באחד ממיכתביו אומר גוסטאב פלובר: “…יש שני סוגים של משוררים. הגדולים ביותר, המעטים, האמנים האמיתיים, מוסרים את תמצית האנושות; אין הם נותנים את דעתם לא על עצמם ולא על תאוותיהם האישיות, הם מסלקים את אישיותם ומתמסרים לאישיותם של אחרים, וכך הם שבים ויוצרים את העולם והוא משתקף ביצירותיהם, זוהר, רב־גוני, רב־פנים, כמלוא הרקיע המשתקף בים בכל כוכביו ובכל תכולו. ויש אחרים שכל צעקה שלהם היא מנגינה ערבה, וכל בכי שלהם צובט את הלב, והעיסוק בעצמם עושה אותם בני־אלמוות… אבל באין להם שיעור־קומה, יש להם להט וברק, עד כדי כך שאילו נולדו בעלי מזג שונה אולי לא היו מוכשרים כל־כך. ביירון היה בן המשפחה הזאת; שקספיר היה בן המשפחה האחרת…”¹

לאה איילון היא בת למשפחת המשוררים השניה – משוררת ביירונית מובהקת. שירתה היא “שירת־אני” קיצונית, וכל הקיים בה מולד, נארג ונפרש אך ורק דרך מבטו של ה“אני” – הסובייקט השירי. איילון תופסת את עצמה במודע ובמפורש כיוצאת־דופן דיה על מנת למלא את שיריה מתוך עצמה בלבד.

עולם שירתה הוא עולם הזוי ואידיוסינקרטי, שלדמיון יש בו ריבונות מוחלטת, וכמשוררת מודעת מאוד לעצמה ולהעדפותיה הפואטיות היא חוזרת ומערטלת את התחבולה: “רַק שֶׁזֶּה יִהְיֶה יוֹצֵא דֹפֶן” (“בלתי אפשרי”, דניאל, דניאל); “יוֹצְאִים מִן הַכְּלָל נוֹעָדִים לְיוֹצְאִים מִן הַכְּלָל” (“מחשבות רצח באוגוסט”, דניאל, דניאל); “הִבְטַחְתִּי לַעֲשׂוֹת אֶת הַבִּלְתִּי רָגִיל, הַסֶּנְסַצְיוֹנִי וְהַבִּלְתִּי / אֶפְשָׁרִי” (“ניצות האפרסק”, ובא הירח ובא הלילה). את האני־מאמין הארס־פואטי שלה משליכה איילון על הגלים, קורלאט אופייני לשירתה:

“אֲנִי אֵשֵׁב מַפְנָה עֹרֶף אֵלֶיךָ לְיַד הַגַּלִּים הַקָּרִים /… שֶׁדָּגְלוּ בָּאֳמָנוּת לְשֵׁם אֳמָנוּת, בִּלְהִטוּת אַחֲרֵי / הִדּוּר מְדֻקְדָּק, אֶסְתֶּטִיּוּת קִיצוֹנִית, אִינְדִּיבִידוּאָלִיזְם מֻפְרָז / וּמִסְתוֹרִין.” (“יום ו”, ובא הירח ובא הלילה).

אפיתטים רבים עשויים לשמש במאפייני “שירת־אני” זו: קדחתנות, אובססיביות, דמיון, מיסתורין, פנטזיה, חושניות, יצריות, ארוטיות כמעט פרוורטית, אינדיווידואליזם קיצוני, ביזאריות, אקסצנטריות, אלימות ומבט שירי אזוטרי. כל אלה מעלים שאלות רבות ואולי אף תמיהות: מהו שמטעין את תעצומות הרגש? מה הופך את המבט לכל־כך אזוטרי? איך הופך הקול השירי הזה לפנס־קסם חושני ומושך אש? מה הופךאת מישחקי־המלים לפרוצים: “גַּם אִם אֲנִי אַשְׁאִיר אֶת מִשְׂחֲקֵי הַמִּלִּים פְּרוּצִים, / וְלֹא אֶכְתֹּב בְּכֹחַ דִּמְיוֹן כָּזֶה, / גַּם אָז אֲנִי לֹא אַשְׁאִיר מְאוּמָה” (“שיחה עם עצמי”, דניאל, דניאל). ומה בפריצות הלשונית הזו שונה? מהו אותו מיקרוסקופ שדרכו הולך ומתחדד המבט השירי ומצטללת ההבנה או הידיעה “ממה הכּל מורכב”?

התאווה לדעת “ממה הכל מורכב” והנחישות לגעת בדברים ועמוק, מתוך ה’אני' ודרכו, מתגשמת בהתעקשות להציף את השיר הבודד בשלל פרטים מוחשיים, קונקרטיים, פיסיים וריאליים, אבל כמעט תמיד אזוטריים; ביצירתו של מארג מוחשי סוגסטיבי ומאוד אינטנסיבי, באמצעות שימוש בפרטים המוחשיים כשקפים של רגש, חוויה, תודעה.² העורבים, קרמל־האור ובקבוקי הקולה הקרים, הם בחלקם אובייקטים קונקרטיים וריאליים (עורבים, בקבוקי קולה) ובחלקם ממשויות־לשוניות מוחשיות (קרמל־האור), ורק צירופם מאפשר את המבט הביזארי בדבר ובהיפוכו: המוחשי־המאיים יחד עם המוחשי־המענג. אך לא רק המבט בהם הוא ביזארי, גם ייצוגם הלשוני הוא כזה. פנס־הקסם המוחשי מתגלה בתירגומה של מלאות־חושים לריקמה לשונית סמיכה, לעיתים סמיכה מדי. כך בכל שיריה של איילון. הטקסט מוצף בשפע הפרטים הקונקרטיים החוזרים על עצמם שוב ושוב, וכך הופכים לחלק מן הקוד הפואטי האופייני: שימלת זנגוויל, חולצות פלאנל משובצות, חליפה, ארנק, מכונית שברולט אימפאלה, ברק, אור, חושך, ירח / לבנה, כוכבים, ים, גלים, אפרסקים, עוגיות פטי־פור קטנות, תמרים לחים, פירורי גבינת קוטג', בצק לביסקוויטים, דבש, חמאת בוטנים, חלב קרמל, צימוקים, תנשמות, סיסים, עורבים וכפירי אריות שואגים. השימוש בשלל הפרטים המוחשיים הללו הופך למאפיין טיפוסי לכתב־היד השירי של איילון.

פואטיקה של מֶגָה    🔗

השימוש בשפע המצטבר של פרטים קונקרטיים בונה את האווירה הרוויה ואת תחושת האינטנסיביות האופיינית לפואטיקה של איילון, או את מה שאני מכנה ברשימה זו פואטיקת המֶגָה האיילונית.³ כן, מֶגָה היא מלת־הקוד. איילון מביאה לידי העצמה את עקרון “האנרגיאה” האריסטוטלי.⁴ הכל – ה“אני” – החוויה, הרגש, התודעה, ה“אתה” ופרטי עולם הממש – נפרש ונמסר מתוך נסיון הכלה טוטאלי, או מתוך נסיון חשיפה שביסודו מונח החיפוש אחר המוחלט והקיצוני, גם אם אותו חיפוש אחר המוחלט שבסובייקט השירי ובחוויה שלו הוא יחסי ומוגבל מאוד מעצם טבעו. לפתחו של חיפוש כזה רובצים חסרים לא מעטים: את מקום הצימצום השירי הנכסף תופסת הרעבתנות האינסופית לחומרים, ואת מקום הפרספקטיבה והריחוק השירי תופסים המבט האישי לחלוטין והסובייקטיביזציה המוחלטת של ההוויה. ההנחה הפואטית השלטת היא, מה שיותר – יותר טוב. הכל מועצם, ובכל קטגוריה נבחר השיא. פואטיקת המֶגָה של שירת איילון באה לידי ביטוי בהתמזגות המשוררת עם שירתה לכוליות פורצת גבולות, מתירה איסורים ומורדת – מתוך חיקוי מודע – במיתוסים. לא רק פול ניומן, ג’יין מנספילד ומרלון ברנדו מככבים כאן, אלא גם דניאל פותר החלומות שהושלך לגוב האריות ולא נטרף. הקווים בין המציאות לאמנות, בין השירה לחיים, נחצים ומתערבבים, עד שאיילון האשה מתמזגת עם איילון המשוררת ושתיהן מתמזגות או שמא מזדווגות עם ה“אתה” – מושא אהבתה ההרסנית. כך כולם הופכים ל“הכל”: לכתיבה, לשירה, לכתיבה על השירה, לאהבה, לחושניות, לארוטיות, למיניות, ליכולת־עיכוב־המוות ולעשיית־ניסים. גם כאן חוזרת איילון ומערטלת את התחבולה: “זֶה יִהְיֶה הַכֹּל אוֹ לֹא כְלוּם” וְ“אֲנִי הַחַיִּים עַצְמָם”. הכל נמזג בכל, הכל נמהל בכל והכל מייצג את הכל: לאהובה הבלתי־מושג היא קוראת “לֹא לְהִתְבַּיֵּשׁ בְּמַאֲוַיִּים כְּמוּסִים” (“דניאל, דניאל”, דניאל, דניאל), את הקינאה היא מעלה לדרגת אמנות, ובעיקר היא נוגעת בדברים. המבט הוא מבט ממוקד בפרטים וחובק כל בעת ובעונה אחת. איילון מסתכלת תמיד, ותמיד היא רואה. כך היא גם מתארת את ה“אתה”: “אַתָּה נוֹגֵעַ לִי בַּחוּשִׁים וְלֹא בָּרֹאשׁ”, ואם היא לא תיקח את תפקיד הטבע לידיה שלה, תהיה נידונה לחכות לנצח. שוב ושוב היא מסיעה איפוא את הכוכבים הקדים לפניה אפיים ארצה, מושכת מן השמיים שׂרוך של ברק, מצליחה להשליט את רצונה על הלבנה, הופכת את הים לכלי־עזר ומדביקה את הירח על דלת ביתה.

אני–אתה או “אני רוצה להיות אתה”    🔗

ה“אני” של שירת איילון הוא “אני” של מֶגָה. זהו “אני” כפול, עמוס ניגודים ופיצולים: “אֲנִי לֹא אַחַת. אֲנִי שְׁתַּיִם… בָּרוּר שֶׁאֲנִי שְׁתַּיִם” (“כשמגיעים לשם מבינים”, דניאל, דניאל), “אֲנִי נֶהְפֶּכֶת לִהְיוֹת מַה שֶּׁאֲנִי לֹא” (“דוגמה נכונה”, דניאל, דניאל). פרטי הנוף האופייניים, הנתפסים כמקבילות קונקרטיות וממחישות של מצבי תודעה, רגש וחוויה – בנויים על ניגודים פיצולים וכפילויות. כך למשל, השימלה בצבע זנגוויל – קורלאט אופייני וחוזר – הולכת ונטענת בקונוטציות שונות והפוכות, ומייצגת דבר והיפוכו: נשיות, בהירות ומיניות, יחד עם כוח, אלימות ופרוורסיה. התבלין הופך להיות התמצית המטאפורית של רגשותיה המנוגדים של ה“אני”, ובדרך זו הופך הזנגוויל לשם של הרגשה. “כְּשֶׁאֲנִי בְּשִׂמְלָה בְּצֶבַע זַנְגְּוִיל וְקוֹדַחַת מֵהָרְגָשׁוֹת שֶׁלִּי אֵלֶיךָ. / הַאִם זֶה בִּגְלַל מַשָּׂא הַשָּׁנִים?” (“מי אתה?”, דניאל, דניאל). ואחר־כך: “אֲנִי אֶסַּע בַּמְּכוֹנִית מְנֻפֶּצֶת הַזְּכוּכִית עִם שִׂמְלַת הַזַּנְגְּוִיל שֶׁלִּי / וַאֲנִי אֲבַיֵּם רֶצַח כְּמָוֶת טִבְעִי”. שימלת האהבה הופכת לשימלת המוות ונתפסת לא רק כמטאפורה של יופי, סקס, עוצמה ואלימות, אלא גם כיצור בעל כוח מאגי – וכך מפעילה איילון שוב כוח של מֶגָה: “כְּשֶׁהַמֶּשִׁי שֶׁל שִׂמְלַת הַזַּנְגְּוִיל מְאַוֵּשׁ וּמַחֲלִיף צְבָעִים / כְּשֶׁנִּשְׁמְעָה שׁוּב יְרִיָּה…”. וב“שיר קטן” שימלת הזנגוויל ספוגה כבר בשלל קונוטציות אופייניות, ואז לא נותר כבר מה לפרש, יש פשוט לקרוא: “אֲנִי אֵלֵךְ עִם הַשִּׂמְלָה הֲכִי סֶקְסִית שֶׁלִּי / בְּצֶבַע זַנְגְּוִיל / וְאֶשְׁכַּב נֶקְרוֹפִילִית עִם הַגְּוִיָּה שֶׁלְּךָ.”

כמו שפרטי הנוף המוחשיים והממחישים הופכים שווי־ערך ומתאגדים למהות כוללת אחת, כך גם מצבי התודעה השונים מתאגדים לחוויית־מֶגָה טוטאלית אחת – הבקשה לאהבה מתוך החסר באהבה.

זוהי החוויה המובהקת ביותר העומדת במרכזו של המודוס הפואטי האופייני לשירת איילון. חוויית היסוד הזו מהדהדת בעוצמת קולותיה בכל שלבי כתיבתה, זו חוויה טוטאלית ואובססיבית, והיא מסמנת באופן מובהק את פואטיקת המֶגָה. ביטויה הראשון הוא בשירים שעזה צבי מכנה “שירי האמהות הדמיוניים”,⁵ המופיעים בשני ספריה הראשונים של איילון: “מתחת למים” ו“וזהו גן־עדן”. בהמשך, ב“בא הירח ובא הלילה” וב“דניאל, דניאל”, תתגלגל האהבה המהולה במשטמה לעבר הילדים שאינם – אל עבר עוצמות נואשות של התמכרות, תשוקה ותובענות של ה“אני” כלפי ה“אתה”, שהוא לא רק בלתי־מושג אלא ספק אם הוא בכלל קיים.

חוויית האמהוּת המדומה, הערגה אל מה שאיננו, ובמיוחד חוויית האהבה ל“אתה” הבלתי־מושג, היא חוויה קשה ומייאשת של היעדר ושל חסר. אבל כמו בכל חוויותיה הקשות של ה“אני” האיילונית, היאוש הוא יאוש מכוסה, ויכולת כיסויו נובעת מכוח לא מוסבר. את הפרדוקס הזה מנסחת איילון במפורש באחר משיריה האחרונים: “מַה יֵּשׁ בִּי? / הַצְדָּקָה מֻחְלֶטֶת שֶׁל קַיִן, / יֵאוּשׁ מְכֻסֶּה, / וְכֹחַ לֹא מֻסְבָּר.” (“עריסי האפרסק”, “חדרים” 9). היאוש יכול להסוות את האין מפני שהוא מתעקש להמציא את היש. כמו שהיש מסתבר כאיננו – האין מסתבר כישנו, שכן הכל פנטזיה. האהבה אל מה שאיננו הופכת לדראמה הגדולה של שירת איילון. כמעט כל שיריה הם שירי אני–אתה. לעולם תפנה ה“אני” אל ה“אתה”, והוא לעולם לא יענה. אבל איילון בשלה: “בחזרות עקשניות, לא מתחשבות בשום חן (שהוא כה נכסף), נאמנות רק לנהמת הלב הגדולה, היא טוענת שוב ושוב את טענתה, עד לעייפה – אתה מוכרח להיות שלי…”⁶ ואכן, איילון מעמידה עמדה פואטית שלא פעם היא לה לרועץ, מפני שהיא תוחמת את הטווח התימאטי של שירתה למינימום אובססיבי.

האהבה ל“אתה” היא אהבה נואשת, אלימה והרסנית, משום שה“אתה” והיענותו מזוהים באופן מוחלט עם מימושו העצמי של ה“אני”. באין ה“אתה” קיים, גם ה“אני” הולך ומתאיין, וכך גם האהבה. התשוקה המרה לאהוב לעולם לא באה על סיפוקה, ואת מקום האהבה תופסות הקינאה והארוטיות, ארוטיות שעל גבול הפרוורסיה. בלשון בוטה מאוד היא אומרת: “תִּהְיֶה שְׂטָנִי אֵלַי, אֲנִי מְפַחֶדֶת שֶׁרַק תֹּאהַב. / עַנֵּה אוֹתִי, הַצֵּב אוֹתִי בְּכֹחַ עַל אַרְבָּע / כְּשֶׁאַתָּה מַפְלִיק לִי בַּחֲגוֹרָה / בְּתוֹךְ גֹּב הָאֲרָיוֹת הַנּוֹהֲמִים שֶׁלְּךָ. / כָּל כְּפִירֵי הָאֲרָיוֹת וְכָל הַגְּבָרִים הַקּוֹדְרִים וְהַזּוֹעֲפִים / וּבְרֹאשָׁם אֶגוֹן שִׁילֶה הַמְעֻנֶּה וְהָרוֹטֵט מֵהֲנָאָה בְּמִגְבַּעַת מֶלוֹן / יָצִיצוּ בִּי בְּאֹפֶן פֶּרְוֶרְטִי מֵאָחוֹר” (“דניאל, דניאל”, דניאל דניאל). תשוקת האהבה נעשית לתשוקת מוות. ה“אני” מת או שהוא ממית. בשביל האהוב היא תרצח או תביים רצח כמוות טבעי, תנקה את השטח ברציחות או תשכב נקרופילית עם גווייתו. כך, ודאי שיהיה שלה לנצח.

מישחקי־המלים הפרוצים ועשיית ניסים    🔗

באין ל“אני” דבר להיאחז בו בעולם הממש, הוא נותר לבדו בתוך הריק, בבדידות הגדולה, ולא נותר לו אלא להפנות את גבו לעולם ולברוא לעצמו עולם פנימי עשיר מאוד אך הזוי, עולם שכולו פנטזיה, ובעיקר פנטזיה של אלימות. כאן הריבון המוחלט הוא הדמיון, והמאוויים הלא־מסופקים שולטים בכל. חוויית הקיום בתוך הפנטסטי הזה, הלא־ממשי והלא־אפשרי, היא חוויה חריפה וטראגית מאוד. היא ורק היא מאפשרת את המימוש המדומה של הכל עד זוב דם. המפתח לעולם הוא מפתח לא־ריאלי, ואז כל האיסורים מותרים ואפשר גם לעשות ניסים.

בכל שלבי שירתה, מתגלה ה“אני” של איילון כמי שיכול לכפות את רצונו על הכל, לשנות סדרי בראשית ולשלוט בטבע, ורק על ה“אתה” שאליו היא מתאווה נואשות אין לה כל שליטה. כך היא מתקיימת כבעלת תעצומות אדירות של כוח על־טבעי וכמו־אלוהי כמעט, בד בבד עם קיומה כאדם נואש וחסרת־אונים באופן מוחלט.

“עָמַדְתִּי לְיַד הַכַּפְתּוֹרִים שֶׁל הַיָּרֵחַ / שֶׁדָּלְקוּ אַחֲרַי / וְהִבִּיטוּ גַּם הֵם נוֹאָשׁוֹת / בָּרָצוֹן שֶׁלִּי לָתֵת לְךָ אֶת הַכֹּל” (“יום ו”, ובא הירח ובא הלילה). הסיטואציה היא דמיונית ופנטסטית, אבל את הדמיוני במובהק מתעקשת איילון להמחיש. היא לא רק עומדת ליד הירח – קורלאט אופייני וחוזר בשירתה – אובייקט הנתפס כאן קרוב, קונקרטי ובר־נגיעה – היא עומדת ליד הכפתורים של הירח. על דרך הפרדוקס ובשל אופיה הפרוץ של הלשון, מתאפשרת הריאליזציה של הירח (ירח שיש לו כפתורים) בד בבד עם חיזוק אופיה המטאפורי של האמירה הלשונית. שוב לפנינו המארג המורכב, מארג־המֶגָה, שביסוד הקיום הכפול של התופעות בתוך הפנטזיה. ההתרחשות היא לשונית ומטאפורית, ובלשון אפשר להשליך את התשוקה והתובענות גם על הגלים: “הָלַכְתִּי בֵּינְתַיִם כַּמָּה פְּעָמִים עַל רְצוּעוֹת הַפִילְם הַחוּמוֹת / שֶׁל הַיָּם /… וְנוֹתֶנֶת לַגַּלִּים לִנְגֹּעַ בָּרַגְלַיִם שֶׁלִּי / וּמַאֲכִילָה אוֹתָם בִּתְשׁוּקוֹת אֲיֻמּוֹת שֶׁל הַלֵּב” (“ניצות האפרסק”, שם).

כמעט בכל שיר ה“אני” מוסיף ועושה ניסים: “אֲפִלּוּ הַכּוֹכָבִים כְּבָר הִשְׁתַּחֲווּ לְפָנַי אַפַּיִם אַרְצָה / מַעֲרִיצִים בְּלִי גְּבוּל /… וּכְשֶׁאֲנִי מוֹאִילָה בְּרֹב חַסְדִּי לְהַחֲזִיר אֶת הַכּוֹכָבִים הַמְּנֻדִּים / בַּחֲזָרָה הַבַּיְתָה.” (“מי אתה”, דניאל, דניאל); היא מושכת מן השמיים שׂרוך של ברק ומדביקה את לבה ליד ענבי הכוכבים, שוב ושוב היא משליטה את רצונה על היקום כדי שתוכל “לעשות את המעשים מרחיקי הלכת ביותר”.

מתוך חוויית ההיעדר והחסר פורצים כוח גדול, עוצמה פנימית ואינטנסיביות נפשית ולשונית חסרת גבולות כמעט. לפנינו פואטיקה שבה הולכת ומתהווה אלימות מאורגנת נגד כללי הלשון ונגד כללי המציאות. העולם הופך מטאפורי ובתוך העולם המטאפורי הזה מתגלה ה“אני” כמכסה על יאושו מתוך כוח לא מוסבר. אבל כאן הכוח הלא מוסבר הוא לשוני בעיקרו. הלשון המטאפורית הרוויה והקיצונית מאפשרת את גילומם של היאוש והכוח בעת ובעונה אחת. הנהייה אחר הפנטסטי וההתעקשות על מימושו הלשוני הם סממנים נוספים של פואטיקת המֶגָה.

עשיית הניסים הלשונית הופכת בעצמה מטאפורה לאינטנסיביות הבלתי נלאית של הרגש, וההתעצמות הרגשית והלשונית הופכת למאגיה. היקום על מרכיביו – ירח, ים, כוכבים, גלים, עננים, תנשמות ואוחים, הופכים קורלאט ל“אני”, והשליטה בהם הופכת קורלאט לכוחו העל־טבעי של ה“אני” כלפיהם. הפעלתו של הכוח המאגי על היקום מהווה מעין הנמקה ריאלית המעניקה לגיטימיזציה לדחפים האובססיביים של ה“אני” המתאווה תמיד להשיג את ה“אתה” אבל נכשל שוב ושוב. ככל שהכישלון חריף וצורב יותר, כן מחריפה האובססיביות, הכוח מועצם ומתגברת האדנות. בדרך זו גם הולך ונבנה נוף מסוג חדש, נוף נפשי הזוי, הממחיש בעת ובעונה אחת גם את אובדן ה“אני” וגם את אדנותו.

איילון במשעולי וולך    🔗

האלימות הלשונית, האדנות הפנימית והפראות השירית של לאה איילון מזכירים כמובן את שירתה של יונה וולך. איילון מושפעת מאוד מסממנים פואטיים אופייניים לשירת וולך ומשתמשת בהם לבניית הקוד הפואטי המיוחד לה. למשל, העמדתן של מקבילות מוחשיות למצבים ולעמדות רגשיים, שימוש בחומרי־חושים המהווים קורלאטים לעמדות פנימיות, או השימוש בפרטים קונקרטיים כמסמנים מטאפוריים של רגשות ושל דרכי התייחסות סימפטומטיות אל העולם. איילון מושפעת מוולך וחבה לה חוב גדול, אולי אף את קיומה השירי, ובוודאי את מאפייני כתב־ידה הפואטי.

מתוך הדרך הגדולה של וולך, פורצת לה איילון משעולים שבהם היא דורכת, וביודעין: “סֶסִילָה מִצְטָרֶפֶת לְאִיזֶבֶל. /…שְׁתֵּי נְעָרוֹת עֲגוּלוֹת פָּנִים וּשְׁחוּמוֹת כְּסֻכָּר קָרָמֶל / שֶׁתָּקְעוּ פִּרְחֵי שַׂחְלָב / לְנוֹי בְּצִדֵּי שַׂעֲרָן הַשָּׁחוֹר וְהַכֵּהֶה.” (“יכול להיות?”, וזהו גן־עדן); האלוזיה ל“ססיליה” של וולך מובהקת וברורה. גם הרצון החוזר שהדם ינזול והבקשה מה“אתה” להביא “את צמא הדם שלך”, התביעה לאלימות והרס בצד המתיקות והעונג, לא מאפשרים שלא להיזכר בלוז של שירת וולך – “יונתן”: “אֲנִי רָץ עַל הַגֶּשֶׁר / וְהַיְּלָדִים אַחֲרַי / יוֹנָתָן / יוֹנָתָן הֵם קוֹרְאִים / קְצָת דָּם / רַק קְצָת דָּם לְקִנּוּחַ הַדְּבָשׁ”… אבל בעוד שוולך היא משוררת שקספירית מובהקת, על־פי האבחנה של פלובר, איילון היא משוררת ביירונית. את עולמה האלים וההזוי טווה וולך (במיוחד בשיריה המוקדמים) באמצעות בניית סיטואציות דמיוניות, כשהדמויות הפועלות בהן מגולמות על־ידי פרסונות בדויות־דמיוניות, חיצוניות ל“אני” – קורנליה, ססיליה, קסיוס, ניזטה, סבסטיאן – פרסונות שדרכן היא משיגה את הסובייקטיביזציה הקיצונית של התופעות דווקא באמצעות דרכי־עיצוב אימפרסונליות. איילון, לעומת זאת, לעולם תישאר בטווח המצומצם והמוגבל־משהו שבין ה“אני” ל“אתה”, ובתוכו תעצב את הסובייקטיביזציה המוחלטת של העולם. אבל איילון מודעת לחסך השירי הזה ולקוד השירי שאינה נענית לו: באחר משיריה האחרונים היא אומרת באירוניה דקה – “בְּשִׁירָה צָרִיךְ לִהְיוֹת / פַּשְׁטוּת / וְצִמְצוּם חַם / וְאָז / יֵשׁ רָמָה” (“מחשבה עמוקה”, “חדרים” 9). אומרת ועושה ההיפך. לא פשטות ולא צימצום יש בשירתה, אלא אינטנסיפיקציה ומקסימליזם. אבל דווקא באלה – סממני פואטיקת המֶגָה – היא מזוהה כמשוררת מיוחדת שאין לטעות בכתב־היד הפואטי שלה.