המים ביפו של המאה ה-19 סופקו משני סבילים ציבוריים שנבנו בידי מושל העיר מוחמד אגא אבו-נבוט (1817–1805), בשווקים שהקים סמוך למסגד העיר. מקור המים הייתה באר אנטיליה לצד המסגד. היו אלה ‘סביל אל-מחמודי’ ברחבת שער העיר, ו’סביל שוק אלפראג' במרכז השוק שבחזית הכניסה למסגד. מי הבאר נאגרו במיכל אגירה בגב ‘סביל מחמודי’, וממנו זרמו בצינורות חרס.¹ המים הובלו לבתים בידי ספקי מים בנאדות עור, ובבתים אחדים נחפרו בארות ביתיות. תכנון מערכת מים מודרנית החל עם הכיבוש הבריטי בשנת 1917, ועם מינויים של עאסם בק אלסעיד כראש העירייה, ושל קיסר ערקטינג’י כסגנו, בשנת 1919. בשנת 1925 פרסמה ממשלת פלשתינה (א"י) את תקנות הסניטציה כדי לאפשר לעיריות לבנות ביבים וצינורות שופכין ולפקח עליהם, וכדי לפרוס מערכות מים.

עיריית יפו ניסתה לגייס כספים בשנת 1922, כשהציעה לממשלה לרכוש ממנה את בית העירייה הסמוך לארמון הממשלה בכיכר השעון, בסכום של עשרת אלפים לא"י. תכניתה היה לבנות בית עירייה חדש ולבצע מיזמי פיתוח.² ההצעה לא התקבלה, מאחר וחזות הבניין לא תאמה בית משפט כפי שהציעו. באוקטובר 1925 הורה מושל מחוז הדרום לראשי הערים שבשליטתו, בין השאר גם יפו ותל אביב, להציג את תכניות פיתוח של רשתות הביוב והמים שבכוונתן היה לבצע, לרבות פרטים טכניים, כדי שייבדקו בידי המחלקה הממשלתית לעבודות ציבוריות.³ עיריית יפו בקשה מהממשלה סיוע כספי, ואכן בספטמבר 1927 אישר מושל המחוז קרוסבי מענק סיוע של 4,825 לא"י, בתנאי שהעבודות יבוצעו תחת פיקוח ממשלתי.⁴ המיזמים העירוניים ביפו, שהחלו עוד קודם לקבלת המענק, היו בניית בית מטבחיים חדש, ניקוז שדרות ירושלים, ובניית מחסני עירייה, אורוות, באר ומגדל מים על אדמת הביצה (‘הבאסה’), בשטח שהופקע מידי משפחת מוראד.⁵ לתכנון בית המטבחיים והמחסנים שכרה העירייה את שרותיו של המהנדס ארפד גוט, שפעל ביפו מאז שנת 1921 כאשר סייע לחברת ‘הבונה’ בבניית בניין הפסאג' (זריפה) של ‘חברת המפעל הארצישראלי’ (‘פלסטין אנטרפרייז’).⁶

ב-15 במאי 1928 הושלמה חפירת באר המים במתחם האורוות העירוני, בשולי שדרות המלך ג’ורג', היום שדרות ירושלים. מהנדס מחוז יפו ועזה שלח למנהל מחלקת עבודות ציבוריות בירושלים את מפרט המשאבה אותה יש להתקין במקום. מדובר היה במשאבה צנטרפוגלית מתוצרת ‘אמאג-הילפרט’ (Amag-Hilpert), בתפוקה של 50 מטרים מעוקבים בשעה ובמהירות של 1450 סיבובים בדקה. היא אמורה הייתה לשאוב את המים מעומק של 42 מטרים לפחות, ביעילות של 66 אחוזים. עיריית יפו חפרה את הבאר ביוזמתה ומכספה, אך בקשה את עזרת הממשלה למימון המשאבה.⁷

על ראשית המפעל המודרני ביפו מסופר בכתבת העיתון ‘דאר היום’ שכותרתה “להתפתחותה של יפו”, שהתפרסמה ב-25 במאי 1927. הכתבה מתארת את בניית בית המטבחיים החדש של עיריית יפו, ואת מכון השאיבה ומגדל המים שנבנה במקום עם בריכה של 200 מטרים מעוקבים. הם תוכננו כאמור בידי ארפד גוט. מטרת כתבת העיתון הייתה להלל את מפעלי הפיתוח העירוני שיזמה עיריית יפו בראשות עאסם בק אלסעיד, שעמדה לראשונה לבחירות רשמיות ב-27 במאי.⁸ הכתבה מתארת את בניית המחסנים החדשים והאורוות של המחלקה הסניטרית, ואת מגדל המים בגובה שלושים מטרים כדי “שישמש אוצר-מים לתושבים, ויפו המחודשת תזכה הודות למסירותו של ראש העירייה עצם בק לראות מים חיים זורמים בכל הבתים, הגנים והרחובות”. העיתון ציין כי “ערבים, יהודים ונוצרים השתתפו באחדות מופתית בעבודות אלו, והוציאו מתחת ידיהם יצירות משוכללות המפארות כיום את יפו”.⁹ הכתבה שיבחה והללה גם את חברי המועצה שפעלו לצד ראש העיר, שעמדו לבחירה ברשימתו.

מערכת המים בתחתית העיר לא סיפקה מים לשכונת עג’מי המוגבהת, ועיריית יפו באמצעות מושל המחוז הבריטי, פעלה להשגת הלוואה של 32,000 לא"י כדי לפתור את בעיית אספקת המים לשכונה. באוגוסט 1933 היא העבירה למושל המחוז את תכניותיה ואומדני העלות של באר נוספת, מגדל מים, ומשאבה להעלאת המים מהשדרה למגדל בעג’מי.¹⁰ העירייה כבר בצעה חפירת באר נוספת סמוך לבאר הקיימת במתחם המחסנים, שהניבה ספיקת מים של 160 מטרים מעוקבים בשעה, ובנתה מתקן לשאיבת המים למגדל סמוך לקולנוע ‘אפולו’ (בצומת רחובות יפת וד"ר ארליך). לפרוט תכנית מערכת המים צורף סקר אוכלוסייה ותחזית גידול העיר. בשנת 1931 מנתה אוכלוסיית העיר 45,000 נפשות ותחזית הגידול הייתה בשיעור של 1000 נפשות לשנה. צפי האוכלוסייה לשנת 1950 היה 36,000 יהודים ו-83,000 לא יהודים, ובסך הכול עיר בת 119,000 נפשות.

על פי ידיעה בעיתון ‘הארץ’, המגרש למגדל המים בעג’מי נרכש בדצמבר 1933.¹¹ בנייתו החלה ביוני 1935 על פי תכנון של האדריכל דרוויש אבולעפיה שהיה חבר מועצת העירייה.¹² העירייה לא הצליחה למצוא מנהל עבודה מתאים, ופנתה בבקשה לממשלה כדי שתסייעה למצוא בעל מקצוע מתאים. בתשובת מהנדס מחוז יפו למושל המחוז נכתב כי לצערו אינו מכיר בעל מקצוע מתאים.¹³ בניית מגדל המים בעג’מי הייתה כרוכה ככל הנראה בקשיים. בפברואר 1936 פורסמה כתבה בעיתון ‘פלסטין פוסט’ שכותרתה: “המגדל הנטוי ביפו”.¹⁴ בניית המגדל שגובהו שלושים מטרים בוצעה בידי קבלן משכם, וכשסיים להכין את תבנית היציקה של מיכל אגירת המים, עם ברזל זיון במשקל עשרה טון, התפרקה התבנית ונטתה על צידה במשב רוח חזק. ביוני 1940 פורסם על סיום בניית מגדל המים המספק 200 מטרים מעוקבים של מים לשעה, “כלומר, עשרת אלפים פחי מים לשעה” לדברי הכתב.¹⁵ על פי חישובי העירייה אספקת המים לבתים אמורה הייתה להכניס לקופתה 8,760 לא"י בשנה.¹⁶ מושל המחוז המליץ לקבל את בקשת העירייה להלוואה, אך מנהל מחלקת הבריאות טען כי עלות של 20 מילים למטר מעוקב גבוהה מדי ביחס לסכום הנגבה בירושלים. הוא הציע להרחיב את תכנית רשת האספקה לצרכנים נוספים, כדי להקטין את עלות המים לצרכן.¹⁷ משרד הבריאות בדק ביסודיות את איכות המים בבאר החדשה, וקבע כי יש לשאוב את המים מעומק גדול מחמישים מטרים, וכי יש לבצע חיטוי של מי שתי הבארות מחשש לזיהום.

מגדל המים בבית המטבחיים של יפו ניצב עד היום בבית ספר ‘נופים’ בקרית שלום. מגדל המים ברובע עג’מי ניצב גם הוא, אולם מגדל המים ברחוב התקומה הסמוך לאצטדיון בלומפילד, נהרס בשנת 1979. על אף שלדברי כתב ‘מעריב’ שדיווח על כך, המגדל היה בעל מיבנה ארכיטקטוני מיוחד, החליטו להרוס אותו. גרשון יובל, מנהל אגף הנכסים בעירייה סיפר כי ההריסה באה בעקבות תלונות על כך “אנשים טיפסו עליו כדי לצפות במשחקי הכדורגל באצטדיון הסמוך”. המתנגדים להריסה טענו כי ניתן היה למנוע את ההריסה על ידי הצבת שומר לידו.¹⁸