קודם־כל יש להטעים כי המדובּר כאן בכתב תנועה ולא בכתב של מחול. ההבדל בין שני המושגים האלה הוא זה: בעוד שהמונח “תנועה” כולל במשמעותו את כל אפשרויות התנועה של גוף האדם בגילוייהן השונים, הרי המונח “מחול” מציין, בכל התקופות, מכלוֹל מסוים של תנועות המביע את בחירתם של קומפוזיטור ורקדן וממלא את דרישותיה של חברה מסוימת בתקופה מסוימת. לשון אחרת, בעוד ש"תנועה" הוא השם הניתן לחומר שממנו קרוּץ כל מחול, הרי “מחול” הוא תמיד פרי דרך מיוחדת של טיפול בחומר הזה. כיום עולם המחול מורכב המון גישות שונות לטיפול בעולם התנועה, רוצה לומר שהוא מורכב שיטות מחול וסגנונות מחול רבים מספוֹר. כל שיטת מחול רואה עצמה שיטה המסמלת את הדרך הטובה ביותר לטיפול בחומר – בתנועה. כל אחת מהן הכופרת אפוא בהכרח בטעם קיומן של כל יתר השיטות.

כל סגנון או שיטה של מחול מחובּרים למילון מיוחד של מושגים, טכניים ורעיוניים, דבר שבּכל מקרה ומקרה הוא דרוש להעברתה של אותה שיטה מאדם לזולתו. דרך־כלל אין קבוצות־המושגים המיוחדות האלו נשארות בתחומיהן־הן, כל אחת מהן בתחום הסגנון המסוים אשר בו ולשמו נוצרה, שכּן בתוך שנים של שימוש מתמיד הן עולות לדרגת חוקי־יסוד המבקשים להסביר ולהגדיר את עולם התנועה בכללותו. אבל “חוקי־היסוד” הידועים האלה, הפורחים בעולם המחול כיום, ניטל מהם כוחם ברגע שנעשה נסיון להשתמש בהם לצורך הסברתם של סגנונות מחול שלא נתכוונו בשבילם. לכן קיום מספר רב של מערכות חוקים הוא ליקוי חמור, מקור אין־קץ לטישטוש ולמחלוקת בין אלה הפועלים למעשה באותו תחום של יצירה. עצם קיומן של הרבה מערכות חוקים לא היה גורם שלילי דווקה אילו אפשר היה ליצור באמצעותן סדר ושיטה בצירופי התנועה האינסופיים שבגדר האפשר; שהרי תפקידן טמון בכּושר הפוטנציאלי של כל מערכת ליצור סדר ושיטה, על פי דרכה שלה – דרך המבטאת שינוי בהשקפה. במהותו של דבר, אפוא, כל סגנונות המחול הם חטיבות סגורות, שאין שום קנה־מידה בו אפשר לעשות השוואות ביניהם.

דברים אלה מוּכחים מן העובדה שאף אחת מן המערכות המרובּות של “חוקי־יסוד” לא הביאה לעולם שיטה כוללת של כתב־תווים. באיזו מידה שיטה של “כתב” היא מובנת ומעשית, זאת יש למוֹד על פי יכלתה לתאר את כל התופעות הפוטנציאליות בשטח מוגדר של התעניינות, בלי תלוּת בגילויי־ראוה סגנוניים, שהם אפיניים ומיוחדים.

שיטה של כתב היתה צומחת בדרך־הטבע אילו נוּתח שטח ההתעניינות (תנועת גוף האדם) באורח הומוגני ועקיב.

ככל שהדברים אמורים בשיטת כתב זו, הרי כל אפשרות תנועה של הגוף שניתן לבטאה היא “חשובה” ו"רצויה", בלי שום משפט־קדום ובלא להביא בחשבון את עומס המושגים הרגשיים והסגנוניים התלויים אולי בתנועה זו או אחרת, שלא יכּירם מקומם בתחומיו של עולם התנועה הטהורה. ההשקפה על עולם התנועה, המתבטאת בשיטת כתב זו, אין בה אפוא לא מקום ולא ערך להרבה מן המושגים השגורים ביותר בעולם המחול כדוגמת “אקספרסיבי”, “אסתטי”, “פנימי־חיצוני”, “פורקן־התכּווצוּת”, תנועות “עגולות” או “ישרות”, ה"חלל" כניגודו של הגוף. שהרי מושגים אלה כל אחד מהם נספח למכלוֹל מיוחד של תנועות וכל אחד מהם הוא, בסגנון מסוים של מחול, השיגרה המקובּלת המשפיעה השפעתה על היצירה ועל הבקורת. אבל כולם נקבעו מנקודת־המבט של המחול ולא של התנועה.

ודאי, כמו בכל שטח התעניינות מוגדר כך גם בעולם התנועה אפשר להבחין בסגולות־יסוד של חומר, סגולות שאין חשיבותן פוקעת בשום מסגרת סגנונית. והכרח הוא ששיטת כתב – מערכת של סימנים המסוגלת לבטא, לסמל, “לבוא במקום” כל מאורע – תשקף את דרך ראייתם של המאורעות ואת שיטת ניתוחם עד לסימונם בכתב.

כשמאורע מסוים מעורר את התעניינותנו עד כדי כך שרצוי לנו לזכור אותו, לתארו, ועל הכל, להגות ולחשוב או ליצור יצירה במסגרתו – הקצרה, להבּיעו – או אז יש צורך בתחליף מתאים לעצם המאורע: תחליף זה הוא סמל.

כל מאורע שלא המציאו לו איזה סמל יישאר חד־פעמי ואי־אפשר יהיה לחזור עליו. הסמל (או מערכת הסמלים) הכרח שיוכלו לבטא את הסגולות העיקריות ואת המהות העיקרית של המאורע, באורח מעשי ובר־ביצוע, בראש־וראשונה כדי שייתכן לחשוב על המאורע ובמסגרתו, כלומר – לצורך קומפוזיציה.

יש להדגיש כי שיטת הכתב המוּצעת כאן אינה מתכוונת לסלף את דרכיהם של איזו שיטת מחול או סגנון מחול, אף לא לשלול מן היוצר את חופש הדמיון והביטוי האישי. נהפוך הוא: הואיל והכתב עוּצב בעקבות ניתוח מפורט של החומר, הריהו פותח אפשרויות חדשות לטיפול בחומר הזה, לפי שהוא מגלה ומבליט בו הרבה צדדים שעד כאן לא נוצלו כל־עיקר. חקירה זו בעצם־עצמו של החומר ואמצעי המחשבה במסגרתו מדרבנת את דמיונו של יוצר המחולות וממריצתו לחשוף רעיונות המוצנעים בחומר ולהעלותם ממחשכּים. זאת ועוד, דבר שאינו חשוב פחות, יש לקוות כי הכּתב הזה ישפיע לטובה על הנסיונות הנעשים לקביעתם ולהבנתם של חוּקי הקומפוזיציה של המחול – חוקים החייבים להביא בחשבון את סגולות־היסוד של החומר ולעמוד בזיקה הדוקה אליהם.

בכּתב הזה אפשר לסמן כמעט כל תנועה נראית־לעין של גוף האדם, ומתוך כך – כל מה שנוצר בעולם המחול. ואולם כדי להעלות את המחולות האלה על הנייר יהיה צורך לנתחם בהתאם למושגים הנתונים של הכּתב, חרף העובדה שלא נתחברו מתוך התכוונות מוּדעת למושגים אלה. ניתוחם של מחולות אלה (מחולות תקופתיים, מחולות לאומיים, מחולות תיאטרוניים) אגב שימוש במושגי הכּתב הזה – מושגים שהם כלליים ואין משמעותם פוקעת בשום מסגרת של מחול – עשוי להביא לידי הבנת ההבדל המבני בין הסגנונות.

הבדל זה הוא תמיד תוצאה של דרך אחרת לטיפול בעולם התנועה. ההבדל במבנה מעיד על מוסכמות שונות של קומפוזיציה, שמהן ייחוד ניחוחו ואָפיו של כל סגנון־מחול. המוסכמות האלו מבוטאות על דרך הסמל ברישומה של קומפוזיציה בתצורות ובצירופים אפיניים של סמלי הכּתב. סוג זה של ביטוי שהוא גם הסבר הוא עובדתי וחמרני, בנגוד להסבר הניתן על־ידי המלה, שכּרוכה בו סכנה שיהיה אישי לחלוטים ומבוסס על ה"טעם" של המסביר. כתוצאה מכך אפשר שבקורת המחולות הקיימים כבר, וכן בקורת המחולות שלא נוצרו עדיין, שוב לא תהיה שרירותית ואישית לגמרי ותיעשה אובייקטיבית ככל האפשר.

הדיון בכללי קומפוזיציה למחול, המתחילים להסתמן עם הבנת סגולות־היסוד של החומר וביטוין בכתב, יכול לבוא רק לאחר העיוּן המעשי בכתב זה עצמו.