ושוב דין ודברים לי אתך. והכל בשל טבעך הארור המיוחד לך, ורק לך.

דומני: מה קל ביותר – לשמור על מרחק ידוע של יחסים בין איש לאיש, לאחר שהאהבה לא כבשה את הלבבות ולאחר שהכל התגלגל למדרון הגדול של החלל האין סופי אשר לתחום שמתחת לרגלינו. כלל וכלל לא קשה לתחום את התחום החוקי בין המותר לאסור, בין הקרבה למרחק, ולשוות ליחסים את אותה הצורה הנאותה וההוגנת השכיחה אצל כל אדם שנברא בצלם, וגנראה שכל הדברים אשר בני אדם אחרים אינם מתדיינים ואינם מתווכחים לחלוטין עליהם, ואשר קיומם הכרחי ושאין גם עליהם עורכין – מהוים אצלך את שאלת השאלות שבחיים. ודוקא לדברים המובנים מאליהן את משוה צורה פרועה של עקשות לב, עקשות טפשית וחסרת אונים, ובונה על זה עולמות פורחים באויר שאין להם כלל אחיזה כל שהיא בחיים הממשיי.

והרי סוף סוף ביני נא ונתאר את המצב כמות שהוא: אין להרחיק אדם, ובה בשעה עצמה גם לקרבו עד לידי הטוח המסוכן, וכי מה דעתך? החשבת: שאותו האדם שהיה קרוב לך בזמן מן הזמנים, נשרף כולו בכור הכבשן הלוהט אשר לך ושוב אין לחושים כל שליטה עליו?

חשבי נא לרגע קט אחד את דרכך זו שלכל הדעות אינה סוגה בשושנים כלל וכלל. צרפי נא את חשבונך זה. לסך הכל של חיי אני – ואז יתקבל משהו בלתי טבעי ולא נורמלי בהחלט. יכול אני להבין את רצונם של אנשים המחליטים לקבוע ביניהם מרחק גדול או קטן, לא קשה גם להבין את האנשים היוצרים ולו אף באמצעים מלאכותיים קרבה כל שהיא ביניהם. אך אין שום פנים להבין את הדרך בה בחרת את; שמאל דוחה וימין מקרבת, והתוצאה הסופית היא: האפס. מכל החיים לא נשאר ולא כלום, ולעתים יש לי גם הרושם שמשהו טמא נדבק בידי ועלי להטהר ולהיזכות כדי שאהיה ראוי לבוא אל בין הבריות. ולפרקים אני מוריד את עיני לקרקע כמתביש, מפני ההויה המקיפה אותי ושעליה כמו עלי לנשום את האויר שגם את נושמת ממנו וחיה בו תחת פני השמים הבהירים.

והגידי נא את: מה לך ולי? מהו הקשר שבינינו, מה קשר אותנו בעבר ומה נשאר לעתיד?

כל הנתונים שבידי אומרים: שוא ושקר ומדוחי שוא היו כל צרופי חחן שלך לגבי אני. הגיוני אני שהעיז לפלוט אותך מתוך הוייתי הרגישה מצוני לפלוט אותך גם מתוך נשמתי הקרועה והשסועה לגזרים. ואני מאמין שגם הגיונך את – אם רק נשאר זכר לו – היה צריך לספר לך את זאת. וכי למה אין פני הדברים מקבלים את הצורה הנאותה?

הבינותיך יפה מאד כשבאת פתאום והפסקת את הקשר בינינו שגם בלאו־הכי היה רופף למדי, יכולני אף לומר – שאני הבטתי בך במבט מלא התפעלות כנה ומלאת תקוות, ותארתיך בדמיוני כאדם שניצל בארח־נס מאבדון מוסרי ורוחני. באותו הרגע הייתי מוכן לכרוע ברך לפניך ולהשתחוות לאותו הכח הטהור והנדיר שהתגלה, ושאת הופעתו קבלתי כתופעה אלהית וכמתת חסד לנשמתך החוטאת שמצאה לבסוף את תקונה הרצוי והנכסף. כי, הלא עד לרגע זה – הייתי תמיד רגיל לראותך בקלקלתך, מושחתת עד כדי יאוש, טמאה עד כדי בואש, ומסוכנת עד לזועה. ולא אגזים ביותר אם אגיד: שצלם האלהים לא היה כלל ניכר על פניך אלה היפים אשר העירו בי תמיד את הספקות ואת ההרהורים המרים. ואם הופיע פתאום זיק היושר שבלבך כלפי אני, כלפי אותו האדם שהיית תמיד מוכנה לרמותו, לההנות משפלותו, לצחוק לכאבו ולשמוח לאידו – הרי ראית בזאת את הסמל לגאולת נשמתך. וכמעט מאושר הייתי. אך הנה באו הימים וטפחו על פני המאדימים עתה מבושה עקב התמימות הילדותית השוכנת אי שם בנשמתי, ואשר הביאה אותי לכך – שהאמנתי בך לרגע – אחרי כל מה אשר היה בינינו למאז ועד היום הזה.

מסתכל אני בך ואיני מאמין ממש למראה עיני. אין זאת כי אם עוד הייתי בימים מקדם. טחו עיני לראות נכוחה, ולא עלה בידי לגלות את האמת לאמתה עד כה. כנראה שמרובים מאד היו הקסמים אשר בידיך – אם יכלת להביאני לכך. כי, למעשה מה עשית לי, ומה צורה לשת בנשמתי בידיך הגסות והטמאות.

לא אגזים, ולא יהא בכך אף שמץ־מה של התפארות שוא אם אגיד: טהור הייתי, נקי מחטא, תמים כילד, ורגיש עד לידי דמעות, וכי מה עשית לי תוך זמן מועט זה?

אין אני רוצה ואין גם צרך בכך: לזכור בבת אחת ודוקא עתה את כל אשר עבר. דין העובדות כשהן לעצמן ללמדני פרק יפה למדי בהלכות יחסי אדם לחברו, ולהוכיח לי עד כמה פגום הוא הרגש החברי ואף הרגש האנושי הרגיל. יודעים אנו להתיחס בשאט נפש לכל גלוי של נצול, שעבוד, חטא, גזל או חמס מצד זולתנו, אך אין אנו מסוגלים בשום פנים לבחון את מעשי עצמינו הנעשים לנו לטבע שני, והעוקרים למעשה את מעט רגש היושר שנשאר טבוע בנפשנו עם הבגרות הפסיכית שבגיל ידוע. אנו משתדלים להפנות את עינינו בכדי שלא נראה את מעשי עצמינו שהם יכלים לשמש כסמל לכעור, לשפלות נפש, וטמטום לב, ולטשטוש מוחלט של כל הטוב והיפה שאנו מצווים עליהם מאת ההשגחה הטובה, ואשר עליהם לשמש לנו תגמול ראוי למנת האויר אשר אנו נושמים אל תוך ראותינו.

אין אני בא לקבוע מסמרות. אין מתפקידי להסיק מסקנות שנם בלעדי הן ידועות ומפורשות בתורה שבעל־פה של כל אדם מכל סוג וגזע. אך בכל זאת אין באפשרותי להמנע עתה אחרי כל מדורות הגיהנום שעברתי, ואחרי כל הנסיון אשר רכשתי לי בתקף החיים הארורים האלה מלהגיב על כך באותם האמצעים הפעוטים אשר בידי, ומלהביע את דעתי¹ על כך. כי האדם – עם כל רצונו הכביר לשמור על תחום ידוע של בטחון עצמי, ועם כל גדל האהבה העצמית המשורשת בו לעצמו – אין הוא בן חורין בשום פנים עד כדי כך שיוכל לעבור בשתיקה על גרויים ידועים – אף אם אלה האחרונים מסבים לו נזק ידוע או אפילו כאב שבלב.

קשה להצטמצם ולהצטמק, אני שואף למרחב, לדעת. רוצה אני להגיע סוף סוף עד חקר החיים ומסבותיהם, ברצוני להבין את טיבן של תופעות שונות אשר בכחן לשנות את החיים, לעשותן טובים ביותר או להרעילם לחלוטין עד בדי מות, ואין לדרוש ממני – האדם: שידע לסבול ולשתוק במשך תקופה ארוכה למדי, שגם עתה אסתפק באותן התשובות השדופות והשכיחות אשר אני שומע מסביבי. עלי עתה אחת ולתמיד לדעת ולהכיר את החיים עד תוך תוכם ולו אף אם אצטרך לשלם עבור למוד זה תשלום יקר למדי.

שכיח ביותר היא טפוס האדם שאין המאורעות משאירים עליו רושם מיוחד. או שהוא משתדל לטשטש עד כמה שאפשר את הרושם הזה – הרע או הטוב ביסודו. ועוד יותר שכיח הוא האדם אשר המאורעות אינם נוגעים ואינם פוגעים בו כלל, והם עוברים לידו או מסביבו מבלי להוציאו מאותו שויון הרוח השכיח והמעושה אשר הוא נמצא בו – וחי בו כמעט במשך כל ימי חייו עלי־אדמות. כל הרשמים האלה נוגעים ואינם נוגעים בו, הוא אדיש לגביהם, מבטלם כעפרא דארעא תוך כדי תנועת יד של בטול. ובתנועה זו עצמה מתבטאת כל הטרגדיה הנפשית העמוקה של כל אדם באשר אדם הוא: מטבעו לשקר לעצמו, לזייף אף את המוסכמות, וכל זה² – בשביל שלא יצטרך לצאת לרגע אחד מתוך מעגל הקסמים אשר מסביבו, והכל³ מתוך פחד – שלא לאבד את שווי המשקל המיוחד השומר עליו מאבדון וממות. אך אני – זר לי הפחד. דעת רציתי, שאפתי להבין את הכל באופן יסודי ומקיף, ואין איש יכול לשלול ממני את זכותי זו המקודשת בשם ההויה הקיימת והממשית.

ואם אני בא עתה ומדבר על כל זאת, הרי אין בכונתי לנתח את יחסינו, אין גם בכונתי ללמוד ולהכיר אותך. את כל זאת ידעתי מזה כבר, אך כונתי היא לעשות משהו כדי למנוע את הסבל הזה מעצמי לעתיד לבוא. אין ברצוני שוב הפעם לאבד את הקרקע המוצק אשר מתחת לרגלי, אין לי כל ענין לעבור מעבר לתחום המותר אשר קבעתי לעצמי, כי שם הרי האבדון, שם האפס, ושם נמצאים כל כחות השחור העומדים מוכנים והאורבים לנשמות התועות המחפשות תקון.

לעתים מזומנות כדאי אף לאבד את הכל כדי להגיע לחקר אותם הדברים הסתומים שאת פתרונם אנו מתאמצים לגלות. אר במה דברים אמורים: אם דברים אלה מהוים באמת את מסכת הסוד הגדול אשר אותו לא נוכל לדעת אחרת. אך במצב זה – שלי – אין מצב הדברים ממש כזה. אני יודע את הפתיחה, או יותר נכון את סוד הפתיחה. נחוץ לי רק ההמשך, הכרחי למצוא את המשך החוט המתוח בתוך המבוך הסתום הזה כדי לצאת מתוך התעלומה לאור השופע ממרומים. ואם חושי בי עוד לא כהו במידה מספקת, אם עדיין נשאר בי זיק כל שהוא של רצון, אם לא גבר היאוש על ההגיון השקט, בטוחני, וזאת – בודאות מוחלטת: שסוף סוף באחד הימים הבאים, אם בדמדומים או בכחול השחר, יתגלה לי אותו הגלוי האלהי הטמיר אשר אליו אשאפה. ולוֹ אחכה ללא הפוגה יומם ולילה.

והיה, אם יתאמתו דברי, בהגיע היום הזה, אם שעה צלחה זו תופיע ולו אף במאוחר, אף אם אעמוד אז על עברי פי קבר, וידעתי: שלא לחנם הקרבתי את הקרבן הגדול, לא בכדי אבדו חיי, ולא כליתי את כוחי במשואות שוא והבלי דחי.

והיה שכרי שלם…