לפני שנה וחצי בערך בא איש צעיר אל פתח ביתי ב־קִי וֶּסט (Key West) ואמר שהוא הגיע בטרמפּים ממינסוטה בצפון כדי לשאול את כַּתָּבכֶם מיספר שאלות על כתיבה. באותו יום הגעתי מקוּבּה, והיה עלי ללוות תוך שעה כמה חברים טובים לרכבת, וגם לכתוב, בין לבין, כמה מיכתבים; אי לכך כַּתָּבכֶם, מוחנף ומבוהל כאחת, אמר לאיש הצעיר לחזור אליו למחרת אחר־הצהריים. זה היה צעיר גבוה ורציני מאוד, שידיו ורגליו גמלוניות ותספורתו כשל דורבן.

התברר שכל חייו רצה להיות סופר. הוא גדל בחווה, למד בתיכון ובאוניברסיטה של מינסוטה, היה עיתונאי, נגר, פועל־קציר, שכיר־יום, ונדד לרוחב אמריקה פעמיים. הוא רצה להיות סופר, והיו לו סיפורים טובים לכתוב. הוא סיפר אותם רע מאוד, אבל כנראה היה בהם משהו – אילו רק הצליח לבטא אותו. הוא היה כה רציני בעניין הכתיבה, שנדמה היה כי רצינותו תִגבר על כל קושי. הוא חי לבדו בביקתה שבנה לעצמו בצפון דקוטה, וכל אותה שנה כתב. הוא לא הראה לי דבר ממה שכָּתב: זה היה רע, אמר.

חשבתי זאת לִצניעות מצידו, עד שהראה לי קטע שפירסם באחד מעיתוני מיניאפוליס. זה היה כתוב איום. בכל־זאת, חשבתי, רבים התחילו רע, והבחור רציני עד כדי כך, שבוודאי יש בו משהו; רצינות אמיתית ביחס לכתיבה הוא אחד משני תנאים הכרחיים: השני, לרוע המזל, הוא כישרון.

נוסף לכתיבה, היתה לצעיר הזה אובססיה נוספת: מאז ומעולם רצה לצאת לים. וכך, אם לקצר, העלינו אותו כשומר־לילה על הספינה, מה שנתן לו מקום לישון ולכתוב. היה עליו לעבוד שעתיים־שלוש ליום בניקוי הספינה, ונשאר לו חצי יום לכתיבה. וכדי לספק את תשוקתו לים – הבטחנו לו שיֵצא איתנו לקוּבּה כשנפליג שמה.

הוא היה שומר־לילה מצויין, ועבד קשה הן על הספינה והן בכתיבתו, אבל בים הוא היה ממש אסון: איטי כשיש למהר, מתנהג כאילו היו לו ארבע רגליים במקום שתי רגליים ושתי ידיים, עצבני בשעת התרגשות, ובעל נטיה חשׂוכת־מרפא למחלת־ים, והתנגדות של איכר לקבל פקודות. ובכל־זאת הפגין רצון טוב ונכונות לכל עבודה קשה – אם רק ניתָן לו המון זמן לבצע אותה.

קראנו לו המָאֶסטרוֹ, כיוון שניגן בכינור. שֵׁם זה קוּצַר במשך הזמן עד שנעשה המַייס (עכברים), ורוח חזקה היתה מאיטה את הקואורדינציה שלו עד כדי כך, שכַּתָּבכֶם הֵעִיר פעם באוזניו – “לעזאזל מַייס, אתה תהיה מוכרח להצטיין כסופר, כי בשום דבר אחר אתה לא שווה גרוש.”

מצד שני, כתיבתו השתפרה והלכה. בסוף עוד יֵצא ממנו סופר. אבל כתבכם, שמצטיין לפעמים במזגו הרע, נשבע שלא להעלות לעולם על הספינה שום סוֹפר־בכוח, ולעולם לא להפליג לשום כיוון תוך כדי שאלות ותשובות על מלאכת־הכתיבה. ואם חלילה יעלו שוב סופרים־בכוח על הספינה – מוטב להם שיהיו ממין נקבה, ושיהיו יפות, ושיביאו שמפניה.

כתבכם לוקח את מלאכת־הכתיבה – בניגוד לרשימותיו החודשיות בעיתון זה – ברצינות מרובה; אבל הוא שונא נורא לדבֵּר על כך עם כל יצור חי. ההכרח לבטא את השקפותיו בנידון במשך 110 ימים – עלה לו על העצבים כהוגן. וכתוצאה מכך, הנה כמה דברים שאמרתי בעל־פה, מוגשים הפעם בכתב. אם דברי יניאו מישהו מכוונתו לכתוב – מוטב שבאמת יימנע מכך. אם יהיו למועיל למישהו – כתבכם ישמח. אם ישעממו אתכם – יש המון תמונות בירחון הזה, שאליהן תוכלו לפנות.

התירוץ של כתבכם לפירסום הדברים הוא, שחלק מן המידע הכלול בהם יכול היה להיות לו למועיל, כשהיה בן עשרים ואחת.

מייס: מהי כתיבה טובה, בניגוד לכתיבה רעה?

כַּתָּבכֶם: כתיבה טובה היא כתיבת־אמת. גם כשמישהו ממציא סיפור – מוטב שיהיה זה סיפור־אמת, בהתייחס לנסיון־חייו המצטבר. גם אם הוא ממציא דבר־מה – על המצאתו להיות נאמנה ככל האפשר למציאוּת. אם אינו יודע דבר על מחשבתן ומעשיהן של הבריות, מזלו יציל אותו לזמן־מה – או שעליו לפנטז בינתיים. אבל אם ימשיך ויכתוב בלי סוף על דברים שאינו מכיר – סופו לזייף. ואחרי שיזייף שוב ושוב, לעולם לא יוכל לכתוב ביושר.

מַייס: אז מה בדבר דמיון?

כ.: אף אחד לא יודע כלום על דמיון, חוץ מזה שהוא נקנה בחינם. דמיון הוא הדבר היחיד, חוץ מיושר, שסופר טוב זקוק לו. ככל שיַרבה ללמוד מנסיונו – כן יתחזק דמיונו והוא יתקרב לאמת. ואז יוכל להמציא בדרגה כזאת של אמת, שקוראיו יאמינו שהדברים אכן קרו לו, ושהוא רק מדַווח.

מַייס: ומה בין זה לבין דיווח?

כ.: אם זה רק דיווח – ישָׁכח. כשאתה מתאר דבר־מה שקרה בו ביום – העיתוי משפיע על קוראיך עד כדי כך שהם רואים זאת גם בדמיונם הם. חודש אחר־כך, גורם הזמן יֵעָלֵם, התיאור יֵצא שטוח וקוראיך לא יראו בדמיונם דבר ולא יזכרו דבר. אבל אם אתה ממציא דבר־מה במקום לתאר אותו – תוכל לעשותו עגול, שלם, מוצק וחי. אתה יוצר אותו, לטוב או לרע. זה עשוי; לא מתואר. ומידת האמת שֶׁבו – כמידת יכולתך, וכמידת הידע שאתה יוצק בו. אתה אתי?

מַייס: לא תמיד.

כ. (בארסיות): אז בוא לכל הרוחות נדבר על משהו אחר.

מַייס (לא נרתע): סַפֵּר לי עוד על הטכניקה של הכתיבה.

כ.: מה זאת אומרת? עיפרון או מכונת־כתיבה, למשל? בחיי!

מַייס: כן.

כ.: הַקשֵׁב: בראשית כתיבתך, כל הכֵּיף הוא רק שלך, ולא של הקורא. בשלב ההוא – מוטב שתשתמש במכונה, כי זה הרבה יותר קל, ואתה נהנה הרבה יותר. אחרי שלמדת לכתוב, רצונך הוא להעביר כל דבר – כל תחושה, מראֶה, רגש, מקום והלך־נפש – לַקורא. לשֵׁם כך עליך לעבוד על מה שכתבת. אם כתבת בעפרון – יש לך שלוש הזדמנויות לבדוק אם הקורא מקבל כל מה שרצית: ראשית, כשאתה קורא זאת; ואז, כשאתה מתקתק יש לך הזדמנות לתקן, ופעם שלישית – בהגהה. הכתיבה בעיפרון נותנת שליש סיכוי לשיפורים. בערך 0.333, שזה אחוז קליעה לא רע, לעזאזל.

מַייס: כמה צריך לכתוב ביום?

כ.: הכי טוב, תמיד להפסיק כשזה הולך טוב, וכשאתה יודע מה יקרה הלאה. אם תנהג כך יומיום כשאתה כותב רומאן – לעולם לא תיתקע. זה הדבר הכי חשוב שאני יכול ללמד אותך. תשתדל לזכור זאת.

מַייס: בסדר.

כ.: תמיד תפסיק כשזה הולך טוב, ואל תחשוב ואל תדאג – עד שתתחיל לכתוב למחרת. בדרך זו, התת־מודע שלך ימשיך לעבוד כל הזמן. אבל אם תחשוב על זה במודע או תדאג – אתה תהרוג את זה: המוח יתעייף לך עוד לפני שתתחיל. מרגע שאתה כותב רומאן, תהא זו פחדנות מצידך לדאוג ליום המחרת – ממש כמו להילחץ לפני משימה כלשהי: הרי אתה חייב להמשיך, כך שאין טעם לדאוג. אתה חייב ללמוד זאת, כדי לכתוב רומאן. הקטע הקשה ביותר ברומאן הוא לסיים אותו.

מַייס: איך תִלמד לא לדאוג?

כ.: על־ידי כך שלא תחשוב על זה. ברגע שאתה מתחיל לחשוב – הפסק מייד. חשוֹב על משהו אחר. עליך ללמוד זאת.

מַייס: כמה ממה שכתבת אתה קורא יומיום לפני שתמשיך?

כ.: הכי טוב לקרוא הכל מהתחלה, ולתקן תוך כדי קריאה, ואז – להמשיך בנקודה שבה הפסקת אתמול. כשהעסק מתארך מדי – קרא יומיום שניים או שלושה פרקים אחרונים, ואחת לשבוע – קרא הכל מהתחלה. כך תחזיק הכל כמיקשה אחת. וזכוֹר להפסיק ברגע שזה הולך טוב. זה ישמור על התנועה. אחרת, אם תמשיך בכח – זה ימות לך, ותהיה מותש מכדי להמשיך.

מַייס: גם בסיפור קצר?

כ.: כן, אבל קורה שסיפור קצר נכתב בן־יום.

מַייס: האם אתה יודע מראש מה יקרה בַּסיפור?

כ.: כמעט אף פעם. אני מתחיל להמציא אותו, ומה שצריך לקרות – קורה במשך הכתיבה.

מַייס: לא כך מלמדים בַּקולג'.

כ.: לא יודע. מעולם לא הלכתי לקולג‘. אם איזה בן־כלבה היה יודע לכתוב – הוא לא היה צריך ללַמד כתיבה בַּקולג’.

מַייס: אתה מלמד אותי!

כ.: אני מטורף. וחוץ מזה – זאת ספינה, לא קולג'.

מַייס: מה צריך סופר לקרוא?

כ.: הוא צריך לקרוא כל דבר, כדי לדעת את מה עליו לְנַצח.

מַייס: הוא לא יכול לקרוא כל דבר.

כ.: עליו לקרוא “מלחמה ושלום” ו“אנה קרנינה” של טולסטוי, “הַיַּמָּאי איזי”, “פרנק מַיילְדמֵי” ו“פטר סימפּל” של קֶפּטְן מַארִיאַט, “מאדאם בובארי” ו“החינוך הסנטימנטאלי” של פלובר, “בית בודנברוק” של תומאס מאן, “הדבלינאים”, “דיוקנו של האמן כאיש צעיר” ו“יוליסס” של ג’ויס“, “האדום והשחור” ו”מינזר פארמה" של סטנדאל, “האחים קרמאזוב” ושני ספרים נוספים של דוסטוייבסקי, “הקלברי פין” של מארק טוויין, “הספינה הפתוחה” ו“המלון הכחול” של סטיבן קרֵיין, “שלום ולהתראות” של ג’ורג' מור, ה“אוטוביוגרפיה” של ייטס, המיטב של מופסאן, המיטב של קיפלינג, כל טורגנייב, “הַרחֵק ומִזמָן” של הדסון, סיפוריו הקצרים של הנרי ג’יימס – בעיקר “מאדאם דֶמוֹב”, “סיבוב הבורג” “דיוקנה של גברת”, “האמריקאי” –

מַייס: אני לא מספיק לרשום כל־כך מהר. כמה עוד יש?

כ.: עוד פי שלושה בערך. אכתיב לך את השאר פעם אחרת.

מַייס: וסופר צריך לקרוא את כולם?

כ.: כולם ועוד רבים. אחרת לא יֵדע מה עליו לְנַצח.

מַייס: מה זאת אומרת לְנַצח?

כ.: הקשב: אין טעם לכתוב מה שכבר נכתב – אלא אם כן אתה מביס אותו. סופר בן זמננו צריך לכתוב מה שטרם נכתב – או לנַצֵּחַ את אלה שכבר מתו במה שנכתב כבר. והדרך היחידה לדעת איך הולך לו – היא להתמודד עם סופרים מתים. הסופרים החיים לא קיימים: תהילתם נוצרה על־ידי מבקרים, שתמיד דרוש להם איזה גָאוֹן עוֹנָתי, מישהו שהם מבינים היטב ויכולים לשבח בביטחון. אבל כשהגאונים המפוברקים האלה ימותו – הם יפסיקו להתקיים. היחידים שסופר רציני חייב להתחרות בהם – הם אלה שכבר מתו, והוא יודע שהם טובים. הוא כמו אצן שֶׁרָץ נגד השעון – במקום להתמודד עם עמיתיו על המסלול: רק אם ירוץ כנגד השעון – יֵדַע מה הוא מסוגל להשיג.

מַייס: אבל כל הסופרים האלה עלולים לרַפות את ידיך!

כ.: אם כן – מוטב כך.

מַייס: מהו האימון המוקדם הטוב ביותר לסופר?

כ.: ילדות קשה.

מַייס: האם תומאס מאן הוא סופר גדול לדעתך?

כ.: גם אילו כתב רק את “בית בודנברוק” – עדיין היה סופר גדול.

מַייס: איך צריך סופר להתאמן?

כ.: התבונן במה שקורה היום. אם נפגוש דג – הסתכל מה בדיוק עושה כל אחד ואחד. אם אתה נהנה מקפיצותיו – זכור בדיוק ממה נהנית: האם היתה זו שליפת החכה מן המים, ואיך נמתחה כמיתר של כינור שעה שטיפות נתלו עליה, או איך היכה הדג והתיז מים כשקפץ. זכור את כל הרעשים, ומה נֶאמר. מְצא מה ריגש אותך; מה היתה הפעולה שהפעימה אותך. ואז – כתוֹב זאת בבהירות כזו, שגם הקורא יראה ויחוש הכל ממש כמוך. זהו תרגיל בחמש אצבעות.

מַייס: בסדר.

כ.: ואז – היכנס לראשו של מישהו אחר, לשם שינוי. אם אני צועק עליך – תשתדל להבין גם את הצד שלי וגם את שלך. אם קַרלוֹס מקלל את חוּאַן – חשוֹב על שני הצדדים. כאדם, אתה יודע מי צודק ומי טועה. אתה צריך לקבל החלטות ולבסס אותן כסופר – אסור לך לשפוט. עליך להבין.

מַייס: בסדר.

כ.: עכשיו תקשיב: כשאנשים מדברים – הקשב היטב. אל תחשוב מה אתה עומד לומר. רוב האנשים אינם מקשיבים כלל. ולא מתבוננים. עליך להיות מסוגל להיכנס לחדר, ובצאתך – לדעת כל מה שראית שם, ולא רק זאת. אם החדר עורר בך ריגשה כלשהי – חשוּב שתדע מה בדיוק עורר אותה. נסה זאת כאימון. כשאתה בעיר – עמוד מחוץ לתיאטרון, וראה כמה שונים האנשים זה מזה כשהם יוצאים מטקסי או ממכונית. יש אלף דרכים להתאמן. ותמיד – חשוֹב על אחרים.

מַייס: אתה חושב שאהיה סופר?

כ.: איך לעזאזל אני צריך לדעת? אולי אין לך כישרון? אולי אין בך רגש לאחרים? בטח יש לך כמה סיפורים טובים, אם רק תוכל לכתוב אותם.

מַייס: איך אדע?

כ.: כתוֹב. אם תעבוד על זה חמש שנים ותמצא שזה לא טוב – תוּכל לירות בעצמך אז, במקום עכשיו.

מַייס: אני לא אִירֶה בעצמי.

כ.: אז בוא אלי, ואני אירֶה בך.

מַייס: תודה.

כ.: בחפץ לב מַייס. אולי נדבר עכשיו על משהו אחר?

מַייס: מה למשל?

כ.: כל דבר, חביבי, כל דבר שהוא.

מַייס: בסדר, אבל –

כ.: בלי אבל. גמרנו. סוף הדיבורים על כתיבה. אין יותר. נגמר להיום. החנת סגורה והבּוֹס הלך הביתה.

מַייס: בסדר, אבל למחר – יש לי כמה שאלות.

כ.: אני בטוח שתהנה מהכתיבה, כשתדע איך כותבים.

מַייס: מה פירוש?

כ.: תיהנה, אתה יודע, כֵּיף. תענוג. לקשקש כלאחר־יד איזו יצירונת־מופת…

מַייס: תגיד לי –

כ.: די!

מַייס: בסדר, אבל מחר –

כ.: כן. בסדר. בטוח. אבל מחר.

נכתב ל־ESQUIRE, אוקטובר 1935.