עִתּוֹן 1977 לספרות ותרבות יחתור אל שלוש מגמות:

א. להגיש לקורא ממיטב היצירה הספרותית העברית והעולמית.

ב. ליצור מגע בין הספרות העברית לבין יצירות ספרות הנכתבות על ידי יהודים ועל נושאים יהודים בשפות שונות בארץ ובחו"ל. יצירות המהוות יחד עם הספרות העברית את הספרות היהודית.

ג. לעקוב אחר הספרות הערבית הנכתבת בארץ ובארצות ערב, לתרגם מהספרות הזאת תוך שימת דגש על רב גוניותה.

*

ברשימתו של י. ח. בילצקי על “פרקי יותם” לישעיהו אברך מופיע ציטוט של אלתרמן לאמור: “שתי פנים אלו, פני ארץ ישראל ופני השאלה הגרמנית הם שיקבעו קלסתר פניו של העם בדור הזה ואולי לא בדור הזה בלבד, כי יחסינו לארץ ישראל ויחסינו לעם הגרמני תקבענה לא ‘מיהו יהודי’ אלא מיהו ומהו העם היהודי.” (“עתון 1977”, עמ' 16). בנושא זה עוסקים בעקיפין גם סיפוריהם של איתמר יעוז־קסט ויוסי הדר. סיפורים אלה מצביעים גם על ישראל שלאחר העליות ההמוניות, זו ישראל אחרת ונבדלת מישראל של שנות ה־40 וה־30. לקטגוריה זאת מצטרף גם סיפורו של א. בני, סופר מן העליה הבולגרית.

מנקודת ראותו של חייל גרמני השב הביתה מהשבי, מביט היינריך בל על “התסביך הגרמני” בסיפורו “בתום המלחמה”, שקטע ניכר ממנו פותח את הגיליון הזה.

בסיפורה של אסתר ראב (שפורסם לראשונה לפני 43 שנים, ב"גליונות" שבעריכת י. למדן) חוזר אחד הנושאים הדומיננטיים בשיריה: האשה והקשר בינה לבין אדמתה.

“מלחמה ומצור בספרות הישראלית (1967–1976)” המשך מסתו של אהוד בן עזר “פורצים ונצורים” (“קשת”, קיץ 1968), הוא נסיון לגלות הדים מן המלחמות האחרונות בכמה ביטויים ספרותיים מן העת האחרונה. המשך מסתו של א. בן־עזר, בגליון הבא.

*

פרק מתוך “ערב” של עלי שכטמן, בתרגומו של משה יונגמן, שיריהם של אברהם סוצקבר, ה. לייוויק ואריה שמרי, רשימתו של י.ח. בילצקי – אינם אלא טעימה זעירה מן היצירה בלשון יידיש המוסיפה להתפתח בארץ. בגליונות הבאים ניתן ביטוי גם ליצירות סופרים יהודים הכותבים אנגלית, רוסית, צרפתית וכו'… כבר בגליון מס' 2 נדפיס פרק מתוך רומן של סול בלו ההולך ומתרגם.

*

בשנת 1943 נפטר בא"י המשורר מרדכי גיאורגו לנגר. הותיר אחריו שני ספרוני שירה צנומים. ספרו השני “מעט צרי” הופיע שנה לאחר מותו. למרות ייחודו וערך שירתו הלך והשתכח המשורר. היתפסות לאופנות חולפות מצד אחד ואווירת הזלזול בערכי העבר מאידך סייעו להשכחה זו.

אנו שמחים לפרסם חלקים מעבודת המחקר של מרים דרור, (אוניברסיטת ת"א) ובדרך זו להשיב את המשורר אל תודעתם של קוראי שירה.

מערכונו של נג’יב מחפוז, בתרגומו של שמעון בלס, מאפיין את סגנונו של יוצר חשוב זה בכתיבתו על חיי העם המצרי, בעיותיו ויחסו אלינו.

*

הדי הזמן הקולקטיבי, וחרדות־העבר, אם ניתן לומר כך, עולים משיריהם של אבא קובנר ויאירה גנוסר. עוזר רבין בדרכו, עורך מסע־תחקיר פנים־נפשי, ודן לוי, שבימים אלה התגייס לצה"ל צועד כאן את צעדיו הראשונים והבוטחים, לדעתנו, בשירה.

האמרות, שמעל עמודי העתון הן משל סטאניסלאב יז’י לץ – משורר וסאטיריקון פולני־יהודי, שנפטר ב־1968.