נשבו רוחות אוגנדה. ברלין היתה מרכז הציונות בימים ההם. כ"אומרי־ההן", כ"אומרי־הלאו" לא שקטו במכונם. “כינוסי־פולמוס” היו חזון־הרגע. נועדה מערכה כבדה באולם רחב ידים, רבת־עם ומכריעה. חליפות עלו וירדו מיטיבי־הדיבור ושנוני־הלשון מבין שני המחנות: בעד וכנגד. כלם בעלי־תריסין; כלם ידועי־שם במלחמת התורה הציונית. נקבו דברים כדרבנות; ירדו אמרות כמהלומות; חדים וממוּרטים התעגלו מושכלות; דקות מחוט־השערה וקלות ממיתר “התפצלו” הגדרות, ומופשטות מופשטות; בעצם כניסתן לשערי־המוח היו מתנתקות; ובמוח גופו כאילו היו מתפקעים אחד, אחד שרירי כלי התפיסה מרוב התאזרות ממותחת לקראת הדק־שבמופשט והמופשט־שבדק. והנה הופיע על הבמה סתם דוקטור, אחד מרבים, אשר אליהם ימשילו ליצני־הדור כי אפשר לרצף רחובות ברלין במספרם העצום; ובלי סימני דברנות חיצוניים, ובשפה פשוטה, ברורה, קפואה וצלולה השמיע כדברים האלה:

“מיד כששאלת אוגנדה עלתה על הפרק היתה ראשית פעולתי לאסוף ידיעות. לתכלית זו פניתי למשרד המושבות בלונדון בבקשה לשלוח לי חומר בנוגע לחבל הארץ הנקרא אוגנדה. נעניתי, וקבלתי את החומר הנרצה, והנה הידיעות והמפות בדבר האקלים, התנאים, האוכלוסים הקיימים ואפשרויות־ההתישבות. כך וכך הם הפרטים. הלא עיניכם הרואות לפי המספרים האלה, כי הארץ הזאת אינה יכולה לבא בחשבון בשבילנו. ולמה איפוא לשוא תחבלו דברים בויכוחים נלהבים על בלי־מה.”

במסיבה צרה ישבנו, תלמידים אחדים של בית־הספר הגבוה לחקלאות. כלנו – לבנו היה כבר במזרח; ובמערב היינו נחבאים אל כלי־האדמה ופורשים מן הציבור. הפעולה היחידה שעשינו ל"הצלת המולדת" היתה ההקשבה לדברי המנהיגים. כותב הטורים האלה עשה “מעשה להכעיס” נוסף, בתלותו את כנויו הספרותי על שלט־ציון. מרחק־כבוד חייץ בינינו ובין ראשי־המדברים; בסודם לא עמדנו ובמופלא שבהלך־רוחם לא הוקדשנו. אש־העלומים דחפה, לכאורה, בכוח־איתנים למראות־נבואה ולשירת־חוזים, לגובה בלתי־נתפס ולערפלי־מסתורין. והפעם פעל עלינו דוקא המוחש־הקר, הנגלה־הקפוא והמספר השקוף. כולם, כולם, בלי יוצא מן הכלל, רדפו אמרים על נושאים נעלמים, שלא ראום ולא ידעום; כאילו ארץ היתה מעין עצם מטפיזי מופשט. ככה היו יכולים להתלהב גם על המאדים. בקלות מיוחדה יישבו “ארץ תעלומות”. גזע משונה המחבק בזרועותיו את הבלתי־נראה והודף את הבלתי־ידוע. כציון, כאוגנדה – שתיהן היו להם רק מושגים ערטילאיים: לא ראון ולא הכירון כל צרכן אף מהכתב. מילא, ציוני־ציון עוד היו ראוים לחנינה על בערותם. מסורת־קדומים מחזיקה אותם בחרצובותיה; אהבת־נפש טהורה בלי אבק־חשבון. ציון אינה בת־תמורה אפילו בשבעים ושבע ארצות אחרות זבות חלב ודבש. אולם הארציות, הארציות – זו שכולה היא שכליות צרופה והתפשטה משארית הרומנטיקה. ונושאיה ומעריציה הרחיבו את הדיבור על מושכל מפשט, ולא ראו אפילו צורך להצטייד לקראת “התקפה שכלית”. ולמה? מאז ומקודם ראה כל “אזרח בממלכה הציונית” גדוּלה לעצמו להיות “נוקר מלבו וחוצב מצורו” ממלכת־ההפשטה והמושכלות! מי היה הדוקטור התוקף לא ידענו, וגם שמו כאילו צלל בשאון האולם. אולם נקם חזינו באומרי־ההן המבוישים; המענה ניטל מפיהם, ושלמה היתה תבוסתם.

עברו שנים… האפיזודה הקטנה הזאת הוסחה לגמרי מדעתי. “כוּלי”, בעצמי ובלבי, הייתי כבר במזרח. לעיני־בשר עמדה הארץ אחרת מאשר לעיני רוח. ליד האבניים עמדתי, שעליהן התחילה להתהוות עבודת־אדמה עברית ממשית; ובמחיצה אחת נמצאתי שנים רבות עם אותו האיש־מפלס־הנתיבות לקנאי העבודה העצמית מראשית מצעדיה. במגע־תמיד נמצאתי עם מנהיגים שונים בתנועתנו, ונתנה לי האפשרות להתבונן אל דרכי עבודתם ולעמוד על קוי־תכונותיהם הבולטים. מזמן לזמן הייתי מותח קוי־הקבלה בין האחד לשני. והנה אגב מלאכת ניתוח זו צפה לפתע־פתאום בזכרוני האפיזודה המסופרת מ"תהום־הנשיה". לפי תומי שאלתי את רופין, אם הוא השתתף בפולמוס־אוגנדה באחת האספות בברלין, ואם הוא “התיך את הברד” על הראשים המשולהבים בצורת מספרים קרים. כן, הוא היה ה"איש היבש" ההוא. קו בולט ומציין. יחיד בין הרבים, שאין בטבעו להמשך אחרי הבלתי־נודע ולהתלהב מהבלתי־נחקר. עוד בראשית מצעדיו אל הציונות, וכבר שולט הוא מאין כמוהו בכל החומר. יחידי בין הרבים, שמלאו את פיהם לכל עת־מצוא בכל ארבעה היסודות שמהם הושתת העולם, לפי השגת־קדומים, – אש, עפר, רוח, מים! ורק יסוד אחד לא נשמע להם: ידיעת הענינים הפשוטה, הכרת המוּחש! כל “מלכי המחשבה” נטרדו ממנוחתם; כל ה"ספירות העליונות" הורדו ארצה; ורק מחשבה פשוטה לא עלתה על הדעת, – לפנות למשרד המושבות בלונדון ולהשיג את החומר הנרצה הנוגע בעצם שאלת־החיים. משל אחד מני אלף.

יהדות המזרח בלבד הקימה “ציונים מלידה”. אש־התמיד יקדה בה, ואף לרגע לא דעכה. ממקורות־קדומים ראשונים שאבו חולמי שבות עמם. ציוני־מערב שבו בדרכי־תשובה שונים. עצורה היתה בהם אש־הקדומים, ובלי כוח חיצוני לא יכלה להתלקח. ככה יתיז ניצוצות הברזל הקר תחת הלמות הפטיש. האנטישמיות היתה פטיש זה. נדהמה עד כדי מות מדומה ההכרה הלאומית, ורק העלבונות מבחוץ עוררוה; הסתגלה העצמיות הלאומית לדפוסים זרים, ורק סערות חוץ הסיעוה לבקש את תיקונה במקורות מחצבתה. זו היתה דרך הרבים בציונות המערבית. בנתיבות אחרים בא רופין; לא בנתיבות הרגש, כי אם בנתיבות “התבונה הטהורה”, והוא לא מצאם כבושים; בעצמו פלסם לפניו.

בהיותו קרוב לתנועה הסוציאליסטית העמיק לחקור בתורת מרכס. התפיסה החמרנית הקיצונית לא מצאה הד בלבו. בדברי ימי היהודים אמר למצוא סעד לפקפוקיו. בהם השתלשלו מאורעות לאו דוקא ברוח תורה זו, והחמרנות הקיצונית לא היתה כוח מכריע לא בארצם ולא במולדתם ולא בתפוצות־הגולה. בדברי־הימים האלה גופם לא היה בן־בית; אפילו המקורות לא היו ידועים לו: תועה ומחפש התהלך כאחד “מנבוּכי־הזמן”. מספורי כתבי־הקודש בלבד שאב את ידיעותיו. ויניקן, מנהיג הנוער בגרמניה בימים ההם, חייך בטוב־לב על ידידו איש־שיחתו, הרואה בדברי־אגדה אמיתיות מחלטות ומסתמך בהם, ושאלו האם נעלמו ממנו חקירות מבקרי המקרא. רופין ענה בתמימות: מנין? מנעוריו היה עסוק בפרקמטיה; על פני מים רחוקים שלח חטה; ספורי־המקרא היו מובנים לו בצורתם כהויתם, פשוטם כמשמעם; ובקרת המקרא היה בעיניו מקצוע שלא שערו. מני אז התחיל להתעמק בספרות הרחבה הזאת. באור חדש נגלה לו העבר; עולם חדש נפתח לו. נדודיו בדרך החקירה הביאוהו ל"יהודי־ההוה"; והם הביאוהו לתחנה האחרונה, אשר כל באיה לא ישובו – לציונות! גלגולי מחילות “שכליות”. הוא יצא לצרף את התורה הסוציאליסטית מחמרנות יתרה, חפש לו סמוכין בעבר עמו ובהוה, ומצא את “המלוכה הציונית”.

בדרך התבונה הטהורה" בא רופין לעצם החזון. כאשר יבוא חוקר לשיטה מדעית מסוימה; ובדרך זו בקש להפוך את החזון למציאות. התחנה האחת הובילה לשניה בעקביות הגיונית. “הנדסה ציונית”: בנין־האב מוביל להנחות מסוימות, ואלה למסקנות. החקירה לכל תכלית, בהירות־המחשבה, מהירות־התפיסה, ההחלטה והפעולה כאחת, והשליטה בחומר – אלה הם “הכלים” שבהם מחונן רופין. כבמחשבה כבמעשה מקפיד הוא על השלימות והרציפות ולא ילך אחרי המקוטע והסירוגין; מוחו מחוסם בפני המחשבה המגובבת, המקרית והמעורפלת – פשוט, אינה קולטה! הוא לא יגש להגשמת מפעל עם ראשית בלי סוף. תכנית שלמה על כל תגיה צריכה להיות פרושה נגד עיניו עם טעמיה ונמוקיה בצדה; שקולים בפלס ההגיון וערוכים במספרים מחכימים. במספרים יהגה, במספרים יחזה את ההופעות, אף יחלום בהם את שבות עמו. קפואים למראית־עין, הם אחוּזי־להבה במעמקים. אין הציונות יכולה להתקיים בכוח השכליות הטהורה; תמיד ימצאו מעבר לסף־ההכרה יסודות אי־שכליים; אדמת ארצנו לא תשא בני־אדם עם מעלת־חום פחותה מארבעים צלזיוס; זוהי גם הטמפרטורה הנורמלית שלנו. הכל אחוזי־קדחת, – וגם “המספרים היבשים” אינם יוצאים מן הכלל. אין גם לראותם כמחוסמים בפני כל משגה. הם רק סמלים לתועי־דרך; מצפני־המוח שלא יסלף אורחותיו – ההגיון, כמו מצפון הלב באורחות־מוסר. מונעים משטחיות, מקפיצות מקריות ותובעים למשמעת המחשבה, לכובד־ראש ולשיקול־דעת; להיות מעוגן ולא להסחף בכל זרם עובר. המספר גופו אינו מחייב על פי טבעו ומהותו את “היובש” ואת הקור. נקודת־המוצא ונקודת־העריגה בחיי כל יוצר הן החותכות חיי היצור, ולא החומר. דומם, קר ויבש בטבע יכול להיות החומר, והוא מתמלא חיים אם רוח ממרומים תרחף עליו ונשמה ממעמקים תערוג לו: תוסס ומפכה הוא יכל להיות, והוא ישאר בלי רוח חיים באין תכלית נשגבה ליוצר המעצבו. מה הם מראות־הטבע ומחזות־חיים היוצאים מתחת ידי הצייר רע־עין וקר־לב? ואותיות פורחות ומתות הלא נדלקות ומאירות־עינים בהפיח בהן המשורר חלק מנשמתו. וככה היא גם מחרוזת מספרים יבשים.

אין תנועה כתנועה הציונית המסובכה כל־כך ב"קישורים גרדיים" שונים. על הרבה מהם אין לנו כל שליטה; אבל גם לרבים מהם אין שליטה על רופין. התז לא יתיזם, באשר האצילות הטבועה בתכונתו בוחלת בכל פעולה הכרוכה בתקיפות; התר לא יתירם, באשר האימפולסיביות הסמויה שבטבעו שוללת כל פעולה הכרוכה באטיות. הוא פשוט מאיר את הקישורים והסבכים וכל תעלומותיהן מתגלות לעין, וגם ההתזה, וגם ההתרה נעשות מיותרות. לו נתנה הסגולה להביא את המורכב לידי פשוטו, את חוסר הדמות להתגבשות, את העיקר לצרף מהטפל. לו יש די עושר משלו בחמרי־בנין־ראשונים, וכוח־המצאה לחדש חידושים. אולם כוחו יפה בעיקר בהוצאת “יקר מזולל”, בהעברה דרך הכוּר רעיונות ערטילאים ומחשבות מרחפות בחלל־האויר ללא־דמות. שעות הוא יכול לשבת כתלמיד מקשיב בפני רב ולהאזין לדברי כבדי־פה ומעורפלי־מחשבה, הממציאים “תכניות” חדשות לבקרים, אם רק יחוש כי איזה גרעין טמון בערפל הזה; והוא ימצאנו וידלנו לא בהיותו חותר למעמקים, כי אם בכוח בהירות־ראיתו השואבת את העמוק אליה מבלי צורך לצלול…

תרפ"ז