הלו, ראיון
כמה שעות לפני הראיון; אני מכינה את פני, יותר נכון, אני עושה את פני ומגלה ליד הדופן הימנית של אפי תפיחה ורודה למדי, מין גבעת בשר נגועה, מישטח עור דלוק. אחרי סירוק והרפיה אני מחליטה לכסותה ברטיה של פלסטר לבן, פיסה ריבועית גזורה בנדיבות וככה להישאר לראיון, תוך הנחה שזה ייראה טבעי וצנוע, לא זוהר, וכמובן לא פוגם ברצף החלק של הפנים, מאידך נוספת חיוניות מצחיקה, מין התרסה בטון ספקני ומשוחרר מכל המעמד הזה, משוחרר מחשיבות־יתר אשלייתית וכו' וכו', להיות מחוץ למישחק המכור לעיתונות, לתקשורת, או במלים אחרות לעשות שריטה במסך הזוהר והחלק, לבקוע בו צוהר לפנימיות, לזהות האחרת.
חצי שעה אחר־כך אני נכנסת למישחק בכל־זאת; אחרי צפיה בטלוויזיה ניגשת לראי ומורידה את רטיית הפלסטר ומשליכה לפח; התפיחה האדומה תטושטש, תרוטש כמובן, והמשפט שהתנגן בי קודם לכן עולה ומהדהד שנית: “היא הופיעה בפנים נקיות מכל איפור”, שהיה טעון באיזו ערכיות רוחנית, איכות אסתטית יחידה במעלה לגבי, המשפט הזה לפתע התמוטט וקרס בתוכי כמשהו מופרך וחסר ייחוד ואמת, כלומר נוכחות הרטיה על הפנים, כתם לבן ובולט לא שייך לכאורה, היא סימן לניקיון הפשוט הישיר הזה, לעליונות הטבעי על פני האיפור המַסווה, משהו שאיננו חלק מאיפור – להיפך, הרטיה מתגרה בחוקי היופי של המסך הזוהר; בעצם זה היה רק משפט אפשרי לתאר פנים בשעת ערב לפני ראיון לעיתונות, לתקשורת. ואני מכסה את פני במֵייק־אפּ יפה יפה ומעבירה קו שחור מדגיש בעיני ומסווה את התפיחה המכוערת ליד אפי, מטשטשת אותה – הופעה נכונה לראיון; יושבת מול הטלוויזיה ומחכה.
זמן שנותר, חצי שעה בערך, מודבקת לה בכל־זאת חתיכת פלסטר – מס' 2. והפעם שב המשפט להתנוסס ולהדהד בתוכי, מהבהב כשלט פירסומת פילוסופי “היא הופיעה בפנים נקיות מכל איפור הופעה טבעית ללא רבב…” באיזה מרחב חלל אסתטי שבו נוכחות הרטיה על הפנים בפעם השניה היא סימן להעדפת המראה הנקי והטבעי האותנטי על פני המראה המאופר למשעי המסווה ומטשטש האמת. אבל המשפט הנ"ל היה טעון במימד ראייתי ומשום כך בעייתי, כאילו פנים נקיות עם רטיה לבנה באמצע הם משהו יותר איכותי, אמיתי וטבעי לראיון מצולם מאשר פנים ללא רטיה כזו שמנסים להסתיר בהם תפיחה אדומה, איזו התרחשות פנימית של הגוף – פצע, כי צריך להיראות אדם חי ברצף ממשי וטבעי ולא משהו מבויים ומַשלה אם רוצים ראיון מציאותי נושם – אז בעד הרטיה או נגדה? באיזה צד של המסך אשאר? ואולי צריך לשאול: באיזה מסך לבחור? כי בשני המצבים המתוארים נמצא מסך מסיכה מחיצה, אבל שונה מאוד בכל פעם.
עדיין אינני בטוחה שהרטיה אכן תישאר, יתכן שהיא תצולם על פני, ובשלב מסויים תושלך לפח לעיני המצלמות ומייד אחרי כן צילום של פנים אחרות, חלקות, מאופרות למשעי. זהו בכל אופן תהליך הספקות והחישובים סביב הבעיה: איך צריכה אשה להיראות על המסך לצורך ראיון, מי שסיבת זימונה לראיון אינה הערך האסתטי החיצוני שלה, אלא איזושהי התרחשות פנימית אינטימית ורוחנית; אבל למה בעצם להסתיר את הפצע ברטיה לבנה ובוהקת, כמו שלט פירסום, כמו מסך? למה לא להשאיר את הפצע חשוף ועירום למרות כיעורו?
האם זו בחירה או גורל? הרטיה במקרה שלי היא המסך המדגיש ומפריד כאחד בין החוץ לפְנים, היא מעטה עור שצמח אתי בלתי ניתן להיפרד ולקלפו מעלי, היא השפה שלי הנוכחת על פני תמידית להראות את קיומו של הפצע מצדם האחר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.