שתים רעות עשה הקדוש ברוך הוא עם אלימלך פט: הוא פרנס אותו בדוחק, ונתן לו לב רגש ורך. אך גם שתים טובות עשה עמו: הוא ברך אותו בחמשה בנים, ועשהו לסדר ומדפיס.

הוא היה סמל הענוה והשקט. נמוך מיני עשב ושקט מן הדממה. גופו לא הצטיין בהידור מיוחד, גם קומתו לא הגיעה אף לשיעור המקובל, אך נשמה היתה לו; זכה וברה, מבריקה כבדולח מלוטש, מהירה וטובה, ממין אותן הנשמות שהורתן ולידתן באוצרו המבורך של האלהים הטוב והרחמן. נשמה מעין זו מורידים משמים ארצה אחת לאלף שנים, ועצם הופעתן של נשמות מסוג זה – היא אות לחסד ולחנינה לעולם ולחיים.

שרטוטי פניו לא הצטיינו במאום. אף חלק אחד בפנים אלה לא היה בנוי לפי שיעור המדה המקובלת: מצחו היה גבוה ורחב, מקומט בעשרות קמטים קצרים ודקים, והיה דומה לקרע של קלף עתיק יומין שנתגלגל צהוב ומקומט מבית גניזה והדבק במקרה על מצחו של אלימלך. אפו היה גדול ושרוע, ודמה לערבה שנועדה ללישת לחם, גם עיניו לא הצטיינו בצבען המיוחד, קטנות היו, קטנות ודלוחות, לחייו היו שקועות עמוק ודמו לשקערוריות שנחפרו בכונה מראש. רק שפתיו הדקות היה בהן הידור מה. כשני חוטים דקים ורודים – הקיפו את פיו הקטן חסר השינים. שפתיו התנועעו כמעט ללא הפסק: או שמלמלו תפלה, או שחזרו על המלים הקדושות שידיו הברוכות סדרום ועצבום שורות שורות.

ולא היה כל הבדל בטיב המלה הנדפסת: קבלה של הוצאה או הכנסה, שירי אהבה של משורר צעיר ונלהב, ספור דמיוני של אחד סופר מתחיל, קודש וחול – הכל קדוש ונשגב. כל מלה עברית קודש היא, כל אות מרובעת היא חלק בלתי נפרד של אותו הכתיב – בו נכתבה התורה הקדושה. כל תג וכל נקודה שייכים לאותה קבוצת הסימנים המסמנים גם את הפסוקים הקדושים בתורה ובנביאים, כל י' מסמלת את שמו הברוך של האלהים הרחמן, וכל ח' מיצגת את ההויה המוחשית ביותר שנבראה בדבור האחד, של הבורא האחד.

ולאלימלך אשה, ושמה בישראל מלכה. אך אף היא לא היתה כליל התפארת והשלמות הגופנית. לא היה בה אף קו אחד שיצדיק את המושג של שמה. היא לא היתה דומה כלל למלכה המולכת. קטנה היתה ורזה, עורה שחור כהה כעורה של צועניה, ובפניה גדלו קבוצות קטנות של שערות שחורות אף הן, וכל קבוצה מנתה לא יותר משלש שערות שחורות ומזדקרות בשפודים. פיה היה צר, ושפתיה בולטות. היא היתה סמל הכיעור, אך נשמה היתה לה: טהורה וזכה, קדושה ומלאת אורה וזיו. ולבה אף הוא – זהב טהור. שקטה וצנועה, בת ישראל מהסוג שהיה שכיח לפני דורות רבים.

ותאהב מלכה את אלימלך שלה כאהוב את האלהים הטובים שבשמים. ותכבד אותו ככבד את המלאך. בעיניה נדמה היה לאחד קדוש העובד אך ורק במלאכת הקודש – כדי לכפר על חטאיהם של בני האדם. ותאהב גם את מלאכת הדפוס, ובכל יום לאחר שגמרה לחלק את ארוחת הצהרים לבני ביתה הרבים, היתה מופיעה בבית הדפוס, מפשילה את שרוולי שמלתה הדהה מרוב שימוש, ואצבעותיה התחילו נעות בקצב ובמהירות גדולה, וכל ישותה היתה שקועה בעבודה: אם בפיזור אותיות ואם בסדור עמודים לדפוס. אף היא כאלימלך בעלה היתה בטוחה: שעבודה זו מלאכת הקודש היא, ויש לעשותה בדחילו ורחימו, בכונה ובלב שלם. בשבילה היתה עבודת הדפוס משמשת מעין מקום מקלט מכל טרדות היום החילוניות, מעסקי הבית, מצרות, ומצער גידול הבנים.

חמשה בנים נולדו להם, ואף לא בת אחת. תפלותיה של מלכה לא נתקבלו בשמים, למרות שבעת הריונה האחרון היתה מבלה לא מעט מזמנה בעזרת הנשים של שרה בת טובים. היא התפללה לבת. היא השתוקקה להוציא לאור עולם בת ישראל ענוגה וכשרה כמוה היא. היה נדמה לה משום מה: שבאין לה בת – הרי לא יהא בדור הבא מי שימשיך בחוט המסורת המיוחד לה, לא יהא מי שיעלה לקברה לאחר פטירתה, ואף אדם לא יזיל דמעה חמה על אבן מצבתה הדוממת, אף את פמוטי השבת שירשה מאמה היא – לא יהא למי להוריש. וכשאלימלך בעלה היה מנחמה לעתים בשעת רצון, ומבטיח לה: שגם כלותיה תהיינה צנועות וכשרות, היתה רק מורידה את ראשה הקטן, ומעינה הברה זלגה דמעה יתומה וגלמודה. היא לא האמינה בכך. היא ידעה: שהבנות של עכשיו – אם כי אין להוציא לעז עליהן, בכל זאת מקילות ראש בתפקידן הגדול המוטל על בנות ישראל כשרות, ולא כולן זהירות במצוות הכתובות ושאינן כתובות. היא חזרה תמיד במחשבתה: כלה אינה בת. נטע זר היא, שגדל על קרקע זר וינק את חיותו משד שאינו שלה.

לשניהם היה כדבר המובן מאליו: שהבנים יירשו מהם את המלאכה ואת הדפוס. למעלה מכל ספק היתה בשבילם העובדה: שהבנים ימשיכו במסורת האבות, ויוסיפו נדבך של כבוד לאותה המסורת המשפחתית העוברת אצלם במשפחה מדור לדור, מזה כמעט מאה שנה. הם סברו: שאבותיו הקדושים של אלימלך, הקרובים בודאי לכסא הכבוד של האב שבשמים, ישתדלו וימלאו את רצונם של שוכני מטה. אך לא כן היה:

הבן הבכור נפסל מלכתחילה ולא היה כשר לעבודת דפוס מפאת עיניו הכהות. ראיתו היתה לקויה עד מאד, ובקשי הבחין בין אור לחושך. לא מעט דמעות זלגו מעיני האם בשעה שהיה עליה להסתגל למחשבה: שבנה הוא בעל מום ללא תקנה כמעט.

הבן השני – חשקה נפשו דוקא במסחר. הוא טען: שאין עבודת הפועל מביאה ברכה, הוא רצה להיות אדון לעצמו ולגורלו. ולא הועילו הדברים. הם היו מוכרחים למסרו לבית מסחר בתור שוליא. ולא עבר זמן רב והצליח לפתוח בית מסחר משלו. אך למרות הצלחתו הגדולה לא ישר הדבר בעיני אלימלך ואשתו מלכה. הוא היה בעיניהם כעובד עבודה זרה, כאדם שנמכר לעגל הזהב, ושאין לו יותר כל תקנה.

שני בנים, השלישי והרביעי, גם הם יצאו לתרבות רעה. זרים היו לדפוס ולרוחו, ובחרו ללמוד מסגרות. קשה ומרה היתה המלחמה בין ההורים והבנים, אך הנצחון היה לבסוף על צדם של הצעירים. הם לא הסכימו לעבוד בדפוס, והיו יושבים בבית בטלים מעבודה או משוטטים עם כל ארחי פרחי ברחובות ובשדות, והגיעו הדברים לידי כך: שבעיר החלו להלעיז בהם. ובאין דרך – הסכימו ההורים והקריבום קרבן.

על הצעיר בבנים, על בן הזקונים. שמרו מכל משמר. הם הכניסו אותו לעבודה בבית הדפוס כשרק מלאו לו אחת עשרה שנה. תמיד היה נמצא במחיצתם. בצאתו ובבואו, בכל שעות היום והלילה היתה עינם פקוחה עליו. כל מה שחשקה נפשו ניתן לו בזמן ובשפע. כל תשומת לבם הוסבה אליו, אל היורש היחידי. הם היו בטוחים: שהוא לפחות, לא יבייש את שיבתם וימשיך במסורת המשפחה. ואמנם הצליח הדבר בידם. הוא למד את המלאכה והיה מסור לה. ובהיותו מטבעו הוזה וחולם – הרי העבודה התאימה לרוחו כל עוד קטן וצעיר היה. הם ידעו אמנם: שאין הוא מתיחס לעבודה באותו יחס הקדושה והיראה שהם התיחסו לה. אך עצם העובדה הספיקה להם הם היו בטוחים: שהאותיות הקדושות תעשינה את שלהן ותשפיענה על רוחו לטובה.

אך גם הפעם טעו: לפתע פתאום, כרעם משמים באה להם הבשורה, שיורשם היחידי עזבם והלך לרעות בשדות זרים. חשקה נפשו להיות מורה בישראל. וקשה ומרה היתה המכה הזאת לאלימלך ומלכה. קשה מכל המכות אשר הוכו בהן למאז ועד עתה.

קטן וצר הוא בית הדפוס של אלימלך פט. אך לשניהם, גם לו וגם לאשתו, נראה השטח כרחבו של מדבר. משום מה נדמה להם: שמכל עבר ופנה מציצות בהם עינים לועגות. ובעמוד שניהם ליד המסדרה – אינם מעיזים להביט זה בעיניה של זו. כאילו היו הם האשמים בדבר. כאילו רבץ עליהם חטא כבד שאין לו כפרה בפני הדורות של האבות הנפטרים, ובפני הדורות הבאים. ולשוא מחפשים שניהם את שורש החטא שעליו נענשו מרה.

הבנים נשאו להם נשים. אך אף אחת מהן לא ינקה מהשד הטהור של מלכה. רובן ככולן בנות הדור החדש הן. ואף אם אין להוציא עליהן לעז, בכל זאת אף אחת מהן אינה ראויה די – לברך על נרות שבת באותם פמוטי הכסף, שמלכה ירשה אותם מאת אמה הצדקת.

ובבוא היום: ויעמדו הפמוטים בערבי השבת מיותמים ועצובים. ושתי מצבות אבן אלמות אף הן, תחכינה לשוא לדמעה חמה וכנה כי תרטיבן.

אין המשך…