¹ מאת יהודה סלוצקי

כתיבת תולדות-חייו של סופר עברי ששנות-יצירתו חלפו בברית-המועצות, כשהוא מנותק מעולמה של הספרות היהודית בעולם כולו – ענין לא קל הוא. הידיעות שבידינו קטועות הן ומלוקטות ממקורות מקריים. תקופות ארוכות בחייו של הסופר נשארו לוּטות בערפל. ייתכן ויום יבוא וארכיוניה של ברית-המועצות, ובהם גם גנזי הבולשת המדינית על כל גלגוליה, ייפתחו לפני חוקרים, ושם יימצא גם תיקו האישי של אותו פושע מסוכן אברהם פרימן, שהעֵז לכתוב בשפה העברית הנרדפת ושילם מחיר יקר על העזתו זו. עד אז – אין דרך לפנינו אלא לנצל את מעט החומר שבידינו ולתת תמונה חלקית לפחות על דרך-חייו של אחד מחשובי הסופרים העברים ביובל-השנים האחרון.

מוצאו של פרימן – מן העיירה הקטנה טרוסטינֶץ שבפודוליה, בדרום-מערב אוקראינה. העיירה שוכנת דרומית לשלוש הערים ברצלאב, נימירוב וטולצ’ין, ששמן נחקק בתולדות ישראל בשנות ת“ח/ת”ט (1648) באותיות של דם ואש. סמוכה לה העיירה אובודובקה, שעמה קשורים שמותיהם של א. ד. גורדון, וייבדל לחיים – אליעזר שטיינמן. דרומית לטרוסטינץ – קהילת ברשאד, שאף היא נחרבה בגזירות ת"ח ובה התגוררו בימי-נעוריהם מ. י. ברדיצ’בסקי ויוסף אהרונוביץ.

בן עיירתו וחבר-נעוריו של פרימן, הסופר האידי מנדל אשרוביץ', תיאר את טרוסטינץ ואת תושביה בסוף המאה הי“ט בספר-זכרונותיו.² טרוסטינץ היתה עיירה קטנה סמוך למסילת-הברזל המוליכה מקיוב לאודיסה. בעיירה, שהיתה מוקפת מכל עבריה כפרים אוקראיניים גדולים וקטנים, התגוררו כ-400 משפחות יהודיות, שעסקו במסחר זעיר ובמלאכה, כשהן קשורות בקשרי מקח-וממכר עם האיכרים בסביבה. היום החמישי בשבוע נקבע מדורי-דורות ליום-השוק, בו נפגשו אלפי האיכרים עם תושבי העיירה. ביום-שוק זה נקבעה פרנסתם של מרבית בני העיירה לשבט או לחסד. במרכז השוק עמד בנין גדול של דירות וחנויות שנקרא בשם ה”ראטהויז“.³ הבנין נבנה באמצע המאה הי”ט על-ידי “גביר” מקומי שרצה להבטיח בכך את פרנסתם של צאצאיו המרובים. מסביב לכיכר-השוק השתרעו בתי העיירה, מכוסים “גגות פחים, רעפים ותבן”, ומעליהם מתנוססות "מַעשנות מפוחמות, רעועות וזקופות-מחוטבות.

זו היתה עיירה מסורתית, נוסח פּוֹדוֹלִיה. בניה לא הצטיינו בידיעת התורה, אבל רובם ככולם למדו עד גיל 13–14 ב“חדרים” השונים. בית-המדרש וה“קלויז” שימשו עדיין מרכז חייהם הצבוריים של תושבי העיירה. שינוי רב באוירתה של טרוסטינץ הכניס בית-החרושת הגדול לסוכר שהוקם סמוך לעיר (והתופס מקום ניכר בספר “1919”). הוא הביא שפע כלכלי לעיירה, אולם בין פקידיו ומשמשיו היו גם יהודים ממין אחר – משכילים ואף מתבוללים, ורוח העת החדשה חדרה באמצעותם לעיירה הנידחת – רוח ההשכלה ואף פריקת עול מסורת הדורות.

בעיירה זו נולד בשנת תר“ן (1890) אברהם פרימן, שנודע בימי ילדותו בכינוי “אברהמ’ל יוסל פיני שוחט’ס”. אביו יוסף-צבי פרימן היה מעשירי העיירה ומצא פרנסתו ברוָחה מהלוָאות בריבית לגויים וליהודים. הוא היה אדוק באמונתו, משכים ומעריב לבית-המדרש. אמו שיינה-אטיה (שיינדל), עמדה על כך שבניה יקבלו גם השכלה חילונית וחוץ מלימודי-התורה שמעו הילדים לקח מפי “סטודנט” שהכין אותם ל”בחינות".

בין אחיו ואחיותיו של אברהם פרימן התבלטה דמותו של אחיו הגדול ממנו, מרדכי, שהיה יוצא-דופן במשפחתו. הוא היה חזק ובריא בגופו, מאס בלימודים ונמשך אל הכפר ואל הטבע. מפעם לפעם היה יוצא לשוט בשדות וביערות, מבקר בכפרים, רוחץ בשרו בנהרות ובנחלים. מתקנא היה בחייהם של האיכרים, אף נטע גינה סמוך לבית אביו. יש להניח כי דמותו של אח זה היתה לעיניו של א. פרימן בבואו לתאר את דמות גיבור סיפורו, סולומון סטופאשקובר, הנקרע בין עולמה של העיירה, אליה קשור הוא בקשרי דם ומשפחה, לבין עולם-הגויים, על בריאותו השרשית ועל קרבתו לטבע.

לעומת זאת היה אברהם נתון ללימודים מילדותו. מיטב המלמדים בעיירה היו באים אל בית אביו ללמדו תורה. במיוחד השפיע עליו המלמד (או כפי שהקפיד לקרוא לעצמו – המורה) מרדכי צבי אלכסנדר, שהתגלגל מליטא התורנית לטרוסטינץ הנידחת, ונחשב לאחד מטובי מלמדי-הגמרא בעיר, ועם זאת היה בקי בשפה העברית בדקדוקה ובספרותה.⁴ המורה ידע לעורר בלב תלמידו אהבה ללימודים ופתח לפניו גם את שערי הספרות החדשה. מפי מורים פרטיים למד אברהם את השפה הרוסית ולימודי-חול אחרים. בלהיטות למד ואת רוב זמנו בילה בקריאת ספרים. “על פניו המכוסים בהרות-סוּבין ועל עיניו הכחלחלות-ירוקות היתה יצוקה תמיד הבעה של רצינות”, מספר עליו בזכרונותיו חברו מ. אשרוביץ'. “ואף-על-פי שלא היה אז גדול מבן 15 שנה, כבר כפף גבו בלכתו משום שהיה סבור שהדבר נאה לו, שהוא מוסיף לו יתרון-ערך, והולך היה כבר ומקל בידו כראוי לאדם רציני ומכובד, ומצטער היה שעל כל אלה אינו יכול להוסיף זוג משקפיִם על עיניו. הוא ריחף תמיד בעננים ודיבר כקורא מן הספר, ואפילו בהביעו את התפעלותו מיפי מראות-הטבע לא יכול היה שלא להביא חרוז מאחד המשוררים שזה עתה קרא בספרו”.⁵

יהודה סלוצקיבגיל-נעורים זה שאף א, פרימן להיות לסופר עברי, הוא קרא בענין את כל מה שכתבו ד. פרישמן, י. ל. פרץ, מ. י. ברדיצ’בסקי, י. ברשדסקי, י. ח. ברנר, א. א. קבק וכן מאמריהם של אחד-העם וש. ברנפלד. “בחשק גדול במיוחד”, מספר אשרוביץ', “בלענו את תולדות עם ישראל לגרץ בתרגומו של ש. פ. רבינוביץ”.⁶ הוא קרא בהתרגשות ושינן בעל-פה את שיריהם של ח. נ. ביאליק, ש. טשרניחובסקי, ז. שניאור ושאר המשוררים מאנשי “שירתנו הצעירה”.

בסוף 1905 מגיע גל הפוגרומים, שהתחולל אז בעידוד השלטונות בכל רחבי רוסיה, גם לטרוסטינץ. אולם הנוער היהודי בעיירה, שרבים בה יהודים גברתנים ועזים, מתארגן ומקדם את פני הבריונים, שנשלחו ברכבת לפתוח בפרעות במקלות ואקדחים, ומניסם בבושת-פנים לפני שפרצו אל העיירה.

בעשר השנים שלפני המהפכה הרוסית מבקר א. פרימן פעמים רבות באודיסה ומבלה בה שבועות רבים אצל אחיותיו הלומדות בעיר זו בגימנסיה. הוא קושר קשרים עם ח. נ. ביאליק, שביתו היה פתוח לפני בני הנעורים מן הפרובינציה ומביא לפניו את ביכורי פרי עטו בפרוזה ובשירה. ב-1909 בא ב“השילוח” שיר-אהבה ארוך של פרימן בשם “בלא יודעים”, שיר שניכרת בו השפעתם של ז. שניאור וי. כהן. אחד מידידיו של פרימן מעיד כי ביאליק אמר: “לבחור הזה יש לב חם, אבל לא למד עדיין לאחוז בעט-סופרים”. הוא יעץ לו ללמוד ולשכלל כתיבתו. ב-1917 עבר פרימן לישיבת קבע באודיסה ופגישותיו עם ביאליק תכפו. המשורר הדריכו ויעץ לו בלימודיו ובכתיבתו.

בשנות מלחמת האזרחים חזר פרימן מאודיסה הרעבה לעיירת מולדתו. אין בידינו ידיעות אם היה בעיירה באותו יום מר ונמהר, י' באייר תרע"ט (10.5.1919), כשכנופיות האיכרים המתקוממים פרצו אל העיירה וערכו טבח ביהודיה. בין ארבע מאות ההרוגים ביום זה נמנו, כנראה גם אביו, שני אֶחיו ואחותו הצעירה. לזכרם הקדיש את ספרו “1919”.

זמן-מה לאחר הפרעות נשא פרימן לאשה את בת-עיירתו, פאניה, ונולדה להם בת, שנקראה על שם אביו – יוסיפה. חיי הנישואין לא עלו יפה וב-1923 התגרש פרימן מאשתו. גם הילדה אשר אהב מתה עליו.

לפי מוצאו היה פרימן שייך למעמד שהיה פסול בעיני המשטר הסוביטי, שהרי אביו נחשב על ה“בורגנים”. הוא נמנה עם מחוסרי-הזכויות (“לישנצי”). חייהם של אנשים כאלה בעיירה קטנה, מקום שכל פקיד קטן הכירם, היו קשים מנשוא. פרימן עובר למוסקבה, בה התגורר כבר אחד מאחיו. במוסקבה עברו על פרימן כשלוש שנים. הוא עבד כפקיד במרכז הקאופרציה של בעלי-המלאכה הזעירים (“פּרוֹמסוֹבֶיט”).

חוָיית הפרעות לא נתנה לו מנוח. פרעות אלה, שלא היו כמותם מימי חמילניצקי, הטרידו והעסיקו מחשבותיהם של כל בני הדור בימים ההם. הדיהם נשמעים לרוב בספרות ובשירה העברית והאידית בשנות העשרים והשלושים. פרימן הרגיש צורך נפשי לתת ביטוי ספרותי נרחב לפרעות אלה, מעין מצבת-זכרון לרבבות החללים שנפלו על אדמת אוקראינה, ועם זאת לרדת ככל האפשר לשרשיה של תופעה זו. הוא מתחיל לכתוב את יצירת-חייו, את הרומן – “1919”.

ב-1926 עבר פרימן לאודיסה והתחיל מחפש קשרים מחוץ לרוסיה על-מנת לפרסם את יצירתו. הוא כתב לשאול טשרניחובסקי ולאחר-מכן שלח ליקוטי פרקים מן הנוסח הראשון של ספרו ליעקב פיכמן.⁷ יעקב פיכמן העיר לו, כנראה, הערות חשובות על דרכי כתיבתו, שכן הבדל סגנוני ניכר קיים בין נוסחים ראשונים אלה לבין הנוסח הסופי, שפרקיו הראשונים נדפסו לראשונה בשנת 1930 ב“העולם”, בחתימת א. פ.

ב-1931 יצא לאור בהוצאת שטיבל בתל-אביב החלק הראשון של הרומן. מאחר שהמחבר לא יכול היה להשגיח על הגהת הספר חלו בו שיבושי-דפוס רבים. החלק הראשון כשלעצמו לא היתה בו משום שלמוּת והוא לא עורר הד רב בקרב ציבור-הקוראים העברי. ההוצאה עיכבה את פרסום החלק השני, אף שכתב-היד כבר היה בידיה.

באודיסה מצא פרימן פרנסתו בדוחק כסוכן, מוכר-ספרים, של הוצאת ספרים רוסית-סוביטית וכן כמורה פרטי לעברית. עוד בהיותו במוסקבה קשר קשרי-הכרות עם חוג הסופרים העברים, נאמניה של הספרות הנרדפת, והיה מחליף מכתבים עם אברהם קריבורוטשקה (קריב). כן יצר קשרים קבועים עם סופרים עברים בארץ, וביחוד עם י. פיכמן ויצחק למדן. מפעם לפעם באו קטעים ופרקים מהחלקים השני והשלישי של ספרו ב“מאזנים” ובגליונות". שכר-הסופרים הזעום עם חבילות-המזון שקיבל מפעם לפעם סייעו לו לקיים עצמו בדחקות מרובה.

מַכּריו מן הימים ההם⁸ זוכרים אותו כגבר רחב-גרם ומסורבל כלשהו. מראהו החיצוני כגוי אוקראיני, שערו בהיר כצבע החול, עיניו תכולות ואפו סולד. הוא התגורר בחדר קטן בעליית-גג; ובחדר – מיטה, שולחן, כסא ואצטבת-ספרים, בהם כמה ספרים עבריים שהגיעו אליו מארץ-ישראל. המשורר אברהם קריב, שנפגש עמו פעמים מספר בעת ביקוריו באודיסה וקיים עמו חליפת-מכתבים ערה, כותב: “לדבריו בעל-פה היה כוח לא ישוער. היתה בי הרגשה שמסוגל האיש להוליך אחריו אנשים לבאריקאדות. יסוד זה שבו לא בא כלל לידי ביטוי ביצירותיו הספרותיות, ועצם יצירתו בתנאים ההם נשארה מקופחה ומכוּוצה”⁹.

חייו החמריים של הסופר בשנים ההן, באודיסה הרעבה, היו קשים ומרים. במכתב לידידו א. קריב מספר הוא על מה שעבר עליו בחורף 1932: “סבלתי יסורי גוף, ערדלים קרועים, נעלים חרוכות ספוגות רפש תמידי וטחב, אור חשמל מתפסק כמעט בכל ערב לשעות שלמות והתחבטות מרוגזה בד' אמות חשכות, עמידות-בתור ממושכות, קפואות, בהמיות על שלוש ‘גאלֶטות’ (צנימים), על מקצת מאמליגה (דייסת-תירס) או מרק מימי, על מעט נפט למאור, ועל כולם – אותו קור תמידי בחדרי, ביום ובלילה, קור חריף עוקצני, החודר עד למוח העצמות, עם חנמל נודף על הכתלים”.

מנדל אשרוביץ', שנפגש עם פרימן אותו חורף, מצא אותו “לבוש כקבצן, ועצביו כל כך מתוחים, עד שהיה חושש אפילו מפני צלו”¹⁰ באביב 1934 נפגש פרימן עם הסופר יוסף אפאטושו, שבא מארצות-הברית לביקור קצר בברית המועצות. הוא שפך לבו לפני האורח על חורבנה של יהדות רוסיה. “החיים היהודיים, חבר אפאטושו,” אמר פרימן, “הולכים וכלים, ואם בכלָיה עסקינן – אחת היא אם תבוא כמיתת-נשיקה או תוך גסיסה קשה.”¹¹

אולם פרימן לא היה בודד באודיסה. הוא קיים קשרי ידידות וחברה עם חוגי העברים והציונים שפעלו עדיין, אפילו בראשית שנות השלושים, במחתרת. היו אלה ציונים ותיקים וצעירים, מורים עברים וכדומה, שהיו מתאספים מפעם לפעם בדירות פרטיות במַסוה של מסיבות חג ומשפחה. הם קיימו קשרים עם חוגים קרובים להם בפינות אחרות ברוסיה ואף עם ארץ-ישראל. ספרים עבריים הגיעו בדרכים שונות מעבר לגבול ועברו מיד ליד. שיעורים פרטיים לעברית ניתנו לילדיהם של הדבקים בתרבות עמם. בכל אלה לקח פרימן חלק, אם כי מעמדו כסופר עברי המפרסם מפרי עטו בחוץ-לארץ חייב אותו ואת הבאים עמו במגע בזהירות יתירה.

כל אותם הימים לא הפסיק פרימן את קשריו הספרותיים, והיה תובע מפעם לפעם להוציא לאור את החלק השני של ספרו. בקיץ 1933 יצא פרימן לטיול של שבועיִם בספינה “לאורך שפת קרים וקאוקאז”. הדים לטיולו זה נשמעים בסיפור “תרבוכות”, שבא ב“גליונות” בראשית 1934. אותה שנה באה בירחון זה גם הפואימה בפרוזה שלו “מחזיונות בן-כפר אלמוני”. כן הודיע מעל דפי הירחון כי סיים את כתיבת חמשת החלקים של ספרו.¹²

בתמוז תרצ"ד (יוני 1934) ערכה הבולשת המדינית שורת מאסרים בין שרידי הציונים הפעילים בעיר, בין הנאסרים היה גם פרימן. הוא שוחרר כעבור זמן-מה. נראה, שטען להגנתו כי עוסק הוא בספרוּת יפה ואין לו כל קשר עם פעילות פוליטית.

באופק נראו ימים יפים יותר. הוצאת שטיבל החליטה לחדש את הוצאת הרומן ועריכת החלק השני נמסרה לידידו של פרימן, אברהם קריב, שעלה ארצה בימים ההם. בסוף 1935 יצא לאור החלק השני של “1919”. הפעם היה להופעתו הד בין הקוראים בארץ.

באותה שנה (תרצ"ה) החליט חבר-השופטים, שמוּנה לחלק את “פרס ביאליק” מטעם עירית תל אביב, לזכות בפרס זה את אברהם פרימן, על ספרו “1919”. השופטים היו ש. טשרניחובסקי, יעקב כהן וא. א. קבק.

אולם במהרה הקיץ הקץ על תקוותיו של הסופר. באוגוסט 1936 נאסר מחדש. הוא נאשם בקשרים עם ציונים ברוסיה ומחוצה לה, וגורש לקאמישלוב,¹³ מעֵבר להרי אוראל, מזרחית לסברדלובסק. בעיר נידחת זו ישב פרימן כעשר שנים.

בשנת 1946 הותר לו לחזור לאוקראינה. שבור ורצוץ, בודד ועזוב חזר פרימן לדרום-רוסיה, בלי שידע היכן יקבע את מושבו. בטרוסטינץ לא נותר איש מקרוביו, באודיסה שוב לא היה לו מַכּר ומוֹדע. הוא נסע לעיר אוֹסִיפֶּנקוֹ (בֶּרדיאנסק לשעבר) שעל חוף הים האזובי. שם התגוררה אחותו אלכסנדרה נֶטֶס, מורה בבית-ספר אוקראיני. באוסיפנקו מצא פרימן משרה באחד המוסדות הממשלתיים.

כעבור זמן מה הכיר פרימן את המדריכה בועד המקומי של המפלגה הקומוניסטית, אוסיה רובינצ’וק, ונשא אותה לאשה. במהרה התברר לו כי הבדלי-ההשקפות בינו לבין אשתו, חברת המפלגה הקומוניסטית, אינם מסייעים לשלום-בית. הוא הרגיש עצמו כזר בדירתה. עיקר נחמתו היו השעות שבילה בבית אחותו, בחברת ילדיה, וכן ילדיו של אחיו הבכור, שהיו באים לבקרו ממוסקבה. הוא חיפש דרכים לקשור קשרים עם חוץ-לארץ ולהמשיך במשלוח כתביו, אולם התנאים ששררו ברוסיה בימים ההם, ימי סטאלין האחרונים, מנעו קשר זה. בריאותו התרופפה ובאו עליו התקפות של מחלת-עצבים. ב-1953 לקה בשטף-דם במוח. חדשים מספר שכב בבית-החולים בעיר-המחוז זאפורוז’יה, אולם מצבו לא השתפר. הוא נפטר בדצמבר 1953, בבית אשתו, והובא לקברות בעיר אוסיפנקו.

אברהם פרימן יישאר בספרותנו כבעל ספר אחד, רומן שלא נשלם. בספר זה “1919”, שאף פרימן להעמיד מצבת-זכרון לשואה שפקדה את יהדות אוקראינה בשנות מלחמת האזרחים 1918–1921. כוונתו היתה לחשוף את גורמי השואה ולשם כך ריכז את ראייתו בפינה אחת – בעיירה הדמיונית פֶרֶגונובקה שעל נהר בוג ובכפרים הסובבים אותה.

פרימן תיאר באובייקטיביות את בן-הכפר האוקראיני על כל פראותו ויצריו, את יניקתו ממסורת ההיידאמאקים, שאליה נצטרפו נסיונותיו בשדות-הקרב של מלחמת-העולם הראשונה. ביד אמן תואר הכפר האוקראיני, על השדות והיערות המקיפים אותו, ובו קומץ היהודים הכפריים, המעורים לכאורה בין הגויים שכניהם ומוּקאים מן הכפר עם ראשית האנדרלמוסיה במדינה. רק פה ושם מתגלים ניצני אינטליגנציה אוקראינית המבינה כי דרך הפרעות ביהודים מכתימה את התנועה הלאומית של עמים ומוליכה אותה לאבדון (אַרטיוֹם).

לעומת ים הכפרים האוקראיניים ניצבת העיירה היהודית בדלותה החמרית והרוחנית. בית-המדרש הישן התמוטט, ונציגיו האחרונים סובבים בין בני-זמנם כרוחות-רפאים (ר' ניסן הדיין). נשארו השוק, הסחר-מכר, הסרסרות והספסרות, ועמהם – ההתכתשות המפלגתית העקרה.

עסקני ה“בונד” הותיקים מופיעים בכל צמצום אָפקם ומיעוט השגותיהם; לא טובים מהם נושאי דגל התנועה הציונית על המלל שהם משפיעים על הקהל הצמא לדבר הגאולה. אולם בשני המחנות גם יחד מתגלים כוחות חדשים: מצד אחד, הבולשביק ווֹלקא, שאינו רוצה להתחשב בגורלם של היהודים (“לדידי אין יהודים וגויים… לדידי יש רבולוציה וקונטר-רבולוציה”) ומאמין באמונה עיורת בפועלים האוקראיניים העובדים בבית-החרושת לסוכר הסמוך לעיירה; ומצד שני, שמואל ואחיו ברילי, מבשרי התנועה החלוצית הקוראת לעם “להשליך אחרי גווֹ את ארץ-הנכר שכולה שותתת דם” ומשתדלת להקים “ביל”ו המוני".

לצדם של כל אלה – יהודים של יום-יום: חנוָנים, ספסרים, עגלונים, בעלי-מלאכה דלים וגם אנשי “העולם התחתון”.

ובמרכז הספר – “ההגנה העצמית” בהנהגתו של שלמה (סולומון) סטופאשקובר, בן כפר שאינו מוצא את מקומו לא בין הגויים שבקרבם גדל, ולא בין בני העיירה היהודית, שאליה נקלע בתוקף המאורעות; אולם בגבור הסכנה הופך הוא למנהיגה ולמצילה של העיירה. וכאשר מגיעים המים עד נפש מופיעה ההגנה העצמית כמוצא יחיד, לא רק לשמור על הרכוש ועל הנפש אלא גם להציל את כבודם של היהודים בים השנאה המקיף אותם מכל העברים. הציוני שמואל, אף הוא אחד מאנשי ההגנה העצמית, מהרהר בענין זה. “ופתאום”, כותב פרימן, “הוא הבין דבר-מה – הבין כל כך ברור. הוא הבין שאם גם העיירה כולה תיחבא בימים הקרובים במחבואיה, או תעשה לה דייק של שטרות כסף ורובלים, או תפקיר את גוָה למַכּים, ורק צעירים מספר ממנה, או גם עשרה ולוּ גם שמונה, יתקוממו וישיבו על אגרוף באגרוף – ולחרפה ההיסטורית יושם קץ”.

בשנים שבאו לאחר שנת הדמים 1919 החל הפוגרום ה“יבש” והמתמיד בתרבות העברית. הכוחות שיצאו לדכא את היצירה העברית החפשית היו חזקים עד מאוד. הם נעזרו בבוגדים מבית, באנשי ה“יֶבסקציה”, השתמשו בלחץ כלכלי וניצלו את כוח הזרוע של שלטון עם זר.

יהדות רוסיה בכללותה לא עמדה בפוגרום זה; תוך זמן קצר התמוטטה תרבותה העצמית, הדתית והחילונית גם יחד. אולם נמצאו קבוצות בודדות ויחידים שלא נכנעו והמשיכו במאבק חסר התקוה – עד שנפלו. אחד הגיבורים הבודדים הללו היה אברהם פרימן.

יהודה סלוצקי