“המשורר הבודד” – אפשר שכינוי זה יאה ללנגר יותר מכל כינוי אחר. יותר מכל נושא אחר, עוסקת שירתו בנושא הבדידות. בדידות שלמה, מקיפה, שאין מפלט ממנה. שכל נסיון לחרוג מתוכה ולפרוץ את חומותיה – רק מעמיק את משמעותה, ומכאיב בכשלון הכרוך בו. רוב שיריו של לנגר הם שירים על הבדידות הזאת. אפילו בשעה שהמשורר מגיע לכלל התפייסות עם העולם האנושי שמסביבו – מעידה נדירותה של שעה זו על שכיחותן של שעות־בדידות רבות.

זוהי מסקנתה של ה"פגישה“: דרכו של המשורר היא ביחידות. “לרחוק, לרחוק” איננו מצביע על מטרה חיצונית, אלא על מטרה פנימית: חיפוש האור בתוכו, הוא המצדיק את הליכת־היחיד שלו. ה”פגישה" היתה בבחינת נסיון להתנער מן הבדידות, אך היא האירה את חייו של המשורר באור חריף – שמביאו מחדש למסקנת הבדידות.

ב"פגישה" יש נסיון של צידוק־הדין והצדקת־עצמו: “אולי בלב חשכי גנוז אור”. אך בשירים אחרים מבוטאת הבדידות בכנוּת ובתמונות ליריות, מבלי לחפש אחר הצדקת־עצמו. כזו היא, למשל, התמונה בשיר “כגווע פנימה”:

גם כאן, כמו ב"פגישה", מופיע “רע”. אך זהו “רע” שלא יבגוד, שלא ינטוש את רעו: הוא חלק מנפשו של המשורר, שאינו מדבר עליו בגוף רבים, אלא בגוף ראשון, יחיד:

השיר מביא את תיאור גוויעת היום והשתלטות הלילה על החיים – בהקבלה להשתלטות היגון השחור על נפשו של המשורר, וגוויעת החיים בקרבו. ההליכה “אל חיק הליל” זהה כאן לחיק הדממה ולתהליך הגוויעה. גם הטבע: הסהר והזמיר, שליוו את ראשיתו של תהליך הגוויעה – נכנע:

וכמוהם גם:

“זעזועי האהבה” הולכים וגוועים, והאדם נותר בבדידותו, משום שלא העז לממש את אהבתו.

הכרת הבדידות תיתכן רק לאור השוואה עם חיים שאין בהם בדידות. לכן מופיע כמעט בכל שיריו של לנגר “יסוד משווה” כזה. לעתים הוא מופיע בדמות הרע – שבא והלך; והותיר אחריו את תחושת חסרונו. לעיתים, בדמות נסיונו של המשורר “להיות ככל האנשים”, אחד מרבים. ולעיתים – דווקא בהצגת השוני שבין המשורר לבין שאר האנשים. גם בשיר “בדד” מודגשת הבדידות לאחר “פגישה” מאכזבת עם הרע שבא – והלך. זהו שיר לירי, היוצא מתוך זמן ומקום – אל חוויית המשורר; וחוזר אל המקום ואל הזמן, ואל סיכומי חווייתו:

בדידותו של המשורר היא גם בשל אכזבת הפגישה, ותחושת־החסר שהותיר אחריו הרע שהלך. אבל לא פחות מכך, היא גם בשל השוני הקיים בינו לבין “אושר בני אדם”. כאן הבדידות היא כפולה, כי היא נמדדת לאור שני “יסודות משווים”: דמות הרע, והשוני שבינו לבין שאר האנשים.

בדידות כזאת, כפולה, גם מרע וגם מן האנשים. מעוצבת גם בשיר “בליל של סילווסטר”: “בליל זה סואנים בחוצות החיים כיין שמפני” – ו"אותך גנב המרחק ממני". המשורר – לבדו, בין “ארבעה קירות חדרי חברי/האומרים ללחצני”.

ובכל זאת:

כשכל בני האדם שותים זה עם זה “לחיים” – שותה המשורר עם עצמו, לחייו של רעו! בדידותו שלמה ועצובה, “לילית”. וגם הבוקר הנרמז, איננו מבטיח שינוי.

הבדידות כמצב שאין מפלט ממנו, כגזירת גורל, מעוצבת בשיר “חוט של חסד”. כבר נדרשנו לשיר זה, מנקודות מבט שונות. אך אי אפשר להתעלם מקינתו של המשורר על גורלו:

הבדידות קשה כאן, גם משום שהיא כרוכה באין־אמונה (“חוט של חסד” – "מתוך ריק חלל!). ואם אין אמונה, אובד גם הסיכוי למצוא בה – ובאלוהים – מזור ונחמה. זוהי בדידות מאדם ומאלוהים גם יחד, ועל כן היא קשה כל כך.

עיצוב שונה לגמרי – לאותה תחושה עצמה – מופיע בשיר “שלום תחת ברושי”. כאן, האמונה לא זו בלבד שקיימת, אלא היא אף מהווה את המסר לטיפוס ב"סולם המשאלות" של נפש המשורר. משאלות, מהן אנו לומדים על נפשו ועל בדידותה, אך גם על האמונה שמסייעת לו לעמוד בבדידות הזאת.

השיר מתאר את המשורר, באמצעות תיאור עולמו ורכושו. נקודת המוצא היא: הישיבה בשלום תחת הברוש וההסתפקות בה (“והוא נזר לראשי”). אך לא די באלה. המשורר מבקש גם הבטחת חיים של יומיום: “אשאלה אשאלה נצורה: / קורה, שולחן, מנורה / ומלוא כוסי תירושי”. ואז פונה המשורר אל מה שמעבר ליכולת האדם הפשוט:

ומכאן: רק צעד אחד אל “יום כולו ארוך, כולו טוב”, ואל “סוד תרשישים” שבינם מבקש הוא “לערוך צקון לחשי”. וככל שהוא פונה מעולם החומר אל עולם הרוח, מקבלת תפילתו משמעות רבה יותר. משאלתו האמיתית, זו שאין מאחריה סימני־שאלה, היא:

משאלה זו מעידה על בדידותו של המשורר, ועל חסרונה של נפש כזו בשבילו. הדבר המבוקש ביותר – הוא גם זה שחסר ביותר.

אך זהו השיר במישור הנגלה בלבד. במישור הנסתר, הנחשף רק ע"י גילוי הקונוטציות הבונות אותו, מה שמבקש לעצמו המשורר הוא הרבה יותר מן הנאמר בגלוי. הוא מבקש נזר לראשו, קירבה ל"עניין האלוהי", והתעלות לעולמות עליונים, שאינם נחלתם של בני־תמותה רגילים.

נהר האפרסמון, היום שכולו ארוך וכו' – הם שלבים בנסיונותיו של המשורר למצוא את פתרון חידת עצמו – בעצמו, ואז הוא מדמה עצמו לאחד מ"פמליה של מעלה". אך אין ספק, כי משאלתו האחרונה מחזירה אותו לעולם האנושי. רק המשאלה האחרונה יקרה למשורר באמת ודווקא עליה לא נאמר אם הושגה, אם לאו!

עצם הצורך “לשאול לעצמו” מעיד על הבדידות בה נתון המשורר: אין הוא נתון בתוך מעגל־יחסים אנושי, שבו שליט עקרון של נתינה ושאילה הדדית.

בכמה שירים מעצב המשורר את נסיונו לפרוץ את מעגל הבדידות, ולפסוע “לעבר האדם”. אך המאפיין כמעט את כולם הוא: כשלון הנסיון הזה.

ב"ליל ירח זיו" מתואר התהליך העובר על המשורר מתחילת האביב ועד בוא הסתיו. עם שכרון־האביב יוצא המשורר לדרך, כשהוא נושא עמו “עולם מלא בתרמילי”, ולבו פתוח לקראת “כל נייד, כל צועני – רעי ונאמני”. אך בבוא הקיץ באה האכזבה הראשונה: שירי הקיץ מושרים בפי האחרים – בעוד הוא חש עצמו שונה: “אי מעדני?” וכשמתקרב הקיץ אל סופו, נעלמים כל אלה שחברו לו בדרכו עד כה. אלול בא “אל גני” – בלשון יחיד. והדמות החוברת לו היא דמות “ליל שחור עפעפים”, שאיננה אנושית, והיא מרמזת אל “צל המוות”.

מ.ג. לנגר עומד ראשון מימין

ובבוא “ירַח האיתנים”, כאשר חוגגים הכל בשמחת “כלות וחתנים” – לא זוכה המשורר ליטול חלק בשמחה האנושית:

התוגה ממלאת כאן תפקיד דומה לזה שתמלא “היגון השחור” בשיר “בגווע פנימה”. ישיבתה ה"מאונשת" בסוכה – (כמוה כמילוי תפקיד ה"רע" ע"י “היגון השחור”) – רק מדגישה את בדידותו של המשורר שעולמו ריק מאנשים, חרף כל נסיונותיו.

כשלון כזה מופיע גם בשיר “שירת השושנה”. הוא חש הזדהות עם השושנה, ובשעה שהוא שר עליה – הוא שר גם על עצמו. שירת השושנה היא שירתו. אך כשהוא מנסה להשמע את ה"שירה לשושנה", לסובבים אותו – הוא מגלה כי זהו נסיון אכזב לשתף את הזולת בעולמו.

ובכל זאת – מעגל הבדידות נפרץ לעתים.

את הרצון להיות אחד מרבים, להיות “ככל האנשים” מנינו כאחד מן ה"יסודות המשווים", שבאמצעותם מודגשת בדידותו של המשורר. רצון זה מעוצב בשיר עצוב – “גאות לבש” – דווקא בגלל שמחתו וגאוותו של המשורר על תגליתו:

משמחתו ומגאוותו אנו למדים על ספקותיו ועל לבטיו. התגלית, כי אכן צלם אנוש לא סר ממנו – מביאה אותו לרצות לתת, להעניק משלו – לצאת מבדידותו “לעבר האדם”:

האיש שלא יוכל בחייו לתת לטף דבר, ואף לא יזכה לטף משלו – יוכל בכל זאת, בכח הזדהותו האנושית, להנחיל משהו לבאים אחריו. ואותו לבוש, אותו סמל למשהו שממנו ניתן לטוות עולם חדש – אפשר שהוא ברוח האגדה: המעשים הטובים בעולם הזה, מהם טווה לו אדם את בגדיו לעולם הבא. ואפשר שהוא הגאווה שנלבשה על גוו של האדם הבודד, והיא־היא הראויה להיטוות במלבושיהם של הטף: הגאווה על היותו אדם – על אף סטיותיו ואכזבותיו. בעצם בחירת שם השיר “גאוש לבש” (המרמזת לתהלים צ"ג 1), מובעת תחושת בטחון בקיומם של סדרי־טבע־ וחברה. תחושה שיכולה להיות בעלת משמעות רק לגבי מי שחייו בדרך כלל עומדים בסימן של כפירה – או ניגוד – לסדרים אלה.

את הביטוי השלם ביותר לתפיסה זו נמצא בשיר “לא אהי שכן רע. עולם נאדרי!” כאן ניתנת תחושת־השלמה עם העולם וסדריו. ואפילו הבעת רצון לצרף את “לקט נירו” ו"קול כנורו" לאלה של שאר בני־האדם, היוצרים יחד “עולם נאדרי”.

ההשלמה עם העולם וסדריו מתבטאת בדימוי עצמו לשכן בין שכנים, או למשתתף בין מסובים. הנכונות להיות אחד מרבים, מתבטאת בהכרזה:

אין הוא מוכן להתכחש לעצמו: להפוך את עורו או להשפיל את עצמו. הוא אינו כופר בשלילה שהיתה בעבר, ושבאה על ביטויה בהדגשות: “לא אהי”, “לא אלחם”, “לא אמסוך” וכו'. הוא מבקש לבנות לצידה את החיוב:

כל הצלילים – ענוגים ומינוריים. תכליתם: לתת לזולת. והשכר: התחושה של “הנה מה טוב (ומה נעים שבת אחים גם יחד") – להיות אחד מרבים. הקריאה הזו חותמת את תמונת המסיבה, בה משתתפים כל ה”שכנים" בעולם. ועז ביטויה, כי מי שפתח בתיאור זרותו בעולם – הצליח להגיע ליכולת לומר כי המסובים איתו, מסובים “שבת אחים גם יחד”.

מעגל הבדידות נפרץ בשני שירים בלבד. בשורתם של שירים אלה מאירה באור מיוחד את אישיותו של לנגר המשורר, שידע לעתים לפרוץ מעגלים וחומות, אשר משמעותם לגביו איננה מקרית או חולפת. לנגר הוא משורר הבדידות, לא פחות משהוא משורר בודד. היוצא־מן־הכלל של שני השירים האחרונים שהובאו כאן, אין בכוחו לשנות את הכלל. הבדידות לגביו היא גורל ואורח־חיים כאחד. בשעה שהאמין כי “אולי בלב חשכי גנוז אור” – ניסה להצדיק גורל זה. אבל מאוחר יותר עיצבוֹ בתמונות שונות, מהן שתיים הן בלתי־נשכחות: הישיבה על שפת התהום ומשיכת חוט־של־חסד מתוכו, והבדידות התהומית ב"סכות הריחני": כאשר “בסוכת בושם ענוגה / יושבת דומם התוגה / ואני ואני / ואני”.