(נכנס פקיד־העם ועמו ארבעה שוטרים)

פקיד: המושחתות הללו! איזו מהומת־תופים הקימו!

איזו יללה הרימו על כל גג לכבוד אדוֹניס!

כמו אותה שעה באסיפת־העם שבה הקשבתי

לדברו – המקרטע, כרגיל – של השוטה הזה,

דמוֹסטראטוֹס, על החיילות שיש לשלוח לסיציליה

או כסלוּת דומה –

      ופתע מגיחה אשתו

חגה, נעה ומיבּבת

“אוֹי, אוֹיה אדוֹניס!” –

          דמוֹסטראטוס עומד על כך

שנגייס את אחרון אנשי זאקינטוס העומדים

וזו אשתו ניצבת על הגג,

שתוּיה כמו ינשוף ומצווחת

“בכוּ, בכוּ לשם אדוֹניס!”

          היא צווחה

ובן־בקר זה, דמוֹסטראטוֹס,

      געה, געה, עד שלבסוף, במהומה

געו כולם עמו.

הנה פריה של סובלנות זו שאנחנו מגלים

כלפי הפקרותן של הנשים.

קוראגוס ג': עוד לא שמעת גם חצי מעללן. הן לגלגו עלינו!

העליבו! הערו כדים של מים

וכמעט טיבּעו אותנו! עדיין סובבים אנחנו,

קבל־כל־העולם, כתינוקות שלא אוּלפו בנימוסים.

פקיד: וחי־פוסידון, אל־הים, אנחנו ראויים לכך!

במי לתלות את האשמה אם הנשים שלנו

משתמטות מתוך ידינו? אנחנו מפנקים אותן,

פותחים להן דרכי בזבוז והפקרוּת. הנה הולך הבעל

אל חנותו של הצורף. “ראה”, יאמר,

“האם תזכור, צורף”, יאמר, "את הרביד ההוא

אשר התקנת לאשתי? אתמול הלכה הפּעוטה לרקוד

והקרס נסדק. אני מפליג היום לסאלאמיס

ולא אוכל להיפּנות. הלא תוכל לסור הערב אל ביתי

ולתקן את הסדוּק אצלה".

ויש אחר

הולך אל הרצען – גם זה פועל חזק וטוב

שמרצעו יוצא מתוך שׂקו. “הנה”, אומר האיש,

"סנדל אחד מסנדלי אשתי לוחץ

      את בהוֹנה הקט. הלא תוכל לקפוץ בצהריים

ולחלץ אותה מלחצה?"

          מה תצפּו, אפוא?

הנה אני, למשל, פקיד־העם אני

ובין כל חובותי צריך אני לתת שכר למלחים.

היכן הכסף? שם, למעלה, באקרופּוליס!

ובנות־הזנונים טורקות בפני את הדלת!

למה אנחנו מחכים?

            שמע־נא, שוטר,

הפסק לרחרח אחר בית־מרזח ולך הבא

כמה מוטות ברזל. אנחנו ננפץ את שערן! אתם פרצוהו שם

אני אפרוץ לי כאן…

…דרכי בבימוי המחזה – גם עצם רצוני לביים את “ליזיסטראטה” בכלל – נובעים מכך שראיתי לפני בעליל מה משמעותו של מחזה זה באמת ואיך צריך למסור את המשמעות הזאת לקהל בן־זמננו. ראִיה זו היא פועל־יוצא משנים של לימוד והוראה בתחום התיאטרון בכלל, ובתחום התיאטרון היווני הקלאסי בפרט.

…וכאן אנו מגיעים אל דאדלי פ’יטס. נדמה לי שאילו היו התרגום שלו וההצגה שלנו חותרים כל הזמן באותה מגמה כי אז היתה הצלחתנו גדולה הרבה יותר. האמת היא שלא כך היה הדבר. ה"ראִיה" שלו אמריקאית הרבה מכּפי צרכּי. בלי הרף הוא מותח קו של הקבלה בין המלחמה הפּלופּונזית של אריסטופאנס למלחמת־האזרחים האמריקאית. האתונאים שלו מדברים יאנקית, הספּרטאים שלו ממשכים בדיבּורם כאנשי־הדרום של ארה"ב. השורות המצחיקות של הנשים הן אצלו מצחיקות באמת, אך על פי המסורת של מסיבות־קוקטייל. דבר נהדר, אולי, אבל מהרס את האווירה היחוּמה, טבוּלת־השמש שבּה יכול מחזה זה לחיות באמת – ולהשאיר רושם בלתי־נשכח. אף־על־פי שהוא מקפיד מאד על הנאמנות לאריסטופאנס, תמונה־תמונה, פסוק־פסוק, שורה־שורה, לפעמים אפילו מלה־מלה, הרי לפעמים הוא סוטה ממנו בנקודות שלדעתי הן עיקר־שבּעיקר למחזה.

חובה עלי להזכיר גם שהמחזות היוונים העתיקים הגיעו לידינו במצב נורא והבּלשנים נחלקים בדעותיהם לא רק בדבר פירושה של כל מלה אלא לפרקים גם על טיבה של כל מלה, ועל הכל – בשאלה מי אומר מה. כאן שוב לעתים קרובות למדי גירסתי שונה שינוי גמור מזו של ד. פ’יטס. את כל מבנהו של המחזה הוא תופס בדרך שונה משלי. אצלו העלילה מתרחשת בארבעה מקומות שונים באתונה, ואילו אני מעמיד רק מערכת אחת של תפאורות. הוא משמיט שורות שהן הכרחיות בעיני, מכניס נפשות שבעיני הן מיותרות, וכו' וכו'.

…ההצגות בלונדון ובאוקספורד הצליחו בה־במידה שהיו עוזרי שותפים אתי בראִיה הזאת. המוזיקה היתה שירי־עם יוונים חדשים שאני עצמי בחרתים. התפאורות והמלבושים – הצד הקשה מכּל – היו רווּיים אותה ראִיה מהוללת, משום שהצייר המזהיר ג’ורג’יאדיס לא די שהוא עצמו יווני אלא שהוא גם ידיד קרוב מזה שנים. מדברים היינו אותה לשון בפועל־ממש. אשר לשחקנים, כאן זכינו למידות שונות של הצלחה וכשלון. “אש־הבּשרים של לוֹרקה, ארציוּתו ועזוּזו של מיוּזיקל אמריקאי בתוספת שנינות חכמנית וסיגנוּן נוסח־קאבּוּקי, וכל זה שקוּי שמשה של יוון”, כפי שתיאר פיטר ברוּק, כמדומה, את המתכּוֹן – היה זה מזג יוצא־דופן יותר מדי בשביל שחקנים אנגלים, ועל הכל – ים־תיכוני יותר מדי.

ג’ורג’יאדיס: תפאורה להצגת “ליזיסטראטה” ב"הבימה"