מופלא הדבר! כל כך הורגלנו לקיום שלא כדרכנו ולארחות-חיים שלא כתיקונם, שכל שעה שאנו רואים משהו טבעי, כדרכו, אנושיי בנוגע אלינו אנו פוקחים את עינינו לרווחה, עומדים תוהים ותמהים. כאילו אין אנו מאמינים למראה עינינו, שאף חיינו אנו יכול שיהיו כפופים לחוקי הטבע, בדומה לחיי אחרים, ואף אנו, יוצא מן הכלל מובהק זה בין האומות והלשונות, יכול שנהיה נתונים תכופות למרותו של האנושיי הכללי ולא נהיה יוצאים מן הכלל כל עיקר.
הנה נזדמן לפנינו מכר באחת הערים אשר מחוץ “לתחום” והוא סח לנו, שבמשך עשרים וארבע שעות עליו לצאת מן העיר ואין אנו באים עליו בשאלות, מפני מה ולמה. והנה נפגש לנו מכר שני באותה עיר והוא אינו סח לנו, שמגרשים אותו מן העיר והרי אנו ממטירים עליו מטר של שאלות וקושיות, כיצד, על סמך מה ולכמה זמן?
רואים אנו מספר רב של ילדי ישראל, כולם מוכשרים, כולם חרוצים. הם לומדים ב“בית”. ההורים שלא נתברכו באמידות חייבים להקריב את עצמם, לתרום תרומה ומעשר מפרנסתם הזעומה לשכר לימוד. אין אנו שואילים שום שאלות. סבורים אנו: בזבוז זה טבעי וכתיקונו הוא. והנה אנו פוגשים בילדו של שכנו, הדור בלבושו, בגדי שרד של בית הספר, והרי אנו מקיפים את אבותיו בשאלות כתנורו של עכנאי: כיצד ואיך, מה זכות זכו, כמה השתדלויות השתדלו ובכלל, בכמה עלה כל זה?
יכולני להמשיך ולהאריך את שורת השאלות והקושיות עד אין גבול. ברם אין צורך בדבר. לא עמדתי אלא על דוגמאות טפוסיות, וכל מי שמכיר במקצת את תנאי חיינו המשונים במזרחה של אירופה יכול להמשיך ולהביא דוגמאות כגון אלה לאין מספר.
ברם כל זה אינו אלא חצי צרה. משועבדים אנו וסובלים מזרועו של זולתנו, מידו של הזר. לו לזר הכוח, לו השררה והרי הוא רוכב על החלש. החלש נאבק עד כמה שידו מגעת, הוא מוחה, הוא טוען בשם היושר ובשם האנושיות, אבל אינו מאבד בשעת מעשה את ערכו הפנימי. בידו של הגזלן לגזול, אף לרצוח, אבל אין בידו להעליב איש, לפגוע בכבודו של מי שהוא ואפילו לא בכבוד קרבנו.
אולם בעולם ישראל, בעולם הפוך זה, מוצא אתה תופעות חיים, שעל כרחן פעולתן על כל אדם-יהודי חושב את חשבון העולם קשה יותר, פוגעת יותר, צורבת יותר מאשר כל הרדיפות והשעבודים הנמשכים עליו מן הצד העוין. בעצם מוצא אתה אף בהם משום גזל משפט, ונוסף על כך גונזות הן כל הסימנים של עלבון עמוק, ודוקא משום שמביעות הן יחסם של קרובים, משום שמשמשות הן ביטוי לא רק לרשעות אלא גם לביזוי, והרי לפי דרך הטבע מהם אפשר היה לצפות להרגשת קורבה וכבוד.
וכאן אנו נוגעים באחת משאלות הגלות הצורבות ביותר. בכל העולם כולו האינטליגנציה היא מגופו של העם. מרצון ושלא מרצון היא משמשת את עניניו, מדעת ושלא מדעת היא מרבה את קניניו החמריים והרוחניים. אין בריחה, אין פרישה, אין פיטורין מן החובות, שהעם מטיל על היחיד, על הפרט. וככל שתדבקנה בה באינטליגנציה מחשבות אנטי-לאומיות, יכול שלבם ילך שבי אחרי שאיפות וזרמים קוסמופוליטיים – ברם כל זה להלכה, ואילו בחיי המעשה על כרחה לאומית היא במעשיה ובארחות חייה. הלשון, בית-הספר, כל סגנון חייה, המסחר וכל שאר האומנויות החפשיות, האמנות והמדע אינם יכולים לפרוץ את המחיצה הלאומית. הראשונים עומדים לעולם בלאומיותם, האחרונים יכול שיהיו גם בינלאומיים, כלומר יכולים הם לפרוץ את תחומי אומתם ולקנות ערך גם בשביל חבורות לאומיות אחרות, ברם אפילו עם פרישה ופריצה רוב יצירתם נשארת ועומדת בתחומי החבורה הלאומית, שממנה הם יוצאים. קונה הסוחר הגדול, איש המדע או איש המדינה שם עולמי, ערך בינלאומי, אומתו היא הקונה כל מה שהוא קנה. כל דבר שביצירה ובערך מתמיד טבוע בחותם המטבע הלאומי. ואילו אנו יש לנו אינטליגנציה מרובה, שאינה רוצה להתיחש על עמה. היא פנתה לו עורף והרי היא משמשת או את עניניה הקטנוניים הפרטיים או את עניניהם של עמים נכרים. עמדה ותיקנה לעצמה תורה מסוכנת, זו תורה המתירה מצד אחד אדישות ומצד שני היא מרשה לו לפרט לפרוש מן הצבור ולהסתפח על נחלתם של צבורים זרים.
מבחינה חמרית העם היהודי הוא האומה הפרוליטרית שבאומות העולם. ולוא מרובים יהיו בינינו בתי-רוטשילד, בלייכרדר, ברודסקי וכיו"ב, ואף על פי כן בחינת אומה היא העניה שבכל העולם כולו, שכן רכושם של שועי ישראל משועבד לעמים אחרים. ברגעים קשים חייבים הם לשמש בכספם ובקנינם עסקי נכרים, ואין לעמם של עצמם הכוח לדרוש מהם דבר, אין לו אלא לבקש נדבת יד ורשות. אין לו לעם ישראל משהו שמור לעת צרה, לשעת פורענות לאומית.
יבואו ויתפסו על דברינו: אין לעם שרוי בגלות תקנה אחרת. המדינה, האומה השלטת לא יתנו לנו לשקוד על ענינינו של עצמנו. ברם אין זה אלא תירוץ ואמתלה בלבד, קל וחומר של חושך. אפילו בגלות יכול היה הכלל הישראלי לשקוד על תקנת עתידו בצורה זו או אחרת. אין מקורה של אדישות זו לצרכי הכלל בתנאים החיצוניים בלבד, נתון הוא גם בהפקרות הלאומית שלנו, בקוּלות שאנו היינו מקילים על עצמנו, הן הקוּלות שפתחו לו לפרט את הרשות לנער מעל עצמו כל חובות לגבי הכלל.
ואף ברשות הרוח אין היהודים כשורה יותר. רק מיעוט מן המשכילים שלנו משתמש בכוחות היצירה שלו בתחומו של ישראל וצרכיו הלאומיים. הסופרים המחוננים שלנו, האמנים, אנשי המדע ואישי-המדיניות עומדים ומשמשים בתי-עסק של נכרים, ואנו עצמנו רואים בכך משום חזיון טבעי, משום סדרו של עולם. הגדולים שבנו מגדילים את כוח-האשראי של חבורות לאומיות נכריות, ובשבילנו שוב לא נשתיירו אלא שיורים קטנים, אלא אלה שלא הספיקה להם עדיין השעה והיכולת לפרוש ממחיצתנו.
והעגום ביותר בכל הענין הוא שנתרגלנו לחזיון שלילי זה של חיי הצבור שלנו ורואים בכך מנהגו של עולם. וכשאנו רואים, והנה אחד הגדולים שב אל עמו ואומר להקדיש את כשרונו ואת כוח-השפעתו לעסקי עמו – אנו עומדים ותוהים ושואלים שאלות ומקשים קושיות. שוב אנו עומדים ושואלים: מה פניות בלבו של גדול זה, מה הניע והכריח אותו לשוב, מה הוא מחפש בתוכנו, למה הוא מתכוון, מה הוא אומר להשיג אצלנו וכו'.
זו פסיכולוגיה של גלות ישנה. נושאים אנו עוּלה של זו כל השנה כולה. וכשאנו עורכים פעם בשנה סדר (הכל מצוחצח והשולחן נוצץ בלבנוניתו וטהרתו), ואומרים לספר מעשה ביציאה לחירות, הרי אנו שונים לבנינו שיהיו שואלים אותנו מה נשתנה, ואין בפינו תשובה אלא זו: עבדים היינו.
11 ביולי 1915.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.