שמו של אברהם פרימן ישמר באוצר ספרותנו כמחברו של ספר אחד – הרומן “1919”, אולם ראוי הוא פרימן שפירורי יצירתו כולם ומכתביו אף הם יאספו ויובאו לפני חובבי הספרות העברית וחוקריה. בקובץ זה, שיש לראותו כנספח להוצאת הרומן, ליקטנו כמה מן הכתבים והמכתבים הללו, והם:

א. הסיפור “תרבוכות” (“גליונות”, כרך א' 1934) הוא פרי רשמיו וחוויותיו של הסופר בעת נסיעת־מרגוע באניה על־פני חופי קרים וקַוקַז בקיץ 1933 (ראה מכתבו לא. קריב מ־25.8.33 בקובץ זה).

ב. הפואימה “מחזיונות בן־כפר אלמוני” (“גליונות”, כרך א' 1934). בפואימה זו באו לכלל ביטוי געגועיו של הסופר לאדמה ולטבע. פרימן, שהיה לכאורה איש־סֵפֶר טיפוסי, היה בן למשפחה ששרשיה היו בכפר האוקראיני. משיכה זו לכפר ולאדמה ניכרה ביחוד באורח חייו של אחיו הגדול ממנו, מרדכי – כפי שמעיד עליו בן עיירתו של פרימן א. אשעראוויטש בזכרונותיו, אך הטביעה חותמה גם בנפשו של אברהם פרימן: גם ב־"1919" באה לידי ביטוי הכמיהה לכפר, ליער, לנהר ולטבע בכללותו הן בדמותו של גיבור הרומן, בן הכפר האוקראיני, סולומון סטופאשקובר, והן בתיאורי הכפר והנוף האוקראיני. לכמיהה זו ניתן ביטוי פיוטי עז בפואימה שלפנינו.

ג. “בלא יודעים”, שבא ב"השלוח" 1909 (כרך כ'). השיר, שניכרת בו השפעת המשוררים בני הזמן, וביחוד יעקב כהן וז. שניאור, נכתב בעת שהותו של פרימן באודיסה, במחיצתו של ח. נ. ביאליק, עורכו הספרותי של “השלוח” בימים ההם.

ד. הרשימה “א. ד. רוזנטל”, לזכר מחברה של “מגילת הטבח”. רוזנטל, שאסף בספרו עדויות לתולדות הפרעות ברוסיה בשנות 1920–1918, נפטר באודיסה בשנת 1932. רשימתו של פרימן באה ב"מאזנים" (השבועי) בסיון תרצ"ב.

ה. “מכתבים” מאת פרימן אל אברהם קריב בשנות השלושים, שיש להם ערך רב הן מבחינה ספרותית הן מבחינה היסטורית, וכן מתוארים בהם תיאור חי תנאי חייו של “האדם הקטן” בשנות המחסור והרעב בברית־המועצות בשנים ההן.

ו. כמה עמודים בודדים מהחלק הרביעי של הרומן “1919”, שנמצאו בכתב־יד החלק השלישי.

בראש הקובץ בא נסיון ללקט את הפרטים הידועים לנו מחייו של א. פרימן למסכת ביוגרפית אחת.

תודת ההוצאה והמהדיר נתונה לאברהם קריב על עזרתו ועצתו רבות הערך, ולהנהלת “גנזים” על תצלומו של אברהם פרימן.

י. ס.

כתיבת תולדות־חייו של סופר עברי ששנות־יצירתו חלפו בברית־המועצות, כשהוא מנותק מעולמה של הספרות היהודית בעולם כולו – ענין לא קל הוא. הידיעות שבידינו קטועות הן ומלוקטות ממקורות מקריים. תקופות ארוכות בחייו של הסופר נשארו לוּטות בערפל. ייתכן ויום יבוא וארכיוניה של ברית־המועצות, ובהם גם גנזי הבולשת המדינית על כל גלגוליה, ייפתחו לפני חוקרים, ושם יימצא גם תיקו האישי של אותו פושע מסוכן אברהם פרימן, שהעֵז לכתוב בשפה העברית הנרדפת ושילם מחיר יקר על העזתו זו. עד אז – אין דרך לפנינו אלא לנצל את מעט החומר שבידינו ולתת תמונה חלקית לפחות על דרך־חייו של אחד מחשובי הסופרים העברים ביובל־השנים האחרון.

מוצאו של פרימן – מן העיירה הקטנה טרוסטינֶץ שבפודוליה, בדרום־מערב אוקראינה. העיירה שוכנת דרומית לשלוש הערים ברצלאב, נימירוב וטולצ’ין, ששמן נחקק בתולדות ישראל בשנות ת"ח/ת"ט (1648) באותיות של דם ואש. סמוכה לה העיירה אובודובקה, שעמה קשורים שמותיהם של א. ד. גורדון, וייבדל לחיים – אליעזר שטיינמן. דרומית לטרוסטינץ – קהילת ברשאד, שאף היא נחרבה בגזירות ת"ח ובה התגוררו בימי־נעוריהם מ. י. ברדיצ’בסקי ויוסף אהרונוביץ.

בן עיירתו וחבר־נעוריו של פרימן, הסופר האידי מנדל אשרוביץ', תיאר את טרוסטינץ ואת תושביה בסוף המאה הי"ט בספר־זכרונותיו.² טרוסטינץ היתה עיירה קטנה סמוך למסילת־הברזל המוליכה מקיוב לאודיסה. בעיירה, שהיתה מוקפת מכל עבריה כפרים אוקראיניים גדולים וקטנים, התגוררו כ־400 משפחות יהודיות, שעסקו במסחר זעיר ובמלאכה, כשהן קשורות בקשרי מקח־וממכר עם האיכרים בסביבה. היום החמישי בשבוע נקבע מדורי־דורות ליום־השוק, בו נפגשו אלפי האיכרים עם תושבי העיירה. ביום־שוק זה נקבעה פרנסתם של מרבית בני העיירה לשבט או לחסד. במרכז השוק עמד בנין גדול של דירות וחנויות שנקרא בשם ה"ראטהויז".³ הבנין נבנה באמצע המאה הי"ט על־ידי “גביר” מקומי שרצה להבטיח בכך את פרנסתם של צאצאיו המרובים. מסביב לכיכר־השוק השתרעו בתי העיירה, מכוסים “גגות פחים, רעפים ותבן”, ומעליהם מתנוססות "מַעשנות מפוחמות, רעועות וזקופות־מחוטבות.

זו היתה עיירה מסורתית, נוסח פּוֹדוֹלִיה. בניה לא הצטיינו בידיעת התורה, אבל רובם ככולם למדו עד גיל 13–14 ב"חדרים" השונים. בית־המדרש וה"קלויז" שימשו עדיין מרכז חייהם הצבוריים של תושבי העיירה. שינוי רב באוירתה של טרוסטינץ הכניס בית־החרושת הגדול לסוכר שהוקם סמוך לעיר (והתופס מקום ניכר בספר “1919”). הוא הביא שפע כלכלי לעיירה, אולם בין פקידיו ומשמשיו היו גם יהודים ממין אחר – משכילים ואף מתבוללים, ורוח העת החדשה חדרה באמצעותם לעיירה הנידחת – רוח ההשכלה ואף פריקת עול מסורת הדורות.

בעיירה זו נולד בשנת תר"ן (1890) אברהם פרימן, שנודע בימי ילדותו בכינוי “אברהמ’ל יוסל פיני שוחט’ס”. אביו יוסף־צבי פרימן היה מעשירי העיירה ומצא פרנסתו ברוָחה מהלוָאות בריבית לגויים וליהודים. הוא היה אדוק באמונתו, משכים ומעריב לבית־המדרש. אמו שיינה־אטיה (שיינדל), עמדה על כך שבניה יקבלו גם השכלה חילונית וחוץ מלימודי־התורה שמעו הילדים לקח מפי “סטודנט” שהכין אותם ל"בחינות".

בין אחיו ואחיותיו של אברהם פרימן התבלטה דמותו של אחיו הגדול ממנו, מרדכי, שהיה יוצא־דופן במשפחתו. הוא היה חזק ובריא בגופו, מאס בלימודים ונמשך אל הכפר ואל הטבע. מפעם לפעם היה יוצא לשוט בשדות וביערות, מבקר בכפרים, רוחץ בשרו בנהרות ובנחלים. מתקנא היה בחייהם של האיכרים, אף נטע גינה סמוך לבית אביו. יש להניח כי דמותו של אח זה היתה לעיניו של א. פרימן בבואו לתאר את דמות גיבור סיפורו, סולומון סטופאשקובר, הנקרע בין עולמה של העיירה, אליה קשור הוא בקשרי דם ומשפחה, לבין עולם־הגויים, על בריאותו השרשית ועל קרבתו לטבע.

לעומת זאת היה אברהם נתון ללימודים מילדותו. מיטב המלמדים בעיירה היו באים אל בית אביו ללמדו תורה. במיוחד השפיע עליו המלמד (או כפי שהקפיד לקרוא לעצמו – המורה) מרדכי צבי אלכסנדר, שהתגלגל מליטא התורנית לטרוסטינץ הנידחת, ונחשב לאחד מטובי מלמדי־הגמרא בעיר, ועם זאת היה בקי בשפה העברית בדקדוקה ובספרותה.⁴ המורה ידע לעורר בלב תלמידו אהבה ללימודים ופתח לפניו גם את שערי הספרות החדשה. מפי מורים פרטיים למד אברהם את השפה הרוסית ולימודי־חול אחרים. בלהיטות למד ואת רוב זמנו בילה בקריאת ספרים. “על פניו המכוסים בהרות־סוּבין ועל עיניו הכחלחלות־ירוקות היתה יצוקה תמיד הבעה של רצינות”, מספר עליו בזכרונותיו חברו מ. אשרוביץ'. “ואף־על־פי שלא היה אז גדול מבן 15 שנה, כבר כפף גבו בלכתו משום שהיה סבור שהדבר נאה לו, שהוא מוסיף לו יתרון־ערך, והולך היה כבר ומקל בידו כראוי לאדם רציני ומכובד, ומצטער היה שעל כל אלה אינו יכול להוסיף זוג משקפיִם על עיניו. הוא ריחף תמיד בעננים ודיבר כקורא מן הספר, ואפילו בהביעו את התפעלותו מיפי מראות־הטבע לא יכול היה שלא להביא חרוז מאחד המשוררים שזה עתה קרא בספרו”.⁵

בגיל־נעורים זה שאף א. פרימן להיות לסופר עברי, הוא קרא בענין את כל מה שכתבו ד. פרישמן, י. ל. פרץ, מ. י. ברדיצ’בסקי, י. ברשדסקי, י. ח. ברנר, א. א. קבק וכן מאמריהם של אחד־העם וש. ברנפלד. “בחשק גדול במיוחד”, מספר אשרוביץ', “בלענו את תולדות עם ישראל לגרץ בתרגומו של ש. פ. רבינוביץ”.⁶ הוא קרא בהתרגשות ושינן בעל־פה את שיריהם של ח. נ. ביאליק, ש. טשרניחובסקי, ז. שניאור ושאר המשוררים מאנשי “שירתנו הצעירה”.

בסוף 1905 מגיע גל הפוגרומים, שהתחולל אז בעידוד השלטונות בכל רחבי רוסיה, גם לטרוסטינץ. אולם הנוער היהודי בעיירה, שרבים בה יהודים גברתנים ועזים, מתארגן ומקדם את פני הבריונים, שנשלחו ברכבת לפתוח בפרעות במקלות ואקדחים, ומניסם בבושת־פנים לפני שפרצו אל העיירה.

בעשר השנים שלפני המהפכה הרוסית מבקר א. פרימן פעמים רבות באודיסה ומבלה בה שבועות רבים אצל אחיותיו הלומדות בעיר זו בגימנסיה. הוא קושר קשרים עם ח. נ. ביאליק, שביתו היה פתוח לפני בני הנעורים מן הפרובינציה ומביא לפניו את ביכורי פרי עטו בפרוזה ובשירה. ב־1909 בא ב"השילוח" שיר־אהבה ארוך של פרימן בשם “בלא יודעים”, שיר שניכרת בו השפעתם של ז. שניאור וי. כהן. אחד מידידיו של פרימן מעיד כי ביאליק אמר: “לבחור הזה יש לב חם, אבל לא למד עדיין לאחוז בעט־סופרים”. הוא יעץ לו ללמוד ולשכלל כתיבתו. ב־1917 עבר פרימן לישיבת קבע באודיסה ופגישותיו עם ביאליק תכפו. המשורר הדריכו ויעץ לו בלימודיו ובכתיבתו.

בשנות מלחמת האזרחים חזר פרימן מאודיסה הרעבה לעיירת מולדתו. אין בידינו ידיעות אם היה בעיירה באותו יום מר ונמהר, י' באייר תרע"ט (10.5.1919), כשכנופיות האיכרים המתקוממים פרצו אל העיירה וערכו טבח ביהודיה. בין ארבע מאות ההרוגים ביום זה נמנו, כנראה גם אביו, שני אֶחיו ואחותו הצעירה. לזכרם הקדיש את ספרו “1919”.

זמן־מה לאחר הפרעות נשא פרימן לאשה את בת־עיירתו, פאניה, ונולדה להם בת, שנקראה על שם אביו – יוסיפה. חיי הנישואין לא עלו יפה וב־1923 התגרש פרימן מאשתו. גם הילדה אשר אהב מתה עליו.

לפי מוצאו היה פרימן שייך למעמד שהיה פסול בעיני המשטר הסוביטי, שהרי אביו נחשב על ה"בורגנים". הוא נמנה עם מחוסרי־הזכויות (“לישנצי”). חייהם של אנשים כאלה בעיירה קטנה, מקום שכל פקיד קטן הכירם, היו קשים מנשוא. פרימן עובר למוסקבה, בה התגורר כבר אחד מאחיו. במוסקבה עברו על פרימן כשלוש שנים. הוא עבד כפקיד במרכז הקאופרציה של בעלי־המלאכה הזעירים (“פּרוֹמסוֹבֶיט”).

חוָיית הפרעות לא נתנה לו מנוח. פרעות אלה, שלא היו כמותם מימי חמילניצקי, הטרידו והעסיקו מחשבותיהם של כל בני הדור בימים ההם. הדיהם נשמעים לרוב בספרות ובשירה העברית והאידית בשנות העשרים והשלושים. פרימן הרגיש צורך נפשי לתת ביטוי ספרותי נרחב לפרעות אלה, מעין מצבת־זכרון לרבבות החללים שנפלו על אדמת אוקראינה, ועם זאת לרדת ככל האפשר לשרשיה של תופעה זו. הוא מתחיל לכתוב את יצירת־חייו, את הרומן – “1919”.

ב־1926 עבר פרימן לאודיסה והתחיל מחפש קשרים מחוץ לרוסיה על־מנת לפרסם את יצירתו. הוא כתב לשאול טשרניחובסקי ולאחר־מכן שלח ליקוטי פרקים מן הנוסח הראשון של ספרו ליעקב פיכמן.⁷ יעקב פיכמן העיר לו, כנראה, הערות חשובות על דרכי כתיבתו, שכן הבדל סגנוני ניכר קיים בין נוסחים ראשונים אלה לבין הנוסח הסופי, שפרקיו הראשונים נדפסו לראשונה בשנת 1930 ב"העולם", בחתימת א. פ.

ב־1931 יצא לאור בהוצאת שטיבל בתל־אביב החלק הראשון של הרומן. מאחר שהמחבר לא יכול היה להשגיח על הגהת הספר חלו בו שיבושי־דפוס רבים. החלק הראשון כשלעצמו לא היתה בו משום שלמוּת והוא לא עורר הד רב בקרב ציבור־הקוראים העברי. ההוצאה עיכבה את פרסום החלק השני, אף שכתב־היד כבר היה בידיה.

באודיסה מצא פרימן פרנסתו בדוחק כסוכן, מוכר־ספרים, של הוצאת ספרים רוסית־סוביטית וכן כמורה פרטי לעברית. עוד בהיותו במוסקבה קשר קשרי־הכרות עם חוג הסופרים העברים, נאמניה של הספרות הנרדפת, והיה מחליף מכתבים עם אברהם קריבורוטשקה (קריב). כן יצר קשרים קבועים עם סופרים עברים בארץ, וביחוד עם י. פיכמן ויצחק למדן. מפעם לפעם באו קטעים ופרקים מהחלקים השני והשלישי של ספרו ב"מאזנים" ובגליונות". שכר־הסופרים הזעום עם חבילות־המזון שקיבל מפעם לפעם סייעו לו לקיים עצמו בדחקות מרובה.

מַכּריו מן הימים ההם⁸ זוכרים אותו כגבר רחב־גרם ומסורבל כלשהו. מראהו החיצוני כגוי אוקראיני, שערו בהיר כצבע החול, עיניו תכולות ואפו סולד. הוא התגורר בחדר קטן בעליית־גג; ובחדר – מיטה, שולחן, כסא ואצטבת־ספרים, בהם כמה ספרים עבריים שהגיעו אליו מארץ־ישראל. המשורר אברהם קריב, שנפגש עמו פעמים מספר בעת ביקוריו באודיסה וקיים עמו חליפת־מכתבים ערה, כותב: “לדבריו בעל־פה היה כוח לא ישוער. היתה בי הרגשה שמסוגל האיש להוליך אחריו אנשים לבאריקאדות. יסוד זה שבו לא בא כלל לידי ביטוי ביצירותיו הספרותיות, ועצם יצירתו בתנאים ההם נשארה מקופחה ומכוּוצה”⁹.

חייו החמריים של הסופר בשנים ההן, באודיסה הרעבה, היו קשים ומרים. במכתב לידידו א. קריב מספר הוא על מה שעבר עליו בחורף 1932: “סבלתי יסורי גוף, ערדלים קרועים, נעלים חרוכות ספוגות רפש תמידי וטחב, אור חשמל מתפסק כמעט בכל ערב לשעות שלמות והתחבטות מרוגזה בד' אמות חשכות, עמידות־בתור ממושכות, קפואות, בהמיות על שלוש ‘גאלֶטות’ (צנימים), על מקצת מאמליגה (דייסת־תירס) או מרק מימי, על מעט נפט למאור, ועל כולם – אותו קור תמידי בחדרי, ביום ובלילה, קור חריף עוקצני, החודר עד למוח העצמות, עם חנמל נודף על הכתלים”.

מנדל אשרוביץ', שנפגש עם פרימן אותו חורף, מצא אותו “לבוש כקבצן, ועצביו כל כך מתוחים, עד שהיה חושש אפילו מפני צלו”¹⁰ באביב 1934 נפגש פרימן עם הסופר יוסף אפאטושו, שבא מארצות־הברית לביקור קצר בברית המועצות. הוא שפך לבו לפני האורח על חורבנה של יהדות רוסיה. “החיים היהודיים, חבר אפאטושו,” אמר פרימן, “הולכים וכלים, ואם בכלָיה עסקינן – אחת היא אם תבוא כמיתת־נשיקה או תוך גסיסה קשה.”¹¹

אולם פרימן לא היה בודד באודיסה. הוא קיים קשרי ידידות וחברה עם חוגי העברים והציונים שפעלו עדיין, אפילו בראשית שנות השלושים, במחתרת. היו אלה ציונים ותיקים וצעירים, מורים עברים וכדומה, שהיו מתאספים מפעם לפעם בדירות פרטיות במַסוה של מסיבות חג ומשפחה. הם קיימו קשרים עם חוגים קרובים להם בפינות אחרות ברוסיה ואף עם ארץ־ישראל. ספרים עבריים הגיעו בדרכים שונות מעבר לגבול ועברו מיד ליד. שיעורים פרטיים לעברית ניתנו לילדיהם של הדבקים בתרבות עמם. בכל אלה לקח פרימן חלק, אם כי מעמדו כסופר עברי המפרסם מפרי עטו בחוץ־לארץ חייב אותו ואת הבאים עמו במגע בזהירות יתירה.

כל אותם הימים לא הפסיק פרימן את קשריו הספרותיים, והיה תובע מפעם לפעם להוציא לאור את החלק השני של ספרו. בקיץ 1933 יצא פרימן לטיול של שבועיִם בספינה “לאורך שפת קרים וקאוקאז”. הדים לטיולו זה נשמעים בסיפור “תרבוכות”, שבא ב"גליונות" בראשית 1934. אותה שנה באה בירחון זה גם הפואימה בפרוזה שלו “מחזיונות בן־כפר אלמוני”. כן הודיע מעל דפי הירחון כי סיים את כתיבת חמשת החלקים של ספרו.¹²

בתמוז תרצ"ד (יוני 1934) ערכה הבולשת המדינית שורת מאסרים בין שרידי הציונים הפעילים בעיר, בין הנאסרים היה גם פרימן. הוא שוחרר כעבור זמן־מה. נראה, שטען להגנתו כי עוסק הוא בספרוּת יפה ואין לו כל קשר עם פעילות פוליטית.

באופק נראו ימים יפים יותר. הוצאת שטיבל החליטה לחדש את הוצאת הרומן ועריכת החלק השני נמסרה לידידו של פרימן, אברהם קריב, שעלה ארצה בימים ההם. בסוף 1935 יצא לאור החלק השני של “1919”. הפעם היה להופעתו הד בין הקוראים בארץ.

באותה שנה (תרצ"ה) החליט חבר־השופטים, שמוּנה לחלק את “פרס ביאליק” מטעם עירית תל אביב, לזכות בפרס זה את אברהם פרימן, על ספרו “1919”. השופטים היו ש. טשרניחובסקי, יעקב כהן וא. א. קבק.

אולם במהרה הקיץ הקץ על תקוותיו של הסופר. באוגוסט 1936 נאסר מחדש. הוא נאשם בקשרים עם ציונים ברוסיה ומחוצה לה, וגורש לקאמישלוב,¹³ מעֵבר להרי אוראל, מזרחית לסברדלובסק. בעיר נידחת זו ישב פרימן כעשר שנים.

בשנת 1946 הותר לו לחזור לאוקראינה. שבור ורצוץ, בודד ועזוב חזר פרימן לדרום־רוסיה, בלי שידע היכן יקבע את מושבו. בטרוסטינץ לא נותר איש מקרוביו, באודיסה שוב לא היה לו מַכּר ומוֹדע. הוא נסע לעיר אוֹסִיפֶּנקוֹ (בֶּרדיאנסק לשעבר) שעל חוף הים האזובי. שם התגוררה אחותו אלכסנדרה נֶטֶס, מורה בבית־ספר אוקראיני. באוסיפנקו מצא פרימן משרה באחד המוסדות הממשלתיים.

כעבור זמן מה הכיר פרימן את המדריכה בועד המקומי של המפלגה הקומוניסטית, אוסיה רובינצ’וק, ונשא אותה לאשה. במהרה התברר לו כי הבדלי־ההשקפות בינו לבין אשתו, חברת המפלגה הקומוניסטית, אינם מסייעים לשלום־בית. הוא הרגיש עצמו כזר בדירתה. עיקר נחמתו היו השעות שבילה בבית אחותו, בחברת ילדיה, וכן ילדיו של אחיו הבכור, שהיו באים לבקרו ממוסקבה. הוא חיפש דרכים לקשור קשרים עם חוץ־לארץ ולהמשיך במשלוח כתביו, אולם התנאים ששררו ברוסיה בימים ההם, ימי סטאלין האחרונים, מנעו קשר זה. בריאותו התרופפה ובאו עליו התקפות של מחלת־עצבים. ב־1953 לקה בשטף־דם במוח. חדשים מספר שכב בבית־החולים בעיר־המחוז זאפורוז’יה, אולם מצבו לא השתפר. הוא נפטר בדצמבר 1953, בבית אשתו, והובא לקברות בעיר אוסיפנקו.

אברהם פרימן יישאר בספרותנו כבעל ספר אחד, רומן שלא נשלם. בספר זה “1919”, שאף פרימן להעמיד מצבת־זכרון לשואה שפקדה את יהדות אוקראינה בשנות מלחמת האזרחים 1918–1921. כוונתו היתה לחשוף את גורמי השואה ולשם כך ריכז את ראייתו בפינה אחת – בעיירה הדמיונית פֶרֶגונובקה שעל נהר בוג ובכפרים הסובבים אותה.

פרימן תיאר באובייקטיביות את בן־הכפר האוקראיני על כל פראותו ויצריו, את יניקתו ממסורת ההיידאמאקים, שאליה נצטרפו נסיונותיו בשדות־הקרב של מלחמת־העולם הראשונה. ביד אמן תואר הכפר האוקראיני, על השדות והיערות המקיפים אותו, ובו קומץ היהודים הכפריים, המעורים לכאורה בין הגויים שכניהם ומוּקאים מן הכפר עם ראשית האנדרלמוסיה במדינה. רק פה ושם מתגלים ניצני אינטליגנציה אוקראינית המבינה כי דרך הפרעות ביהודים מכתימה את התנועה הלאומית של עמים ומוליכה אותה לאבדון (אַרטיוֹם).

לעומת ים הכפרים האוקראיניים ניצבת העיירה היהודית בדלותה החמרית והרוחנית. בית־המדרש הישן התמוטט, ונציגיו האחרונים סובבים בין בני־זמנם כרוחות־רפאים (ר' ניסן הדיין). נשארו השוק, הסחר־מכר, הסרסרות והספסרות, ועמהם – ההתכתשות המפלגתית העקרה.

עסקני ה"בונד" הותיקים מופיעים בכל צמצום אָפקם ומיעוט השגותיהם; לא טובים מהם נושאי דגל התנועה הציונית על המלל שהם משפיעים על הקהל הצמא לדבר הגאולה. אולם בשני המחנות גם יחד מתגלים כוחות חדשים: מצד אחד, הבולשביק ווֹלקא, שאינו רוצה להתחשב בגורלם של היהודים (“לדידי אין יהודים וגויים… לדידי יש רבולוציה וקונטר־רבולוציה”) ומאמין באמונה עיורת בפועלים האוקראיניים העובדים בבית־החרושת לסוכר הסמוך לעיירה; ומצד שני, שמואל ואחיו ברילי, מבשרי התנועה החלוצית הקוראת לעם “להשליך אחרי גווֹ את ארץ־הנכר שכולה שותתת דם” ומשתדלת להקים “ביל”ו המוני".

לצדם של כל אלה – יהודים של יום־יום: חנוָנים, ספסרים, עגלונים, בעלי־מלאכה דלים וגם אנשי “העולם התחתון”.

ובמרכז הספר – “ההגנה העצמית” בהנהגתו של שלמה (סולומון) סטופאשקובר, בן כפר שאינו מוצא את מקומו לא בין הגויים שבקרבם גדל, ולא בין בני העיירה היהודית, שאליה נקלע בתוקף המאורעות; אולם בגבור הסכנה הופך הוא למנהיגה ולמצילה של העיירה. וכאשר מגיעים המים עד נפש מופיעה ההגנה העצמית כמוצא יחיד, לא רק לשמור על הרכוש ועל הנפש אלא גם להציל את כבודם של היהודים בים השנאה המקיף אותם מכל העברים. הציוני שמואל, אף הוא אחד מאנשי ההגנה העצמית, מהרהר בענין זה. “ופתאום”, כותב פרימן, “הוא הבין דבר־מה – הבין כל כך ברור. הוא הבין שאם גם העיירה כולה תיחבא בימים הקרובים במחבואיה, או תעשה לה דייק של שטרות כסף ורובלים, או תפקיר את גוָה למַכּים, ורק צעירים מספר ממנה, או גם עשרה ולוּ גם שמונה, יתקוממו וישיבו על אגרוף באגרוף – ולחרפה ההיסטורית יושם קץ”.

בשנים שבאו לאחר שנת הדמים 1919 החל הפוגרום ה"יבש" והמתמיד בתרבות העברית. הכוחות שיצאו לדכא את היצירה העברית החפשית היו חזקים עד מאוד. הם נעזרו בבוגדים מבית, באנשי ה"יֶבסקציה", השתמשו בלחץ כלכלי וניצלו את כוח הזרוע של שלטון עם זר.

יהדות רוסיה בכללותה לא עמדה בפוגרום זה; תוך זמן קצר התמוטטה תרבותה העצמית, הדתית והחילונית גם יחד. אולם נמצאו קבוצות בודדות ויחידים שלא נכנעו והמשיכו במאבק חסר התקוה – עד שנפלו. אחד הגיבורים הבודדים הללו היה אברהם פרימן.

יהודה סלוצקי

היא עשתה דרכה אל הנמל. הפכה פעם בפעם את ראשה לאחוריה, מצאה את עצמה פתאום נוכח תחנת- הטראם,¹ פילגה בחפזון את המרצפת, התנשמה. להט-חום השמש, שמשוֹ של חודש אב, הכביד עליה את התנועה. הצֵרה פעם בפעם את מבטיה כלפי חלל הרחוב הבוער, נתהלכה בקדחתנות לכאן ולכאן, השמיטה מה, כעבור דקות מספר, את מגבעתה החדשה, רחבת-התיתוֹרה, על מצחה ותסוב להמשיך את דרכה הלאה.

ושוב לא הפכה את ראשה לאחוריה. החפיזה צעדיה. כמעט רצה. מפרימוס, מפיח, משברי-כלים. מחוּלי-חולין. מגרוע מזה: מבעלה הקֵרֵח עם תותבות-הכסף שלו, מתוֹרים מורגזים ומיוזעים בתוך דלקות הימים, מתחנוני-עניים ומפזמוני-זַמָרים, שגם הם היו נשמעים לה, מתוך צפיפות החצר החרֵרה, כתחנונים. ברחה והתוְתה לה דרך חדשה כאחד: אליו ואל הים. שניהם נלחמו זה עם זה על נשמתה. שניהם מדדוּ עצמם לפניה, נתעצמו, נתאבקו יחד. פעם גבר קולו המֵלוֹדיי ופעם קול תרבוֹכוֹת מים רבים. דמותו הצוחקה ושוֹא משברים מקציפים עלו וגאו ורכבו, זרוּחי-שמש, זה על גבו של זה חליפות. והנה נתפשׂקוּ זרועותיו החסונות מרחוק לעומתה, אבל עד שהן בכך – גלים אחרי גלים ממהרים ובאים ומלטפים עליזות את רגליה המיוחפות…

ננערה כאילו נגעו הגלים הפעם בעצם רגליה ממש. מצאה את עצמה לפני השפֵלה המוליכה אל הנמל. הדרך ירט לנגדה. מתוך געש הגלים שהשתצפו פתאום מקרוב לה, לגמרי מקרוב, נתפשׂקו רגע זרועותיו השזופות שנטפו רסיסי פז: “לחבק את רגליך אך פעם… כגלים הללו… ליותר מזה אינני כדאי…” והיא הרתיעה מעדנות, דחתה אותו אגב סילוקי-דברים, מאותם שהסדירה לעצמה, מתוך טירופי-לב קשים, בליל-הנדודים האחרון, לא נתנה לו לעבור את גבול הנאות…

צפירה מעובבה וחדטוֹנית הפתיעתָה. מצאה את עצמה על הרחבה שלפני הנמל. לבה נתפעם בחזקה וחוט דמיונותיה נפסק. מחתה את זיעת פניה במטפחתה המבושׂמה, הטיבה את המגבעת על ראשה. קול פירוק וטיעון ודרדורי עגלות מבורזלות החרישו את אזניה והחום המעובב שהיה מהול בריח נפט רותח הכביד על הנשימה. הביטה בוחנת בעוברים-ושבים, בנַטָלים המיוזעים והמפוחמים. אין איש מהם יודע דבר… לפני היפרדם נשָׁקָהּ… מנשיקות תותבותיו… מאותן הנשיקות המאבדות את כוחן בדרך אל בשרה… מעין מישוּש-שפתים בפפירוסה כבויה… הה! מאה מיתות חטופות ולא מיתה ארוכה בידי שיתוק אִטי זה…

הצֵרה את מבטה נִכחה. הספינה החדשה חגגה את רעננות צבעיה מתוך האפרורית שמסביב. הדמויות שהתנועעו על גזוזטרותיה היו שונות-צבעים. גם הן חגגו דבר-מה. את דבר היותן עליונות על הדמויות שנצפפו בקרבת הספינה מלמטה… התדפק הרהור: תמיד היתה בין התחתונים. בין שבויי-היבּשה שמנת חלקם הוא רק מבטים של קנאה ושל געגועים וגם נשיקות אויריות כלפי מעלה כלפי המאושרים המפליגים אל איזה מרחקים מופלאים… והנה שׂיחקה השעה גם לה… זוהי הרגשה חדשה… צריך לעמוד על טעמה…

הכניסה את ההרהור. שמרה עליו עד מחצית הסולם. נחרדה והעפילה לעלות בשליבותיו מתוך תנועות מטולטלות מעלה-מעלה. הלה התנדנד כמחַשב להתמוטט. חשה מפלט אליו, אל הבדידות שבפניו. הוא לחש לה: “הכל נסדר… מזוַדתך כאן, בתא…” “איזו מזוָדה?..” הביטה למטה בעינים שאינן רואות. אור החולצה שלו, הלבנה, הבהיק במלוא כל העולם. המזוָדה… כן… לחיצת ידו היתה משפחתית ביותר… צריכה היתה להוציאה תוך כדי כך… אך מה זה נהיה?.. סולם-המעלות, שזה רק עלתה בו, מדרדר ועולה למעלה. ניענעו ידים, כובעים, מטפחות… הנה אותם הפנים המיוזעים, מעוּני-השרב, העינים המתמצמצות כלפי מעלה כמוּכות-סַנוורים… היא איננה בתוכם שוב… נשיקות אויריות… צרור-פרחים מושלך למעלה… הכל לספינה… למאושרים… צרור-הפרחים החטיא את המטרה ונפל… לתוך המים?.. כן… הנהו צף… האומנם כבר זעה הספינה?.. רצועת המים מתרחבת… הכרך… צפיפות זעפנית, קודרה… זרוּית אבק ופיח… לכאורה יש עדיין להזניק מכאן סילוני-מים אדירים ולהדיחה ולרעננה ואולם למי זה יתחמד לטפל בזה?..

נשרכה אחריו, לאורך הגזוזטרה. אור החולצה שלו ושטחי מים מתנוצצים הסתובבו אהדדי. קלט אותם תא קטן שבמחלקה הראשונה. אורו עיני האשה שבה מהצחצוח והקומפורט שבתא. ותיכף לכך נתפעם הלב לקראת החג המדומדם שידע לתפוס מקום לעצמו ביִקרת-פינות זו, להשתפר ולהתעדן מזיו כבודה… העבירה מבט על סביבה. שני דרגשים מצוּפּי-ניקל ומוּצעי-לבנים תלויים בצד הכותל, זה ממעל לחברו, הביאוה פתאום במבוכה… כיצד זה תסתדר כאן?.. ואיך זה תישן במחיצתו?.. הצליפה מבט עליו. לא השגיח בה. התחיל מתפשט את החולצה שלו… איך הוא מֵעֵז בנוכחותה?.. הסֵבה עיניה אל הצוהר… תרבוכות ונגוהות עלו וגאו והלכו קוממיות אליה, אל תוך התא. עוד מעט וישטפוה…

יצאה בחפזון אל הגזוזטרה. העמיקה להביט כלפי אותו עֵבר שמשם, כפי שנראה לה, נותקה הספינה. היבָּשה כבר לא נראתה. מה הוא עושה שם עתה?.. את הפרימוס אל נכון יעשה… מדוע לא בא אל הנמל?.. היא החזירה לו נשיקה… נשיקה תותבתית… הוא המית בה את האשה… שאפה שאיפות עמוקות מהאויר הרענן-חם שהיה קופח על פניה. לא ציננו ולא עודדו. גלי רותחין כמו ההבילו על פניה, נמהלו בריח חמדת בשרו השזופה, שעדיין ריפרפה לפני העינים, סיחררו את הראש. הסתכלה: אמנם פעפועי-רותחין מהבהבים. כאילו היה כל השטח הימי הלזה מתבשל ומבעבע בתוך קלחת ענקית. פתאום וכל השטח עלה וצף לכל מלוא העין ותוך כדי כך חזר בו והתחיל יורד ירידות-ירידות מטה, ירידות כבירות-הדרגיות שכמו הלכו דרך גופה, מלמטה למעלה, התהומה… כמו ריח תותבות עמד פתאום להיפרץ מגרונה ורגש של תיעוב, קרוב לגועל-נפש, תקפה… נשמט הקרקע, נאבדה לעצמה, נתאחזה במעקה… סגרה עיניה… סילונות של אש וסילונות של מים קמו ועלו והלכו עליה… נחרדה והרתיעה לאחוריה מתרפקת על מוצקיות גופו, על הדרגש מצוּפּה-הניקל העליון… איזוהי הדרך לשם?.. תא מספר ארבע-עשר?..

תרבוכות של אש ותרבוכות של מים הלכו אחריה. חשה מפלט אליו, הליטה את פניה בחזוֹ הלוהט, מסרה עצמה למכבשי זרועותיו החסונות. “עליך חלמתי כל ימי…” חזו היה רחב כים ומסַמא כשמש… האומנם אין עין רואה ואין אוזן שומעת?.. “נשכני ככה, ככה בברזל שיניך… חנקני למוות במלחצי ידיך…” מי זה הוריד את התריס על-פני הצוהר?.. תרבוכות של אש ותרבוכות של מים חדרו דרך פּצימֵי התריס נכנסו לתוך התא, לתוך בשרם ודמם… תהום פתחה עליה פיה, חזוֹ – תהום חמדה. וגם מכבשי ידיו – תהום. שרירי זרועותיו המלאים התפתלו כנחשולים צורבים. שני יַמים רותחים שהיו לאחד. שתי סטיכיות שורפות. הכל רותח. הכל לוט חום ולהט וערפל. הכל בוער באש.

נשכה את בשרו המלהט. אושר לא מובע נשתפך בכל יצורי גוָה. קריאות-ושמות שהיו כמוסים במעמקי-הנפש, במעבה-ישותה, שפיה ללבה לא גילה, שצרבו תמיד שפתיה כגחלים, נפרצו ועלו מאליהם, כמו בחום של קדחת, כמתוך הזיה, היו לשפת נפשה היסודית, הראשונית. התגוללו אי-שם במרחק, בין פיח ופרימוס ושברי-כלים רתיעות של חן, סילוקי-דברים והיסוסי-מַגָעים של ראשית התקרבות…

אחר-כך, כעבור שעתיִם, נרעדה מצלצולי-פעמון עמומים. קראו לארוחת-הערב, החליפה את שמלתה לאור החשמל שהודלק על-ידו רחצה בשקדנות את פניה ואת צוארה כדי לטשטש את עקבות נשיקותיו-נשיכותיו, פיזרה עליהם פוך לבן, עשתה את תסרוקתה שנפרעה ביותר. נשרכה אחריו מתוך אי-מנוחה, על גבי השטיח הרך שמא תיתקל באיזה מַכּר. הקומפורט שבמסעדה הפתיע. הוא דרש כרטיס-תבשילים,² עיין ברצינות, רצה להתיעץ עמָדה והיא הביטה אליו התמהון. איננה רעבה כלל וכלל. רק לשתות היא רוצה, לשתות, לשתות. הרימה פעם בפעם את מבטה גנוּבות. איש מכל האנשים לא שׂם לבו אליה. לבושי-נקיים ומרוחצים נראו לה כולם בתפארת אנשים. עיניהם של איזה זוגות הפיקו עגבנות. אחדים מהם שכבר גמרו אכילתם קמו ונפרשו חרש עם סודם אל התאים… התרפקה עליהם. הה! יורדי-הים, הם ראו את האהבה בתפארתה! האהבה שם, על היבּשה, המיוזעה והמאובקה, כמה קלוקלת היא לעומת לעומת האהבה כאן, על-פני המים, מקור וראשית כל נקיון וכל טוהר, זו המבושמה תמיד מרעננות דָכיָם, מזוקקה כסילונות של אש וסילונות של מים, מנושבות מרוחות פרועים, מרוננות מתרבוכות שאינן פוסקות כמעט לא ביום ולא בלילה זו האהבה החפשית, בת-גלים!..

הקיצה עם בוקר וניגון בפיה. הוא נמשך מתוך דמדומי חלומה, הבקיע מנבכי הנוער, מאביב עולמה, התנגן בקצב עם תרבוכות הים, עם תרבוכות דמה בה. קפצה על בהונות רגליה, התלבשה איך-שהוא ויצאה בחשאי. יישן לו. העבירה מבט על האנשים שישבו וגם עמדו על-פני הגזוזטרה. תיתי להם שכולם כאחד נתונים להרהוריהם, לשיחותיהם, להסתכלות בים. איש מהם לא שׂם אליה לב. דמדומי הרים לוּטים באדי-תכלת. אחד מהם הסתמן ביותר. מדוע?.. מאחוריו שמים אדמדמים ושפע של נגוהות וקוים וכתמים. רצתה לעמוד על פשר הדבר ובו בכהרף עין ביצבץ קצה השמש. שרשרת גדולה של זהב הוטלה ממרום אל הספינה, אליה. לא! זאת לא היתה שרשרת-זהב אחת רצופה. אלא חוליות בודדות שכל יותר שהשמש התרוממה נעשו ארוכות, התחברו יחד… לא! דומה יותר למין מחרוזת של דגי-פז ארוכה המשתכשכים בשורה מותאמה… לא! מיני בהקים של כספית…

נתמלאה השתוממות, ניטל הניגון מפיה. ביקשה למצוא שֵׁם, ביטוי של הגדרה או השוָאה בלשונה, בלשון בני-אדם, ולא מצאה. הדבר העסיק, גירה. היא תמצא ויהיה מה! עלתה במעלות הסולם הקטן המוביל אל הסיפון התיכוני, סיפון הסירות, ומשם הגגה. רוּח קלה טפחה על פניה, הרעידה את תלתלי שערותיה. הביטה בפחד למטה. השרשרת התרחבה, השתצפה, היתה כנחל זורם של נגוהות. הרחיבה את עיניה. מאפסי-ים רצו, אל נחל הנגוהות, גלים, פיותיהם, זעיר פה זעיר שם, הלבינו קצף ותוך כדי ריצה הוצתו, אַדוָה של נגוהות התפשטה לכל מלוא העין… היא מצאה! שטחים זרוּעי נגוהות כקרעי זהב… לא, כבדוֹלחים זרוחים… לא, כדגים בדָלחיים משתכשכים… לא! לא! כטַסִיוֹת של כסף מרפרפות. ככפתוריות של כסף – שוב כסף? – ככפתוריות-צדופות זרוחות על פני גלימה תכולה ענקית… כאחלמות מבצבצות… כהבהובי אש לבנה על-גבי אש כהה… כנדנדות שזורות-זוהר בשביל רוחות קלילים… נדד אחד וחלף!.. כמראשותי כסף מרוטט – שוב כסף! – בשביל רוחות… שוב רוחות – לא! לא! לא!..

צנחה שיכורת מרחב ורוחות על הכורסה הקלועה מקש והמתנודדת שעמדה על-ידה. הפכה וחזרה וביקשה בלבה הגדרה הולמת, ניצחת. מצאה ופסלה ושוב מצאה ושוב פסלה. לא היה המשל דומה לנמשל. צרור הסממנים שהביאה עמה משם, מהיבּשה, היה דל ועלוב יותר מדי. שוב זהב ושוב כסף ושוב בדולח ושוב צדופת… מה היו כל אותם הדוממים לעומת היופי החי הלזה, החי, החי…

ניטלטלה, מוכשפה וחולמת, בין חזו השזוף שהיה עדיין רחב מאוד ובין שטחי-ים מופלאים. לֵאוּת מתוקה חילחלה בכל אבריה. היא אהובה, חבוקה ומנושקה. התכנסה תינוקית בתוך עצמה. רוחות פרטו על נחירי חטמה, השתטפו וניגנו באזניה, השתעשעו בפרעות תלתליה, נסכו עליה תנומה קלה. עיניה הוּצרוּ. הנגוהות עוד ריפרפו. מי-שהוא קלילי ועדיני מאוד אשר קורץ מחומר אשר לא ביבּשה, מחוטים כוכביים ממטאורים, מוּלט בטלית טווּית-פז, פסע פסיעות-תעופות על-פני בהקים מתמצמצים… “לא…” לחשו שפתיה – “פז… שוב פז… מהיבּשה… מהאדמה… גס מאוד… לא הא… לא הא!..”

הרגישה מגע של אצבעות במפרקתה. רטט עבר את בשרה ומבלי פקוח את עיניה שירבבה את ראשה מעט לאחוריה, הרימה קצת את גבה כדי שידו תחדור יותר עמוק אל מתחת לחולצתה ותלטפנה רכות כרוח…

“אם מיליוני בני-אדם,” לחשה פתאום תינוקית, “יתאחדו יחד לאמור: לכו ונלכה וניצור דבר-מה דומה לזה… לכל זה,” הזקירה מה את סנטרה כלפי המרחק, “הלא כצחוק יהיו בעיני… בעיניהם עצמם…”

הוא החריש. הסֵבה את פניה אליו במבוכה. “ים,” נענה הוא, “כמה משונה הדבר שבני-אדם לא מצאו שֵׁם יותר מורכב משֵׁם זה בעל שתי האותיות. ארבע אותיות לזבוב. חמש לעכביש. שש אותיות מצלצלות לקיקיון ולזה הים… ריבוא רבבות גונים וצלילים… מתבקשת מלה רבת-צלילים… סימפוניה…” מבטה הביע לו הכרת-תודה.

“סבסטופול…”

“הספינה תעגון?..”

“במשך שעתים… לראות את הפַּנוֹרַמה הידועה נרד… הלא סיפרתי לך באותו בוקר… על שפת הים…”

הלכו בחפזון. הוא לחוד והיא לחוד. שקוּית רוחות-ים ועייפת אהבה ואור צעדה בכשלון. לא ראתה כמעט כלום. הכל היה מוכהה ומעומם כמו אחרי הבטה ממושכה בפני החמה. הכל היה מוגהה מנגוהות הים ומחמדת גברותו השזופה. צמאון עינה אותה. עמדה מפעם לפעם, מחזרת בעיניה אחרי מי-סֶלְטֶר. הוא זירז אותה. הזמן קצר. בגן המוביל אל הפנורמה תשתה לרוָיה. והנה הגן. שברה את צמאונה. נדחקה בתוך הקהל דרך איזה פרוזדורים ונרתעה. לא פיללה לכך. מלחמת קרים בשנת 1855. התמונה הענקית ביצבצה כמו חיה מתוך אדים כחלחלים. עיניה נתרחבו. נשענה אל שכמו. שדות-קטל, פלוגות של חילות, תימרות עשן, כלי-תותח, תיגרות… ומשוּנה הדבר! לא עוררו בה הדברים לא בעָתָה ולא רחמים. לא צוּיר בדמיונה אף רגע שידי-אדם חוללו זאת. היה כאן המשך מהיָם. מהמראות ומהצבעים שאין להם דמיון וחקר ובעיקר מהגרנדיוזיות שאין להקיף, ושאין בה תפיסת-עין כלל, שמאצלה היא באה. גצי-האש הניתזים מנֵרוֹת-המצוָה המודלקים על-פני הבד מהבהבים כנגוהות הים… עוד מעט ויתבזקו וישתצפו ויהיו לנחל זורם של נגוהות… גם הקהל המתדחק כאן הוא משם… מן הספינה… הסַבָּר הסביר: “השעה – לפנות בוקר… הנה מנגד גנרל אחד ועל-ידו שני אופיצרים… שומר-ראשו מאחוריו… פי הגנרל מפיקים עצבות עמוקה… הצרפתים התפרצו מנגד… תקעו נס… הכרעה לטובתם…”

היא משכה אותו אחריה, המלים פגעו, גרעו מהגרנדיוזיות. הסַבּר הוא אדם מן הצד. מן היבּשה. הספינה עדיין מפליגה, הוא על-ידה ומראות גדולים מתגוללים לפניהם… ואולם הדברים חתכו בעקשנות והלכו: “הממלכה הצארית שאפה להרים על-ידי תמונה גרנדיוזית זו את הרגש הפטריוטי בעם והשיגה את ההיפך… הרימה את הרגש הרבולוציוני… שוב הסתכלו האנשים וראו כיצד מאבדת הדינַסטיה הרומַנוֹבית את העם על חינם במלחמות שאין להן טעם… הנה מתגולל אחד כולו מוצף דם… בודד, נעזב… גם הכומר אינו ניגש אליו…” עיניה כמו נפקחו פתאום… ביצבצו מחזות מלאי אימה ויסורים… זה היה חדש… נשארה מצומדה אל מקומה… הסַבּר והקהל הרחיקו והלכו והיא עדיין עמדה… הנה אשה מַשקה איזה חייל מן הדלי אשר בקצה אסלהּ… הוא שותה צִחֵה צמא… נלפת אל הדלי… נשקע בו, נתלכד עמו, כל אבריו שותים… כולו שתיה…

הוא משָׁכָה בכוח: “אל הספינה… נאחר.” נשרכה אחריו מדוכאה. הוא זירז בה: “נאחר אל הספינה…” נזדרזה ואצה אחריו. להט-החום הבלתי מזוג ברוחות הכביד עליה את התנועה המהירה. הרגישה פתאום שהיא בורחת. ממי? ממה?.. מהעוברים-ושבים המטופלים ומעוסקים, מעגלות-הטראם, מחילות, ממלחמות, מהכרך, מהיבּשה… היבּשה היא כבר ניטשטשה בדמיונה, נתמזמזה עליה ועכשיו התחילה קמה לתחיה… מתי זה היה?.. צפירה עבה וחדטונית הפתיעתה נעימות… כקול מבשר… כזו שקראה לה משם, מהיבשה…

נטפלה תשושת-אונים אל התא. נכרכה על צוארו, הליטה פניה בחזו. הכהיון שבתא לטף את עיניה הסולדות, מי-בושם וריח גברותו השזופה השיבו את הרוח, מכבשי ידיו כבשו-חבשו את גופה ותרבוכות הים שנכנסו שוב דרך פצימֵי התריס הוצתו באש… היא שוב בזרועותו. חלום-הפלאים לא נפסק. זה לא היה תא מספר ארבעה-עשר. תא אחד ויחיד בכל העולם. עד בואם לכאן לא התאכסנו בו אנשים, גבר ואשה לא התחבקו, לא התנשקו בו עד בואם ואחריהם לא יבואו. חטיבה מיוחדת שנוצרה במיוחד בשבילם, עם אהבתם נולדה ועם אהבתם תינוֹן לעד.

ושוב הקיצה עם בוקר. הפעם בלי ניגון. הקיצה ממנו, מסערת דמיה הבוערים, מעצמָה… כמו התפכחה. החום שבתא העיק על הנשימה מאחורי הדלת, בעד חריר המנעול, היו מציצים איזה אנשים שעברו לכאן ולכאן. ניגשו על בהונות רגליהם והציצו. וגם דרך פצימי התריס הציצו אנשים… סודה נתגלה. תקעה בחפזון את רגליה בנעלי-החדר ופתחה את הדלת בבת-אחת. בפרוזדור לא היה איש. מי-שהוא ישב מנמנם על הספסל אשר תחת צוהר תאה. הביטה בו בשים-לב. הוא נימנם כשראשו שוקע מפעם לפעם לפניו. עברה את הגזוזטרה הארוכה, עלתה על הסיפון התיכוני ומשם הגגה… מי הוא האיש שהשאירה ישן על-גבי הדרגש?.. ומה עושה הוא שם?.. עושה את הפרימוס… כמעט יום ביומו הוא מתקלקל ומקטר… צנחה על הכורסה המתנודדת ושאפה שאיפות עמוקות מן הרוחות על מנת להתפכח לגמרי, להלום את הדברים הנעשים עמה… הפליגה את מבטה למרחוק וביקשה באי-מנוחה את היבּשה, את הישוב… אבל הללו לא היו כבר… דימדמו הרים שוממים מכוסים באֵדי-תכלת כבוילאות כהים… הפכחון פג עד מהרה ושוב נוסך שכרון עליה. רוחות לא ציננו אלא השקוה ממשרת מלח וגפרית… “יבּשה, איֵיך?..” רצתה להיזכר בה והיא נתמזמזה עליה, דמדומי-תנומה תקפוה. לא אדי-תכלת עילפו את היבּשה אלא תימרות עשן. היבּשה מתעשנת. נשרף עבָרה ועתיד כבר אין לה שם. לַבּת-אש נפלה ממרומי העולם ושרפה את כל היקום ויחד עמו גם את עולמה. הנה שם במרחק שממה… אין תבואות ואין אילנות ואין צפור מַכניפה ואין בהמה גוֹעה. אפסו החיים. נקודה אחת שוקעת באין-סוף של תרבוכות ונגוהות. כל אותם החילות עם הגנרלים והאופיצרים מתו, תמו הכרכים, עגלות-הטראם ועמהם יחד גם הפרימוס והמטבח ושברי-הכלים עלו על המוקד. וגם היסורים ואימות-המוות תמו. הנה פקעות קיטור, תימרות עשן… סדום ועמורה… הכל היה למאכולת אש… החיים יתחילו מבראשית… מספינה זו… מן התא מספר ארבעה-עשר… משניהם…

הרגישה בו. הפנתה את ראשה אליו. פניו כמו חוּדשוּ, שוּנוּ, לא יכלה להלום. הוא לא הביע אמש את הרהוריו עד גמירא. רוצה הוא לשוב אל השיחה שנפסקה ביניהם. רוצה הוא לאמור שחיי-הנישואין מתפרנסים מן הפירודים וההפסקות… כלומר: סדר החיים החדש הוציא את האשה לעצמאות גמורה… סופם של חיי-הנשואין שישתנו תכלית שינוי… ואשר לחיי-הנישואין הנמשכים מקודם אין יפה להם מפירודים והפסקות… צריך לקרוע בהם חלונות, להכניס אויר מן החוץ… אחרת ייחָנקו שניהם…

ונצטחק. לא ירדה לסוף רעיונו. לשונו הנמלצה והבדיחה שבפניו צרמו את נפשה, נקפו איזה מקום כאוב.

“ומה אם הם אוהבים זה את זה?..” שאלה בקול נפוּל ותוך כדי כך נתחרטה על שאלתה.

“אם הם אוהבים…” נצטחק במלוא פיו. ודבריה נסתתמו.

ושוב ירדו. בטוּאפְּסֶה. הוא הזמינהּ לנטות עמו אל העֵבר הימני. שם פארק יפה והיא עמדה ללא זיע. בקעה קטנה ונרפשה מעוטרת ברקנים וגידולי-בר עיכבה אותה. הסתכלה: שלולית מזוהמה קולחת בתוכה. קרקור-צפרדע הגיע אל אזנה פתאום. מהיכן לטוּאפסה אשר בקאוקאז בקעה נרפשה זו עם ירוקה וצפרדע? והנה עוד אחת העונה לעומתה. כמו שם, בגיטו, בעיירה ששם גדלה. עצב ללא פתרון תקָפה. הקרקורים הטילו זרם של געגועים בנפשה. חפץ אדיר קפץ עליה להתפלש כאן, בין גידולי-בר וברקנים אלה, לסגור את העינים ולפקוח אותן על עלמה אוקראינית יורדה בהר, שני דליים באסל שעל שכמה וזמר עצוב, מאוד עצוב, בפיה… נשרכה אחריו אל הפארק… להיכן הלכו נעוריה?.. כשתחזור אל התא תלבש את שמלתה השחורה שמלת קריפ-די-שין…

“איזה יום למספר השבוע היום?”

“ששי למספר השבוע.”

“ששי בשבת… ערב-שבת…”

נתהלכה על-ידו והביטה בעינים שאינן רואות. נדמה לה משום-מה ששׂוּמה עליה לברך על הנרות לכשתחזור אל הלשכה. כן. כמו אמה תכבוש גם היא את פניה בכפות ידיה ותתפרץ בבכי… אמה היתה פורצת בבכי והיא – לעולם לא… איך מתקשרים משונות הדברים בלבה… מהאי גיסא חופש-דעות גמור מאידך גיסא אדיקוּת… אמא עדינה, מה היתה אומרת לוּ ראתה בכך…

אחר-כך, כשחזרו אל התא, נשקעה בפינת הדרגש העליון ולא ירדה משם. גם כשצילצלו לארוחת-הערב. טיפס והפציר בה בכל לשון של חיבה, לטף אותה רכות והיא נענתה לו וירדה בכשלון. השקיף לה הראי את רוע פניה – מה טובו תמול ושלשום! – וחזרה בדעתה. לא תלך אל המסעדה. איננה רעבה. היא רק צמאה מאוד. לוּ נזדמנה לה אותה אשה נדיבה עם דליי המים באסלהּ היתה מצטמדת בפיה אל אחד מהם כמו אותו חייל… הביטה שוב בראי. תפסה את הפרופיל שלו כשהתכונן לצאת מן התא. כמה רחוק וזר! נזכרה האיך נצטחק, אחרי שהטיף לפירודים והפסקות בחיי-הנישואין, ונרתעה בתוך עצמה. האיך זה העֵז… זהו ווּלגרי מצדו מאוד… רצה להמתיק לה את נפילתה… לא. זהו פשוט התעללות…

שב עם כבוּדה של קונסֶרבים,³ לחם-סולת, ביצי-דגים, גבינה ירקות ובקבוק מי-סודה. נשָׁקה במצחה. הכל להנאתה ולכבודה. כאן בתא יסעדו את לבם. הביט בה כממתין להכרת-תודה. גם זה היה ווּלגרי מאוד. במשך רגעים ספורים קנה את כל הכבוּדה הלזו, התפאר הוא, בורר בינתים מן הירקות, כל חפץ לבה יתן – גמר הוא מבודחות ממלוא לוגמותיו.

ליד הצוהר עמדה צוענית צעירה וילדה בזרועותיה. “חתיכת לחם, בעלת-בית יפה.” “אין,” נענתה היא בהתבהלה מפני הפנים החדשות שנדחקו במפתיע לתוך מחיצתם. “תן, גבר יפה,” לא סרה הצוענית. “אני יודעת לנַחֵש. אתה תאריך ימים.”

נצטחק. בצע פרוסות מכיכר-הלחם ומהגבינה והושיט לה. נתנה לילדתה ולא סרה מאצל הצוהר. “אותך אוהבים אנשים על טוב מזגך, בעלת-הבית יפה,” פייסה היא, “ואַת סובלת מתכוּנתך זו.” “מנַין לך זאת?” נזדעפה וראתה פתאום שפניה של הצוענית יפים. “ואולם,” הוסיפה הצוענית, “חייך אינם עולים יפה… ניאֶ קלֶיֶטסיאַ…”⁴

נפתעה מפני האמת המרה. “חוש נבואי יש לה לאשה.” נתפחדה פתאום שמא תפענח צפונותיה. “מוטב תנחשי לו, על אהובותיו,” אמרה פתאום מתלוצצת ונתחַיתה מעט. “תן לי, גבר טוב, מעט ביצי-דגים למרוח על הלחם,” נתעזתה הצוענית הצעירה, “יש לך אחת והיא הוגה בך תמיד… אתה תאריך ימים… תן, גבר טוב… וגם אַת, אשה טובה” – קיבלה את הלחם המכוסה בביצי-דגים – “יש אחת הצוררת אותך… חייך אינם מתקשרים יפה… ניאֶ קלֶיֶטסיאַ… ולכשתשובי לביתך…”

הביטה אליו מתוך אבדן-עצות. פניו הפיקו שובע ובדיחה. נדמה לה רגע שהוא רוצה למצוא חן בעיני הצוענית היפה, שהם מחליקים בעיניהם זה אל זו. “נו, רב לנו מנחשיך,” והורידה את התריס בפניה.

מזג לה כוס ממי-הסודה. שתתה בלי רצון. “חייך אינם מתקשרים יפה… ניאֶ קלֶיֶטסיא…” מנין לה זאת? הירהרה היא עצובות והרגישה תוך כך שמדברי הצוענית דימדם לה דבר-מה עוד יותר מכאיב, הרבה יותר מכאיב, אלא שלא יכלה לעמוד עליו בשעתו. “יש לך אחת והיא הוגה בך תמיד…” לא הא… “לכשתשובי לביתך…” כן… כן… מתשומת-עין ראשונה ניכר שהם אינם זוג… מדוע לא ראתה בו הצוענית את בן-זוגה?.. שונים ומשונים הם זה מזו. זרים. כולם רואים אותם כך… גם בטואפסה בעברם בפארק… חייך אינם מתקשרים יפה… כמה היא רגילה להרהר על זה… על חייה שהיו יכולים להיות נאים… ניאֶ קלֶיֶטסיאַ… אפילו הביטוי הוא שלה… רגילה היא בו…

אחר כך, כשיצא מן התא, סגרה את הדלת במפתח. סקרה את עצמה בראי. “ערב-שבת עכשיו,” נזכרה פתאום ולבה נתפעם בה משום-מה. התרחצה מן הכיור, עשתה את תסרוקתה, לבשה את שמלת-המשי הכהה. גם באופן רחיצתה, גם בפשטות תסרקתה, וגם בזה שבחרה בשמלת-משי כהה זו המתרַכסת והלכת עד חצי צוארה, היה דבר משל קבלת-שבת, משל ביתיות צנועה, אלא ששתיהן ריפרפו באיזה תוהו-ובוהו… “ניאֶ קלֶיֶטסיאַ…” הבהיקה פתאום את שיניה הלבנות הצוענית היפה…

ופתאום ועייפות גדולה נפלה עליה. כיבתה את החשמל ועלתה אל הדרגש העליון. נעשה חם עד בלי שאת. הרימה את התריס. הפנתה את פניה כלפי הים ושאפה אויר. מתוך קול התרבוכות עלו ונחבאו חליפות דיבורים בודדים. קולו של אחד מאלה, שישבו ושוחחו על-גבי הספסל שמתחת הצוהר, נראה לה ידוע ביותר. שמעה באזנים שאינן שומעות. עקה גדולה לחצה את לבה. הגיעו צלילי-פסנתר רכים נזלפו על נפשה כגשם-נדבות ופסקו. תרבוכות מונוטוניות הטילו דמדומי-תנומה. רצתה לשוות לנגדה את הנעשה עכשיו בביתה, שם. התהפכה אל צדה. תרבוכות יִשנו כשירת-ערש. התעודדה: הוא יבוא רק לאחר שעה, אבל בחדר כבר מודלק החשמל ושני נרות מצחירים מעל השולחן. אחת אשה לבושת שמלת-משי כהה קבעה אותם זה רק בבזיכי המנורות, כסף מצוחצח; והנה פורשת את ידיה, כנכונה לחבק אותם, מביאתן וכובשת בהן את פניה. היא רוצה להתבכות… מי היא?.. ננערה: היא ראתה זה עתה את עצמה שם כל-כך ברור!.. ומי היא זו השוכבת כאן?.. זרם פלצות חלף פתאום את כל ישותה. היא לא היתה… “חנה! קראה לעצמה וזו לא נענתה מתוכה… “חנה”!” קראה שוב מאוּימה ואבודה לעצמה וזו הוסיפה לעמוד שם, כבוּשת-פנים בכפות-הידים לפני הנרות הדלוּקים, מרוחצה וצנועה וטהורה לפני עצמה, לפני כל העולם… וזו?.. זו ששכבה כאן, ששאלה לה, היתה אחרת, לגמרי אחרת, שפלה, פושעת, טמאה…

“…ומה שמך?..”

“נינה.”

ובכן, נינוטשקה… הגידי לי נינוטשקה, הודי לי, אתמול ליד הפנורמה בסבסטופול החלפנו מבטים זה עם זה… את נענית לי במבטיך פעם בפעם וגם אחר-כך כשנחפזנו אל הספינה… חי נפשי…"

“לך?” שאל קול-עלמה צעיר בצחוק, “לא…”

סלחי לי… אבל, נינוטשקה…"

“בהן-צדקי הקומסומולי… לא ראיתיך…”

“הוא…” “נינוטשקה…” קפצה מעל הדרגש. נחפזה אל הגזוזטרה עמדה קופאת בריחוק כמה צעדים מאחוריהם. תרבוכות הים החרישו את קולם. אולי טעתה? אולי מכּירתו היא?.. חזרה אל התא. הטתה אוזן קשבת. לבה הלם בה בחזקה. היא דיברה על ספרו החדש של לאברניוב. הוא הפסיקהּ פתאום, בלחש. לרגע יעזבנה כאן ותיכף ישוב… נחפזה וקפצה מתוך התא, עברה כמעט במרוצה את הפרוזדור הגדול עד לפני המסעדה שבמחלקה הראשונה ויצאה אל הגזוזטרה. עלתה חיש אל הסיפון התיכוני. תלתה עיניה בתוך הלילה. מסביב לכל מלוא העין לא נראה לא נוגה, לא צל, לא שביב אור. פחד אין-קץ, מין אימה חשכה נפלה עליה. העבירה את מבטה אל התחום המואר מאור החשמל שבקרבת הספינה. חשרת מים שטפה שחורות וחשכות אל עבר הספינה; הם לא הלכו קוממיות אלא הרתיפו אל תחתה, חתרו להפכה על פניה! נתאחזה כל עוד כוחה בה במעקה. תלתה שוב עיניה במרחק. מתוך החשכה הבהיק רק ירֵח דק וחד מאוד ואדמומי כאילו שחט זה עתה צואר חי…

החפיזה צעדיה למטה. “נינוטשקה…” “מי היא?..” לבה טהור עדיין… “בהן-צדקי הקומסומולי…” ככה גנב את לבה… באותו בוקר… על שפת הים… נתעתה אל חותם הספינה… על הרצפה התגוללו אנשים נשים וילדים… דַלת העם… כמו שם… חוּלי-חולין… היבּשה זרמה והלכה אל תוך הים… היא תינקם ממנו!.. עמדה ליד חלון הטרקלין של המחלקה הראשונה. הטרקלין הזהיר על רהיטיו היפים, על טפיטי כתליו. שם התעלסה חבורה. אחת אשה פרטה על פסנתר. איזה זוג, גרוּזי ועלמה יהודית, צהובת-שׂער, חוללו וַלס. בצהרים התוַדעו על הספסל אשר תחת צוהר תאה… תאו… היכן היתה בעולם?..

המשיכה צעדיה ותעמוד בריחוק מקום מהם. היבשה עדיין זרמה אל תוך הים… הסתכלה: פרצוף פניו התגלף יותר ויותר. הוסיפה פסיעות מספר. רגשי נקמה ומשטמה אכלו את נפשה. הנה גופו המוצק, חטמו ההדיוטי־גס עם שרשו השׂעיר. הוא נצטחק. עמד איתן ונצטחק. חשה את עצמה פתאום חלשה כל-כך. כאל סלע התנפצו רגשותיה אל מוצקיות גופו. כוחו הטמא הבחיל. ככה צחק גם באותו בוקר… על שפת הים…

הסבה את פניה אל תוך הלילה. אל כלפי הים. תרבוכות אימתניות, מעובות ושחורות כזפת רגשו וצָוחו והעלו קצף לבן לאור החשמל, כחשרת זפת התפרצה לתוך שכרונה טומאת היבּשה, טומאה שחורה, הכתה גלים אל תוך חלומה, מילאה את כל ישותה והיא כבדה ממנה נסתרבלה ושקעה אל המצולה, אל התהום…

“לוּ הטילה את עצמה למטה,” עבר פתאום הרהור בלבה, מעמידים את הספינה… סיגנַלים של חרדה… מהומה גדולה… מטילים חגורות-הצלה והיא צוללה… הנה מכאן…

צִוחת-זוָעות איומה, צִוחתה עצמה, פלחה את לבה. פתאום נחרדה ונרתעה לאחוריה ובו ברגע נפנתה ותחש מפלט לה מעצמה אל הפרוזדור, אל התא.

וָאֶתְחַנָן אֶל גוֹרָלִי בָּעֵת הַהִיא: חָזְקָה עָלַי יָדְךָ לָלֶכֶת מִבֵּיתִי, מִשָׂדִי וּמִכְּפָרִי אֶל הַכְּרַךְ הַגָדוֹל וְהַמְבֹהָל וְנִדְכֵּיתִי מְאֹד מִפָּנֶיהָ. אַחֲרֵי בְּהֶמְתִּי שֵׂרַכְתִּי צְעָדַי וְאַחֲרֵי הַמַחֲרֵשָׁה לְאִטִי, כְּבַד צְעָדִים וְהָגוּת אָנֹכִי וּשְׁבוּי הֲזָיוֹת וַחֲלוֹמוֹת מֵעוֹדִי – וְאָנָה אֲנִי בָּא שָׁם, בְּתוֹךְ הַכְּרַךְ הַמְבֹהָל? וּמַה תִּקְוָתִי שָׁם וּמַה תּוֹחַלְתִּי אִם אֶל בֵּית־אָבִי זֶה, סְכוּךְ־הַתֶּבֶן דַל, נָטוּ כָּל מִשְׁעוֹלַי וְאֵין־סוֹפֵי שָׂדוֹת מְקֻפָּלִים בְּכָל הִרְהוּרַי וּצְלִילֵיהֶם מְהַדְדִים בְּכָל חֲלוֹמוֹתָי. וְגַם אִם יָד וָשֵׁם תִּתֵּן לִי בְּתוֹכוֹ מַה חֵפֶץ לִי בָּהֶם – וְנַפְשִׁי דָבְקָה אַחֲרֵי בְּנֵי־בְּלִי־שֵׁם מְנֻדָחִים לְמִשְׁפַּחַת עוֹבְדֵי־הָאֲדָמָה הַגְדוֹלָה.

הַנִיחֵנִי־נָא עַל אֲדָמָה זוֹ הַחֲבִיבָה! אַל־נָא תַּדִיחֵנִי מִבֵּית־נַחֲלָתִי זֶה אֲשֶׁר כָּכָה אָהַבְתִּי וּמִירִידֵי־קַיִץ רַבֵּי הָאוֹר וְהַתְּשׁוּאָה אֲשֶׁר בָּעֲיָרוֹת הַקְרוֹבוֹת אַל־נָא תַּכְרִית אֶת צְעָדָי! פְּרוּעַ בְּלוֹרִית, כְּבַד מַגָפַיִם מְזֻפָּתִים, עִם תַּרְמִיל עַל שִׁכְמִי, אֶתְשׁוֹטֵט־נָא לְנַפְשִׁי, בֶּן־בְּלִי־שֵׁם מְנֻדָח בֵּין אָדָם וּבְהֵמָה, כְּדַרְכִּי, וַאֲפַצְחָה לִי זֵרְעוֹנִים… אֶשְׁמַע חִרְחוּרֵי־לָשׁוֹן שֶׁל תַּגְרָנִיוֹת מִתְחָרוֹת, אֶעֱמֹד דוּמָם לְיַד פַּנְדוּרִיסְטָן עִוֵר וְזָקֵן: נֶאֱמָנָה מְאֹד שִׁירָתוֹ־נְכָאִים עִם צְלִילֵי כְּלִי־מֵיתָרָיו מוֹנוֹטוֹנִיִים וְשׁוֹמֵמִים וְיַחַד יְלַווּ אֶת כָּל הַתְּשׁוּאָה הַלֵזוּ כְּפִזְמוֹן־לְוָי עַתִּיק עַל עִוָרוֹן שֶׁאֵין לוֹ תִּקוּן וְעַל יְרִידִים שֶׁכְּבָר הָיוּ לְעוֹלָמִים וַיֵלְכוּ – וְאַיָּם?.. אֶתְהֶה עַל פָּנָיו שֶׁל יְהוּדִי מוֹכֵר קְבָס זוֹל שֶׁכְּמוֹ עֱנוּת גְדוֹלָה לֹא אֵדַע שַׁחֲרָהּ חָרְשָׁה עַל פָּנָיו אֶת חֲרִישָׁהּ הַקוֹדֵר וְקוֹלוֹ בָּדִיחַ וְחוֹגֵג: “קְבָס זוֹל! אַי, קְבָס!” – אֲתוֹפֵף בְּמוֹ כַּפּוֹת יָדַי עַל עַכּוּזִים חֲלַקְלַקִים וְחַרְטוֹמִים רַכְרַכִּים שֶׁל סוּסִים מְאֻבָּסִים וְאֶתְרַפֵּק עַל פָּרוֹת טוֹבוֹת־מַרְאֶה וַעֲגָלִים עוּלֵי־יָמִים הַמִתְחַכְּכִים רַכּוֹת בְּשׁוֹקֵי־אִמוֹתֵיהֶם הַמְטֻנָפוֹת וּבַאֲשֶׁר רֶוַח כָּל־שֶׁהוּא שָׁם יִרְקְדוּ פֶּרֶא. אֶקְנֶה חֶפְצֵי־שְׁטוּת בְּמֵיטַב כַּסְפִי וְאֶשְׂמַח עֲלֵיהֶם כְּמוֹצֵא שָׁלָל וְלֹא אֵדַע כִּי רִמוּנִי. וְאִם תִּזְדַמֵן לִקְרָאתִי אֵיזוֹ רִיבָה מִבְּנוֹת הָעֲיָרָה הָעֲנֻגוֹת וְיַעֲלוֹת הַחֵן וַאֲסַלְדָה מִפָּנֶיהָ הַצִדָה, חָרֵד וְנִפְעָם כְּמִפְּנֵי בַּת־אֵלִים שֶׁהוֹפִיעָה בְּמַפְתִּיעַ בָּאָרֶץ, שֶׁנָפְלָה לְכָאן, לַשֵׁפֶל, עַל־פִּי נֵס מִן הַשָׁמַיִם וְעוֹד טֶרֶם עָמַד לִבִּי בִּי לֵהָנוֹת מִזִיו דִיוֹקְנָהּ וְדִמְיוֹנִי כְּבָר עוֹקֵר הָרִים לִשְׁמָהּ וְלִכְבוֹדָהּ…

וְעִם תֹּם הַיָּרִיד אָשׁוּב לִכְפָרִי. דֶרֶךְ שָׂדוֹת הִבְשִׁילוּ תְּבוּאוֹתֵיהֶם אָשׁוּב. וְשׁוּב יִקְלְטוּנִי אֵין־סוֹפֵי קָמָה וּמִשְׁלוֹם רוּחוֹתֵיהֶם יַאֲצִילוּ שׁוּב עַל לִבִּי. רַחַשׁ־גַלִים זְהַבְהָבִי… הַרְכָּנוֹת־קוֹמָה שְׁקֵטוֹת לִקְרַאת הַקָצִיר… וְהִנֵּה שָׁם, בַּמֶרְחָק, גַם קָמָתִי תַּךְ גַלֶיהָ. וְאֵדַע: כָּמוֹהָ בְּיָם־הַקָמָה הַלָזֶה, בְּקֶרֶב מִשְׁפַּחַת עוֹבְדֵי הָאֲדָמָה הַגְדוֹלָה, גַם לִבִּי בְּלֹא יוֹדְעִים גַלָיו חֶרֶשׁ יַךְ. וּפִתְאֹם וָאֶרְאֶה אֶת חֶלְקִי וְהוּא טוֹב בָּאָרֶץ. כָּל עוֹבֵר־דֶרֶךְ מַחֲלִיף עִמִי בְּרָכָה. תִמְנֶה מִסְפָּר לִצְעָדַי הַדְמָמָה, לֹא תַּחֲסִיר אַף אֶחָד. וּטְעִימָה פַּת־קִבָּרִי בְּתַרְמִילִי, אַף פֵּרוּר מִמֶנָה לֹא יִפֹּל אָרְצָה וְכָל בְּאֵר, חֲפָרוּהָ נְדִיבֵי־לֵב לְיַד הַדֶרֶךְ, תָּקֵר לִי מַיִם חַיִים.

וְאִם מֵחֹם הַיוֹם וּמִכָּל אֲשֶׁר רָאוּ עֵינַי וְאָזְנַי שָׁמְעוּ אִיעָף – וְאֶשְׁכַּב לִי בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא, בְּמִשְׁעוֹל הַשָׂדֶה, בְּסֵתֶר הַקָמָה, וְלֹא יִרְאֵנִי אִישׁ בְּשָׁכְבִי וְלֹא יֵדַע מְקוֹם מִסְתָּרַי. יֵדְעוּ: רוּחוֹת טְהוֹרִים עָלַי עִם שִׁבֳּלִים יִתְלַחֲשׁוּ כִּתְּרוּנִי, אַנְקוֹרִים מְנַתְּרִים קַלִילוֹת וְנֶעֱקָרִים חֲרֵדוֹת כְּאֶחָד. אוֹרוֹת וּצְלָלִים לִשְׁעַת שְׁקִיעָה עַל פָּנַי יִשְׁתַּעַשְׁעוּ וְגַם חַרְגֹל בֶּן־יוֹמוֹ. וְאֶחֱלֹם אֶת חֲלוֹם יוֹמִי הַמְבֻלְבָּל. תַּגְרָנִיוֹת שְׁנוּנוֹת־לָשׁוֹן וְנִיעֵי גַלִים בַּבָּר וְסוּסִים חֲלַקְלַקֵי־הָאֲחוֹרִים וּפַנְדוּרִיסְטָן מְדֻבְלָל וְחַרְגֹל בֶּן־יוֹמוֹ וִיהוּדִי מוֹכֵר קְבָס זוֹל כֻּלָם בְּעִרְבּוּבְיָה מְעֻרְבָּבִים וּדְמוּת דִיוֹקְנָהּ שֶׁל בַּת־הָאֵלִים תְּרַפְרֵף מִמַעַל לָעִרְבּוּבְיָה לְהַזְרִיחָהּ בְּחִנָהּ הַמֻפְלָא.

וּבַהֲקִיצִי – חשֶׁךְ, אֲפֵלָה!.. שָׁמַיִם מְכֻכָּבִים וְלִבִּי פּוֹעֵם… אֵיזוֹ מְצוּקָה חֲשֵׁכָה נוֹגְשָׂה בּוֹ וּמְפַעֲמַתּוֹ… יוֹמִי גָז!.. וְשׁוּב לֹא יָשׁוּב?.. וְהַחֲלוֹמוֹת מֵהֵיכָן זֶה יָבוֹאוּ?.. וְהָקִיץ מַהוּ?.. חִידוֹת… תַּעֲלוּמוֹת־עַד… מַחֲשַׁכֵּי־תְּהוֹמוֹת… וּבְשִׂימִי לַדֶרֶךְ פְּעָמַי – כֹּבֶד בְּכָל אֲבָרַי… כְָּבַד עָלַי בְּשָׂרִי וְגַם נַפְשִׁי וְגַם נְשִׁימָתִי כָּבָדוּ. וּבְהִתְבּוֹנְנִי אֶל הַמֶרְחַבְיָה – לֹא תָּו וְלֹא סִמָן בְּפָנֶיהָ. וּבְהַקְשִׁיבִי לָהּ – לֹא נְשָׁב שֶׁל רוּחַ מְצוּיָה, כְּמוֹ בְּהִלָקַח אוֹר עֵינֶיהָ נִטְלָה גַם נְשִׁימָתָהּ, כְּמוֹ נֶחְנְקָה הַמִסְכֵּנָה מֵעֲתַר אֵדֵי קְטָרְתָּהּ עַצְמָהּ. כְּמוֹ כָּרְעָה תַּחַת כֹּבֶד יְבוּלָהּ הַדָשֵׁן וְנִתְעַלְפָה. וְרֵעֶיהָ הָרוּחוֹת עֲזָבוּהָ לְעֵת כָּזֹאת וְלֹא חֲנָנוּהָ. וְצִפּוֹר אַף אַחַת לֹא תִּזְכֹּר לָהּ אֶת חֲסָדֶיהָ. וְלוּ גַם בִּמְחִיאַת־כָּנָף חֲרֵדָה, בִּצְוָח־לְמֵרָחוֹק בּוֹדֵד.

כְּשִׁכּוֹר אֲשָׂרֵךְ צְעָדַי וְלֹא אֵדַע אֶת נַפְשִׁי, וּבְתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה רְבוּצָה הַמֶרְחַבְיָה כְּמִתְעַלֶפֶת. כִּמְפֻשֶׂקֶת־גֵו וּשְׁכוּחָה לְעַצְמָהּ מְרַפְרֶפֶת הִיא לִפְנֵי עֵינֵי דִמְיוֹנִי. הַלְמַלְקוֹשׁ תִּתְעַלֵף? לִרְסִיסֵי טַל מַשְׁכִּים? וְאוּלַי הֵרִיחָה פִּתְאֹם, מִתּוֹךְ שִׁפְעַת אֲוִירִים קְלוּיֵי־שֶׁמֶשׁ הַנֶהֱדָפִים אֵי־מִזֶה צְפוּפוֹת אֶל עֵבֶר פָּנֶיהָ, קִרְבַת סָעַר… וּבְנָקְטָהּ זֶה כְּבָר מִשֶׁקֶט חַיֶיהָ הַשָׁוִים – כְּאַחַת אִשָׁה מֵחַיֵי נִשׂוּאֶיהָ הַהוֹלְכִים לְאַט וְנוֹחִים – גוֹעָה כֹּה בְּצִפִּיַת־דֹם לִקְרָאתוֹ וְתַפְקִיר לוֹ אֶת גֵוָהּ?.. וְאֶפְשָׁר כָּלְתָה כֹּה נַפְשָׁהּ לַשֶׁמֶשׁ שֶׁהָלַךְ מִמֶנָה וַתְּהִי כְּאִשָׁה נְסוּכַת אוֹן וְחֶמְדָה וּנְצוּרַת־לֵב שֶׁשָׁמְרָה שַׁלְוָה כָּל הַיוֹם בִּפְנֵי מַדוּחֵי־גֶבֶר וְסַעֲרַת עַגְבָתוֹ וְרַק בָּעֶרֶב, אַחֲרֵי הָלְכוֹ מִמֶנָה כִּלְעֻמַת שֶׁבָּא, אֲחָזַתָּהּ פִּתְאֹם יִצְרָהּ פֶּרֶא וֶהֱטִילָהּ בַּאֲשֶׁר הֱטִילָהּ… עֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת, זְרוֹעוֹתֶיהָ מְפֻשָׂקוֹת וְאֵלֶם נְשִׁימָתָהּ – מְצוּקוֹת שְׁאוֹל…

כְּשִׁכּוֹר אֲשָׂרֵךְ צְעָדַי וְלֹא אֵדַע אֶת נַפְשִׁי. מְצוּקוֹת חֲשֵׁכוֹת נִנְעֲרוּ בִּי לְעַנוֹתִי וּמַאֲוַיִים כְּמוּסִים – לַעֲשׂוֹת בְּדָמַי. הֲלֹא הֵם הַמַאֲוַיִים הַכְּמוּסִים וְהַמְצוּקוֹת הַחֲשֵׁכוֹת לֹא אוּכַל הַבִּיעָם. – יָדְעָה הַמֶרְחַבְיָה מְעַט מִזְעָר מֵהֶם כִּי בְּשִׁירֵי עוֹבְדֵי־הָאֲדָמָה וּנְגִינָתָם מֵעוֹלָם שָׁפַכְתִּי אֶת לִבִּי לְפָנֶיהָ לֹא פַּעַם וְאַף אֶחָד צְלִיל מִצְלִילֵיהֶם לֹא כִּחַדְתִּי מִמֶנָה.

כְּשִׁכּוֹר אֲשָׂרֵךְ צְעָדַי וְלֹא אֵדַע אֶת נַפְשִׁי. רֶגַע וְאֶעֱמֹד תַּחְתָּי. אֶת חַיַי אֲחַשֵׁב וְצַר לִי מְאֹד. אֵלְכָה לִי אֵי־לְאָן… מֶרְחַקִים נַעֲלָמִים קוֹרְאִים לִי… אֵי־שָׁם, בַּמֶרְחָק, כְּרַךְ גָדוֹל עוֹמֵד… הַדֶרֶךְ פְּתוּחָה… יֵשׁ לִחְיוֹת שָׁם לְרוּחַ הַיּוֹם… יֵשׁ לַחֲטוֹף וְלֶאֱכוֹל מֵעַל שֻׁלְחָנוֹ הֶעָרוּךְ עַל רֶגֶל אֶחָת… וּמַה מִנִי יַהֲלוֹךְ?.. תְּלָאוֹת… עֲמַל־פֶּרֶךְ… חֲבָטִים תְּמִידִיִים בֵּין בִּרְכַּת הַגְשָׁמִים וְקִלְלָתָם… נַפְתּוּלִים לְלֹא־סוֹף עִם הָאֲדָמָה… שִׁעְבּוּד תְּמִידִי לָהּ… שִׁעְבּוּד? הֲיֵשׁ אָדָם מְשֻׁעְבָּד לְעַצְמוֹ? וּבְתִתִּי לָהּ מִשֶׁלָהּ כְּלוּם לֹא תָּשִׁיב לִי שִׁבְעָתָיִם? וּשְׁלוֹם מוֹעֲדָי? וְצָהֳלַת שִׂמְחוֹתַי הַנִסְעָרוֹת? הַהִכְזִיבָה אַף פַּעַם אֶת יִחוּלֵי לִבִּי? וְאִם הִכְזִיבָה… וְאִם הִכְזַבְתְּ, אֲדָמָה, אוֹי לִי מֵעֶלְבּוֹנֵךְ!.. מִי הִתְבּוֹנֵן אֶל פָּנַיִךְ אָז וְלִבּוֹ לֹא נִשְׁבַּר בּוֹ? רְאִיתִיךְ בְּזַעְפֵּךְ, תַּחַת חַשְׁרַת גְשָׁמִים לֹא קְרוּאִים וּבְרָדִים נֶחְפָּזִים בְּרִשְׁעָתָם וְרוּחוֹת רְקֵבִים בּוֹגְדִים כְּשֶׁכָּל גִדוּלַיִךְ וְכָל תְּבוּאוֹתַיִךְ נִכְפָּפִים מֵעָצְמַת כְּאֵב וּמַר יִזְעֲקוּ וְתִגָר יִקְרְאוּ לְמֵרָחוֹק. פְּרוּעָה וּנְשׁוּלַת־פְּאֵר תִּתְפַּיְסִי אַחֲרֵי כֵן לַשֶׁמֶשׁ בְּלֵב וָלֵב וְתִתְאַכְזְרִי לְעַצְמֵךְ וְתַקְשִׁיחִי לִבֵּךְ לִפְצָעַיִךְ; רְאִיתִיךְ גַם בְּדִכְאוֹנֵךְ הַקוֹדֵר וְאֵין־יָד תַּחַת שֵׁבֶט הַחֵרָבוֹן בְּהִתְעַלֵף נַפְשֵׁךְ נֶאֱלָמָה וְגַם בְּתַהְפּוּכוֹת רוּחֵךְ כְּשֶׁאַתְּ מְפַרְפֶּרֶת רְאִיתִיךְ, בֵּין יְגוֹנֵי־שְׁכוֹל וְתִקְוַת־אֵם וְשִׂמְחוֹתֶיהָ וְגַם… וְתָמִיד בַּנְתִּי לִמְקוֹרָם הַנּוֹרָא: הֲלֹא הוּא פַּחַד כָּל הַפְּחָדִים וְאֵימַת כָּל הָאֵימוֹת – הַפַּחַד וְהָאֵימָה בִּפְנֵי הַתֹּהוּ… כִּי מִי יֹאמַר לִי מַה וּמִי לָךְ אֵיתְנֵי־הַהֲוָיָה נִשְׂגָבִים? מִי זֶה עָמַד בְּסוֹד הַכֹּחוֹת הַנַעֲלָמִים וְנוֹרְאֵי־הָאֵיתָנִים כָּמוֹךְ?.. וּמִי יֹאמַר לִי אִם לֹא נִפְתֶּלֶת אַתְּ עִמָהֶם, אֲדָמָה, אַדְמָתִי, בְּנַפְתּוּלִים קָשִׁים כָּל יָמַיִךְ?.. וּפִתְאֹם וַאֲנִי, תְּקוּף רַחֲמִים וְגַעְגוּעִים גְדוֹלִים, נוֹפֵל עַל פָּנַי וּבְחֵיק הָאֲדָמָה חֶרֶשׁ מִתְוַדֶה: אֲדָמָה, אַדְמָתִי! גְדוֹלָה אַתְּ לְאֵין קֵצֶה וָחֵקֶר. לֹא אֵדַע מַה שָׁרָשַׁיִךְ וְגַם מוֹצָאַיִךְ וּמְבוֹאַיִךְ אֵיפֹה הֵם – לֹא אֵדָע. וְלֹא אֵדַע אֶת רֵאשִׁיתֵךְ וְגַם אַחֲרִיתֵךְ לֹא אֵדַע וְגַם מִי וּמָה אַתְּ לַשֶׁמֶשׁ וְלַיָרֵחַ וְלַמַזָלוֹת לֹא אֵדָע. חִידָה סְתוּמָה אַתְּ לִי, חִידַת נֶצַח. וְאוּלָם חַי אֲנִי אִם לֹא מִיוֹם הַכִּירִי אוֹתָךְ מְאֹד יָדְעָה נַפְשִׁי: מִי וּמָה אַתְּ לִי. וְאוּלָם חַי אֲנִי אִם לֹא מִיוֹם הַכִּירִי אוֹתָךְ רַק עַל זֹאת הִתְפַּלְלָה נַפְשִׁי וְגַם חָרְדָה: לְבִלְתִּי הִנָדַח מֵחֵיקֵךְ, לִשְׁבּוֹר צִמְאוֹנִי מֵעֶצֶם רִאשׁוֹנֵי מְקוֹרוֹתַיִךְ וּלְהַחֲלִיף כֹּחוֹת יַחַד עִמָךְ עַד אַחֲרוֹן יוֹמִי. לִשְׁבּוֹר צִמְאוֹנִי מֵעֶצֶם רִאשׁוֹנֵי מְקוֹרוֹתַיִךְ לֹא נוֹרָא לִי גַם בִּמְרוֹרוֹתַיִךְ – לְהִתְעַטֵף בַּאֲבֵלוּת סְתָו, מֻדְלָף וּמֻקְדָר כָּמוֹךְ, בִּבְכוֹת הָרוּחוֹת עַל פְּנֵי מַעֲרֻמַיִךְ. לְהִתְכַּוֵץ בְּקֵיצֵי־בַּצֹרֶת וּלְהֵחָרֵר עִם חֲרֵרַיִךְ לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר… לְקַדֵם שְׁחָרִים וּלְהִתְרַפֵּק עָלַיִךְ בִּרְעָדָה, יָחֵף וּגְלוּי־רֹאשׁ, בְּעִתּוֹת הֶרְיוֹנֵךְ וּבִרְעשׁ אֲפִיקֵי תְּנוּבוֹתַיִךְ הַמְלֵאִים – לְהָרִים גַם קוֹלִי.

מְבֻדָר אֶעֱשֶׂה דַרְכִּי הָלְאָה, הַכְּפָרָה, וְנָכוֹן לִבִּי בִּי שׁוּב וְעוֹלָמִי שָׁלוֹם כְּמוֹ שֶׁהָיָה. וְתָמִים אֲנִי עִם עַצְמִי וְגַם עִמְךָ, גוֹרָלִי. אֲשֶׁר לֹא אֲנַסֶה אוֹתְךָ וּכְשִׁנוּיֵי וֶסֶת וּכְחֻקֵי הַטֶבַע לֹא יִמוֹטוּ אֲקַבֵּל מִיָדְךָ גַם אֶת הַטוֹבוֹת וְגַם אֶת הָרָעוֹת. וְאַף אִם מָלְאָה הַהֲוָיָה תַּעֲלוּמוֹת־עַד וּמַחֲשַׁכֵּי־תְּהוֹמוֹת – עוֹד לֹא פַּסוּ חוּטֵי דִמְיוֹן מֵעוֹבְדֵי־הָאֲדָמָה מֵהֶם מָסַכִּים שֶׁל דִמְיוֹנוֹת וַהֲזָיוֹת נִרְקָמִים – מָסַכִּים גַוְנוּנִיִים, מָסַכֵּי־פֶּלֶא – לְסוֹכֵךְ בַּעֲדִי אֶת כָּל הַתַּעֲלוּמוֹת, וּבְמַעֲבֵי אֱמוּנוֹתֵינוּ יֵשׁ עוֹד לַחֲטוֹב קוֹרוֹת רַעֲנָנוֹת וּלְגַשֵׁר אֶת כָּל הַתְּהוֹמוֹת.

מְבֻדָר אֶעֱשֶׂה דַרְכִּי הָלְאָה בַּחֲשֵׁכָה הַכְּפָרָה וּצְעָדַי כְּבֵדִים מִשֶׁהָיוּ וּפוֹעֲמִים בְּעֹז לְמֵרָחוֹק. לֵאמֹר: הָאֲדָמָה תַּחַת רַגְלָי! בַּאֲשֶׁר תָּנוּבִי אַתְּ, שָׁב אָנוּב גַם אָנֹכִי וְכָל עוֹד תָּנוּבִי תַּחַת רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם יֵשׁ לִי רַב מִדָי! וְאִם רוֹדְפֵי־רוּחַ יִפְשְׁטוּ עָלַי מָחָר וְאַנְשֵׁי־מִרְמָה וּמְפִיחֵי־כְּרַךְ לְנַעֲרֵנִי מִיגִיעִי וּלְהִבָּנוֹת מֵחֻרְבָּנִי – חַי אֲנִי אִם לֹא תִּפָּרְעִי מֵהֶם אַתְּ, אַדְמָתִי, וְשִׁמְמוֹתַיִךְ לֹא תִּנָקַמְנָה בָּהֶם אֶת נִקְמָתִי, כִּי כֻּלָם מַשְׁכִּימִים הֵם לְפִתְחִי, כֻּלָם, כֻּלָם סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנִי. וְאִם כֹּחוֹת נַעֲלָמִים וְנוֹרְאֵי־אֵיתָנִים יִפְקְדוּנִי בְּזַעֲמָם לְעַכְּרֵנִי עַל פָּנַיִךְ, הַמְאוֹרוֹת בַּשָׁמַיִם יֶחְשְׁכוּ עַל רֹאשִׁי וּסְעָרוֹת אֵימְתָנִיוֹת יַתְקִיפוּנִי – אַתְּ לְבַדֵךְ אָז מִפְלָטִי וְגַם מָעֻזִי, וּמִבַּלְעָדַיִךְ אֵין לִי, וְרַק בְּכֹחֵךְ אַתְּ, אֲדָמָה, לָהֶם אֶתְקוֹמֵם וְאֶתְמוֹדֵד עִם סְעָרוֹת.

וּבְבוֹא הַחֹרֶף וְאֶשְׂבַּע שַׁלְוָה… עִנָה עֲמַל הָאָסִיף, עֲמַל לֹא־אֱנוֹשׁ, אֶת כֹּחִי וְחֻלֵי־חֻלִין שֶׁל סְתָו הֶלְאוּ אֶת נַפְשִׁי… חָלְפוּ הַגְדוֹלוֹת… אַחֲרֵי יְמֵי שֶׁפַע וְרַחֲבוּת וּגְבוּרָה וּתְרוּעוֹת שִׁכָּרוֹן בְּפֻמְבֵּי יַחְדָיו בָּאוּ הַקְטַנוֹת… כִּמְחֻתָּנִים רוֹדְפֵי־הֲנָאָה אֲשֶׁר עִם הִתְרוֹקֵן הַבַּקְבּוּקִים וְעִם הִשָׁמֵם הַשֻׁלְחָנוֹת הָעֲרוּכִים תֵּעָקֵר רַגְלָם, כֵּן נֶעֶקְרוּ כָּל בַּעֲלֵי־הַשִׁיר וְנִתְעוֹפְפוּ אֶל אֲשֶׁר נִתְעוֹפְפוּ… וְהַבְּרָכָה הַגְדוֹלָה, בִּרְכַּת שָׁמַיִם וַאֲדָמָה מְרֻנָנָה בֶּהָדָר, נִטְחֲנָה בְּאֶבֶן כְּבֵדָה וְנִשְׁקְלָה בְּמִשְׁקָל חָלוּד וְנִמְדְדָה בְּאֵיפָה מְרֻפָּטָה… וְעֶרְיָה מִסָבִיב… הוּסַר הַלוֹט!.. דֶלֶף… נִכְאֵי־רוּחוֹת… וְאִם יֵשׁ בְּהַחֲשִׁיךְ הַיוֹם, אַחֲרֵי סוּסַי הַמְיֻגָעִים בַּעֲזוּבַת דְרָכִים רְפוּשׁוֹת כִּי אֲחַמֵר כְּבֵדוֹת – כֹּה נִלְחַץ לִבִּי בִּי… שַׁחוּ הַשָׁמַיִם הַמְעֻנָנִים מִמַעַל לְרֹאשִׁי וְקָרְבוּ כֹּה הַקוֹדְרִים אֵלַי וְאֶל הָאֲדָמָה הָאֲבֵלָה, וְנִדְמֶה לִי, שְׁלָשְׁתֵּנוּ נָבִין כֹּה זֶה לָזֶה. פִּזוּר הַכֹּחוֹת!.. עַתָּה אֶשְׂבַּע שַׁלְוָה עִם בּוֹא הַחֹרֶף… דוּמָם תִּשְׁקַעְנָה יְגִיעוֹת בִּמְצוּלוֹת הַמְנוּחָה. לֵילוֹת וְצָהֳרַיִם שֶׁל לִקוּט כֹּחוֹת וְכִסוּפֵי־עֲגָבִים וְסִפּוּרֵי־בַּדִים… וְאָרֹךְ זְמַנִי וְשִׁטְחֵי חֶלְדִי גְדוֹלִים וְרַחֲבֵי־יָד כְּעַרְבוֹת הַשָׂדֶה אֲשֶׁר מִסָבִיב לִכְפָרִי… וּבְאֶחָד יוֹם מֻשְׁלָג וּמְסֹעָר מִיָמָיו אֶרְתֹּם לִי עֶגְלַת־חֹרֶף לְסוּסַי הַשְׁנַיִם וְאֶדְפְּקֵם אֶל הַכְּפָר הַסָמוּךְ אֶל קָרוֹב אוֹ רֵעַ וְאֶתְבַּדֵחַ וְגַם אֶתְהוֹלֵל בֵּין גְבָרִים עַלִיזֵי־רוּחַ וְנָשִׁים וּבַחוּרוֹת אֲשֶׁר אוֹן הוּצַק בְּדָמָן וְהַדֶרֶךְ אֶל לִבָּן – דֶרֶךְ הַמֶלֶךְ… וְאִם בְּהִתְרַגֵשׁ הַהִלוּלָא תִּתְפָּרֵץ תִּגְרַת אֶגְרוֹפִים פִּתְאֹם בִּגְלַל אֵיזוֹ בַּחוּרָה חֲסֻנָה וְחַיְכָנִית אוֹ פְּגִיעָה־עַל־לֹא־דָבָר צוֹרְבָנִית בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל חָבֵר וְאַרְאֶה אֶת נַחַת זְרוֹעִי גַם אָנִי וְאַעֲרֶה גַם אָנֹכִי מְעַט מִשֶׁפַע כֹּחוֹתַי בִּתְקוֹף עָלַי סַעֲרַת דָמִי פִּתְאֹם – בִּרְיוֹן בֵּין בִּרְיוֹנִים.

מְבֻסָם אָשׁוּב מִשָׁם בָּעֶרֶב וְהַרְמוֹנִיקָה בְּיָדִי. וּמִסָבִיב – תֹּהוּ. קְפוּאִים הַשָׁמַיִם מִמַעַל וְהַשְׁלָגִים מוּטָלִים מֵתִים מִתַּחַת וְרַק רוּחוֹת הַהֶפְקֵר צוֹהֲלִים וּמְעַרְבְּלִים בַּחֲשֵׁכָה, קוֹרְעִים אֶת הָעֲנָנִים, מְסָעֲרִים אֶת הַשְׁלָגִים, חוֹתְרִים לְנוֹבֵב אֶת הַהֲוָיָה… וּבַהֲרִימִי קוֹלִי וְיַעֲנוּנִי בְּמַקְהֵלוֹת פִּרְאִיוֹת. אֲנִי מִתְרוֹנֵן מִיַיִן וְהֵם בְּמַקְהֵלוֹת פִּרְאִיוֹת יַעֲנוּנִי… אָז אָשִׂים פֶּה לַהַרְמוֹנִיקָה וּמוֹצָא אֶתֵּן לִמְלוֹא קִלוּחֵי קוֹלוֹתֶיהָ, בּוֹכִים וְרוֹנְנִים קִירוֹת הַהַרְמוֹנִיקָה, בּוֹכִים וְרוֹנְנִים קִירוֹת לְבָבִי, נוֹסַעַת לָהּ מַנְגִינָה בְּתֹהוּ־לֹא־דֶרֶךְ, הֵטִילוּ יְבָב פֶּרֶא הָרוּחוֹת לְתוֹכָהּ וַתִּתְגָעֵשׁ, הַלְבָבִית, וַתְּהִי כַּמֶרְקָחָה וַיִצְנְפוּ שְׁנֵי סוּסַי וְאוֹנִים הִגְבִּירוּ – מִתְחָרִים בָּרוּחוֹת אֲהוּבַי הַשְׁנַיִם, נִשָׂאִים כִּמְטֹרָפִים בַּעֲזוּבַת הַשְׁלָגִים בְּתוֹךְ תִּימְרוֹת מַצְלִיפוֹת וְגִצִים נִתָּזִים, בְּתוֹךְ מָחוֹל פָּרוּץ שֶׁל שֵׁדִים וְשֵׁדוֹת; אֵי־מִזֶה בָּאוּ, אֵי־מִזֶה חָרְגוּ, אֵי־מִזֶה נִסְתַּחְרְרוּ עִם רוּחוֹת הַהֶפְקֵר, עִם נַהֲקוֹת הַהַרְמוֹנִיקָה וּפִרְאֵי־קוֹלוֹתַי מְצַלְצֶלֶת לָהּ סְעָרָה בְּלֵב הַקִפָּאוֹן, – אֲנִי סְעָרָה מְצַלְצֶלֶת עַל פְּנֵי תְּהוֹמוֹת הַהֲוָיָה. אֵי, הֲוָיָה צְחוֹרָה, דוֹמֵמָה וּקְפוּאָה, הִתְנַעֲרִי – כָּכָה! כָּכָה! – וְצַהֲלִי וְגִילִי וָרֹנִי וּמַחֲאִי לִי כַּף וְהִתְנַשְׁמִי עִמִי בִּדְהָרָה מְלֵאָה עִם בֶּן־כְּפָר אַלְמוֹנִי מִכְפָר פַּלְמוֹנִי שֶׁנִשְׁתַּכֵּר מֵעֲסִיסֵי הָאֲדָמָה הַחֲרִיפִים וַיֵצֵא מִכֵּלָיו.

וְאִם אָמְנָם הִתְעַבַּרְתָּ בִּי, גוֹרָלִי, לְהוֹלִיכֵנִי מִפֹּה אֶל הַכְּרַךְ הַגָדוֹל אַל נָא תַּכְנִיעֵנִי לִפְנֵי בְּרַק כְּבוֹדוֹ וְאִשֵׁי הַהִשְׁתּוֹמְמוּת אַל תַּצִית שָׁם בְּעֵינָי. כִּי דְבָרִים הִגִיעוּ אֵלַי וַאֲנִי יוֹדֵעַ זֹאת נֶאֱמָנָה: נִקְרְעוּ שָׁם מָסַכֵּי הַגְוָנִים שֶׁל חֲלוֹמוֹת וַהֲזָיוֹת וְנִרְמְסוּ עַל פְּנֵי רְחוֹבוֹת רוֹעֲשִׁים וּכְשֶׁלֶד נָבוּב וְנֻקְשֶׁה עוֹלָמִי הַכְּפָרִי הֻצַג שָׁם לְרַאֲוָה בְּבֵית־מַשְׂכִּיתָם, וְאֶת הָאֲדָמָה הִלְבִּישׁוּ שָׁם אֶבֶן וְיוֹרוֹת שֶׁל חֵמָר רוֹתֵחַ מֵעַל מְדוּרוֹת מְעַשְׁנוֹת שָׁם שָׁפְכוּ עַל פָּנֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַּדְשֵׁא דֶשֶׁא וְלֹא תִּתֵּן רֵיחָהּ, לֹא לִבְלֹעַ רְסִיס מָטָר מְחַיֶה וְלֹא לִנְשׁוֹם נְשִׁימָה וּגְדוֹלָה הָעִרְבּוּבְיָה – וִיבֵשַׁת־לֵב וְקִצְרַת־רוּחַ, וּמְכוֹנִיוֹת רָצוֹת שׁוֹקְקוֹת עַל פְּנֵי הָרְחוֹבוֹת קוֹלָנִית וּבִיעָף מְרוּצַת מַתֶּכֶת, – מְרוּצַת שְׂעִירִים וּצְחוֹקָם בְּקִרְבּוֹ בֹּקֶר וָעֶרֶב וְרַבָּה הַמְהוּמָה וּכְמֻכַּת שִׁגָעוֹן מְבֹהָלָה, וְאֵין תְּקוּמָה שָׁם לִכְפָרִי בַּעַל חֲלוֹמוֹת וְלַהֲלָךְ־רוּחוֹ אֵין כָּל מֶרְחָב וְרַק בֶּהָלוֹת וּדְחִיפוֹת יִשְׂבַּע תָּמִיד: “עוּרָה”, “סוּרָה”, “הַפִּילוּהוּ וְלֹא יָקוּם”. וּמְכוֹנִית אֶל מְכוֹנִית בִּיעָף סוֹאֶנֶת: “הִנֵה גֹלֶם מִסְתַּחֵב… הָבָה נְרַסֵק אֶת אֲבָרָיו…” וּלְמַדְחֵפוֹת הוּא צָפוּי כָּל הַיָמִים, וְהַשָׁמַיִם שָׁם נִגְזְרוּ לִגְזָרִים מְסוֹאָבִים מֵאִבְכֵי הֶעָשָׁן וְהַפִּיחַ וְהַצַחֲנָה וְהֵם גַם מְעַפְּשִׁים אֶת הָאֲוִיר תָּמִיד. וּבְכָל אֲשֶׁר תַּבִּיט וּבְכָל אֲשֶׁר תִּתְבּוֹנֵן גִידֵי־בַּרְזֶל וְחוּטֵי־עֶשֶׁת מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה – כְּמוֹ כֶּלֶא מְסוֹרָג לוֹ בָּנָה הַכְּרַךְ לְעַצְמוֹ, כְּמוֹ סוּגַר עֲנָקִי סָגַר עָלָיו סָבִיב וְהוּא, לְלֹא־שָׁמַיִם וּלְלֹא־אֲדָמָה, מְפַרְכֵּס בְּתוֹכוֹ כְּחַיָה מְסֻרְבָּלָה שֶׁנוֹקְשָׁה בְּמוֹקֵשׁ מָוֶת, אֲשֶׁר לַשָׁוְא תִּשֹׁךְ חֻדֵי הַמַסְמְרוֹת וּקְשִׁי הַחַרְצֻבּוֹת – וְהֵם נֶהֶדְקוּ עַל רַגְלֶיהָ אֱמוּנָה. וּבְכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וּבְכָל אֲשֶׁר תִּפְנֶה – חוֹמוֹת לְלֹא מִפְלָט אֶל הַמֶרְחָב וּלְלֹא הַחֲלָפַת אֲוִיר, וְהַנֶפֶשׁ לְמוּדַת הַמֶרְחַבְיָה תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ כִּי צַר לָהּ שָׁם וּמַר לָהּ מְאֹד. כִּי כַּאֲשֶׁר צַר וּמַר וְדַוָי לוֹ לְרוּחַ שָׂדֶה בִּמְצָרֵי אֲרֻבָּה מְפֻחָמָה, כֵּן צַר וּמַר וְהוֹי לוֹ לְלִמוּד־הַמֶרְחָב בִּמְצָרֵי הַכְּרַךְ הַגָדוֹל וְהַמְבֹהָל וְגַם הָרוּחַ אִם יֻדַח לִמְצָרֵי מְבוֹאוֹתָיו – וְיִתְלַבֵּט וְיִבְכֶה וְיִקְרַע נִשְׁמָתוֹ לִקְרָעִים.

הַפְלֵנִי נָא, גוֹרָלִי, מִכָּל הֲמוֹנוֹ וְזָר וּמְנֻדֶה לַכֹּל הוֹלִיכֵנִי בִּרְחוֹבוֹתָיו, אֲשֶׁר אֶשְׁמַע תָּמִיד בְּעַד שְׁאוֹנוֹ אֶת צַעֲקַת הָאֲדָמָה מִתַּחַת לָאֶבֶן אֶל בְּנָהּ הַנֶאֱמָן וּפִרְאֵי־רוּחוֹת יַחֲזִיקוּ בְּכַנְפֵי בִּגְדִי וְיַפְסִיקוּ דַרְכִּי: “רְאֵה, אָחִינוּ, מָה עוֹלְלוּ לָנוּ.” וְאָרוּץ כִּמְשֻׁגָע אַחֲרֵי עֶגְלַת שַׁחַת נְדִיפָה אִם תְּנַצְנֵץ לְעֵינַי אֵי־מֵזֶה פִּתְאֹם וְאֶעֱמֹד לִפְנֵי אֻרְוָה רַבַּת זֶבֶל וְנַחֲרַת סוּסִים כְּלִפְנֵי הֵיכַל הַקֹדֶשׁ… וְחוֹמָה תִּבְנֶה עַל טָהֳרַת מִזְגִי וְטִבְעִי אֲשֶׁר לֹא אֶתְעָרֵב בֵּין יוֹשְׁבָיו וְכָל יָד וָשֵׁם וְכָל פִּתְחוֹן־פֶּה לֹא תִּתֵּן לִי בְּתוֹכָם וְשׁוֹלָל אֵלְכָה וּבְחֹסֶר כֹּל וּלְגֹעַל יִהְיֶה לִי לֶחֶם פִּגוּלָם וְלֹא אוּכַל שֵׂאת אֶת אָרְחָם וְרִבְעָם וְנֹעַם שִׂיחָתָם וְתִתְקוֹמֵם לָהֶם כָּל יֵשׁוּתִי כְּהִתְקוֹמֵם דְמֵי אִישׁ גְבַרְתָּן לְנֶגַע צָרַעַת אִם תִּגַע בָּהֶם.

תְּנֵנִי־נָא, גוֹרָלִי, כְּשָׁבוּי מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְנָכְרִיָה אֲשֶׁר עֲרַל־שָׂפָה וְנִלְעַג־לָשׁוֹן יְכַתֵּת רַגְלָיו בַּמַטְרוֹפּוֹלִין הַשְׂנוּאָה – הַמְעַט מִמֶנָה אָכֹל מִתְּבוּאוֹת אַרְצוֹ הַקְטַנָה וְהַשְׁמֵן מִפְּרִי בְּהֶמְתָּהּ כִּי תִּשְׁתַּעְבֵּד גַם בְּבָנֶיהָ וּבִבְנוֹתֶיהָ! – וְלִבּוֹ מָלֵא מַשְׂטֵמָה לְאַנָסָיו וֶאֱמוּנָה שֶׁיֵשׁ עוֹד פְּדוּת לְעַמוֹ וּגְאֻלָה לוֹ וּלְמוֹלַדְתּוֹ וּכְשָׁלִיחַ נֶאֱמָן לְמִשְׁפַּחַת עוֹבְדֵי־הָאֲדָמָה שֶׁמַלְכוּתָם עוֹד תִּכּוֹן בָּאָרֶץ.

שַׁסֵה בִּי אֶת כְּלָבָיו וְיַבְחִינוּ רֵיחִי מֵרָחוֹק בֵּין רִבְבוֹת עָם. וְיִשְׂאוּ עָלַי מְשָׁלָם חוֹבְשֵׁי שֶׁבֶת־תַּחְכְּמוֹנִי וְיַעַקְבוּנִי גַנָבָיו וְיַצִיגוּנִי כִּכְלִי רֵיק וְרַמָאָיו יִפְרְשׂוּ לִי פַּחִים תָּמִיד וְאֶהְיֶה לִשְׁרֵקָה וּלְלַעַג לְפִקְחָיו וּלְמַנְגִינָה לְזוֹנוֹתָיו.

וּבְאֶחָד בֹּקֶר שֶׁל אָבִיב מְפֻחָם וּמְנֻוָל הַעִירֵנִי־נָא מִשְׁנָתִי הָעֲכוּרָה וּכְבֵדָה: “קוּם, בֶּן־כְּפָר, וְקַח אֶת כְּלֵי גוֹלָתְךָ וְשׁוּב אֶל מוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר מִשָׁם לְקַחְתִּיךָ!” וְאֶתְנַעֵר וְאֶתְבַּדֵר וְלִבִּי פּוֹחֵד וְרוֹחֵב וַאֲנִי עוֹד כֻּלִי בְּאִבִּי וַעֲסִיסֵי אַדְמָתִי עוֹד תּוֹסְסִים בְּכָל רְמַ"ח אֲבָרַי. וְאֶקַח אֶת כְּלֵי־גוֹלָתִי וְאֵצֵא מִן הַכְּרַךְ הַגָדוֹל וְלִבִּי בּוֹכֶה בִּי וְרוֹנֵן מִגִיל כִּי גָדַל, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה תָּהֵל עַל רֹאשִׁי וְרוּחוֹת חֲמִימִים יָרוּצוּ לְפָנַי לְבַשֵׂר אֶת בּוֹאִי כִּכְלָבִים נֶאֱמָנִים לִפְנֵי בַּעֲלֵיהֶם.

– – – – – – – – – – – – – – –

וָאֶתְחַנָן בָּעֵת הַהִיא…

1932–1933

עמוד מתוך כתב־היד המקורי של “1919”

יֵשׁ מַרְתֵּף תַּחַת חַדְרִי, בַּמַרְתֵּף עַלְמָה אַחַת גָרָה.

לֹא יָדַעְתִּי מִי הִיא וּמֵאַיִן וְלֹא יָדַעְתִּי אֶת תָּאֳרָהּ,

אַךְ שִׁיר יֵשׁ לָהּ – וִידַעְתִּיו, שִׁיר יָחִיד לָהּ וִיחִידִי לְיוֹם וּלְלָיְלָה.

וּמִדֵי תָשִׁיר – תְּפִלַת־וִדוּיִים שֶׁל לֵב אוֹבֵד בְּשִׁמְמוֹנוֹ אֵלַי עוֹלָה,

וַהֲרַת־גַעְגוּעִים וּמַאֲוַיִים־לֹא־בָאוּ, בְּחַדְרִי הִיא מִתְלַבְּטָה, רוֹעֶדֶת,

דוּמָם לְחֶבְיוֹן לִבִּי, לֵב בּוֹדֵד בְּאֶרֶץ רַבָּתִי, יוֹרֶדֶת

וְשִׁיר־מַחֲשַׁכָּיו, שִׁיר חִבְּלוּהוּ לֵילֵי שִׁמָמוֹן תִּדְלֶה – וְנָשִׁיר יַחַד,

וּלְבַב שְׁנֵינוּ אָז יִרְעַד, וִיגוֹן יְחִידִים יִתְאַחֵד…

לֹא יָדַעְתִּי הָעַלְמָה מֵאַיִן וּמִי הִיא וְאֶת חַיֶיהָ שָׁמָה,

אַךְ אַחַת לָנוּ שִׁירַת־הַגַעְגוּעִים וּכְאֵב פִּרְכּוּסֵי הַנְשָׁמָה,

וּמִדֵי כָאַבְנוּ בָהּ, תֵּדַע־נָא, נַפְשִׁי הָעוֹרְגָה לְעֶרְגַת־נַפְשָׁהּ עוֹנָה

וְאִם זִיק אַהֲבָה גַם לַבּוֹדֵד גָנוּז – בַּמִסְתָּרִים בּוֹ אֶפְדֶנָה.

בַּחַלוֹן, מוּל חַלוֹנִי, חִוְרַת־פָּנִים עַלְמָה אַחַת יוֹשֶׁבֶת.

בְּעֵינֶיהָ, בֶּאֱרוֹת־גַעְגּוּעִים אֲפֵלוֹת, יֵשׁ שֶׁלְהַבִּיט בִּי אוֹהֶבֶת,

וַאֲנִי – עַלְמָה זוֹ מִי הִיא וּמַה שְׁמָהּ לֹא יָדָעְתִּי –

אַךְ אֶת עֵינֶיהָ גַם יְרָחִים וְשָׁנִים רַבּוֹת לֹא שָׂבָעְתִּי.

וְיֵשׁ שֶׁבַּעֲרוֹב הַיוֹם וּמַבָּטֵינוּ מְאַחֲרִים מַשֵׁשׁ בַּאֲפֵלָה

וְנִתְקָלִים הֵם פִּתְאֹם זֶה בָּזֶה בְּרַחֲמִים וּבִשְׁאֵלָה. –

וְיֵשׁ שֶׁמִתְגַבֵּר פִּתְאֹם הַקֹר, וְהַשְׁמָשׁוֹת בִּן־לַיְלָה כְפוֹר מַעֲלִים

וְיָסֵךְ בַּעֲדֵנוּ; אַךְ גוֹבְרִים אוֹתוֹ גַעְגוּעֵי לֵב אֱנוֹשׁ הַגְדוֹלִים,

בִּנְשִׁימַת הַלֵב נְחַמְמֵהוּ, נַמְסֶנוּ, וְחֶרֶשׁ זֶה לָזֶה מִתְגַלִים. –

וְכָךְ שְׁנֵי בוֹדְדִים בְּלִי שָׂפָה אֶת שְׂפָתֵנוּ אָנוּ בוֹנִים,

וְזֶה לָזֶה בְלִי־אֹמֶר נְתַנֶה בָהּ מֵרָחוֹק חִידוֹת וּפִתְרוֹנִים…

וְיֵשׁ עוֹד בַּת־אָדָם אַחַת, הִיא – בַּמֶרְחַקִים גָרָה,

מִי הִיא וְאֶת שְׁמָהּ לֹא יָדַעְתִּי וּמִשְׁפַּחְתָּהּ לִי זָרָה,

אַךְ יֵשׁ וּבְלֵילוֹת סְתָו הָאֲרֻכִּים, כְּשֶׁלִבִּי כָלֶה בִשְׁמָמָה

וּמְחֻסַר־דוֹדִים וּמְרוֹשַׁשׁ־אַהֲבָה מִתְפַּרְנֵס אַךְ בַּחֲלוֹמָם וּתְפִלָתָם,

קְפִיצַת־דֶרֶךְ אָז לְלִבִּי: פּוֹסֵחַ הוּא עַל הַמֶרְחַקִים וַאֲפֵלָתָם,

וּבְרֶטֶט־אשֶׁר וּבְקֹצֶר־רוּחַ עַל פִּתְחָהּ הוּא מִתְדַפֵּק בִּדְמָמָה

וּמְגַלֶה לָהּ חֶרֶשׁ אֶת סוֹד גַעְגּוּעָיו, וְיִגָאֵל בְּרַחֲמֵי־עֵינֶיהָ…

וּבְיוֹם שֶׁתָּבוֹא – לֹא בְיוֹם זֶה גַם אַהֲבָתִי תָבוֹא אֵלֶיהָ,

כִּי עוֹד הַרְבֵּה לִפְנֵי זֶה חֶרֶשׁ, חֶרֶשׁ בְּלִבִּי נְשָׂאתִיהָ

וּבִיגוֹן הַיּוֹם וְשִׁמְמַת הַלַיְלָה כְמוֹ שֶׁהִיא רְאִיתִיהָ.

אודיסה

מת א. ד. רוזנטל. בסביבה שאין כמוה לבדידות התענה האיש במכאוביו כמעט שנה שלמה, בה גם עברו ימי דעיכתו האחרונים ובה גם מת… יסורי־גוף ובדידות. והאיש קיבל דומם גם זה וגם זה ולא דיבר משפטים ולא קָבל. ורק פעם אחת נמלטה טרוניה־הלצה מפיו: “לפני מותי עוד אוכרח, כפי הנראה, לכתת רגלי ולאסוף את מעט ידידי, שיבואו לחלק לי את הכבוד האחרון”.

איש חסין, בהיר־רוח ואופטימי מטבעו ידע להתגבר על כאביו הגופניים, לשאת אותם מתוך אותה ההבלגה החרישית שבה היה נושא את מצוקותיו ודכדוכיו בגלגולי־חלדו, שבה היה בולע את כל המרורות שב"מגילות הטבח" שהיה מאסף – אותן המגילות הנוראות שהיה מאסף מפי העם ממש, מפי פליטים ופליטות, שהיו רצים מבוהלים ומטורפי־דעת, פצועי־גוף ופצועי־נפש על־פני הדרכים הסוערות־לוהטות של תקופת המלחמה האזרחית הגדולה.

כי היה האיש מחונן ב"אכזריות" נפלאה וקדושה וכשרון ההבלגה ניתן לו ביד רחבה. הוא עצמו ידע כנראה את כשרונו זה והיה מוקיר אותו. היה מתנגד בכל תוקף לכל מי שרצה למצוא אבק טנדנציה בהרצאתו או באופן הרצאתו. חס וחלילה! כלום הכחיד, למשל, את המקרים שאילו מגייסות המועצות¹ הראשונים שלחו ידם בפרעות? או כלום לא היה נוהג כובד־ראש ברשימות ההרוגים, באותה “בקעת העצמות”, שהקורא הרגיל הסב את עיניו ממנה בחפזון? כלום היה מכסה על היהודים הבודדים שהשתתפו במעשי היידאמאקים² וחמסנים? לא! רק האמת ההיסטורית היתה לנגד עיניו. הוא “היסטוריקן קר”… כמה היה חרד על שם התואר הזה!

“היסטוריקן קר”. מין ליסטים לשם שמים… אלא שפעם נכשל ולא עמד גם הוא בקרירותו ה"ליסטאית" ובתור מוטו לספרו הציג את דבריו של רבי יהודה הלוי: “איך יערב לי אכול ושתות בעת אחזה כי יסחבו הכלבים את כפיריך!?”

ותיתי ליה למקרה העיור, שבחר דוקא באיש זה לרושם מאורעותיה של העיירה האוקראינית בשנות 1919–1920, זה שאסף את דמעותיה בנאדו טיפה אחר טיפה, צרר צרורות של תעודות את שוועותיה האיומות… כי “מגילת הטבח”³ לא נכתבה במשך שנה ולא במשך שנתיִם, אלא במשך כמה שנים, עד כלות כל הכוחות. במשך כמה שנים עמד רוזנטל בקשרי־מכתבים עם מאות אנשים, דפק על דלתות בתיהם כדי להציל “מעט חומר” מפיהם, ובמשך לילות למאות היה מדיר שינה מעיניו והיה מברר ומסדר ומעתיק ומעלה על הגליונות בכתב־ידו הברור את החומר הרב, וחוזר ומאסף. רק בעל כוח ההבלגה כא. ד. רוזנטל היה מוכן “להיכנס” במערותיה ההַיידאמאקיות של אותה תקופה ו"לצאת" מהן בשלום. להתהלך בבתי־המקולין שלה, להדיר הנאה מן העולם ולהתנזר למפעל כזה, שעל־פי משקלו והיקפו היה רק לפי כוחו של קולקטיב.

עוד לא הגיעה השעה לתת הערכה נכונה ל"מגילת הטבח". עם מרוצת הזמן יתוסף כובד ומשקל למגילה זו. אולם גם עכשיו ברור, שלולא האיש הזה היה כל החומר החשוב המכונס בספר מתבזבז ואובד ונמחה ללא זכר תחת שעטות תקופתנו הנמהרות.

הכרה זו, או, מה שמתאים יותר אל האמת, הרגשה זו, היא־היא שאימצה את ידיו. היא־היא שנתנה לו את הכוח ואת הפַתוס… כן, את הפתוס שבעבודה כשהיא לעצמה, את ההקרבה העצמית, מסירות הנפש הקשורה בכל מפעל אחראי ורב. הפתוס של המפעל, ההבלגה האכזרית לשם תכלית עליונה…

סגנונו של פתוס זה הוא המעשה. בסגנון זה נעשו הגיבורים בעם, בסגנון זה יפעלו גם הגיבורים שעליהם יסופר בכמה מקומות ב"מגילת הטבח".

לאחד מהגיבורים בעם דימיתיך, רוזנטל!

א' ביוני 1932

א. 12.5.31

שלום!

שני החלקים “בישוב של יער”² נתקבלו. היום נשלח על־ידי מַכּרי, וגם מַכּרך במקצת, ספר השירים של למדן.³ אגב, מַכּרנו זה⁴ זקוק מעט לתשומת־לבך. זה שנים מספר שסערת החיים מטלטלת אותו טלטלה, חותרת למוטטו ולהפילו לארץ והוא מתקומם לה בכוח לא־אנוֹש. ובודאי שלא הייתי בא ל"המליץ" עליו לפניך לולא היה האיש גם עניו, דבר שבימינו בכלל ובתנאים שהוא נתון עכשיו בפרט איננו עשוי להביא ברכה מרובה לבעליו.

שלך, א. פרימן

ב.

שלום!

מכתבך קיבלתי. טוב עשית שביקרת סוף־סוף את קרובַי. חייב אתה, אחא, לבקר אותם לפרקים תכופים וגם “להעניק להם מזון רוחני”, שכן הם כדאיים לכך, כאשר תיוָכח.

את הדברים שאתה משמיע על “עמידתי האיתנה, כביכול, במחצב העברי” וכו' אני זוקף כמובן לגמרי על חשבון דמיונך הנלהב. תולה אתה בי מדמיונותיך ומפאר־חלומותיך אתה מאציל עלי. ומי יודע כמה “גדולים” זכו ל"גדוּלה" בעולמם הודות לאנשים כמוך, מעוּני־הגעגועים וצמאי־הרוח. את “האתונות האובדות” ביקש לו שאול ובידו הדלה רק “רבע שקל כסף” שלקח מנערו לשלם לה"רואה" שיגיד לו את הדרך, אבל ה"רואה", שהיה מלא תמיד חרדה ל"חמדת ישראל" ול"נחלת ה'" וששמן, כנראה, עלה לו בזול, מבלי עמוד בתור ומבלי השתמש בכרטיס קואופרטיבי משומש, החזיקוֹ פתאום בכנף בגדו ויצוק מניה־וביה מ"פך השמן" על ראשו…

אשריכם ה"רואים" בשעה שאתם “מושחים” והוֹי לכם שאתם מסבים את פניכם ללכת!… “ויחזק ככנף בגדו וַיִקָרע”… שמעתי שאילו תרגומים מסֶנקביץ' נמצאים עכשיו ברשותך – שלח לי מהם אם תוכל! כמו־כן אבקשך, אם חיוג⁵ הדפיס את ההמשך ממכתביו⁶ להמציאם גם לכאן.

“איך־שהוא ואני הגבר נטרדתי לגמרי מעולם־הכתב ושירת ישראל הנאוה עזובה לנפשה בטירתה הנשַׁמה שבלבבי…” יפים הדברים, יפים מאוד! אבל בה בעת הם גם מעליבים, מפחיתים, משפילים. ביום־דין אל תסתייע בהם וב"איגרת היוחסין" שלך בתור אישיות אל ייכתבו!

“האשה האודיסאית” היא מרים⁷ אשר אודותיה סיפרתי לך קטועות, כמדומני. מדוכאה בגוף וברוח היא עברה את מוסקבה, ביקשה ללון בבית ידידנו וקיבלה בהעדרו השבת פנים “יבשה וקצרה”… כשאני לעצמי אני נוטה להאמין שיסוד הדבר באיזה משגה, אבל כשבאה לביתה היה לבה בקרבה חלל.

לשמעון⁸ – שלום. בריא הוא ותופס משרה. מדוע לא תזכיר במכתביך את פ–ון?⁹

שלך תמיד,

א. פרימן

ג. 28.3.32

…צהרים טחובים, מעורפלים. בחלל האויר טיפות־חלודה נצפות ונופלות על הפנים, על המפרקת. “אוֹטשֶׁרֶדים”.¹⁰ אוֹטשרדים שכבר ניטל מהם כוחם הראשון, “אש־הנעורים”, והם אינם רוגשים שוב ואינם מתאמנים שוב לא בהדיפות ובעיטות ולא בחרחורי־לשון, אלא עומדים מקופלי־גו ומחרישים.

“אוטשרדים” זקנים ופיקחים שהכל ידוע להם כבר… באחת חנות גדול הדחק. מוכרים קֶפִיר בתנאי שישתוהו בו במקום. מהפורשים הצדה נשאלת ערובה. מניחים מעות, כרטיסים פרופסיונליים,¹¹ מצנפות־הראש ופורשים הצדה לשם יחוד עם בקבוק הנוזלים. הנני מתעשת והופך ללכת הביתה. צריך ליבש מעט את הרגלים הרטובות, שכן הערדלים שנקנו זה רק כחָדשיִם כבר נקרעו והם מחדירים רפש דרך הנעלים ושורקים וחדשים אין לעת־עתה להשיג. בין העוברים־והשבים גויים, בני־כפר. מכורכמים וממועטי־דמות הם מביטים זרות, כחינאים.¹² ל־ח־ם!… משַוועים כל רישומי פניהם. המלה שהיתה מנסרת במלוא עולמם מדור־דור קיבלה פתאום איזו הוראה משונה, מסובכה ואכזרית. אי־שם במרחק מהדהדת שירת־חיילים, שירת־עוז: “דאוו־אי פוּלֶימיוֹטִי, צ’טוֹבִּי בִּילוֹ וֶסֶלֵי”.¹³ על פני מדרגות־השיש אשר בבית־מגורי שריקת ערדלי מתגברת ונהפכת למין שיר־מזמור לתעשיה הצעירה רבת־הטמפו. המדרגות מרוּקָקות ומוּשתנות כמו תמול ושלשום. אני פותח את הדלת ונכנס וסוגר אותה כמעט בחפזון. הפה הגבול המבורך שבין רשות־הרבים ורשות־היחיד? והנה, מעל השולחן הקר אשר בחדר הנוּטָש ומשומם המוביל אל נָוִי מסתמן כתם מרובע – מכתב. פתיחת המעטפה מתוך אי־מנוחה לקראת הצפוּנוֹת, כמו תדיר. ופתאום – כתב־ידו!.. עודנו חי?… “פקודת שלום” וכו'. פושע־ישראל ומה־יעשה’ניק, מדוע זה “שלום! שלום”! מדוע זה עכרתני על חינם ולא דבר? כמעט ארבעה חדשים של שתיקה. ללא מכתב, ללא ספר, ללא קטע, ללא פתקה. פתקה קטנה: “ניגשתי להוציא רבעון מוקדש לשתיקה”, או “כך שותקים אצלנו”, ומכמה יסורים היית פוטר אותי ומכמה השערות קשות ומיוחדות במינן, שדוקא מפני שהיו קשות ומיוחדות במינן לא פניתי אליך כל העת במכתב אף אחד.

אך הנה עברה הסתערות־הנפש הראשונה והשאלה הטבעית כל־כך עולה ונשאלת מאליה. מדוע זה שתק האיש והתחרש כמעט כל החורף כולו? מדוע זה הפיר ברית?… ואני חוזר וקורא את המכתב: “אך הנה כבר מפעפעים, נראים־ולא־נראים, רמזי אביב” וכו' וכו' וכו'. הקור, פגעי הזמן היו בעוכרי עֵטוֹ, בעוכרי רוחו… אותה “ההיסטוריה” עצמה… הן גם הוא רק אדם הוא… ואתה עצמך?… כלום אתה עצמך… מה?… היאך?…

ושוב מתחילים כל אותם הטענות והמענות והמצוקות וחשבונות־הנפש שהייתי רגיל בהם כל־כך בירחים האחרונים. סבלתי יסורי־גוף. ערדלים קרועים, נעלים חרורות ספוגות רפש תמידי וטחב, אור חשמל מתפסק כמעט בכל ערב לשעות שלמות והתחבטות מרוגזה בד' אמות חשכות, עמידות־בתור ממושכות, קפואות, בהמיות על שלוש גאלֶטות,¹⁴ על מקצת מאמאליגה או מרק מימי, על מעט נפט למאור ועל כולם – אותו קור תמידי בחדרי, ביום ובלילה, קור חריף, עוקצני החודר עד למוח העצמות עם חנמל¹⁵ נודף על הכתלים… יסורי גוף קשים. אבל לא קטנים מהם היו יסורי־הנפש. יחד עם הקור כמו ספגתי מין שנאה ובוז לכל הסובבים אותי, למיטב חברי, לעצמי, לאדם “בשגם הוא בשר”… תהומות נחשפו לפני בימי־קטנות אלה. היכן גבורתי? היכן כוח־רוחי? אם חסר־אונים אנוכי לרעוץ את התנאים אשר מסביבי, לעקרם מן השורש, הן בן־חורין אני על־כל־פנים להסתגר בעולמי, להפוך אותם לכוחות מניעים בהתפתחותי האישית. מתי זה התנשאו ערדלי הקרועים למלוך עלי? היכן הוא הקו המבדיל בין בשר ורוח בכלל? מי ומה הוא האיש השר לנו: “וברגע זה אני אח לסער, אח גדול ונאדר ונערץ כמוהו”, ומי ומה הוא האיש העומד ממוּעט וירוּד ונמוש בתור ליד השואבים עם דליים בידו, וקריבורוטשקה אחיו הצעיר מסייע לו בחסדו? מתי זה נגנז מאתנו סוד הסבל? כלום לא בן אני לאותה תרבות נפלאה שדגלה בשם הרוח, ביצרה את חומותיה ולחמה את מלחמותיה הגדולות? מאיזה חומר קורצו הרבולוציונרים הגדולים, הביל"ויים, החסידים הראשונים? מדוע לא אוכל לקום לראש אשמורות ולרנן חרש לבוקר כמו שעשו אבותי ואבות־אבותי, להתגבר על ישותי הבהמית ונמִבזה ולהשכין את השלום והזוהר והאהבה לאדם, לכל “הנברא בצלם אלוהים” ברוחי העכורה ונגרשה, לתגר מלחמה עם הסביבה, וכר' נתן,¹⁶ סופרו של ר' נחמן מברסלב, שהיה חי כל ימיו בדחקות ובצרות וברדיפות, לקרוא: “ואף־על־פי־כן הוֹפּ! ועוד הפעם הוֹפּ!” והן הוא חי רק כששים־שבעים שנה מזה בעיירה סמוכה כל־כך למקום־מולדתי.

ואז אני נחפז אל עולמי כדי לבצרו ולהרחיבו ולהעלות בו אור אבל תיכף לכך הנני מסתלק ממנו במפח־נפש. עולמי לא לי הוא ואני לא לעולמי, מגויס אנוכי ונתבע מבוקר עד ערב: תן את כל שעותיך הפנויות בלי שריד, גלה את כבוד פרצופך הסוציאלי, תן… וטוען אני: תנו־נא לי את הזכות הקטנה להיות עני וקשה־יום. את המשטר הרכושני שנאתי וקיללתי על היחס המוכני, על חוסר כל יחס אל עולמי הפנימי, על הסתירות הנוראות והאנרכיה האכזרית השולטות בו וקבועות בעצם טבעו – אף־על־פי שלכאורה דוקא הן הכשירו את התהווּתם של האֶדיסונים והרולאנים וכו’ – אבל כלום הקביעות, ה"הצמדה" האפוטרופסית התמידית עלי, על עולמי, שאינה נובעת ממקורות האהבה וההחשבה אלא שהיא פקידית, אדמיניסטרטיבית, חסרת־לב ומוּכנית ושבעל־כרחה היא צריכה להיות כזו, כלום הן אינן גרועות יותר? הנה בא הקור להתקיפני, לערוך לי טרור. לא במעלה ההימַלאים ולא במרחקי הים הוא בא להתקיפני, אלא שנכנס לחדרי וקשר אתי מלחמה. הוא עָרי, הוא אויבי מאז ומתמיד… ומה בכך? כלום לא עברו לי בירושה כלי־זין להילחם בו? הייתי מתרפק על האדם הקדמון שהתאבק עם הטבע פנים אל פנים. על בן־הכפר שהיה הולך לו עם בוקר היערה וחוטב לו חבילת עצים להסקה. על החיה שריפדה לה את מאוּרתה חַמה… לא כן אנוכי. מתעלל בי הקור, מאלץ אותי להתעטף בסמרטוטים כזקנה בלה, מגרש אותי מביתי, ממתין לי כל הערב כדי להדיד את שנתי בלילה ולענותני, ואנוכי אינני יכול אפילו לירוק בפניו ולהשאירו לנפשו בחדרי עד בוא האביב… אפרוש מחדרי ויפקיעוהו. אלך לנוד על־פני הארץ והיה כל המוצא אותי ויעכבני. הוספת־חינם אתה לכרטיס הפרופסיונאלי אשר בכיסך. שב וסבול עד שיבוא תורך ויסיקו את תנורך. גלות פורטפלים,¹⁷ גלות לבלרים חסרי־לב, גלות נבלות דופקות על מכונות־כתיבה. אתה מסמר נטוע ללא תזוזה, ללא איניציאטיבה. לחמך חתוך. קולך חשוב עד כמה שהוא מחזק ומאדיר את ה"הורא".¹⁸ דלת חדרך פרוצה ופתוחה ועומדת יומם ולילה. מי זה שלח ידו לשבור את הדלת ברשות־היחיד? מי זה העלה מורה על מחלפות ראשם של נזירַי הקדושים להסיר את כוחם מעליהם?…

בשורתך שימחתני. מי יתן והיה! אל תנום ואל תישן בענין זה! מתי תפנה אל פיכמן בדבר החלק השני¹⁹ וכל המסתעף מזה, כאשר נדברנו? במטותא לשלוח לי את הנוּמֶר²⁰ שבו באו דברי. כתוב לי את מכתביך. לא מכתבי־סרק הם, כי מזכירים לי אותם האילנות של פירות העקומים ואפלוליים ומסורבלים, תנדנדם – ויבולם יטפח על פניך.

והנני מחבבך

א. פרימן

ד. 24.4.32

שלום!

מכתבך המזהיר, הן מצד תכנו והן מצד סגנונו העברי, קיבלתי. שוב נשאלת השאלה: מדוע לא תשים פניך גם אל הפרוזה? אל הביקורת? אל האֶטיוד הספרותי? השגותיך על שירי ברובן צודקות. הנחתיו לעת־עתה בקרן־זוית. התוכל להמציאו לפיכמן, אם אשלחנו לך אחרי שאעשה בו אי־אלה תיקונים?

בהיותך כאן נדברנו שתכתוב לפיכמן בדבר עניני. במכתבי הקודם נגעתי שוב בשאלה זו ואתה – לא דיבור ולא חצי דיבור! רוצה אני שתפנה אליו במכתב מיוחד ובלי כל שהיות. ולא סחור־סחור אלא דברים כהוָייתם. ופעל־נא על מנהל שטיבל שישלח לי איזה סכום על חשבון ההוֹנוֹרַר. וגם “מאזנים” ו"העולם". כתוב לו על־פי המען של “מאזנים” אם לא תדע את מענו הפרטי. רשום לו את שמי – אברהם בן־יוסף – ואת שם־משפחתי המדויק ואת כתבתי. ישלחו לי על־ידי ה"טורגסין"²¹ ורק על־ידו. העיקר בלי דיחוי. הנפתולים עם תנאי־הזמן קשים – אתם יושבי מוסקבה ולנינגרד לא תוכלו אפילו לתאר לכם קָשיָם, תנאי רעב ממש, אלא שהוא מתוכן ומאורגן – הנפתולים עם תנאי־הזמן הקשים שוללים ממני כל אפשרות לעבוד, משחיתים כל חלקה טובה בעתותי ובהלך־רוחי. מי עתיד כאן לתת את הדין? הזקן שלי,²² מיופה־כוחי, כביכול, שם, מסקלני במכתביו המזכירים את מכתביו של ה"דאטש" אל היהודי בעל־האכסניה שלו בדרז’נה התחנה לשלום־עליכם. שוב ושוב על אודות פישל לחובר ופריסת־שלום בידידות ממנו ואישור שיש לי כשרון. כל מאמציו לעקור מידיהם מעט שכר־סופרים בשבילי עלו בתוהו… אנוכי לא אכתוב למי־שהוא מהם כי לא אבליג על עצמי ואדבר גסות. מתוך גועל־נפש אזכור עתה במכתבי המסורקים ומנומסים לטשרניחובסקי, להד"ר טשרניחובסקי. אינני יכול על דברים כגון אלה לכתוב בחרט אנוש. במזפת על־גבי כתלים יש לכתוב על זה!

הספרים קיבלתי. גם קופמן וה"מאזנים". הדברים בההמחאה נאמרו רק דרך משל. אילו מהספרים שנקראו יוחזרו בקרוב. שירך יפה. ביחוד החרוז השני ודוקא מפני שאינו מסוגנן. השורה “למה סבוני לאַלף ולהורות?” מלאכותית היא, לדעתי, אינה מתאימה ולא תצלח. מדוע לא תשלחהו למערכת?

ברגשי אחוה,

א. פרימן

ה. 5.4.32

שלום!

בשובי, לאחר פרידה ממושכה וקשה, לפשפש בכתבי נתקלתי באותו שיר “ואתחנן…” שהיה לנגד עיניך כאן ועשיתי בו מעט ותוך כדי כך נמלכתי עם לבי לשלחו לך בצורתו העכשוית על מנת שתעיין בו ותחַווה לי את דעתך אם כדאי לטפל בו ומהו הרושם המתקבל. אבקשך לכתוב לי על זה בפרוטרוט האפשרי ולהעיר לי את כל ההערות אשר תמצא לנכון.

א. פרימן

ו. 16.4.32

אברהם יקירי,

התמהמתי מלענות לך מתוך השליה שסוף־סוף יעלה בידי להגביל את הזמן שבו אבוא אליך.

המלים “ואל תפקפק…” וכו' צרמו את נפשי; לפקפק בך, בבור־לבך – עד לידי מדרגה כזו של ירידה עוד לא הגעתי, ואפילו הכל מחולל ומרוקק מסביב, אנוכי מאז דעתי אותך ראיתיך קודם לכל ובראש וראשונה כסמל היופי הנפשי והטוהר הנפשי.

אשר לעבודתי, היא מתנהלת בדילוגים ובהפסקות, אגב רדיפה תמידית אחרי לחם חוקי, אך מתנהלת היא. החלק השלישי²³ בצורתו השלדית כבר מתגמר והולך. בנוגע להיקפו חל שינוי קטן. מרוב “אכילת” חומר נתקבע לשנַים, באופן שכל הספר יכיל לא ארבעה אלא חמישה חלקים.

הענין עם שטיבל – יגֵעַ. עסקיו – בשפל המדרגה. פרטים – מפה לאוזן. עד היום לא קיבלתי אף פרוטה. עכשיו קם לי “גואל” חדש. אגודת־הסופרים, המתעניינת, כפי הנראה, בהוצאת ספרי. שלחתי לך עוד ארבעה ספרים. וקודם לכך – שנַים. תואיל להגיד לק–ל שבקרוב יקבל מידידו מעט מעות.

למוסקבה אבוא, אם בכלל יעלה הדבר בידי, רק מקץ חמישה־ששה שבועות. התצלח ידינו לסדר את פגישתנו באופן שזמננו לא יבוזבז על טיפולים וריצות של מה־בכך? והרשני־נא בפרק־זמן זה שאנו עומדים בו ללחוץ את ידך ביתר חום וביתר התלהבות ולהישאר בין ידידיך הכי־נאמנים.

א. פרימן

ז. 5.5.32

שלום!

אקווה לשלוח לך בקרוב, אם לא יבואו שום מפריעים להפריעני, את ה"ואתחנן" המעובד על מנת שתשלחהו אל פיכמן. אולם הייתי רוצה שתשלח לו קודם לזה את המכתב שעליו דיברתי. ותתעניין־נא בגורלו של החלק השני. גורלו של כלי אין חפץ בו. ותודתי העמוקה נתונה לך מראש.

שלך תמיד,

א. פרימן

ח. 2.4.33

הברכה הראשית על מפתן האביב לך, ידידי!

כי מי עוד כמוך זקוק לו, לאוירו המחַיה. גם אשתקד החשית כמעט כל החורף. כאותה צפור־נוד בעתותי קור וקפאון שכשאין לה יכולת להפליג אל האוירים החמים ונוחים היא מצטמצמת בתוך עצמה ומַחשה. וכמשק־כנפים ראשון, טבול אור זך וקריר, חרישי ומבויש־מה, באַני מכתבך עתה.

בהיותי נושא את בשרי בשיני, הקור והמצוקות נוגשׂים בי – כמה הייתי מתמרמר על שתיקתך, כמה לא הייתי רוצה להשלים עם שפת־אֵלם זו, והנה זיכיתי מעט נפשי וטיהרתיה מטירופיה ושוב שבתי אליך וסלחתיך.

אשר ליצחק למדן פישפשתי בכתבי ולא ראיתי אף אחד שיהיה מתוקן כל צרכו. כולם מחייבים עיבוד ושכלול. ונאלצתי לדחות לעת־עתה הצעתו ולא להיפנות מעצם עבודתי עתה, כי מקווה אני לגשת בקרוב למשלוח החלק השלישי פרקים־פרקים. וגם קללת העדר־פנאי רובצת עדיין עלי בכל אכזריותה.

אולם בינתים קרַני מקרה שנתקלתי בהכתב־יד “ואתחנן” (הוא לא נדפס) והוא העסיקני עד מאוד וליבבני והיוה דברים כאש אוכלת במוחי כמה ימים ועשיתי בו מילואים ותיקונים יסודיים הנותנים לו כיוון חדש.

החלטתי לשלחו אל הנ"ל בקרוב אף־על־פי שקרוב לודאי שגם גורלו לא יעלה יפה.

ובקבלך העתקה חנני־נא בחַוַת־דעתך הבלתי משוחדת אבל, כמו שהיה מתפלל גוגול בשעתו: “הוה מדקדק עמי ואכזרי עד כמה שאפשר”.

הרדיפות של היהודים בגרמניה מסערים את הדם. באיזו אומה שבעולם היו מרשים לעצמם כלבי־היטלר לבעט ככה? אותה הקללה הישנה ואותה התוכחה. כי אין לנו כלום בידינו ועל כל צרה שלא תבוא אנו רק מנענעים באויר בעפרונו של הפרופ' איינשטיין ומאיימים.

שני הספרים “כתבים” ו"ספר־השנה" נתקבלו. אבל אלי עוד טרם הגיעו ומי יודע מתי ירחמני…

נתגלגל לכאן “מאזנים” כפול מוקדש ליובלו של ב.ק.²⁴ לבסוף הנני לבקשך שתודיע בלי דיחוי את כתבתי למר יצחק למדן.

שלך תמיד בכל לבי,

א. פרימן

ט. 17.4.33

שלום!

אין זאת כי קרבה השעה שאגשים את משאת־נפשי למאז – לבוא למוסקבה למשך שבוע־שבועים. לתכלית זאת אשתדל לקבל חופשה לירח מאי (וגם אל אמי היקרה לי מכל יקר בעולם אני צריך לנסוע). תנה־נא איפוא, אחא, את ההוראות הקשורות בנסיעה ובעצם שהותי במוסקבה של עכשיו ובעיקר מתי אומר שטיבל לבוא וכמה בערך יתעכב אצלכם כדי שיהיו הדברים מכוּונים.

ותואיל־נא להודיעני על זה בהקדם האפשרי ובפרוטרוט האפשרי והנני צמא לראותך תמיד:

א. פרימן

י. 1.5.33

שלום!

ליתר ביטחה אקיים בזה שוב את קבלת המעות מאת קרובי ותואיל־נא למסור להם את תודתי.

משתי גלויותיך האחרונות נתקבלה רק אחת – גלוית־המילואים. מה עיקר תמציתה של הראשונה? יורשה־נא לי להזהירך שתדייק בכתובת.

יש משהו מן הנסיון במכתבך האחרון להמתיק לי את דיני ולהטיף תנחומים. “סוף־סוף יתנוסס הספר בכל חלקיו בין ספרים עבריים מכובדים” וכו’ – כבוש ניחומיך אלה, ידיד נפשי! במכתביך הטהורים מכל שַבּלוֹנָה לא יכירם מקומם! הנני רואה היטב את השדפון בספרות ויודע אני כי כוחי עמי עוד רב וכי העם עוד טרם קרע קריעה בלבבו ועוד טרם ישב “שבעה” לזכר הדברים שעליהם באתי לכתוב, ואת עצמי באתי לכתוב ואנוכי אינני “מכובד” כלל וכלל, וגם ספרי אינני רוצה שיהיו מן ה"מכובדים", כי לזרא הם לי גם האנשים ה"מכובדים" וגם הספרים ה"מכובדים", אלא “על מה קא בכינא” – על עולמי השני, עולם הספרות, יותר נכון: עולם־הסופרים ההולך ונחרב עלי… בהיחרב עלי עולם־החולין ראיתי לי כאן מפלט לנפשי… אמרתי: הנה מקדש־מעט… ואנה אברח מפני החנוָנים?… ויש לדבר על זה השכם והערב. ולא לדבר רק, אלא לצווֹח צוָחה גדולה ומרה. ואולי גם להכות את הידים… ואתה תבין לי. ובאחד ממכתביך אלי רמזת גם אתה על זה… ולא כאן המקום להאריך על זה ולא עכשיו השעה. אביב! האביב בא וכבש את השמים ואת הארץ ואת לבי והנני מזדרז לגמור את מכתבי זה אליך, אברהם, הנאמן, ואל – שפת הים!

שלך תמיד,

א. פרימן

יא.

שלום!

ואולי כדאי היה גם לגמור בזה. מה חפץ בשורות הבאות על דברים של מה־בכך ואת העיקר לא תבּענה. לא תבּענה את העיקר, את המסער את הדם, את המקומם את מצפונך, את שארית מצפונך… ומה חפץ בעט שחדל להיות לפה? אי, אחא, אחא!… אכן, אביב נפל לנו בנעימים! זעֵף וסחוף־גשמים. ויהי כאדם להקדיר כל תקוה ולדכא כל גילוי של שמחה ופריקוּת־עול. היה יושב במו ארב ומדי תתרגש תנועה חפשית והוא מתפרץ בקיתוני־קיתונים. זעופות, מונוטוניות ללא הרעים ברעם וללא הבריק בברק וללא השיב ברוחות ספוגות ריחות־שדה. ורק בימים האחרונים היתה לי מעט הרוָחה. והנה הקיצותי – מיטב הקיץ כמעט חלף, חלף…

עקב מחלתי בחורף, תזונה ירודה ושאר מעלות טובות נתרופפה בריאותי במידה מוחשה ו"נאלצתי" לבקש לי חופשה למשך שלושה חדשים. וזה ימים מספר שאני חפשי לנפשי.

והנני לוחץ את ידך ברגשי אחוה נאמנה והנני שלך תמיד,

א. פרימן

P.S. בנוגע לדברי על פתקתו של חיוג אלי אתה מעיר: “כך מצאת טעם לפגם בשורותיו של חבר שנכתבו לפי תומן ובכוונות ישרות”. בוקי סריקי אתה תולה בי, חביבי, ולא עלתה אפילו על דעתי למצוא טעם לפגם בשורותיו הנפשיות, וארשה נא לי להביע בהזדמנות זו את רגשי ההוקרה שאני רוחש לו.

הנ"ל

יב. 25.8.33

ידידי היקר!

במשך ההפסקה ה"קטנה" שנפלה בחליפת־המכתבים שבינינו עברו עלי מסיבות וגלגולים שונים שהכי קשה ביניהם היתה פגישתי עם אמי המסכנה בברדיאנסק, מתא דיתבא²⁵ על שפת הים האזובי, והכי נעים – נסיעתי בספינה לאורך שפת קרים וקאוקאז במשך כמעט שבועים.

במשך כמעט כשבועים הייתי כמכושף, כשותף למעשה־כשפים, מעשה־כשפים וחלומות מופלאים עם יקיצות בסֶבַסטוֹפוֹל, נוֹבוֹרוֹסִיסְק וכו' ועם היקיצה האחרונה והכי אכזרית – באודיסה…

לפני חָדשיִם קיבלתי את מכתבו של למדן בו יציע להדפיס את הפואימה²⁶ בצורת שירה בפרוזה מנוקדת, כיון שהיא כתובה בחרוזים לבנים והירחון “קצר מהשתרע” וגם החומר השירי מרובה אצלו וכו'. עניתי לו בחיוב (אגב, עוד הכנסתי בה שינויים ומילואים יסודיים).

כמו־כן הוא מזַמני לראות בירחונו את “בית־קיבולי הספרותי התמידי”, משבח את החלק הראשון של “1919”, מביע את צערו על שנפסקה כתיבתו (!) ומבקשני לזכּות את ה"גליונות" מזמן לזמן בפרי עטי.

ומאז לא קיבלתי ממנו דבר. אצלי נתלקט חומר לשתי נובלות חדשות, “תרבוכות”²⁷ (מסיפורי ים) ו"המרקדים בלילות", אבל שתיקתו הממושכה הביאתני במבוכה והנני דוחה את דבר עיבודו להבא, לאחרי שאקבל את תשובתו וגם את שכר־הסופרים.

אצלי נתהווה מצב שבנפש חפצה הייתי מעניק לו מזמן לזמן דברי פרוזה משום שיש בזה – מלבד עונג ה"מצוה" לשמה – גם מתן אפשרות להמשיך את כתיבתי היסודית, כתיבת 1919, וגם למעט בריצות וחבטים לבטלה ועיני תלויות אליו, אל ה"גליונות", ומה טוב היה, לוּ הסבת את לבו על מצב עניני בנידון זה.

את ה"מאזנים" ששלחתי לך בטח קיבלת. בימים הכי קרובים אשלח לך מעט מעות על חשבון החוב שחבתי לך ותואיל־נא לאשר את קבלתן בלי איחור. אולי יש את נפשך לבוא לכאן לזמן־מה?

שלח־נא לי את “אוילך”.²⁸ שלך תמיד,

א. פרימן

שלום וברכה לחיוג! כבר נגמר על־ידי החלק השלישי ובעוד חָדשיִם בערך אני אומר לעבדו ולשכללו ולשלחו פרקים־פרקים – למי? איני יודע. משטיבל אין קול… ומביא אתה את דבריו של למדן: “במה זו תרכז את כל הטוב, הצעיר, העֵר והנאמן שבקרבנו”. “הער והנאמן…” הישנם עוד בקרבנו? ואם ישנם איך זה נתנו לנו לסבול כמעט חרפת רעב? איך זה יתנו לנו לירד פלאים?

יג

שלום!

עם הדפים הללו תמו “תרבוכות”.²⁹ תאב אני לשמוע את חַוַת־דעתך. אם אצא מלפניך בשלום ואדע כי נסיוני עלה יפה.

אחרי שתעיין בהם, במטותא להמציאם למר למדן. ביקשני על כך במפורש. ליתר בטחון.

הספר קיבלתי. תודה רבה. ג–ג³⁰ פורש בשלומך, וקרוביך מתעניינים בך תמיד.

שלך,

א. פרימן

יד. 19.11.33

אברהם יקירי, שלום!

עסוק הייתי בזמן האחרון ואיחר מפני כך, ורק מפני כך, בתשובתי עד הנה. וזוכרני שבימי הסתיו והחורף היה חילוף־המכתבים בינינו מתכווץ ובודאי שזהו דבר לא רצוי כלל וכלל והנני בא אליך בזה בקריאה: הבה, אחא, להתגבר על המפריעים החיצוניים וגם להבליג על כל אותם מצבי־הנפש המיוחדים, אותם מצבי־הנפש המתחוללים כסערות על ראשינו וכסערות הללו הם גם משבשים את הדרכים הכבושות בינינו ומכסים את פניהן בחול ובעפר, – ולהמשיך את דו־שיחתנו בלי הפסקות ממושכות ביותר, פעמים בצמצום ופעמים ביד רחבה, כנהוג, בלבד שלא ייפסק החוט הפלאי המקשר אותנו.

קיבלתי מכתב עוד אחד מאת למדן. חוזר ומבקשני שוב על השתתפות קבועה. מתי יופיע ואם הופיע?³¹ אולי ישלח אילו קטעים. אולי יש לך אילו חדשות בנידון זה? הנתן לו חיוג גם הוא ידו, והיא לא ריקה כלל וכלל.

השגתי בשבילך מלוה קטן ושלחתיו לך ותיכף לכך נתפקפקתי משום־מה אם דיקדקתי בכתבתך. כתוב לי במכתבך הבא אם הגיעו לידך ששים רובל. מה נשמע אצלך בכלל?

שלך,

א. פרימן

טו. 6.1.34

שלום וברכה!

ה"אויל". הכותרת בלבד משניצנצה פעמים, דרך־אגב, במכתביך הקודמים כבר גירתה את הדמיון, הבטיחה דבר־מה… המבטים רצים בצמאון אילך ואילך… כן… לא נתבדיתי… “הלא הוא אשר לא זכה בזוכים, אשר נפקד מַגלוֹ בימי קציר החסדים…” ואני חוזר בלב פועם לקרוא למתחילה שוב… שורות נפלאות… “בלתי האחד שכול מאורח ומחוז, האחד הנואל, החדל בעמיו, הבּדל מיומו, הרועה האחרון וכו”, שורות נשגבות! וכמה קרובות הן ללבי! כמה קרובות!… אבל הנה הפכתי את העלה לעֶברוֹ השני, דבר־מה מתרופף, מתערער… קטון הגבוה ועז וצלול מתקפח, מצריד־מה… “יש שומט…” אולי ואולי… “אשרי… ו”הוי לו…“ – זהו לא מן הנפש, אלא מן השכל… לא מ”שיר השירים" אלא מ"קוהלת"… מתקבל רושם של מין מָדוך³² בין שני “אוילים”: האויל ההמוני והאויל הנאצל, האויל מהחיים – זהו העומד מן הצד עם פילוסופית החיים שלו המיוחדה, ו"האויל הנביא משוגע איש־הרוח" – זה העומד למעלה מן החיים ושופט את הכל בשבט רוחו הכביר… הראשון חסר את ההומור הטוב והנושך, והשני – את הפתוס המחריד…

ובכל־זאת, מרגלית נרכשה לבת־שירתך! אתה מוסיף כוח ומעפיל ועולה. ואָפייני הדבר, מאוד אָפייני, שהתקדמותך שאינה פוסקה הולכת יד ביד עם ההתבהרות וההצטללות של הסגנון וקישור הדברים וצירופי הצלילים. במעביות המסובכות שלך מימות “בראשית”³³ חודר אור השמש יותר ויותר… ולא ייפלא! כי גילויו של הכשרון האמיתי הוא הבהירות כמו שגילויו של היום הוא האור.

ואשר ל"באשמורת נדודי"³⁴ הנני מהסס לנגוע בהם, ידידי וחברי הטוב! כל־כך נפשיים הם הדברים, כל־כך “אברהמיים”, כל־כך בשר מבשרך ודם מדמך… ומין פשטות!… “מלים – צעקות”, כביטויה של רחל… אף־על־פי שלאמיתו של דבר, את צעקותינו אתה צועק שם ואת מכאובנו תכאב… כשיבוא הסופר הבא להסתכל בנפשה הדווּיה של “שארית הפליטה”, איך התחבטה וכאבה, התקוממה והתפתלה ושתתה דם – תהיה־נא מגילה קדושה זו לו לעינים! וסופה – כמה נועז הוא! “…בני, עיניך הרואות את קצה השלשלת צונח מידינו ביתמות, צא ובקש בין אחיך בני דורך כפי אמונים למסרה בקודש… ויהי כשמעי את הקול ואלוט פני בחרדה והדממה עמקה שבעתיִם ויצורי שואגים מאוד…”

קיבלתי מכתב מלמדן בו יבקשני לשלוח לו את כתבתי שעל־פיה ימציא לי שכר־סופרים… וגם חוזר ומבקשני לשלוח לו דברי ספרות. נועדו בשביל ה"גליונות" על־ידי שלושה־ארבעה דברים שאני חושב לתת לו במשך השנה (מלבד “תרבוכות” והפואימה, כמובן), ביניהם המבוא לחלק השלישי, “המתהוללים בלילות”, “קוזאצ’וק” ועוד. ואולם, דא עקא – אין פנאי… מבזבז ימים על ימים ללא תועלת מוחשית… ועל מה ועל מי?… ובזה יתפרש לך מעט גם כעסי על למדן שלנו… בניתי לי תכנית מעט על סמך הבטחותיו. אמרתי, אם ישלח לי מזמן לזמן את ההוֹנוֹרר במועדו ואוכל להמשיך את עבודתי העיקרית כדבעי והנה גרמו העווֹנות…

מה נשמע אצלך? אתה צריך, אחא, לאזור כוח, לאחוז בכל האמצעים כדי להחיש את ענינך. וחלילה לך להתרשל בדבר! חלילה וחלילה!

היום אתראה עם ג–ג ולאחר אחזיר לך את הקטעים.

אמרו לי שחפצת לשלוח לי נומר “מאזנים” בו נדפסו אילו דברים מדברי ואכיר לך הרבה טובה אם תשלחהו לי על־פי כתבתי בקרוב.

כפי שכתבתי לך כבר מצב בריאותי נתערער שוב ואני סובל מזה יסורים גדולים. מחר איכנס לפרופסור, אחד מדורשי טובתי. פרישת־שלום לחיוג ולבנימין הרביעי³⁵ והנני שלך תמיד בלב שלם,

א. פרימן

טז. 5.2.34

שלום!

מדבריו של רבינוביץ³⁶ (אינני נוגע בדברי הערכתו השטחיים והסותרים אהדדי) ומן ההערה ש"בשולי הגיליונות"³⁷ שהבאת לפני, יש לראות עד כמה יד “השקר המוסכם” עדיין רוממה ביחסים שבין סופרים ומו"לים. תחת להוכיח, להרים קול, מעמידים פנים של אינו־יודע־לשאול, ורבינוביץ' רואה חובה לעצמו גם לטפוח בחביבות על שכמו של המנהל טברסקי³⁸ – הוא שטיבל.

במכתבי אל למדן, כפי שכתבתי לך, ביקשתיו לקשרני עם איזה מו"ל על מנת שיוציא את האפופיאה לאור על כל חמשת חלקיה. אתה, אברהם, אנוֹש כערכי, אתה עֵדי למקצת מן המקצת של ההרפתקאות שנפלו בחלקי בשנים האחרונות. עד אנה?… עיני נשואות אל החלק הרביעי שהוא העיקר והתמצית ונקודת־המרכז ושקולו מנסר מסוף עולמי ועד סופו, אבל גם שלושת החלקים שקדמוהו כבר מתעלים לידי גובה של יצירה חשובה מכמה וכמה בחינות. את זאת אני מציע. ומה אני שואל? הנני שואל היום רק שלא ירמו אותי. שלא ינצלו את המצב המיוחד שהנני שרוי בו. הנני שואל מתן אפשרות להמשיך מלאכתי בתנאים יותר אנושיים וממילא גם בטמפו יותר מעודד ומהיר מכפי עד עכשיו. לא יותר. הדבר תלוי במידה ידועה גם בלמדן. באדם שיראה ללבי. לא להלכה אלא למעשה. ועל דא, אחא, הנני רוצה שתכתוב לו אתה. אין חבוש מתיר עצמו. עליך שׂוּמה להקל עלי עד כמה שתוכל!

את הקטעים בטח קיבלת. את החוברת, כנראה, טרם שלחת. אולי תשלחנה באחריות שלא תאבד בדרך? תואיל־נא לכתוב להנ"ל שגם בכדי לשלוח לי שכר־סופרים עליו להשתמש בכתבתי הידועה לו. כפי הנראה, מכתביו, כמו גם מכתבי, אינם מתקבלים כשורה.

והנני שלך,

א. פרימן

יז. 13.3.34

ידידי היקר!

סוף־סוף התחלצתי מזרועותיה הדבקניות של מחלת הגריפ³⁹ ואירק בפניה הנובלים! שִׁדה קטנה זו, שדה של מה־בכך, לא תואר ולא מראה, צא וראה כמה גדולה חיוניותה העקשנית! וגם לאביב הקליטה את ארסה הממאיר ויהלך קדורנית ויזורר בראש חוצות…

את “בהיות הרוָחה” בטח קיבלת עד תומו. שלחהו־נא לדרכו! גם אם לא אומַר לך זאת, תבין מעצמך כי בנפש חפצה אשמע את דעתך עליו, אם אתה פנוי עכשיו לכך.

את ה"גליונות" קיבלתי ובהתעניינות מרובה אחכה לקבלת החוברת השניה.

וכותב אתה: “…אם חודש מַרס לא יביא לי את מבוקשי איני יודע למה הוא בא אלי…”, וכי מותרים אנו, אברהם, אחי הטוב, להרגיש ככה ולהרהר ככה? חלילה. מליון פעמים חלילה! העבודה הכי קשה, היסודית והעיקרית, השחרור הפנימי, כבר נעשתה על־ידך… וגם השאר יבוא, ואם גם יתמהמה מעט, בוא־יבוא – מוכרח לבוא!

למכתביך הנני מחכה בכל יום ויום, שלך תמיד,

א. פרימן

יח.

ידיד יקר!

צדקת בדבריך שכדאי ורצוי שאשלח למר למדן גם דבר שבפרוזה, שכן אם כל אלדד ומידד יהיה מתנבא במחנה וכל בן־כפר יחזה לנו חזיונות מחורזים⁴⁰ “ענוגה זו – כלומר, הפרוזה – מה תהא עליה?” אבל מה אעשה ועני אני בשעה זו, וזמני דחוק עד מאוד.

והנה “מוצא”. גמרתי אתמול “בהיות הרוָחה”⁴¹ בעיבודו האחרון והוא השער לחלק השלישי, אם יש את נפשך, אחא, שאל־נא את פיו אולי יש לו צורך בו ואשלחהו בלי דיחוי. מטעם כמוס לא אשאל אותו אנוכי.

הפרק, כאמור, הוא הראשון לחלק השלישי ושער לו ואפילו קשור הוא אורגנית, כמובן, בכל החלקים – כחטיבה מיוחדת לעצמה ייחשב והוא בנוי על־ידי כמין פרוזדור לבית המתנוסס לתפארת לעיני ההלך העייף, על פתחיו וחלונותיו המגוּונים והפתוחים לרוָחה לרוחות האביב…

באיזה ספר רוסי בחרת לך לתרגום?

פתק נעים נפל לי ממעטפת מכתבך – חיוג! ⁴² צפה לו צדיק זה שסוף־סוף אבוא אליו ושהסכנה קרובה ויום־הדין לשתיקתו הממושכה ועקשנית ממשמש ובא ויבולע לו, ועמד וקידמני בבת־צחוק שיש בה לפייס את דעתי. הני בני מאסקאוו! ⁴³ והנני לוחץ את ידך באהבה. למכתבך אחכה.

א. פרימן

יט. 19.4.34

שלום!

די והותר מפוזרים אנו בחומר וברוח שאין להוסיף. שתיקתך הממושכה – למרות מכתבי – גרמה לי שפיכות־דמים. חלמתי מגף מסומר.⁴⁴ באה אחת גלויה ונתנה תוקף לחלומי. וכשאתה מזמינני עכשיו במכתבך לבוֹקס⁴⁵ – לכשתבוא לכאן – הריני מזהירך שאהיה אכזרי, לא אשמור על החוקים והנימוסים המקובלים – שוק על ירך!

במכתבו האחרון מודיעני למדן שהתקשר עם “שטיבל” בדבר המשכת ההוצאה של ספרי… הלא תבין בעצמך איזו התמרמרות עוררה בי ידיעתו זו. טברסקי,⁴⁶ הרקב לבית שטיבל. וגם התנאים שיהודון זה מציע הם גרועים. “אינם מזהירים”, מוסיף למדן ובאמת הם מחפירים. למדן כותב: “אעשה כל מה שבכוחי כדי לתת גאולה ליצירתך הגדולה, כי ראויה היא לכך”. כלום גאולה יתן לי על־ידי כך, עבדוּת ומרורים יתן לי… הוצאות שבראשן עומדים אנשים כטברסקי אנו מצוּוים למוטט ולהפיל ולא לסייע להן.

“בהיות הרוָחה” יודפס בחוברת ה' שכבר נמסרה לדפוס. תקבל בזה את השער של חוברת ד'. למודעות ולחוברת ב'⁴⁷ אחכה. ועל הכל – לבשורותיך המשמחות.

והנני מחבקך באהבה נאמנה,

א. פרימן

כ. 25.5.34

שלום!

בהמתיני לפרישת־שלום “חיה” התמהמתי בינתים לענות לך על מכתבך הנעים האחרון – הרֵעוּת, כנטיעה רכה זו, זקוקה מפעם לפעם לגשמי־ברכה של פגישות והתקשרויות חיות. ומתי יבוא היום המאושר בו נתראה פנים, אחא? הנני מקווה כי קרוב הוא.

מאת למדן לא קיבלתי דבר זה כבר. אולי כבר הפסיקו ה"גליונות" את קיומם?… הן כל־כך שטחיים הענינים אצלנו במקצוע זה – ולא רק במקצוע זה – ואינם מכים שרשים…

לאחרי שבוע, בערך, אסע מכאן, למשך חָדשיִם, אל אמי ואחותי אשר בנובואוקראינקא אשר ליד זינוביֶבסק,⁴⁸ לנוח שם. עוד אכתוב לך בזה. הנני מחכה למכתבך בקוצר־רוח. ומאפס פנאי אקצר הפעם.

שלך תמיד,

א. פרימן

P.S. מכתבך היפה האחרון עוררני להזכיר לך שוב את הדברים שהייתי מדבר אליך בהיותך כאן על הנחיצות שתעשה לך יומן. חטא הוא ממש לזלזל בכמו אלה…

כא.

יקירי!

מיוגע ומרוגז, אחרי הרפתקאות רבות, יצאתי סוף־סוף שלשום לכאן, חלשה עלי דעתי ולבי נפל ושכחתי ולא זכרתי למה, בעצם, אני נוסע ולאן־זה אני נוסע. והנה הקיצני בפתע פתאום בוקר מדמדם על־פני ערבה ירוקה־טלולה תחת חרמש ירח נוגה, עודֶני פונה כה וכה ומחליף רוח ולפנַי – אמי… אמי המסכנה… “אמי”, “בני”, – ואני אמרתי בחָפזי כל המלים שבעולם כבר נתפגלו עלי, נטמאו עד אחת…

מאת למדן לא קיבלתי זה כחָדשיִם דבר. לא אבין פשר שתיקתו הממושכה ומתוך כך לא שלחתי לו “קוזאצ’וק”⁴⁹ שעיבדתי במיוחד בשבילו.

בדפדפי ב"גליונות" ב' ראיתי את שיריך⁵⁰ וקיבלתי מעט נחת. הקלות השנונה שבהם יפה ונוחה וחדשה היא לגבי עטך. “קל כבן־צביים”… אגב נתגלה לי סוד: כל אותו הזמן שהיית מנמיך קול ומצטמצם ומתענֵו לפנינו היית עסוק בינתים בחשאי במשא־ומתן עם “שר של גבורה”… ולא זו אלא שכבר נכרתה ביניכם גם “ברית ואמנה”!! הנה, שכמותך אתה, אם כן אגלה גם את סודי: ה"הנני העני ממעש" שלך היה תמיד חשוד עלי ובסתר לבי הייתי מהרהר: הוא גונב את דעתי… יישר כוחך!

הטבע כאן עני וחַדטוֹני.⁵¹ אבל יש מרחב ואויר. נוכח החלון הקטון אילן בודד וקלוש. ואמי אומרת: בני, לאילן זה דימיתי את עצמי…

והנני מיחל בקוצר־רוח למכתבך.

א. פרימן

כב. 7.1.35

שלום!

ברצות ההשגחה דרכי בחירהּ, גלה יגלה גם מן הכרך… ברכתי שלום לך בנהלל הכפר! ⁵²

מכתבי בטח קיבלת. קולי שם נרגז וקשה בה במידה שמכתבך מתון ונוח. “נוכחתי בהחלט שלהשיג הסכום בשבילך אין שום אפשרות” ולא נזדעזעת? ולא הכית באגרוף על השולחן? הדברים הבאים להלן נועדו לנמק את הדבר. “אני מלא היסוסים גדולים לגביך?…” וכו' וכו'. היסוסים? כן, היסוסים. כי עליך לדעת שאתה נוצרת בשביל השבת ובשבילך אין שבת, שכל עצמך לא נקראת אלא לעבוד על הנקרולוג היפה שייכתב לעתיד לבוא (ושהוא ייכתב יפה בזה אתה יכול להיות בטוח, כי למַה ולמַה⁵³ ולכתיבת נקרולוגים מומחים אנו מאז ומתמיד). ואשתקד מה היית אומר? אשתקד, אברהם, מה היית אומר אתה למקרא שורות כמו אלה? המרוב אהבה והתרפקות אתה אומר לחנקני? או, אללי לי, נשָׁקך פוּרה⁵⁴ בראשך נשיקה פראית ועזה, ואת רעך לך יִשָׂא את לבו תֶּשי.

אשר לטברסקי, הנה קיבלתי מכתב מסובול הזקן ובו התמרמר על שעומדים אתם למסור את החלקים לידיו. האמנם אין דרך אחרת? היתקן האיש את אשר עיוה באופן גס כל־כך? בוא־נא עמו בדברים. בהוֹנוֹרר שלי תלוי פתרונן של כמה שאלות. כדי להימנע מדין־ודברים צריך להעלות עיקרי התנאים על הגליון שיהיה חתום על־ידי שני הצדדים. אך מי ידאג למילואם? עליך להחליף מלים עם פינחס⁵⁵ וסובול הנ"ל. לידיעותיך אחכה.

לא אבין להתמרמרותו של למדן. הברכה אחת לי? ואם יש מקופח בינינו – אני הוא. אגב, זה כמה ירחים שלא קיבלתי ממנו צורת אות, לא אישר אפילו את קבלת “קוזאצ’וק” וכל־שכן שלא שלח לי שכר־סופרים!

למכתבך אחכה. כתוב לי בפרוטרוט על חייך ומעשיך. מי יתן ותדע, פעיל ועֵר בין עֵרים, מעורה ומושרש בתוכם, מי יתן ותדע גם להשתמש בתנאים המיוחדים שבכפר, ונאמנה עלי עדותו של גיתה: בדומיה ובהתבודדות משתלם הכשרון.

והנני מחבקך באהבה נאמנה,

א. פרימן

כג. 9.5.35

שלום!

מכתבך מיום 12.4 קיבלתי. אשר לריבוי המלים הזרות הגדשת, אחא, קצת את סאת השגותיך. לא אנוכי הבאתי את המלים ווֹקזאל,⁵⁶ שינל⁵⁷ ואפילו “דידו”⁵⁸ (“הסבא משפולא”) ועוד: לא רק קולות וצבעים נותנים לנו דיוקנה של תקופה, אלא גם ביטויים מיוחדים, צירופי־לשון ושימושי־לשון אָפייניים. וכי קובלים אנו על ריבוי המלים הזרות ב"קווֹ ואדיס"⁵⁹ או המקומות בצרפתית אצל טולסטוי וכו'? לא מכאן איפוא נטויה הסכנה לספרים, וכמובן גם לספרי… על כן אמרתי יש “לגייר” את המלים הזרות רק באותם המקרים כשהגיור אינו פוגע ביותר בבשרו ובדמו של הספר. ובטוחני שחוּשך הספרותי הדק יעמוד לך אמונה ב"שעת־צרה".

תמוהה קצת בפיך ה"הפחדה" בבריחת הקוראים וכו'. אִינה לי המקרה לקרוא אילו דברים מהבלטריסטיקה שלכם ונדהמתי. נשובת, שרלטניזם ובלוף. ואם הללו “מקרבים”, הלואי ושלי “יבריחו”…

ובצאתי את מכתבי עלי להדגיש שוב: הנני מקפיד שהדברים אשר ביני ובין “שטיבל” יועלו על הכתב. עם החלקים, כפי שאקווה, יתוספו הקוראים ויתוספו, ואנוכי אישאר מקופח אם גם לא יתכוון לכך. ריחוק המקום מהווה יחס בלתי־נורמלי.

למכתבך המובטח הנני מחכה בקוצר־רוח.

שלך תמיד,

א. פרימן

כד. 20.5.35

יקירי אברהם!

אילו מהמלים הזרות כבר נתבארו בחלק הראשון (אגב, שם כבר הובאה הפראזה “שומע אתה או אינך שומע”, ואיני יודע מדוע אינה נראית בעיניך). בחלק השלישי הן מועטות. ומה טוב אילמלי מצאת פנאי בינתים לשוב ולעיין מזמן לזמן גם בחלק הראשון והשלישי, לשם הרגל והתבוננות וסקירה מקיפה, להעירני מפעם לפעם את הערותיך הקולעות ולהפליג עמי בצעדיך החרישים הלאה הלאה טרם דרכו כאן אחרים.

למכתבך האביבי (בלי “תל־”) אחכה.

שלך,

א. פרימן

כה. 19.11.35

ידיד שלי היקר!

קבל־נא על עצמך את הטורח למסור להוצאת “שטיבל” או לאגודת־הסופרים אצלכם את בקשתי לשלוח לי על־ידי אגודת הסופרים הסוביטיים במוסקבה את החלק הראשון ואת החלק השני של ספרי: רומן – “1919”. בעבודתי על החלקים הבאים אי־אפשר לא להתחשב עם התיקונים והשינויים השונים שנעשו על־ידי בחלקים הנ"ל בזמנים שונים, ושלהחיותם בזכרוני לא אוכל בשום אופן. רצוי מאוד בשבילי לקבל, במעטפות מובטחות באחריות, גם אילו תרגומים מובחרים ביותר מהספרות הרוסית החדשה, כגון “פומא גורדייוו”⁶⁰ למכסים גורגי, “מלט”⁶¹ לפיודור גלדקוב, “טאשקנט עיר־הלחם!”⁶² לנֶבֶרוב וכו'.

את מכתבו של מר פיכמן (בצירוף עם הרצנזיה של מר אבישאול⁶³ בעתון “דבר”), כמו גם את מכתבו של מר למדן, קיבלתי. הואל־נא למסור להם בהזדמנות זו את ברכתי שלום.

לפני גשתך להכין את החלק השלישי של ספרי הנ"ל לדפוס עליך, כמובן, להתחלף עמי במכתבים.

בנפש חפצה אעיין ברצנזיות ודברי־הערכה וביקורת שתואיל ברוב חיבתך לשלוח לי בקרוב אחרי שתברר בשבילי רק את הנקיים מכל “נותן טעם” מיוחד. לפי ראות עיניך. שוב ושוב: לפי ראות עיניך ושיקול דעתך.

מצב בריאותי ירוד עד מאוד. איזו חוליה חזקה נתערערה בישותי. איזה בורג חשוב הוסט ודוקא הממונה על מתינות הלב ושיווי־המשקל הפנימי. לגבי אנשים כערכי, “בלטריסטים” מסוגי וממשפחתי, זוהי קללה שאין חשכה ממנה. אשר למצבי החמרי – זה כשמונה ירחים שאני שרוי, מסיבת מחלת־לבי, בלי משרה ואין לי מעמד כספי כל־שהוא.

והנני לוחץ את ידך מתוך רגשי ידידות נאמנה,

א. פרימן

כו.

שלום,

עדיין חי וקיים אנוכי, אחא, ועדיין לוחץ אנוכי את ידך באהבה, שלך בכל מקום ותמיד, ואולם מצב בריאותי יורד פלאים מיום ליום, מחלת־לבי הישנה אינה נותנת לי פוּגה, אילמלי אמי והים! אמי – היא עמי עכשיו תחת קורת חדרי, והים – יום־יום הנני מבקש קצת שכחה במחיצתו, הכל עלי לטורח ולמשא – אנה באו כוחותי? מתי נעכרה כה נפשי?

שלך,

א. פרימן

כז. 5.8.36

אברהם יקירי!

מכתבך אחרי הפסקה של עידן ועידנים עשה עלי רושם קשה. כאחד חוני המעגל אתה חוכך את עיניך ותוהה עלי. מחאה נסערה קמה בי נגדך. טינה – והייתי דוחה את דברי.

הקטע “דברים בגוֹ”⁶⁴ בטח כבר הגיע לידך במלואו. אקווה שתיחד לו תשומת־לב. כולנו מצוּוים ועומדים להוקיע את פרצופה של המלחמה באשר יש הזדמנות. ואפילו הנושא משומש ונדוֹש למדי, סגנון ההרצאה, כמו גם הנסיון לתפוס אותו מתוך אספקלרית העיירה של אז, מחדשים קצת, כמדומני, את פניו והנני מגיש את הקטע מתוך היסוסים ומתוך אי־מנוחה שמא לא עלה הדבר בידי.

עד שאתה מזרז אותי לשלוח לך את העמודים החסרים לחלק השלישי, מוטב היית מזרז את עצמך להמציא לי (העתקה) את הפרק כאשר הוא. אולי אמצא בו איזה קשר לחדשו ונסיר את המכשול להוצאתו המאוחרת.

זרז־נא את עצמך כמו כן לשלוח לי מיד את העתקת העמודים של החלק הרביעי במלואם, כי בלעדיהם לא אוכל להמשיך את עבודתי עליו. לא אוכל!

בקבלת מכתבי זה הטרח־נא את עצמך להתראות עם מר סובול הזקן ולמסור לו את בקשתי שישלח לי מעכשיו לפחות ארבע־חמש לא"י בכל חודש. בלי כל אמצעים אנוכי.

לבריאותי כי תשאל – אינה כשורה. הלב משערר⁶⁵ הוא ומזעזע הוא את כל גופי. התקפותיו העצבניות דורסות את מנוחתי ואינן נותנות לי להתרכז בכל עבודה שהיא. האקלים פה טוב.

והנני שלך,

א. פרימן

כח. 12.8.36

אברהם יקירי,

את הקטע בטח קיבלת כבר במלואו. הייתי רוצה לצרף עוד שורה קטנה אחרי הכותרת “דברים בגוֹ”, מן הצד: “לקראת הקונגרס האנטי־מלחמתי בבריסל”.

קיבלתי את החלק הראשון ואת השני של ספרי הנדפס, חבילה על־ידי הפוסטה, ויהי לי הדבר להפתעה נעימה.

ברוכה ידידותך וברוך טעמך שסייעו לך לקווץ⁶⁶ בשעת ההגהה כמה קוצים מהחלק השני, חדירתך לסגנוני, לאופן תפיסתי את הדברים המתוארים שחקה אלי כמה פיזורי אותיות ומגעי־עט של מה־בכך.

משנה צער על כן נגרם לי למראה אילו שיבושים שאין עליהם כל ויתור. הנה אחדים מהם: 1. עמוד 87, “המלחמה אינה בוּבה, המלחמה…” – אצלי כתוב: “המלחמה אינה בוֹכה”. דיבור זה שמעתי מפי איש־צבא שטעם ממרורי המלחמה מכלי ראשון, כלומר: אין סנטימנטים למלחמה! והנה הוחלפה כרקטריסטיקה עזה זו, גברית, באיזו פראזה קלוקלה, נשית – “בובה”…

עמוד 71, “ברוך הבא, רבי ‘שפום’!” – אצלי כתוב: “ברוך הבא, רבי ‘שפוֹך’”! – ומיוסדה הקריאה על הלצה עממית: אחד בעל־בית נבער היה רגיל לקדם בלילי־ה"סדר" את אליהו הנביא המדומה בקריאה: “ברוך הבא, רבי שפוך!” (שפוך חמתך וכו') בחשבו ש"ברוך הבא" מתיחס לאחד אורח פלאי ששמו “שפוך” (חמתך) – ומה פירושו של “שפום”?

עמוד 223, “לולא ממונותיה של הקהילה” – הלא זו היא רפליקה בפי בֶרילי והיא מתבלעת בדבריו של שמואל.

עמוד 224, “מחאות על־ידי הספרים” – תחת מחאות על־ידי הספדים"… ועוד ועוד…

מתי תשלח לי את העתקת הפרק העקור כדי למצוא קשר בו ולהסיר את המכשול להוצאתו של החלק השלישי? מתי תשלח לי את העתקת העמודים של ראשית החלק הרביעי הנמצאים ברשותך והנחוצה לי כל־כך? זריז אתה מאוד לזרז אותי, תגע עדיך – ותתרשל.

כיון שנקבע שם משפחתי “פריימן” עליך כבר לשמור על היוד שנוספה לי שלא תימלט, בקלותה־פחזותה היהודית, גם מן הדברים הבודדים הנדפסים על־ידי מזמן לזמן.

והנני מוקירך,

א. פרימן

כט. 7.9.36

רעי אברהם היקר,

זה כשני חדשים שאני שרוי בלי כל אמצעים כספיים. הואל־נא להתראות מיד עם ידידי סובול הזקן – הוא התחייב להעביר לי בכל חודש על־ידי הבנק מעט כסף.

ובהזדמנות זו הנני מסרהב בך שתתעניין מעכשיו במצבי הכספי למעשה. למעשה! מחובת היושר שתשחררני מענשה של כתיבת שורות כגון הנ"ל.

מה כתבתך החדשה? תקבל בזה שני העמודים 118–119 החסרים לחלק השלישי של הרומן “1919”. עשיתים מחדש. את הקטע “דברים בגו” בטח קיבלת כבר במלואו. החלפתי את מעוני, ומעני מעכשיו:

הטרח־נא את עצמך לשלוח לי מיד העתקה מראשיתו של החלק הרביעי שנתאבדה מידי, בהתאם לבקשתי המפורטה מכבר.

אוהבך,

א. פרימן

ל. 27.10.36

אברהם יקירי,

מכתבך מיום.4.10 הגיעני בזמנו.

סכום הכסף שנשלח לי לפי ידיעתך “לפני שלושה שבועות” עדיין לא קיבלתי. בתשובה על שאלתי בכתב הציעה לי הנהלת הבנק הממלכתי⁶⁷ במוסקבה להודיענה שם הבנק שלידו נמסר הכסף ואת הנומר של ההמחאה. איזה משגה נשתרבב פה, כי כל הסכומים שנשלחו לי עד הֵנה היו מגיעים לידי בדיוק מדויק.

הואל־נא לברר מיד את הדבר ולהודיעני וגם להעביר לי – אם טרם נשלח כסף נוסף על המשלוח הנ"ל – להעביר לי מיד מעט כסף טלגרפית!

אשר לשאלתך בדבר שלוש מאות רובל על־ידי פיני⁶⁸ תיטיב־נא לאמור לו כי את מכתבו בנידון זה אמנם קיבלתי, ואולם להשיב עליו – זו היתה יגיעת פרך שאינה עכשיו לפי כוחי. להשיב על מתך־שאלותיו ההולכות ונשנות בכל מכתב ומכתב, ובנשימה אחת ועל הצעותיו הנכבדות כגון: "תבקש עזרה בשמי(!) מאת רויז (מי הוא האחד?) וכו’ – כבר נלאיתי להתבזות ולהתרגז על שאוֹן דברים בעלמא, קלות יחס ורעשנות שטחית ופוגעה ולא יותר.

שלח נא לי את כתב־היד של ראשית החלק הרביעי והודיעני נא כמו כן אם נמצא הקונטרס האחרון של “דברים בגו”, או עלי להמציא אותו לך מחדש.

שִׁלדו של החלק הרביעי נגמר על ידי.

אוהבך,

א. פרימן

P.S. אם חס אתה באמת על כבודי ועל שארית בריאותי עליך מעכשיו ליחד התעניינות יותר מעשית לכל עניני.

לא. 14.11.36

שלום,

את כתב־היד של ראשית החלק הרביעי עדיין לא קיבלתי. כמו כן אין לי עדיין ידיעה ממך אם נמצא הקונטרס התיכוני של הסיפור “דברים בגו”. אברהם! בודאי תזכור ששנים פרקים מהחלק השלישי נקבעו בשעתם ב"גליונות" ושבבוא העת להדפיסו תצטרך להכניסם משם.

לתשומת לבך: עד היום הזה, הארבעה־עשר לחודש נויאבר,⁶⁹ לא קיבלתי עדיין (מלבד 3 ל"י לפני כמה חדשים) לא על־ידי סובול ולא על־ידי פינחס כל כסף. בתשובה על שאלתי בכתב הציעה לי הנהלת הבנק הממלכתי שלנו במוסקבה להודיענה את שם הבנק שלידו נמסר הכסף וגם את הנומר של ההמחאה. מפי נסיוני הנני יודע שהבנק הממלכתי ממלא את תפקידו בהמצאת הכספים בדיוק גמור. אינני מפקפק כמו כן אף רגע אחד כי ידידי סובול הזקן מילא את משלחתו באמונה (במכתבו האחרון הוא מזכיר על משלוח שני) אין זאת כי נשתרבב איזה משגה.

בינתים אני מתפתל זה כמה חדשים במצוקה כספית קשה שאין לתאר. הואל־נא איפוא, מיד לאחר קבלתך מכתבי זה, הואל־נא להעביר לי קצת כסף! אולי תוכל לעשות זאת טלגרפית! אם נוח יהיה לך להבא לשלוח לי דוקא חבילות – בבקשה! ובלבד שתשלח ותתן לי הרוָחה כל שהיא במצבי החמרי הרעוע.

שלך א. פרימן

לב. 10.1.38

להנהלת העתון “דבר”.⁷⁰

הנהלה נכבדה,

בעתונות העברית ודאי באים מזמן לזמן דברים אנטי־פאשיסטיים הראויים להישמע. בקשתי לשלוח לי אילו קטעים מהם במכתב מיוחד.

תגבורת השפעתו והרחבת סניפיו של הפאשיזם, ביחוד ברומניה שקליטתו באוירה – מנוול ואנטישמי מאז ומתמיד – פוגעת בנו פגיעה קשה כל־כך, מכפילות את אחריותו של כל אחד מאתנו באשר הוא שם ומחייבות אותו בראש וראשונה להתבונן בכובד־ראש יותר על תכסיסיו ואל פרצופו המחוצף מכל צדי־צדדיו.

בכבוד,

א. פרימן