תמיד תמיד ארבו לתקוף אותך לפתע
ובתחנה נידחת לחצו לקיר.
(נתן אלתרמן)
א. רוחות 🔗
רוחות הצפון לבדן, רוחות הצפון בחמתן, רוחות הצפון שעה שהן נאחזות אימת־תזזית ופורצות במחול של השתוללות לאורך רוכסי הר גזיב הגבוהים; מיללות אל בין הוואדיות, הומות אל הסלעים, גולשות ושוטפות, צונחות וגורפות. רוחות הצפון הדורסניות שלא היו משיירות פינה אחת בלא לפקדה; הן לבדן היו יודעות את הכפר הקטן יתיר שהיה חבוי בודד בצלע אחד ההרים המסולעים הנטויים אל תהומיותו של גיא סאוכין, המגיע בדרך ארוכה ופתלתולת לעמקוּת רבת־הסתרים לרגלי הכפר הלבן.
ורק אז, שעה שהרוחות מרעידות את הכפר, גועשות בזעפן בין הבתים, הורסות אל גינותינו הקטנות ואל חיינו השקטים, רק אז היינו חשים – אנחנו, אנשי יתיר – כי אכן, אכן באו לפקוד אותנו, את העזובים והנידחים, והפנים היו מלאים את הסערה, והלבבות היו מתרוקנים מתלהמים בהתרגשות עזה. וכסהרורים היינו חשים – אנחנו, אנשי יתיר – כי אכן, אכן באו לפקוד אותנו, את העזובים והנידחים, והפנים היו מלאים את הסערה, והלבבות היו מתרוקנים מתלהמים בהתרגשות עזה. וכסהרורים היינו סובבים בכפר, טובעים בתוך הנחשולים, ועצב חרישי וכבד מחלחל בנו, קורע את עינינו הדומעות בהסתוללות הרוחות לבקש לשווא את המרחקים; את המרחקים שאבדו לנו, שנבלמו בהרים כבדים וגבוהים, הררי־עד; ממיטב השיאים של רכס מפותל ויגע, סבוּך ומשוּך מהריה של גזיב.
אולם בימים כתיקנן, שעה שהשמיים קופאים בתכלת כהה ועמוקה, טלואים בעבים צחורות וקלות ורוח מקומית עייפה משוטטת לבדה, ושלוה רובצת על הכפר כבדה ובלומה, אנחנו מחכים, רגועים למראה, לצפירתה הנוקבת והמתמשכת של הרכבת המהירה החולפת על פנינו – רכבת האקספרס – מסע הערב של יתיר.
על דעת מי עלה ליסד בעזובה של הרי גזיב כפר זה, אין איש יודע. מסורת קדומה היא שבימים ראשונים, שעה שנחצבה מסילת־הברזל הארוכה משפלת בירם אל ארץ פמיאס הרחוקה – מסילה ארוכה אשר חצתה את הקשים שבּמכשולי הקרקע של חבל גזיב – אמרו כמה מן הפועלים הקדמונים, אשר עבדו בחציבה, להקים להם בית במקומות פראיים אלו, מתוך תקוה סמויה ליצור כאן חיים חדשים. האגדות מספרות שכמה ממשפחות הפועלים התישבו במקום זה שהיה פורה ומבטיח רבות, הקימו את בתיהם הקטנים, חרשו את האדמות הדשנות שבּשוּלי ההרים, וכגולת־הכותרת לפעלם בנו תחנת־רכבת, מתוך אמונה שזו תשמש צומת־דרכים ותחנת־יסוד בסבך מסילות־הברזל העתידות לבתר ארץ הררית זו. אך עד־מהרה, משנשתכחה ההמולה סביב מסילת־הברזל המבהיקה ופרצו המלחמות הגדולות מעבר־לימים, נשתיירה יתיר בודדה וגלמודה במקומה הנידח. לפתע נתברר שהכפר רחוק מרחק מבהיל מכל מקום־ישוב אחר, וקשריו היחידים ברשת שבילי־הרים סבוכים ומתעים. ותחנת־הרכבת, שנשאה את היפה בתקוות, הפכה תחנת־הרים קטנה וחסרת כל חשיבות, ששתי רכבות בלבד היו עוברות בה. האחת הנעצרת בטרם־אור – רכבת־משא ממכרות לשע, רכבת מיושנת וחורקת; והשניה החולפת בטרם חושך – רכבת מצוחצחת, רכבת־פאר, ממיטב הרכבות של חברת המסילה, רכבת החוצה שתי ארצות בדרכה. מסע־הערב יתיר.
לשווא ביקשו פרנסי הכפר הראשונים לעצור למיצער ברכבת זו; להשהותה ליד כפר יתיר ולוּ לדקות ספורות בלבד. מנהיגי החברה סירבו בתוקף. דרך ארוכה ומיגעת עושה רכבת האקספרס ושעתה דוחקת לה ואין בכוחה להיעצר ליד כפר־הרים עזוב ונידח זה. אל תבנית מרובעת וארוכה זו, הנושאת חיים שוקקים ומופלאים, לא ישלחו אנשי הכפר את ידיהם הכבדות. מהירה תחלוף על פניהם, תחלוף בלבד, תחלוף מדי ערב.
אז באו הימים המשובשים, הימים האפורים. היום נצטמצם באותו אפיק צר וכבוש של שקיעת החמה, שעה שהרכבת היתה חולפת בדהרת טירופה מלוּוה ברוך קווי־האור האחרונים. היום היה משועבד לשעה זו, ורק אותה שעה היה מעיד על עצמו. הכל היה נחצה עד להופעתה של הרכבת ומעת היעלמותה. אותן שניות ספורות ורועשות שהיתה זו מתגלית לרגלי ההר הנישא, לרגלי הכפר המתבונן, היו הזמן, חרדת הזמן כפי שכל אחד מבני הדורות הבאים היה קורא לאותה הרגשה עמומה של כליון־נפש, של חרון אין־אונים, כבוש ועצור, שהיה מלווה את הרכבת הנישאת בדרכיה הבטוחות אל עבר מטרות נעלמות.
וככל שגדלה הבדידות, וככל שנתבהר באכזריות שאין כדוגמתה, שלנצח יהיה הכפר בודד במועדיו, נתעצמה אותה דבקוּת מסתורית בחזרה המדויקת והמתמיהה כאחת. וצייתנים וקשובים היינו עוקבים מדי יום ביומו אחר מרוץ הרכבת המהירה – מסע־הערב של יתיר.
ב. קשובים 🔗
בלוח־הרכבות היה כתוב: הרכבת המהירה חולפת ליד תחנת יתיר בשעה 18:27. בשעה ארבע־וחצי היו ראשוני הילדים שסיימו את שעוריהם יורדים אל באר הכפר הנמצאת למרגלות ההר. בחמש היו באים לשם רוב ילדי הכפר ומשחקים ליד הבאר. בחמש וחצי היתה הגב' שרירא פותחת את תריס חלונה הנשקף אל הגשר הגדול הנטוי על הגיא ומוציאה כסאות מספר אל מרפסתה. חמש דקות לאחר־מכן היו מגיעות אליה שכנותיה וידידותיה. עד לשנה שש היו כל שאר החלונות הקטנים הנשקפים אל עבר המסילה פתוחים וראשי אדם שנתנערו משנתם מציצים מהם. בשעה שש וחמש היתה חבורה עליזה של נערים ונערות מגיעה בקול המולה אל עץ התאנה הגדול סמוך לביתה של הגברת שאולי. קרוב לודאי שהאדון תרוון היה מזדמן לשם אותה שעה, ועומד לו תוהה ומבולבל, מסתכל סביבו כמצפה למשהו. בשעה שש ועשר בדיוק היתה הישיבה היומית של מועצת הכפר מסתיימת, וחברי המועצה ומזכירה היו יוצאים אל הרחבה שלפני הבנין. דרדישי היה בא דקות ספורות לאחר־מכן, בגילופין של ערבית, מחפש את האבן הגדולה עליה הוא מתישב בנהימה. בשעה שש וחמש־עשרה היתה עגלתו הקטנה של פרנסי הכּורם מתחילה לטפס בדרך העולה לכפר, ולאחריה היו יוצאים חמשת הפועלים העובדים בבנין הסכר הגדול ומתחילים לעלות בשביל־ההרים הצר ממזרח לכפר, על־מנת להיטיב ראות את הדוהרת. אותה שעה היה חלונו של אהודי החולה נפתח, וראשו הקטן והחוור היה מזדקר החוצה. משולם היתום היה יורד אז בשעטה אל הגשר הגדול ומניח גרוטת ברזל על פסי המסילה, מיד לאחר־מכן היתה דודתו המאחרת תמיד צועקת עליו ממרומי ביתה.
וכבר בשעה שש עשרים־ושתים לא היה אדם שלא היה מאהיל בידו על פניו מפני השמש המשתפלת בדממה ומסנוורת בקרניה האחרונות את הגשר הגדול. עם תחילת השקיעה הייתי אני קם בנחת ממקומי כשבּידי שני דגלים – הירוק הפרושׂ והאדום הצרור – וניצב לקדם את פני הרכבת הבאה. בשעה שש עשרים־וארבע היתה זיוה יורדת אלי במהירות מביתה הסמוך ועומדת שותקת לידי. בשעה שש עשרים־וחמש בדיוק היה מנהל־התחנה הזקן – מר ארדיטי – יוצא כפוף מבית התחנה, וכל הכפר עוקב אחריו בעינים שקטות. בצעדיו הקטנים היה ניגש אל שני המסוטים האפורים והארוכים של היגוּי הפסים ובהנף יד אחת היה מחליפם. בזה היה יוצר קו אחיד לגלגליה של הרכבת, קו המסילה הראשית, ומנתק כל מגע עם הפסים המשניים, פסי התחנה, פסים קרובים חלודים ומכוסי אזוב שהיו עוברים במקביל לקו המסילה הראשית, מתימרים להימשך עמם כברת־דרך לאורך הגשר, אך סופם מסתיימים במחסום של כלונסאות עבות, כסוף פתאומי ומעציב של שאיפה חנוקה. כּילה ארדיטי את פעלו הקצר, היה מצמצם גביניו ונשאר ממתין, כשהוא נשען על גבי שני המסוטים כמבטיח את מעשהו.
שש עשרים־ושש. צפירת הרכבת היתה נשמעת מרחוק וחרדה אילמת היתה יורדת עלינו לאִטה. תיכף הייתי מזדרז לשמוט מידי את הדגל האדום, ולהעמיד את הירוק מלוכסן באוויר, כשאני מגביהו אט־אט. בשעה שש עשרים־ושבע בדיוק היתה הרכבת מגיחה מן ההרים ומתקרבת בנהמה קצובה. סואנת ורותחת היתה חולפת בשריקה על פנינו, משבשת ברעש מנועיה את העולם השקט המתעטף באור בין השמשות. קצובים גלגליה, אחידות תנועותיה, סדוּרות מגמותיה, אך היא מהירה, מהירה כבזק.
גברת אליס, רוני, אהוד וזהרה; פועליו של פרנסי, חוץ מגרשון, היו מנפנפים בידיהם לשלום. מן הרכבת היו עונים לפעמים כמה בני אדם. כל המבטים היו נישאים לאורך מסעה של הרכבת על הגשר הגדול, עד שהיתה נעלמת לה בעיקול הראשון.
לאחר־מכן היו האנשים מתבוננים זה על זה באֵלם מסוּתר, ומתוך רצינות דואגת. דקה או שתים לאחר־מכן היו הכל מתפזרים, כשדמדומי־לילה ראשונים יורדים עלינו.
כך היה כל יום, כך הווה כל יום, כך יהיה לעולמים.
ג. חרדה 🔗
כך היה, כך הווה, כך יהיה לעולמים.
אך היא לא חשבה כך, לא כך חשבה זיוה. זיוה הנערה הרכה שבגרה אל נוכח מרוצת הרכבת; זו זיוה שבשלה בצפיה הארוכה מדי יום ביומו לשעת בין־הערביים; זו זיוה שיפתה אל מול פסגות ההרים, שחכמה לקראת הבדידוּת המעיקה בשלוות האויר הצח. זיוה שאגרה מזימותיה בגלל אותה חזרה עצובה ומיגעת, זו שאי־שקט יוקד היה מחלחל בה ומבעיר את עיניה לבקש לה פתרונים רחוקים ברוחות הבאות מן הצפון, רוחות הזעם. הרי זו זיוה שאהבתיה בסתר, שאהבתיה בכל לבבי, ולפי שידעה זאת היתה חומקת ונסתרת מפני. זיוה שידעה והיטיבה לדעת לשתוק עד שנתנערה היום לפתע משתיקתה.
כי היום, שעה שהקרון האחרון נעלם בעיקול הדרך ואוויר הלילה היה מצטלל והולך לקראת סוּפה גדולה היורדת והולכת מן ההרים; כשאני מתבונן כדרכי בזו הניצבת באפלה, והדגל הירוק שמוט בידי; אותה שעה קרבה זיוה אלי שלא כמנהגה, הרימה את הדגל האדום מן הארץ, התירה ביד זהירה את הקישור הלופף אותו, ולאִטה, כחולמת פרשׂה אותו על הארץ, כשהיא מחזיקה בו בשתי ידיה. פניה הקטנים לבשו ארשת זרה, ועיניה הכחולות נצצו בברק מוזר. לפתע, בראותה אותי גוחן אליה, נשאה אלי מבט נפחד אך רציני כאחד, אזרה עוז ואמרה:
– הדגל האדום… – והחליקה בידה עליו – ממש חדש…
התבוננתי בו, ולפתע שמתי לב שמעולם לא ראיתיו פרושׂ כך.
– תמהה אני אם השתמשו בו אי־פעם? – חקרה זו בקול ערמומי.
– לגבי מה? – תמהתי.
– לגבי רכבת האקספרס – הזדרזה לענות, ואחר הוסיפה בלחש: – כמובן…
דממתי. בכפר לא היו מעלים מעולם על דל־שפתיים את שמה של רכבת האקספרס. היא חשה בחרדתי, אך לא הרפתה. מיהרה להזדקף במקומה, ושאלה בתמימות:
– האם באמת יש צורך בדגל האדום?
חייכתי אליה חיוך של אהבה, אך רצינותה עמדה בעיניה. היא הזדרזה להסביר דבריה, עקשנית ודבקה בשלה:
– כי מי יועיל הנפנוף בדגל האדום לקדם פני סכנה, והרכבת המהירה אין כל יכולת לעצור בה אי־פעם!
סברם הישר של דבריה אך הגדיל את המבוכה והזרוּת.
– האם נתתם דעתכם על הדבר? – שאלה בעקשנות בוֹטה.
– לא… – גמגמתי בפיזור־נפש – לא…
היא שהתה קמעה.
– הנה שוב סערה עתידה לפקוד אותנו מחר – אמרה עגמומית והיא מורה על השמיים המתקדרים – דברים כה רבים מתרחשים בסערת ההרים שלנו…
ומשראתה אותי עומד אבוד ומבולבל לשמע דבריה, נוכח דאגה זו שלא במקומה, ניגשה אלי קלות ובשרבוב אצבעות פרעה שׂער ראשי, ופניה עטופי החושך לחשו:
– האינך רואה? האינך חש בה, בסערה? ואני חרדה משום־מה לרכבת… – סיימה בקול חסוד.
ואני, כולי עוצר חמדה אל מגעה ואל כזביה המתוקים, נשאתי מבט מקשיב, שואל למוצא־פיה.
– נלך אל ברדון, מזכיר הכפר – אמרה מתוך עזות־רוח חדשה – נלך אליו, ונסיח את אשר בלבנו. הוא ודאי יבין לנו.
לא מחיתי בפניה על לשון־רבים שנקטה, ומוקסם ותם פסעתי אתה אל הכפר המדליק אורותיו.
ברדון, המזכיר הפעיל, היה יושב כדרכו במרפסת בית המועצה, כשהוא מעשן את מקטרתו, מקטרת־הערב שלו; פולט לו ענני־עשן רבּים ולבנים מתחת לשפם עבות, ונושא עיניו אל בהרת התכלת אשר נותרה בערית השמיים, לאחר שקיעת השמש. מחרישים התקרבנו אליו, עד שעמדנו לפניו. הוא אף לא הביט בנו. בקול שקט, בלשון ברורה ואמיצה, החלה זיוה לספר את חששותינו, את מחשבותינו, נותנת עם זאת שהות ומקום לברדון להשלים בעצמו דברים שבּין השוליים. כל אותה עת שדיבּרה אליו לא זע האיש ממקומו, שלֵו ומכונס היה מביט נכחו והעשן ניגר לו מתחת למקטרת הלוחשת. משהדמימה, שהה עת קלה, אחר הוציא את מקטרתו מפיו ואמר בפשטות:
– ולמה אינכם ניגשים אפוא אל מנהל־התחנה הזקן, אל מר ארדיטי עצמו, ומבַקשים ממנו פתרונים לחרדכם הגדולה.
זיוה לא התבלבלה ולא נסוגה. ובאותם עוז וחציפות־פנים שגאו בה היום אמרה לו:
– כבר אמרנו ללכת אל המנהל הקשיש, וכבר לנו שעת ערב מאוחרת לשיחה עמו. אלא שאמרנו לעצמנו: ברדון איש־חיל הוא, מזכיר רב־פעלים, וענייני הכפר קרובים ללבו. ודאי גם בלבו חרדה שמורה לרכבת האקספרס הדוהרת, שהרי כל הכפר חרד לה, ויום־יום אחר היעלמותה של הרכבת הוא שרוי עצב ונכא־רוח. וסוּפה זו הבאה עלינו במהירות ודאי מגבירה את העצב שבלבו. שמא יבוא הוא עמנו, יבוא אל ארדיטי הזקן, שכּלא עצמו בבית התחנה, ויחד עמנו יאמר את אשר בלבו, בטרם נסתובב מחר, אובדי־עצות וחסרי־אונים, והרוחות רועדות בכפר.
היא כילתה את משא העזוּת שלה ושיכּלה ידיה על לוח לבבה. וברדון לא כעס ולא זעם, לא מחה ולא התריס, אף נפתע דומה לא היה. אלא לפתע־פתאום קם ממקומו ושביב תקוה סמוי ניצת בעיניו הפשוטות, והוא ניגש אל זיוה, לחץ שתי כתפיה ביד חזקה ומבינה:
– והרי שאבוא… – ושהה וחיזק את דבריו – ודאי שאבוא…
ד. זדון 🔗
בשעה היעודה ירדנו שלשתנו בשביל הלבן לעבור בכפר שנתכנס כבר בתוך בתיו. אֵדי ערפל דק היו גולשים רפויים ולחים מפסגות ההרים. מסכי עננים שטים העימו חליפות את אור הירח הקר והנוצץ שהיה שפוך על כל הסביבה. ברדון היה צועד ראשון, נמוך־קומה ורחב־גרם, פוסע אמיצות כדרכו, ועיניו הפשוטות מביטות נכחו מתוך מחשבות המעשים שעודו עתיד לעשותם. בעקבותיו, רשולה מעט, הולכת זיוה, ורגליה האמיצות הקלות עוצרות במרוצת המשובה שתקפה אותה במורד השביל. ואני נגרר אחרי שניהם, וקורי שינה סמויים וקרים לופפים את עיני העצומות־הרדומות למחצה.
לילה של ערב סערה.
כידודים של קור מפליא פולחים כפעם בפעם את חלל האוויר הרוטט, ואני מצמצם את כתפי ועיני כבושות באבני השביל הגדולות, המוכּרות, מדלג לי עליהן ברגל כושלת.
בית התחנה חשוך כולו, ואנו נעמדים ליד דלת הברזל הגדולה, תוהים רגע כמבקשים להבהיר לעצמנו אם אמנם רשאים אנו להקיש עליה בדממת הלילה. ברדון מחליק ביד בוהה על שני המסוטים הרטובים מטל, שמנהל־התחנה ארדיטי החזירם למצבם הקודם. אחר נשא עיניו בשאלה אל זיוה העומדת דומם. זו הזדרזה להימלך בדעתה, פשטה יד לבנה ודקה ודפקה חרש בדלת. התחנה נשארה בשלוותה, זיוה שנתה ושילשה את דפיקותיה, עד שנשמע רחש סתום מתוך הבית, ועלה קול צעדיו הנגררים של ארדיטי.
– מי הוא זה? – נשאלה שאלה חרדה.
– אנחנו – נחפזה זיוה לענות בנועם צרידוּת קולה – מהר פתח!
ארדיטי פתח את הדלת, כשהוא אוחז בידו פנס־כיס קטן ומאיר בו ברעד על פנינו. משראה את פניו של ברדון, התעורר מעט והימהם כמשתאה.
– או… או… ברדון – התנצל בקול מעוּך כמי שאשם לפנינו – שעת לילה מאוחרת היא ואני לא ציפיתי… שהרי מעולם לא פקדו… עם ערב…
ברדון לבש גבורה רבה נוכח מבוכתו של המנהל הזקן, פשט את ידו הרחבה מעשה־חירות ותפש בזרועו של ארדיטי, ניענה דרך ידידוּת ונכנס לתחנה, כשזיוה פוסעת אחריו. משהבחין ארדיטי בי – בעוזרו הנאמן – קדרו פניו, אך לא אמר לי מלה, ששתיקה גזורה בינינו; לפי שהשעמום והחזרה קיפחו כל דברים שאפשר לומר, כי חזקה עלינו שאמרנו זה לזה כל שאפשר להגיד בעניינה של עבודה דלה וקטנה זו שהיינו עושים בצוות בשביל מסילת־הברזל, ודברים אחרים ודאי שלא היו לנו לאמרם.
מגוחך היה ארדיטי בסות־לילה קצרה ומרופטת זו שלבש. גבו הכפוף היה בולט מבעד לכותנתו הדקה, ורגליו הלבנות נראו בעירומן. עיניו עדיין היו מקושרות שינה, אדומות ודומעות. בידיים רועדות הדליק את מנורת־הנפט הגדולה שליד מיטתו, ויותר משהעלה אור העלה צללים בחדר הגדול. לפתע נתגלה בכל זיקנתו המכבידה. ברדון תפס מיד מקום ליד שולחן־הכתיבה הגדול, מקומו של מנהל התחנה. זיוה העמידה כסא אל מול המיטה כשהיא יושבת עליו בצמצום, ואני נשארתי עומד ליד הדלת, נשען בגבי אל הקיר העבה. משכּילה ארדיטי את מעשה ההדלקה התישב על מיטתו, כשהוא לופת את רגליו היחפות מפני הצינה הדקה שנתרגשה עליו בעטיו של ביקור לילי זה. עיניו הגדולות בתמהונן תבעו פתיחה. ברדון סקר את החדר במבט בוחן, ואחר משך לו מתוך נימה של חסד:
– וחשמל אין בתחנה?
– אין – הזדרז ארדיטי לענות – דומה שחברת–הרכבות אינה נוטה להוציא ממונה על תחנה נידחה ונשכחת זו.
זיוה וברדון החליפו ביניהם מבט של הבנה, שמחה, וברדון ניענע בראשו לארדיטי כמאשר לו את דבריו. אחר החל משחק באצבעותיו בכלום שעל השולחן. איש לא פצה פה, וארדיטי עודו נתון בתמהונו. משארכה השתיקה שאל בקול רפה:
– באיזה ענין באתם?
– בענין הרכבת – מיהרה זיוה לענות – הרכבת המהירה… כמובן.. – וקולה נחנק.
עננה ירדה על פניו של ארדיטי. ברדון סילסל בשפמו העבות מתוך עצבנות, אחר צימצם את עיניו הקטנות במבט של מרחקים, פנה אל ארדיטי ואמר ברורות:
– תמהים היינו, ארדיטי, ולפיכך אף באנו בשעה מאוחרת זו, האם עשוי אותו דגל אדום שבידו של עוזרך המסור לקדם פני סכנה העלולה להתרגש אי־פעם על רכבת־הערב.
– הדגל האדום? – תמה ארדיטי.
– הדגל האדום! ודאי – קראה זיוה בעיניים נוצצות – הדגל האדום המקופל כאבן שאין לה הופכים.
נבהל תר ארדיטי אחרי בעיניו, וכיון שמצאני נחבא בצללים ליד הדלת, החזיר ראשו לאִטו אל ברדון. מרוב השתוממות לא ידע את נפשו.
המזכיר טרח לפרש דברים לאשורם:
– וכי אינך סבור שאסון עלול לבוא גם על הרכבת הדוהרת?
פניו של ארדיטי חוורו.
– והרי זו דוהרת במלוא מרוצתה – המשיך ברדון בקול לחש את רעיונותיה המופלאים של זיוה – ולא יהיה בכוחו של הדגל האדום לעצור בה בשעת סכנה אפשרית. ויש בזה משום הפקרוּת לגבי הנוסעים החביבים שלנו, הבטוחים בקרונותיהם ובדרכיהם, בעוד שלמעשה הם עשויים להידרדר בכל יום אל המצוקים, אף בלא שנוכל להזהירם.
ארדיטי חרד כולו, כי הרגיש שהדברים מובילים לעניינים מוזרים ואחרים; שבּרדון משהה את הדברים, כדרכו המתונה. הוא הרכין את ראשו שטוף־הצללים. הירהר מעט. אחר ענה בפשטות:
– וכי בעבוּר זה הטרחת עצמך, ברדון? ואינך יודע? אין רכבות מתהפכות עוד בימינו, אין. אין אסונות. הרכבת בטוחה בדרכיה הארוכות; גלגליה אצים יפה על גבי הפסים החלקים, וכל אותו נפנוף דגלים אינו אלא מסורת עתיקה של העבר הרחוק, נאמר: מעין טכס של ברכת־שלום, שהוא כשלעצמו מיותר, מיותר בתכלית.
פניהם של ברדון וזיוה נתמלאו נהרה, והמזכיר חש למשוך את רעיונותיו בביטחה גוברת והולכת:
– יפה אמרת, ארדיטי, יפה אמרת. מיותר, הכל מיותר. ואף אנחנו העומדים מן הצד, המתבוננים; אף אנחנו מיותרים אנו. שהרי אין זו אלא תחנה נידחת… נוף עובר… והכל אפוא כשורה. הרכבת חולפת לה זרה ורחוקה ואנחנו, בני כפר־הרים, מפנים עצמנו מתוך התמדה ונאמנות של בערוּת לשעה טובה זו שהיום נחתם באור אחרון כדי להתבונן ברכבת. אכן – רעד קולו של המזכיר המיושב בדעתו – אכן הכל שפיר ותקין.
דומיה מחרידה השתררה בחדר. ארדיטי לא ידע מה יענה, שילב ידיו זו בזו מתוך היראה, והשפיל עיניו. זיוה היתה אחוזה בחבלי הקסם. קפואה ישבה וראשה נתון בין כפות ידיה כשעיניה הכחולות קרועות אל ברדון הדובר.
לפתע התנפל ברדון אל השולחן, פשט יד קצרה ואיתנה אל עבר ארדיטי, ושאל בלחש זעקה שהשכּיל לחנקה.
– וכי העלית על דעתך, ארדיטי, על שום מה אנו נצמדים לאותה התבוננות עקשנית מדי יום ביומו? למה אנו מחכים? למה אנו מצפים?
ארדיטי נאלם. ברדון הזדקף, שילב ידיו על חזהו, ודמותו עטופת החושך הגתה כמו לעצמה:
– והרי התשובה אחת ופשוטה – וכאן שהה מעט – לאסון…
– לאסון… – מלמלה זיוה לעצמה והיא זוהרת וענוגה.
– לאסון… – נעניתי אני מאצל המפתן, ועיני נצמדות אל ערפה הצח של זיוה.
– לאסון… – כפף מנהל־התחנה את ראשו השׂב, עד שהתעשת ותמה – לאסון?!
– כן, ארדיטי – נענה המזכיר בהתלהבותו הגוברת – והרי לא נותרו תקוות אחרות; לא הותירו אנשי מסילת־הברזל הכּבוּדים. ולכן נשארנו ממתינים רק לאסון גדול, לחורבנה השלם של רכבת־הערב אצל המצוקים שלנו. אסון שלא יוכלו עוד לעבור עליו בשתיקה, שלא יוכלו להתעלם ממנו. אסון איום שיעשה אותנו מוקד של התענינות. והרים אלו שלנו הרי יפים הם לאסונות, מדרונות הסלעים… הוואדיות העמוקים… הדרך הפתלתולת… ולבסוף הגשר, הגשר הגדול הנטוי על תהומות…
דבריו של ארדיטי נחנקו בעצם ההתרגשות אשר הולידתם.
ארדיטי התפרפר.
– אך למה? – זעק בשקט – למה?
ברדון רכן אליו ואמר בקול לחש שהידהד יפה בחדר הגדול.
– מבקשים אנחנו צער, ארדיטי יקר. כה גלמודים אנו, כה נידחים. עלילות העולם שכחונו. המלחמות הגדולות מעבר לימים פסחו עלינו, הניחונו בצד. זה ימים רבים נמנע מאתנו צער, יגון אמיתי. והרי אסון כזה, על כל מוראיו ופחדיו, יעשיר אותנו, ירווה את נפשותינו הקהות, החוזרות מדי יום אל שממונן. הבּכי, ארדיטי, הבּכי שנבכּה לגורלם של האומללים… וכי אינך יודע כוחו של יגון־אמת!
ארדיטי נבעת במקומו.
– והנוסעים?… והאנשים עצמם?… – תמה, קטן ואנושי.
המזכיר האמיץ שיסעוֹ באותה נקודה.
– והרי אל האנשים האלה פנינו מועדות, אלה העוברים יום־יום סמוך לביתנו, אנשים זרים ממקומות רחוקים החולפים להם מול חיינו. ומה אנחנו מבקשים אם לא להכירם, לדעת אותם!
– אנשים חדשים – הוסיפה זיוה והיא מתלועעת בהתפעלותה – אנשים חדשים, ארדיטי, עולמות שלמים.
ושוב ירדה עלינו דממה. מנהל־התחנה העייף והיגע לפת את רגליו בחזקה. לרגע חיפש אותי – עוזרו הדומם – אך אני צימצמתי עצמי לחמוק מפניו בקימורי הדלת הגדולה. אז החזיר את עיניו האפורות אל ברדון, ונכנע שאל:
– ובכן?
שעתו הקשה של ברדון הגיעה. הוא קם ממקומו, ניגש אל החלון הגדול ופתחו לרווחה, כשכולנו עוקבים אחר תנועותיו הבוטחות. לילה בהיר נשפך לתוך החדר וקילוחי ערפל דקיק החלו מפזזים ונארגים סביבנו. הכפר כבר היה חשוּך כולו; נצמד אל צלע ההר כסלעים ואבנים. דממה דקה היתה בחדר, מחותלת צינה חדשה. ברדון החל לדבר לאטו, כמו שלא ממין הענין:
– ושוב סערה גדולה הולכת וקרבה אלינו… ואנחנו נישאר גם מחר בודדים עם רעמי הרוחות בהרים..
ידיה של זיוה נתרשלו ונשמטו לצדדים מתוך הזדהות מלאה עם הדברים.
– מה־יפה היא שעת סערה לאסונות – המשיך ברדון ופניו מוסבות אל החלון – מה־נוראה האימה בהידרדרותה של רכבת בשעת סופת־ההרים שלנו, ולפיכך מה־גדולה תהיה האחריות אשר נקבל על עצמנו להציל מן המהפכה…
ופה נפנה אל ארדיטי, וחיש לחש לו בקול־תחנונים, כממתיק סוד:
– הרי לא תצא מחר להחליף את המסוטים… תהיה זו טעות… והרכבת שלנו מנופצת אל המדרונות… נתונה לתשועתנו…
סודו של המזכיר נגלה.
ארדיטי קפץ ממקומו כנשוך־נחש, זועם ותמה התפרץ בכל נפשו המוכּה והסולדת כנגד ברדון השקט.
– כיצד? איך ייתכן, ברדון, איך? איך? – זעק בחימה סוררת.
ברי היה שהמנהל הזקן אינו עשוי לרדת לעומק כוונותיו המיוחדות של המזכיר רב־הפעלים. והוא החל סובב בחדר מתוך חרדה זו של טפשוּת שירדה עליו נסער בריחוש של חימה:
– הרי זה זדון – התריס כנגד ברדון וכנגד זיוה היושבת רפויה מצער – האם אני הוא שאמיט שואה על האנשים הנוסעים להם שלווים ברכבת המהירה? אני שכּל ימי עבדתי כאן, שלא החסרתי אף יום אחד, ובנאמנות שלמה דאגתי לשלמוּתם של הנוסעים.
וכאן שהה, כשהוא נושא אלינו מבט זר ועיניו נמלאות דם:
– לא! – מחה – לא!
ראשו של ברדון רכוּן היה מעט וחיוך קל של לעג שמוט לו בזווית פיו. לשווא היו עיניו התוהות של איש־התחנה משוטטות לחפש לו שותף לרעיונותיו האנושיים. עיניה של זיוה היו מושפלות, כשהן מתקשרות והולכות דמעות על חלומות היגון שאבדו. ואני צנוע וטוב, הומה מחמדה אל זו היושבת וכתפיה מידלדלות.
לא נוח היה לארדיטי בשתיקה זו שאנו טומנים איש־איש במקומו, ומיד התנער אל ברדון כזוכר ואמר לו בעיניים בורקות מתוך שמחה לאיד:
– האדון יגיע מחר, המפקח־הכללי על מסילות הברזל, האדון קנאוֹת. שבכל יום של סערה הוא פוקד את יתיר. יהיה בזה משום ענין מיוחד בשבילו, בהרפתקה חדשה זו.
– חלחלה אחזה בברדון ובזיוה לשמע הבשורה. כי המפקח־הכללי בחבל גזיב היה ידוע בקפדנותו האדירה ובנאמנות ללא סייג לענייניה של מסילת־הברזל. ארדיטי היה חרד לכל מוצא־פיו, ואין ספק שיסגירם אליו.
מיד קרב ברדון חרש אל ארדיטי הניצב איתן במקומו. הניח כפו על כתפו השמוטה, לחץ אותה בכוח רב ובזעם של יאוש סמוי. אחר אמר לו בקול צלול וברור:
– וכי מבקשי הרפתקאות אנחנו? בני ההרים אנחנו, ושממות אלו לנו הן, שארץ אהובה היא זו, בנאמנות ארץ אהובה, ולפי שהיא אהובה, ולפי שאנחנו מבקשים להיאחז בה, ולא לנטשה, הרי אנו רוצים באותו יגון, באותו צער, באותה אחריות אשר תפול על כתפינו הפרועות.
הוא כילה לדבר. מנורת־הנפט עששה כבר כולה והאור דעך והלך. שעה מאוחרת היתה זו, ולמחר מזומן לנו יום של סערה. ארדיטי נשאר תמה במקומו, שמעולם לא ראינו לא הוא ולא אנחנו את המזכיר בשברונו. זיוה קמה לאִטה כמסרבת להיפרד מחדר הצללים, ובעזוּתה תלתה בארדיטי מבט מתחנן. פתחתי את הדלת לפניהם.
אל הלילה יצאנו שותקים, ועינינו מבקשות את השביל העולה אל הכפר. ברדון צעד קדימה במהירות בצעדיו המאוששים. זיוה ואני נותרנו מאחור, צועדים במתינות הנעורים. לפתע נפניתי אליה, תפסתי בידה הקטנה והלוהטת, ולחשתי לה:
– אהובה…
אך היא השתמטה ממני מתוך לאוּת שבּערמתה הרבה, דוחה ענוגות:
– לא עכשיו… לא עכשיו… הן עדיין לא עלה בידינו מאום.
נכלם ליויתיה עוד כברת־דרך קטנה.
ה. האדון 🔗
הבוקר כבר עמד בסימנה של סערה צפונית אביכה שהיתה ממשמשת־ובאה כשהיא מידפקת רועמת אל חומת ההרים הגבוהה, זוממת לשטוף את הארץ ההררית. ציבורים־ציבורים של רוחות רעות עתירות־און היתה הסערה אוגרת בפאתי הרי הצפון מעוּותי־הצורים לשעה של זעם. לפרקים היה נחשול של רוחות פורץ את ההסגר, ובשעטת נצחון היה שוצף בכּפר בנהמה מחרידה, כשהוא כונס עדרים של קרעי־עננים משולחים וטוֹרדם אל עבר אופק הדרום האפור, הנעלם. החמה השכוּחה היתה מבקעת אלינו מבעד למסכי הרקיע המתקדר. רדופה וסעורה נלחמה ביאושה על קורטוב האור הכחלחל־העמום שהיה רוטט על פני הארץ, אף שניכּר היה שסופה להניח ליום־סגריר זה שיגבּר ויחשך, ובלאוּתה לא תעמוד בפני הרוחות המסתוללות.
מאז השחר יושבים ארדיטי ואני על ספסלי־העץ הגדול שבּרחבת התחנה וממתינים, שותקים כרגיל, למפקח־הכללי, האדון קנאות. פרוּשים זה מזה כדרכנו וכנוסים בתוך עצמנו היינו מאזינים אל בדל הפח של גג התחנה שהיה מתחבט בזעף לכל רוח קלה, מבקש לו לשווא מנוס אל השתוללות הרוחות. עיני היו דלוקות בשל ענני האבק הנישא וגרוני צרוב ודווי כולו, אך לא זעתי ממקומי; רשול נחתי על הספסל וראשי כבוש בתוך צווארונו המוגבּה של מעילי המרופט; מתבונן לי הוזה בערימות העלים היבשים הקמוטים, הנערמים ברחבת התחנה.
ארדיטי נרגש היה עד מאד. ניכּר שרצה להחליף עמי דברים, אך לפי שכבר אמרנו זה לזה כל שאפשר לומר כבש דבריו בלבבו. מתוך חרדה עמוקה היה מצפה לאדון קנאות כשהוא סובב צנום וכפוף ברחבה, מאהיל בידו על מצחו חרוש־הקמטים, והוא מאמץ את עיניו הבוערות לראות האם קרבים פעמיו המיוחלים של המפקח־הכללי. עד שלבסוף, בשעות הבוקר המאוחרות, נראה מרחוק, לאורך המסילה המתערפלת באבק, כתם אדום שנע במהירות, כשהוא חוזר ונעלם בעיקולי ההרים. פניו של ארדיטי לבשו חדוה עצומה והוא פסע הלוֹך ושוב ברחבה הקטנה, מסנן לעצמו בהתרגשות:
– הרי הוא בא… הרי הוא בא… סוף כל סוף – ומיד נשא אלי את פניו העגומים, הנפחדים.
הזדקפתי לאטי ממקומי, באגרופי מחיתי את עיני הדומעות ופסעתי במתינות אל שפת הרחבה, אך לא עניתי דבר.
המפקח־הכללי האדון קנאות הרי הוא דמות ידועה ומקובלת ביותר. שנים רבות למאד משמש הוא בתפקידו זה, וכל אדם ידע עליו מיום שעמד על דעתו. לפיכך היה מוחזק בעיני רבים כל־יכול, אף כי נמצאו שכפרו בו. יודע היה את מלאכתו על בוּריה ודבר לא נעלם מעיניו החודרות, שכּן רודה היה ביד רמה וחזקה. אף שלא היה נגלה הרבה לבריות. נוהג היה בקפדנות ובכבוד כאחד, וגם לפחוּת שבפחוּתים היה פונה בלשון־נסתר, אך בשעת הצורך לא היה מונע עצמו לחרף ולגדף גדולים וקטנים, והקפדתו על הסדר והנוהג היתה למשל, שמידותיו, כך היו אומרים, מידות צדק הן.
את כפר יתיר ממעט היה לפקוד, שהרי נידח הוא ביותר. והגם שחיבה מרובּה וסמויה היה מושך לארדיטי הזקן, הרי אף ביקוריו הנדירים והקצרים בשעות סערה לא היה מוצא דברים לומר לו, שהעניינים מועטים, ידועים ויגעים. לפיכך היה נוהג לנמנם ליד השולחן הגדול כל עת ביקורו, כשארדיטי ואני יושבים דמומים לפניו. שזו דרכו של האדון, שכל־כך עירני, פעלתני ומסור הוא בדרכים של מסילת־הברזל, משהוא מזדמן ליד שולחן ובני־אדם לפניו מיד נופלת עליו תרדימה של עייפות כבדה…
הקרונית האדומה והקטנה היתה הולכת ובולמת את דהרתה בהתקרבה אל התחנה. בדיוק מפליא עצר המפקח־הכללי עצמו על־ידינו. ביד זריזה כיבּה את המנוע וירד בפסיעות קלות, מכורבל במעיל רחב על מידותיו. מגבעת גדולה ומשונה היתה לראשו הפחוס מעט, הנתמך איתן בגוף גוץ ועגלגל. צח ואדום פשט את שתי ידיו לשלום, ובעוד ארדיטי ואני רוכנים מתוך הכנעה שבהתלהבות ליטול את ידיו הקטנות והעבות, היה הלה ממלמל לעצמו בקול עבה ומשונה, כשהוא מגלגל לעומתנו בעיניו הלחלחות:
– הרי זה יום סגריר, הרי זה יום של רוחות… טפוּ, איזו תחנה נידחת… איזה מרחק.
אחר משך לפתע ידיו מאתנו ובצעדים קטנים ומדלגים פסע אל עבר התחנה כששרוולי מעילו הגדול מתבדרים ברוח, ואנחנו פוסעים בעקבותיו בענוה.
ביד רועדת הגיף ארדיטי את הדלת מאחרינו, כשהוא תולה עיניים כלות במפקח שהטיל עצמו כמו שהוא במעילו הגדול על הכסא הרחב שלפני השולחן. ועד שארדיטי מביא בהתרגשות את ספר־התחנה הגדול והעבה, הוציא האדון מכיסו מקטרת שחורה ומעוכה; הצית אותה בעמל רב, כשהוא נושם ונושף בנחיריו הענקיים. אחר, משהצליח לפלוט מפיו כמה ענני עשן סמיך ומסריח, וריח הקטורת עלה באפו וערב לו, השאיר את המקטרת כבויה במו פיו והחל לעיין, וכבר הוא מנומנם למחצה, בספר־התחנה, מדפדף לאִטו בדפּים הגדולים. ארדיטי לא גרע עין ממנו. קשוב ומתוח ישב בקפידה על מיטת הברזל הצרה שלו, כמחכה ביום־דין. עד־מהרה נתיגע האדון קנאות ממלאכת הבקורת; דחה את היומן מלפניו, נתרווח כליל בכסאו, חייך אלינו חיוך של רצון וזימן עצמו לחטוף את שנתו הקלה. אט־אט נתרפו שמורותיו ונפלו על עיניו הזגוגיות, קמטי פניו השמנים הלכו ונשתפלו מתוך אותה עייפות עמוקה, ידו הרכה הפשוטה לפנים החלה לצנוח ברפיון מדכא על כרסו הקטנה.
השקט כבד בחדר. לפרקים היו החלונות רועדים מחמת הרוחות שבחוץ, ופח גג התחנה נשמע מידפק מרחוק. נשימותיו הכבדות של האדון עלו קצובות בחדר, וארדיטי ואני היינו כולאים את נשימת אפינו שלא להפריע את דומית שנתו. אף שכל אותה שעה היה ארדיטי מבקש לומר דברים העצורים אצלו, לא העז לפצות פה. חרישית כוסס את אצבעותיו, כשהוא בולם עצמו מתוך אותה משמעת שהוא חייב בה.
יצאה שעה קלה ותזוזה חלה בדמות הישנה, והאדון החל להתנער משנתו. הוא קרע את עיניו הלאות, הכבדות; העבירן על פני החדר, אחר החזירן אל ארדיטי, שהיה יושב שקט ופיו פעור בצפיה, ושאל מתוך אדנוּתו, אדנוּת החסד:
– ובכן… מר… אר…דיטי…
ומיד שב לעצום את עיניו, לפי שידע שאין לארדיטי מה להשיב.
אך ארדיטי הגניב אלי עיניים מבוהלות, אחר אזר עוז ובפנים משולהבים התפרץ וקרא:
– האדון… האדון המפקח! מתנכלים לרכבת האקספרס, לרכבת המהירה… אתמול עם ערב… מחשבת־זדון…
כאן נאלם הזקן מתוך אנקה סמויה. ניכר שרבה היתה סערת רוחו.
הגוש הדומם על הכסא לא זע. ברי היה שצורת דיבור רגשנית זו אינה לרוחו. בעוד עיניו עצומות הרים האדון יד לאָה כמבקש לעצור בו.
– מה אירע לו, מר ארדיטי? – אמר בכבדות – מה אירע לו שאינו יכול לנקוט לשון מתונה של בני־אדם?
ארדיטי בלע את רוקו, התקין עצמו, ואחר אמר בלחישה חפוזה:
– מזימה מתרקמת בכפר יתיר, אפשר וכבר שנים רבות היא נארגת כאן. אנשי הכפר מבקשים אסון… מבקשים צער… אותו הצער שלא ניתן להם עם המלחמות שמעבר לים. עזובים ומשועממים הם, ולכן הם זוממים להפוך את רכבת האקספרס, את הרכבת המהירה היפה שלנו!
דממה נפלה בחדר. האדון קנאות הרים לאטו את ראשו הכבד, וכשהוא מטה בכבדות את אזנו המסורבלת שאל בקולו הרהוט, כמבקש לישב את הדברים החדשים:
– להפוך? מר אר…די…טי…?
– כן, כן – נענה הלה ביקוד – להרוס!
האדון הסמיך את גופו המשונה קדימה.
– להרוס? מר אר…די… טי… – הוסיף לחקור בקולו המתנגן בלאות, וענין כלשהו מקלח אל עיניו הכהות.
– אמנם כן – נענה הזקן נלהב, מתוך אישור מוחלט – מבקשים הם לדרדרה במקום ששם הגשר הגדול. ממני, ממני – הכּה באגרופיו המצומקים על חזהו – ממני הם דורשים שלא אצא עם ערב להחליף את המסוטים.
האדון עצם את עיניו הבוכיות ושיקע עצמו בתנומתו הכבדה. שמט ראשו על חזהו ופיו פשׂוק באנחה. לפתע נבקעה בת־שחוק קלה שנשתפכה על פיו המגושם. פשט ידו והציבה על השולחן צורך משען, אחר הניח עליה ראשו הידע, פקח שתי עיניים זולגניות, הישירן אל ארדיטי הממתין בהערצה, ובקול צרוד הפטיר:
– והרי אלה דברים נאים… מר אר… די… טי, והרי אלה דברים יפים… מה־רב הזמן שאני כלה וממתין לשמוע דברים משובחים כאלה…
ארדיטי לא ידע נפשו מרוב תמהון. עיניו האפורות הבריקו במאמץ.
– נאים?… – רחשו שפתיו.
– ודאי – נענה הלה באטיוּת, כשהוא בוחן את ארדיטי באישוניו החתומים – וכי תמיהה יש בדבר? גאוותנית זו שועטת מצוחצחת לאורך המסילה; וכאן רק כפר בודד ונידח, חשוּב כסלעים לבנים שבּדרך…
ארדיטי חישב להתמוטט.
המפקח היה חוזר ומעכל את הרעיון בתוך עצמוּתו האדירה. אחר הפטיר לעצמו בקול הוזה:
– רעיון נכון… רעיון גדול… – ומיד נעץ בי את מבטו הבוחן – וכי הוא, אישי הצעיר, ההוגה הגדול?
חייכתי אליו חיוך של ענוה, עד שבת־שחוק מאוסה עלתה על שפתי. אך האדון הבינני כראוי. באצבעו השמנה הקצרה הורה עלי:
– לגדולות נוצר… לגדולות…
השפלתי את עיני בקורת־רוח מרובּה, אחר הגנבתי מבט אל ארדיטי שעודו נסער כולו, שמתוך ריגשה זו של יאוש שירדה עליו מילמל בקול מעוך, מתוך התרגשות הולכת וגוברת:
– ואני אמרתי לספר לו… הוא המפקח הכללי… הוא כל־יכול… הוא שמקפיד על כל דבר, שהוא לבדו הוא… והאמונה בו גדלה מיום ליום…
יגיעתו של האדון קנאות גאתה למשמע שבחיו המרובים. התכרבל והצטמצם במעילו הגדול, הוריד ראשו לבין כתפיו, וסר וזעף שיסע את ארדיטי בזמירותיו:
– יניח לי אפוא בטוּבו… יניח לי בחסדו…
ומיד חזר והשתקע בשנתו החטופה. ושוב היתה דממה בחדר, וארדיטי ואני עוקבים אחר אדוננו בדאגה. עד שלבסוף הציץ הלה בשעון־ידו הגדול, ומיד קרע את שמורות עיניו הגדולות וזימן עצמו להתעוררות, שעסקיו מרובים ומלאים את העולם.
משהבחין בפניו הנפחדים והנזופים של מנהל־התחנה הזקן, נטה אליו חסד וחייך לו חיוך של אהדה לאה וגלויה, עד שארדיטי רטט כולו מהמית תודה על גילוי זה של חיבּה, ומיד הזדרז, עקשני ומוזר, לגלות ברעדה את אשר עוד בלבבו:
– החובה הגדולה, האדון? וחובת היומיום שלי?
האדון הזדקף ממקומו, ניער את קורי השינה האחרונים מעיניו המצועפות, פסע אל הזקן שהתרומם מיד לכבודו, ניער את קורי השינה האחרונים מעיניו המצועפות, פשט יד מגושמת וקלט כפתור דהוי שבמעיל המרופט, מעיל־השרד של ארדיטי, וכשהוא מושכו אליו בכוח החל ללחש לו דברים ראשונים, בעוד ארדיטי ממעט דרך־הכנעה את קומתו הזקופה:
– וכי מה עלתה על דעתו להזכיר את החובה הגדולה? וכי אינו רואה שבאפרוריות החזרה הפכה זו מכבר יגיעה רבה. ואף שהוא מסור ונאמן, עשוי הוא למצוא עצמו באחד הימים הזכים גוסס ליד פתח התחנה, ואין איש עמו, אין איש. ורכבת מהירה זו תחלוף לה על פני עיניו הכּבויות, ולא תחוֹן אותו אף במבט אחד של רחמים, והרי יום־יום התקין לה את דרכה… שמר והגן עליה…
ארדיטי תפס ביד רועדת בשערותיו המתולתלות והחליק עליהן ברפיון. שתיקה חנוקה היתה באוויר עד שלפתע לבשו פני האדון קנאות סבר חמור, והוא נפנה אל הדלת ופתחה לרוחה. החדר נתמלא רוחות טירוף עזות. בחוץ כבר השתוללה הסערה בכל זעמה. אכן, יום קשה ומוגיע עדיין מזומן לנו. הנחתי זרועי על פני לשמרם מפני הסופה; ארדיטי התנודד ברוח. רק האדון עמד דומם ומוצק אל מול הרוחות כשהוא מתבונן בחגיגיות שמחה על הרחבה. לפתע נפנה אל ארדיטי ואמר לו בקול רם, עם שקולו ואובד ברוח:
– הרי זו סערה גדולה… בחיי! ומבעד למעטה הערפל הסמיך האחריות הופכת תמיד גורל מופלא… היום עם ערב, אחוש לכאן מיד! היום עם ערב, ארדיטי החביב!
ובמהירות מפליאה תפס בידו של ארדיטי, טילטלה בלבביות, רמז כלפי רמיזה של רצון והפליג לו אל הסערה, לעבר הקרונית הקטנה, כשמעילו נישא כשובל ארוך אחריו, מוכּה ברוח ובערפל אך מתמיד ללכת אחר בעליו הנמרץ. בזריזותו הרבה ירד האדון אל הרכב, התניע ביד בטוחה, ובתוך שניות ספורות נתעלם בעיקול ההר.
את הדלת סגרתי בהתאמצות מרובּה. ארדיטי עמד עודו קופא על מקומו, כבול בכבלי דבקותו ואמונתו באדון. נשאתי עיני אל הכסא הפנוי, הכסא הגדול ליד השולחן, וחמדתי. בזהירות חמקתי והגעתי אל השולחן, שולחנו של מנהל־התחנה, וישבתי מתוך כפיפוּת על הכסא שעדיין עמד בו חום גופו של האדון הסוער. לאטי נתרווחתי עליו ופשטתי שתי רגלי לפנים מתוך אותה חירות שבּהפקר. צינה היתה בגופי, ושני נקשו זו בזו. קירבתי את הכסא לשולחן בלאט בשל קורטוב חום שלא נמצא לי.
ארדיטי התבונן בי ובמעשי מתוך צער שקט. מבקש היה להסיח עמי, ואפשר אף אני רציתי לומר לו מילה, אלא שחזקה עלינו שכבר אמרנו זה לזה כל מה שאפשר לומר, שהעניינים מועטים והדברים חוזרים על עצמם מתוך חרדה אילמת. התמודדתי בתוך כסאי. עצמתי את עיני המתבוננות; שמטתי ראשי על חזי, כיבּיתי את רצונותי. לא יצאה שעה קלה וכבר התנמנמתי לקול המית הסערה המתגלגלת בהרים.
ו. יגון 🔗
מכורבלים במעילים גדולים כבר ירדו ראשוני הילדים שכּילו שיעוריהם אל באר הכפר. בעמל רב הצליחה הגברת שרירא לפתוח את תריס חלונה הנשקף אל הגשר הגדול, והרוחות היו מפילות את כסאות־הקש הקלים שהציבה במרפסתה. עד לשעה שש היו שאר כל החלונות הנשקפים אל המסילה פתוחים וראשים עטופים היו מציצים מהם. חבורת הנערים והנערות הגיעה בשעתה היעודה, ודרדישי כבר התישב במקומו. בשעה שש ועשר דקות נסתיימה ישיבתה של מועצת הכפר והדלת נפרצה בחבטה וברדון יצא ראשון בחפזה החוצה. קשה, קשה היתה דרכו של פרנסי הכּורם במעלה הגבעה, והסוס העייף חתר אל מול הסערה המשתוללת, עד שנעצר נטוע בסיבּוב האחרון. מבעד לערפל אפשר היה להבחין בחמשת הפועלים בעובדים בבנין הסכר הגדול כשהם מתנהלים לאטם. חלונו של אהודי החולה נפתח־נחבט בקול אל קיר הבית. כבר ירד משולם היתום ברגליים יחפות אל הגשר הגדול והניח את גרוטת הברזל שלו על פסי הרכבת הנוצצים. גערתה של דודתו, המאחרת תמיד, נבלעה ברוח.
הכל כבר היו במקומותיהם הכל כבר היו ממתינים. מחוגי השעון נעו בעצלתיים אל שעת יציאתו המסורתית של ארדיטי. כבר זיוה דולגת במהירות אלי, שמלה דקה עליה והיא רועדת מן הצינה. שני המסוטים עודם במצבם הישן, ארדיטי עדיין איננו, והמיה עצורה עולה מן הכפר הרוחש אדם. כל המבטים נצמדים אל הרחבה שהיתה כמיותמת וריקה. הכל נושאים עיניים רוגשות אל שני המסוטים קפואי הפלדה. החמה הטרודה בעננים השטים הציפה את ההר כולו בזוהר אדום. מעבר לסערה, מעבר לרוחות, מעבר לנחשולים מתרחשת שקיעה שקטה ורחוקה. האור שפוך על פניה של זיוה, בכף־ידה היא מאהילה על מצחה כשהיא נושאת מבטה אל הכפר ההומה.
ארדיטי לא יצא היום! ארדיטי לא יצא היום! מתרוננת רינה חדשה מבעד למעבה הערפל שפרק כל אחריות. שש עשרים־וחמש. כלה ונחצה.
זיוה חשה נלהבת אל הדגל האדום שהיה זרוק כדרכו על הארץ, פרמה במהירות את קישוריו ופרשׂה אותו. עיני היו מבקשות את ארדיטי, אך הדממה שכנה על בית התחנה. צפירת הרכבת נשמעה מרחוק מתגלגלת בהרים כאילו לא אלינו היא מתעתדת לבוא. זיוה נתנה בידי את הדגל האדום, ומיד הזדרזתי לשמוט את הישן ובשתי ידי אחזתי בדגל החדש ונופפתי בו לעבר אנשי הכפר. רחש של רצון עלה מעם הצופים הקבועים, אבל איש לא זע ממקומו. רק העיניים זרחו מבעד לסערה, שלא לאבד אף פרט קטן מפסי המסילה הבוהקים, השטוחים על גבי הגשר הגדול. השמיים התקדרו לפתע כמו ויתרו על שעת השקיעה. החושך הקרב ובא, וערפל השמיים הצונח בלי הפוגה, רווה ולח, השרו את תוגת רגעי האור האחרונים. קולה של הרכבת נשמע והלך, סואן ושוצף מן ההרים הסמוכים, וההדים נמסכו ונבלעו בתוך האדים החותלים אותנו. שלא כדרכי אני עולה על אבן גדולה, ובכל כוחותי מרים את הדגל האדום לאות הסכנה.
באחת בוקע הקטר את מסך הערפל, כשהוא מקיף בדהרתו את העיקול האחרון. הישיר הילוכו אלינו, מכּה קצובות על הפסים הנוצצים והלחים, שועט רב־אונים ואחריו, צייתנים, דבוקים הקרונות. שתי אלומות של אור קלוש נזרקו מפנסיו המאירים של הקטר, כשהן מחפשות בביטחה את דרכן הקבועה. הדמדומים יפים להן. ראשה של זיוה נטוי, עיניה קרועות ובת־צחוק שקפאה שפוכה על פניה. הדגל האדום מבקש להיקרע מעצמת הרוח.
נהג־הקטר המשועמם הבחין בי, ואין הוא מוכן להבין מה אירע פתאום. הוא מזדרז לצפור במחאה כנגדי אך אני מנפף עקשנית בדגל האדום – סתום בתשובתי, זר ורחוק. השמש שבקעה מסגוֹר ענניה זוהרת על שמשת הקטר. פניו המבוהלים של נהג הקטר רכונים אלי והוא סוטה ממהלכו, עובר ביעף על פני כשהוא נכנס בקול נקישה חדשה וטמירה אל המסילה של כפר יתיר, אל המסילה הקטנה שלנו. קול הגלגלים זר על פני המסילה החלודה, אך הקרונות מקשיבים עוברים בזה אחר זה אל המסילה העזובה טלוּלת האזוב, והנקישה האימתנית נשנית וחוזרת, נשנית וחוזרת. צעקת פריצוּת של חדוה מפרפרת וחונקת. – אלינו! אלינו הם באים, אל פסי המסילה שלנו! – אך הללו קצרים, קטנים מלשאת את הפשע הגדול שירד עליהם בדמותה של רכבת מהירה זו, וסופם המסומן בפיגום של קורות קרב והולך אל מול הקטר הדוהר, המבקש לשווא לבלום את דהרתו המטורפת. וכשהוא מתקרב לשם ביאושו המהיר, בחרטומו רב־הכוח, הוא מנגח לשבבים את המחסום האחרון שביקש לעצור בו, וכשוחר אבדנו הוא יורד מתנודד מן הפסים. אופניו הגדולים, הממורטים, הקצובים הנאמנים יורדים אחד־אחד מן המסילה. הוא מאבד את שיווי־משקלו וצונח במהירות אל פי התהום עבת הערפל.
אנשי הכפר ניצבים כולם על רגליהם, ידיהם שלוחות אל הרכבת האובדת לעיניהם, והם צווחים וזועקים כמטורפים. אבל אין מנוס לה לרכבת, כי הקרונות כולם אחוזים זה בזה לבל יינתקו, גורל אחד לכולם. בזה אחר זה הם יורדים מן הפסים, מכים זה את זה, מתגעשים זה על זה, משתברים, נהרסים, משתנים, מתלקחים וחרבים. והכל אל המצוקים שלנו, אל סלעי הגרנית זעוּמי המדרון של בתינו הקטנים, העלובים. וכבר רעש המנועים הנהרסים נמוג, ודממה דקה נישאת עם ערימות הערפל השט אט לעבר ערבית חדשה.
בני הכפר דוהרים במורד, לפתע־פתאום הגיחו מחוריהם ונתגלו מכל הזוויות. בחפזה מבוהלת הם מקפצים אל עבר הגיא, זריזים למעשים חדשים. דמויות ראשונות מנוסעי הרכבת יוצאות מן הקרון האחרון הנטוי על שפת הוואדי, אבודות וכואבות הן מבקשות ישע, וכבר אנשי הכפר הראשונים מגיעים אליהם אל הללו, נוטלים ומרגיעים אותם, ועם הדמדומים היורדים הם אוספים את המוּכּים תחת כנפיהם. לילה שחור עולה ממרגלות ההרים, ואבוקות ראשונות נישאות למענו בכּפר המתעורר.
זיוה עודה עומדת לידי. הדגל האדום שמוט בכפי ואני מביט אליה בכליון־הנפש. חוורת ומפרכסת היא ניצבת, המוּמה מול האסון החי. אני פושט ידי אליה ומרגיעה בבת־שחוק קלה.
– הרי, חביבה…
אך היא מביטה אלי כזרה, שפתיה רוחשות בלא קול, פורכת ידיה ביאוש ומיד נמלטת לה קלת־רגל אל עבר הוואדי הרוחש אדם.
לאטי גררתי רגלי אל התחנה החשוּכה, ומשהגעתי אל פתחה נכנסתי אליה ירא מעט. את הדגלים הפרושׂים שמטתי ליד הסף, וחרש־חרש הגפתי את דלת הברזל הגדולה. ארדיטי היה יושב במקומו אצל השולחן הגדול, עיניו האפרות רווּחות בחוריהן, ראשו שחוח ונתמך בכף־ידו. גררתי את הארגז השבור ממקומו והעמדתיו ניצב לפני השולחן. ארדיטי לא הביט בי ובמעשי.
ארכה, ארכה הדממה. זו עת רבה היתה רק דממה בינינו. רק שתיקה חסרת־אונים, שתיקת רוע המעשים. אבל עכשיו כבדה השתיקה עד למאד, עד למחנק. בקול דחוק הפרתיה:
– הכל נרתמים אל משא הצער החדש…. רוננים אל האחריות הכבדה… יום מופלא וחדש ירד עלינו, ארדיטי…. לעולם לא נשכח מה שעשית בשבילנו…
כתפיו הצנומות של מנהל־התחנה רתתו מתוך עווית האימה, הוא נשא אלי את עיניו הקמות עד להדאיב.
– האדון – נתרגשו הדברים בלחש בפיו – האדון המפקח… האם יגיע? האם יבוא לפקוד אותנו?
– ודאי שיגיע – עניתי לוהט – הרי בכל מקום של צער שם הוא. ובמפתחותיו הגדולים הוא פותח את שערי הרחמים והאהבה. את הכלי תן תחת חסותו הנבונה… המדויקת… העייפה…
ארדיטי הטיל ראשו על השולחן. הזיקנה והמעשים כבדו עליו. ידו המיובּלת נשמטה על השולחן, תלויה לה רפויה לפנים. זהיר וחנף שלחתי ידי אליה, וברוֹך אחזתי בכפו.
ירח חוור עלה מן המזרח. קולות ההמולה ממקום האסון, אצל הגשר הגדול, הדהדו רפים אך מתמידים. עת מרובּה שהיתי עם המנהל הזקן של התחנה עד אשר עזבתיו לנפשו וחמקתי אל הליל הנרגע – אל מקום האסון.
ז. אהובה 🔗
סהרורי ומתנודד ירדתי אל הגיא, אל מקום האסון. בין חורבות הרכבת ההרוסה פסעתי ואני ניגף וכושל בין שברי העצים והקרונות ההפוכים. בעיניים כלות ביקשתי לשווא את זיוה. כל בני הכפר היו כאן, אחד לא נפקד. אבוקות בוערות ניתנו בידי ילדי הכפר, שהיו מהלכים רציניים ודרוכים בעקבות מולידיהם השוקדים בכל לבבם על מלאכת ההצלה. עמוסי־נפש אלו היו ממעטים בדיבורים ובצעקות ומגשימים את חובותיהם האנושיות בכובד־ראש ומתוך ארגון, משטר וסדר קפדניים. קבוצות־קבוצות וחבלים וכלי־עבודה בידיהם היו הללו עוסקים בעבודות הפינוי בזריזות שלא נראתה בכפר זה ימים רבים. יחידים עדיין היו מכבּים שריפות עשנות בשׂקים רטובים גדולים כשבּני התשחורת הנלהבים מרימים בכל כוחותיהם את ההבדלות הדולקות על־מנת לסייע בכל מאודם, ולהטיל נהרה על פני העושים במלאכה. מפעם לפעם היתה זעקה מתמלטת מאחת הפינות החשוכות, וקולותיהם הכבדים הרוגעים של בני הכפר הסמוכים מתלווים אליה. באחד ממרכזי ההצלה, מקום שהיה קרון הפוך מעלה עשן, הבחנתי בדמותו החסונה של ברדון שהיה מנצח על המעשים בקור־רוח ובשום־שכל. ניכּר היה שהדברים ידועים ושמורים בלבבו זו עת רבה.
נטלתי בידי מחצית הלפיד הבוער והחילותי ליסוב בין הבריות, מגשש באפלה אחר זיוה. בני הכפר היו מפנים לי מקום דרך־כבוד, שאכן עלתה קרני היום הזה. עד שלבסוף, הרחק בהמשך לוואדי, ליד אחד הקירות הגבוהים, הבחנתי בה כשהיא רוכנת לבדה על פצוע, גוסס אחד מנוסעי הרכבת. לפיד שהיה תקוע בין שתי אבנים היה מהבהב ומטיל צללים מרצדים על קלסתר־פניה החטוב. פיה התעקם בצער עמוק ועיניה הכחולות השקועות היו מצועפות בדמעות. בידה ליטפה את פניו החבושים של הגוסס כשהיא גומעת אל ישותה הצעירה במלוא ההתמסרות את הכאב ויגון המוות; כמהה לספוג את האסון הגדול לתוך נבכי נשמתה. שעה קלה עמדתי דומם מול הדמות הבודדה והלפיד דועך שמוט בידי. אך לבסוף התנערתי ממקומי בפרץ של חימה, ניגשתי אליה ותפסתי בכתפה. היא הסבה אלי עיניים זוהרות מדמעות ולחשה:
– הבט…
אך עיני שלי קרות היו ויבשות, וכעין זעם תקפני, ארוך וכובש. השלכתי את האבוקה ממני והלאה, שלחתי שתי ידי אל פניה, אל צווארה. ותבעתי את נשיי.
– בואי עמי! – רעד קולי.
– עכשיו? – חרדה אלי כממאנת.
– בואי! – חזרתי עקשנית ואני תומך בה ואוחזה ומקימה. היא הרפתה מן הפצוע ובאי־רצון נגררה אחרי. אך אני לא הרפיתי ממנה וביד איתנה ונלהבת משכתיה בשביל הראשון למעלה, אל עבר ההר אפוּד־החשכה.
בין הסלעים אנו נישאים קלי־רגל בדרכים ידועות. הלילה הצונן שכּבר פרק את סערת היום טפח על פנינו, ושיחי הרותם שטחו ריחותיהם לפנינו. מתנשמים ובהולים מעט הלכנו על הסלעים השחורים, סלעי הגרנית השפוכה, כאומרים להעפיל אל הפסגות המעוטרות בזיוו הענוג של הלילה, אל הרכסים המתעלמים אי־שם מעל ראשינו. אורות הכפר נעלמו זה כבר, והבדידות הזכּה הציפתנו.
ליד עץ־זית עתיק עצרתי בי כשאני נוטלה בזרועותי כפרא. אספתי אלי את ראשה הקדוּד ואני חש כל־כולי בצעירותה המתמרדת. כתפה הלבנה שנתערטלה בעירה בי בולמוס של חמדה לא ידעתיה. חיבקתיה, כשאני מנשק כמטורף את צווארה, וממלמל ללא ספוֹר את שמה הקצר. עיני התערפלו, ראשי הסתחרר, ואני צונח שוכח ומאושר, לוטף, מתעדן ומתמכּר.
השקט חתל אותנו בקוּרי הלילה הקר. נחשקים שכבנו לרגלי העץ הנמוך, על האדמה השחורה לפוּפת השרשים, נכנפים בצל העבה. רגועה בתוך זרועותי נחה זו כשעיניה עצומות, והיא מרבה מחשבות. אחר פקחה אלי את עיניה, ליטפה את שערי בידה הרכה, כשהיא דוברת כזוכרת:
– האסון… האסון… מה־איום הוא…
ועיניה לבשו את גון הצער החדש.
שתקתי.
– ההרס… החורבן… ומאות ההרוגים – המשיכה במתינות – כל הלילה נעמול לאור האבוקות. אכן, אסון אמיתי.
צינה של רעד פירכסה בי. הרפיתי ממנה כמנסה להימלט ממבטה הכחול והחודר; אך היא העבירה את חלקת ידה הפשוטה על חזי, ולאטה הגתה לעצמה רעיון חדש;
– והוא, מה נעשה בו?
– מי?
היא לא שמעה. כחולמת המשיכה לטוות מחשבות.
– הרי שנסגיר אותו… הוא לא יוכל עוד להתהלך חפשי.
חשד איום התגנב אל לבי.
– מי – זעקתי בלחש עצור – מי?
היא התבוננה אלי בחמלה.
– ארדיטי הזקן כמובן – התפרקה עלי – הרי שעוד לא תמו העלילות…
עיניה היו נשואות אל מרחקי החושך אשר לפתע נפתחו לפניה. אספתיה אלי, ואני נושם שיכּור את ניחוח הלילה הרוחש על אדמת הטרשים רבת־הנפתולים של ארץ אהובה.
סוף
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.