רקע
שמריהו לוין
תורת-הגזע והלאומיות היהודית
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א. אוהבי הבריות והם שונאי ישראל

מימי לא שמעתי מפי איש מדינה ליברלי או מפי מלומד חפשי דעה, הכופרת בזכות קיומה של אומה, ולוא הקטנה שבאומות, ולוא תהא יצירתה בערכי-תרבות מועטת שבמועטות, ותפקידה בחיים הבינלאומיים קל שבקלים. בדור האחרון כבש הרעיון הלאומי לעצמו מקום מכובד בחיים, בספרות ובמדע, הבריות התחילו נוהגים כבוד רב בעקרון הלאומי. שוב לא ישימו על כפות המאזנים מעלותיה וחסרונותיה, זכויותיה וחובותיה של אומה, כדי להווכח חלקו של מה מכריע, שוב אינם תולים זכות-קיומו של עם בתועלת, שהוא עשוי להביא לזולתו – הקיום הלאומי נדון כתכלית לעצמה, שוב אין עם חייב להצטדק על חפצו שהוא חפץ בחיים, אינו צריך ראיה וצידוק לשאיפתו לעצמאות.

לפי שעה אין עיסוקי אלא ברעיון הלאומי, בעקרון הלאומי, משום שבמציאות של ממש לא הגיעה עוד האנושות למדרגה הגבוהה של האנושיות, משום שבמשפט הבינלאומי עדיין שורר כוחו הגס של החזק. אולם חובה לראות כבר התקדמות בכך, שלכל הפחות להלכה קונה שביתה בין הבריות הדעת ההומנית בנוגע לזכות קיומן של האומות הקטנות. ראיה וסימן לדבר, שקיימים כבר זרמים ובני זרמים טובים יותר ואצילים יותר המפלסים להם נתיבה לתקופה חדשה, לתקופה שתוליך את האנושות המעונה לקיום של שלום ושלוה.

נקח, למשל, את השאלה הפולנית, את השאלה בדבר הקמתה שלמלכות פולין עצמאית: כמעט אין מי שיקטרג על רעיון זה. כל אדם בן-חורין בדעת מודה בכך, שעם יישובה של בעיה זו אין ליתן את הדעת על טובתה של אירופה אלא על טובתה של פולין, ואין שום ספק בדבר, שהגרועה בחירויות מעולה מן הטוב שבשעבודים. גדולה מכן: אפילו אנו בני ישראל, שטענות ותלונות רבות בפינו על בני פולין – אין אנו יכולים בחזקת לאומיים מעיקרם שלא לאחל לעם הפולני, שיהי רצון ויקוים חלומו בן מאה שנים. מוצא אתה מן הטרגיות ביחסנו אל השאלה הפולנית; ברם, זהו גורלנו, והרי אנו אוזרים כוח וכובשים בלבנו את חששותינו, ודעתנו נחה במקצתה בראותנו, היאך פוסע פסיעה אחר פסיעה קדימה האידיאל שאנו מאמינים בו.

ניטול את בלגיה – שאלה חדשה שבחדשות, פריה של המלחמה האחרונה. יכול שתהיינה הדעות מחולקות בנוגע למלכויות הגדולות הנלחמות, והכל נוטים חבה לבלגיה, הכל לבם למדינה הקטנה בפורענות הקשה העוברת עליה, והכל מאחלים לה שתרפא במהרה בימינו מן המכות הקשות, שנגרמו לה במלחמה זו. שום איש-מדינה, כל שאינו שליחה של הריאקציה הקיצונית, לא יעז לאמור אפילו דבור אחד נגד התמדת קיומה העצמאי של בלגיה, ושום מלומד, ולוא תהיינה דעותיו קוסמופוליטיות כמה שתהיינה, לא ירהיב עוז בנפשו ליעץ לה לאומה הבלגית, שלא תהיה רדופה כל כך אחרי חידוש עצמאותה, שכן סוף סוף עתידות כל האומות לצאת מן העולם ולהבלע באנושות מאוחדת.

ואפילו ניטול את החבורות הלאומיות הקטנות, את העממים האכסוטיים, שהעולם לא נתן עד כאן את דעתו עליהם כל עיקר, כגון אלבניה; אף כאן הרשות בידנו לאמר: שהחברה המתקדמת מתייחסת אף לאומות הקטנות הקמות לתחיה בחבה רבה, עינה יפה להם ובכל לבה היא רוצה בקיומם העצמאי.

אולם כיצד משתנים פתאום פני הדברים כשפותחים בויכוחים בנוגע לשאלת היהודים! משמגיעים לפרשה זו מיד מתכנסים בעלי-תריסין השקודים להוכיח בראיות מדעיות, שאין לו לישראל שיור אלא כליון מבחינה לאומית. אין עיסוקי באנטישמיים, בשונאי ישראל. דעתם של אלה ברורה ואינה זקוקה לפירושים. אבל אנשי-מדינה ואישי-מדע, שנתפרסמו בעולם המשכילי כולו כאוהבי-בריות גדולים, כלוחמי המשפט והצדק – אם אף הללו באים ואין בפיהם עצה אחרת לישראל אלא יציאה גמורה מן העולם ולאלתר ממש, הרי מצוה לפשפש ולמצוא את הטעם, המשמש להם כביכול קנה-מידה לאבן ואבן: אחת לגבי העולם כולו ואחת לישראל. אלמלי הביעו לכל הפחות את יחסם לשאלות ישראל בדברי-צער, אלמלי אמרו לכל הבריות שאין בדעתם זו אלא משום הרכנת ראש בפני ההכרח ההיסטורי, – אף אלמלי היו הדברים כך היה זה כדי לצער ולא להעליב.

אבל אינם נוהגים כך. משבאים הם לשאלת ישראל מיד הם מתחילים לדרוש בתורות-ההתקדמות שלהם, לובשים שריון של ערך-מונחים מדעי ומוכיחים באותות ובמופתים, שיש ביציאה לאומית זו מן העולם משום התקדמות רבה לישראל גופו.

איש ההלכה של הסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית ולוחמה של המגמה השמרנית שבה, קרל קויטסקי, הוציא לפני ימים מועטים חוברת בשאלת ישראל ושמה: “הגזע והיהדות”. הרגיש כנראה המחבר, כפי שאפשר לראות מתוך ההקדמה, שאין השעה – בזמן שכל העולם התרבותי לפוף שלהבות המלחמה – כשרה ביותר להתעמקות בחקירות עיוניות בשאלה עתיקה כמותה של שאלת ישראל, שאין לה ענין במישרים ובממש אל המלחמה, והרי הוא שקוד להצדיק את דבר פרסומה של החוברת בשעה זו דוקא. ראשית, נכתבה עוד לפני שנתפרצה המלחמה; שנית, השאלה היהודית היתה שוב לשאלת היום משעברו ימי הבהלה הראשונים, שכן דוקא עכשיו, כשמלחמת העמים הולכת ומוכרעת בידי כלי-הזין במלחמה, מתרחשת והולכת מלחמה מקבילה לה לזו, מלחמת עטים, בחדרי-העבודה של עתונאים ומלומדים, בדבר תורות-הגזע השונות. ולפיכך, רואה המחבר את עצמו זכאי בשעה זו דוקא לגולל בפני הבריות את דעתו בשאלה חשובה זו.

ודאי אין אתה בא בטענה על המחבר. להיפך, נחזיק לו למחבר טובה על חיבורו ועל גילוי הלב הישרני, שבו הוא מביע את דעתו. אין המדיניות לקויטסקי דבר שבמשחק ואין הוא עמל להמתיק את הגלולה המרה שהוא מגישה לפנינו בנופת צופים. ואמנם יפה הוא עושה. אבל מחוברת זו אנו למדים ברורות, מה צפוי לנו בחינת אומה מנצחונם של אותם מחשבות ורעיונות, שמחבר החוברת הוא ממטיפיהם הגדולים והנלהבים ביותר.


 

ב. האומה הישראלית באספקלריה מרכסיסטית

מחברתו של לקויטסקי “הגזע והיהדות” עושה רושם של “מחקר” מדעי כשאר המחקרים המדעיים ברשות זו. בראש החוברת באה סקירה על תורות-הגזע השונות, תורת הגזעים של החיות ובני האדם, ואחריה הרהורים על סימניו של הגזע היהודי, הסימנים הגופניים והרוחניים, ובסופה מחשבות על האנטישמיות, ההתבוללות והציונות. אולם לאמתו של דבר לא בא כל החוברת כולה אלא לשם סופה, לשם הפרק האחרון. איש מעשה הוא קויטסקי, אין עיסוקו במדע לשמו, הוא שואף להלכה ולמעשה, ולפיכך הוא בא עלינו בעצות, בהצעות מעשיות. והואיל ותורת-הגזע היתה בימים האחרונים תל שכל הפיות פונים אליו, והשאלה הלאומית היתה לשאלת-הדם, כלומר משהתחילו תולים את השונה שבחבורות האנושיות בהבדל של סוגי-הדם השונים, הנוזלים בעורקינו, עומד קויטסקי על שאלת-הגזע דוקא כדי להוכיח, עד כמה אין העם היהודי זכאי לדרוש לעצמו קיום לאומי עצמאי בשמה של טהרת הגזע שלו.

המחבר לא חידש כאן דבר. הוא אינו מביא אלא כמה כתובים מחיבוריהם של פישברג וצולשאן על הגזע היהודי ומטעים את שנאה לו ולצרכיו, ואילו את שאינו נאה לו הוא דוחה כלאחר יד. ניכר הדבר, שמטרת חקירתו קדמה בידו לחקירתו. למקום שאדם רוצה לילך רגליו מוליכין אותו, וביחוד כשהדברים אמורים במדעים צעירים שלא נתישבה עליהם עדיין דעתם ודרך חקירתם, ואדם יכול לעסות אותם כרצונו.

אין אתה דן לפי שעה את כל תורת-הגזע כולה דין תורה מדעית, ועל אחת כמה וכמה אי אתה דן את דרך-מחקרה דין דרך מדעית, כל שעה שאומרים לתתה שימוש ליישובה של הבעיה הלאומית. אין האומה פרי אנטרופולוגי ואתנוגרפי בלבד; מבחינה יעילה יותר היא פריו של תהליך-התפתחות נפשי-היסטורי. כשם שאין אתה עומד על אופיו של אדם על פי מבנה גופו ותכונותיו הפיזיולוגיות בלבד, כך אין אתה עומד על האופי הלאומי הקבוצי על פי סימני-הגזע, וביחוד כשהמושג גזע עדיין לא נקבע כל עיקר, שכן עמדו הבריות ונטלו אותו מעולם הצמחים והחי ונתנו אותו כמות שהוא ענין לאדם. אלמלי נתקבלה עלינו ההנחה, שמושג האומה בדין שיסתמך על מושג-הגזע, כלומר אם יקובל עלינו הדבר, שרק אותה חבורה אנושית ראויה לשם אומה שיש בידה להביא ראיות וסימנים חותכים, שעם התהוותה נתרכבה והלכה על ידי קרבת-הדם ועמדה בטהרה זו, טהרת הדם, עד ימינו אלה – אם כן נהיה מצווים למחוק את המושג אומה ממחשבתנו ואת השם אומה מתוך הלקסיקון, לכל הפחות בנוגע לכל העמים האירופאיים, שכן אין לך אפילו עם אחד באירופה שיעמוד במבחן-דם זה.

ואמנם קויטסקי מלגלג על תורת הגזע ועל בעלי-התריסין שלה ושופך עליהם קיתונות של לעג בכל עמוד ועמוד של החוברת שלו. הוא מוכיח על דרך הבידוח, כמה תמימות בדבר שהבריות תולים את המלחמה האחרונה בהתנגשות-הכרח שבין “גרמנים” ובין “סלבים”. אפשר ליישב בדוחק את הניגוד שבין גרמניה ורוסיה, אבל איך תפרנס את ענין הסלאבים של אוסטריה? עומדים ומקימים מחיצה בין הסלאבים-המונגולים-הטאטארים מכאן ובין הסלאבים הלטינים מכאן. קרל למפרכט הוא שהמציא והקים מחיצה זו, שאלמלי כן שוב לא היתה שום עמידה לתורתו בדבר מלחמת-הגזעים שבין הגרמנים והסלאווים; וקויטסקי מעיר על כך: "הגזע החדש של “הסלאווים בני הדת הקאתולית”. וכך בא לעולם גזע קתולי חדש, צעיר בניהם של בעלי תורת-הגזע. וקויטסקי מעביר לפנינו בדרך הילוכו את כל האומות המסוכסכות במלחמה זו ומוכיח באירוניה חריפה, כמה מגוחך הדבר וחסר כל יסוד לראות בו בגזע את טעמה של מלחמה זו.

מובן מאליו, שקויטסקי שקוד להוכיח, כי המלחמה אינה אלא תוצאתו של מאבק כלכלי בכולו. בין שנסכים לדבריו אלה ובין שלא נסכים, מכל מקום סתירה אין בהם. המחבר נאמן כאן לעצמו, וכחסידה של ההשקפה ההיסטורית-החמרנית בעולם, הרי הוא עמל להסביר לפיה את מאורעות העולם.

אין אתה קובל על המחבר כשהוא שקוד להסביר את מבנהו של העם היהודי לא מתוך תכונות גזעיות מסוימות אלא מתוך מסבות המקום והשעה, היינו על ידי מצבו של העם היהודי בקרב העמים והמדינות השונים. אפילו את התכונות של העם היהודי הוא תולה בעיקר בסביבה; דעות ישנות הן הללו, הידועות לנו יפה יפה מתוך מחקרים מרכסיסטיים העוסקים בשאלת ישראל. יכול אדם להסכים להן או לראות בהן הפרזה חדצדדית, אבל אין מקום לקבול על כך על המחבר. הוא אחד מראשי המהדרים של המרכסיסמוס, הוא דן בעולם כולו ובהתרחשויותיו מתוך האספקלריה האדמדמת המרכסיסיטית האורתודוכסית, והזכות בידו לדרוש גם בשאלת ישראל באמת-המידה של המרכסיסמוס ובכליו.

אלא שמוצאים אנו סתירה בדבריו: מחבר זה המלעיג על כל תורת-הגזע במחציתה הראשונה של החוברת שלו, עומד ומשתמש במסקנותיה המפוקפקות של תורה זו גופה כדי לבטל את כל התנועה הלאומית היהודית. דומה הדבר: “אם לפגירה הרי היא בהמה”, ויפה היא תורת-הגזע זו לעקירתה של תנועה שאינה נראית עליו.

אם כן הרי יכול היה קויטסקי לבוא באותן ראיות וטענות גופן על “בני מדינתו” עצמם, כלומר על פולין. אם ניתן כבר הרשות לכך הרי היה בידו לבוא ולעוז להם לפולנים אותה עצה גופה שהוא מיעץ לישראל, זו שניתנה להתנסח בקיצור בזה הלשון: “יגיעה זו שאתם יגעים למה, שקידה זו, שאתם שקודים בכל כוחותיכם שקידה לבטלה היא, מוטב שתהיו יורדים ושוקעים ותבלע אתכם התהום”. שכן אם אין היהודים זכאים זכות קיום לאומי עצמאי, משום שנוח להם ויפה להם לחוקרים בעלי פניות להכריז, שאין הדם היהודי דם טהור מבחינה גזעית, שוב רשאים גם אנו לדרוש, שאותה בדיקת-דם תיעשה גם בעמים אחרים. אין אנו רוצים לשמש בחינת יוצאים מן הכלל אפילו בבדיקות-דם, אין אנו רוצים שאפילו אישים כקויטסקי יהיו נוהגים בנו פחות כבוד משהם נוהגים באומות אחרות, אין אנו דורשים אלא אבן אחת ואיפה אחת ולא אבן ואבן, איפה ואיפה.

ואילו קויטסקי לא נהג כן. הוא בחר רק בנו כנושא להרהוריו ולמחקריו, כאילו אנו בלבד משמשים לו אבן נגף. וכך עולה מושג חדש של “אתה בחרתנו”, ואנו מוחים כנגדו בכל כוחה של הרגשתנו הלאומית.

ועכשיו אומרים אנו לעמוד על דרך דרישתו בשאלתנו, לנתח את העצה היעוצה לנו מפיו.


 

ג. האינקביזיציה של האומה השלטת

האגדה העברית מספרת על אנשי סדום: “היתה להם מטה שהיו משכיבין בה אורחים. אדם ארוך – קצרוהו, קצר – מתחוהו”. קיצור רגלים כקיצור ימים דומה, ורק מועטים מן האורחים שנזדמנו לפניהם נכנסו בשלום ויצאו בשלום. “נזדמן לשם אליעזר. אמרו לו: עלה ושכב במטה. אמר להם, מיום שמתה אמי נדרתי נדר שלא אשכב במטה”. אותו אליעזר, כידוע, פקח שבפקחים היה, ואילו רובם של אורחים מצאו להם קבר אצל אנשי סדום, במקום לחם ומים ולינה. זו מידתה של סדום.

כמה גלגולים נתגלגלו עליה על מידת-סדום זו. קשה ממידת סדום היא מידה שנתקבלה על הכנסיה השלטת, שעמדה והתקינה “אני מאמין” בחינת אמת-מידה לנשמה. בימי הבינים שלטת היתה האינקביזיציה האיומה על כלי-הרצח האיומים המקודשים, וקרבנות אדם לאין מספר נפחו נשמתם לאחר שעברו עליהם יסורי גיהנום בעולם הזה. בזמן החדש ניטלה בדרך כלל מקצת מהשפעתה של הדת, מקצת מן החירות הוטלה באדם ואף נעשה סובלני יותר בעניני אמונות ודעות. והנה צמח ועלה “אני מאמין” אחר, שאין סכנתו פחותה מן ה“אני מאמין” של הכנסיה הקפואה, הנוקשה, החמורה. הדת השלטת נדחתה לקרן זוית ואת מקומה תפסה האומה השלטת, ואף היא בנתה את יסודותיה על מידות-סדום. לאומה השלטת “אני מאמין” משלה, קנה-מידה שלה, והיא נותנת אותם לכל אשר מסביבה, לכל החברה האנושית כולה, בדומה לדת השלטת של ימי הבינים. רוצה היא לבלוע הכל, להנמיך הכל, להשוות כל הרגשה, שיהיה הכל מכוּון בדיוקי דיוקים כנגד קנה-המידה שלה. עבר ארוך לך – קצרהו, חלום-עתידות גדול בלבך – קצצהו; אין אתה יכול לצרף לאני שלך עבר זר, אי אתה יכול להתלהב לעתיד זר – פסול אתה למחנה ומנודה ממנה. אין אתה רשאי להיות לא ארוך ולא קצר מקנה-המידה המקובל, השורר, המרומם כל נפש. באה לעולם האינקביזיציה של האומה השלטת.

מוצא אתה שבהרבה דברים קשה, רעה, מסוכנת פגיעתה של אינקביזיציה זו של האומה השלטת מפגיעתה של האינקביזיציה של הכנסיה השלטת. בכנסיה השלטת על עקרון-סדום שלה נלחמו כל שוחרי חופש. נדיבי אדם מלאים חימה היו ולא נתנו דמי לנפשם במלחמת-הקודש שלהם בכנסיה שנתחללה קדושתה. לא נמצא אדם בעל מחשבה טהורה שיבוא ויעוץ להם לבריות: ידנו קצרה, כך נגזר עלינו, נרכין את ראשנו, הוו מכוונים את נשמותיכם כנגד “אני מאמין” של האינקביזיטור. גדולה מכן: מעולי עם ונדיבי עם עוררו את העם לעמוד על נפשו, ותכופות הם עצמם היו למופת לעוז הנפש, להכרעה שבלב וקפצו אל מדורות האש. וגץ יצא מגופותיהם הנשרפים, ניצוץ אלהי, והצית את כל אשר מסביבם. כך באה לעולם תנועת-התיקונים, כך קמה תחיית האנושות.

אולם מיום ששיטת-סדום זו עבר מן הכנסיה השלטת וניתנה לאומה השלטת, נתעכרה רוחו של אדם. הטובים שבבני אדם נתקררה דעתם באמונה התמימה שחלפה-עברה הסכנה, שנעלמה מן העולם האינקביזיציה לעולמי עולמים. ואין בכך אלא משום שינוי השם בלבד, והמושג הישן קנה שם חדש, והצרה הישנה נתלבשה בלבוש חדש: במקום הכומר בצבצה ועלתה המשטרה, במקום האינקביזיטור הגדול בא המיניסטר, והאומה השלטת ירדה לנכסי הכנסיה.

ועד שבאים טובי עם, כדרך שהיו באים בימיה של האינקקיזיציה השלטת, ומעוררים את המדוכאים והנרדפים לצאת למלחמה ולהתמרד, ומלבים את רצונם ומחשלים את רוחם במצוקת נפשם וצרתה ומסייעים אותם, נמצאו מתעלמים משליחותם. לכל היותר הם ממלאים אל פיהם מים ושותקים, ולעתים קרובות מאוד הם פותחים את פיהם ושפתותיהם נוטפות דברי-עצה, שאלמלי לא ידענו יפה את מקורם היינו סבורים, שהמדכאים הטילו עליהם שליחות, שכן העצה היעוצה נאה כולה לכוונותיהם של השליטים.

הם באים לאומה דוויה וסחופה, העומדת אלפים שנים במלחמת מעטים כנגד רבים, משום שאינה רוצה, משום שאינה יכולה לצאת מן העולם, משום שהיא צופנת עדיין בחובה כוחות-יצירה למדי, משום שלא ניטל ממנו עדיין התיאבון הבריא לקיום של עצמאות, משום שלא עזבה את אלהיה, לא נתכחשה לדעותיה של עצמה על אדם ועולם, משום שיש לה עוד כוח לסבול, לשאת יסורים ולצפות לגאולה – והנה הם באים אליה ונותנים לה עצה מתוך דעת קרירה: לשוא תקותך, לחנם יסוריך ועמלך, אין לך זכות-הקיום, משום שהתולדה עמדה וניגסה ממך סימנים אחדים, שהם מגופה וממושגה של אומה, לפי אמת-המידה שלנו. צא מן העולם, הבלע בין האומות, ואנו מבטיחים לך עולם הבא מתוקן ונאה!

ואין הדבר חסר אלא תפילת-אשכבה לאומית, אמירת “אל מלא רחמים” על קברה: “אלהי האנושות, מלך כל העולמות, המצא מנוחה נכונה תחת כנפי שכינתך לאומה שיצאה מן העולם, תהא נשמתה צרורה בצרור נשמות העמים שיצאו מן העולם. אנו נזכיר בתודה את שמה וזכרה ביום פטירתה, נושיבה במקום-כבוד בדברי ימי עולם. הסתירה בסתר כנפיך לעולמים, אמן סלה”.

קולות מוזרים עולם כאן. בת-קול עגומה עולה ונשמעת מן הדברים האלה, – אבל יש בה משום תמצית-תמציתה של אותה הטפה, התובעת ומזרזת להתבוללות, והקוראים להתבוללות אינם אלא חברי חברת-קדישא, נושאי המטה וקברנים, ששעתם דחוקה והרי הם פורצים ונכנסים לבית הגוסס ומראים לו את דף-הטהרה ואת התכריכים הטהורים, הלבנים, החדשים… והרי הם שקודים לבור לו טעם יפה למיתה, הם מעלים לפניו קסמי גן-העדן, מבטיחים לו ש"י עולמות. כך היו נוהגים גם האינקביזיטורים הראשונים. אותה שעה שקרבנות אדם היו נצלים והולכים במדורות האש, היו הם מחזיקים את הצלב בידיהם, עיניהם נשואות כביכול כלפי מעלה ומבקשים רחמים על הנשמות החטאות…

וכשאני רואה לפני בני אדם מכובדים, בעלי נשמות גדולות, מליצי היושר והצדק, לוחמי החירות – והם באים עלינו בהטפה להתבוללות, דעתי מתבלבלת עלי. כלום אינם תופסים הללו שאין לך עבדות קשה, רבת יסורים ושפלה מזו שאומה אחת אנוסה להשתעבד לחברתה, לאומה השלטת? כלום אינם משיגים הללו, שכליה לאומית היא מיתה קיבוצית איומה, שמוטב לה לאומה לההרג בשדה הקטל מאשר להיות נדונה לגסיסה אטית של עבדות עולם וחרפת עולם?

אלמלי עמדה האנושות בהשגותיה הישנות, שהעלו חלודה, על האומה ועל חיי אומה, ולא היתה קונה דעת, שהמלחמה אין דין שתהא מכוּונת כנגד החלשים, כנגד התחדשותן ועצמאותן של אומות שואפות להתחדשות ולעצמאות, אלא כנגד החזקים והשליטים, האומרים לבלוע ולאכול את הכל – היתה תוקפת מרה שחורה למראיה של אנושות כזו. הם השטן, הם מלאך המות של החירות האנושית, של ההתקדמות האמתית, וכל מי שמסייע על ידם, ויהיו טעמיו ונימוקיו נדיבים ונעלים כאשר יהיו, הוא ממשרתיו של השטן, משלוחיו של מלאך המות.

ואמנם קמו בזמן האחרון שליחים חדשים לחירות האנושית, שעמדו והעמיקו יותר בתהליך ההיסטורי, שהביאו בשורה חדשה לחברה האנושית. והרי אנו מוצאים אותם, את השליחים החדשים, גם בקרב הסוציאלדימוקרטיה הצעירה והרעננה, שיש לה העוז לנער מעל עצמם את המסורות הישנות של תורה שלא נתפסה כהלכה, ואין אימתם של הסבאים עליהם.

קראתי את החוברת של קויטסקי, של הסבא לסוציאלדימוקרטיה. הוא קורא לה לאומה הישראלית המופלגת בשנים ליציאה מן העולם, לכליה, לחדלון. עמדתי וקינחתי את סעודתי בחוברת של קויטסקי – בחוברת של ד"ר קוויסל, של אחד הצעירים החשובים ביותר של הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית. קוויסל דן בחוברת שלו בבעיה זו גופה, בשאלת ישראל. עדיין זכור לי קוויסל זה מן הימים שבהם היה פועל פשוט בקניגסברג, ורק עם פגישותיו שנפגש בסטודנטים היהודים מרוסיה, חשקה נפשו בתורה, והגיע למה שהגיע.

שני מחקרים: האחד יסודו בספרים יבשים, השני עשיר בראיות של ממש מן החיים. מן האחד עולה קולו של קברן, ומן השני – קול רענן, מעורר, מעודד, משובב נפש. שני מחקרים – שני דורות, אחד שעבר זמנו, דור יורד, ואחד – דור נכנס לחיים, דור עולה.


 

משיח לישראל והגאולה השלימה

כבר הורגלנו לכך שיהיו נוהגים בנו בחיים שלא כדרך שנוהגים באחרים, שיהיו דורשים בנו ובענינינו בלי כבוד ובלי דרך-ארץ. אנו עצמנו, במנהגנו שנהגנו כלפי עצמנו, גרמנו לכך, שאף אחרים יהיו נוהגים זלזול בנו. במשך דורות הטיפו “גדולינו” ו“משכילינו” בפני באי עולם כולו, שאין אנו אלא מעין “טומטום” לאומי, אנדרוגינוס-עם, אומה ואינה אומה כאחת, צבור ואינו צבור כאחד, והעולם התחיל נוהג בנו כדרך שנוהגים בחזיון עתים טראגי ועתים קומי הסתום לעולם, רב חידות לעולם, שופע רזים, מעורר ספקות ותהיות. ודרכו של עולם שהוא מחבב את הפשוט, מוקיר את הברור, וחושש מפני הסוד, נרתע מפני המעולף רזין. די לו לעולם שהוא מפרך את מוחו על רזיו של העולם הבא, ולפיכך הוא רוצה, שהעולם הזה יהיה פרוש לפניו כשמלה.

ההתבוללות המעשית הביאה חורבן פנימי. תורת ההתבוללות הרעילה את היחסים שבינינו ובין שכנינו. בחיי יום יום בני אדם שכיחים אנו, דומים לכל אדם, מרובה בנו היצר הרע על היצר הטוב, כבכל אדם של כל אומה ולשון. מה הם רצים אחרי המתכת המבריקה, הקרה והמצלצלת, אף אנו רצים אחריה, מה הם נפשם חשקה במותרות, אף אנו כך: ממש כמותם, ואולי גם קצת יותר מהם, שכן לא כל הדרכים הפתוחות לפרנסתו של יצר הכבוד באדם פתוחות גם לאדם מישראל, ומשום שרק רשות מועטת ומצומצמת של החיים הצבוריים פתוחה למרץ היהודי. מכל מקום לא יאמר אדם, לפי הסימנים החיצוניים של חיינו, שתופסים אנו מדרגה גבוהה יותר, מעמד נעלה יותר בחברה האנושית.

והנה באים “המטיפים” שלנו ואומרים להכניס בלבנו ובלב העולם אשר מסביבנו, שעם של כהנים אנו, ובלשון הזמן החדש – כולו קודש, שאנו נושאיה של שליחות מיוחדת, להחזיר את העולם למוטב, ובהטפה זו עסוקים תכופות לא רק מטיפים שאומנותם בכך ודרכם בכך – אלא שולחנים, חרשתנים וסוחרים סתם מתגלגלים כהרף עין בשלוחיו של הקב"ה ועומדים וחוזרים במשך ששת ימי המעשה כל מה ששמעו מפי רבם-מטיפם בשבת, – סליחה, לא בשבת ממש, אלא בראשון בשבת. והקהל שאינו בן-ברית רואה בכך משום מהתלה, יודע הוא יפה את טיבם של שולחנים אלה, של חרשתנים וסוחרים אלה ואינו מאמין כל עיקר בשליחותם הדתית ומלעיג על האשראי התיאולוגי שלהם.

אולם, כאמור, אין לנו לקבול על כך, שכן מבחינה מסוימת אנו עצמנו חוללנו יחס זה של הבריות אלינו. אלא שלבנו צר על כך בראותנו, איך אנשים רציניים, אנשי-מדע, אישי-מדינה בעלי מעוף ופרסום עולמי, אף הם עומדים ודורשים בשאלת ישראל בשטחיות מוזרה, שבשום פנים לא היו דורשים בה בעמדם במסכת בעיה אחרת.

בחיבורו המוזכר לעיל “הגזע והיהדות”, עוסק קויטסקי לא רק במצבו של ישראל בהוה, אלא גם שקוד הוא להתוות את דרכה של ההתפתחות היהודית בעתיד הקרוב. לא בא הציור “התפתחות” אלא לשבר את האוזן, משום שדברי נבואה בפיו של קוטסקי, שסופו של ישראל להבלע על כרחו בין האומות, להטמע לאנסו בין העמים אשר מסביבם, כלומר: רואה הוא קויטסקי את חיי ישראל לא כתהליך של התפתחות אלא כתהליך של חיסול וגימור. אין עם ישראל חי עוד, אלא מוציא את ימיו האחרונים, והתלקחותה של ההכרה הלאומית שלו אינה אלא התאמצות אחרונה לפני גסיסה, כלבה זו של הר געש לפני כבותה.

ובאילה יתדות תומך קויטסקי את דברי נבואתו? על מה הוא מסתמך? מנין באה גאוה זו מדעית לבוא ולדבר בבטחון כזה, כאילו נתגלתה לו התולדה האנושית וגילתה לו את כל סודותיה והכניסה אותו אל גנזי גנזיה, שנכנסים אליהם רק יחידי סגולה? מהו סודה?

לא, לא גילתה לו התולדה את המסתורין שלה, והוכחות חדשות לא הביא בידיו. עמד והוציא מנרתיקו את הטענות הישנות, את ההשקפות שאבד עליהן כלח, את הדעות שעברה שעתן, ועליהן הוא בונה את תורתו. עדיין הוא מחזיק בכל כוחותיו בהנחה הישנה-נושנה, שעשויה אומה להתקיים בעולם בכוחו של לחץ חוץ, שלחץ זה מקשר ומלכד את השכבות העממיות השונות, שהיו מתפוררות והולכות בכולן אלמלי פתחו לפניהם פתח של תנועה חפשית. ולפיכך רואה הוא קויטסקי בכוח מקיים אחד של כנסת ישראל – בישיבה צפופה בגיטאות. והרי לא בא הגיטו לעולם אלא משום שהמחוקק רצה להבדיל בין בני ישראל לבין הסביבה השלטת. וכך עולה לו, שהשליט, המשעבד, אף הוא הביא שלא מדעת ומכוונה לידי שמירתו וקיומו של העם היהודי, ואין קיום זה אלא קיום להכעיס את העמים השליטים.

והרי קויטסקי מעלה היקש כזה: א) השליט הקים את הגיטו היהודי; ב) לא נתקיים ישראל אלא בזכותם של חיי הגיטו; ג) עם צאתו של הגיטו מן העולם על כרחו שיצא גם עם ישראל מן העולם.

ומכיון שהאנושות צועדת קדימה והשררה עוברת מן העריץ או מידי הכת לידיה של הדימוקרטיה, הרי שוב אין ספק בדבר, שעתידים הגיטאות לעבור מן העולם וממילא יעברו מן העולם אותן חבורות של עמים שלא נתקיימו אלא בזכותם של גיטאות.

שחרורם של בני ישראל מן הגיטו על כרחו שיביא לידי התפרדותם והתפוררותם, וככל שיעמיק שחרור זה כן תעמיק ההתפוררות, כך עומד וגוזר קויטסקי (“הגזע והיהדות”, עמ' 92).

עוד לפני עשרות שנים מעטות חיבר מלומד יהודי-רוסי, הוא אורשאנסקי שנקטף ללא עת, חיבור מעמיק על חוקי רוסיה ליהודים. המחבר עומד ודן בגיטו היהודי בחינת חזיון חברתי-היסטורי וחוקר בכלי זין מדעיים ובשיטה מדעית את הסבות שסייעו אותו גיטו לבוא לעולם. ואורשאנסקי בא לככ דעה שונה בכולה מזו של קויטסקי. לפי דעתו לא בא הגיטו מתחילתו אלא מטעמים פסיכולוגיים-חברתיים בלבד: מתוך נטית-פנים של חבורה אנושית אחדותית, הרוצה בחיים בתוך בניה חבריה, ללא אונס וכפייה מן החוץ. מתחילה סוגרת החבורה את עצמה מבפנים, ורק לימים בא השליט ונועל אותה מבחוץ. וכך חוזר והולך המעשה הישן בארץ גושן. מתחילה באים בני ישראל ומבקשים מכמה וכמה טעמים ליתן להם מקום לשבת בתחום מסוים, ולימים בא פרעה וגוזר עליהם, שישארו לגור בתחום המסוים בלבד.

משנתו של אורשאנסקי הפתיעה בשעתה רבים מאנשי המדע, אולם מאותם ימים והלאה פרש כל חוקר מן הדעה הישנה בדבר התהוותו של הגיטו.

מאותם ימים ואילך קמו הגיטאות היהודים הגדולים ביותר בתולדה דוקא באותן מדינות, שהיהודים לא היו נתונים ופרוצים ללחץ חוץ, בארצות שהיו רשאים להתהלך בהן בחירות גמורה, ולא היהודים בלבד הקימו גיטאות בתנאי חירות. בבחינה זו לא היו בני ישראל יוצאים מן הכלל. תולדות הזמן החדש נתפרסמו בגיטאות הגרמניים, האיטלקיים, בגיטאות סלאביים שונים.

לא כאן המקום לעמוד באריכות על הסבות, שכפו את המהגרים להתחבר חבורות חבורות לפי מוצאם העממי, אפילו במקום ובשעה שהחיים הכלכליים על טהרתם היו מעכבים בידיהם. לעניננו די לרמוז על כך, כמה גדולה סכנה של בנין שנבנה על יסודות רעועים.

והוא שעשה קויטסקי בחיבורו החדש בשאלת ישראל: הוא בנה את בנינו על ההנחה המוטעית, ולפיכך כל נבואותיו דברי הבאי הן, נתחלפו עליו הסבה והמסובב, עמד והניח את קיומו של ישראל על הלחץ מבחוץ ולא הרגיש בדבר, שלא בא לחץ זה אלא מכוחו של הקיום. משל למה הדבר דומה? – למי שמעמיד תופעה מן התופעות ראשה למטה וכרעיה למעלה, למי שרואה את התהליך ההיסטורי בתמונה הפוכה.

והנה טעות זו בלבד היא העוקרת את כל הבנין כולו, שכן טעות זו לא חלה בעליתו של הבנין ולא בארכיטקטורה החיצונית אלא פגעה ביסוד, בראש הפנה. כל הבנין כולו עומד על כרעי תרנגולת וכל בקורת מצויה מהפכת אותו על פניו כבנין של קלפים.

ואף זזה בנותן-טעם, היאך שקוד קויטסקי לנחם אותנו. סוף סוף הרי הוא מטיף לנו כלייה ולפיכך רואה הוא את עצמו חייב לאמר לנו דברים אחדים מרגיעים ומפייסים, והרי הוא אומרם בזה הלשון:

“יציאה זו מן העולם אינה בשום פנים תהליך טראגי, כגון כליונם של האינדיאנים או הטאסמאנים”.

“הנודד הנצחי (הוא אהסוור) יגיע ויבוא סוף סוף למנוחתו. הוא יחיה לעד בזכרונם של בני אדם כבעל-היסורים הגדול של האנושות, שנשא יותר מכולם את סבלה ונתן לה יותר משנתנו האחרים”.

ופירושם של דברים: אל תירא, יעקב, על קברך ינץ פרח, אהובים ואהובות יעברו על פני קברך ויתבשמו מריח הניחוח ויזכרו אותך באהבה ובתודה.

כמה יעודים נועדו לנו: זבל לשדותיהם של אחרים, שמן לסיכה לאופני אחרים, ריח ניחוח לאף זולתנו, סם של דגדוג לעצבי הבריות, אנדרטת זכרון לאנושיות כולה.

ולא היינו חסרים אלא זה, שיבוא קויטסקי, המרכסיסטן, ובתורת מכסיסט ואיש “העולם הזה” דוקא, ואף בפיו אין נחומים לנו אלא גן-עדן של מעלה.

נראה שהעולם עוד לועג לנו.


26–17 יוני 1915

המלצות קוראים
תגיות