בנאֶיי משכני באחד הימים האלה ציור פעוט של צבעי־מים בחלונה של חנות־ספרים. איש לבוש סרבלים, חבוש מגבעת־לבד, מרכיב משקפים ונועל מגפי־ענק, עומד לפני ציור־המים ולוחש וממלמל לנפשו. אוהב אני להטות אוזן לדיבּורו של אדם אל נפשו, בפרט אם זהו דיבור של בקורת. קרבתי אליו והבטתי בו בשום־לב. אומר היה שלא רע הוא, האקווארל, אבל חובבני מאד, בלתי־מוגמר. דומה היה כי החפזון בו נעשה הוא שהרגיז אותו. בעודו מביט בתמונה, ומבלי הציג לי את השאלה במישרים, הוא שואל, כמי שעודו מדבר אל נפשו, עודו מהרהר בדבר, אם אין ה"עץ" מקושקש מדי. (עלי לומר שהיתה זו תמונה קטנה של הסינה – אסדה, גשר, עץ, חבל – פשוטה מאד ועשויה בכשרון־מעשה רב). אמרתי בקול, מבלי הביט בו, אך כשאני מסתכל הכן בתמונה, “העץ מצוין”. האיש אמר כל מה שרצה לומר. “זהו עץ, וזה הכל”. בכך החלה שיחה ערה על אקרווארלים. האיש היה סוחר חזירים ואספן חובב של אקווארלים. קונה היה רק מה שמוצא חן בעיניו. אך ניכּר היה שאין הוא מסתפק במין רישום של חמש דקות. רוצה היה שיהיו לעץ עלים וכו'. חזרתי ואמרתי כי ברור מאד שהעץ הוא עץ, אם יש לו עלים ואם אין. ואחר הוספתי שאני עצמי צייר (!) וכי צבעי־מים הם השטח שלי. בכך עוררתי בו משנה־ענין. הוא התנצל על שהגזים במתיחת בקורת ואמר, “מה אפשר לדרוש מאדם האנוס לבלות את כל היום עם חזירים”. אמרתי לו שאני שמח לשמוע זאת, וכי דעתו שלו חשובה בעיני יותר מזו של המבקרים. כך החלו הדברים להתגלגל. פתאום, כמו למגע שרביט־קסמים, מסיחים היינו בהתעוררות מרובּה, כידידים ותיקים, על סיזאן, רוּאו, בראק, אוּטרילו, דוסטויבסקי, המסון, פרנסיס קארקו, בלֶז סנדראר וכו'. מדהים בכמה דברים נגענו. לבסוף סיפר לי איך, לפני כעשרים שנה, נקלע יום אחד למונמארטר ובחנות של מעשי־אמנות ראה איזה ציורים של אדם בשם אוּטרילו. אדם זה, שאז לא היה ידוע לו, השאיר את התמונות על־מנת שיעשו להן מסגרות, אך הואיל ולא היה לו ממון בשביל המסגרות, נאלץ להשאירן אצל סוחר התמונות. הוא הודה כי לא התרשם ביותר מן התמונות, אלא שידיד שהיה אתו במקרה קנה את התמונות של אוטרילו והוא קנה אחרות “שמצאו חן בעיניו”. לאחר זמן מכר הידיד, כמובן, את התמונות של אוטרילו במחיר נאה. שאלתי אותו אם מאז נשתנתה דעתו על אוטרילו והוא אמר, בכנוּת ובנמיכות־רוח הרבה – “לא! יש משהו קודר בתמונותיו שאינו נראה לי. אני יודע שעכשיו הוא מפורסם, אבל אין זה חשוב לי”. תשובה זו ישרה בעיני במידה עצומה. אמרתי לו. ואחר, בלי שום מעבר, פתחתי בשיר־הלל לספרו של קארקו על אוטרילו. דיברתי על אוטרילו כאלו הכרתיו היטב. כה משכנע היה דיבורי, אפילו בצרפתית הרצוצה שלי, עד שהעליתי דמעות בעיניו של סוחר־החזירים! אבל הדבר שהכריעני תחתי היה זה – המלה “סבל” עוררה בו משהו. הוא לא יכול לשכוח אותה. “סבל” הרי זה מסביר הכל. “שמע, אדוני”, אמר, “אינני אלא בוּר, סוחר חזירים ארור, אבל חייתי… יש לי נסיונות חיים משלי… סבלתי. חייו של אמן, במיוחד חייו של צייר, אינם אלא דרך־יסורים. מה שאתה אומר, אדוני, נוגע עד עומק לבי. אני מבקש סליחה על שמתחתי בקורת על יצירה שמן־הסתם היא נעלה מתפיסתי. אני אינני אלא חובב. אני אוהב אקווארלים. אני מחזיקם אצלי לשם ההנאה הפשוטה של ההסתכלות. משונה, אבל זאת האמת. אם יש לך פנאי, אדוני, אני מזמין אותך להילכוות אלי כדי שאוכל להראות לך את האוסף הקטן שלי…” הנה כי כן הלכתי אתו וראיתי את האוסף שלו. והריקותי אתו שתי כוסיות קוניאק ויחד בכינו, סוחר החזירים ואני, על צליבתו של האמן. יום נפלא! כל זאת בזכותו של אחד מסייה אַסלן, צייר, שאינני מכּירו. יחי מסייה אַסלן! יחי האקווארל! יחיו סוחרי־החזירים! יום בהיר אחד יכול האקווארל, אפילו הוא מעשה־ידיו של אלמוני, לפתוח את שערי גן־העדן. תחי הסינה, ותחי האסדה העוברת תחת הגשרים! יחי העץ, עם עלים או בלעדיהם! תחי השמש! יחי אַסלן!

היפוכו של זה הוא שאירע לי בפקידה אחת שמנה במשרד הדואר. הואיל ותהתה על גליל של ציורי־מים שמשגר הייתי לתערוכתי בוושינגטון, והואיל וסמוכים היינו לחג־המולד, הצעתי לה בהמון־לב שאצייר לה ציור־מים בזמן שאהיה בלונדון. ריחמתי עליה, היושבת כל היום מאחרי הסורג, מדביקה בולים על מכתביהם של אחרים. אם כן בחזירתי מלונדון נתתי לה ציור אחד. היא לא היתה שם אותו יום, ומכּיון שכך השארתיו בשבילה אצל מנהל המשרד. כעבור ימים אחדים באתי ובירכתיה בשלום. כמעט ולא נענתה לי. חיכּיתי עד שהדביקה את הבולים על הדברים שלי. חיכיתי עד שתתן לי עודף, חיכיתי, חיכיתי… וזו לא הוציאה מלה מפיה ביחס לאקווארל. לבסוף אמרתי בלבי – אולי שכח המנהל לתת לה אותו. “האם קיבלת את האקווארל שהשארת כאן תמול־שלשום?” שאלתי משהכינותי עצמי ללכת. היא נתנה בי מבט צונן, השפילה עיניה, ובנימה של רוגז אמרה: “האקווארל? כן, כן, נתנו לי אותו. כן!” וזה היה הכל. סובבתי על עקבי והלכתי לי. שלש פעמים הקיפותי את גוש הבניינים ההוא, שוקל בדעתי אם לחזור ולשאול אותה מה־לכל־הרוחות־כוונתה בחוצפה שכזאת או לבקש ממנה בחזרה את האקווארל שלי! רתחתי. לבסוף סיימתי את הפרשה ביני לביני בקראי לה “ערוה בלה, טינופת, אוֹננית, נבלה סרוחה, מטומטמת”.

אותו אקווארל, מוכן אני להודות, היה מסתורי כלשהו. אי־אפשר היה לדעת אם שתי־צפרים מתקוטטות כאן בחושך ואם מפל־מים הוא זה באור־השמש. בשבילי היה זה ברור מאד: היה זה “אור וחושך”, מזיגה של כל ניגודי הצבעים. צומת־הדרכים של בין־השמשות, או – פשוט “נוד לח וזגוגי”, אם תרצו. אבל איך להסביר דקוּיות מעין אלו לבוּרית אחת? ובצרפתית גרועה! נואשתי מזה. ביליתי את שאר שעות היום בהטיית פעלים צרפתיים, בבחירת סובּז’ונקטיבים הדורים, ציניים, מאיימים. כצייר־מים נפגעתי עד מעמקי לבי. היתה זו מהלומה ניצחת. מוטב לי סוחר חזירים! גם אם אינני אַסלן, בכל־זאת הריני הנרי מילר. יש לי לב, מה! יש בי רגשות. חיים ארורים הם אלה, חייו אלה הארורים של צייר…

שיחת־לילה

יום א', 12 במרס 1939, 2.00 בבוקר

אֶמיל, אני מוכרח להעלות זאת על הנייר בטרם אשכב לישון, שאם לא כן לא אעשה זאת לעולם. ערב עם ידידי, “האַצטק”, כמו שאני קורא לו. כאן באולפן. בשעת ארוחת־הערב הוא מתחיל לדבר, כדרכו לעתים קרובות, על התקופה שמיד אחרי המלחמה L’époque bohème. אינני יכול למסור לך את הדברים בצורה מסודרת, דבר דבוּר על אופניו. די אם אציין את עיקריהם. נאה לסיים בכך את הספר הקטן הזה, כי הדבר אנושי ביותר ואולי עצוב לא מעט.

כמו שכבר אמרתי לך, ידידי זה היה לו קשר הדוק אל המשוררים והציירים של התקופה. צייר היה בעצמו, גרוע, כך אני נמצא למד. בצאתו מן המלחמה היה שרוי בעלפון־חושים, מזועזע יותר מדי עקב המסות שעמד בהן עד שלא יכול עוד להשיב לו את חדוות הנעורים. על ידידיו האישיים נמנו אנשים כבלז סנדראר, מקס ז’אקוֹבּ, קיסלינג, לז’ה, אנדרה סאלמון. הוא היה חבר של מודיליאני, אפּוֹלינר, פלאמנק, פיקאסו, דרן, בראק, ז’וּאן גריס, דיאֶגו ריברה ואחרים.

תחילתה של השיחה בערב זה היתה הערה שפלט מפיו על פיקאסו ומקור הקובּיזם. הוא מסר לי ממש את היום והשעה של לידתו. המעבר הפתאומי מן התקופה הכחולה אל האפריקאית. הזימון המוזר של פריחתו האינטלקטואלית של פיקאסו עם הטיפולים שהיה מקבל בגלל איזה חולי מסתורי. במוחי תמונה חיה של פיקאסו היושב ב"רוֹטוֹנד" הישן עם האחרים – לא עליז ולא עגום, אך מרוחק מעט. שותה רק מי־ויטֶל בלבד.

אזדרז מעט, כי איני יכול למסור לך אלא את עיקרי הדברים. פלאמנק הוא אז רוכב אופניים, איש הכּפר, “ענוג אחד”, מדבר תמיד על ציור “בלשד־העצמות”. דרן כבר בעל־בשר, בקיא מאד בספרים, שתיין איום ונורא, מקסים וכן הלאה. אפּוֹלינר הוא הבּימאי. מקס ז’אקוֹבּ, תמיד המוקיון והלץ שבחבורה, הוא גם היהודי טוב־הלב הנוטל את יצירותיו של פיקאסו, נרתם לעגלת־יד ומקיף את פאריס בנסיונות למכור בדים של פיקאסו. נועדים ברחוב ראביניאן, מקום שהיה פיקאסו עובד וישן אז – סמוך מעל לפלאס דז־אַבּס, מונמארטר. מן־הסתם זכוּר לך המקום. ז’וּאן גריס נמצא כאן – יפה־תואר, אינטלקטואלי, יבש מעט. גם דיאֶגו ריברה, שבקרוב הוא עתיד לעשות את החיקויים הנפלאים ביותר מתמונותיו הקובּיסטיות של פיקאסו. יש לו זקנקן ערבי, סבר של איש־טוֹלדוֹ. (קצת אחרי־כן, על החוף בארקאשוֹן, יתן חלבו – בהיוֹת הירח במלואו).

ואחר־כך בוּז’יבאל… המשתאות תחת כיפת־השמיים ליד הסינה, הוויכוחים על הפיסול הכושי, הפרימיטיבים, המיתולוגיה וכן הלאה. דרן הוא אולי הרגיש שבּכולם, הזריז ביותר להעריך את העומד בחלל האוויר. בראק משקיע עצמו בתיאוריות, נוסח אינטלקטואל. פלאמנק מתופף על חזהו וגוֹעה כשור. הכל מונח בקופסה. אינך צריך אלא לקורט של גאוניוּת ואבק־השריפה יתפוצץ. ומובן שפיקאסו עושה זאת!

בשבילי היה זה כעין תיאור של עולמות בלידתם. (כלום אין הכל מתרחש במחי־ברק, ברגעים של השראה?)

סוּטין גם הוא נכנס לתמונה. רע־כאח למודיליאני, שעד לאַפּריטיף השלישי או הרביעי הוא מזהיר ומשעשע – אחרי־כן משוגע, אחוּז־דיבּוק. (עכשיו סוּטין מתגורר בשקט תחתי, עם הדוגמנית החדשה שלו, אדומת־השׂער, “סוטין” בכל המובנים, עכשיו הוא נראה מיושב בדעתו, כמי שמנסה להתאושש מן החיים הפרועים בימים־עברו. מהסס להגיד לך שלום בגלוי ברחוב, מחשש פן תתקרב אליו יותר מדי. כשהוא פותח את הפּיה שלו אינו אומר אלא כמה חם או כמה קר – כלום הראדיו של השכן מטריד אותך ככל שהוא מטריד אותו?)

מכל־מקום התקופה המדובּרת עודנה פרק־זמן של רעוּת לאמיתה, של פגישות, של מסיבות ומשתאות. שעה שהקור עז כדי־כך שאי־אפשר לעבוד, חופרים ומעלים כמה בקבוקים של יין אדום, נועלים את הדלת, ונכנסים למיטה עם הדוּגמנית. משך חדשים אחרי המלחמה הוסיף ידידי ללבוש את המדים שהיו קטנים מכּפי מידתו – לא היה כסף לבגדים אזרחיים. מפעם לפעם היה איזה דו־קרב סנסציוני, על איזה דבר של־מה־בכך, ולאחריו משתה עליז וקפיצה במחירי התמונות (לגבי הנוגעים בדבר). היו שהעשירו בן־לילה, וכמובן שכחו עד־מהרה את חבריהם שלא שיחקה להם השעה כל־כך. מקס ז’אקוֹבּ מחפש לו מפלט בבית־מנזר, מקום שיוסיף לצייר ולכתוב. וזה מזכיר לי שורה שנתקלתי בה לא מכבר, בספר של צ’סטרטון על פרנציסקוס מאסיזי: “לאמיתו של דבר לא בא (פרנציסקוס הקדוש) אלא לומר לבני־אדם שיתחילו מבראשית, ובמובן זה, להגיד להם לשכוח”. כולם כאחד, החל בסנדראר וכלה בקטוֹן הקטנים, נטבלו טבילה נוראה במלחמה. סנדראר, ההרפתקן הנצחי, צריך ללמוד לחזור ולעשות דברים מלכתחילה – בידו השמאלית. כל עולמם מנוּפץ. טובי חבריהם מתו, שאפותיהם נקפדו באִבּן. ועם זאת, כשאני מאזין לכל זה, אני תופס שאצל רובּם סייעה השוֹאה להגביר את תכונותיהם האנושיות. דיבּורם “ענוג” למשמע בהשוואה לדור של ימינו. עכשיו פזורים הם, כל אחד מפורסם על־פי דרכו, כל אחד עובד בגפּו, אדיש אולי לגורל האחרים.

במונולוג שלו הממושך ציירם ידידי הערב כמו חיים לנגד עיני – אותם ואת התקופה ואת האקלים. בדבּרו על פאריז, פאריז המשתנית שאותה הכּיר, בדבּרו על “גוֹני האפור” שהם־הם פאריז, הוא אומר: “נחוץ חינוך ממושך כדי להעריך את בנות־הגוֹן של האפור… זה עסק שלם”. כמה זה נכון! מפאריז לאיסטמבול, מארוקו, טוֹלדוֹ, ותמיד ה"ערכים" של כל אקלים, של כל נוף. ואחר־כך בחזרה לפאריז, לאותו גוֹן אפלולי שתחילה הוא נראה קודר – עד שאתה מתחיל להכיר פה־ושם, מעט־מעט, בבנות־הגוֹן של האפור. מן ה"אפורים" הוא עובר ופוצח במזמור לשירתו של ליאון פוֹל־פ’ארג. “אלוף האפורים”, הוא קורא לו. “האַשף של בנות־הגוֹן”. יודע אני למה כוונתו. יודע אני איזה אַשף הוא פול־פ’ארג. מדי אקרא בו לשוני דבקה אל חכּי.

מן האַשף אל ה"אמגושי" – בלזק! התורה האֶזוטרית. דת האמגושים. בכיס חזייתו נושא ידידי תמיד את הפטיש הקטן המכיל אותן תשורות־יקר שהביאו עמהם פעם שלושת החכמים מארץ־הקדם. הוא מבעיר למעני קמצוץ של מוֹר, לתת לי מושג מה הכּוונה במלים “ניחוחה של קדושה”. בצד זה משא על תורת האחדוּת, כפי שנתגלתה על־ידי קלוד סן־מרטין, “הפילוסוף שלא הוּכּר”. בדרך־אגב “דיוקן” של ז’ולאס הניבּט אל מקור הריין, ולא גמר בנפשו אם הוא פילד־מרשל או התגלמות חדשה של ווטאן. מפרק לפרק רמז חטוף על התאוּמאטוּרגיה של פאראצלזוס ועל המשמעות האמיתית של אבן־החכמים. מבקשני פתאום למצוא לו כל מה שאני יכול על התעלומה של מֶסָה וֶרדֶה. (גם בלזק היה משוגע לאינדיאנים!) שמא רוצה אני לראות איזה אלפבי"ת של מאיה? ולאחר־מכן הוא מראה לי את היבשות האבודות – במפּה שלי באולפן. מסביר מפני־מה הוא מאמין שהיה גזע של אנשים ירוקים או כחולים ולא רק אדומים, שחומים, צהובים, שחורים ולבנים.

ואני אומר – “Pourquoi pas?” והרי זה בדיוק הדבר שבו פתחנו קודם־לכן בערב. ביטוי זה של פיקאסו הוא שקרא דרור ללשוני. מדוע לא? ביחס לכל!

מי האיש שמנצח? המאמין. יהיו ה"נבונים" מטילים ספק, מותחים בקורת, ממיינים ומגדירים כאוות נפשם. איש־הלב מאמין, והעולם שייך למי שמאמין ביותר. אין דבר שהוא מטוּפש, פחוּת־ערך, מופלג או מדהים מכּדי שיאמין בו אדם. הלימוד מדכא את הרוח; האמונה פותחת אפקים, משחררת. כשאני מאזין לידידי יש שאני תמה מה היו הבריות אומרים אילו שמעו מה שנאמר בינינו. הרשני להגיד לך שהוא מעולם לא אמר שום דבר שיהיה דמיוני מכּדי שאוכל לעכּלו. החל בשירה וציור וכלה במיתולוגיה או באלכימיה, החל בחכמת העולם־הזה וכלה בעולם־הנסתר, הכל אחד הוא בעיני, אף גם מתקבל על הדעת. עד מאד.

השעה כבר מאוחרת ואני עייף. אבל סבור הייתי שתיהנה לטעום משהו מטעמו של משתה־שׂיח זה. במרוצת הערב הרהרתי לעתים קרובות ברייכל, שתעלומת־הזכוכית שלו תלויה סמוך מאחרי. גם הוא שייך לעולם הזה של קסם ותעלומה. הוא אינו מוסיף עוד לבוא, רייכל, אבל רוחו נמצאת כאן – ותמונותיו מדברות בלי הרף. אני רואהו לפני בביקוריו השבועיים בנוֹטר־דם, כשהוא נכנס ב"שער האסטרולוגי" ועולה למגדל “לחוּש את המפלצות”, כדבריו. אחר־כך הוא יורד ב"שער הכימיה". אך תמיד הוא מקווה כי ביום מן הימים יפתחו לו את “שער הקסמים”. אגב, רייכל יש בו פחד־אימים פן יתמסמס ויהיה ל"נוזל כימי" במותו. אינו רוצה להיות כבוש ומפוקק בבקבוק. הוא חרד שמא “ינצלוהו לרעה”. אך על כל זאת אוסיף בפעם אחרת…

“הרי זה נחמד”, כמו שהיה רייכל אומר. אבל השעה כבר מאוחרת באמת. הלילה אישן עם הכוכבים, הסמלים, הנוזלים והחלומות של תקופה אחרת. אמשח את בשרי במליהם של פייטנים משוקצים. יחי הקסם! יחיו הכשפים! לילה טוב!