אף רגע שידי-אדם חוללו זאת. היה כאן המשך מהיָם. מהמראות ומהצבעים שאין להם דמיון וחקר ובעיקר מהגרנדיוזיות שאין להקיף, ושאין בה תפיסת-עין כלל, שמאצלה היא באה. גצי-האש הניתזים מנֵרוֹת-המצוָה המודלקים על-פני הבד מהבהבים כנגוהות הים… עוד מעט ויתבזקו וישתצפו ויהיו לנחל זורם של נגוהות… גם הקהל המתדחק כאן הוא משם… מן הספינה… הסַבָּר הסביר: “השעה – לפנות בוקר… הנה מנגד גנרל אחד ועל-ידו שני אופיצרים… שומר-ראשו מאחוריו… פי הגנרל מפיקים עצבות עמוקה… הצרפתים התפרצו מנגד… תקעו נס… הכרעה לטובתם…”
היא משכה אותו אחריה, המלים פגעו, גרעו מהגרנדיוזיות. הסַבּר הוא אדם מן הצד. מן היבּשה. הספינה עדיין מפליגה, הוא על-ידה ומראות גדולים מתגוללים לפניהם… ואולם הדברים חתכו בעקשנות והלכו: “הממלכה הצארית שאפה להרים על-ידי תמונה גרנדיוזית זו את הרגש הפטריוטי בעם והשיגה את ההיפך… הרימה את הרגש הרבולוציוני… שוב הסתכלו האנשים וראו כיצד מאבדת הדינַסטיה הרומַנוֹבית את העם על חינם במלחמות שאין להן טעם… הנה מתגולל אחד כולו מוצף דם… בודד, נעזב… גם הכומר אינו ניגש אליו…” עיניה כמו נפקחו פתאום… ביצבצו מחזות מלאי אימה ויסורים… זה היה חדש… נשארה מצומדה אל מקומה… הסַבּר והקהל הרחיקו והלכו והיא עדיין עמדה… הנה אשה מַשקה איזה חייל מן הדלי אשר בקצה אסלהּ… הוא שותה צִחֵה צמא… נלפת אל הדלי… נשקע בו, נתלכד עמו, כל אבריו שותים… כולו שתיה…
הוא משָׁכָה בכוח: “אל הספינה… נאחר.” נשרכה אחריו מדוכאה. הוא זירז בה: “נאחר אל הספינה…” נזדרזה ואצה אחריו. להט-החום הבלתי מזוג ברוחות הכביד עליה את התנועה המהירה. הרגישה פתאום שהיא בורחת. ממי? ממה?.. מהעוברים-ושבים המטופלים ומעוסקים, מעגלות-הטראם, מחילות, ממלחמות, מהכרך, מהיבּשה… היבּשה היא כבר ניטשטשה בדמיונה, נתמזמזה עליה ועכשיו התחילה קמה לתחיה… מתי זה היה?.. צפירה עבה וחדטונית הפתיעתה נעימות… כקול מבשר… כזו שקראה לה משם, מהיבשה…
נטפלה תשושת-אונים אל התא. נכרכה על צוארו, הליטה פניה בחזו. הכהיון שבתא לטף את עיניה הסולדות, מי-בושם וריח גברותו השזופה השיבו את הרוח, מכבשי ידיו כבשו-חבשו את גופה ותרבוכות הים שנכנסו שוב דרך פצימֵי התריס הוצתו באש… היא שוב בזרועותו. חלום-הפלאים לא נפסק. זה לא היה תא מספר ארבעה-עשר. תא אחד ויחיד בכל העולם. עד בואם לכאן לא התאכסנו בו אנשים, גבר ואשה לא התחבקו, לא התנשקו בו עד בואם ואחריהם לא יבואו. חטיבה מיוחדת שנוצרה במיוחד בשבילם, עם אהבתם נולדה ועם אהבתם תינוֹן לעד.
ושוב הקיצה עם בוקר. הפעם בלי ניגון. הקיצה ממנו, מסערת דמיה הבוערים, מעצמָה… כמו התפכחה. החום שבתא העיק על הנשימה מאחורי הדלת, בעד חריר המנעול, היו מציצים איזה אנשים שעברו לכאן ולכאן. ניגשו על בהונות רגליהם והציצו. וגם דרך פצימי התריס הציצו אנשים… סודה נתגלה. תקעה בחפזון את רגליה בנעלי-החדר ופתחה את הדלת בבת-אחת. בפרוזדור לא היה איש. מי-שהוא ישב מנמנם על הספסל אשר תחת צוהר תאה. הביטה בו בשים-לב. הוא נימנם כשראשו שוקע מפעם לפעם לפניו. עברה את הגזוזטרה הארוכה, עלתה על הסיפון התיכוני ומשם הגגה… מי הוא האיש שהשאירה ישן על-גבי הדרגש?.. ומה עושה הוא שם?.. עושה את הפרימוס… כמעט יום ביומו הוא מתקלקל ומקטר… צנחה על הכורסה המתנודדת ושאפה שאיפות עמוקות מן הרוחות על מנת להתפכח לגמרי, להלום את הדברים הנעשים עמה… הפליגה את מבטה למרחוק וביקשה באי-מנוחה את היבּשה, את הישוב… אבל הללו לא היו כבר… דימדמו הרים שוממים מכוסים באֵדי-תכלת כבוילאות כהים… הפכחון פג עד מהרה ושוב נוסך שכרון עליה. רוחות לא ציננו אלא השקוה ממשרת מלח וגפרית… “יבּשה, איֵיך?..” רצתה להיזכר בה והיא נתמזמזה עליה, דמדומי-תנומה תקפוה. לא אדי-תכלת עילפו את היבּשה אלא תימרות עשן. היבּשה מתעשנת. נשרף עבָרה ועתיד כבר אין לה שם. לַבּת-אש נפלה ממרומי העולם ושרפה את כל היקום ויחד עמו גם את עולמה. הנה שם במרחק שממה… אין תבואות ואין אילנות ואין צפור מַכניפה ואין בהמה גוֹעה. אפסו החיים. נקודה אחת שוקעת באין-סוף של תרבוכות ונגוהות. כל אותם החילות עם הגנרלים והאופיצרים מתו, תמו הכרכים, עגלות-הטראם ועמהם יחד גם הפרימוס והמטבח ושברי-הכלים עלו על המוקד. וגם היסורים ואימות-המוות תמו. הנה פקעות קיטור, תימרות עשן… סדום ועמורה… הכל היה למאכולת אש… החיים יתחילו מבראשית… מספינה זו… מן התא מספר ארבעה-עשר… משניהם…
הרגישה בו. הפנתה את ראשה אליו. פניו כמו חוּדשוּ, שוּנוּ, לא יכלה להלום. הוא לא הביע אמש את הרהוריו עד גמירא. רוצה הוא לשוב אל השיחה שנפסקה ביניהם. רוצה הוא לאמור שחיי-הנישואין מתפרנסים מן הפירודים וההפסקות… כלומר: סדר החיים החדש הוציא את האשה לעצמאות גמורה… סופם של חיי-הנשואין שישתנו תכלית שינוי… ואשר לחיי-הנישואין הנמשכים מקודם אין יפה להם מפירודים והפסקות… צריך לקרוע בהם חלונות, להכניס אויר מן החוץ… אחרת ייחָנקו שניהם…
ונצטחק. לא ירדה לסוף רעיונו. לשונו הנמלצה והבדיחה שבפניו צרמו את נפשה, נקפו איזה מקום כאוב.
“ומה אם הם אוהבים זה את זה?..” שאלה בקול נפוּל ותוך כדי כך נתחרטה על שאלתה.
“אם הם אוהבים…” נצטחק במלוא פיו. ודבריה נסתתמו.
ושוב ירדו. בטוּאפְּסֶה. הוא הזמינהּ לנטות עמו אל העֵבר הימני. שם פארק יפה והיא עמדה ללא זיע. בקעה קטנה ונרפשה מעוטרת ברקנים וגידולי-בר עיכבה אותה. הסתכלה: שלולית מזוהמה קולחת בתוכה. קרקור-צפרדע הגיע אל אזנה פתאום. מהיכן לטוּאפסה אשר בקאוקאז בקעה נרפשה זו עם ירוקה וצפרדע? והנה עוד אחת העונה לעומתה. כמו שם, בגיטו, בעיירה ששם גדלה. עצב ללא פתרון תקָפה. הקרקורים הטילו זרם של געגועים בנפשה. חפץ אדיר קפץ עליה להתפלש כאן, בין גידולי-בר וברקנים אלה, לסגור את העינים ולפקוח אותן על עלמה אוקראינית יורדה בהר, שני דליים באסל שעל שכמה וזמר עצוב, מאוד עצוב, בפיה… נשרכה אחריו אל הפארק… להיכן הלכו נעוריה?.. כשתחזור אל התא תלבש את שמלתה השחורה שמלת קריפ-די-שין…
“איזה יום למספר השבוע היום?”
“ששי למספר השבוע.”
“ששי בשבת… ערב-שבת…”
נתהלכה על-ידו והביטה בעינים שאינן רואות. נדמה לה משום-מה ששׂוּמה עליה לברך על הנרות לכשתחזור אל הלשכה. כן. כמו אמה תכבוש גם היא את פניה בכפות ידיה ותתפרץ בבכי… אמה היתה פורצת בבכי והיא – לעולם לא… איך מתקשרים משונות הדברים בלבה… מהאי גיסא חופש-דעות גמור מאידך גיסא אדיקוּת… אמא עדינה, מה היתה אומרת לוּ ראתה בכך…
אחר-כך, כשחזרו אל התא, נשקעה בפינת הדרגש העליון ולא ירדה משם. גם כשצילצלו לארוחת-הערב. טיפס והפציר בה בכל לשון של חיבה, לטף אותה רכות והיא נענתה לו וירדה בכשלון. השקיף לה הראי את רוע פניה – מה טובו תמול ושלשום! – וחזרה בדעתה. לא תלך אל המסעדה. איננה רעבה. היא רק צמאה מאוד. לוּ נזדמנה לה אותה אשה נדיבה עם דליי המים באסלהּ היתה מצטמדת בפיה אל אחד מהם כמו אותו חייל… הביטה שוב בראי. תפסה את הפרופיל שלו כשהתכונן לצאת מן התא. כמה רחוק וזר! נזכרה האיך נצטחק, אחרי שהטיף לפירודים והפסקות בחיי-הנישואין, ונרתעה בתוך עצמה. האיך זה העֵז… זהו ווּלגרי מצדו מאוד… רצה להמתיק לה את נפילתה… לא. זהו פשוט התעללות…
שב עם כבוּדה של קונסֶרבים,3 לחם-סולת, ביצי-דגים, גבינה ירקות ובקבוק מי-סודה. נשָׁקה במצחה. הכל להנאתה ולכבודה. כאן בתא יסעדו את לבם. הביט בה כממתין להכרת-תודה. גם זה היה ווּלגרי מאוד. במשך רגעים ספורים קנה את כל הכבוּדה הלזו, התפאר הוא, בורר בינתים מן הירקות, כל חפץ לבה יתן – גמר הוא מבודחות ממלוא לוגמותיו.
ליד הצוהר עמדה צוענית צעירה וילדה בזרועותיה. “חתיכת לחם, בעלת-בית יפה.” “אין,” נענתה היא בהתבהלה מפני הפנים החדשות שנדחקו במפתיע לתוך מחיצתם. “תן, גבר יפה,” לא סרה הצוענית. “אני יודעת לנַחֵש. אתה תאריך ימים.”
נצטחק. בצע פרוסות מכיכר-הלחם ומהגבינה והושיט לה. נתנה לילדתה ולא סרה מאצל הצוהר. “אותך אוהבים אנשים על טוב מזגך, בעלת-הבית יפה,” פייסה היא, “ואַת סובלת מתכוּנתך זו.” “מנַין לך זאת?” נזדעפה וראתה פתאום שפניה של הצוענית יפים. “ואולם,” הוסיפה הצוענית, “חייך אינם עולים יפה… ניאֶ קלֶיֶטסיאַ…”4
נפתעה מפני האמת המרה. “חוש נבואי יש לה לאשה.” נתפחדה פתאום שמא תפענח צפונותיה. “מוטב תנחשי לו, על אהובותיו,” אמרה פתאום מתלוצצת ונתחַיתה מעט. “תן לי, גבר טוב, מעט ביצי-דגים למרוח על הלחם,” נתעזתה הצוענית הצעירה, “יש לך אחת והיא הוגה בך תמיד… אתה תאריך ימים… תן, גבר טוב… וגם אַת, אשה טובה” – קיבלה את הלחם המכוסה בביצי-דגים – “יש אחת הצוררת אותך… חייך אינם מתקשרים יפה… ניאֶ קלֶיֶטסיאַ… ולכשתשובי לביתך…”
הביטה אליו מתוך אבדן-עצות. פניו הפיקו שובע ובדיחה. נדמה לה רגע שהוא רוצה למצוא חן בעיני הצוענית היפה, שהם מחליקים בעיניהם זה אל זו. “נו, רב לנו מנחשיך,” והורידה את התריס בפניה.
מזג לה כוס ממי-הסודה. שתתה בלי רצון. “חייך אינם מתקשרים יפה… ניאֶ קלֶיֶטסיא…” מנין לה זאת? הירהרה היא עצובות והרגישה תוך כך שמדברי הצוענית דימדם לה דבר-מה עוד יותר מכאיב, הרבה יותר מכאיב, אלא שלא יכלה לעמוד עליו בשעתו. “יש לך אחת והיא הוגה בך תמיד…” לא הא… “לכשתשובי לביתך…” כן… כן… מתשומת-עין ראשונה ניכר שהם אינם זוג… מדוע לא ראתה בו הצוענית את בן-זוגה?.. שונים ומשונים הם זה מזו. זרים. כולם רואים אותם כך… גם בטואפסה בעברם בפארק… חייך אינם מתקשרים יפה… כמה היא רגילה להרהר על זה… על חייה שהיו יכולים להיות נאים… ניאֶ קלֶיֶטסיאַ… אפילו הביטוי הוא שלה… רגילה היא בו…
אחר כך, כשיצא מן התא, סגרה את הדלת במפתח. סקרה את עצמה בראי. “ערב-שבת עכשיו,” נזכרה פתאום ולבה נתפעם בה משום-מה. התרחצה מן הכיור, עשתה את תסרוקתה, לבשה את שמלת-המשי הכהה. גם באופן רחיצתה, גם בפשטות תסרקתה, וגם בזה שבחרה בשמלת-משי כהה זו המתרַכסת והלכת עד חצי צוארה, היה דבר משל קבלת-שבת, משל ביתיות צנועה, אלא ששתיהן ריפרפו באיזה תוהו-ובוהו… “ניאֶ קלֶיֶטסיאַ…” הבהיקה פתאום את שיניה הלבנות הצוענית היפה…
ופתאום ועייפות גדולה נפלה עליה. כיבתה את החשמל ועלתה אל הדרגש העליון. נעשה חם עד בלי שאת. הרימה את התריס. הפנתה את פניה כלפי הים ושאפה אויר. מתוך קול התרבוכות עלו ונחבאו חליפות דיבורים בודדים. קולו של אחד מאלה, שישבו ושוחחו על-גבי הספסל שמתחת הצוהר, נראה לה ידוע ביותר. שמעה באזנים שאינן שומעות. עקה גדולה לחצה את לבה. הגיעו צלילי-פסנתר רכים נזלפו על נפשה כגשם-נדבות ופסקו. תרבוכות מונוטוניות הטילו דמדומי-תנומה. רצתה לשוות לנגדה את הנעשה עכשיו בביתה, שם. התהפכה אל צדה. תרבוכות יִשנו כשירת-ערש. התעודדה: הוא יבוא רק לאחר שעה, אבל בחדר כבר מודלק החשמל ושני נרות מצחירים מעל השולחן. אחת אשה לבושת שמלת-משי כהה קבעה אותם זה רק בבזיכי המנורות, כסף מצוחצח; והנה פורשת את ידיה, כנכונה לחבק אותם, מביאתן וכובשת בהן את פניה. היא רוצה להתבכות… מי היא?.. ננערה: היא ראתה זה עתה את עצמה שם כל-כך ברור!.. ומי היא זו השוכבת כאן?.. זרם פלצות חלף פתאום את כל ישותה. היא לא היתה… “חנה! קראה לעצמה וזו לא נענתה מתוכה… “חנה”!” קראה שוב מאוּימה ואבודה לעצמה וזו הוסיפה לעמוד שם, כבוּשת-פנים בכפות-הידים לפני הנרות הדלוּקים, מרוחצה וצנועה וטהורה לפני עצמה, לפני כל העולם… וזו?.. זו ששכבה כאן, ששאלה לה, היתה אחרת, לגמרי אחרת, שפלה, פושעת, טמאה…
“…ומה שמך?..”
“נינה.”
ובכן, נינוטשקה… הגידי לי נינוטשקה, הודי לי, אתמול ליד הפנורמה בסבסטופול החלפנו מבטים זה עם זה… את נענית לי במבטיך פעם בפעם וגם אחר-כך כשנחפזנו אל הספינה… חי נפשי…"
“לך?” שאל קול-עלמה צעיר בצחוק, “לא…”
סלחי לי… אבל, נינוטשקה…"
“בהן-צדקי הקומסומולי… לא ראיתיך…”
“הוא…” “נינוטשקה…” קפצה מעל הדרגש. נחפזה אל הגזוזטרה עמדה קופאת בריחוק כמה צעדים מאחוריהם. תרבוכות הים החרישו את קולם. אולי טעתה? אולי מכּירתו היא?.. חזרה אל התא. הטתה אוזן קשבת. לבה הלם בה בחזקה. היא דיברה על ספרו החדש של לאברניוב. הוא הפסיקהּ פתאום, בלחש. לרגע יעזבנה כאן ותיכף ישוב… נחפזה וקפצה מתוך התא, עברה כמעט במרוצה את הפרוזדור הגדול עד לפני המסעדה שבמחלקה הראשונה ויצאה אל הגזוזטרה. עלתה חיש אל הסיפון התיכוני. תלתה עיניה בתוך הלילה. מסביב לכל מלוא העין לא נראה לא נוגה, לא צל, לא שביב אור. פחד אין-קץ, מין אימה חשכה נפלה עליה. העבירה את מבטה אל התחום המואר מאור החשמל שבקרבת הספינה. חשרת מים שטפה שחורות וחשכות אל עבר הספינה; הם לא הלכו קוממיות אלא הרתיפו אל תחתה, חתרו להפכה על פניה! נתאחזה כל עוד כוחה בה במעקה. תלתה שוב עיניה במרחק. מתוך החשכה הבהיק רק ירֵח דק וחד מאוד ואדמומי כאילו שחט זה עתה צואר חי…
החפיזה צעדיה למטה. “נינוטשקה…” “מי היא?..” לבה טהור עדיין… “בהן-צדקי הקומסומולי…” ככה גנב את לבה… באותו בוקר… על שפת הים… נתעתה אל חותם הספינה… על הרצפה התגוללו אנשים נשים וילדים… דַלת העם… כמו שם… חוּלי-חולין… היבּשה זרמה והלכה אל תוך הים… היא תינקם ממנו!.. עמדה ליד חלון הטרקלין של המחלקה הראשונה. הטרקלין הזהיר על רהיטיו היפים, על טפיטי כתליו. שם התעלסה חבורה. אחת אשה פרטה על פסנתר. איזה זוג, גרוּזי ועלמה יהודית, צהובת-שׂער, חוללו וַלס. בצהרים התוַדעו על הספסל אשר תחת צוהר תאה… תאו… היכן היתה בעולם?..
המשיכה צעדיה ותעמוד בריחוק מקום מהם. היבשה עדיין זרמה אל תוך הים… הסתכלה: פרצוף פניו התגלף יותר ויותר. הוסיפה פסיעות מספר. רגשי נקמה ומשטמה אכלו את נפשה. הנה גופו המוצק, חטמו ההדיוטי־גס עם שרשו השׂעיר. הוא נצטחק. עמד איתן ונצטחק. חשה את עצמה פתאום חלשה כל-כך. כאל סלע התנפצו רגשותיה אל מוצקיות גופו. כוחו הטמא הבחיל. ככה צחק גם באותו בוקר… על שפת הים…
הסבה את פניה אל תוך הלילה. אל כלפי הים. תרבוכות אימתניות, מעובות ושחורות כזפת רגשו וצָוחו והעלו קצף לבן לאור החשמל, כחשרת זפת התפרצה לתוך שכרונה טומאת היבּשה, טומאה שחורה, הכתה גלים אל תוך חלומה, מילאה את כל ישותה והיא כבדה ממנה נסתרבלה ושקעה אל המצולה, אל התהום…
“לוּ הטילה את עצמה למטה,” עבר פתאום הרהור בלבה, מעמידים את הספינה… סיגנַלים של חרדה… מהומה גדולה… מטילים חגורות-הצלה והיא צוללה… הנה מכאן…
צִוחת-זוָעות איומה, צִוחתה עצמה, פלחה את לבה. פתאום נחרדה ונרתעה לאחוריה ובו ברגע נפנתה ותחש מפלט לה מעצמה אל הפרוזדור, אל התא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות