מבוני ההתישבות ונרי נירה נלקח הוגה הגותם, נוטה קוי־פעליהם וצר צורותיהם הראשונות. הוא צעד לפניהם, הלך אתם, ואף נמשך אחריהם.
הוא היה יחיד אצלנו בהיקף עבודתו דרוכת־הדמיון, צרופת־הבינה ומתוכנת־החשבון מראשית אחרית. יחיד אצלנו ברבוי רשויות־עבודה, מאוחדות בשלמותן ומפורנסות מרעיון מרכזי אחד. יחיד בהרמוניה שבהרכב תכונותיו הטבעיות ובצירופי ידיעותיו הנרכשות. יחיד בתקופת ארבעים שנות־עיון ושנות־בנין; אף לא הניח, במזיגת־מדות אלה, אחריו כמוהו.
עצם ישותו בקרבנו היא אחת מחידות תקומתנו הסתומות. הוא עצמו לא ידע עול־גלות ולא הכיר חרצובות־רשע. לפני עתידו השתרעו מרחקים ומרחבים. הטבע העניק לו כשרונות מזהירים ותכונות תרומיות, והוא נצלם במלואם. שליט במדעי החברה, יודע פרק במדעי הטבע, בן־בית בהויות העולם, מארגן דגול. והוא בחר את חוף המבטחים שלו בזאת הארץ, שתפארת עברה היתה אמנם הכרת רבים, אך זוהר־עתידה היה רק תקות־מעטים ואמונת־יחידים.
מתוך בחירה חפשית ודעה צלולה עלה ארצה באותו זמן שבתוך גבולותיה רבו היורדים: אוגנדה היתה לרבים מקלט־הליל המושך בחוץ־לארץ, ובארץ גופא גם מקלט־היום. הוא עלה ולא הועלה הדוף־סערה על פני גלים זדוניים. אותו העלתה לארץ האמונה באמנציפציה, ולא האכזבה בה. הוא לא הודה כפינסקר בשקיעתה, וראה בתופעות העוטות אותה ערפלים רק ליקויי־מאורות חולפים. הוא היה פליט הזריחה היתרה, זו שבקיומה האמין אמונת־אומן, זו העוטפת אותנו באורות־נכר ומיבשת את שארית עצמיותנו כגזע עתיק־יומין. את הסכר נגד הטמיעה מדעת רצה להקים בכלכלה לאומית איתנה יוצרת חמרי בראשית ובתרבות עצמאית יונקת ממקורות הקדומים, ולהקימו על אדמת ארץ האבות.
הוא היה כמעט יחיד בדורו שאזן, חקר, הכיר את עצם העליה, וחישב, תיכן והכין את המדרגות המובילות אליה. מחקר תכלית המהות: מהות קיומנו ומהות כלכלתנו, ומהות רוחנו הוא בא בעקביות הכרחית לחקר האיכות: “איך” לשנות את צורות חיינו ברוח ובחומר ולהיות עם טבעי. הוא לא בא עם קרעים בנפש ועם כפילות ברוח. שלם בגופו ובנפשו בא אחרי שנות־הכשרה, מצויד בכלים כלילי שלמות, – כלי־עיון וכלי־עשיה. הם היו כלים משולבים אורגנית, ולא מחוברים ומפורקים מכנית לפי צורך השעה. ועד יומו האחרון נשארו כפי שהם בצורתם כהויתם, במלוא פעולתם. תמיד נאמן לקו תכונתו: לא אומר ועושה כי אם חוקר ועושה.
מעולם זר בא לבני העליה השניה, מחונני עפרות ארצנו ומרצי אבניה לא בלבם בלבד, כי אם באת ובמחרשה, בכשיל ובכילפות. מזרח ומערב נפגשו הפוכי־קצוות וחדי־ניגודים בשפה וברוח, בנימוסים והליכות, בתפיסת חזיונות והערכת חזיונות. לא היה כמוהם בערבי ימי־בראשית לריחוק, לא היה כמוהם בתוך העבודה לקירבה. ביראת־הכבוד עמד לפניהם, ברוממות־האהבה התערב בקהלם. בהכרת הדינמיות ההודפת אותם מדעת ושלא מדעת עמד לימינם. הם הם שהשיגו בחושים פנימיים ופשוטים אותה נקודת־הפסגה שהוא הגיע אליה במכשירי־העפלה מורכבים וחיצוניים, הם הם יהיו בוני הסכר נגד הטמיעה הם המקיימים למעשה בחייהם את ההלכות הקבועות במשנתו, (בספרו “יהודי ההווה” המתנה את יסורי־ורטר היהודי שבמערב), ביחס לשנויי צורות־חיינו בחומר ושנוי הערכים ברוח. אחת אחת נפלו המחיצות, עד אשר התלכדו בתורה אחת, בדעה אחת וביעוד אחד: גיוון־המשק וייחוד־העבודה!
גיוון המשק הלאומי וייחוד העבודה זו היתה הפרובלימה הדוחקת את הקץ בחיפוש פתרונים. אכן נמצא החומר הדינמי בסלילה ובבניה, אך הצורות ההולמות אותו דרשו עיצוב. בחיפושן הגה ופעל כאחת. הוא לא הגה בברקים, לא דבר ברעמים, לא חקר בהפסקות, לא תיכן לסרוגין, לא פעל לשיעורין. רצופה, יציבה, מתמידה, עקבית היתה שלשלת־מעלליו. כל חוליה כשהיא לעצמה ארוגה מרוך החלום וקשיות הממשות; כל אחת טבועה אורגנית בשניה וגדלה טבעית מהשניה, ללא חציצות וללא שבתון. זו היתה שלשלת־חיים של כוחות־הגידול ותכונות־הרביה. היא ארכה ורחבה בנחת, והשתרעה בדממה, והתרתקה בעוז עצור וקרנה באור גנוז, והפיקה חום כבוש. עובד אדמה מטבעו, זו המצניעה את חילה ומתגלית במרות הממשות והמלמדת לדבקים במדותיה את הענוה ובמשמעותה הכפולה: ענוות־רוח וחובת־תנובה.
הוא לא היה הגדול שבחבורה; רק השלם שבה, ההרמוני שבה במזגו הטבעי, במדותיו ובדעותיו. לא דבּר ולא מנהיג, כי אם רק אדריכל. בור־לבבו היה כזוך שכלו, רוחב־נפשו כצלילות דעתו; אהבת האדם כתשוקתו לאמת; בעין יפה ראה את הכל; בכף הזכות שקל ודן. כוחו היה לאין ערוך רב בסינטיזה מאשר באנליזה, בהיקף הראיה מאשר בחדירה לעומק, בהבנת הזולת מאשר בבקורת, ביישוב־דעות מאשר במלחמת־דעות. הוא ידע אמנם להשיב מהלומות כאשר קנאים פגעו בו, אך לא אהב את המלאכה הזאת ולא שש לקרב. מהירות תפיסתו היתה כמהירות החלטתו. כוח שיפוטו ונאמנותו לדעותיו כסבלנותו לדעות אחרים. רק מזיגת תכונות באלה אפשרו את העמידה בראש ההתישבות תוך רוחות קצוות וזרמי ניגודים בתקופת שלושים וחמש שנים. איש קצוות, איש חודים ואפילו גדול בהרבה מרופין, היה נכשל ומכשיל: העמקת חקר יתרה לא היתה עומדת בפני גלים שבדינמיות המחפשת את המרחב והפורצת גדרי חשבונות יתרים. אנליזה יתרה היתה דוחה באמת־הבנין הקפדנית הרבה מיסודות־הבנין. ההליכה בדרך יחידה היתה גודרת הרבה נתיבות־חיים שקירבו להשגת התפקיד המרכזית. ביטול “היש” הטבוע בתכונת קיצוניים היה הורס הרבה מקורות מרץ. ה"יש" שבכוח האדם הוא דומה ליש בכוח הטבע, בהרים אנו דולגים על נטיעה סימטרית, ואיננו אומרים יקוב הדין את ההר כי אם יעקוף ההר את הדין.
רק במזיגת דעות, מדות, ותכונות כאלה אפשר היה לדלג מעל מכשולים ומעצורים טבעיים. ההתישבות בארץ לא היתה לוח חלק; החקלאות הכרוכה בה לא היתה ארץ תעלומות. רכוש נסיוני גדול היה מפוזר ומפורד בהרבה ספירות יצירה המעורות בעליות הראשונות וגנוז במעמקיהן. שום “יש” השליט בהישגי היום לא נברא מ"אין", כי אם השתלשל מאותם ה"ישים" הנעלמים שבסוד חכמים ונבונים אמרו עליהם צידוק־הדין; הם צפו למגלה ומפענח בדמות לוח חלק שעליו לא נתרשם עוד מכל האמור ומכל הכתוב עד אפס מקום לקליטה ולבירור; הם צפו למגלה שלא ראה את יעודו להיות מגלה ומחדש, שעינו היתה יפה בשל אחרים, שמוחו היה פתוח למרחב, ולבו פתוח לרווחה. על כיבוד ה"יש" נושא חיוב, על קיומו המשכו ופיתוחו, חידש וגילה והוסיף, לא על ביטול ה"יש" למפרע וללא בחינה. יחס זה הנהו טבוע ומחוסן בתכונתו ובמדותיו של כל חוקר.
המדע גופו מכנס את הנגלות וחותם את המוסכמות. אך בפני החקירה אין דבר קבוע ואיתן. אף מושכלות ראשונים צפויים לבחינת בראשית. אין פסול וכשר חתומים, איסור והיתר יציבים. מהמדע רכש רופין את שיטות החקירה ואופני החיפוש. אך לא התבצר במצודות המדע המתוחמות בשעות התקפות יריבים, ובאילי ברזל לא התנגח. בכוח החקר לכל תכלית שם את מבטחו, והחיפוש בנגלה ובנסתר היה נתיב־עולמו ואמונת־עולמו בספירות העיון ובמערכות־התעשיה.
במשנתו סדר מופתי כבמעשיו. מתמיד בכל ארחותיו ואינו “עסוק”. עמוס עבודה וקל־תנועה. חס על זמנו, ונענה בכל עת לכל דורש ודרישה. ספריו, מאמריו, נאומיו כבדים בעובדות מאליפות וגדושים מספרים מחכימים, מלוקטים בעמל־שנים, מבוררים ומנופים ברוב הגיון, מצורפים וממוזגים. הרצאתו מרוכזה בריבוי נושאיה, נאה בבליטותיה בהמחשת הסתום בציור ובמשל בכוח הניתוח והסינטיזה, בנויה מעשה־אדריכל, בהירה בפשטותה. סגנונו עמוק־התרבות, שוטף בחומר־דיוקו וקיצורו, ויפה־חן בקלות צירופי־המשפטים, לו יעמוד חוש־היחס הטבוע בתכונתו לבלי העמיס על החומר אפילו דברים חשובים שאינם עיקר; לו יעמוד רוחב־דעתו לתפוס את הקוים הכוללים העיקריים ולא להשתקע ולשקוע בפרטי־פרטים כבתוך מבוך ללא מוצא. כסופר־מדות ראה את כל הכתוב על ידו רק כהקדמה לספר שטרם נכתב, – ספר חייו. ככל סופר־מדות לא הסתפק בקרן הזוית שבה היה משוקע וערג לדבר השזור בבעיות האוניברסליות. הספר המיוחל לא נכתב.
עבודת רופין האחרונה היתה ההתכוננות לקראת בנין המחר. בלוח שלו נועדו שבעה ימי־האבל למסע עם חבריו במשקים, כדי לבחון את אפשרויות המחר גם נוכח הישגי התמול והיום. הגורל חרץ אחרת. זה היה מסעו האחרון ממרכז עבודתו לנקודת־מוצאה. מירושלים לדגניה עבר מסע־האבל על פני נתיבת־חיים מפולסים ברוחו, משכנות יצירה נטועים בקויו, שדות עוטפות בר שבהם שזורות נימי נפשו. ליד כל נקודה, משני עברי הדרך, עמדו קבוצות קבוצות: בני דור הולך מרתקי שרשרת החיים, ודור בא העתיד להמשיכה.
בחורשת האקליפטוסים בדגניה הצופה פני הכנרת הובא למנוחת עולמים. לפני שלושים וחמש שנה היתה שממה כל הככר הזאת. כאן התחיל לטוות את נימי החיים שנותקו בארץ מרפיון־ידים ודכאון־רוח. כאן בתוך קבוצת האורגים הקטנה, ראשוני בני העליה השניה, התחילה המסכת החדשה על רוחב יריעותיה וגיוונן. היא השתרעה על פני ישימון־המישור, ירדה על חרבוני־הבקעות ועלתה על מערומי סלעי ההרים. נסתם הגולל על פאר־אדם וכוסה גל־העפר. הושב אל עפר שממנו התחילו נפוצים מעינותיו בארץ. זה היה עפר אדמה חיה מצמיחה כנפים לרוח ואון לעיף וכושל, כוח דחיפה למרחקים ולמרחבים המצווה לניר נירים חדשים ולגרש את השממה מזאת הארץ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.