נשבו רוחות אוגנדה. ברלין היתה מרכז הציונות בימים ההם. כ"אומרי־ההן", כ"אומרי־הלאו" לא שקטו במכונם. “כינוסי־פולמוס” היו חזון־הרגע. נועדה מערכה כבדה באולם רחב ידים, רבת־עם ומכריעה. חליפות עלו וירדו מיטיבי־הדיבור ושנוני־הלשון מבין שני המחנות: בעד וכנגד. כלם בעלי־תריסין; כלם ידועי־שם במלחמת התורה הציונית. נקבו דברים כדרבנות; ירדו אמרות כמהלומות; חדים וממוּרטים התעגלו מושכלות; דקות מחוט־השערה וקלות ממיתר “התפצלו” הגדרות, ומופשטות מופשטות; בעצם כניסתן לשערי־המוח היו מתנתקות; ובמוח גופו כאילו היו מתפקעים אחד, אחד שרירי כלי התפיסה מרוב התאזרות ממותחת לקראת הדק־שבמופשט והמופשט־שבדק. והנה הופיע על הבמה סתם דוקטור, אחד מרבים, אשר אליהם ימשילו ליצני־הדור כי אפשר לרצף רחובות ברלין במספרם העצום; ובלי סימני דברנות חיצוניים, ובשפה פשוטה, ברורה, קפואה וצלולה השמיע כדברים האלה:

“מיד כששאלת אוגנדה עלתה על הפרק היתה ראשית פעולתי לאסוף ידיעות. לתכלית זו פניתי למשרד המושבות בלונדון בבקשה לשלוח לי חומר בנוגע לחבל הארץ הנקרא אוגנדה. נעניתי, וקבלתי את החומר הנרצה, והנה הידיעות והמפות בדבר האקלים, התנאים, האוכלוסים הקיימים ואפשרויות־ההתישבות. כך וכך הם הפרטים. הלא עיניכם הרואות לפי המספרים האלה, כי הארץ הזאת אינה יכולה לבא בחשבון בשבילנו. ולמה איפוא לשוא תחבלו דברים בויכוחים נלהבים על בלי־מה.”

במסיבה צרה ישבנו, תלמידים אחדים של בית־הספר הגבוה לחקלאות. כלנו – לבנו היה כבר במזרח; ובמערב היינו נחבאים אל כלי־האדמה ופורשים מן הציבור. הפעולה היחידה שעשינו ל"הצלת המולדת" היתה ההקשבה לדברי המנהיגים. כותב הטורים האלה עשה “מעשה להכעיס” נוסף, בתלותו את כנויו הספרותי על שלט־ציון. מרחק־כבוד חייץ בינינו ובין ראשי־המדברים; בסודם לא עמדנו ובמופלא שבהלך־רוחם לא הוקדשנו. אש־העלומים דחפה, לכאורה, בכוח־איתנים למראות־נבואה ולשירת־חוזים, לגובה בלתי־נתפס ולערפלי־מסתורין. והפעם פעל עלינו דוקא המוחש־הקר, הנגלה־הקפוא והמספר השקוף. כולם, כולם, בלי יוצא מן הכלל, רדפו אמרים על נושאים נעלמים, שלא ראום ולא ידעום; כאילו ארץ היתה מעין עצם מטפיזי מופשט. ככה היו יכולים להתלהב גם על המאדים. בקלות מיוחדה יישבו “ארץ תעלומות”. גזע משונה המחבק בזרועותיו את הבלתי־נראה והודף את הבלתי־ידוע. כציון, כאוגנדה – שתיהן היו להם רק מושגים ערטילאיים: לא ראון ולא הכירון כל צרכן אף מהכתב. מילא, ציוני־ציון עוד היו ראוים לחנינה על בערותם. מסורת־קדומים מחזיקה אותם בחרצובותיה; אהבת־נפש טהורה בלי אבק־חשבון. ציון אינה בת־תמורה אפילו בשבעים ושבע ארצות אחרות זבות חלב ודבש. אולם הארציות, הארציות – זו שכולה היא שכליות צרופה והתפשטה משארית הרומנטיקה. ונושאיה ומעריציה הרחיבו את הדיבור על מושכל מפשט, ולא ראו אפילו צורך להצטייד לקראת “התקפה שכלית”. ולמה? מאז ומקודם ראה כל “אזרח בממלכה הציונית” גדוּלה לעצמו להיות “נוקר מלבו וחוצב מצורו” ממלכת־ההפשטה והמושכלות! מי היה הדוקטור התוקף לא ידענו, וגם שמו כאילו צלל בשאון האולם. אולם נקם חזינו באומרי־ההן המבוישים; המענה ניטל מפיהם, ושלמה היתה תבוסתם.

עברו שנים… האפיזודה הקטנה הזאת הוסחה לגמרי מדעתי. “כוּלי”, בעצמי ובלבי, הייתי כבר במזרח. לעיני־בשר עמדה הארץ אחרת מאשר לעיני רוח. ליד האבניים עמדתי, שעליהן התחילה להתהוות עבודת־אדמה עברית ממשית; ובמחיצה אחת נמצאתי שנים רבות עם אותו האיש־מפלס־הנתיבות לקנאי העבודה העצמית מראשית מצעדיה. במגע־תמיד נמצאתי עם מנהיגים שונים בתנועתנו, ונתנה לי האפשרות להתבונן אל דרכי עבודתם ולעמוד על קוי־תכונותיהם הבולטים. מזמן לזמן הייתי מותח קוי־הקבלה בין האחד לשני. והנה אגב מלאכת ניתוח זו צפה לפתע־פתאום בזכרוני האפיזודה המסופרת מ"תהום־הנשיה". לפי תומי שאלתי את רופין, אם הוא השתתף בפולמוס־אוגנדה באחת האספות בברלין, ואם הוא “התיך את הברד” על הראשים המשולהבים בצורת מספרים קרים. כן, הוא היה ה"איש היבש" ההוא. קו בולט ומציין. יחיד בין הרבים, שאין בטבעו להמשך אחרי הבלתי־נודע ולהתלהב מהבלתי־נחקר. עוד בראשית מצעדיו אל הציונות, וכבר שולט הוא מאין כמוהו בכל החומר. יחידי בין הרבים, שמלאו את פיהם לכל עת־מצוא בכל ארבעה היסודות שמהם הושתת העולם, לפי השגת־קדומים, – אש, עפר, רוח, מים! ורק יסוד אחד לא נשמע להם: ידיעת הענינים הפשוטה, הכרת המוּחש! כל “מלכי המחשבה” נטרדו ממנוחתם; כל ה"ספירות העליונות" הורדו ארצה; ורק מחשבה פשוטה לא עלתה על הדעת, – לפנות למשרד המושבות בלונדון ולהשיג את החומר הנרצה הנוגע בעצם שאלת־החיים. משל אחד מני אלף.

יהדות המזרח בלבד הקימה “ציונים מלידה”. אש־התמיד יקדה בה, ואף לרגע לא דעכה. ממקורות־קדומים ראשונים שאבו חולמי שבות עמם. ציוני־מערב שבו בדרכי־תשובה שונים. עצורה היתה בהם אש־הקדומים, ובלי כוח חיצוני לא יכלה להתלקח. ככה יתיז ניצוצות הברזל הקר תחת הלמות הפטיש. האנטישמיות היתה פטיש זה. נדהמה עד כדי מות מדומה ההכרה הלאומית, ורק העלבונות מבחוץ עוררוה; הסתגלה העצמיות הלאומית לדפוסים זרים, ורק סערות חוץ הסיעוה לבקש את תיקונה במקורות מחצבתה. זו היתה דרך הרבים בציונות המערבית. בנתיבות אחרים בא רופין; לא בנתיבות הרגש, כי אם בנתיבות “התבונה הטהורה”, והוא לא מצאם כבושים; בעצמו פלסם לפניו.

בהיותו קרוב לתנועה הסוציאליסטית העמיק לחקור בתורת מרכס. התפיסה החמרנית הקיצונית לא מצאה הד בלבו. בדברי ימי היהודים אמר למצוא סעד לפקפוקיו. בהם השתלשלו מאורעות לאו דוקא ברוח תורה זו, והחמרנות הקיצונית לא היתה כוח מכריע לא בארצם ולא במולדתם ולא בתפוצות־הגולה. בדברי־הימים האלה גופם לא היה בן־בית; אפילו המקורות לא היו ידועים לו: תועה ומחפש התהלך כאחד “מנבוּכי־הזמן”. מספורי כתבי־הקודש בלבד שאב את ידיעותיו. ויניקן, מנהיג הנוער בגרמניה בימים ההם, חייך בטוב־לב על ידידו איש־שיחתו, הרואה בדברי־אגדה אמיתיות מחלטות ומסתמך בהם, ושאלו האם נעלמו ממנו חקירות מבקרי המקרא. רופין ענה בתמימות: מנין? מנעוריו היה עסוק בפרקמטיה; על פני מים רחוקים שלח חטה; ספורי־המקרא היו מובנים לו בצורתם כהויתם, פשוטם כמשמעם; ובקרת המקרא היה בעיניו מקצוע שלא שערו. מני אז התחיל להתעמק בספרות הרחבה הזאת. באור חדש נגלה לו העבר; עולם חדש נפתח לו. נדודיו בדרך החקירה הביאוהו ל"יהודי־ההוה"; והם הביאוהו לתחנה האחרונה, אשר כל באיה לא ישובו – לציונות! גלגולי מחילות “שכליות”. הוא יצא לצרף את התורה הסוציאליסטית מחמרנות יתרה, חפש לו סמוכין בעבר עמו ובהוה, ומצא את “המלוכה הציונית”.

בדרך התבונה הטהורה" בא רופין לעצם החזון. כאשר יבוא חוקר לשיטה מדעית מסוימה; ובדרך זו בקש להפוך את החזון למציאות. התחנה האחת הובילה לשניה בעקביות הגיונית. “הנדסה ציונית”: בנין־האב מוביל להנחות מסוימות, ואלה למסקנות. החקירה לכל תכלית, בהירות־המחשבה, מהירות־התפיסה, ההחלטה והפעולה כאחת, והשליטה בחומר – אלה הם “הכלים” שבהם מחונן רופין. כבמחשבה כבמעשה מקפיד הוא על השלימות והרציפות ולא ילך אחרי המקוטע והסירוגין; מוחו מחוסם בפני המחשבה המגובבת, המקרית והמעורפלת – פשוט, אינה קולטה! הוא לא יגש להגשמת מפעל עם ראשית בלי סוף. תכנית שלמה על כל תגיה צריכה להיות פרושה נגד עיניו עם טעמיה ונמוקיה בצדה; שקולים בפלס ההגיון וערוכים במספרים מחכימים. במספרים יהגה, במספרים יחזה את ההופעות, אף יחלום בהם את שבות עמו. קפואים למראית־עין, הם אחוּזי־להבה במעמקים. אין הציונות יכולה להתקיים בכוח השכליות הטהורה; תמיד ימצאו מעבר לסף־ההכרה יסודות אי־שכליים; אדמת ארצנו לא תשא בני־אדם עם מעלת־חום פחותה מארבעים צלזיוס; זוהי גם הטמפרטורה הנורמלית שלנו. הכל אחוזי־קדחת, – וגם “המספרים היבשים” אינם יוצאים מן הכלל. אין גם לראותם כמחוסמים בפני כל משגה. הם רק סמלים לתועי־דרך; מצפני־המוח שלא יסלף אורחותיו – ההגיון, כמו מצפון הלב באורחות־מוסר. מונעים משטחיות, מקפיצות מקריות ותובעים למשמעת המחשבה, לכובד־ראש ולשיקול־דעת; להיות מעוגן ולא להסחף בכל זרם עובר. המספר גופו אינו מחייב על פי טבעו ומהותו את “היובש” ואת הקור. נקודת־המוצא ונקודת־העריגה בחיי כל יוצר הן החותכות חיי היצור, ולא החומר. דומם, קר ויבש בטבע יכול להיות החומר, והוא מתמלא חיים אם רוח ממרומים תרחף עליו ונשמה ממעמקים תערוג לו: תוסס ומפכה הוא יכל להיות, והוא ישאר בלי רוח חיים באין תכלית נשגבה ליוצר המעצבו. מה הם מראות־הטבע ומחזות־חיים היוצאים מתחת ידי הצייר רע־עין וקר־לב? ואותיות פורחות ומתות הלא נדלקות ומאירות־עינים בהפיח בהן המשורר חלק מנשמתו. וככה היא גם מחרוזת מספרים יבשים.

אין תנועה כתנועה הציונית המסובכה כל־כך ב"קישורים גרדיים" שונים. על הרבה מהם אין לנו כל שליטה; אבל גם לרבים מהם אין שליטה על רופין. התז לא יתיזם, באשר האצילות הטבועה בתכונתו בוחלת בכל פעולה הכרוכה בתקיפות; התר לא יתירם, באשר האימפולסיביות הסמויה שבטבעו שוללת כל פעולה הכרוכה באטיות. הוא פשוט מאיר את הקישורים והסבכים וכל תעלומותיהן מתגלות לעין, וגם ההתזה, וגם ההתרה נעשות מיותרות. לו נתנה הסגולה להביא את המורכב לידי פשוטו, את חוסר הדמות להתגבשות, את העיקר לצרף מהטפל. לו יש די עושר משלו בחמרי־בנין־ראשונים, וכוח־המצאה לחדש חידושים. אולם כוחו יפה בעיקר בהוצאת “יקר מזולל”, בהעברה דרך הכוּר רעיונות ערטילאים ומחשבות מרחפות בחלל־האויר ללא־דמות. שעות הוא יכול לשבת כתלמיד מקשיב בפני רב ולהאזין לדברי כבדי־פה ומעורפלי־מחשבה, הממציאים “תכניות” חדשות לבקרים, אם רק יחוש כי איזה גרעין טמון בערפל הזה; והוא ימצאנו וידלנו לא בהיותו חותר למעמקים, כי אם בכוח בהירות־ראיתו השואבת את העמוק אליה מבלי צורך לצלול…

תרפ"ז

בימי־מורד ליהודי־המזרח ובימי־מעלה ליהודי־המערב בא ארתור רופין להשתקע בארץ. אך יחידי־סגולה ראו בשמי־הטוהר, המתקשרים מתקופה לתקופה עננים, את האותות המבשרים שואה. הרבים ראו רק את הקשת הדרוכה בכל משחקי־צבעיה; להם נראתה כאות־הברית שלא יהיה עוד “המבול” לשחת כל בשר, – אות ברית ממרומי החרות לעם־עולם לדורות־עולם.

הוא היה אחד בדורו בארצו גם בין היחידים. חולמי שיבת־ציון במערב כוננו את לבם למזרח למען גולי־מזרח; את עצמם ראו כאחרונים להצלה ב"אניה סוערה". להם לא דחקה השעה, והם לא דחקו את הקץ. הם חכו למשיח הצ’רטר. ואכן תמרורים שחק לנו הזמן בתהפוכותיו. ההשגחה כאילו שלחה לבוטחים יתר אחד מקטני־הבוטחים למחיה לפניהם.

בן שלשים היה בעזבו מכורת־מבטחים ובלכתו למולדת נשכחה. עתידו היה לפניו בכל אשר היה פונה, בחומר וברוח; אך הוא בקשו כיהודי שלם ללא קרעים, ללא שניות וללא טשטוש. את מנוחתו הדריכה שלות־הטמיעה מבית, ולא רוגז־הרשעה מבחוץ; השנאה היא בת־חלוף; הטמיעה – בת קיימא; היא תחדל כאשר יכלה השריד האחרון מהחומר המפרנסה. ראשונים להצלה הם איפוא הצרופים מרוב שפע ב"כור־הזהב" שבמערב, ולא המותכים בכור־עני ובכור־הברזל שבמזרח, ונאמן בכל למצוקות־נפשו, לך קודם כל להציל את נפשו.

אותו העלתה לארץ האמונה באמנסיפציה, ולא האכזבה; אותו הדף לפעלים הבטחון בשלטונה הגדל חרף נסיגות־ההפסקות, ולא היאוש נוכח אזלת־ידה ואפיסת־אונה הראשון. הוא לא היה מפליטי־החרב, לא מפליטי־השקיעה, לא מהמתנבאים לרע, לא מהבונים על הרעה כאבן־השתיה. הוא היה פליט הזריחה היתרה, זו העוטפת אותנו באורות־נכר ומכלה אותנו כעם, ומיבשת את שארית עצמותנו כגזע. הוא חפץ בחיים, נדחף בתוקף חוש־הקיום העצמי, כתיקון עצמי ולא כתיקון־עולם במלכות־שדי או מלכות־ארץ. הוא ראה בשלימות תיקוננו תכלית בפני עצמה. הוא ראה את אפשרות התיקון בתרבות מקורית על כל ספירות־היצירה בטכניקה, במדע ובאמנות, שואבת חיוּת ממקורות עצמאיים ומאירה באור עצמי. תרבות כזאת אינה יכולה להיות לא גידולת אויר ולא גידולת עציצים, כי אם פרי־אדמה רחבת־מדות.

את הסכר נגד הטמיעה מדעת או שלא מדעת בקש להקים. מקורות־מחיה נאמנים לתרבות עצמאית בקש ליצור. חצי יובל שנים עברו עליו להתקנה עצמית במרכזי־התרבות הגדולים במערב, בכדי שהחצי השני יהיה מוקדש כולו, ללא הפסקה וללא שבתון, לבנין ארץ־האבות במזרח. התקנתו היתה מרובת־הצדדים ככשרונותיו הטבעיים וסגולותיו הנרכשות. מוכתר בפרס היקל, חוקר במדעי־החברה, יודע פרק במדעי־הטבע ובן־בית בהויות־העולם. מסחר־הלחם, אומנותו בנעוריו, בא אל המדע; אל הארץ המוציאה לחם שב מהמדע. כחוקר חיי־היהודים לעיון התגלה ראשית כוחו, כאדריכל־המעשה הוא עומד לפנינו.

פעליו מגוונים ככשרונותו וכידיעותיו. כחוקר כלכלה שיווה נגד עיניו כלכלה לאומית עצמאית על כל מערכותיה הענפות. הוא חיפש את שווי־המשקל בין אוכלוסי הכפר והעיר במנין; בין החקלאות, התעשיה והמסחר בטיב מקורות־מחיותיהם בבנין. לא הניח את רוחו מחקור, לא הניח את ידו מפעול בכל אחד ואחד מהם. באמצעים המצומצמים שהיו ברשותו נסה לנטות קוי־תכנית לכל וליצור כלי־ביצוע ראשונים. הוא יסד למטרת התישבות פרטית את “חברת הכשרת הישוב”, שגאלה למעלה מחצי מיליון דונם אדמה חקלאית והכינה שטחים רחבי־ידים לבנין ערי־המרכז והרחבתן. הוא העז כשפכחים שאננים לבשו חרדות. הוא היה ממניחי יסוד למוסדות־אשראי כבנק הפועלים, מראשוני המניעים ליסוד תעשיות; אחד מראשוני בוני תל־אביב. בשנות המלחמה רכז בהנהגתו כמעט את כל מוסדות־הישוב הלאומיים, הכלכליים והתרבותיים; בתבונה כלכלם, ובעוז־רוח הטה שכם להעבירם מעל החתחתים הרבים. מאחורי הפרגוד נהג את “הענינים החיצוניים” במשאו־ומתנו עם שליטי־עולם שגורלנו היה נתון בידיהם לשבט או לחסד, והשבט היה עלול תמיד להכריע. אך בכל התפקידים שהיו מוטלים עליו היתה תמיד נקודת־כובד אחת שאליה נמשך ביותר בכל הויתו: את אהבתו הרבה, את כל לבו ונפשו, את מיטב הגיגיו מסר להתישבות החקלאית העומדת על גיוון המשק ויחוד־העבודה!

שלושה הם היצרים המניעים את האדם במעלליו: יצר־השליטה, יצר־היצירה ויצר־הטוב. הם כופים את עצמם עליו כשותפים שוים בבת־אחת, או נתפס הוא רק לאחד מהם, או ברובו לאחד ובמקצתו לשני, לשיעורין ולסירוגין. הנתפס גופו אינו מבחין ברשות מי הוא נמצא. רק בבידודו המוחלט, מחוץ לחברה והרחק מאדם, תבחן נטית־כפיפותו. באי־רובינסון אין שליטה ליצר־השליטה, באין על מי להשתלט. ישבות יצר־הטוב באין נפש להיטיב לה. רק יצר־היצירה יפיץ גם בבדידות את מעינותיו חוצה, בפעלו ללא תכלית, ממש כאשר תרון הצפור.

הגדול שביצרי רופין הוא יצר־הטוב; לו כפוף יצר־היצירה; במחיצות שניהם אין תקומה ליצר־השליטה. עליהם ינצח שכל בהיר בוחן את הטוב ובודקו לפי משקל עצמו, בוחן את המיטיב והמוטב, עין יפה רואה דברים ואוזן קשבת ללמוד מאחרים. בשיטה יהגה, בשיטה יחקור, יקשיב, יתכן. בשיטה סלל ובנה. דרך הכבושה לא היתה דרכו; הכפילות לא היתה דרכו; הפזיזות לא היתה ממדותיו. אף פעם לא הקדים נעשה לנשמע. אף פעם לא אמר ועשה, כי אם חקר ועשה.

החקירה והעשיה התגלו בחייו חליפות לפי משטר מחזורים מסוימים. הן גם אינן רשויות נפרדות, כי אם ניזונות על קוי תחומיהן בהשפעת־גומלין. הוא לא יגש לפעולה בלי תכנית ברורה, הוא לא יעלה את התכנית בכתב בלי בירור כל סעיף וליבונו. קובע עתים לתורה כשהוא עובד, קובע עתים למעשה כאשר הוא לומד, כדי שהחוט המקשר לא ינתק. ממקור אחד יונקות אצלו התורה והעשיה. מהאדמה הן באות ואליה הן שבות. משק עצמי מסודר ומתוקן, ולא “משק־גזל”; המדע החקלאי מציינו בכושר־השמירה על שווי־המשקל הסטטי בהשבת האבדות לאדמה את אשר יוציאו ממנה בחמרי־המזון המכלכלים את ילדי־טיפוחיה.

על משפחת יחידי־הסגולה הוא נמנה, שכל חייהם יום חול ארוך לעבודה, יום שבת ארוך לעלית נשמה. חוסר־המנוחה הוא היסוד הגובר במזגו השלו. תשוקתו למעללים תיקד בו כאהבתו לבריות. הדחיפה לכיבוש־הטבע עזה בו כשנאתו להכנעת אנשים. זוך־שכלו הוא כבור־לבבו. מעויינים ישוב־דעתו ומהירות־החלטתו, ושקולה מדת־זהירותו כנגד העזתו. קלות־תפיסתו לא תצר את עומק־עיונו. החולם לא יפגע ברב־הפעלים. קשיות הממשות בחלומו; רוך החלום בממשות מעלליו. בכפיפה אחת שוכנות בהרמוניה תכונות־הפכים. אוהב פשטות המישור כאילו ימשך אחרי כל קישור גרדי. התר לא יתירהו, והתז לא יתיזו. הוא רק מאיר את הפקעת, וכל חוטי הסבך מתבהרים…

הדממה היא ספירת־השראתו הטבעית והסביבה הנוחה לו. הפעולה השקטה בחדרי־חדרים ובשלות־השדה היא הברוכה לו. חן האור הגנוז על מעשיו, ללא ברקים, וכשהם הכרחיים על־פי הטבע למען־השם בלי רעמים. בראשית היה המעשה. הדיבור או המדרש הכרחי עד כמה שמסייע למעשה בפנוי דרך לפניו או בהסברת ערכו אחריו. מלאכת־הניצוח, ההתגוששות בצבור, – חוסר טעם. המעשה מדבר בעדו, הרננתו בראש כל חוצות ברכה לבטלה. ההתראות, ההתנשאות, ההתפשטות אגב דחיקת אחרים או להעמיד אחרים בצל, אינן ממדותיו. עצם העליה על הדוכן לתכלית נציגות והעמידה באוּרים כלפי הצבור היא חובה קשה ולא תענוג. זוהי אחת מגזרות הצבור על בחיריו ושליחיו, ומן ההכרח לקבלן, אם לא באהבה, בשלוה פילוסופית ובבדיחת־הדעת.

במשנתו סדר מופתי כבמעשיו. מתמיד בכל ארחותיו, ואינו “עסוק”. עמוס עבודה וקל־תנועה. חס על זמנו, ונענה בכל עת לכל דורש ודרישה. ספריו, מאמריו, נאומיו כבדים בעובדות מאליפות וגדושים מספרים מחכימים, מלוקטים בעמל־שנים, מבוררים ומנופים ברוב הגיון, מצורפים וממוזגים בכוח הניתוח והסינטזה. הרצאתו בנויה מעשה־אדריכל, בהירה בפשטותה, מרוכזה ברבוי נושאיה, נאה בבליטותיה בהמחשת הסתום בציור ובמשל הביולוגי. סגנונו עמוק־התרבות, שוטף בחומר־דיוקו וקצורו, ויפה־חן בקלות צירופי־המשפטים. לו יעמוד חוש־היחס הטבוע בתכונתו לבלי העמס על החומר אפילו דברים חשובים שאינם עיקר; לו יעמוד רוחב־דעתו לתפוס את הקוים הכוללים העיקריים ולא להשתקע ולשקוע בפרטי־פרטים כבתוך מבוך ללא מוצא.

רוחב־דעתו מעבירו מעל לקטנות גם למעשה, במגעו ומשאו עם אנשים, ומעל לצרות־העין. גם בתכונות אנשים ובמצעדיהם לא יראה אלא את החשוב וידלג על הפעוט. לא ינקום ולא יטור שנאה גם למשנאים ולמקנטרים. אין לו זכרון לעלילות־רשע, וביחוד לרשעות קטנה, אף אינו קולטן. הוא מאמין באדם: ביושר־לבו, בהגיון־שכלו, בטוהר־הרגשתו. זדונות נראים לו כשגגות, ראויים לסליחה. על חולשות אין לרגוז; אליהן צריך להתיחס בהומור. עינו כאילו קרוצה מחומר קולט אור גם בהיותו מפוזר וקלוש, מפזר צל גם בהיותו עבה וגדוש. עינו יפה בשל אחרים, וכן יקשיב ויקח לקח מכל אחד. יש לו אמת משלו צרופה בכור התבוּנה, בוערת באש הרגש; אך היא לא נתנה ליחיד ומיוחד במונופולין, ולכן יקשיב במנוחה ובסבלנות גם לאחרים. וותרן, פשרן בקטנות לא יוותר על הגדולות. בעקשנות מתמידה ירדוף שנים על שנים אחרי מטרה שהתוה לו, ולא ינום ולא יישן עד ראותו אותה מוגשמה בחיים.

מפוזר למראית־עין בין רשויות רבות, אינו כפות למעשה אלא למלאכה אחת, – מלאכת הבניה! החישוב, השיקול, בחינת החמרים ובדיקתם, התיכון, השרטוט, הצירוף מהוים לכאורה פעולות רבות ומלאכות רבות; אך כולן יחדו משתבצות באותה המסגרת הרחבה הקובעת את מלאכת־המחשבת של האדריכל; כולן כפופות לנקודת־כובד אחת, המסדירה בכוח־המשיכה את המתלקטים מסביבה, נותנת להם קצב ומטביעה צורה. “יהודי־ההווה”, “הסוציולוגיה של היהודים”, ספרי ההתישבות אינם אלא סעיפים בתכנית־בנין אחת, החוקרים את מהות העושים במלאכה והעומדים על מהותה וארחם ורבעם, והבוחנים על כוח־עימוסם את הגשרים להעביר גולים, והבודקים על כושר־קיבולו את הבית הלאומי לשכן בו לבטח עולי־גולה.

“יהודי־ההווה” הוא ספר הבחינות, – בחינת היהודים על עצמת עמידתם בפני לחץ־חוץ; כולו חקר, כולו הגיון, כולו ניתוח לפי תוכו; כולו חרדת־נפש, כולו המית־לב לפי הנימוק־המניע בחיבורו. בנוסחות־הנדסה, ובצירופי־מספרים כבושים הם “יסורי וורטר היהודי” החדש; הפעם בא לא ממרומי ספירות־השירה, כי אם משיפולי מערכות־הכלכלה. הפעם באה האזעקה לא בדברי־נבואה חוצבים להבות, כי אם ב־SOS מסמל גורל בקרתו ובקיצורו, וחותך גורל!

חזון חוקר־החברה, ולא חזון נביא. הוא “בא לתאר את היש, ולא להגיד מה שיהיה”. הוא בא לפרש את אותות־הזמן הקיימים, ולא לנבא את האותות הבאים. אמנם הם אינם נראים לכל עין ערומה, אבל מסתמנים בבהירות יתרה באספקלרית־המדע; והם מבשרים רעה, הם מבשרים את התחלת־הסוף.

לעיניו “תפורר אבן אחרי אבן בבנין היהדות המוצק באיתנותו. עד היום הצטמצם תהליך ההתפוררות במרכז אירופה ובמערב. כעת מתפשט הוא גם על ההמונים במזרח אירופה ועומד לחתור מתחת למבצר האחרון”.

עולם היהודי חוזר לתוהו. “בטמיעה יש לראות את המשבר המסוכן שלא היה כמוהו מימי פזורנו בין הגויים”. החפצים במיתת־נשיקה יושבים שקטים במכונם וצופים להתקרבות הקץ. החפצים בחיים יחיו באמונתם כי נצח ישראל לא ישקר. הם תומכים את אמונתם בעבר ובקיומנו בהווה על אף הכל. אמונת־שוא. הכוח שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה הולך וכלה. וקיומנו בהווה אינו אלא שריד עבר גווע.

“בחומת־ההגנה המשולשת: יחוד־השפה, יחוד־האמונה והדעת נובעים פרצים או מתמוטטת היא כולה”. הגדרים והסייגים והסייגים לסייגים שנקבעו מימי עזרא עד אחרון שבאחרונים הם כמבצרים עתיקים שאינם עומדים בפני תותחי־הזמן". “כעץ ששרשיו נרקבים עוד יכול לעמוד זמן ממושך אם כי נידון הוא למות, כן גם היהודים יכולים עוד להחזיק מעמד. אבל דרכם כאחידה לאומית אינה במעלה כי אם במורד”.

האנשישמיות אינה התריס כתמורה לתרבותנו העתיקה ההולכת ושוקעת. שנאת־עולם לעם־עולם אינה מחויבת־המציאות בכל הדורות ובכל הזמנים; בכלכלה לאומית חיותה, ולא בדם־מורשה; והכלכלה כפופה בהשתלשלות גידולה לחילופי־צורות. המשק הרכושני לפי טבע מבנהו, ודרכי־חיבורו, ואמצעי־קירובו עוקר אחד אחד את מקורות־החיות המכלכלים את שנאת־הגזעים והדתות. יתר על כן “מייהד” הרבה מקצועות ומתיר איסורי קדומים. בודאי עוד לא כלו הגזרות. אך “חוקי התפתחות כלכליים חזקים מגזרות־נייר”.

האנטישמיות היא מלחמת־היצר בתבונה הצרופה, – היצר הנוח לו בהפקרות בתבונה הבאה לרסנו, מלחמת השכל הנקנה, הרך ומתגודד בהגררו אחרי שרירות האינסטינקט העיור, בשכל־מורשה מבוגר ומיוצב מדורי־דורות. שלטון השכל, סגולת־מורשה ליהודים, מתגבר גם אצל אומות־העולם בהגיען למדרגת השתלמות מסוימה. בארצות־הברית כבר היום “פחותים הניגודים הנפשיים בין יהודים ולא־יהודים מאשר בארצות שאצל לא־יהודים יש עוד שליטה יתרה לאינסטינקטים”. ארצות־הברית היו כבר היום ליהודים מעין “בריכת־טיהור, שבה צוללים ונשארים זקנים ומרושלי תנועה שאינם וכולים להסתגל לחיים החדשים. האחרים, וביחוד הדור הצעיר, צפים ויוצאים כעבור זמן־מה עם הזרם מהבריכה” למרחבי־עולם.

האנטישמיות בגילוייה השונים היא חתימת האמש ולא ערב המחר; דמדומי־שקיעה אחרונים, ולוא ממושכים, ולא דמדומי־זריחה ראשונים. צרת היהודים היא צרה עוברת בתמורת הדורות ובחליפות הזמנים. במאזני הדורות אין משקל לדור אחד או שנים; במנינם מאה שנה כרגע. גם ארץ לא תבנה בדורות־מספר ועם לא יקום במשך זה. ליחיד מוכנה ומזומנה התרופה: הטמיעה! היחידים להמוני רבבותיהם יכולים למצוא את תיקונם ברגע הפרדם מגוף האומה. זוהי אולי הצלה מהירה לשעה, אך לא הצלה לדורות. ושיעור־המהירות בפיזור מכונסים גדול על כל פנים משיעור המהירות הדרוש לבנין ארץ ולכינוס הפזורים. האומה המהוה אורגניסמוס בהצטרפותה מאותם היחידים הפזורים היא המתאבקת על סף־החדלון ומבקשת אחיזה לקיומה ותיקון לעצמותה. ולה יהמה לב היחיד החפץ בחיים ולהצלתה תשוע נפשו.

“עם־עולם” אינו יכול להעמיד את קיומו על “שנאת־עולם” ולא על אהבת־עולם ותיקון־עולם. ככל עם, חי הוא בזכות עצמו ותיקון־עצמו וככל עם אינו כפות במלחמת־קיומו לשום תעודת־הכשר בצורת יעודים עליונים חיצוניים. על כרחך אתה חי! – זהו צו־החיים ליחיד ולצבור. זהו יעוד החיים! עצם הקיום הוא תכלית־הקיום וזכות־הקיום. בחוש השמירה העצמית יתקומם החי נגד כל סכנה אורבת לו ויתגונן בכלי־מגן הנתונים לו מהטבע. לקוי החוש הזה הוא סימן ראשון לשיתוק אברים, להסתיידות העורקים. פגימת כלי־המגן הטבעיים אות ראשון כי לא הכל כשורה. הרצון לחיות הוא ההוכחה היותר חותכת כי החיים מפכים.

בתרבותו המקורית יחיה עם, תמצא עצמיותו את שלימות־תקונה, יבואו למלוא גלויים כוחות־היצירה הגנוזים. “תרבות פירושה לא רק מדע ואמנות, או טכניקה וארחות־חיים משופרים, או מוסר־עליון, היא מושג הכולל כל נכסי־הרוח העושים את האדם מוכשר לחיי צבור בחוג בני־עמו וקובעים ברוחו תמונת־עולם שלמה והשקפת־עולם מלוכדה. התרבות היונית בהיותה גם למטה מתרבות אירופה במדע ובטכניקה היתה שות־ערך לה, מפני שאנשיה הרגישו הרגשה חברותית אחת, אהבת מולדת אחת והגיעו להשגה אחת בקורות תבל”.

הגזע בלבד אינו קובע את גובה התרבות. “אותו הגזע יוצר בתנאים שונים מדרגות־תרבות שונות”. הסביבה היא שותפת ביצירה, ובהרבה בחינות גם מכריעה במתן־צורה. אף “הגאון ביצירותיו מושפע מסביבתו, והן נושאות על עצמן גם חותם הסביבה, ולא חותם רוחו בלבד. היום קיימים אמנים יהודים, ואין אמנות יהודית”. הסביבה הטבעית חסרה. אמנות יהודית תקום, “כאשר האמן יהיה תלוי לא במשפט־זרים לו בגזע, כי אם ממקורבים לו בדם; בבני־עמו ימצא את הערכתו, ומהם יקבל את ההשראה”.

אבותינו הקדמונים, יוצאי גולה, העבירו אתם את תרבותם לחיות בה בארצות־פזוריהם, כגידול כלכלה לאומית עתיקת־יומין מצאה לה תנאי־קיום בכלכלות מפגרות דומות, בימי־הבינים ולפניהם. היא התקיימה בחלקה כפרי־שימורים אצור העומד בטעמו בתוקף סגולות חבויות מימי תורה־מורשה, ובחלקה גם נטעה באדמת נכר אף עשתה פרי. טעמה וכוחה עמדו בה כל זמן שהיתה עליונה על התרבות השליטה. היא עמדה מגדל בגזרת־הטבע, כשהתרבות הזרה התנשאה בגדלה עליה ודחקה אותה מעמדות־האחיזה. והעמידה היא התחלת הירידה. בפרי־רוח כבפרי־חומר מיטב סגולת ההשתמרות והשימור הוא בעצם הגידול. כלכלת העולם במשטר הרכושני הוציאה פירות־הלולים חדשים ברוח, ופירות־השימורים העתיקים פג טעמם. באקלים החדש ותחת לחץ האתמוספירות הכבד פסקה להיות תרבותנו תרבות־שדה וגידול חפשי מספק צרכי בן־הדור; היא היתה תרבות עציצים וגידולי־כפיה בחממות בעזרת הסקה מלאכותית, שעליהם לא יחיה עם ובהם ישים מבטחו לכל היותר דור הולך, ולא דור בא.

תרבות המקיימת עם כמזון־הרוח היא פרי־האדמה, ממש כמזונות־הגוף. בכלכלה לאומית נושאת את עצמה שרשה, מקור־חיותה, כוח גידולה, מעוזה, מבטחה ומשגבה. את הכלכלה הלאומית צריך איפוא קודם כל להקים אם בוחרים אנו בדרך־החיים. למענה דרושה אדמה רחבת־מדות, ועל זאת האדמה לרכז המונים לעבדה ולשמרה. בלי עובדי־אדמה אין כלכלה לאומית. חלקנו כעם צריך להיות בין המייצרים ולא רק בין המתווכים והצרכנים, – ובין יוצרי “חמרי־בראשית”. “כצבא בארץ האויב העלול להתפורר יותר בהיותו מפוזר לקמצים, מאשר בהיותו מרוכז בנקודות מסוימות, כן גם היהודים יוכלו לעמוד בפני ההתבוללות כאשר יתלכדו בהמונים צפופים. אך ההגנה דרך הריכוז בשטח אינה הערך היחידי; החיוב שבה מונח ביצירת מפעלי המדע והאמנות”.

ריכוז־המונים כזה בלתי אפשרי בארצות־הגולה לא מבחינה ארצית ולא מבחינה רוחנית. האדמה תפוסה בידי עובדיה ללא עודפים מלוכדים בשביל אחרים. התרבות השליטה עליונה על תרבותנו הנמצאת במורד. לקיום היהודים כעם וכגזע דרושה ארץ. לא מרכז רוחני, כי אם מרכז ארצי המוציא בד בבד את הקמח ואת התורה. התרבות העולה אינה יכולה להברא מאין. אינה יכולה להצטרף גם מקטעי־תרבות אחרים, שאולים או קנויים. “תרבות אינה מתרכבת ממוזאיקה; היא יכולה לצמוח רק מתרבות עממית; במקרה הנידון: מתרבות יהודי־המזרח. נושאי התרבות המתחדשת יכולים להיות רק נושאי תרבותנו העתיקה. יהודי־המערב, מלבד יוצאים מן הכלל, נעדרי לאומיות יותר מדי וספוגים תרבות זרה. בזמן הראשון תפגר אמנם התרבות המחודשה אחרי העולמית”. אך אם ראשיתה מצער ישגה אחריתה.

התרבות הבאה ללכד את העם המתפורר ולהחיות את כוחות־גידולו בכל ספירות־היצירה תקלט ותעלה במצאה שרידים רגינרטיביים לא רק בנושאי התרבות העתיקה, כי אם גם בערש צמיחתה. מבראשית לא תוכל להתחיל. היא יכולה להיות רק המשך גם במקום. המולדת העתיקה היא קרקע־המזון המיוחד לה. מולדת חדשה לא תבנה גם מחומר באופן מכני. חלוציות, מסירת־נפש, שבירת־רצון הם תנאים קודמים לעמוסים מני לידה בהרגלי עיר. ההתלהבות הזאת לא תשאב מאין, כי אם מ"יש"־קדומים ומאש־קדומים.

הטמיעה היא דו־פרצופית: טמיעה שלא מדעת מחמת אפיסת־הכוחות, וטמיעה־מדעת מחמת רגש־הנחיתות. נגועי הראשונה אינם חולים ואינם מרגישים; להם אין תקנה, ואין להם צורך בה; ככה ישלו אברים שאבד להם החיבור עם הגוף. הטמיעה מחמת הנחיתות היא המובילה את הנגועים בדרך־יסורים ללא נשוא. החי מצווה לגדל בגלוי־עצמותו ברוח, ממש כאשר יגדל בגופו; כל עיכוב כרוך במכאובים. הסביבה הזרה מציבה גבולים לחופש היצירה העצמית; וחיפוש סביבה טבעית נתקל במעצורים שבהרגשת הנחיתות; אותה טפחו מבית ומבחוץ. הפקפוקים באים בהכרה: האם כדאי לגזע לקוי להמשיך את קיומו. בעקבות הפקפוקים יבוא היאוש, ואחריו ההתאבדות־מדעת, באין טעם לחיים ונימוק להצדיקם.

נבוכי־הזמן האלה היו זקוקים למורה. הם מצאוהו ב"יהודי־ההווה". הוא הורם כי יש גמול לפעלי־חייהם, תקוה לאחריתם. את גאותם הרדומה ניסה לעורר, את רוחם הנופל עדד ואת הכרתם רומם. בשום מקצוע בחיים, בעיון ובמעשה, לא הראו היהודים נחיתות. המספרים היבשים מדברים בעדם וסותרים כל עלילות־שוא, כל השערה. היהודים שוי־ערך עם העמים שבתוכם הם יושבים כיוצרי־ערכין ולא כמפרשים, מרחיבים ומתוכחים. הם הוציאו גאונים ולא רק כשרונות, לפי יחס מנינם באוכלסי העמים, למעלה משני האחוזים. הם הוציאו גאונים לא רק בארצם כי אם גם בהיותם בכור־הברזל. נימוסיהם הם כנימוסי כל יושבי ארצות ים התיכון, ונראים למוזרים לאנשי־הצפון בארצם, ולא כאשר הם יושבים בארצות האלה בעצמם כאורחים. “בכוח האינטלקט עוד עליונים אנו על עמים אחרים; זוהי סגולה גזעית ללא הגבלות. ויש הצדקה לשאיפת טיפוס הבחירה, השוה להמעולים שבטיפוסים אחרים, לחיפוש אפשרויות להתקיים בטהרתו בלי תערובת, כי רק באופן זה ניתנת התכונה הגזעית להשתמר”.

האמונה יסודה ושרשה בלב; ושוה היא במקורות־מוצאה וכוחות־מניעיה לתמימים וחכמים הדבקים בה. אך אמונת החכם אינה תמימה. הוא כופה עליה את שלטון־השכל. פירוש־הלב בדרך־השכל ומציאות “טעמי־מצוות” יכולים להיות הטעאה עצמית; אך היא המקימה שווי־משקל ברוח־האדם, שלא יכרע תחת סבל ספקותיו, ומכשירה אותנו ליצירה. ובלי שווי־משקל זה מאבדת האמונה את תכלית־קיומה ומחטיאה את עצם מטרת יעודה.

עולי־הגולה כתמימים כחכמים, כבני־המזרח כבני־המערב, שבים לציון בלב. אך הוגי־הדעות רגילים לחפש “פירוש־הלב”; בלעדיו הם אובדי־דרך ומשותקי־פעולה, דור דור ונבוכיו, דור דור ומורי־נבוכיו. המתפיסיקה לא תרגיע את האמונים עלי הפיסיקה. מוסר היהדות לא יהיה המצפן למאמינים ב"מוסר־הכלכלה" ובשבט־מוסרה, אחת היא האמונה המחיה את חולמי שיבת־ציון וחוזי־החזון ואת פותרי־החלום ומגשימי החזון, ושונים הם הנימוקים המובאים אתם; מחומר שונה הם קרוצים בתכונותיהם, בסגולותיהם, בהלך־רוחם. שונים בהשכלתם, סביבתם, הכשרתם וכל תפיסתם. הכוח המניע יכול להיות אי־שכלי, מעורפל, מסתורי; הגשמת התכנית מצווה את הבהירות, החישוב, השיקול ושיטה מוצקה לעיון ולמעשה. החלום יכול להיות ערטילאי, הפתרון דורש נקודות־אחיזה ברורות ולבוש שלם. הם התפלגו גם במשנותיהם: שתי מסכות־מדות ושתי מסכות־ערכין. הללו עסוקים בהויות ה"מהות", והללו בהויות ה"איכות". הם קיבלו את מהות־היהדות על מוסרה ויעודיה כמו שהיא בלי חקירות יתרות. אותם מטריד ה"איך": איך בונים שממות־ארץ ואיך מכנסים נדחי־עם. “יהודי־ההווה” הוא פרק־חתימה במשנת־המהות ופרק־פתיחה במשנת־האיכות; לה כהלכה־למעשה היתה מוקדשת עבודת־החיים של ארתור רופין, והיה לאחד מראשוני מניחיה.

לארתור רופין היו שדות־עבודה רבות. אך הוא היה מחובר לתנועת־העבודה מראשיתה. רגיל ומנוסה מטבעו למשוך בכל עול קשה, לא קיבל על עצמו מעולם עול מפלגה לא לעיון ולא למעשה. הוא עמד מן הצד, חפשי ברוחו וחפשי בפעליו. אך כוח אחד הטה את רוחו ואת רוח צבור העובדים, וכיוון את פעלי שניהם במסלולי הגיון שונים לתכלית אחת. הם נפגשו גם כשהיו נפרדים בנקודות־המוצא. באהבה הלך לפניהם, אתם, וגם – אחריהם.

חוסר־המנוחה ויקוד־הפעולה היו היסודות המכריעים בתכונת משוּלחי־הרסן באימפולסים הסוערים שלהם ובתכונת המיושב בדעתו, הכבוש והעצור. האמונה בכוח המעשים המעמידים עקשי־רוח בפני עובדות קיימות היתה יסוד מכריע בתפיסתם הפוליטית. כיבוד הקטנות כשהן לעצמן, העדפת הקטנות בפעולות על גדולות בדיבוּר, – בנין־אב בהשגותיהם. העזה בבחירת קו־ההתנגדות הקשה ביותר בכיבוש עמדות, – נקודת המוצא בכל תכנית־תכסיסיהם. בו בעצמו היתה הדינמיות שקולה כנגד כוח הניהוג המנצח עליה, בולמה ומתיר חרצובותיה לפי הצורך. בתכונתם חסר היה לפעמים שווי־המשקל. הדינמיקה השתלטה לפעמים על הנהג בהתפרצותה ללא בילום וכיוון. אך בעמדו לפני בחירה למי להצטרף כשותף: ל"נהגים מלידה", מלומדי נימוסים חיצוניים, מנוסי גיהוץ וצחצוח, אך בלי קיטור פנימי, בלי חשמל צבור, או בעמוסי מני לידה דינמיות עוברת על גדותיה, לא קשה היה להחליט. תמיד היינו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעי־תורה, – וקץ הימין לא בא. מביאי הגאולה יכולים להיות רק קרוצים מחומר תוסס העושים את תמידות־התסיסה למניע מפעלים.

הוא לא בקש לשנותם ולעצבם בצלם ובדמות מוכנים ועומדים למופת. הוא בקש להבינם כמו שהם, בצורתם כהויתם, ולהכנס אתם בברית־יצירה. לא לשוא חקר תורת־התורשה, לא להנם הביא מבית־ המדרש גופי־הלכות בהרכב החברה ובצירופי מניעיה הנפשיים. תכונות־מורשה או סגולות נרכשות מדורי־דורות אינן ניתנות להשתנות במחי־קולמוס ואפילו בתוקף לחץ מתמיד מגבוה. הבריחה מהכנעה הביאתם הלום. הנכנעים מני־בטן נשארו במקום הסבל. המגמה הטבעית לקוממיות מציידת אותם לדרכם הקשה אשר עליהם לעברה. עקירת מקור כזה גוררת אחריה עמידה. אומנויות משעממות בחדגוניותן, מכוניות גרידא ללא אור־המחשבה היו קשות להם מנשוא מלחם־עוני, מדירות־אופל, מכל מחסורי הגוף, משמעת עיורת ללא הגיון העיקה עליהם מכל שעבוד. אין טעם איפוא להכניס אותם באותו העול שמפניו ברחו, להעמיס עליהם משאות, שאותם פרקו גם בהיותם כבולים. אין החרות באה מתוך מקורות עבדות. מתוך אונס לא תברא כלכלה לאומית. בחדות־היצירה תכונן ובעבודות שהמוח והיד פועלים שלובים. והכלכלה הלאומית גופה צריכה להברא בדמותם ובצלמם של מניחיה, לפי טבעם, ולא נגדה.

תכונות עם הם “יש” קיים ממש כתכונות ארץ. בפני האחרונות אנו רגילים לעמוד בהרכנת־ראש. אנו הולכים אחרי נטיעה סימטרית במישור בלבד; בהר אנוסים אנו על פי דיבור הטבע לעשותה אסימטרית, באין אפשרות לפוצץ כל סלע הסוגר עלינו את הקו־הישר ולהעבירו מן העולם. גם החומר האנושי לא תמיד מאפשר לנו את הסימטריה המסתמנת בדמיוננו. עלינו לעשות סיבובים ודילוגים. יקוב הדין את ההר אינו תמיד צו־חיים בכלכלה, אחד הר ממש ואחד הר בתכונת־אנוש. שבירת־רצון הבאה מתוך רצון פנימי היא כוח הודף. זו הבאה על פי רצון אחרים מהרס ומשבר. המזלזל בהלך־הנפש של העובד לא יוציא פירות, ממש כמזלזל בטבע הצמח. המיישב חייב להכיר את הפסיכולוגיה של המתישב ממש כעובד־האדמה את הפיסיולוגיה של הצמח.

חסרונות מקובלים נראים לו כמעלות. המומים שמנו חכמים בציבור החלוצים, או שהטילו בהם מדעת או שלא מדעת, בשגגה או בזדון, היו לו כסגולות־בחירה. ביהודי המזרח ראה את נקודת־המוצא להמשכת הקו; בהנלהבים שבהם את שלשלת־היוחסין הקדומה. עוד בימי חרפו לא הלך שבי אחרי יפיפותו של יפת המשוכנה בהיכלי־שם במערב, היכלי־פאר לעבודות־אלהים המרוקנים משכינת־עולם. אף הוא ראה בין “כתלי בית־המדרש, קירות הקדשים, על סחי קרקעו, תחת פיח תקרתו, בארג הכביש הרועד על ספונו, – מחבא רוח איתן, מקלט עם עולמים”. רחמנא לבא בעי כבעבודת־הבורא, כבעבודת־העם וכבעבודת־האדמה. נימוסים חיצוניים ניתנים להקנות. הלב הבוער הוא סגולת־מורשה. אחריו נמשך כאיש־הלבב, אחריו נמשך כחוקר שאר־רוח, אחריו חזר כאדריכל־המעשה, הבוחן ובודק את החומר המבטיח את הדר הבנין ואורך־ימיו.

ההתישבות בארץ לא היתה לוח חלק; החקלאות הכרוכה בה לא היתה ארץ־תעלומות. רכוש נסיוני גדול היה מפוזר ומפורד בהרבה ספירות יצירה וגנוז במעמקיהן. שום “יש” השליט בהישגי־היום לא נברא מאין, כי אם השתלשל מאותם ה"ישים" הנעלמים שבסוד חכמים ונבונים אמרו עליהם צידוק־הדין; הם ציפו למגלה ולמפענח בדמות “לוח חלק” שעליו לא נתרשם עוד מכל האמור ומכל הכתוב עד אפס מקום לקליטה ולבירור; הם ציפו למגלה שלא ראה את יעודו להיות מגלה ומחדש, שעינו היתה יפה בשל אחרים, שמוחו היה פתוח למרחב ולבו פתוח לרוחה. על כיבוד־היש נושא־חיוב, על קיומו, המשכו ופיתוחו חידש, גילה והוסיף, לא על “ביטול־היש” למפרע וללא בחינה.

המדע גופו מכנס את הנגלות וחותם את המוסכמות. החקירה המדעית מחפשת את הנסתרות אף מערערת את המוסכמות. אין דבר קבוע ואיתן בפני החקירה. אף מושכלות ראשונים צפויים לבחינת־בראשית. אין פסול וכשר חתומים, איסור והיתר יציבים. מהמדע רכש רופין את שיטות החקירה ואופני החיפוש. אך לא התבצר במצודות־המדע המתוחמות בשעות התקפות יריבים, ובאילי־ברזלן לא התנגח. בכוח החקר לכל תכלית שם את מבטחו, והחיפוש בנגלה ובנסתר היה נתיב־עולמו ואמונת־עולמו בספירות־העיון ובמערכות־העשיה.

ארוכה היא דרך־התלאות מאחורינו, אך קצרה היא לעומת זו המשתרעת עוד לפנינו. הנעשה בישוב בארץ הוא כאין וכאפס לעומת מה שיש עוד לעשות, דל לפי רבוי צרכינו, פעוט בהיקפו לפי מדות־עולם. במאזני־עולם כל הישגינו חדלי־משקל, וכיבושינו חסרי־ערך. אך נקבת גוטהרד בהררי־עד אינה נמדדת לפי שיעור ארכה ורחבה המוחלטים, כי אם לפי מדת ההתאבקות עם איתני־הטבע וההתגברות עליהם. גשר נטוי מעל תהומות אינו נערך לפי משקלו העצמי, מדת עצמו ועצמת כושר־קיבולו, כי אם לפי עומסו ולפי מספר האנשים שיוכל להעביר לשטחי־מדות עצומי־הקיבול.

רחובות, ניסן תרצ"ו

מבוני ההתישבות ונרי נירה נלקח הוגה הגותם, נוטה קוי־פעליהם וצר צורותיהם הראשונות. הוא צעד לפניהם, הלך אתם, ואף נמשך אחריהם.

הוא היה יחיד אצלנו בהיקף עבודתו דרוכת־הדמיון, צרופת־הבינה ומתוכנת־החשבון מראשית אחרית. יחיד אצלנו ברבוי רשויות־עבודה, מאוחדות בשלמותן ומפורנסות מרעיון מרכזי אחד. יחיד בהרמוניה שבהרכב תכונותיו הטבעיות ובצירופי ידיעותיו הנרכשות. יחיד בתקופת ארבעים שנות־עיון ושנות־בנין; אף לא הניח, במזיגת־מדות אלה, אחריו כמוהו.

עצם ישותו בקרבנו היא אחת מחידות תקומתנו הסתומות. הוא עצמו לא ידע עול־גלות ולא הכיר חרצובות־רשע. לפני עתידו השתרעו מרחקים ומרחבים. הטבע העניק לו כשרונות מזהירים ותכונות תרומיות, והוא נצלם במלואם. שליט במדעי החברה, יודע פרק במדעי הטבע, בן־בית בהויות העולם, מארגן דגול. והוא בחר את חוף המבטחים שלו בזאת הארץ, שתפארת עברה היתה אמנם הכרת רבים, אך זוהר־עתידה היה רק תקות־מעטים ואמונת־יחידים.

מתוך בחירה חפשית ודעה צלולה עלה ארצה באותו זמן שבתוך גבולותיה רבו היורדים: אוגנדה היתה לרבים מקלט־הליל המושך בחוץ־לארץ, ובארץ גופא גם מקלט־היום. הוא עלה ולא הועלה הדוף־סערה על פני גלים זדוניים. אותו העלתה לארץ האמונה באמנציפציה, ולא האכזבה בה. הוא לא הודה כפינסקר בשקיעתה, וראה בתופעות העוטות אותה ערפלים רק ליקויי־מאורות חולפים. הוא היה פליט הזריחה היתרה, זו שבקיומה האמין אמונת־אומן, זו העוטפת אותנו באורות־נכר ומיבשת את שארית עצמיותנו כגזע עתיק־יומין. את הסכר נגד הטמיעה מדעת רצה להקים בכלכלה לאומית איתנה יוצרת חמרי בראשית ובתרבות עצמאית יונקת ממקורות הקדומים, ולהקימו על אדמת ארץ האבות.

הוא היה כמעט יחיד בדורו שאזן, חקר, הכיר את עצם העליה, וחישב, תיכן והכין את המדרגות המובילות אליה. מחקר תכלית המהות: מהות קיומנו ומהות כלכלתנו, ומהות רוחנו הוא בא בעקביות הכרחית לחקר האיכות: “איך” לשנות את צורות חיינו ברוח ובחומר ולהיות עם טבעי. הוא לא בא עם קרעים בנפש ועם כפילות ברוח. שלם בגופו ובנפשו בא אחרי שנות־הכשרה, מצויד בכלים כלילי שלמות, – כלי־עיון וכלי־עשיה. הם היו כלים משולבים אורגנית, ולא מחוברים ומפורקים מכנית לפי צורך השעה. ועד יומו האחרון נשארו כפי שהם בצורתם כהויתם, במלוא פעולתם. תמיד נאמן לקו תכונתו: לא אומר ועושה כי אם חוקר ועושה.

מעולם זר בא לבני העליה השניה, מחונני עפרות ארצנו ומרצי אבניה לא בלבם בלבד, כי אם באת ובמחרשה, בכשיל ובכילפות. מזרח ומערב נפגשו הפוכי־קצוות וחדי־ניגודים בשפה וברוח, בנימוסים והליכות, בתפיסת חזיונות והערכת חזיונות. לא היה כמוהם בערבי ימי־בראשית לריחוק, לא היה כמוהם בתוך העבודה לקירבה. ביראת־הכבוד עמד לפניהם, ברוממות־האהבה התערב בקהלם. בהכרת הדינמיות ההודפת אותם מדעת ושלא מדעת עמד לימינם. הם הם שהשיגו בחושים פנימיים ופשוטים אותה נקודת־הפסגה שהוא הגיע אליה במכשירי־העפלה מורכבים וחיצוניים, הם הם יהיו בוני הסכר נגד הטמיעה הם המקיימים למעשה בחייהם את ההלכות הקבועות במשנתו, (בספרו “יהודי ההווה” המתנה את יסורי־ורטר היהודי שבמערב), ביחס לשנויי צורות־חיינו בחומר ושנוי הערכים ברוח. אחת אחת נפלו המחיצות, עד אשר התלכדו בתורה אחת, בדעה אחת וביעוד אחד: גיוון־המשק וייחוד־העבודה!

גיוון המשק הלאומי וייחוד העבודה זו היתה הפרובלימה הדוחקת את הקץ בחיפוש פתרונים. אכן נמצא החומר הדינמי בסלילה ובבניה, אך הצורות ההולמות אותו דרשו עיצוב. בחיפושן הגה ופעל כאחת. הוא לא הגה בברקים, לא דבר ברעמים, לא חקר בהפסקות, לא תיכן לסרוגין, לא פעל לשיעורין. רצופה, יציבה, מתמידה, עקבית היתה שלשלת־מעלליו. כל חוליה כשהיא לעצמה ארוגה מרוך החלום וקשיות הממשות; כל אחת טבועה אורגנית בשניה וגדלה טבעית מהשניה, ללא חציצות וללא שבתון. זו היתה שלשלת־חיים של כוחות־הגידול ותכונות־הרביה. היא ארכה ורחבה בנחת, והשתרעה בדממה, והתרתקה בעוז עצור וקרנה באור גנוז, והפיקה חום כבוש. עובד אדמה מטבעו, זו המצניעה את חילה ומתגלית במרות הממשות והמלמדת לדבקים במדותיה את הענוה ובמשמעותה הכפולה: ענוות־רוח וחובת־תנובה.

הוא לא היה הגדול שבחבורה; רק השלם שבה, ההרמוני שבה במזגו הטבעי, במדותיו ובדעותיו. לא דבּר ולא מנהיג, כי אם רק אדריכל. בור־לבבו היה כזוך שכלו, רוחב־נפשו כצלילות דעתו; אהבת האדם כתשוקתו לאמת; בעין יפה ראה את הכל; בכף הזכות שקל ודן. כוחו היה לאין ערוך רב בסינטיזה מאשר באנליזה, בהיקף הראיה מאשר בחדירה לעומק, בהבנת הזולת מאשר בבקורת, ביישוב־דעות מאשר במלחמת־דעות. הוא ידע אמנם להשיב מהלומות כאשר קנאים פגעו בו, אך לא אהב את המלאכה הזאת ולא שש לקרב. מהירות תפיסתו היתה כמהירות החלטתו. כוח שיפוטו ונאמנותו לדעותיו כסבלנותו לדעות אחרים. רק מזיגת תכונות באלה אפשרו את העמידה בראש ההתישבות תוך רוחות קצוות וזרמי ניגודים בתקופת שלושים וחמש שנים. איש קצוות, איש חודים ואפילו גדול בהרבה מרופין, היה נכשל ומכשיל: העמקת חקר יתרה לא היתה עומדת בפני גלים שבדינמיות המחפשת את המרחב והפורצת גדרי חשבונות יתרים. אנליזה יתרה היתה דוחה באמת־הבנין הקפדנית הרבה מיסודות־הבנין. ההליכה בדרך יחידה היתה גודרת הרבה נתיבות־חיים שקירבו להשגת התפקיד המרכזית. ביטול “היש” הטבוע בתכונת קיצוניים היה הורס הרבה מקורות מרץ. ה"יש" שבכוח האדם הוא דומה ליש בכוח הטבע, בהרים אנו דולגים על נטיעה סימטרית, ואיננו אומרים יקוב הדין את ההר כי אם יעקוף ההר את הדין.

רק במזיגת דעות, מדות, ותכונות כאלה אפשר היה לדלג מעל מכשולים ומעצורים טבעיים. ההתישבות בארץ לא היתה לוח חלק; החקלאות הכרוכה בה לא היתה ארץ תעלומות. רכוש נסיוני גדול היה מפוזר ומפורד בהרבה ספירות יצירה המעורות בעליות הראשונות וגנוז במעמקיהן. שום “יש” השליט בהישגי היום לא נברא מ"אין", כי אם השתלשל מאותם ה"ישים" הנעלמים שבסוד חכמים ונבונים אמרו עליהם צידוק־הדין; הם צפו למגלה ומפענח בדמות לוח חלק שעליו לא נתרשם עוד מכל האמור ומכל הכתוב עד אפס מקום לקליטה ולבירור; הם צפו למגלה שלא ראה את יעודו להיות מגלה ומחדש, שעינו היתה יפה בשל אחרים, שמוחו היה פתוח למרחב, ולבו פתוח לרווחה. על כיבוד ה"יש" נושא חיוב, על קיומו המשכו ופיתוחו, חידש וגילה והוסיף, לא על ביטול ה"יש" למפרע וללא בחינה. יחס זה הנהו טבוע ומחוסן בתכונתו ובמדותיו של כל חוקר.

המדע גופו מכנס את הנגלות וחותם את המוסכמות. אך בפני החקירה אין דבר קבוע ואיתן. אף מושכלות ראשונים צפויים לבחינת בראשית. אין פסול וכשר חתומים, איסור והיתר יציבים. מהמדע רכש רופין את שיטות החקירה ואופני החיפוש. אך לא התבצר במצודות המדע המתוחמות בשעות התקפות יריבים, ובאילי ברזל לא התנגח. בכוח החקר לכל תכלית שם את מבטחו, והחיפוש בנגלה ובנסתר היה נתיב־עולמו ואמונת־עולמו בספירות העיון ובמערכות־התעשיה.

במשנתו סדר מופתי כבמעשיו. מתמיד בכל ארחותיו ואינו “עסוק”. עמוס עבודה וקל־תנועה. חס על זמנו, ונענה בכל עת לכל דורש ודרישה. ספריו, מאמריו, נאומיו כבדים בעובדות מאליפות וגדושים מספרים מחכימים, מלוקטים בעמל־שנים, מבוררים ומנופים ברוב הגיון, מצורפים וממוזגים. הרצאתו מרוכזה בריבוי נושאיה, נאה בבליטותיה בהמחשת הסתום בציור ובמשל בכוח הניתוח והסינטיזה, בנויה מעשה־אדריכל, בהירה בפשטותה. סגנונו עמוק־התרבות, שוטף בחומר־דיוקו וקיצורו, ויפה־חן בקלות צירופי־המשפטים, לו יעמוד חוש־היחס הטבוע בתכונתו לבלי העמיס על החומר אפילו דברים חשובים שאינם עיקר; לו יעמוד רוחב־דעתו לתפוס את הקוים הכוללים העיקריים ולא להשתקע ולשקוע בפרטי־פרטים כבתוך מבוך ללא מוצא. כסופר־מדות ראה את כל הכתוב על ידו רק כהקדמה לספר שטרם נכתב, – ספר חייו. ככל סופר־מדות לא הסתפק בקרן הזוית שבה היה משוקע וערג לדבר השזור בבעיות האוניברסליות. הספר המיוחל לא נכתב.

עבודת רופין האחרונה היתה ההתכוננות לקראת בנין המחר. בלוח שלו נועדו שבעה ימי־האבל למסע עם חבריו במשקים, כדי לבחון את אפשרויות המחר גם נוכח הישגי התמול והיום. הגורל חרץ אחרת. זה היה מסעו האחרון ממרכז עבודתו לנקודת־מוצאה. מירושלים לדגניה עבר מסע־האבל על פני נתיבת־חיים מפולסים ברוחו, משכנות יצירה נטועים בקויו, שדות עוטפות בר שבהם שזורות נימי נפשו. ליד כל נקודה, משני עברי הדרך, עמדו קבוצות קבוצות: בני דור הולך מרתקי שרשרת החיים, ודור בא העתיד להמשיכה.

בחורשת האקליפטוסים בדגניה הצופה פני הכנרת הובא למנוחת עולמים. לפני שלושים וחמש שנה היתה שממה כל הככר הזאת. כאן התחיל לטוות את נימי החיים שנותקו בארץ מרפיון־ידים ודכאון־רוח. כאן בתוך קבוצת האורגים הקטנה, ראשוני בני העליה השניה, התחילה המסכת החדשה על רוחב יריעותיה וגיוונן. היא השתרעה על פני ישימון־המישור, ירדה על חרבוני־הבקעות ועלתה על מערומי סלעי ההרים. נסתם הגולל על פאר־אדם וכוסה גל־העפר. הושב אל עפר שממנו התחילו נפוצים מעינותיו בארץ. זה היה עפר אדמה חיה מצמיחה כנפים לרוח ואון לעיף וכושל, כוח דחיפה למרחקים ולמרחבים המצווה לניר נירים חדשים ולגרש את השממה מזאת הארץ.