זהו האיש – וזו שירתו. איש אשר “משלום זונחה נפשו”; איש אשר לדרכו הלך לו יחידי; איש אשר האמין כי “אולי בלב חשכי גנוז אור”. ושירתו – אין “שלום” בה. אין שלווה. רק מעמקים וסערות־נפש. שירה המושכת בנתיב משלה, בדרכה הולכת היא יחידה. שירה הטומנת בחובה את החושך ואת האור; את הגלוי – והנסתר; את היאוש – והתקווה; את בדידותו של אדם – ואת היותו בן אומתו תקופתו. מה היא שירה זו? מה משמעותה? עונה על כך ש"י פנואלי (ש.י. פינלס):¹ "מוּדעת היא: תחילתה של כל תרבות ביצרים. רוממותה של כל דת בעילוי היצרים. כל יצירה היא משורש היצר. ויצירתו השירית של מ.ג. לנגר, הרכה והענוגה, ספוגת התום והאמונה, אף היא נוקרה ממחצבות יצרים ונתעטפה במסתורין ונתעלתה בקודש, באש קודש…

… הוא ידע את השיר בהוד וביסוד שבו,² ולכן לא זלזל בו ולא נהג בו פיזור. מתוך פנים הווייתו העלה את השיר, להיותו תפילה זכה בפיו, לאחר שדפוסי התפילות שבבית הצדיק מבלזא שוב לא השקיעוהו, כאז ב"עומק רום ועומק תחת"; ולאחר שראה, כי גם החקירה במבוך העתים אינה הדרך אל האדם ולא היא תניע את נפשו… דרך השירה היא הדרך הקצרה ביותר מאדם אל אדם, בה ירום ונישא אדם בלי עליה ממושכת בסולמות הגיון…"

ותשובתו של י. למדן:³

“… עקבות הגלגולים (שעברו על לנגר) טבועים בשיריו שריחות וצלילים של עולמות שונים עולים מהם. צירוף זה של רחוק וקרוב, של מופשט ומוחשי, של ניגון מלים־סמלים עתיקות ומקודשות בצד תווי־זמרה מודרניים־חילוניים – צירוף זה הוא פרי נפש אדם שעל מציאות־חייו ונדודי־רוחו נגה אור חזון, אור רחוק לא־מזה. קטן הוא צרור שיריו שהשאיר אחריו לנגר, אך תמצית פיוטית מקורית, עזה ואמיתית, צפונה בצרור זה אשר בקנהו הנפשי האחד עולים צלילים קדומים של התנ”ך, הניגון הקצוב והמחוספס של שירת ימי־הביניים ולשון הלב והסמלים של הקבלה והחסידות…

… בשום פנים אין ליחס ללנגר רומנטיקה שטחית הנוהה אחרי הברק החיצוני של הנושא. נהייתו אחר המקורות לא היתה מרפרפת וחיצונית, הוא בא בסודם והכירם לדעת באופן יסודי למדי והם נמזגו לתוך מעמקי הווייתו. הצירופים השונים והמנוגדים, התשבץ הסגנוני – לא מלאכה פיוטית כאן אלא סגנון־נפש, מהות יסודית של אדם שעבר מתחום לתחום, מעולם לעולם, ואשר על כן שולטת בו ממילא השניות ועולמו הפנימי הוא בבחינת קרעי יריעות אחויים למגילת חיים אחת…"

תשובתו של פרופ' דב סדן⁴ מערבת את האיש ואת שירתו:

"… ביקשת להגיע לעולם שבו מאוחדים שני יסודות־השתיה שבנפשך אתה, שיהיה כרקמה אחת ששתיה – תמימות וערבה – עורמה. הלא כה היו דבריך: אהבתי את בלזא, כי היא התמימות שבערמה והערמה שבתמימות.⁵ וכה היה סיומם: וזה אני…⁶

… דומה היה עלינו, כאילו ביקשת סמיכות צפופה בין שירת בלזא ושירתך, כאילו פסחת במזיד על הגשר המוכרח, גשר השירה העברית המודרנית, חתרת במכוון לחיבור ישר לשירת הפיוט והתפילה, וסופך, מה שידעת עצמך, כשלונך מרובה מנצחונך. אנו מנסים ומבארים: גם פה בריחה מעולמם שהיה קרוב במקום ורחוק בנפש אל עולם קרוב בנפש ורחוק במקום, גם כאן תאוות ההרפתקה שהיתה לך לא קאפריסה אלא כורח. אך ידענו כי הביאור הזה אינו ביאור עד שלא הגדרנו טיבה של ההרפתקה, – הלא הוא המפלט מפני עצמך כבעיה אל עצמך כפתרון. מה היתה הבעיה – הלא קראנו בספרך על הארוטיקה של הקבלה, קראנו בפיוטים ושירי ידידות שלך. מה היה הפתרון – הלא הוא צמד מלים שהם יקר־תאריך: הבחור החסיד."

את תשובותיהם של המבקרים אנשי תקופתו, חותמת תשובתו־הערכתו של ב.י. מיכלי:⁷

…" באמצעיו הפשוטים, בכפל חתירתו לנגלה ולנסתר⁸ חוצב מ.ג. לנגר את שירו גם במכרה תקופתנו. בצד היסוד האישי, או גם באמצעותו, מתחשרים צללי הימים. הנתפס, בין בנראה ובין במתארע, לנגר מפקיעו ממסגרתו השגורה. הוא מתיכו בכור נפשו ויוצקו יציקה חדשה. המשורר אוגר אמנם את ציצי ניביו בגני־ספרותנו הנרחבים, אך בהקלעם לזר יקסמו לנו בחן חדש, מיוחד… נעקרו הניבים והדימויים מקרקע קדומים והונחו הנחה חדשה. ישן וחדש נשתרגו ונתמזגו בציורי אפילה ופסוקי נחמה…"

זוהי, איפוא, משמעות שירתו של לנגר בעיני מבקריו: שירה שיש בה מן ההוד והיסוד; שהיא סגנון נפש; שהיא ביטוי לעולם שבו התמימות שבערמה והערמה שבתמימות, ובה כפל חתירה מתמיד, לנגלה ולנסתר.

34 שירים, המרוכזים בשני קבצי־שירה קטנים,⁹ מאשרים מסקנות אלה. הגדרת שירתו של מ.ג. לנגר איננה מלאכה קלה, ואולי אף בלתי־אפשרית. כמעט בכל שיר נמצא משהו מהגדרות המבקרים – ולעיתים תתאים אף יותר מהגדרה אחת. ביסוד שירתו ניצבת הבדידות: חוויית בדידות עמוקה ומקיפה, נוקבת, שהיא המפתח לשירתו ולגורל־חייו כאחד. יש בה מכל סימני־ההיכר שנתנו המבקרים בשירתו. והיא תשתית ובניין גם יחד. הרוב המכריע של שיריו עוסק בה – ובחווייתה; בה – ובגורל שהיא מטילה על המשורר. וגם השירים העורגים לאהבה ולרעות, אינם אלא מדגישים אותה. כי אם באה הישועה, והמשורר חובר אל מישהו ומפר את בדידותו – גם אז הוא נותר בעצם לבדו:

נושאי־שירתו “מוכתבים” ע"י גורל־חייו זה: האדם ומקומו בעולם; בדידות המשורר; האהבה והגעגועים לרע (ר' צרוייה); חוויות ליריות דתיות – וחוויות פילוסופיות; המוות והחיים. מקום לעצמה מייחדת קבוצת שירים שנכתבו עם בואו לא"י, ואשר נותנים ביטוי למפגש עם המולדת, ולתקופה. ייחודו כמשורר, הוא בדרכו המיוחדת בעיצוב נושאי־שירתו. הוא איננו דומה לאף אחד – ואיננו כפוף לשום מוסכמות. ברוב המכריע של שיריו שלטת אחידות מלאה בין הצורה והתוכן, כשהצורה מקנה לשירים את אופיים המיוחד. עולמו הרוחני, ממנו נשאבות הקונוטציות השיריות שלו, הוא עולמו של הפיוט, עולמה של השירה העברית בספרד, כשביסודו: המקרא והתפילות. ולצידם של אלה: עולמה של החסידות – והקבלה. אבל האיש הכותב בסגנון הפיוט, האיש שהעיד על עצמו: "מה אעשה והמשורר, שאני חש מגע קרוב, אינטימי עמו הוא מעבר לשירת העברים בדורות האחרונים, הלא הוא ר' ישראל נג’ארה¹⁰ – יודע גם את הכתיבה המודרנית, המשוחררת מכל סייגי הצורה. את הפילוסופיה של תקופתו, כשהיא מועברת דרך חווייתו האישית – ומוקרנת אל השיר במשמעות חדשה. לכן כנות מילותיו, בהעידו על שירתו:

ולכן הוא עומד בבדידותו:

ולכן הוא מעיד על עצמו:

השירים שהותיר אחריו לנגר, כ"טרפים אחדים (ש)השיר לפני נפלו, שירים דלוקי־אהבה, פשוטי־ניב ואחוזי־אמונה להשארת נפשו"¹¹ – הם כחרסים הנשברים הללו. מטרתה של עבודה הוא לנסות ולעמוד על פשרם. לתהות באמצעותם על טיבו של הכלי ממנו נוצרו. וזאת, מתוך הכרה ברורה, כי אין בכוחם של חרסים בודדים ליצור את הכלי מחדש; אך יכולים הם להעיד ולרמז עליו. אם מן העיון בנושאי שירתו ובניתוחי־שיריו תעלה דמותו של לנגר כמשורר – אולי נוכל לומר כי חשׂפנו משהו מן ה"אור הגנוז" ב"לב חשכי", ואולי ירפא מעט ל"חרסים השבורים".

תולדות חייו    🔗

מרדכי גיאורגו (יירז’י) לנגר היה משורר, סופר וחוקר עברי וצ’כי. כחוקר – עסק בחקר היהדות, והתעמק בפסיכואנליזה. כסופר – סיפר את ספורי החסידים (של בלז ואחרים), וכמשורר – שר את שירת נפשו. את מחקריו כתב בעיקר בגרמנית ובצ’כית. את סיפוריו – בצ’כית ובעברית. את שירת נפשו שר בעברית, ומאז החל לפרסם את שיריו – (ב"קולות", שבעריכת א. שטיינמן, שיצא לאור בראשית שנות ה־20, בוורשה) – הוא נחשב ל"ראשון ביהדות המערב בעת החדשה שהגיע לשירה העברית".

ראשון – ונשכח. מאז 1943, עת הופיע (לאחר מותו) ספר שיריו “מעט צרי” – כמעט ונעלם מתודעתו הספרותית של הציבור. רק במספר מאמרים שהופיעו מאז ראשית שנות ה־60, חזר והופיע שמו, ולאחרונה אף נתחדש העניין בו ובכתביו.

סיפור חייו של מ.ג. לנגר הוא סיפור־חיים שסתריו מרובים מגילוייו. הביוגרפיה החיצונית של חייו איננה בגדר נעלם: בקוויה העיקריים היא ידועה ומוכרת. עדויות עליה ניתן למצוא ממקורות שונים, וביניהם גם של לנגר עצמו. אך הביוגרפיה הפנימית שלו, המניעים למעשיו, לעבודתו, לשירתו – כל אלה הם בבחינת נעלם, שפיענוחו עד תום הוא כמעט דבר בלתי אפשרי. לנגר רימז את עצמו פעמים רבות: בשירתו, בסיפורי־החסידים שלו, במאמריו, במכתביו ובדבריו. אך מעולם לא סיפר עצמו עד תום. הסתום שבאישיותו רב על הגלוי שבה.

הוא נולד בפראג, בי"א באדר ב' תרנ"ד (19 במרץ 1894), ומת בתל־אביב בה' באדר ב' תש"ג (12 במרץ 1943). כבן למשפחה יהודית מתבוללת ואמידה, קיבל בצעירותו חינוך כללי, שהיה רחוק מהיהדות. אך הוא נמשך אל היהדות בכוחות שלא יכול להסבירם, למד עברית וגמרא, ובגיל תשע־עשרה יצא לבלז והצטרף לחסידיה. למעלה מחמש שנים ישב בין החסידים, וגם כאשר חזר לפראג הביא עמו את הרגליו ואורח חייו הבלזאי. בשנות ה־20 החל להתעמק בפסיכואנליזה, ואף כתב מחקרים אחדים בתחום זה, כשהמיוחד שבהם: נסיונו להסביר במונחי הפסיכואנליזה, סמלים יהודיים שונים המופיעים בדת היהודית, בקבלה ובתלמוד. בתקופה זו היה גם פעיל בתנועה הציונית בצ’כיה, ואף ביקר בא"י. הוא היה מידידיהם הקרובים של פרנק קאפקה ומכס ברוד.

בסוף שנות ה־20 פירסם את ספר שיריו הראשון: “פיוטים ושירי ידידות” (פראג, 1929) ובו שירים אישיים, ליריים והגותיים, הכתובים בחלקם בסגנון הפיוטים, ובחלקם – בסגנון השירה המודרנית של זמנו. בשנות ה־30 פנה לנגר לתחום הפרוזה: ב־1937 הופיע ספרו “תשעה שערים”, ובו סיפורים חסידיים וסיפורים מהווי החסידים, כתובים ביכולת רבה, בלשון עממית ושוטפת, ובהומור עדין. ספר זה היה גולת־הכותרת של עבודתו הספרותית, לצידם של תרגומים לצ’כית מן השירה העברית (“שירי המנודים”, 1938) והתלמוד (“תלמוד, ליקוטים והיסטוריה”, 1938).

עם הכיבוש הנאצי ב־1939, החלה פרשת בריחתו של לנגר מצ’כיה. הוא ניסה לברוח באניית־פליטים שביקשה להגיע דרך הדנובה לים השחור. אך האנייה לא הצליחה להגיע ליעדה: היא נלכדה בתוך הנהר הקופא, והאנשים שבתוכה סבלו סבל רב, עד שחולצו – לאחר חודשים ארוכים – והובאו למקום מבטחים. לנגר עצמו חלה אז בדלקת־כליות קשה, שהביאה למותו שלוש שנים אחר־כך.

בשנת 1940 הגיע לנגר לארץ־ישראל. לא היתה זו שיבתו של אדם אל מולדתו, אל ארץ כיסופיו. לא היתה זו אף ביאה אל המנוחה ואל הנחלה. לנגר הגיע לא"י כפליט הבא אל מקום מפלט: שבור ורצוץ – פיזית ונפשית גם יחד. מאמציו למצוא את עצמו בתוך ההווייה החדשה, ובמסגרת הקשיים האובייקטיביים של שנות המלחמה בארץ – הביאו לרוב להסתגרות מחודשת בתוך עצמו. הוא לא היה מסוגל עוד לבנות את עולמו מחדש, ונותר כ"נטע זר" בין חבריו הסופרים בארץ.

מבחינת יצירתו, דומה שחל שוב מפנה, הקשור אולי בעובדת הסתגרותו ותחושת הבדידות שאפפה אותו: עיקרה של היצירה – שוב בתחום השירה. אחדים מן היפים שבשיריו נכתבים בתקופה זו של שנות ה־40 המוקדמות בא"י. אך הוא אינו מסתפק בשירה. הוא מרבה לכתוב: מתרגם (ומעבד) את סיפורי החסידים שלו לעברית, ומפרסמם בעתונות, וכן כותב הרבה מאמרי־ביקורת בתחומי האמנות: התיאטרון, הספרות, הציור. הוא מעורב גם בתביעה לפעילות ציבורית של אגודת־הסופרים למען המאמץ המלחמתי – ונוחל אכזבות. בסופו של דבר, מרכז לנגר את כל מאמציו בתחום השירה, בבקשו להוציא לאור את ספר שיריו “מעט צרי” – שהופיע לאחר מותו.