בהגיענו נושמים ונושפים לקומה העליונה של בית־הדירות, פתח גלין את תיבת־החשמל שליד הדלת ומצא שם פתק המקופל בקפידה ומחובר בנעץ אל פנים התיבה. ראיתי כיצד עולה הדם ומאדים את לחייו, בעוד זקנקנו המחודד מרטיט:
"גלין,
המשטרה חיפשה אותך,
ראה הוזהרת!
א – ן".
הוא פתח בהתרגשות את דלת דירתו, ואנו יצאנו למרפסת־גג חשוכה, אשר חוטי־כביסה חצו אותה שתי־וערב. כלי־הלובן התלויים על החבלים התנפנפו למגע הרוח ושיוו למרפסת מראה של אוניית־מיפרשים הנכונה להפליג לעבר איזו עיר־של־מעלה, עשויה צריפים־צריפים משוחי סיד וזפת.
גלין ביקש לפתוח דלת נוספת, שהתייצבה למולנו על הגג, ואולם הדלת נכנעה רק בקושי רב; הוא הדף אותה פנימה כהטיית הכתף. שניים־שלושה כיסאות חסמו את הכניסה.
“מי שם?!” צעק גלין בהעלותו אור בתוך חדר־הצריף כשהוא נענה ברחש הדומייה בלבד. אלא שעד מהרה הורגש ריחוש מצד איזו ספה, אשר ערימות ספרים וכתבי־עת שימשו לה רגליים ותמוכות, מתחת לקרשים שהיו מכוסים מיזרון ושמיכה. והנה, המיזרון התחיל להתנדנד גלים־גלים, כמו בהתקף־צחוק. הנידנוּדים הלכו וחזקו, והם לוּווּ גם קטעי קולות משתנקים.
“למה עשית לי את זה”? התפרץ גלין בחמת־זעם, כשהוא מושך ושומט את ערימת־הניירות מתחת לספה, בלי איש צעיר, קטן־קומה כמו איזה מיקי־מאוז מגודל־שפם, הזדחל מתחת להריסות הספה, והוא עדיין מיטלטל מחמת הצחוק, שביקש מוצא מבעד לכל נקבוביות הגוף.
“ואתה עוד שואל?” השמיע תוך עיטושים, בעודו מנער את אבק הריצפה מעל בגדיו, “הרי קבענו לפני כשעה, ואתה יודע היטב שגם זאב צריך להגיע; עוד טוב שהוא אינו מדייק, משום מה… אבל הרי מצווה היא למתוח אותך…” וכאן נתן בי מבט מתחת לגבותיו הסומרות כשתי מברשות־שיניים, “זאת אומרת… כידוע לך ודאי… אגב, שמי אלחנן… כלומר עורך־דין אלחנן… אבל רציתי להגיד לך… כן… כידוע לנו… הרי כל האנשים האלה… זאת אומרת אנשי אצ”ל ולח"י לשעבר… הם מתקשים עדיין להשתחרר מתסביך־המחתרת שלהם, ובכל מקום הם חושבים שצריך לחפש ולחפש…" לפתע השתתק, דומה איזה זיק־של־חומרה בהבעת פניו של גלין שׂם מחנק לגרונו. במקום זאת התכופף והחל לבנות מחדש את ערימות כתבי־העת, בהניחו עליהן את המיזרון שנפל.
נשאתי עיניי מסביב בחדר. נדמה, לא רק רגלי הספה, אלא גם קירות הצריף היו בנויים כרכי־ספרים וגווילי־נייר. על־כל־פנים, גג־האסבסט שירד בשיפוע לעבר החלון, כאילו תלוי היה בנס על־גבי ארון ספרים עשוי מוטות, בעוד התקרה הנמוכה רוּפדה נייר־פרגאמנט, מן הסתם כנגד הדלף. רק מעל לשולחן־כתיבה מסיבי, אשר פלא הוא כיצד העלוהו לקומת־גג זו של הבניין, ניתלו, בשורה מסודרת, תמונותיהם של מנהיגי מהפיכות – מקרומוול עד רובספייר ועד לנין – לרבות תמונות אחדות שלא הצלחתי לזהותן.
אך, ככלות הכל, נמשכתי אל ארון־הספרים, תמיה על ריבוי ספרי־השירה בלשונות שונות. ועם זאת הפליאני, לא פחות מכך, האוסף הרב של ספרים שעניינם פרשיות מתקופת השואה.
גלין הבחין אל־נכון בהבעת הפליאה שעל פניי, כי שמעתי אותו אומר:
“בדיוק כך, בעניין זה אני צריך אותך.”
שלחתי יד אל ספר כתוב צרפתית, אשר נפתח בדף שתיאר, על דרך מישחק האותיות, מראה של מיזרקה וצורת יונה המעופפת מעליה.
“זה? זהו שירו המפורסם של גיום אפולינר. אך תעזוב את זה כעת, שהרי תסכים איתי כי יש כיום בעיות ופרשיות חשובות יותר לאין־ערוך.” והוא תקע לידי איזו חוברת כתובה עברית, שנשאה את הכותרת “פסק־דין”.
“טוב, שב כעת ותנוח קצת.” החליף פתאום את נעימת דיבורו, כשהוא נוטל מידי את החוברת האפרורית, עוד בטרם אספיק לדפדף בה, והוא משקיעני בתוך כורסא רחבה, אשר צמר־הגפן הממלא את מושבה היה מבצבץ אל החוץ כמו קרעי־בשר של איזו חיה מוכית.
גלין עמד מול החלון ובחן את הרחוב החשוך, כשהוא מביט מדי פעם בשעונו.
ואילו אני, נחלץ בינתיים מחיבוקי הכורסא הטובענית, שבתי והתייצבתי מול ארון־הספרים, שולף ספר־שירים אחר ספר־שירים – בגרמנית, באנגלית, בצרפתית, בספרדית ובעברית, מזין עיניי בעטיפות הססגוניות. באחדים מן הספרים, לצד השירים המודפסים, מצאתי גם תרגומי טקסטים בכתב־יד גדול, דמוי רכבת־אכספרס הדוהרת קדימה, לרבות הערות בשוליים.
“זה אתה שעוסק בתרגום השירים?” פניתי אל גלין, שעוד ניצב בחלון ופניו אל הרחוב, אך מענה לא בא.
על כן כיוונתי כעת את שאלתי לאלחנן, שהיה טרוד בניקוי איזה מסרק, באמצעות פיסת־נייר, שאותה היה משחיל בין שיני מסרק־הכיס, כשהוא מפריח אל האוויר את חוטי־השיער של שפמו, וגם מעביר את המסרק לאורך שפתיו, יחד עם פיסת־הנייר, בהשמיעו מיני צלילים. _1 להתחשב בכך, שבאופן זה הוא הורס את מישכבו־שלו.
“עם גלין אתה יכול לדבר, בחודשים האחרונים, רק על נושא אחד ויחיד, הוא הספר שלו!… גלין, מותר לגלות לו?” והוסיף בלי להמתין לתשובה: “זהו הספר הסנסציוני…” היצליל רגע את גרונו והמשיך: “אם כן, זהו הספר על־אודות אשמתה של הנהגת היישוב בארץ־ישראל בהשמדת יהדות אירופה – על דרך השתיקה וההשתקה!”
גלין הירפה מן החלון. הוא נראה משועשע למדי עקב הערתו של המשפטן הצעיר על־אודות ספרו, אשר שמו נראה בעיניי תמוה ביותר, ולמעשה לא הבינותי מה קשר עשוי להימצא על־ידי אדם בר־דעת בין אשמתה של הנהגת היישוב לבין השמדת יהדות אירופה? למראה ההשתוממות, שהשתקפה אל־נכון על פניי, שוב נטל גלין לידו את החוברת “פסק־דין” ותחב אותה לידי. שמתי אל לב כי על שולחנו מצויים שניים־שלושה עותקים נוספים מן החוברת.
“קרא פה. בעצם, קרא תחילה את המבוא!” נסמך אלי גלין, ובזקנקנו הזקור דקר ודיגדג את אוזני הימנית.
“פה, תתחיל פה!” נעץ אצבע שמנה לתוך דף מן הדפים, “כי אני רואה שסוגיות אלו רחוקות ממך כרחוק מזרח ממערב.”
“לאו־דווקא,” מילמלתי בקול מצטרד קימעה, “אך למען האמת, יש לי יותר עניין בספרים הללו,” הצבעתי על כרכי־השירה שעל המדפים.
“טוב, נגיע גם לזאת,” הקיש גלין בטבעת שעל אצבעו על־גבי מכתבתו, “אך אתה אומר שיש לך איזה עניין, בכל זאת, בנושא הזה?” המשיך בשלו.
“כן… אבל רק בגלל… איך להגיד… רק בגלל איזה דבר… לא הכי־נעים… שקרה לי כשהייתי ילד… זאת אומרת בזמן המלחמה… או מה שקוראים שואה…”
גלין נדרך.
“מה? איפה היית בזמן השואה? בכלל שכחתי לשאול אותך.” הוא כמעט נצמד אליי, עד שהפיל אותי חזרה אל תוך הכורסא הטובענית בלחץ כריסו הקטנה, כשהוא מצפה לשמוע מפי איזה וידוי אישי – אלא שברגע זה נשמע קול של הליכה מתחתית חדר־המדרגות. גלין האזין בדאגנות, אך הרעש פסק עד־מהרה. בינתיים הרגשתי כיצד משתלטת עלי העייפות, בעוד פיהוק קולני מתמלט מפי.
גלין שוב נתן דעתו עליי.
“באמת הבטחתי לך תנאים אלמנטאריים של שינה, אלא שהג’נטלמן הזה יצטרך לפנות לך מקום,” הצביע על עורך־הדין; ופתאום, כמי שמחשבה רודפת מחשבה במוחו, חזר לפרשת עברי־שלי:
“מה אמרת? איפה הייתי בזמן השואה?”
"הייתי… בכל מיני… "
“מה? איפה?”
“בכל מיני מחנות־ריכוז… בעצם… במחנה־ריכוז אחד…”
“בגרמניה?”
"במחנה ברגן־בלזן. "
עת שמע גלין את שם המחנה יוצא מפי, נשען בכל כובד גופו אל המכתבה, כאילו אומר הוא להופכה עליי, ופניו לבשו אדמומית.
“אתה מדבר ברצינות?!” קרב אליי שנית, “ואיך היגעת לשם?”
“מה, איך?… לקחו אותנו… את אבי, את אמי, את אחותי ואותי… קודם־כל לאוסטריה, ואחר־כך… ברכבת… למחנה ברגן־בלזן.”
כאחוז־דיבוק נטל גלין את החוברת האפורה לידו והחל לנפנף בה מול עיניי:
"ואתה עוד מעיז להגיד שאינך יודע מה עניינו של הקובץ הזה… זה, משפטו של עוכר־ישראל זה… שמכר את נפשו לשטן… "
רק עתה קראתי בעיון את הרשום על־גבי הכריכה, לאמור: “פסק־דין של בית־המשפט המחוזי בירושלים בתיק פלילי124/53 – היועץ המשפטי נגד מלכיאל גרינוולד” ובסוגריים: “משפט קסטנר”.
“אינני יודע מה אתה רוצה ממני, בחיי… זאת אומרת, נכון שאני זוכר שכתבו בעיתונים על המשפט הזה, וגם אבא דיבר בזמנו על כך: אבל, זה לא כל־כך עיניין אותי בשעתו…” אמרתי, בהיותי מבולבל לגמרי למראה הריגשה העזה שתקפה על גלין, כשאני מתאמץ להיזכר בפרטי פרשת המשפט.
“ברכבת… נסעת עם הוריך ועם כל בני־משפחתך ברכבת לברגן־בלזן?… ואתה עוד טוען שאינך יודע דבר?… אבסורד!… מה?… עוד מעט תגיד שלא שמעת מעולם על התופעה של יודנראט, שאביך אולי היה אפילו חבר בו?” הוא צווח כאילו נטרפה עליו דעתו כליל, כשהוא אוחז בי בשתי ידיו הגמלוניות ומטלטל אותי על ימין ועל שמאל, כמו בהלם־חשמלי. כשנרגע במקצת, חזר אליו קולו הרגיל ושאל כאילו מתכוון הוא לתקוע בי סכין:
“ובשווייץ… כשהיגעתם לשווייץ… שם אביך ודאי הופיע בתור ציוני טוב… בתור ציוני דגול, מה?”
“שווייץ?” עניתי חרש, כשלרגע מתגנב אל ליבי החשש, כי בהתרגשותו של גלין יש משום מישחק או העמדת־פנים,“הרי אנחנו מעולם לא היגענו לשווייץ, ואמרתי לך שהיינו במחנה־ההשמדה ברגן־בלזן, וברכבות, עד שבאו החיילים האמריקאיים…”
אך גלין כלל לא הקשיב לי. הוא ישב בקצה מכתבתו, מתנדנד קדימה ואחורה, עד שהיטה אוזניים לפתע לרעש שנשמע מחדש מצד חדר־המדרגות.
“בטינה?” שאל בשינוי הנעימה, “מה רוצה כאן בטינה בשעה כזאת?”
רחש הבגדים והטיפוס כלפי מעלה פסק והתחדש, פסק והתחדש מצד גרם־המדרגות. עבר זמן ממושך למדי עד שהופיע ראשה של אשה צעירה קצוצת־שיער ונוטפת מים בכניסה לצריף. פניה של הצעירה הזכירו איזו בובת־צעצועים שילדים התעללו בה. היא נשענה אל מזוזת־הדלת, בעודה מתנשמת בכבידות. ניכר היה בה, שבקושי היא מתאפקת מלפרוץ בבכי.
“בטינה, קרה משהו רע?!” פרצה שאלת־חרדה מפיו של גלין.
“שום דבר,” נשמע קול־בוכים של האשה הצעירה, והיא תרה אחר מקום לשבת, בעוד מהדהדים צלילי המים, המטפטפים משערותיה וממעיל־העור שעל גופה.
הגשם תפף בהמולה על גג־האסבסט של הצריף; אהיל־התאורה שהשתלשל מעל המכתבה הענקית, בהפיצו אור ירקרק של איזה בקבוק־משקה, הסתובב לכאן ולכאן מחמת רוח־הפרצים שחדרה פנימה.
אף כי הופעתה של אשה צעירה זו, אשר מכל גופה קרן איזה חיוורון לח, משכה את תשומת־ליבי, טרם שככו בי גלי ההשתוממות והכעס, שדבריו הבלתי־צפויים והבוטים של גלין עוררו בי. חשתי כאילו אדם זר מנסה לרמוס ברגלי־גאווה את זכר אבי, מתוך סיבות השמורות עימו בלבד, ובלי כל זיקה לעובדות עצמן. ואף־על־פי־כן הוספתי לדפדף בחוברת המיסמכים, שגלין תקע לידי, כשמתעוררת בי סקרנות מסויימת לתהות על הפרשה כולה.
בטינה, לאחר שרוחה שבה אליה מעט, הושיטה את זרועה לעבר גלין, בהחזיקה איזה צמיד על כף־ידה השטוחה, ואמרה בתקיפות ובהטמעת כל הברה:
“לא תהיה לי שום ברירה אלא למכור את זה. ותזכור, מאיר, שאתה מביא אותי לידי כך, כי אני לא יכולה לעמוד עוד בלחץ הזה; אתה שומע אותי, מאיר, אני לא יכולה… אני לא יכולה… כי אני מוכרחה לשלם גם בשביל בעלת־הבית וגם בשביל הרופא, שגם אצלו נשארתי חייבת… ודי! ודי!” התפרצה בצעקות־ייפחה.
“לא, בטין, לא, אני מבקש אותך בכל לשון של בקשה; אם אַת לא רוצה לפגוע בי עמוק־עמוק… את לא תמכרי את הצמיד הזה!..” הוא נשען עליה מצד מסעד הכורסא והשתדל להשקיטה כשם שמשקיטים ילדה קטנה, תוך נענועים. אלא שהכורסא הכבדה הפיקה חריקות צורמניות, מבלי לזוז. היה דבר־מה מן המגוחך במאמציו המבוהלים של איש מסורבל־גוף זה לגלות רוך ילדותי כלפי האשה הצעירה.
“טיני, טיני, בטיני,” חינחן גלין את קולו, “את תראי שאני אשיג את הכסף הדרוש. וחוץ מזה, את יודעת שזאבי הביא את הנייר, וזה חשוב, זה נורא חשוב בשביל העניין שלנו, והרי את יודעת”…
עורך־הדין המשופם, שלא ניחא היה לו, כנראה, במעמד כמו־משפחתי רגשני זה, קם מעל הספה, ובנצלו את המבוכה שעמדה בחלל־החדר, כשהוא מושך בשפמו לכאן ולכאן, קד כעין קידה כושלת־גרוטסקית לעבר גלין, ומיהר לצאת את הצריף.
גלין השגיח בו אך בקושי.
“את תראי,” המשיך, וקולו מביע משום פינוק עצמי ושידול כמעט־נואש, “אבל תסתכלי טיני, הנה כל שירטוטי המפה בשביל הספר, כפי שזאביק השיג לי אותם,” הוא שלף גליל־נייר ממעמקי המגירה.
ואולם מראה הדף המשורטט, שנראה כעין העתק־שמש, אך העלה את זעמה של בטינה עד להשחית.
“לא איכפת לי מכל הספר שלך, לא איכפת לי כמו כלום”, בכתה היסטרית, “אם אתה לא מסוגל לדאוג לכסף בשביל הרופא, בשבילי… שבעצם זה צריך להיות גם העניין שלך… אז לא איכפת לי באמת… אז שתסתפק בכל הקטינות המוּשתנוֹת שרצות אחריך…”
היא ניתרה בגרון שנוק מתוך הכורסא וקרבה, במבט מאיים, אל שולחן־הכתיבה שעליו נח גליון־הנייר המשורטט.
“אתה רוצה לראות… אתה רוצה לראות מה שאני אעשה בו?!” הצטעקה־הצטווחה.
“רק שתנסי,” העמיק־הלחיש קולו של גלין.
ואומנם, באותו הרגע שלחה בטינה את ידיה אל גליל־הנייר וקרעה אותו קרעים־קרעים, כשהיא נתקלת בציפורן של עט, הניצב בתוך כסת־דיו יבשה על־גב המכתבה, שורטת את פרק־ידה.
כשהבחין גלין בטיפות־הדם הנמרחות על קרעי־הנייר – תפס את ראשו בין ידיו וישב נאנח על הכיסא, בעוד הוא מבכה ספק את הדף המושמד וספק את בטינה.
האשה הצעירה החלה לחפש אחר תחבושת.
נזכרתי בחבילת “עזרה ראשונה” המצויה איתי, ורצתי לפתוח את מזוודתי, שולף משם צנצנת עם גזה, כשאני מטיל עירבוביה גמורה במיזוודה הדחוסה מדי.
בטינה גמרה לחבוש את ידה, תיקנה את שערותיה, שהתייבשו בינתיים, כיפתרה את מעילה, ובאין אומר פנתה ונעלמה לה מן החדר. ואילו גלין, מתנער מקפאונו, אץ כחיה פצועה אחרי האשה לאורך חדר־המדרגות, תוך הלמות־צעדים; אלא שמקץ חמש דקות לערך שב אל החדר, נסער כולו, והפציר בי כי אואיל לנטוש את הצריף שלו, שכן נבצר ממנו להשאירני בדירתו לעת־לילה. סתם ולא פירש. אך בצאתו זרק לי: “אני עוד אמצא אותך בימים הקרובים. איפה אתה גר בדיוק?…” ורץ החוצה.
אף שהלילה עוד בעיצומו עמד, ולא ידעתי היכן אעביר את שארית הזמן עד הנץ־החמה – חשתי הקלת־מה.
- כאן חסרות ככל־הנראה כמה מילים. הערת פב"י ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.