אלזה לאסקר־שילר יושבת לבדה בקפה “זיכל” ברח' בן־יהודה.

לפעמים תשב בחלון הזכוכית הגדול של קפה “אימפריאל” שבקינג ג’ורג'. איש אינו שם לב אליה. כך היא חושבת. שתי משוררות, זלדה ולאה גולדברג, נקלעות אל קפה “זיכל” באותו זמן או בהבדל זמן מועט. קווי רוחב וקווי אורך הצטלבו במקום – ירושלים, ובזמן – שנות מלחמת־העולם השניה – למען הרגע הזה שבא להזכיר להן את ייעודן השירי ובבואותיהן משתברות בו כבמינסרת זכוכית. משוררת שלישית, רחל גרינברג, פוגשת באלזה לאסקר־שילר ברחוב, בירושלים שאין כמותה לסגריר, פגישה שמזכירה לה את חובהּ לשירה, למשוררת.

את הפגישה המסופרת כאן בשלושה קולות, שמרתי בלבי כפגישה סודית למן אותו יום שבו מסר לי ח. ברטוב, זמן רב לאחר מותה של זלדה, קטעי שיר ששלחה למערכת “למרחב” ב־1957 והיו מונחים בתיקיו. כשקראתי אותם עלו בזיכרון והתלכדו עמם דבריהן של לאה גולדברג ורחל גרינברג.

זלדה (נשלח למערכת “למרחב” ב־24.9.57)

הייתי צעירה. בתוך תוכי הרגשתי

שייכות מסתורית ליסוד האש.

חיכיתי לאהבה גדולה נוראה מתוקה פנטסטית

הייתי ככינור ערוך מיתרים

האמנתי

שלכלוכית הפכה למלכה והברווז הכעור

הפך לברבור

וציפיתי ברעד

ליופיי שלי ליופיי שיתגלה

(חה חה לא העליתי על דעתי

שאפשר ושמלות חן חסרות לי).

כל־כך חדשה הייתי בעולם

מראות גיל ומראות עצב

עוררו בי פליאה איומת עונג

נפשי המריאה לרחקי אין סוף

עומס של ידיעות נטל של השׂכלה

לא העיק על כנפיה הקלות.

יקירתי הרחוקה

רעננת חושים הייתי עד גיחוך.

לשבת סתם בבית־קפה היה בשבילי

חזיון עשיר שוקק מעורר דמיונות –

אך אותו ערב

לא היה סתמי בשום פנים ואופן

באותו ערב

ישבה בינינו אשה קטנה בכובע מעוקם

והביטה בעיון

בעיניה הגדולות בעיניה השחורות

והנפלאות בזר סיגליות עדין.

מסביב התלחשו

זוהי המשוררת

הנה המהוללה, הנה הנה,

ונפשי יצאה אליה.

ידעתי

שייכותי שלי ליסוד האש

רחוקה ונסתרת ושייכותה שלה

למקור האורות וההרס

גלויה קבל עם.

הערצתי את כוחה לפנות אל כל אדם

בלשון אור הירח

לפנות לחנווני במלים מעולם הים –

ולחיות את עצמה בלי לתרגם

את ש"י העולמות לשכנים.

נכספתי להושיט לה ידי,

אך נשארתי צמודה למקומי.

פתאום נתעורר בי ספק

בשייכותי ליסוד האש

פתאום נתקפתי אימה סתומה

פן אפסיד את חלקי

בחיים הפשוטים.

חירפתי וגידפתי את אופיי העלוב

וחמקתי בבושת לב לרחוב.

ידעתי

בריחתי מן האשה הקטנה

פירושה

בריחה מן היעוד

פירושה

בריחה מן היופי

פירושה

בריחה מן ההקרבה העצמית

פירושה

בריחה מן ההרפתקה

פירושה בריחה מאלוהים.

ידעתי

שהחמצתי את הרגע הזך ביותר

שבחיי

ושכמה וכמה היכלות

ננעלו בפני לעולם

ידעתי שאדרדר לרגזנות וכעסים

ושאטבע אט אט ביוון השיעמום,

ושאלתי את עצמי בתימהון

מי אני

לפני רגע היתה נפשי ציפור נעלסת

עכשיו זהו “אני” נובל של ‘בת יחידה’

עכורה רופסת

עכשיו זהו אני של תולעת

של חפרפרת.

ימים רבים נתייסרתי

עד שאפס כוחי כליל

ונזקקתי לבית־החולים – –

בבית־החולים מקשיבים רב קשב

לייסורי הבשר לרזי הדם

בבית־החולים נותנים

לגוף את רשות הדיבור

ולנפש אין כל חשיבות

בבית־החולים רושמים

כדראמה רבת עניין את פעולות הכבד

את עלילות הטחול

אך לי לא היה שם טוב

לי לא היה שם טוב.

הן ידעת שאיני יכולה להתגונן

מפני היגונות שסביבי

וספגתי לתוכי את כל האנחות

את כל היאושים – –

וכשפרצה הצעירה הקודחת

בבכי בוהו בלתי שפוי

הייתי קרובה להתמוטטות – –

האחות נכנסה בהילוך עירוני

ונתחייכה למבטי האובד בלעג גלוי.

צריך להוציאה מפה, אמרה

ועשתה תנועה רבת משמעות.

השמת לבך

כמה בודד האדם החולה

ולאיזה השפלוֹת צפויה

הנשמה המוכה?

לבי נמלא מרירות

ורציתי למות למות – –

האחות ניסתה להראותני

שיש גם צד מבדח בהשמדה

העצמית והשתוללות.

אולי היכרת במיקרה משוררת ידועה

שמתה כאן לפני שבועיים

ליחשה והחליקה שערה הזהוב.

ליד טיפּוס כזה אפשר להשתעשע

שׂכלה המיסכן מרד במציאות

ויכולת להתבדר משטויותיה.

אגלה לך סוד

אנחנו הרופאים

צחקנו עד דמעות

ריבון העולמים איזה הזיות

איזה להג מסולסל ותקוות מדוחים.

זיעה קרה ליחלחה את מצחי

בלבי הזועק נצטיירה

נסיכת אור הירח

ביד רודפיה

חסרת מגן – –

לאה גולדברג, מתוך “פגישה עם משורר” עמ' 43–45

הלכנו לבית־קפה זיכל. ומייד בכניסתנו ראיתי את אלזה לאסקר־שילר יושבת אצל אחד השולחנות. בית־הקפה היה כמעט ריק, היא ישבה במקומה הקבוע, אפורה כעטלף, קטנה, אביונה, מכונסת בעצמה. ופתאום היו בי שוב כל הדי השיחה של לפנות־הערב, ופתאום גדלה בי שבעתיים הרגשת האשמה, העניות הנוראה הזאת, הבדידות המטורפת הזאת של המשוררת הגדולה. האם לא הייתי גם אני חייבת להיות דלה, גלמודה וכמעט מנודה כמוה, אילולא עשיתי שקר בנפשי כל הימים, אילולא חטאתי לאמת, לטוהר, לשירה? הלוא היתה ישיבתה הנוראה הזאת סמל לכל אותם החיים של אי־צדק שחיינו אנחנו, האחרים, הכותבים לעיתים חרוזים מצלצלים?

שני משוררים ראיתי בערב ההוא, ושׁנֵיהם היו בודדים בדידות טראגית, חיים בעולם שחור ונורא. ואני – אנה אני באה לפניהם עם החיים “הנורמליים” שלי?

ידעתי שעלי לעשות משהו למענה, כאן לאלתר, תיכף ומייד – ולא ידעתי מה. לא יכולתי לגשת אליה סתם־כך, אני לא היכרתיה היכרות אישית, והיא לא ידעה כלל מי אני. ואילו ידעה, מה זכאית אני להגיד לה?

ברגע ההוא נכנס נער קטן לבית־הקפה ועל הטס נשא סיגליות למכירה.

“אני רוצה לתת לה סיגליות,” אמרתי לחברתי אשר גם היא הביטה במשוררת בעיניים של חלחלה, הערצה ורחמים כאחת:

“כן, עשי זאת.”

“אבל איך?” שאלתי.

“תני כסף לילד ואמרי לו שיגיש לה,” יעצה לי.

“לא”, אמרתי, “זה לא יתכן. היא תחשוב שהוא בא למכור לה.”

קניתי מהילד צרור סיגליות, ובצעדים לא בטוחים, בהרגשה שפני לוהטות מחמת התרגשות ובושה, כפני ילדה מבית־ספר, ניגשתי אל אלזה לאסקר־שילר והושטתי לה את הסיגליות. היא הרימה את ראשה רק מעט ומבטה חלף על פני כעל פני איזה חפץ מטריד.

“זה בשבילך,” אמרתי לה.

קולה הנמוך, הבא כמעבר לעולם הזה, אך ספוג איזו איבה סתומה, נזף בי: “מה את רוצה ממני?”

“זה בשבילך,” חזרתי על דברי.

ושוב אמרה ביתר תרעומת: “מה את רוצה ממני?”

אזי פיטפטתי בשפה רפה: “אני אוהבת את שירייך.” פניה רחבו ואורו, בעיניה חלף איזה ברק מתוק של הבנה, היא הושיטה את ידה ולקחה את הסיגליות בלי אמירת תודה.

ברחתי חיש־מהרה וישבתי במדור אחר של בית־הקפה, אבל חברתי היתה מציצה פעם בפעם אל השולחן ההוא ומספרת לי: “היא מריחה כל העת ומחייכת, מריחה ומחייכת.”

למחר נפגשתי עם סונֶה ולא אמרתי לו דבר על דיכדוך־נפשי ועל פגישותי. ורק כעבור כמה שנים, כבר אחרי פטירתה של אלזה לאסקר־שילר, סיפרתי לו כל אותו מעשה. הוא הקשיב היטב, כאשר לא הקשיב אלא לעיתים רחוקות בלבד, ועד היום אינני יודעת אם הבין, כי הוא שנתן לה את צרור הסיגליות.

על אלזה לאסקר־שילר, שכמה משיריה אהב מאוד, אמר פעם לידידתי: “היא כבר כל־כך העמיקה בתוך הבאר שאינה יכולה עוד לנגוע בקצה־האצבע בשטח העליון של המים.”

רחל גרינברג מתוך “אלזה לסקר־שילר”, “דבר הפועלת” 2.4.45

לפני שנה בערך נקראו באוזני כמה משיריה האחרונים ואף כי הקשבתי בהתפעלות ותמיהה, חלף רושם השעה ההיא כחלוף רוח ערבית חרישית ועגומה על פני אדם החייב לעמוד על המשמר לקראת “היום המומש ביד”.

– – כעת, בשמעי על המיתה הגלמודה של אלזה לאסקר־שילר, אשר הערצתיה פעם כמשוררת הגדולה של הדור – נשארתי מוכלמת על שעזבתיה כל־כך לנפשה ועל שאפילו לא הרהבתי עוז לגשת אליה פעם בסימטאות ירושלים ולומר לה כמה דברים מלבבים של הוקרה והכרת טובה. אומנם רבות התבוננתי בה מדי ראותי אותה ותמיד היה המחזה נוגע עד הלב, כי לא יכולתי להאמין למראה עיני. הנה זוהי מספרת הבדויות העזה מני אז, אשר ההינה להתוודות כשׂרה קדמונית רבת־ייחוס, אשר המריאה מתוך אומץ פייטני ואישי יותר מכל אשה יוצרת לפניה, בהתנשאה מעל בני התקופה הפיכחים והנאורים; המשוררת אשר כמעטות חשפה “את החתום בה באש” – –

– – אין זה תמוה, שהאשה הזקנה והתשושה הועברה מירושלים הסגרירה לבית־החולים כשהיא לוהטת בדלקת הריאות ולבה מתכווץ ופועם. כל־כך יצאה המשוררת בשנים האחרונות מהתחומים של מקום וזמן. לא אשכח את הרגע ההוא. היה זה באחד מבקרי ירושלים הקודרים ומחוג השעון סמוך לשמונה. נחפזתי לתחנת “אגד” והנה – אלזה לאסקר־שילר ניצבת לפני התריסים המוגפים של בית־מרקחת, בקבוק קטן בידיה הרופסות אנה ואנה. נעמדה כשהיא מעיפה מבט נע על כל עובר ושב, עד שפנתה לבסוף לאחד מהם: “כמה השעה? מדוע לא פתח הרוקח את חנותו?” – “עוד אין שמונה,” – השיבו לה. והיא בתמיהת בראשית: “עוד אין שמונה?! הייתי בטוחה שלפחות עשר!”

המשוררת של שפע הצבעים, זו אשר היתה המושלת בכיפת התכלת האין־סופית – נבצר ממנה להבחין בין גוני הדמדומים והאפרורית של יום סגריר! – –

אלזה לאסקר־שילר

אלזה לאסקר־שילר היתה בימים ההם זקנה קשה ותמהונית, כך תיאר אותה ידידה המבקר ורנר קראפט. נראה לו שביושבה בבית־הקפה כאשר אהבה, היתה מוכנה לדבר אל כל המוכן לשמוע, “דברי עמקות, מטאפורות, דברים נדושים, לפעמים גילויי סודות” – – תחושתה שלה היתה כי נוהגים בה כבאחות חורגת. כאשר היתה עצובה על שאיש לא הזמין אותה, שמעה את אלוהים אומר: אני אזמין אותך… (ר' “נביאים בבלי כבוד” מאת פ. גרינפלד, הוצאת עם עובד).

קטעי השיר של זלדה הם וידוי, בעודה פורשת את נעוריה כרקע להתרחשות, מודעת ליופי שבאי־המודעות שלהם. הפגישה־לא־פגישה עם אלזה לאסקר־שילר מחוללת בנפשה רעידת־אדמה של גילוי האני, כפי שצריך לקרות בפגישה עם שירה אמיתית. ההערצה שאלזה לאסקר־שילר מעוררת בה גורמת לה לבוז לעצמה בשל הבריחה מייעודה. על הניסיון הנפשי הזה בחרה לכתוב לדודתה. היא היתה אז בודדה מאוד ועדיין שרויה בעיגול של משפחתה, אם כי אפילו במיכתב לדודתה היא מדברת על קירבת משפחה לשקדִיה. המיכתב היה יסוד לקטעי השיר שלפנינו, כמו שירים רבים שלה, שירים מיסוד המיכתב. באותו מיכתב היא כותבת בפירוש את שם בית־הקפה “זיכל”, לשם באה עם חברתה. יש בו תיאור מפורט יותר של הבריחה מהייעוד: פחד מן הבדידות שרגלה האחת בגיהינום והשניה בגן־עדן, פחד מרוק ומלעג (שעוד יגיעו בסוף החיים ובסופו של השיר ויגדשו את הסאה בסופו של דבר), עמידה פנים אל פנים עם המוות, רתיעה מהאמנות לעומת הערצת החיים הפשוטים שנתגלתה בכוח בלתי־צפוי. על כן במיכתב אומרת זלדה על עצמה שהיא יצור־כלאיים שאינו שייך כל כולו לחיים ואינו שייך כל כולו לאמנות.

מעל לכל אלזה לאסקר־שילר אינה יראה להיות היא עצמה, ועל כך כותבת זלדה במיכתב: רציתי לנשק אותה, את הגיבורה שאינה יראה להיות היא עצמה – ובשיר שהוא כבר מרוסן יותר: נכספתי להושיט לה ידי.

כמשוררת, גם אם עדיין משוררת בהתהוות, זלדה לא תדבק באבחנה המקובלת הפושרת והבוטחת אודות “כשלונות” אלזה במגע עם המציאות, כי היא יודעת שזה “כוחה לפנות אל כל אדם / בלשון אור הירח / לפנות לחנווני במלים מעולם הים”, כוחה – ולא כשלונה – להיות היא עצמה.

לאה גולדברג, הבוגרת מזלדה בשלוש שנים בלבד, מגיעה אל בית־הקפה ממקום אחר לגמרי בשירה, ואפילו מדור אחר. היא חשה אשמה כלפי אלזה לאסקר־שילר. יש בתחושה זו רמז של עמדה של כוח, כאילו יש בידה לשנות את פני הדברים. אשמה כזאת חש יבטושנקו במסתו על צביטאייבה, שנים לאחר מותה, על אף היותו צעיר ממנה בשנים רבות. לאה גולדברג, כמוה כידידתה היושבת עמה, מביטה באלזה לאסקר־שילר בעיניים של חלחלה, הערצה ורחמים; לנוכח דמותה של אלזה לאסקר־שילר היא מרגישה שהיא חיה חיים של אי־צדק, עושה שקר בנפשה כל הימים, חוטאת לאמת, לטוהר, לשירה, בכך שהיא כותבת לעיתים חרוזים מצלצלים. העניות הנוראה הזאת, הבדידות המטורפת הזאת, נראים לה כְּמה שצריך לחוות משורר של אמת – בייחוד הבדידות, שהיא חוזרת אליה פעם שניה בתואר “בדידות טראגית” ביחס למשוררי אמת. הצורך המהותי שלה בצלילות ובפיכחון והפחד הטבוע בה מפני השיגעון, עוד מילדותה, ניכר בהדגשים שלה על בדידות “מטורפת” וכן בשאלה “אנה אני באה לפניהם עם ה’חיים הנורמליים' שלי?” ועם זאת היא נסחפת בהכאה קודחת על חטא, כמעט כמו בתהלוכה דתית. העוצמה חסרת הפשרות שעוררה בה אלזה לאסקר־שילר נמסכת בשורות אלה שייחרתו בזיכרון ויתבלטו אף בספר שהוא כולו מופלא.

רחל גרינברג, משוררת ומורה נערצה, בת־גילה של זלדה, באה מספירות אחרות לגמרי ומעברית של דורות אחרים, קודמים (ר' “מורתי רחל” ב"עיתון 77" דצ. 88). הבאתי את דבריה כאן מפני שבעודי ילדה היכרתי כמה משירי אלזה לאסקר־שילר בתרגומה. אז לא הייתי שמה לב לשם המתרגם ולא ידעתי מיהו. היו בשירים מסתורין ומתיקות לא־מושגת כפי שילדים קולטים את מעשה האהבה, וצירופי המלים המובנים למחצה השתוללו כסוסים רבי־קסם, או כפי שרחל גרינברג עצמה הגדירה זאת במאמרה: “איזה ניב יהיר פטור מכל מעצור”. כמה פתיחוֹת משירים שאני זוכרת בתרגומה: “יֵהוֹם בִּי זֶמֶר מָחוֹל אַפְלוּלִי / נַפְשִׁי כְּרִבּוֹא רְסִיסִים מִתְנַפֶּצֶת! / יִטֹּל הַשָּׂטָן לוֹ אֶת בִּישׁ מַזָּלִי”, או “מִבַּעַד לִשְׁנָתֵנוּ יִרְחַשׁ / מֶשִׁי, רוֹךְ רַחַשׁ / כְּמוֹ פְּרִיחָה הַפּוֹעֶמֶת / מֵעַל שְׁנֵינוּ בְּיַחַד” – – רחל גרינברג הטעימה את תלמידיה שירים בדרך בלתי־נשכחת, כפי שמאכילים מכף היד. משוררת לא נודעת לרבים, שנים רבות “חייתה” בבית־חולים. “מֻכַּת־תִּמָהוֹן יָדִי אוֹחֶזֶת / חוּטֵי זָהָב שֶדּוֹעֲכִים”, כתבה. והנה זה־עתה נודע לי על “המיתה הגלמודה” שמתה גם היא, באוקטובר האחרון. את פגישתה עם אלזה לאסקר־שילר היא מתארת בשנים שהיתה בשיא כוחה, אך לא כמשוררת שבאו להזכיר לה את ייעודה, אלא כקוראת ומתרגמת. “סבוכה מסכת היחסים שלנו לגדולי הדור, כי מכל חוט שלה נמתח ונטווה גם חוט שני המתפתל באורח חיינו אנו” היא אומרת שם, ואף היא מרגישה אשמה: “אכן מעלתי בה, באֵמונה שנתנה המשוררת גם בי, מהיותי אחת מקוראיה ובנות לווייתה. כהתנצלות יכולתי להביא רק טענה אחת: עזבתיך, אחות גדולה, לא יותר מאשר עזבתי את כל אלה ממשוררי־לעז שהיו לי פעם מקור יניקה ראשון ועיקרי.” בה מכה האשמה בנקודה אחרת מקודמותיה: היחס למשוררת הכותבת בשפה אחרת, לא עברית, אשר נהפכה בשבילה למשוררת “לעז” על כל השלילה שיש במלה זו. אפשר לחוש בכתיבתה את מלוא הקדרות של ירושלים בבוקר חורפי, “ירושלים הַסַּגְרִירָה” כפי שהיא כותבת בעברית הנמלצת, המיוחדת שלה, את יאושה של אלזה לאסקר־שילר שהוא מוחשי יותר בהליכה בחוצות מאשר בישיבה בבית־קפה.

בעוד לאה גולדברג נאחזת בחיים “הנורמליים”, אצל רחל גרינברג החיים כבר מתחילים לאבד ממשות ועליה לעמוד על המשמר לקראת “היום המוּמָש ביד”. ואילו זלדה היא היחידה מן השלוש שהחיים אינם מופיעים אצלה עם שם־תואר במרכאות, אלא הם החיים הפשוטים. שלוש הנשים המעריצות את אלזה לאסקר־שילר מנופפות לעומתה בחיים כמו באיזה דגל או השבעה, מתוך אימה מפני גורלה. זלדה, כצפוי, נותנת דרור לרגשותיה יותר מכולן. בשבילה הפגישה הזאת הרת גורל יותר מאשר בשביל האחרות. היא פחות מעוצבת מהן, ראשונית יותר. “עומס של ידיעות, נטל של השׂכלה” אינו מעיק על כנפיה הקלות כמו עליהן. מה שנראה לה כבריחה מן הייעוד, כמו זו של יונה הנביא, הוא בעצם ההיפך מזה, הגדרת הייעוד – כי מכלל הלאו הלוהט בלהט התוכחה העצמית – אנחנו שומעים את ההן. זלדה מביאה אל הפגישה הזאת את יסוד האש שנעדר לגמרי מן הקטע של לאה גולדברג ובעצם גם מזה של רחל גרינברג, מלבד המלים “חתום בה באש”. עוד במיכתב המקדים את השיר כותבת זלדה: “נרתעתי מאש השירה שאוכלת חומות וסייגים.” יחסיה של זלדה עם יסוד האש היו תמיד מורכבים. היא גאה בשייכותה אליו וגם מסתירה אותה כמו השתייכות למחתרת שחלק מפעולותיה כרוכות בהרס. “שייכותי שלי ליסוד האש / רחוקה ונסתרת ושייכותה שלה / למקור האורות וההרס / גלויה קבל עם.” האש היא השירה, ובשיר “נר של שבת” היא “שׁוֹשַׁן כָּל חֵרוּת בַּיְּקוּם” וכן “וַי, לֶהָבָה גַּם אוֹטוֹ־דָה־פֶה”.

לפעמים לא די בשייכות ליסוד האש, המשורר רוצה להיות האש עצמה:

“– הטבע הוא פשוט, כמו להבה על הכיריים, כמו קרניים שיוצאות משם ונכנסות לשם. אבל תנסה פעם להיות הלהבה הזאת עצמה?!” דברי אבות ישורון (בראיון ב"חדרים" 3).

אלזה לאסקר־שילר היא מן המשוררים שגילמו בחייהם את הלהבה הזאת עצמה.

בחוברת שלה “אני מנקה את השולחן” (ר' “חדרים” 5), היא כותבת: “היום לא עוד עמוד־אש מהבהב אני, אני בוערת, רעי למישחק האהובים שבשמיים, אני מעלה עשן – הר יורק אש, אני יורקת מטר־אפר לוהט לכסות על מפלצות אדם” (תירגם ידידיה פלס). אומנם זוהי אש של חֵמה על מה שהיא מכנה שם “המצוקה האגדית המזדחלת של המשורר”. והלוא האגדיות שבמצוקה זו גם היא אש.

ברעבונה, רעב של מבקשי אלוהים, היא לומדת, כמו היוגים מן ההימאלאיה “בולעי האוויר” או “אוכלי האוויר”, לחיות מן האוויר כאילו היא עשויה אש. “מחמת הרעב התחלתי לנשום יותר עמוק, שתיתי את האוויר ולעסתי את ניחוחו. טעמו טוב משעה שאת לומדת לפתוח אותו כמו צדפה.”

כשאורי צבי גרינברג נוגע באש שלה הוא אומר: ארוטיקה עברית ביסוד האש; אלה פסוקי שיר השירים בכתיב ובשפת אשכנז.

על גחמותיה, נוהגה הסורר, מספר מלך ראוויטש בקטע מתוך “הלקסיקון שלי”. בשנת 1920 או 21 הוא התגורר בווינה ובשבוע שאלזה לאסקר־שילר שהתה בווינה הוא התראה איתה תכופות. בזכות שמו, “מלך”, נעשה ראוי להיות מרואי פניה. היא היתה נסיך והוא היה מלך. על לחיה ציירה תמיד את הכוכב של נסיכי תבּי. באותה תקופה הוא גידל זקן והיא אמרה לו פעם בכל הרצינות כי כאשר תהיה מלך גם לה יהיה זקן, אבל ארוך משלו, אלא שנסיך נראה טוב יותר בלי זקן… היא האמינה במה שאמרה. מי שחייך או פלט מלה של ספק – ישמרהו האל. היא היתה מזכה אותו בצליפת שוט ודוחפת מעבר לדלת. בעיני מלך ראוויטש היא הגדולה במשוררות הכותבות גרמנית ואולי הגדולה במשוררות בכלל. והוא מוסיף ומדגיש: אני אומר משוררות ולא משוררים, כי אלזה לאסקר־שילר אינה יכולה להשיגני עם השוט שלה ואינני צריך לפחד… היו לה קפיצות־דרך בחלל ובזמן בכל הכיוונים. הוא מוסיף ומספר כי ישב פעם בחדרה שבמלון ובדיוק כאשר סיפרה לו על חצר המלכות שלה נכנס גיאורג קולקה, משורר צעיר יפה־תואר עד מאוד, ואמר: הוד מעלתה, הנסיך יוסוף, הבאתי לה אצבעון. אלזה כבר שלחה ידה אל השוט, להעניש את מסיג הגבול, אבל המשורר שהיה גם ערמומי במקצת היפנה אליה את עיני התכלת שלו הגדולות והנוצצות, שלף מאחורי גבה אצבעון כחול משובץ במין אבן יקרה. בראותה זאת נפלה אלזה על צווארו של המשורר הצעיר מצחקקת בהתפעלות: אצבעון כחול, אצבעון כחול… מאוחר יותר היא העירה כי אותו משורר צעיר דמה לגוטפריד בן, שאותו כינתה בשיריה “הברבר”. פעם אחרת, השכם בבוקר, סיפרה אלזה לאסקר־שילר למלך ראוויטש בקול רועד חלום שחלמה על לילה לבן, לא ליל ירח אבל לילה לבן כלובן השלג; היא עמדה עירומה על שולחן ליד החלון הסגור וגוטפריד בן היה מהלך על פני הלילה כישו על ים כינרת. הוא התקרב יותר ויותר, עבר ישר דרכה ונעלם במרחקים. היא פנתה וקראה אחריו בקול כה רם עד כי העירה את עצמה בכך. ראוויטש היה צריך לפרש לה אם היתה זו מציאות או חלום. מפחד השוט בארון שבפינה אמר שהיתה זו מציאות…

בערב ספרותי שהתקיים באותם ימים לבשה אלזה שימלה קצרה מאוד ועמדה בפישוק רגליים כזקיף פרוסי על משמרתו. לפתע, באמצע קריאת השיר, הפסיקה והצביעה על מישהו בקהל – הוא הפריע לה, כך טענה, והוא מסנוור אותה במראה כדי שתפסיק את קריאתה. האיש קם ממקומו והכחיש את הדבר. אבל אלזה מצידה חזרה על טענתה שוב ושוב. האיש קם שוב ואמר: אני מעריץ נלהב של שירתך וגם שלך, ואני מבין אותך ולכן אעשה עמך חסד ואעזוב את האולם…

למקרא הדברים הללו אי אפשר שלא להיזכר ביונה וולך: השוט, החלום הארוטי, נטיית חסד פתאומית והפניית עורף לא צפויה, כמו הושטת השרביט בחצר מלוכה והחזרתו, השימלה הקצרה, ההיטפלות לאדם זר, ויותר מכל – עמידתה על כך שתיקרא המשורר הטוב ביותר ולא המשוררת הטובה ביותר… וכמובן יחסי הקירבה לאלוהים. השורה של אלזה לאסקר־שילר “לֹא אוּכַל שׁוּב לִהְיוֹת בְּלִי מִשְׂחַק הַקִּרְקוּף” הולמת היטב את האינדיאניוּת של יונה. “הוצאתי לו את כל הפיגמנטים” היא אמרה פעם על מישהו. “צְרוֹר צִפָּרְנִים אָפֹר / בְּזָוִית בֵּית הוֹרַי מֵאָחוֹר / בְּדַיְקָנוּת אוֹהֶבֶת בִּשְׁבִילֵנוּ / עִטֵּר בִּרְכַּת בָּרוּךְ הַבָּא בַּשְּׁעָרִים / הִתְמַסֵּר כֻּלּוֹ בִּצְבָעִים” זהו קטע משיר של אלזה לאסקר־שילר (“מעל לחָצָץ מבהיק” בתרגומו של יהודה עמיחי), שיש בו ביטויים בגוון של יונה – “בדייקנות אוהבת”, “התמסר כולו בצבעים”, גם הזווית של בית־ההורים מאחור היתה זווית שלה. “ואיזה ניב יהיר פטור מכל מעצור” כאילו נאמר עליה, ובאשר להופעתן: “לא אז ולא אחר־־כך, אי אפשר היה לעבור איתה את הרחוב בלי שהכל יעצרו את נשימתם ויסתכלו אחריה: חצאיות אקסטרווגנטיות רחבות או מכנסיים. מיני חלקי לבוש עליונים מטורפים לחלוטין, צווארה וזרועותיה מכוסים בעדיים צעקניים” (גוטפריד בן). קשה להבחין על מי נאמרו הדברים – על אלזה או על יונה? אומנם אצל אלזה היו גם פגיונות משתלשלים מחגורתה…

הנה כיצד ראתה זלדה את יונה, שאותה כינתה, כידוע, “מלאך האש”:

ומהי אותה קירבה: “הצמא הזה לאמת ולגרעין הנסתר הפנימי שמעבר לכל הלבושים” (וזה קטע ממיכתב קודם מיום 20.9.65, המתייחס גם ליונה בין היתר).

קירבת משפחה זו שמתגלגלת בצורות שונות, במיכתב לדודה היא קירבת משפחה לשקדיה, ואחר־כך שייכוּת נסתרת ליסוד האש: בשנים האחרונות זלדה ממציאה לעצמה יסוד חדש, יסוד של מי שהיכה שורשים, והוא יסוד הברוש, והוא מופיע בשיר “שני יסודות” שנכתב לאחר פגישה עם יונה ללא מלות ברכה ובלי מלים בכלל (ר' “זלדה – הכמיהה לידידות”, “חדרים” מס. 4), וזה קטע הסיום שלו: “הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק / הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף / שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת / שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן / שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת / אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין / הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.” קירבת המשפחה הזאת שלה לשקדיה, לשלהבת, ליונה וולך, לאלזה לאסקר־שילר משַׂמַחת באמיתה ככל שהיא גורמת בעתה למתחסדים.

מלאכי אש יש להם נגיעה בגיהינום ואלזה לאסקר־שילר אמרה כי היא יושבת על כס המלכות של חורבנה.

ירושלים. זה המקום לשבת בו על כס המלכות של החורבן.

עודה בברלין היא כותבת לאורי צבי גרינברג: “התוכל למצוא אושר בארץ הקודש ובעולם חשוך בוכה אביגיל אלי ירושלים?” והוא כותב ב־1926 ב"דבר": “למעלה ממלכות היה אותו ערב על הקורפירסטנדם כאשר אביגיל הירושלמית (כך ביקשה שיקרא לה) אמרה אלי באשכנזית מכאיבה בגוף רפה מרעב ומסְעוֹר בחוצות – – על בשר שפתותינו יש לחרוֹת ירושלים. ועניתי לה: כן, על בשר שפתותינו יש לחרות ירושלים. שפתיה היו אפלות מעוני משתיקה הכרחית וכמו לאחר תפילת עני פנימית, ממעמקים.”

ירושלים חלומה היקר ביותר: “אפילו ירושלים מה תיתן ומה תוסיף אם יציגו למיקח ומימכר את פלאי התלהבותי כסחורה, כסחר־מכר בשווקים?!” היא מתייסרת – וכמה מיצר אצ"ג: “אוי כי אין רווחה אצלנו, אפילו רווחה מעט ואת באמצע ברלין כגון דבורה בשביה – – אילו היה יוצא שליח מאחִיך והגיד לך בברלין: בשם ברית היהודים הפראים נצטוויתי להעלותך – – ואכלת איתנו את הלחם וחיכית איתנו למשיח –”

ואז היא מגיעה אלינו, עדיין לא לאכול איתנו את הלחם. ברשימותיה “ארץ העברים” (תירגם נחמיה צימבליסט, נדפס ב"שדמות") אפשר לראות איך היא מנסה להדביק את העיר שבחזון על העיר החיה, מנסה ללכד אותן בכל מאמצי נפשה – מנסה לממש את הדימויים שלה כמו הנביאים: “ענווה, הסתפקות במועט ומסירוּת – אלה הן שלוש המעלות של ירושלים, שלוש אתונות צחורות השייכות לעלם העברי העני. עליהן הייתי רגילה לרכוב לסירוגין, הן משליכות אותי במרי־לב אל תוך החול, אך לפי הצווים החיים הטהורים הריני משוטטת בעיר האלוהים החביבה…” דמותו של רב אחד שובה את דמיונה והיא מחליטה: “עלי לבצע מעשה מלכותי, לרוות את הצמֵא, את עבד הפלא המהלל אותו,” (את ה'), “גביע הבדולח מזוג בקצף הזהב של יין הארץ” בידה, היא מתפרצת אל בית־הכנסת לכבד ביין את הפלאי, ומעלה את חמתם של המתפללים. היא מתבוננת בנוף מתוך אוטובוס: “בחלל הצר של הקרון שוררת תמיד דממת ירושלים גדולה. באוטובוס מדבר זה אפשר לחזות ללא הפרעה ובהישענות – בסלע הקדמון.” הבוקר העולה בירושלים נראה לה “כקמט תפּוּזי־ארגמני, כִּפרי שצוייר על־ידי שמש ירושלים, כתפוז בין תפוזים קטנים, אחד מבורות יעקב העגולים שאנו משתייכים להם”. היא שומעת בבירור את “נשימת האלוהים והנפש הנגרפת מפחד עמוק מַתחילה יוקדת”. כך בביקורה הראשון היא ראתה את ירושלים כפי שרצתה לראות אותה. הרי כל חייה שמרה על “שלהבת נשמה עתיקה, על כוחה הקדום”, כפי שכתב פטר הִילֶה, ידידה. רבות בשנים היתה בערבים קוראת בדד בספרים שנכתבו בעולם האחר; “לא כנהוג לקרוא שורה אחר שורה, אולם עברתי דרכים עם אנשי הסיפור הקמאי שהיה שורש האנושות” (“בסוד סופרים והוגים” מאת י. טולקס).

אולי היה זה אורי צבי גרינברג אשר נטע בה ראשון את ההכרה ששיריה נכתבו מלכתחילה עברית, כפי שאמרה לרחל קטינקא אותו מישפט שנתפרסם מאוד, כי אין צורך שקריב יתרגם שיריה לעברית כי הם “כתובים עברית”… באותה רשימה ב"דבר" ב־1926, “דבורה בשביה”, כותב אצ"ג: “היתה היא משוררת ההוד שבאהבה – את זו הנפלאה, הריחנית, אשר אין אנו בני הזקונים ליהדות גולה משגיחים אותה. הקורא הלועזי קורא בשיר זה עברית מקורית, עברית חיה במאה העשרים. זהו אחד מפלאי ההרגלות של הגזע העברי בהמשכיו המלכותיים בתוך תוכה של היצירה העולמית.” אצ"ג מכיר את מועקת הכרך הגדול ברלין: “האספלט וטיח הכתלים של הכרך הגרמני הזה מצצו את הנפשות ואת כוח הסבל”, את עוניה ומרודיה של אלזה לאסקר־שילר: “אח, גם את הנעליים ראיתי, כלל לא נעלי זהב” הוא מתפרץ פתאום.

והנה היא באה בשנית לירושלים פליטה, גולה, כך היא בעיני עצמה. באה אל “מלכות העניים הישראלית הקטנטונת” כביטויו של אצ"ג.

העברית, שפת נשמתה הקדומה, חוצצת בינה לבין הכל. לרחל קטינקא המעירה לה על שאינה נפגשת עם סופרי הארץ ומשורריה, היא עונה: אילו היה ביאליק חי, אנו שנינו היינו מבינים האחד את רעהו. חבל, חבל שאיננו – אבל כאן הסופרים זרים לי. רחל קטינקא רוצה לקרוא לה את השיר שבת־מרים כתבה עליה. היא אינה רוצה לשמוע. רחל מספרת לה על בת־מרים, מתארת לה את דמותה ואז היא מסכימה כי תקרא לה את השיר. הוא פותח באלה השורות: “לֵאָה, נְבוֹכָה אַתְּ יוֹשֶׁבֶת / וּנְמוֹגִים הַקִּירוֹת הַגְּבוּלִים”. היא הקשיבה לתרגום בגרמנית. דבר לא אמרה. נתעצבה מאוד. אחרי כן שאלה הרבה עליה (“אלזה לאסקר־שילר בירושלים” מאת רחל קטינקא, “דבר הפועלת” 2.4.45).

ירושלים מלאה אנשי יְקָר שדמותה נוגעת בחייהם. חוטי הפגישה הטמירים בינה לבין הארץ הזאת, אנשיה, סופריה, נמתחים הרחק מן העבר אל העתיד, אל אנשים שלא הכירה, אך היא מהלכת כטובעת: “אֲנִי תָּמִיד בַּיָּם / לֹא אֶעֱלֶה שוּב לַיַּבָּשָׁה” (תירגם עמיחי), ובעצם זה ממש מה שאמר עליה אברהם בן־יצחק שגם הוא מהלך שם במקומות ההם: “היא כבר כל־כך העמיקה בתוך הבאר שאינה יכולה עוד לנגוע בקצה האצבע בשטח העליון של המים.”

“כלי רִכְבָּהּ האדוֹם” – הלב – “פועם איומות”, היא מנווטת את חייה על־פי מהלכיו בלבד, במהירות הבזק היא נפטרת מכסף, מרכוש, כדי לחזור למלכותה ההזויה, כמו פעם כאשר חלקה את הפרס שלה ל"שלוש ציירות חולות שמוכרחות בהחלט להבריא באביב הבא על שפת הים" (ר' פ. גרינפלד). עתה היא מגישה לפושט־יד עוגה קשורה בסרט (ר' רחל קטינקא), זאת האשה שאמרו עליה שהיתה צירוף של מלאך מן השמיים ואשת ריב. את 4 הלירות שהיא מקבלת מהוצאת שוקן וסכום דומה מן המחלקה הגרמנית של הסוכנות, היא מבזבזת במחצית הראשונה של החודש ואחר־כך לווה. ירושלים נראית לה עתה מאובנת: “אני מהלכת בין קברים – מאובנת היא עירנו הקדושה, תהומות צופות קָשוֹת בפני הנודד והוא צולל ושוקע בלילותיהן הקשוחים” (תירגם מ. בן־מנחם). והרי אירע פעם, בלילות הקשוחים ההם, כי בשעת ההאפלה, כאשר מחלונה בקע אור יחיד, היא קראה את שיריה בתרגום אנגלי לשוטרים הבריטים שבאו להעיר לה על כך, ואז דפק על דלתה של רחל קטינקא, השכנה, חייל אנגלי צעיר שאמר לה: “כאן גרה אצלכם משוררת גדולה, עליכם לדאוג לה ולהתייחס אליה יפה.” דברים שמאירים את החושך באור גדול – אך היא התלוננה בפני רחל על שבירושלים זו שתמיד שרה עליה, לחמה בגללה עם חברותיה – אין לה בה בית. וכאחת מאלה שגורשו ותועים ברחבי תבל (להם הקדישה את ספרה האחרון) היא כותבת: “וכל תמונה אשר בעולם הזה לי רכשתי, אבדה לי כפליים, אף זו שבלבי רחשתי”, אבל כלום ידעה היא עצמה: “אַיֵּה מֻנָּחִים הַחַיִּים שֶׁלִּי / וְחוֹלְמִים עַל חַיַּי? / בְּחֵיק כָּל הָעֲמָקִים אֲנִי שָׁכַבְתִּי / וַאֲחַבֵּק אֶת הֶהָרִים כֻּלָּם, / וְנַפְשִׁי שֶׁלִּי לֹא חִמְּמַתְנִי מֵעוֹלָם” (תירגם מ. בן־מנחם).

“קשה לי כאן יותר מדי בין הבריות, אפילו המלך דוד ודאי היה עוקר מכאן.” לרחל קטינקא אמרה כי כשהיה המלך דוד מבקר אצלה בברלין היתה קומתו גבוהה מקומת אדם וכשהיה בא היתה התיקרה קצת מתרוממת. וכאן – כאן משום מה קומתו קטנה. מוזר – כאן הוא מחליף את דמותו, כאן הוא יותר אנושי, יותר קרוב.

היו אנשים רבים בירושלים הפיליסטרית שנָדו לה, בָזוּ לה. בקרע עיתון ישן המספיד אותה לאחר מותה ואשר מצאתיו ללא תאריך, יש דבר־מה מהוויה זו. דווקא מן הכוונות הנאות והמהוגנות עולה חשדנות כלפי היחפנית, ה"פנטזיורית": היא היתה שסועת־נפש, הכריזה בגלוי(!) על אמונתה בעולם הטראנסצנדנטלי. דווקא פראנץ וֶרפל הידוע התייחס בכל הרצינות להזיותיה ואפילו מצא אותן ראויות להשתלב ביצירתו “ירמיהו”. את ערבי קריאת השירה שלה מכנים שם “הרצאות”, שלמענן נאלצה “לחזר על הפתחים” עם הכרטיסים. וכאן כבר ברור היחס אליה כאל פושטת־יד. ועוד מסופר שם כיצד נדפסו 330 עותקים של ספרה האחרון, אבל בקושי נקנו 100, כי המחיר היה גבוה: 60 גר' הספר. בסיום מסופר שם כיצד עלתה לגדולה בשנית לאחר מותה וחוקר הספרות הנודע כתב עליה ספר עב כרס ומבקרת הספרות הידועה הביאה לדפוס מהדורה מפוארת של כתביה, וזה חלקה מכל עמלה ויסוריה…

ברח' המעלות 2, vis à vis הבית הגדול, מדרגה אחת מן הרחוב, צחקו מאוד כאשר אלזה לאסקר־שילר שמה את הכביסה שלה בסיר לילה ויצאה אל הרחוב, כך סיפרה לי, כשגרתי ברח' המעלות 3 (דור או למעלה מזה אחר־כך) בעלת־הבית שלי גב' פטרזייל, שהכירה את בעלת־הבית של אלזה, הגב' ויידנפלד. והלוא אפשר לשמוע את ריצת הילדים הרודפים אותה גם מתוך הכתבה הזהירה המספרת על רוב גדולתה לאחר מותה.

דניס סילק כותב שהיא פוקדת (אולי נכון לומר רודפת) כמה ירושלמים בקביעות. עמיחי, הוא כותב, “פגש בה לא מזמן ליד התחנה המרכזית והיה עליו לאחוז בה בחוזקה לבל תתעופף” (ר' “טריפון”, חדרים 3). דניס סילק הוא אחד הידידים שמקיפים אותה בעיר הזאת. גם הוא פגש בה פגישה סודית בדרכו שלו, אבל הדבר אירע בזמן אחר. הוא יכול לכתוב את מיכתביה כרוחה. למשל: “ידיד יקר – הפחמי התהלך לו על ראשי כל היום. אמרתי לו: למה להביא את שק הפחמים הזה, הלוא קייץ עכשיו – – ואז ילד מאיזה מקום־לא־עדין זרק עלי אבן – – (וברוח ההפלגות המפוארות שלה:) אתה אינך אחיינו או נינו של העוני” – – (ר' “טריפון”).

כשהייתי בתבּי זכרתי אותה כחלק מן העיר, נסיכתה. גרמני צעיר שהציל אותי מיד הפרחחים בין החורבות, לא שמע עליה, בלע בעיניים לוהטות את הסיפורים עליה. היא היתה בת־קיום, הטביעה את חותמה על העיר שמעולם לא דרכה בה כף רגלה בגילגול הזה. כך כתב דניס סילק ב"טריפון": “היכן הם היסודות? בים התודעה של המשוררים. העיר נבנית במוסיקה, בתקווה, באנך של משוררים. הם אומרים לבונֶה, למלך – הצב את החומה כאן, את העיר שם, הם נותנים בידם את אמות־המידה” – – זה נכון באשר לתבּי ובאשר לירושלים.

גלגל הזמן מתגלגל לאחור (או קדימה) עד קפה “זיכל”. (אמי לא אהבה את בית־הקפה הזה. כשהייתי ילדה היא היתה מזכירה אותו בעקימת אף, שם היו עורכים פגישות שידוכין, ושם פגש שכננו את אשתו…)

בירושלים “הסגרירָה” מגיעה עיתה של אלזה לאסקר־שילר למות. לפני מותה נועד לה עוד ניסיון שלא בתחום יסורי הגוף, והנסיכה מבית המלכות תהיה ללעג ולקלס. (כבר אינה יכולה להחזיר בצליפת שוט.) במיכתב לדודתה מספרת זלדה שהאחות סיפרה לה בהיותה בבית־החולים, כי הרופא שטיפל באלזה לאסקר־שילר היה מעורר אותה בכוונה לשיחה כדי “לספר לנו את שטויותיה; אין לך מושג עד כמה זה היה מבדח. עד כמה צחקנו. חבל נורא שאת לא היית אז אצלנו…” ואז, בגבור הרגש עובר המיכתב תמורה לשיר: “עצמתי את עיני / וראיתי איך גוועת עמוקַת העינים / גלמודה וחסרת מגן כעלה נובל / בעולם של זרים / מול פני הלעג / עצמתי את עיני ולא עניתי לשאלות / כי שרתי בחשאי / על קרקע הים למד הקִטֵּעַ לעוף./” שירה של זלדה על אלזה לאסקר־שילר שנדפס לבסוף בספר הוא קצר (“כלה נעלסה”), הרופאים המתקלסים בנסיכה אינם נזכרים בו, רק: – – “יַלְדֵי עִירִי אָרְבוּ לָךְ / לְעַנּוֹתֵךְ בְּמִלֵּי בִּזָּיוֹן / כִּי רֵיחַ כְּשָׁפִים וַאֲבָדוֹן / נָדַף מִשִּׂמְלוֹתַיִךְ / וְחֵרוּת זָרָה מְהַמֶּמֶת / – – מַזָּלוֹת קָרְאוּ בִּשְׁמֵךְ / וְשָׁמְרוּ בְּאוֹצְרוֹתֵיהֶם אֶת שִׁירַיִךְ – –”

לא כנחמה על גורל המשורר נכנסים כאן איתני הטבע, אלא כעוד הינף יד המְסַבֵּר את הגדולה האמיתית, מתוך שירו של אלכסנדר בלוק: