רקע
אברהם שמואל שטיין
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

…כי עוד נפשי דרור שואפת,

לא מְכרתיהָ לעגל פז.

חרוּז זה מתוך השיר הנודע של משורר-החיים-והגיל העברי נודע לו ממנה חיבה מיוחדת. היא נהגה לפזמוֹ לעצמה בעִתות שמחה ועצב, וכאילו ביקשה לבטא בו רחשי-לב ומאוויים טמירים, שלא ידעה לנסחם במילים ובמשפטים משלה. הוּלדתה וגידולה בעיירת- הזֶרֶת במזרחה של פולין. בעיבוּרהּ של העיירה רחש יער-עד רווּי-קסמים שנתמשך עד קצה האופק, סביבה שדות בשׂוּמים ואֲפָרים נרחבים, פלגים זכים ואגמים רדומים לוחשי-סוד. כל-אימת שיצאה מרחוב היהודים הצר אל מרחבי השדות הזרים נתעוררו בה געגועים סמוּיים וצורבים. האם היו אלה נעוריה שנחנקו בין החנויות הזעירות ותבעו את תיקונם? לימים נאחזו כל מאווייהָ בארץ רחוקה שכה הִרבו לפַיֵיט עליה, ארץ צעירה וצעירים הם המעפילים אליה ונועזים, ארץ אשר שוחריה צרו אותה במיטב צבעי חלומותיהם ובזהב נפשם עיצבוּהָ.

והיא עלתה לארץ-ישראל. האומנם עלתה? לא, כי אִם נעקרה. כאב-העקירה נתמזג בחדות-ההישׂג והמפנה. נרגשת הייתה חֲוויַת-הפגישה עם החוף החדש ולא תימחה לעולם מפּנקס חייה; כחֲווית אדם המגלה יבשת חדשה בלתי-נודעת, כטְבילה במעיין צלול ששֶׂגב וחרדות בו. כל ניסיון-עולמה וקִנייני חייה וסולם-מושגיה שנתגבשו בצִמצום-התחוּמין של עיירתהּ – נתרחבו לפתע, והיא בת-העיירה התַּמה-תמימה, חלושת-הגֵו-והאופי, מצאה עצמה בתוך כּוורת שוקקת המוני פועלים ונוער, בכִבשן סוער של מאבקים ומושגים חדשים ונועזים. מה רב הניגוד בין הסימטאות שׁם לבין עולם הנשרים הצעירים, החגים מעל סלעים תלולים, נשרים נועזים כובשים!

אל הקיבוץ לא פנתה. רב מדי היה מבחן הגוף והנפש שנדרש – ולא היא תעמוד בו. עם שנתקלה באבני-הנגף הראשונות של הקליטה בארץ החדשה, חזרה והתרפקה על “קֵן ההורים” שזה מקרוב עזבתהוּ. אכן, דל וצר היה הקן, - אך חמימות עמדה בו; קיומו בנס היה, בחרדת-תמיד ליום המחר, בדוחק מנוּול, - אך יציבות מורשת טבוּעה בו ותחושת-בית. והרי גם היא סילסלה בנפשה את חלום הבית והמשפחה, שייבָנו אמנם בחומרים הנושנים, אך צבעיהם רעננים יותר. מולדת? כן, אך בדמות בת-ישראל כשרה וחסוּדה, לבושה מחלצות שלווה אידילית, בחיק הטבע השופע חמוּדות וברכה, ככתוב: איש תחת גפנו. בית הבת כהמשך רצוף לבית האֵם והסבתא. ואילו כאן – הֵיאבקות אכזרית על יום-עבודה ועל גרוש נוסף לשׂכרו, ונוער דלוּק-חזון, סוער ומורד, בנים ובנות…

ואז באה למושבה הקטנה בשרון. קטנה הייתה המושבה וירוקה-רעננה. צעירים הבתים וטורי הפרדסים נודפי-הבושׂם. שלוות-שחר רעננה וטלולה עמדה בה. החנויות הזעירות, האנשים המהלכים שֶפִי ברחובותיה השלווים, הילדים והתינוקות השטופים במשחקיהם ליד הבתים מעלים בזיכרונה את עולם-עֲבָרהּ, ואילו קצת ישמעאלים המשׂרכים דרכם בה כנופֶך מזרחי הם, תוספת נוֹי. אלא שאף במושבה חסרו הבית והאֵם והאווירה ההיא, אווירת המשפחה שאפפה את רחוב היהודים בעיירה הרחוקה. ואף זו: כורח הקיום, ולוּ גם בדוחק, מחייב גם כאן אימוץ השרירים החלושים ומתיחת כוחות-הגוף המעטים. ובפרדס – מנהל-עבודה תַקיף ומִכסות תוצרת וערבים וגם – חוסר עבודה.

הוי, אמא, מה חרדת לבתך הענוגה, איך תחיה ותפרנס עצמה עד שיזדמן לה, בעזרת השם, זיווּג מן השמים – האם בעבודה ממש? בת-טובים – ועבודה! הדוּר הוא הפרדס, בשׂמי-פריחתו משכרים, פריו משובב-נפש, נופוֹ תפארת ושירת חיים מפַכּה בו. אולם הטוּרייה, שמימיה לא אחזה בה, מטילה אימה ופחד. היא המפריחה יַבּלות על הידיים תוך עידור, מאלצת לעבוד בכפיפַת הגב ובהתאמצות כל חלקי הגוף. אלונקות הקטיף כבדות-כבדות ומקצרות את הנשימה. מִנַין לתפוח-הזהב זה כובד המוּעקה?

על אף אימוץ כוחות הרצון והגוף לא נקלטה בעבודת הפרדס. לאחר עבודת ימים אחדים שנסתיימה בידיים פצועות, איברים מיוּגעים ושכר זעום – נפלטה. את מקומו של הפרדס תפס עד מהרה בית-חרושת קטן. ושוב נחלה אכזבה. גופה החלש לא עצר כוח להסתגל אל המאמץ והקֶצב. אותה שעה הוברר לה, כי לא תהיה פועלת-כּפיים לעולם, לא בשדה ולא בחרושת, ובעָמל גוף כאשר קיוותה ותיארה לעצמה – לא תיאחז. ואז נזרע בקרקע נפשה הגרעין הראשון של הנחיתוּת המרה, המכרסמת, המבשילה פרי באוּשים.

ואז בא תורו של המשרד, שבלע את מיטב שנות נעוריה, הֵשֵׁחַ קומתהּ, קיפח חדוות חייה. לא עוד שדות ואופקים ואור-שמש וחירות-תנועה ורחשי-חיים. אבק תיקים, תיקים, תיקים ודפיקותיה החדגוֹניות של מכונת-הכתיבה ומכתבים ורישום מכתבים ומשטר קפדני וכתלים צרים ומנהל קשיח-לב. ימיה – עֲלֵי יומן שנתי – הדומים אחד למשנהו. יום-יום – והיא תולשת דף ואז תדע, כי יום נוסף נעקר גם מפנקס חייה וחלף ללא טעם וחן, יום חולין, כאתמול וכמחר. יום-יום היא טורחת במספרים, תעודות, תיקים, שטרות, ארכיון ללא כל יחס וזיקַת נפש. והשנים חולפות, מאורעות ותמורות מתרחשים ונחתכים בחיי היחיד ובחיי הארץ, ואילו אורח-חייה כביצה של מים עומדים ומעלים ירוֹקָה. גם חברתה הקרובה לה ביותר, בת עיירתה, כבר נישאה לאיש, חוויות הנישואין והאמהוּת עִמה ואושר הילד החדש בנפשה. ואילו היא במקומה עומדת…

(עִתים תשב שעות בחדרה המַשׁמים ותהגה בדמותה של התופרת העלובה, עליה שרו משוררי הגֵיטוֹ, השולחת מזה שנים ידה במחט וחולמת על חתנהּ-נסיכהּ, על עתיד אושרה שיבוא בדהרה בכִרכרת-כסף ויארשֶׂנָּה; ובינתיים אוזל והולך פרי עמלהּ הדל במחלת אבא ובצרכי בית ומשפחה שאינם יודעים שׂוֹבעה – והיא ממשיכה לנענע במכונת-התפירה, שנים על שנים, עד שמלבינות שערותיה…)

לוּ, לפחות, העיזה להַמיר את מקום עבודתה. אפשר ושינוי זה היה גורר אחריו שינויים אחרים בחייה. אולם הדבר נראה לה כחלום רחוק-רחוק וקלוש. ולא רק על שום החרדה מפני חוסר העבודה (שהרי פיקדונות אינם שמורים לה ומִשׂכרהּ הדל גם תפרוס בעין יפה להורים שירדו מנכסיהם), אלא, בעיקר, משום שידעה, שכל אימת שנדמה לה כי תקום ותחרוג מעוּגַת המשרד, אין כוח רצונה מספיק לכך. כי בצבתות-ברזל לופת אותה ההרגל וכובלהּ בחישוקים סמוּיים. את כל מבוֹאיו ובָאיו של המשרד תדע ותכיר, באווירתו המייאשת נקלטה וצמחה, מבוקר ועד ערב היא נושמת בחללוֹ, מזה שנים רצופות, ללא כל שהות לנופש כהלכה, לעלייה בדרגת האחריות, לשינויי תנאים וחילוּפֵיהם, כמעט ללא חֶברה ומגע עם ציבּור. בורג קטן, עלוב וטפל במכונה גדולה… יום רודף יום, חודש רודף חודש, במעגל מַשׁמים וחדגוני. ורק עם ערב, בצאתה מן המשרד – ותחוּש בדופק חיי- הרחוב בתנועתם, מנגינות שיר וזמר יהדהדו באוזניה, ומרחבי-התכלת העליזים של הים מתרוננים ורומזים ומושכים, וברחובות-הקריה הֶמיַת סאון-נעורים ומִצהלות-שמחה – אז תפזם חרש לעצמה את החרוז החביב עליה מִני אז, כאשר יפזם ההלך הבודד והמיוגע במדבר-עַד את שיר נאות-החיים השוקקים –

“כי עוד נפשי דרור שואפת…”

*

ופעם בא לעבודה במשרד עלם צעיר. שביב-תקווה ניעור בלבה. שמא זימן לה הגורל לא רק חבר לעבודה בלבד? חלומות הָגתה ורִקמות-דמיון מופלאות רקמה ופרמה ורקמה שוב, להזין נפשה ולהשכיח מְרי עלבונה. תחילה שׂררו יחסי הבנה ואדיבות ביניהם – בינה, הותיקה, המבקשת לאַזן את נחיתוּתהּ בבקיאוּתהּ, ובינו – העובד החדש. עִתים פרח ועמד על שִׂפתותיה פרפר של חיוך – ונעלם חיש. אף החלה להַדֵר בחיצוניותה ולעשות פניה. זהיר היה בכבודה ובעדינות מוּפלגת נהג בה, הוותיקה והמנוסה בהלכות המשרד – והוא לא ידע כי את דיכאון ייאושה הוא מעמיק. וגם מִקסם-זהב זה שרקמה לעצמה – התנדף.

וגלגל חייה התגלגל במדרוֹנו היָגע. לכאורה לא חל כל שינוי בהליכותיה וגם סִדרי עבודתה לא נפגעו ולא נפגמו. אולם קומתה שחה יותר וזעפהּ תסס בקרבה; העלמה המזדקנת היתה אישה חשדנית ומרת-נפש, רווּית-צער ואכולת-כְּלימוֹת. היום המר ביותר בימיה –יום תשלום השׂכר היה, אף שצרכיה דחקו ותבעו בלא הפסק. עד מה הייתה מבזה בלבה את צרור שטרות-הנייר הירוקים – סמל תלוּתהּ ושיעבּוּדהּ. הניירות הללו – בהם דעכו אורות חדוות-נעוריה וכל חלומותיה הגאים. האם למענם נעקרה מבית-הוריה? מה בזוּיה הייתה אותה שעה בעיני עצמה! צרור שטרות-הנייר – כחוֹדש חיים, עוד חודש שצלל וירד לטמיון. חסרת-אונים עמדה מול הכוח הטמיר האצור בהם, ההורס חיים, מחבל ערכין, מטשטש פני הבריות, הכופה עליהם רצונו הסמוי ומסָאב דמותם המוסרית-אנושית של רבים-רבים.

ופעם חלמה חלום נורא והנה היא באה בברית הנישואין עם… עגל-הזהב המבריק והבוֹגדני, הנעים והבזוּי והוא בידה מכשיר-נקם ושילם, תגמול לעלבון חייה וקיפוח-נעוריה. לנוכח עיניה ריצדוּ חרוזי-הנצח של שקספיר (ב“טימון בן-אתונה”), על –

הזהב האדום ההופך שחור ללבן, כיעוּר לנוֹי / רע לטוב, זִקנה לנעוּרים / פחדנוּת לגבורה, שִפלוּת לאצילוּת… / זה העֶבֶד האדום המתיר קשרי-קודש וקושרָם / האוֹצֵל ברכה לארוּר, מְשַׁווה חֵן לשְׁׂחִין-צרעת / כבוד לגנב, מעלת הדַרְגָה, קידוֹת וחשיבוּת במועצת הזקנים / המזַמֵן צעירי מְעַגְבִים לאלמנה הבָּלָה / מַתֶכת ארוּרה, זונָה בזוּיָה של המין האנושי / המוליכה שולל עַמִים –


וחלום ביעותים זה הֵזין רוחה בשעות של שיכחה ומצוּקת תגמול. לילות רבים ראתה עצמה גבירה שליטה – ורבים הכורעים לה ברך, סוגדים ומחניפים ומנשקים את שולי שמלתה. ככל ששָׁפַל מעמדה בהקיץ, ככל שעמקה והכאיבה נחיתוּתהּ, כן לבשה עוז ורָדְתה באכזריות בזולתה… בחלום. אך עם התפַּכחוּתהּ עמד בה טעם מר של אכזבה, והבוז לעגל-הזהב גבר שבעתיים: לא, היא לא תסגוד לו עוד, ולוּ גם בלילות נדוּדיהָ…

ופעם אחת (אחת!) העיזה, לאחר היסוסים רבים, לחרוג מכּלא מִשׂרדהּ. בפרוץ המלחמה הביאו העיתונים בשׂורות-איוב על מסע הכיבוש והטרף הנאצי. עד שעלה גם שֵם עיירתהּ וכִיליוֹנה. אותו יום קם בה הכוח – ולפתע, בלא הכנה מוקדמת, קמה ותודיע למנהלהּ על החלטתה הנחרצת להתגייס לחייל-העזר לנשים. המנהל תקע בה זוג עיניים תמהות-נדהמות: האומץ הזה, ההחלטה הזאת, מִנַיִֹן לה? גם היא בלוחמים… והמשרד מה יהא עליו? עובדת צייתנית, בקיאה ומנוסה כמותה, מהיכן ייקח? אין זאת אלא שהוּסתה…דומה היה עליו כאילו הוּזזה אבן-יסוד שתמכה את מַסַד ביתו. אולם, חששותיו נִתבדו עד מהרה, שכן גם הפעם לא עמדה בניסיון ומאמצהּ להיחלץ מזרועות המשרד נסתיים במפח-נפש; ועדת הרופאים פסלה אותה לשירות הצבא. נחיתוּתהּ גברה בה עוד יותר וייאושהּ כיבה את אחרוני זיקי המרד בנפשה.

אחוזת דיכאון וכלימה חזרה – למשרד. בשמחה גלויה, שצרבה והעליבה, הקביל פניה המנהל.

ושוב מתגלגל גלגל-חייה לאִטוֹ בדומיה, בצִדי דרכים, בשוּלי החיים. ממעטת בדיבור, מקדמת הבריות בחיוך-שווא, אך מתרחקת מהם, נוחה תדיר להתרגשות. ורק לעתים רחוקות, באנקת בדידותהּ, יש ותֶהמֶה את שיר-האביב החביב עליה, שהֵד ימי נעוריה נענה לה מחרוּזיו; ובין קירותיו הקודרים של חדרה הבודד יסתלסלו הצלילים הגֵאים-עליזים, שרסיסי צערה ועלבונה הוּתכו בהם, אך גם זיקי גאוות האדם והנעוּרים שלא נרמסו כליל, שאין לרומסָם –

כי עוד נפשי דרור שואפת,

לא מכרתיה לעגל-פז.

*

המלצות קוראים
תגיות