א.    🔗

תמונת הנוף הישראלי השתנתה לאחר מלחמת ששת הימים. הגבול בלב ירושלים נעלם; רצועת עזה, כביש רמאללה, בית־לחם, מנזר־השתקנים, רמת־הגולן – בידינו. ושוב אינם קיר להטחת ראש וכתובת לריצת אמוק התאבדותית.

האם פריצת הגבולות בישרה שינוי תוכני ומהותי בפרוזה, בדראמה ובשירה שהיו עתידות מעתה להיכתב בישראל? האם נפרצו סוף־סוף חומות השינאה, ותמה תחושת הסגירות והמצור, או שמא רק הוזזו החומות קדימה, כדי להתייצב כך תקופה של כמה עשורים נוספים, בלי שיחול כל שינוי מהותי?

מלחמת השיחרור ב־1948 עמדה בסימן המעבר מארץ־ישראל פתוחה לישראל סגורה ונצורה. היתה תחושה שהמצב הוא ארעי, הנה־הנה יבוא השלום ותחזור תחושת הפתיחות. מלחמת סיני 56' סימלה במידת־מה את הנסיון לפרוץ חומות של סיוט ושינאה, ואת האכזבה מן הכורח לשוב ו"להתקפל," כאילו נאמר לישראלים: מה שהיה ניראה ארעי לאחר מלחמת השיחרור, עתיד מעתה להיות נצחי. כל נסיון שלכם לפרוץ את חומות הסגירות נידון לכישלון. אולי לא פלא שכל היצירות העומדות בסימן הייאוש וההתפכחות, וראיית המצור הערבי כסיוט, נכתבו ברובן על ידי סופרים מבני־הארץ, ובעשור שבין מלחמת סיני למלחמת יוני 67', הוא העשור השני למדינת ישראל.

בחודשים הראשונים לאחר מלחמת יוני 67', שסימלה את היציאה ממצור למרחב, מישראל לארץ־ישראל, מגבולות סגורים לגבולות פתוחים יותר (מדיניות הגשרים הפתוחים לגבי האוכלוסיה הערבית) – שוב פקדה את ישראל אותה תחושה של ארעיות, שהנה־הנה השלום קרב, וכי אחר ניצחון כזה מוכרחים הערבים לכרות עמה ברית. אך ככל שהזמן חלף ועבר, התברר כי מבחינה עקרונית ואמוציונאלית, לא נשתנה דבר בעמדת הערבים כלפינו. וכי המצב הארעי החדש עשוי להפוך ל"נצחי", לפחות למשך עשרים השנים הבאות, אם לא לדורות.

וכך, לאחר אנחת הרווחה הראשונה, ועם החרפתה של מלחמת ההתשה בשנים 1969–1970, שוב נמצאנו סגורים, אם גם תוך שליטה על שטח גדול הרבה יותר. וחומות השינאה, שהן פסיכולוגיות לא פחות מפיזיות, התייצבו סביב גבולותינו החדשים; כביכול לא נשתנה דבר.

האמנם? – היו שאמרו כי עצם ההרחקה הפיזית של הגבול, שהיה קרוב ומאיים, יש עמה משום שינוי מהותי. וכך, הגם שעודנו מוקפים מדינות הרוחשות לנו רעה ועושות כל אשר לאל־ידן נגדנו, מגוחך לדבר על תחושת מחנק וקלאוסטרופוביה בגבולותינו החדשים, כי הכמות, כלומר המרחק והשטח, הופכת לאיכות חדשה, למרחב נפשי.

האם שינתה מלחמת יוני 67' את תחושת המצור והמלחמה, תחושה שעיצבה חלק מכריע מן הספרות שנכתבה לפני מלחמה זו, או האם נידון האדם הישראלי לחיות בתחושות אלה עוד שנים רבות?

*

האמת היא שמצב של חרדה קיומית, מוקפות באיבה וחוסר־ביטחון פיזי, הוא בעצם מצב שנוטים להגדירו בצורה כוללת בתור מצב “יהודי גלותי”, מצב של תלישות, מצב שאותו אנו מוצאים מתואר אצל ברנר, למשל.

ברנר עלה לארץ־ישראל בשנת 1909, ובמאורעות 1921 נרצח בידי ערבים. בסיפוריו הארץ־ישראליים ניתן לפגוש, בין השאר, בהרגשה של מוקפות, זרות לארץ וליושביה הערבים, חרדה קיומית. עם ברנר החל הריאליזם בספרות העברית בארץ־ישראל.

עד בואו של ברנר לארץ־ישראל היו הסופרים כאן כותבים יותר מתוך החלומות והרהורי הלב, ולא מתוך ראיית המציאות לאשורה. טענו נגד ברנר שהוא פסימיסט, נושא את המשך המחלה של תלישות יהודית, גלותית, ומתעקש לראות כאחת את האנטישמיות ברוסיה, ארץ הולדתו, ואת האנטישמיות הערבית, זו שנאת היהודים של שכנינו הערבים כאן. ישנה אותה תמונה ידועה בסיפורו “שכול וכישלון” (1920); גיבורו, יחזקאל חפץ, סבור שהוא נאשם על ידי נערה ערביה בעלילת דם, ברצח פולחני של אחיה. הדבר מתרחש אמנם רק במחשבותיו המטורפות, אבל הטירוף יסודו באותה הרגשה – שם ברוסיה משפט בייליס (על אודותיו כתב לימים ברנארד מלמוד את ספרו “המתקין”) – "וכאן בארץ־ישראל נמשכת אותה מוקפות, זרות וחוסר־ביטחון, הגלות נמשכת.

טענו נגד ברנר שהכתיבה שלו, תחושת העולם שלו, הן המשך המחלה הגלותית, ואילו התקווה הארץ־ישראלית, הציונית התמימה, היתה – שיקום כאן דור חדש, אקטיבי, “נורמאלי”, שיחוש אחדות נפשית עם הנוף, הסביבה, האיזור, ולא תופענה אצלו אותן תופעות טיפוסיות ו"גלותיות" של זרות, התנכרות ומוקפות.

והנה דווקא בספרות העברית הצעירה אנו מוצאים שוב תחושות מצור, זרות וסיוט, דברים שהם כאילו חזרה לפסימיות של ברנר, ולא לחלום הרומאנטי של משה סמילנסקי וסופרים אחרים בני תקופתו, מראשית המאה, שראו את הסביבה הארצישראלית בעיניים יותר אופטימיות, אף כי גם הם הבחינו היטב ביסודות הלאומיים הקשים של הסכסוך.

בהבדל שבין סמילנסקי וברנר אנחנו מוצאים את שני הקטבים ביחס לשאלה הערבית, אשר מאפיינים את כל הגישה שהחלה מתקופתם ושעתידה להימשך אחריהם, והיא – ההתגודדות בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות.

ההתחלה, כלומר, התקופה של סוף המאה הקודמת וראשית המאה הנוכחית, היתה רומאנטית. הספרות שנכתבה אז בארץ־ישראל, שהמבטא המובהק שלה הוא משה סמילנסקי, במחזור סיפוריו “בני ערב”, היתה ספרות שגישתה רומאנטית והומאנית לגבי השאלה הערבית.

אך יוצא דופן, וסופר גדול, לגמרי לא רומאנטי, היה כבר אז – ברנר. מותו במאורעות מאי 1921 היה כמין סימן סיום לתקופה, ותמרור אזהרה לתקופות הבאות.

הספרות הארצישראלית בשנות העשרים והשלושים, ממות ברנר ועד תקופת 1948, עומדת כולה בסימן הזה של ההתנודדות בין רומאנטיקה לבין מרירות המציאות.

בספרות של תקופת 1948, הערבי נעשה לבעייה מוסרית של האדם, של הלוחם הישראלי. ב"השבוי", “חירבת חיזעה”, ואחר כך ב"ימי צקלג", יש הרבה התבטאויות בקשר לכך. אותו דגם של סיפור אנו מוצאים באותה תקופה אצל בנימין תמוז ב"תחרות שחייה", “המטמון” לאהרון מגד, ומאוחר יותר ב"על חודו של כדור" ליצחק אורפז, ואפילו ב"תחת השמש" של שמיר. (ר' חלק ראשון של מסה זו, “פורצים ונצורים”. “קשת”, קיץ 1968).

מאפיינת דור סופרים זה, באותה תקופה, התייחסות מוסרית־אידאולוגית, שאין בה הרומאנטיקה של משה סמילנסקי ודומיו, אך גם לא הפסימיזם של ברנר. וקיימת אמונה, שאם אנו, הישראלים, היינו טובים ומוסריים יותר, יכולים להתנהג כך ולא אחרת, אחוות־העמים בינינו לבין הערבים היתה יוצאת לפועל, והסכסוך לא היה מגיע למה שהוא הגיע, ולא היתה נפערת תהום כה גדולה.

וקיימת המפולת, הטראומה, אחרי מלחמת השיחרור: אחוות העמים אינה עולה בקנה אחד עם הרעיון הלאומי, הציוני, שלנו. הערכים עליהם חונכנו לא עמדו במבחנה המר של המציאות. אבל עדיין אין פאטאליזם בדור הזה. ישנה נאיביות, אולי אפילו רחמים עצמיים – אבל אין פאטאליזם ואין פסימיזם.

אצל סמילנסקי, כלומר, בתקופה הרומאנטית, קיימת התייחסות לערבי כפרט. וזה אחד המבחנים החשובים – אם הערבי מתואר כפרט או ככלל. במקום שמתייחסים אליו כפרט, מצוייה גישה רומאנטית, הומאנית ומוסרית. וכאשר מתייחסים אליו ככלל, הדבר קשור לרוב בגישה של קרע, רתיעה, סיוט, אשמה, לעיתים שינאה ופחד; ולרוב על פי כך נקבע יחסו של הסופר גם לנוף הארץ; הרומאנטיקה פירושה קירבה לנוף והזדהות עימו, והסיוט מביא להרגשת זרות בנוף המולדת. אמנם, קיימת גם גישה רומאנטית לנוף, שכל־כולה התעלמות מקיומם של הערבים.

אצל ברנר אין התייחסות לערבי כפרט, חוץ מתיאור פגישה עם נער ערבי במשעולי הפרדסים, מעשה שאירע כניראה סמוך להירצחו, ואשר בעקבותיו כתב רשימה הומאנית, “מפנקס” (1921). בכל יתר הפעמים שמופיעים ערבים אצל ברנר, או שישנה התייחסות אליהם ולשפתם, הגישה היא כאל כלל בעל מהות של סיוט וזרות, המבטא את המשך האנטישמיות, האיבה ליהודים, וחולאי המזרח.

בספרות של תקופת 1948, ב"השבוי" למשל, מצוייה התייחסות לערבי כפרט. אמנם, הגיבור הוא המספר הישראלי, ולא השבוי הערבי, והנושא – לבטיו המוסריים של הישראלי. אבל, השבוי הערבי אינו מתואר כסיוט, כמהות זרה וחסרת שם, אלא כאדם חי.

בספרות הדור האחרון, בתקופה של שנות המצור עד 1967, הערבי הוא לרוב זה שעומד מעבר לגבול, והמסתנן, המאיים, והוא מבטא איזו אימה אכסיסטנציאלית שאופפת את הגיבור הישראלי, ואיננה מניחה לו לחיות את חייו כפי שהוא היה רוצה. דמות הערבי כבר אינה שאלה מוסרית, אלא היא ההשלכה של האימה שמצויה בנפשו של הגיבור הישראלי. זאת אומרת, אין התייחסות לערבי כפרט אלא ככלל – וכלל בעל מהות של סיוט, סמל למשהו אפל ורוחש רע; יוצאים מכלל זה כמה רומאנים עבריים, המתארים ערבים ישראליים ויחסיהם עם החברה היהודית.

הסיוט בא לידי ביטוי בסיפורים של יצחק אורפז, א.ב. יהושע, עמוס עוז, יצחק בן־נר, ואחרים. פוליק שומרון, גיבור הרומאן שלי “לא לגיבורים המלחמה” (1971), רואה עצמו כפאטאליסט אקטיבי; הוא מרגיש שהוא נתון כל הזמן במין אקטיביזם סהרורי, פרי המאבק בערבים, על כל השלכותיו הפנימיות (הרומאן מתרחש בתקופת “פרשת לבון”, 1960/61); האקטיביזם נעשה פאטאליסטי, אינו מוביל לשום פיתרון. בסוף הספר פוליק מאבד עצמו לדעת, זורק עצמו לגבול, כי הוא לא יכול להמשיך עוד.

*

אך ניראה לי שיש בכל זאת הפרש גדול מאוד בין אותה זרות, או תחושה של מוקפות ומצור, אצל ברנר – לבין מה שקורה לילידי הארץ, בדור שלנו. כי אצל ברנר היתה תחושה של בחירה, ואצלנו – גורל.

אצל ברנר, ורבים מבני־דורו, היתה אמונה בכוחה של האידאה הלאומית והחברתית לשנות את המציאות, היה פאתוס אמיתי. בספרות העברית הצעירה, האמונה הזאת קיימת מעט מאוד, והיא נראית לעיתים כמילים ללא כיסוי, ובלתי אפשרית להתגשם במציאות.

קיימת בספרות העברית בארץ־ישראל תופעה מעניינת מאוד – ככל שהסופרים מבוגרים יותר, שייכים לדור קודם, כך הם ניראים נאיביים יותר. אמנם, הדבר האחרון שאפשר לומר על ברנר זה שהוא היה נאיבי, אך ברנר היה, כאמור, יוצא־דופן בתקופתו, ואילו סופרי דור 1948, למשל, עדיין ניראים, לעומת ממשיכיהם, אופטימיים באמונתם שאפשר לשנות את פני המציאות. וככל שאתה קורא ספרות צעירה יותר, אתה יודע – גם כשמתוארת בה בכנות אותה מרירות קשה שבמציאות, שנובעת מכל מה שמצטבר כאן, בישראל – אין בה כבר, בספרות זו, אותו הפאתוס הברנרי, של אמונה בשינוי, באפשרות שהעתיד, אפילו הרחוק, יהיה שונה.

תחושות של מצור, המופיעות אצל סופרים צעירים, נובעות כמובן מהרגשת עולם אותנטית, ולא בהשפעת ברנר. ברנר בא מסביבה בה היהודי חש עצמו זר ותלוש, והרגשה זו נמשכה והלכה אצל ברנר אפילו כלפי עמו וכלפי ארץ־ישראל. ואילו אצלנו, הישראלים, יש מצור ואין זרות. ההרגשה היא של מוקפות, הימצאות בסיר־לחץ, ושל שייכות אינטימית חזקה מאוד, אפילו מורעלת, לסביבה הקרובה, הישראלית. מכאן חוסר היכולת שלנו, כישראלים, לראות את עצמנו מנקודת תצפית הנחשבת יהודית טיפוסית, זו של הזר, האאוסטסיידר. ומכאן גם הפאטאליזם הזה של הסתגרנות הישראלית. תחושת עולם הדומה אמנם לזו של ברנר מבחינת הפסימיות, אבל הפסימיות של ברנר פירושה היה לא רק לחוש היטב את מרירות המציאות, אלא גם לשאוף לשנותה, – ואילו אצלנו, שעה שאין נילווים על הפסימיות פאתוס אמיתי או אמונה בכוחה המשנה־מציאות של האידאה – הפסימיות עלולה להביא לפאטאליזם. וזוהי אחת הסכנות הגדולות, שעומדות בפני ישראל כיום, ובאות לידי ביטוי גם בספרותה.

הקיום הישראלי לא נעשה “נורמאלי”. החזון הציוני כאילו הבטיח שההיסטוריה הארצישראלית תהיה “נורמאלית”, ודווקא שלווה, שקטה. והנה, התגובה הרוחנית העמוקה של הספרות הנכתבת בישראל רחוקה מאוד מאיזה מושג שטחי של “נורמאליות” בנוסח פאטריוטי־חיובי. הנורמאלי הוא דווקא בכך שהסופרים הרציניים רואים את הכאב ואת הצער ואת הייאוש, ואינם שרים שיר הלל, וכל זה שונה כמובן מאוד מהאחדות הפשטנית של הישראלי עם נוף ארצו, ומן הדבקות חסרת הסייגים של האדם העברי החדש במולדתו – אשר ריחפה כחלום מתוק בדורות הקודמים.

דור של סופרים ישראלים, אשר פעולתם הספרותית החלה בעיקר בשנים 1956–1967 – היו מעוצבים על ידי אותו “סיר־לחץ” נפשי של הגבולות הקרובים והסגורים, ואחרי יוני 67', הסופרים האלה היו במבוכה מסויימת, משום שקשה היה לדעת בוודאות אם השתנה משהו מהותי ביחסנו לערבים וביחסם אלינו, בכל אותה הווייה של מצור ובידוד שישראל היתה מצוייה בה – או אולי רק הוזזו גבולות המצור קדימה, והישראלים נידונים להמשך המוקפות הזאת, בשינאה ובמלחמה.

*

ככל שהתמשכו השנים, לאחר מלחמת יוני 67', הלכה ונתבססה ההרגשה, שהאיום של הגבול הקרוב הוסר. הקלאוסטרופוביה אינה עזה כל כך. אמנם חומת האיבה עודנה קיימת, אבל היא נמצאת רחוק יותר.

היתה איזו הרגשה, שבתוך תחומי ארץ־ישראל השלמה יחול לאט־לאט אותו תהליך שהיה בתחומי ישראל הקטנה קודם לכן. החיים והיחסים בין יהודים לערבים יעברו תהליך של ביות, של הסתגלות הדדית, זה “השלום הקטן.”

מצד שני היתה הרגשה, שהשלום הממשי, הגדול, אינו קרוב משהיה אי־פעם. וכל אותן תביעות שנתבעות מן היחיד, בגלל המצב הממושך הזה של לא שלום וכמעט מלחמה, למרות שהוסר המצור הקרוב – משקלן עדיין גדול מאוד. וברגע שתגיע תקופה של מבחן קשה, או תפרוץ התלקחות באיזור, מיד כל הלחצים של העבר יחזרו וייעשו לסיר לחץ נפשי אחד גדול.

ההרגשה של הסיוט נשארה, למשל, בסיפוריו של עמוס עוז. בקובץ סיפוריו “עד מוות” (1971), בסיפור הנושא את השם הזה, אמנם אין התייחסות מפורשת לעניין הערבי, אך התבנית היא של מצור. הצלבנים, בדרכם לירושלים החלומית, מוקפים על ידי יהודים בעלי מהות מפחידה. הצלבנים הורגים ביהודים, ולבסוף כלים בעצמם. וכמעט אפשר לחשוב שהיהודים בסיפור הם הערבים, והצלבנים – הישראלים.

“גם איוושת השלכת התכוונה לרמוז בעליל על קיומו הוודאי של איזה מחנה נגדי רוחש סביב וסוגר טבעת. מצור הוטל על כוחות החסד.” (עמוס עוז: “עד מוות”. ספרית פועלים. 1971. עמ' 106).

הקובץ מחזיק גם את הסיפור “אהבה מאוחרת” (1970), אשר בקריאה חוזרת, לאחר מלחמת אוקטובר 73', הוא נשמע כדבר־נבואה. גיבורו הוא מרצה ישראלי קשיש, מאנשי העלייה השלישית, אשר פרישתו הקרובה מכניסה בו שגעון־רדיפה; הוא חש עצמו מיותר, אין רוצים לשמוע לדבריו, מבקשים להדיח אותו. הוא סובב מקיבוץ לקיבוץ ונושא הרצאה אחת, בוואריאציות רבות, על יהדות רוסיה. הוא, שבא מרוסיה בשנות העשרים, ומכיר מקרוב את השלטון הבולשביקי, ואת הנפש הרוסית, מוקף עתה על ידי צללי אימה מפני הרוסים, וחש להתריע מעל כל במה ציבורית, בעל־פה ובכתב, והוא נשמע נלעג ומעורר פחדים רדומים כאחד:

המרצה מקווה כי שתיים־שלוש שורות של אזהרה מנוסחת היטב, אותן ישגר לשר־הביטחון משה דיין, תעמדנה אותו על כך שההיסטוריה הישראלית החדשה אינה תלוייה רק ב"גיאו־סטראטגיה" (שם. עמ' 55) אלא היא כולה פרשה של קיום רופס מאוד על פני תהום אפלה של שנאת עולם ליהודים. ורק נשק קטלני ומפלצתי, אם יימצא בידי ישראל, ירתיע את אויביה. ומכאן מגיע המרצה לאפותיאוזה על שעטת גדודי טאנקים ישראליים על אדמת פולניה ובערבות רוסיה, במסע נקם של הכוח היהודי החדש בארצות הסלאבים; ואגרוף זעם עברי זה הוא צדה האחר, או אולי התשובה העוויתיות, לאותה אימה נוראה, האורבת מעבר לקו־האופק, על קו הדומייה, היכן שאפס כוחן של המילים לתאר ולהתריע. ועם זאת ניתן לומר כי שיכרון הפלדה העברית המזויינת עמעם לא במעט את נבואתו הקודרת של הסיפור, בשעת התפרסמו לראשונה, כי נראה היה אז כחלק מאותה התלהבות סוחפת כל, לאחר נצחון יוני 67'.

*

עולם דומה ניתן לראות במחזהו של א.ב. יהושע “לילה במאי”. (א.ב. יהושע: “מאי – ערב, לילה ושחר”. הוצאת “בימות”. 1969). מתוארת בו קבוצה של צעירים ישראלים, הנושאים עמם כל אותה תחושת עולם וריתמוס המיוחדים ל־א.ב. יהושע. ההתרחשות עומדת בצל ירושלים שהגבול בליבה, ובצל הסיוט הכבד של ימי ההמתנה, לפני מלחמת יוני 67'. וההרגשה היא כי כל התסכול וחוסר־היכולת לפתור את הסבך הנפשי הזה – ייפתרו על ידי הקאטאסטרופה, כאשר תפרוץ מלחמה. אבל ברור גם שלאחר המלחמה, מי שייוותר חי יחזור לאותו מצב חסר פיתרון, שנמצא בו קודם לכן.

בדברו על יצירתו אומר א.ב. יהושע, כי מרגיז ומאכזב אותו שכאשר אנו, הישראלים, נעזבים לנפשנו, אנחנו שוקעים בתקופות של ייאוש, כמו בפרשת לבון, הולכים ונאכלים מבפנים, ומתפוררים. אנחנו כאילו זקוקים לחיים מסוכנים, על סף המלחמה, הקאטאסטרופה, כי רק אז מתגלים בעם הכוחות החיוניים ביותר, ואנו נגאלים לשעה קצרה משיממוננו. אז, כאשר העולם כולו נגדנו, חוזרת אלינו הערכתנו העצמית. אבל, הוא אומר, הלא חיים מסוכנים אלה, על קו הקץ, בקונפליקט עם עמים רבים, הם דווקא ההיפך ממטרותיה המקוריות של הציונות.¹

סיפוריו של א.ב. יהושע תחילתם בציפייה לקראת קאטאסטרופה – הורדת רכבת מהפסים ב"מסע הערב של יתיר, “החשש למות הילד ב”שלושה ימים וילד", שריפת היער ב"מול היערות", ומלחמת ששת הימים במחזה “לילה במאי”; הכל עולה במתח מצטבר, מאוד ישראלי, מאוד עצבני, ורק כאשר באה ההתפוגגות, באמצעות הקאטאסטרופה, השריפה, הורדת הרכבת מהפסים, הכשת הנחש, המלחמה – מתפטרים הגיבורים לשעה קלה מהמצוקות הנפשיות שלהם. לפעמים הם זוכים בשעה של חסד, של אהבה, של פורקן אירוטי. ואז כאילו באים הדברים על פתרונם, לשעה קלה, ואחר כך יחזור הכל כשהיה.

מלחמת ההתשה, שהתנהלה בשנים 1969–70, היא הרקע לאחד מסיפוריו הטובים ביותר של א.ב. יהושע – “בתחילת קיץ 1970”. (א.ב. יהושע: “בתחילת קיץ 1970”. “הארץ”. 15.4.1971 וכן הופיע בספר בהוצאת שוקן בשנת 1972.) הסיפור נסב על עקידה מוטעית, זרות וחוסר יכולת להתמודד עם משמעות מותם של אנשים צעירים במלחמות ישראל. במרכז הסיפור עומדים אב, מורה לתנ"ך, (אף הוא, כגיבור “אהבה מאוחרת”, על סף הפרישה לפנסיה), ובנו – פרופיסור צעיר שחזר זה לא מכבר מחוץ־לארץ עם אשתו הלא־ישראלית וילדם הקטן. הבן נקרא לשירות מילואים. האב מקבל ידיעה על מותו, והסיפור מתאר את קורות אותו יום שישי, מרגע שקיבל האב את הידיעה על מות הבן, ועד שמתבררת הטעות, והאב גם מגיע לעת לילה אל הקו הקדמי בבקעת הירדן, לפגוש את בנו ולראותו חי. מהרהורי האב אנו למדים שהאסון, מות הבן, מעניק טעם מחודש לחייו, פודה אותו מתחושת היותו מיותר בעולם. לאחר חלוף שעת המשבר (אשר שיאו בטקס זיהוי הגופה הזרה, הלא־נכונה, של חייל אחר), מוצא עצמו האב אפילו בקרבה אירוטית מסויימת לאשת בנו, הזרה, הנחשקת. האב אינו מסוגל להתמודד עם מות הבן, אך כבר בונה סביב מוות זה תלי־תלים של פראזיולוגיה לאומית, ורואה עצמו יורש את נכסי הבן, הרוחניים והגשמיים. האב זר לכל הסובב אותו, גם לבנו. ורק בתור אב שכול הוא שב ונעשה חלק אורגאני של החברה והסביבה. המוות חסר־הטעם, חסר־המשמעות, של הבן – נעשה מעין שקר מוסכם, שקר חברתי ולאומי, ומחזיר לאב את טעם החיים:

הסיפור עוסק בצד הלאומי, החברתי והנפשי של סיטואציה ישראלית זו, ההולכת ונעשיית אירונית. האוייב כמעט ואינו קיים במוחש. העוזרת הערביה הזקנה, בבית הבן בירושלים, לה מבשר האב על מות בנו, רק ממחישה לאב את הזרות והאלם אשר סביבו, ואינה שונה אולי מכלתו הדוברת רק אנגלית, או מבנו השתקן, ומן הגבול הקרוב והמאיים, בהישמע קול יריות, בחשכת הלילה, בערבות יריחו. וכמו בשאר סיפוריו של א.ב. יהושע שב הסיפור באחריתו אל ראשיתו; לאחר חלוף השפעת הקאטאסטרופה ושעת המשבר – תמה גם ההתעוררות הקצרה של הכוחות החיוניים, ונותרת הרגשה שדבר לא השתנה.

(המשך בגיליון הבא)