בעולמנו המתהווה מתוך מאמצים לרבבות טרם הגיעה השעה להעריך את פעולת הבונים והיוצרים לסוגיהם, אשר בהם רבים יצניעו לעשות כמעשה התאים בגוף החי, במסתרים. בין הנעלמים האלה יימנו גם העתונאים כבדי התפקידים במלאכה הכבירה: מצד אחד כעין שׂאור שבעיסה לחידוש ולתיקון, ומצד שני – כמעצור לכל נסיגה וירידה. אבל פעולתם זו שמדעת גוררת עוד אחת אשר נעלמת לא לבד מן הקהל, כי אם אף מפועליה עצמם – תחית הלשון. העתונות היומית היא כּוּר יצירה ומבחן לשפה בכל מקצועות החיים. ואם רב חלקה בפיתוח הלשון, הלא אין ערוך לזכותה בהפצת העברית בכל שדרות העם, בנושאים משטף החיים, מן השאלות הבוערות, בהיות הקורא מצפה לחדשות, למאמר, ומתרגש או מתפעל למקרא הטורים הקצרים. חובה להוסיף עוד, כי בכלל מחמיר העתונאי העברי בטהרת סגנונו, אף-על-פי שמלאכתו הדוחקת תפריענו מהתעכב על הצורה. בתנאים אלה יש לתמוה על מיעוט הקלקולים לשפה המצויים בעתונינו.

ברם, עם כל זאת, אין החרד לרוח הלשון פטור מהגיה לפרקים את הטעויות המעטות שכאילו אין להמלט מהן בעתון יומי, יען כי בכוח תדירותן עלולות הן לפגום את סגנון המחברים, ושל הקוראים – על אחת כמה.

הערות אלה באות לאו דוקא לפסול את האמרה הנתונה, אלא בעיקר להיטיבה מבחינות שונות: ההגיון והדיוק במושגים, רוח הלשון והקיצור הנאה מצד המבטא.

 

מוקדם ומאוחר במשפט    🔗

“לונדון. לשואליו בבית הלורדים הודיע סליסבורי כי…”

“אתונה. בנאומו באספת עם גדולה הכריז וניזלוס…” (“הארץ”).

בסידור המושגים למחשבה שורר בעברית כלל גדול: העיקר קודם לטפל, הידוע – לנעלם, המפורש – לסתום.

סלעים הרבה מאד כנגד sehr viel Felsen. חם מאד, חם יותר לעומת plus chaud, trés chaud. ביתי, הבית שלי, לנוכח OMД ЙMO.

כלל זה נוהג בעברית העתיקה בכל חומר הדין גם לגבי כינויי הגוף והקנין בנסתר: “הכה שאול באלפיו” (שמואל א' י"ח ז'), או: “באלפים הכה שאול”, אבל לא באלפיו הכה שאול". והנה פסוק המפליא להעיד כמה דקדק סופר קדמון בחוק זה שמהגיון: “וישלח שאול מלאכים אל בית דוד לשמרו ולהמיתו בבוקר. ותגד לדוד מיכל אשתו לאמר…” (שם י"ט י"א). המשפט האחרון מוזר בסדרו: ההשלמה הוקדמה לנושא שלא כדרך המחשבה הטבעית. וחלילה מתלות את החילוף בזלזול סתם; בפרק זה גופו חרד המחבר מאד לגבי הסדר הנדון: “וידבר שאול אל יונתן…” “ויגד יהונתן לדוד…” “ויאמר שאול אל מיכל…” “ותאמר מיכל אל שאול…” אכן, נראה בעליל כי הקדים כאן הכותב והאחיר, כדי שלא להוציא מתחת עטו: “ותגד מיכל אשתו לדוד”, כלומר, שלא להקדים את כינוי הקנין לפני שהופיע הקונה, וכי כנגד חטא זה הכבד מנשוא העדיף את שינוי המקום. נציג ראשונה את המפורש, ורק אז נצדק בדברנו לו, עמו, בו, עליו ועל קניניו.

אולם בתקופות מאוחרות הוחל גם להקדים את הכינוי על מנת לתכוף אליו את המכונה או, לפחות, לקרב מאד את המאוחר אל המוקדם. “בפועל כפיו נוקש רשע” (תהלים ט' י"ז). צורה זו מצויה מאד במשלי: “גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי” (י"א י"ז); “הוות לאביו בן כסיל” (י"ט י"ג); “מתהלך בתומו צדיק” (כ' ז'). וטיפוסית האמרה: “מתאַוה ואין נפשו עצל” (שם י"ג ד'), וכן בסגנון התלמוד והמדרשים: “כללו של דבר”; “שליחו של אדם”; “אוהבו של מלך”; “אסרו עליו על ר' חנינא בן דוסא”; “אמר לה הקב”ה לבתיה בת פרעה".

הדוגמאות האלה מראות כמה שקדה העברית גם בחידושיה על העיקר המתוקן לבלתי הרחק את המכונה מעל כינויו המוקדם. אבל בימינו, בגלל השפעת המחשבה המערבית, התחילו להפריד בין הנדונים שלא כדין, כמראה בטלגרמות המובאות לעיל. בעברית יאָמר: בבית הלורדים הודיע הלורד סליסבורי לשואליו כי… או: לשואלים בבית הלורדים הודיע לורד סליסבורי…; באספת עם גדולה הכריז וניזלוס בנאומו…

חטא זה לבהירות בסדר המושגים נפוץ מאד וכדאי לעמוד עליו. הפסוק הבא מוכיח כי עלול הזלזול הנדון להפליג עד לבלבל את הקורא:

“בודאפסט. בדחותו את ההזמנה להשתתף בקונגרס העולמי של היהדות הליברלית (הריפורמית-הקיצונית) מודיע פאול סנדוב, מנהיג…” (“דבר”).

בדחותו? מי? את הדוחה יציג המחבר לפנינו רק בעוד אחת עשרה מלים! אבל העברי יאמר פשוט: פאול סנדוב, מנהיג… דחה את ההזמנה להשתתף…, בהודיעו…, או: בדחות פאול סנדוב, מנהיג… את ההזמנה… הודיע…

ויש אשר בהפריד הסופר בין הדבקים יקלקל כפלים בקרבו את המרוחקים בהגיון: “אכרי הכפר השכן פטרובקא… עלו על שדות היהודים במושבה נדיוֹז’נאיא והחלו לקצור…” (“הארץ”)

נסכים לשעה עם המחבר כי “שכן” יאָמר גם לדוממים; אפס כי לא יובן: הכפר השכן? שכן למה? האין כל כפר סמוך לגובלים בו? אולם הפסוק טעון סידור אחר: אכּרי הכפר פטרוֹבקא, השכן למושבה היהודית נאדיוז’נאיא, עלו על… – ועדיף: בשדות המושבה היהודית נאדיוז’נאיא עלו אכרי הכפר הסמוך פטרובקא והחלו…

ועוד דוגמה: “הערב בשש יקרא את שיעורו בכימיה ה' רובין על המים”.

הורחק כאן הנושא מן הנשוא, והוקדם כינוי הקנין – שעורו – בטרם ידענו את בעליו, את המרצה, הצף, כנראה, על פני המים. ומה טבעי המשפט כתיקונו: הערב בשש יקרא ה' רובין את שיעורו בכימיה: המים.

 

מקומם של כבר, אז, עתה    🔗

“לפי ידיעה רשמית הגיעו כבר לחבש 50000 רובים לאחר ביטול האיסור על משלוח נשק”.

“בא כבר על שכרו” (כותרת לחדשה, כי ראש גוּנדה שהצטרף אל האיטלקים נתמנה למושל-המחוז).

כבר נמצא במקרא – רק בקהלת – 8 פעמים, במשנה – 22 פעם, ובכל אלה יקדם לפועל, וכן ביותר משלושים הדוגמאות מן התלמוד והמדרשים המוצגות במלון הלשון העברית לבן-יהודה.

“והמתים… גם אהבתם גם קנאתם כבר אבדה” (קוהלת ט' ו'); “והלא כבר נאמר, ויאמר שמואל: ‘איך אלך ושמע שאול והרגני’ וכבר היה עליו מורא בשר ודם” (נזיר ט' ו'); “וכי עמונים ומואבים במקומן הן? כבר עלה סנחריב… ובלבל את כל האומות” (ידים ד' ד').

דין קדימה זה נוהג גם לגבי פועל בינוני: “מה שהיה – כבר הוא” (קוהלת ג' ט"ו), “חזור לאחוריך, שכבר אתה מתחייב בנפשך” (ספרי במדבר קט"ז).

אכן, דחוף כבר מאד ברעיון, הואיל וחולק הוא לפועל מושג של עבר מוחלט, פעמים אף רחוק, בניגוד להווה ולעתיד, וכאילו מוחה בכל המטיל ספק בודאות זו: “יש דבר שיאמר: ראה זה חדש הוא – כבר היה לעולמים, אשר היה מלפנינו” (קוהלת א' י'); “כבר בנית ואי אתה יכול לסתור, כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ” (ברכות ס"ג ע"א). ובכלל, כבר נעשה מעשה ואין לבטלו: כבר אבד, כבר נאמר, כבר עלה סנחריב ובלבל… ואך חנם נדבר על עמונים ומואבים. ואפילו בהיות כבר קודם לבינוני יכריז כי הוחל המצב או הפעולה: חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב בנפשך, התחילה ההתחייבות. מושג רתחן הוא ודחה ידחה את הפועל כדי לשפוך עליו מרוחו-הוא.

בדחיפות כזו מצטיין גם אז: "שמעו עמים ירגזון… אז נבהלו אלופי אדום (שמות ט"ו ט"ו); “בשום ד' את שיבת ציון… אז ימָלא שחוק פינו… אז יאמרו בגויים הגדיל ד'”… (תהלים קכ"ו ב'); “אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו, דן דין עני ואביון אז טוב”, (ירמיה כ"ב ט"ו-ט"ז).

לעומת 127 פעמים בהן יקדם אז לפועל במקרא, נמצא רק שלוש להפך, ובאלה ניכּרת הסבה לנסיגה: “כמקרה הכסיל גם אני יקרני, ולמה חכמתי אני אז יותר” [פה מכריע ולמה הרדוף מאד, ואילו אז פירושו כאן ובכן] (קוהלת ב' ט"ו); “ואמרה – אלכה ואשובה אל אישי הראשון, כי טוב לי אז מעתה” [אז הוסג אחור כאן, כדי לערכו לקראת מעתה] (הושע ב' ט').

וכן עתה, בצורת ועתה, בהיותו בא לא רק להגדיר את הזמן, כי אם גם להפנות את הדעת לקראת הרעיון העומד אחריו, וכאילו אומר: שמע נא, דע, איפוא, שים לבך. הוא פותח תמיד את המשפט, כגון במעשה יעקב בשובו מחרן: “ותען רחל ולאה… העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו… ועתה כל אשר אמר אלהים אליך עשה… ויאמר לבן ליעקב: מה עשית?… ועתה הלך הלכת כי… למה גנבת את אלהי – ויען לבן… הבנות בנותי והבנים בני… ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה” (בראשית ל"א).

במקרא נמצא ועתה 265 פעמים, ובכולן הוא נוהג כפתיחה לרעיון. אבל גם עתה דחוף. כ-140 פעם הזדמן במקרא וב-120 מהן הוא תופס מקום בראש. “עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלהים” (שמות י"ח י"א); “ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח: תנה בשר… עתה תתן, ואם לא לקחתי בחזקה” (שמואל א' ב' ט"ז); “עתה אקום, יאמר ד', עתה אֵרומם, עתה אֶנָשא” (ישעיה ל"ג י"ג).

בהיות עתה שלילי, או כאשר, ליתר דיוק, יוסף עליו זה או הפעם תגבר דחיפותו עוד: “כי אפס עריץ וכָלה לץ… לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו” (ישעיה כ"ט כ'-כ"ב) “ותאמר האשה אל אליהו: עתה-זה ידעתי כי איש אלהים אתה” (מלכים א' י"ז כ"ד); “ותהר עוד ותלד בן, ותאמר: עתה הפעם ילָוה אישי אלי” (בראשית כ"ט ל"ד).

נציגה נא דוגמאות אחדות גם לעתה נדחה, כדי להראות את ההגיון שבעקרון הדחיפות השורר בסידור המושגים בכלל. אמנם עתה פותח את המשפט, אבל רק בכוח דחיפותו; אולם בהיותו אך טפל לפּוֹעל יוסג אחור: "ויאמר בלעם אל בלק: “הנה באתי אליך עתה, היכול אוכל דבּר מאומה?” (במדבר כ"ב); “ויאמר אליו זבול: אַיה איפוא פיך אשר תאמר מי אבימלך כי נעבדנו… צא-נא עתה והלחם בו” (שופטים ט' ל"ח); “למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו… הן רבים עתה עם הארץ” (שמות ה' ב').

לקח טוב בהלכות הסידור לתארי הזמן נתנו לנו הנערות השואבות מארץ צוף, אשר ברדתן אל העין מצאו את שאול ונערו מבקשי האתונות האובדות. בן קיש שאל אותן בקיצור מקוצר: “היש בזה הרואה?” והן – וכדיהן הריקים על שכמן – כחובבות שיחה, ואולי ביחוד עם בחור בעל צורה וקומה, לא ידעו לעצור במלים וכה ענו ואמרו: “יש, הנה לפניך: מהר עתה, כי היום בא לעיר, כי זבח היום לעם בבמה. כבואכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול, כי לא יאכל העם עד בואו; כי הוא יברך את הזבח, אחרי כן יאכלו הקרואים, ועתה עלו כי אותו כהיום תמצאון אותו” (שמואל א' ט').

סוף דבר: כבר, הקודם תמיד לפועל, דחוף גם לענין הרובים בחבש, ובכן: לפי הודעה רשמית כבר הגיעו לחבש 50000 רובים…

וכל שכן בבואנו להגיד כי הראש גונדה, שרק לפני ימים אחדים נפל אל האיטלקים, קיבל שררה חשובה; ועל כן נאמר: כבר בא על שכרו.

 

מקומו של הלוך    🔗

בין דרכי הלשון תופס סידור המושגים מקום נכבד מאד, הואיל ודיוק ההבעה תלוי לא רק בבחירת המלים כי אם גם בעריכתן: שומר מצוה שומר נפשו = שומר נפשו שומר מצוה; לא נאוה לכסיל כבוד = לא לכסיל נאוה כבוד = לא כבוד נאוה לכסיל.

אכן דלי הדלים בגידולי הלשון יונקים מעיקרי ההגיון החמוּר הצפון בקרקעה. ויש אשר ידמו ביטויים עתיקים כעוֹברי חוק, אולם אם נחקרם כראוי נמצא כי נאמנים הם לו.

באמרות כגון: הלוך וחסור, פוחת והולך, יסמן הלוך התמדת הפעולה או התגברותה: הלוך ונסוע, הולך וחזק, הולך וגדול, הולכים ודלים (מקרא); פוחת והולך, מוסיף והולך. מספר והולך, מתגלגל והולך, ממאנת והולכת (תלמוד). נמצא לכאורה כי במקרא יוקדם הלך לפועל, והתלמוד יואחר. באיזו משתי הצורות נבחר?

נקשיבה רגע להגיון. בכלל יקדם העקר לטפל, הקיר לטיח. אחרי הוּגד פעולה נתאר את אריכותה, אבל עד שלא ידענו את היותה – מה לנו ולהתמדתה? וכן בהתגברותה: אין תוספת ללא תחילה. במעשה יונה, למשל, סוּפּר ראשונה: “ויהי סער גדול והאניה חישבה להשבר” (יונה א' ד'), ואחר הוּסף: “כי הים הולך וסוער” (שם י"א). או: “ויהי יהושפט הולך וגדל” (דברי הימים ב' י"ז י"ב). אפס כי אחד עשר הפסוקים הקודמים מגידים פה אחד את גדולות המלך: “ויתחזק על ישראל ויתן חיל בכל ערי יהודה… ויהי לו עושר וכבוד לרוב… ומן פלשתים מביאים ליהושפט מנחה… גם הערביאים מביאים לו צאן” (שם).

נזכירה כי בהלכות הלשון, כמו בדרכי הטבע, אין לדון מקטע בודד, אלא חובה להחזירהו אל השלם ולהתבונן אליו בסביבתו, מתוך הענין כולו:

“הלוך ושוב” (בראשית ח' ג') הוא סוף המשפט “וישובו המים מעל הארץ, הלוך ושוֹב” ובכן, פתח הכתוב בעצם הפעולה וסיים בהתגברותה המתמידה; “הלוך וחסור”: “ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום… והמים היו הלוך וחסור עד… (שם); “הלוך ונסוע”: “ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה” (שם י"ב ט'); “הלוך וגדל”: “ויגדל האיש וילך הלוך וגדל” [ולא: וילך האיש ויגדל] (שם כ"ו י"ג); “הולך וחזק מאד”: “ויהי קולות וברקים… וקול שופר חזק מאד… ויהיה קול השופר הולך וחזק מאד” (שמות י"ט י"ט); הולך וגדל וטוב”: “ויגדל הנער שמואל עם ד'… והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם ד' וגם עם אנשים” (שמואל א' ב' כ"ו); “הולך וגדול”: “כי גדול מרדכי ושמעו הולך בכל המדינות… כי האיש מרדכי הולך וגדול” (אסתר ט' ד').

יש אשר בצורות ממין זה מסמן הלך גם הליכה ממש, ואז בדין הוא כי יקדם לחברו: “והמאסף הולך אחרי הארון, הלוך ותקוע בשופרות” (יהושע ו' ט'), “ויִשַרנה הפרות… במסלה אחת הלכו, הלוֹך וגעוֹ” (שמואל א' ו' י"ב). “וילך אתה אישה הלוך ובכה אחריה” (שמואל ב' ג' ט"ז).

ומה טיפוסי שבכגון זה יוקדם הלך גם במדרשים: “והתחיל [הזקן שנטע אילן] הולך ומשתבח בביתו לאשתו ולבניו” (תנחומא קדושים ד'); “והמעין ניגר ויהיה לנחל שוטף, כשטף הים הגדול והולך ושוטף בכל הארץ” (אסתר רבה, ויגדל מרדכי).

נמצא כי במקרא כבתלמוד נאמנה הלשון לעקרונה: המתואר קודם לתארוֹ. הלוך ונסוע הוא תואר לויסע, והלוך הוא כן המושג המחדש, המפעם, לכן יתפרץ ראשון. ואולם בהיות הפועל המתואר יחידי יקדם להולך.

וירמיהו ב-11 פסוקים מעין זה: ואדבר אליכם השכם ודבר, ושלח ד' אליכם השכם ושלוח, ולמד אותם השכם ולמד.

ולא עוד אלא שבין פועל להולך מפסיק הנושא, אם עדיין לא הוגד: “יונק תינוק והולך עד כ”ד חודש" (כתובות ס"א ע"א). ולשם בהירות קודמים אפילו המשלימים לתואר: “היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך” (תוספתא, תרומות ד' ח').

וכן נאחיר בוא ועמד בבואם לציין התמדת הפעולה: “כמה אורך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין” (אבות ה' ב'); “והסימן מסר הקב”ה לאברהם ואברהם ליצחק… ועמרם למשה והיה משה משמרו ובא" (שמות רבה ט"ו); “הרי מושבע ועומד הוא מהר סיני” (נזיר ד' ע"א); זרעים… זרועין ועומדין" (נדרים ע"ו ע"א).

 

הולך ונשלם – נשלם והולך    🔗

“הולך ונשלם קו הטלפון למושבות כפר סבא, מגדיאל, כפר מלל, רעננה והסביבה”.

בכגון זה נוהג בתלמוד סדר הפוך: פוחת והולך, מוסיף והולך, לוקט והולך. “עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו” (ברכות י"ג ע"א); “ברא את השמים ואת הארץ ואמר להם שיהיו נמתחים והולכים” (תנחומא כ"ה). סדר זה הולם יותר את העברית שדרכה להקדים את העיקר לטפל. ובכן: נשלם והולך.

אבל יהי סדר הפעלים מה שהוא, אין להקדים את שניהם לנושא. בכעין זה אץ העברי להציג את הפועל או את המתואר ותוֹכפהו אל הנשוא הראשון: “ויגברו המים וירבו מאד” (בראשית ז' י"ח), “וינס יותם ויברח וילך בארה” (שופטים ט' כ"א); “והלכו עמים רבים ואמרו” (ישעיהו ב' ג'); “ענה דודי ואמר לי” (שיר השירים ב' י'), “שחורה אני ונאוה” (שם א' ה'(, “הומיה היא וסוררת” (משלי ז' י"א).

אמנם בשירה יש יוצאים מן הכלל הזה, בהיות שני הפעלים נרדפים: “יבושו ויחפרו יחד מבקשי נפשי” (תהלים מ' ט"ו), “ישישו וישמחו בך כל מבקשיך” (שם י"ז), “חנון ורחום ד'” (שם קמ"ה ל'), “ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל” (ישעיהו ה' י"ט).

הכלל הנדון נוהג גם בעבר ובעתיד מאריכים: “היו שנים רוכבין על גבי בהמה” (בבא מציעא א' א'); “וכך היה הלל אומר” (אבות ד'); “והיו עיניך רואות את מוריך” (ישעיה ל' כ'), וכן בהיות אחד הפעלים כתואר לגבי חברו: “וישב יצחק ויחפור את בארות המים” (בראשית כ"ו י"ח); “דחק סומכוס ונכנס” (נזיר מ"ט ע"ב). וכך בצורה שלפנינו: “ולואי שיתפלל אדם והולך כל היום כולו” (פסחים ק"ב ע"א); “מנפח אדם בית הפרס והולך” (בכורות כ"ט ע"א).

ובכן נאמר: נשלם קו הטלפון והולך למושבות… אבל עדיף קו הטלפון למושבות נשלם והולך.

 

מקום הנושא במשפט הפותח באין    🔗

“למה אינו הולך הבונד אל בחירת הקהלות בפולין?” (“דבר”).

אינו הולך = אין הוא הולך. הוא? מי? – ה"בונד". נמצא כי בטרם ידע הקורא על מי או על מה ידובר כאן כבר כינה הסופר את האלמוני בשם הוא. כינוי זה בלא עתו ממרה את ההגיון. אכן, לא תאהב העברית הקלסית להקדים את הסימן למסומן, או את הקיצור לשלם; והפסוקים הבאים יוכיחו, הנוטים מן הסדר המקובל לבלתי עבור על העקרון הזה:

“ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר” (בראשית ל"ט כ'); “וישלח שאול מלאכים אל בית דוד… ותגד לדוד מיכל אשתו לאמר…” (שמואל א' י"ט י"א).

לכן נשמיטה כאן את הכינוי: אין תחת אינו. ברם השמטה זו תחייבנו להקדים את הנושא: למה אין ה"בונד" הולך אל…? כמו: אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו" (בראשית ל"ט כ"ג); “אין כסף נחשב בימי שלמה” (דברי הימים ב' ט' כ'); “אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה” (אסתר ב' כ').

ודוגמאות לאלפים בתלמוד ובמדרש: “כל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו” (אבות ג' ב'); “כל המזכּה את הרבּים אין חטא בא על ידו” (שם ה' י"ח); “אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל” (ידים ג' ה').

בדוגמאות האלה תכוף הנושא אל השלילה, אולם פעמים תוכנס בין הדבקים מלה מבארת או גם מלים אחדות: “אין שם מחסור כל דבר” (שופטים י"ח י'); “אין לנו חלק בדוד” (שמואל ב' כ' א') “אין לדבר סוף” (יומא א' א'); “אין כאן לכהן כלום” (בכורות ב' ו'). אפס כי מלים אלה באות לפרש את הנושא ולצמצמו, וגם אפשר להסיען ממקומן בלי חולל שינוי כל שהוא ברעיון: אין מחסור כל דבר שם, אין חלק לנו בדוד, אין סוף לדבר, אין כלום כאן לכהן.

כדי להבליט דביקות אין אל הנושא, נציגה משפטים אחָדים מהסוג הנדון בשתי צורות שלילה – עם אין ועם לא, זו לעומת זו:

“לא טובה העצה” (שמואל ב' י"ז ז') = אין העצה טובה.

“לא נאוה לכסיל כבוד” (משלי כ"ו א') = אין כבוד נאוה לכסיל.

“ולא יודע עַוָל בושת” (צפניה ג' ה') = אין עַוָל יודע בושת.

“לא נופל אנכי מכם” (איוב י"ב ג') = איני נופל מכם.

 

מה בין לא לאין?    🔗

כדאי לעמוד על החילוק שבין צורות אלה, כדי להבין את השפעתן על סידור המושגים.

לא טוב מסמן תכונה שלילית באחת המדרגות שבין טוב לרע; לא יודע מציין את הדרגות השליליות שבין ידיעה לבערוּת או להעדר הכשרון להשיג-מה. וביחסנו אותם אל הנושאים, הרינו כאילו אומרים: העצה היא בעלת תכונה זו, העַוָל משתווה ללא יודע בושת. חניך המחשבה המערבית צריך להתגבר על רגילותו לראות זמן הווה לשלילה גם בעברית. אכן אין זמן כזה לפועל בלשוננו. הבינוני העברי הוא תואר שמפועל, participle: לא יודע = unwissender, ignorant.

לא כן אין. שלילה זו, ההפך מן יש, פירושה כאן: מחסור, משולל, שונה מ…, נבדל מ…, אין העצה טובה = משוללת העצה את תכונת הטוב; אין עַוָל יודע בושת = שונה העַוָל מן היודע בושת, נבדלים שני הטיפוסים האלה זה מזה.

לא מוסב אל הנשוּא ושוֹללהו כליל, אולם אין שולל-מה מן הנושא ומוּסב רק אל זה בלבד. על כן אף בבוא אין אחרי הנושא נשַנה עם זה את השלילה בצורת כינוי: אינו, אינה וכו':

“והָשָׂבע לעשיר איננו מניח לו לישון” (קהלת ה' י"א); “המתים אינם יודעים מאומה” (שם ט' ה'); “עשרת השבטים אינן עתידין לחזור” (סנהדרין י' ג'); “שדה מקנה אינה יוצאה לכוהנים ביובל” (ערכין ז' ה').

לא קיים אך בזכות הנשוא, ומכוון אל זה אף בהיות השלילה מצומצמת במושג אחר, וגם אז אפשר על הרוב להסיעה ולסמכה אל הנשוא:

“ויאמר אליו אלישע… לא לבי הלך [לא הלך לבי] כאשר הפך איש מעל מרכבתו” (מלכים ב' ה' כ"ו); “לא חמור אחד מהם נשאתי” [לא נשאתי מהם אף חמור אחד] (במדבר ט"ז ט"ו); לא בכוח יגבּר איש" [לא יגבר איש בכוח] (שמואל א' ב' ט'); “לא אל חנם דבּרתי” [לא דברתי אל חנם] (יחזקאל ו' ה'). לכן נוהג לא בכל זמני הפועל ובציווי.

ואילו אין הוא הוא הנשוּא המורה חוסר תכונה או העדר מצב בנושא; לפיכך אין מושג הזמן חל עליו, והמצב המוּבּע בפועל אינו אלא בינוני, כלומר תואר יליד פועל. אמנם במשפט כגון: “אין מרדכי כורע ומשתחוה” (אסתר ג' ה') – נדמה לנו, חניכי המערב, כי הבינוני הוא הנשוא; ולא היא: תואר פועל זה בא אך לפרש את הנשוּא האמתי אין, להשלימו ולענות לשאלה: מה מחוסר הנושא? מרדכי אינו מה? מה הוא משולל? – את מצב הכורע והמשתחוה.

במשפטים כגון: אין חזון נפרץ, אין אבן נראה, כלומר: בהיות אין קודם לנושא סתום, ללא ה הידיעה – יכול התואר או הבינוני להחשב כמגדיר לנושא: איזה חזון נעדר? איזו אבן חסרה? ואפשר להפוך את הסדר: חזון נפרץ אַין, אבל נראָה אַין.

תפקיד הבינוני כמגדיר במשפטים מסוג זה מובלט בתרגום אונקלוס: “אין איש נִחם על רעתו” (ירמיה ח' ו') – “לית גבר דִמתִיב מן בּישתיה” = אין אדם אשר שב (השב) מרעתו; “אין איש שם על לב” (שם י"ב י"א) – “לֵית אֱנָש דִמשַוי דְחַלתִי על ליבּא” = אין איש אשר שם יראתי על הלב; “אין בנו איש יודע לכרות עצים כצידונים” (מלכים א' ה' כ') – “לית בּנא גַברא דִידַע לְמִקַץ אָעִין כּצידונאי”.

מן הקודם עולה: במשפט פותח באין תכוף הנושא, או מצמצמיו, אל השלילה, אולם במשפט פותח בלא תכוף הנשוא – או מפרשיו – אל השלילה. ברם, אחרי התבאר כי אין הוא הנשוא, נוכל לאַחד את שני הכללים: במשפט פותח בשלילה יקדם הנשוא לנושא. יוצא מכלל זה:

1. המשפט הפותח בלא ונושאו הוא המושג המוטעם ביותר. הרגש המיוחד המתגלה בהטעמה זו חוֹלק למושג הנדון מהירות יתירה בהבעה, ובכוח זה פורץ הנושא את הסדר המקובל, דוחף את הנשוא לאחור ומופיע כחלוץ הרעיון:

“לא אתם שלחתם אותי הנה” (בראשית מ"ה ח'); “אם כּמוֹת כל האדם ימותון אלה… לא ד' שלחני” (במדבר ט"ז כ"ט); “לא לפניו חנף יבוא” (איוב י"ג ט"ז).

2. בפסוקים אחדים הפותחים באין תכוף הבינוני אל השלילה, והנושא יוסג אחור: “אתם קחו לכם תבן כי אין נגרע מעבודתכם דבר” (שמות ה' י"א). מובן, כי אין לשים לב אל היוצאים הבודדים כנגד המוני המשפטים המקיימים את הכלל; ופעמים אפשר למצוא תירוץ ליוצא, למשל: “אין אדם נאמן לומר: דרך היה לפלוני במקום הזה” (כתובות ב' י'), ובמשנה קודמת: “אין נאמן אדם על ידי עצמו”. אם נניח, כי נכונה הנוסחה¹, נקל לשער כי במשפט זה נתכוון המחבר לבלתי הפריד בין אדם לעל-ידי עצמו, והריהו כאילו אומר: אדם על ידי עצמו אינו נאמן.

ומה מפליאה העובדה שהתרגומים כאילו נתכוונו לגדור את פרצת הכתובים בכלל האמור: “כי אין נגרע מעבודתכם דבר” = ארוּם לא מתמנע מפוּלחנכוֹן מדעם" (יונתן בן עוזיאל ואונקלוס המירו לית בלא ונמצא הסדר כתיקונו); “תבן אין ניתן לעבדיך” (שם ה' ט"ז) = “תבנה לא מתיהב לעבדך”; “אין יודע האדם הכּל לפניהם” (קהלת ט' א') = “לית נביא בּעלמא די ינדע מה דיהא” = אין נביא בעולם אשר ידע מה שיהיה.

וכנגד היוצאים הספורים הנה פסוק טיפוסי: “ואין אני ואחי ונערי ואנשי המשמר אשר אחרי, אין אנחנו פושטים את בגדינו” (נחמיה ד' י"ז). אחרי הנושא המכופל נשנתה כאן השלילה, ועמה – כהלכה – גם נושא זה בצורת כינוי הגוף.

בעברנו לאט מתכונת-מה אל ההפך ממנה, כגון מן הרע אל הטוב, נעלה בדרגות שונות: רע, שאינו רע, לא-רע, לא-טוב, שאינו טוב, טוב. וכן יובדל בלשונות המערב, בין, למשל, non pur, nicht rein שאינו טהור ל- impur, unrein לא-טהור, בלתי-טהור.

התבחין העברית בין שתי מדרגות אלה לתכונה? על כל פנים לא תמיד הובדל ביניהן, הואיל ויש אשר בגלל חליפת הצורה, מטעם יפי הסגנון, יבואו שני הביטויים בו-בענין לסמן רעיון אחד ללא כל שינוי: “מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה… ומן הבהמה אשר לא טהורה היא – שנים” (בראשית ז' ב'); “מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה… שנים שנים באו אל נח” (שם ז' ח').

כדאי לציין שחכמי התלמוד הציגו פסוקים ממין זה כמופת ללשון נקיה “שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות [רש”י: הטמאה חמש אותיות הן, אשר איננה טהורה שלוש-עשרה אותיות] ולא הוציא דבר מגונה מפיו" (פסחים ג' ע"א). אבל באמת נראה כאן יחס צודק כלפי הבהמה: אין היא טמאה אף אם לא הגיעה למעלת טהורה.

 

מקום הנושא והנשוא במשפט טפל    🔗

א    🔗

“לאחר מפקד שמוסוליני ערך לצבא… נשא נאום ובו אמר…”

“שמוסוליני ערך” הוא משפט טפל מתאר למפקד, וחל עליו הכלל של קדימת הנשוא לנושא (יוצא מכלל זה נשוא שהוא בינוני): “הלא זה [הגביע] אשר ישתה אדוני בו” (בראשית מ"ד ה'); “ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ד' לישראל” (שמות י"ח ט'); “איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם?” (אבות ב' א').

“…נשא נאום ובו אמר…”

“ובו” מפסיק את הקודם, ברם כאן לא בא כל עיקר הנאום אלא בגלל תכנו. אבל מדוע נתעלם מלאמר, הנוהג תמיד לפני פרטי-הדברים אחרי דיבר, נשא, ניבא, הגיד, כתב, שאל, העיד? “מדוע אתה [ירמיה] נִבָּא לאמר: כה אמר ד'…” (ל"ב ג'); “כי יתפוש איש באחיו… ישא ביום ההוא לאמר: לא אהיה חובש” (ישעיה ג' ו'-ז'); “אתם מושלים את המשל הזה… לאמר: אבות אכלו בוסר” (יחזקאל י"ח ב'); “ויאמר אליו יהודה.. העד העיד בנו האיש לאמר: לא תראו פני… שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו לאמר: העוד אביכם חי?” (בראשית מ"ג ג'-ז').

לפיכך: לאחר² מפקד שערך מוסוליני לצבא… נשא נאום לאמר…

ב    🔗

“הנהלת חברת אנגליה-פלשתינה מתכבדת להודיע לקהל הנכבד שלרגלי חג הנוצרים (פסחא) כל משרדי הבנקים שלה יהיו סגורים ביום…”

“הנהלת חברת…” יאבה נא כבוד הקורא לבטא כמשפט, מלרע, ולהשמיע לאזניו. בכגון זה מוטב להכניס של: ההנהלה של חברת… ולמהדרים: ההנהלה לחברת…

“מתכבדת להודיע לקהל הנכבד”. אמנם אין לוותר על נימוסי דרך-ארץ בסגנון, אבל אין להפליג בכך. ההגזמה נוטלת מן המלים את משמען וסופן להפלט אבטוֹמטית כבדוגמה זו, המצויה במכתבינו: “לכבוד האדון הנכבד… הנני מתכבד לשלוח לכבודו…” ועם החתימה: “בכבוד רב…”

“שלרגלי חג הנוצרים כל משרדי הבנקים שלה יהיו סגורים”. – פסוק זה מציג דוגמה טיפוסית לחטאי העברית החדשה בסידור המושגים. בנדון זה שׂוֹרר בלשוננו עיקר פסיכופיסיולוגי: המושג הדחוף ביותר, הנמרץ בחבריו, המרוּגש מכולם, דוחק ומופיע לפני המתחרים בו. סירוג נכון לשמות לשמות ולפעלים הוא אחד היסודות לסגנון יפה. ועוד זאת: אין העברית סובלת ריבוי שמות רצופים, דרכה להטיל ביניהם פעלים, כעין טיח בין הגוילים. משני העיקרים האלה יוסק כלל זה: במשפט הפותח בבאור-מה, בהשלמת הרעיון הבא, יקדם הנשוא לנושא. וכדאי להאריך במשלים.

“כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם” (ויקרא י"ט ל"ד); “ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש” (שם כ"ד); “ביום ההוא יהיה מקוֹר נפתח לבית דוד” (זכריה י"ג א'); “ולחצי שבט המנשה נתן משה בבּשן” (יהושע כ"ב ז'(; “אפריון עשה לו המלך שלמה” (שיר השירים ג' ט'). וטיפוסיים מאד שני הפסוקים הבאים: “והיה באחרית הימים יהיה הר בית ד' נכון בראש ההרים” (מיכה ד' א'); “והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ד' בראש ההרים” (ישעיה ב' ב').

לפיכך יאמר העברי: לרגל חג הנוצרים יהיו כל משרדי הבנקים שלה סגורים ביום… ולמהדרים: לרגל חג הנוצרים סגורים יהיו כל משרדי הבנקים שלה ביום…

ג    🔗

“הובאה לאדיס אביבה פצצה איטלקית של אדים מחניקים ומשקלה 45 ק”ג"

“אוירונים איטלקיים… זרקו פצצות גז שכל אחת משקלה 2500 רוטל”.

ככל האפשר מצוה לסמוך את הנשוא לנושא: לאדיס אביבה הובא פצצה…

“ומשקלה” מפסיק את הקודם, כדי להוסיף פרט חדש. אולם פרט זה הוא העיקר ודחוף ברעיון, וטוב לרכז את הדברים. והמקרא מציג נוסחאות לשני הגונים: 1. בהיות המשקל ענין לעצמו; 2. בהיותו מפליא בכמותו ורדוּף להופיע בהבּעה: “ויאסף דוד את כל העם וילך רבּתה… ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו **ומשקלה ככר זהב”** (שמואל ב' י"ב כ"ט-ל'). דבר המשקל הובדל בסיפור זה עוד יותר בדברי הימים (א' כ' ב'): “ויקח דוד את עטרת מלכם מעל ראשו וימצאה משקל ככר זהב”. וכן: “ושריון קשקשים הוא לובש [גלית הפלשתי] ומשקל השריון חמשת אלפים שקלים נחושת” (שמואל א' י"ז ה').

אבל בפסוקים דלקמן רדוף המחבר להגיד את הכמות הנדונה, ועל כן יקדימנה לשם משקל, ופעמים אף ישמיט מלה זו: “ויקח האיש נזם זהב, בקע משקלו, ושני צמידים… עשרה זהב משקלם” (בראשית כ"ד כ"ב); ובקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח: “וקרבנו קערת כסף אחת, שלשים ומאה משקלה, מזרק אחד כסף, שבעים שקל בשקל הקודש… כף אחת עשרה זהב” (במדבר ז' י"ג-י"ד).

ביתר קיצור נוכל לקיים ריכוז זה בהוסיפנו בן או בת לפני הכמות: “מנורה בת עשר ליטרין יש לי בידך – אין לי בידי אלא בת חמש ליטרין” (שבועות מ"ג ע"א); “אזורה (=אזור) בת עשר אמות יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא בת חמש” (שם); “עושה אדם יריעה בת שלוש דפין עד בת שמונה דפין” (מנחות ל' ע"י); “בשדה בת תשעה קבין ובגנה בת חצי קב” (כתובות י"א ד').

אכן, פעמים חובה לותר על הריכוז והקיצור: לקיחת העטרה מעל ראש המלך עמון היא לעצמה מעשה כה חשוב, שכדאי להתעכב עליה רגע קל ולהפסיק כדי נשימת שאיפה: גם שריון הקשקשים של גלית הפלשתי, כלבוש מלחמה לענק, אינו מן הדברים המצויים וראוי הוא עצמו לתשומת לב.

והוא הדין בפצצה האיטלקית: אם עיקר הכוונה הוא להרעיד את הקורא על זדון האדים המחניקים – מוטב לעמוד קצת על עצם העובדה הנוראה בטרם נגיד את משקל הפצצה; אז יצדק הנוסח האמור.

אבל אם כבר ידועה העובדה ואנו באים רק לחזור עליה כדי להציג את כמות הפצצה, האיומה אף היא, אז דחוף דבר-המשקל ורדופים אנו לציין אותו, לכן נרכז ונקצר: לאדיס-אביבה הובאה פצצה איטלקית של אדים מחניקים, בת 45 ק"ג = פצצה של אדים מחניקים, 45 ק"ג משקלה.

בפסוק השני בולטת יותר הכוונה המיוחדת למשקל הפצצות, לפיכך:

אוירונים איטלקיים… זרקו פצצות גז בנות 2500 רוטל = פצצות גז, 2500 רוטל האחת.

בחליפות קלילות אלה לנוסח מוצגת דוגמה מאלפת לגמישות השפה בהסתגלה להגיון המחשבה ולריתמוס הבעתה.

ד    🔗

“מודיעים כי אניה עברה בתעלת סואץ הנושאת גזים מרעילים שהומצאו באנגליה”.

פסוק זה טעון תיקונים אחדים.

1. “מודיעים כי אניה עברה…” – אחרי כי, אשר, ש…, המחברים את המשפט הטפל אל העיקר, יקדם הנשוא לנושא, ביחוד בהיותו פועל עבר או עתיד, אם אין טעם מיוחד להבליט דוקא את הנושא: “ויוגד ללבן… כי ברח יעקב” (בראשית ל"א כ"ב); “ויאמר אלינו [יוסף]… בזאת אדע כי כּנים אתם… כי לא מרגלים אתם” (שם מ"ב ל"ג-ל"ד). ומה זהירה רחב, בת יריחו, בכּלל הזה בדברה אל המרגלים: “ידעתי כי נתן ד' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם… כי שמענו את אשר הוביש ד' את מי ים סוף מפניכם” (יהושע ב' ט' י') וכן בפתוח המשפט הטפל בביאור: “לזאת יקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת” (בראשית ב' כ"ג).

ואחרי אשר, ש…: “וישב ירמיהו בחצר המטרה עד יום אשר נלכדה ירושלם” (ירמיה ל"ח כ"ח); “ויאמר שאול: מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר” (שמואל א' ט"ו ט"ו); “פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל… עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא… ירדו כתיקונן עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים… אמר… רבונו של עולם… יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם” (תענית כ"ג ע"א).

ומסתבר סדר זה. במשפט הטפל רדוף המביע להגיד מה קרה, מה נהיה, מה נתחדש; המעשה מכריע כאן את העושה, לכן יופיע הפוֹעַל לפני הפוֹעֵל.

2. “…כי אניה עברה בתעלת סואץ הנושאת גזים…” – הנושאת מוּסב אל אניה, ומוטב שלא להפריד כל כך בין המתוֹאר לתואר.

3. הנושאת – העברית החדשה נוהגת לשים ה בראש הבינוני גם בהיותו מוּסב לשם סתמי, בלתי-ידוע, כגון בפסוק שלפנינו. מנהג זה מקורו בלשונות הגולה. בהשפעת הלעז נראה את הבינוני רק כפועל הווה בלבד, והה הנדון ישמש כאן לא כסימן לידיעה אלא כמחבר את המשפט הטפל אל העיקר, במקום אשר, ש…; למשל, הנושאת = אשר נושאת = שהיא נושאת.

ולא היא. הבינוני מצוי מאד כתואר ממש, ובהיות המתואר סתמי יהיה סתמי גם הוא ואינו זקוק לה; “ולאביו שלח [יוסף]… עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון” (בראשית מ"ה כ"ג); “כי אני [אניה]… למלך בים… אחת לשלוש שנים תבוא אני תרשיש נושאת זהב וכסף” (מלכים א' י' כ"ב); “איש אוהב חכמה ישׂמח אביו” (משלי כ"ט ג'); “מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים” (שם י"ב); “ד' צבאות, אשרי אדם בוטח בך” (תהלים פ"ד י"ג).

בכגון אלה ימיר פעמים גם הלעז את ההווה עם מלת הקשר, der, qui, который בבינוני: עשרה חמורים נושאים… zehn Esel beladen; десять ослов наюченныx; dix anes chargés.

4. “….הנושאת גזים מרעילים שהומצאו באנגליה” – שהומצאו… משפט טפל מתאר לגזים; הנושאת… – גם הוא משפט טפל מתאר לאניה; ואניה עברה… – המשפט טפל משלים למודיעים. נמצא כי פסוק זה מכיל שלושה משפטים טפלים זה לזה, מהם השנים האחרונים בני מין אחד – מתארים. תערובת כזו לא תערב ביותר, ושומר לשונו ירחק ממנה.

את כל הדרישות המנויות נוכל למלא על ידי תיקון בסדר המושגים: מודיעים כי בתעלת סואץ עברה אניה נושאת גזים מרעילים שהומצאו באנגליה.

 

דקדוקי הבעה    🔗

“הכביש המרכזי בשרון עובר כבר את כפר-סבא… חובות השעה של¹⁾ תושבי המושבה… שנים על שנים נסעו תושבי כפר-סבא בחול עמוק והמכוניות והבהמות היו שוקעות בחול. עצם הנסיעה ארכה²⁾ 4–3 שעות ויותר… והנה עתה מגיע הכביש לעבר³⁾ השני של המושבה… עם גמר הכביש במושבה החלו טיולים קיבוציים⁴⁾ ומשפחתיים על הכביש”.

באורים:    🔗

1) החובות המוצעות טרם נודעו לקורא ולמושבה, אבל הסופר בא להטילן על אנשי המקום, לפיכך הן לא של התושבים, אלא לתושבים. כמו: “היה יושב לפני הדיין ויודע זכות לעני וחובה לעשיר, אין אתה רשאי לשתוק” (תוספתא סנהדרין א' ח'). וכן נאמר: אדם רואה חובה לעצמו; בין יושבי המקום יבחין העברי שלשה סוגים: אזרח – יליד המקום, הוא ואבותיו; גר – מתגורר שם ארעית; תושב או גר-תושב – גר שהתישב במקום. וכן אמר אברהם לבני חת: “גר ותושב אנכי עמכם” (בראשית כ"ג ד'); “וכי תשיג יד גר ותושב עמך וּמך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך” (ויקרא כ"ה מ"ז). בשם זה נקרא גם פועל זר העובד בקביעות בבית אזרח: “וכל זר לא יאכל קודש, תושב-כהן [כלומר, התושב של הכהן] ושכיר לא יאכל קודש” (שם כ"ב י').

וכאן הכוונה בודאי לאזרח ותושב גם יחד, והם אנשי המושבה או יושביה. ועדיף: חובות השעה למושבה.

2) נסיעה – שם הפעולה במשך כל הזמן שהיא נפעלת, das Reisen, ואילו כאן הכוונה למעשה כולו כדבר שלם, והוא מסע, die Reise, ובכן: "עצם המסע ארך… כמו: “מהלך יום אחד” (יונה ג' ד').

“המסע ארך” יובן כמסע יחיד, לפיכך דרוש כאן עבר ממושך: היה אורך, היה נמשך.

3) לא לכל קורא ברור איזהו העבר השני; אבל “לעבר המושבה צפונה” יובן כי נסלל הכביש מדרום לצפון, כמו: מעבר לירדן מערבה.

4) צורה זו לתואר אינה לפי רוח העברית המעדיפה סמיכות: טיולי קיבוצים ומשפחות; וכאן עדיף תואר-הפועל: טיולים בקיבוצים ובמשפחות; כמו “תפלה בצבור” “תהלתו בקהל חסידים” (תהלים קמ"ט א'(; “במקהלות ברכו ד'” (שם ס"ח כ"ז).

אגב ניפטר מצירוף צורם שפתים ואזנים (בטא מלרע והשמע שלשה -ים רצופים).

העברי מטייל בכביש, וכן הוא מהלך בדרך, חורש בשדה, עובד בהר, בונה במגרש. מטפס בקיר, עולה בסולם. לפיכך: עם גמר הכביש במושבה החלו בו טיולים.

 

סדר המלים במשפט    🔗

מקום המַשלים    🔗

“דרושה מורה למוסיקה וריתמיקה לגן ילדים”. = בגן ילדים דרושה מורה למוסיקה ולריתמיקה.

זאת אומרת: את הביאור, המשלימים, מוטב לפלג משני עברי העיקר בפסוק.

מקום התואר

“זעזוע הרעש אתמול לפנות בקר הורגש גם בתל-יוסף ובעין-חרוד”.

אתמול לפנות בוקר – הוא תואר לזמן, ולא יתכן לתכוף אותו אל שם באין פועל קודם לזה. השם מסמן עצם, דבר קיים, ומבחינה זו אין מושג הזמן חל עליו. ליתר בירור יואל נא הקורא להביע צורה זו בכל לשון אחרת. אולם סדר הפסוק הוא: אתמול לפנות בוקר הורגש זעזוע הרעש גם… או: זעזוע הרעש הורגש אתמול לפנות בוקר גם…

 

השאלה לשעה    🔗

יש לתמוה על אשר אמרה זו המצויה כל כך בשיחה עדיין לא נקבעה צורתה. ואולם מושג מוגדר כראוי יסומן בלשון מפותחת במונח יחיד. והנה באים כאן שלושה מתחרים בסימנים לאותו הרעיון: מה? – איזה? – כמה?

הבה נגדירם ונבדיל ביניהם ולא יסיגו עוד איש את גבול רעהו.

א. מה, הקודם לשם, מביע שאלה לטיב הדבר, להויתו, לאיכותו או לתכליתו: “מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו” (בבא מציעא א' ח'); “מה מלאכתך?… מה ארצך?” (יונה א' ח'); – “וראיתם את הארץ מה היא” (במדבר י"ג י"ח); “מה דודך מדוד?” (שיר השירים ה' ט'); מה הנה שבע כבשות האלה… בעבור תהיה לי לעדה…" (בראשית כ"א כ"ט-ל').

פעמים סתומה מלה זו ועל השואל לפרש: “ומה הארץ… הטובה היא אם רעה? ומה הערים…הבמחנים אם במבצרים? ומה הארץ, [האדמה] השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין?” (במדבר י"ג י"ט-כ').

וכן מה השעה לא מעטים פירושיה: המאוחרת אם מוקדמת, הגיעה או עברה? נוחה, מתאימה, רצויה? פנויה או דוחקת? שעת רצון, שעת נחת או שעה חמורה, וכו'.

והעיקר, דיו למה בתפקידיו השונים ואינו פנוי לשאלת הכמות, הגודל. כי נשָאל: מה הגן הזה? – היעלה על דעתנו להשיב: “בן דונם ומחצה”!? או: מה חבילה זו? – “בת שלוש מאות גרם”?

ב. איזה – אי-זה נשאל בחפצנו לציין את הנדון בפרטות, כדי להבדיל בינו ובין הדומים לו ולהוציאו מן הכלל, מן הספק: "אמר לשנים: “גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם” (בבא מציעא ג' ג'). “איזהו לקט?” (פאה ד' י') – כלומר, הכל יודעים כי לקט הוא מה שהעני רשאי ללקט בנפול שבלים מיד הקוצר, אפס כי בתנאים מסויימים הנופל הוא לבעל-השדה, כגון: “שתי שבלים לקט, שלוש שבלים אינו לקט” (שם ו' ה'); “איזהו גבור? הכובש את יצרו” (אבות ד' א'). לא מה הוא גבור, וכי מי לא ידע מה הוא? אולם איזהו הגבור באמת, הראוי לשם זה?

ובשאלות לזמן: “בית-הדין הבודק את העד היה שואל: באיזה יום, באיזו שעה” (סנהדרין ה' א'); כלומר באיזה מימות השבוע ובאיזו משעות היום ראית את המעשה הנדון? והנחקר עונה, למשל: “ביום הרביעי בחמש”.

נעירה כי בימים ההם – בטרם היות שעון – בחמש פירושו בשעה החמישית, כדברי ר' יהודה: “אדם טועה חצי שעה” (סנהדרין מ' ע"ב). וכן: “ר' מאיר אומר: אוכלין [חמץ בערב פסח] כל חמש ושורפין בתחילת שש” [רש"י: בתחילת השעה השישית] (פסחים א' ד'). ופעמים היו מסמנים את השעה במספר סוֹדר: “שעה ראשונה מאכל לוּדים [אנשי לוּד היו רעבתנים ומקדימים לאכול]… רביעית מאכל כל אדם, חמישית מאכל פועלים” (פסחים י"ב, ע"ב).

נוסיפה כי איזו שעה הוא תרגום לא נכון לאִמרה הרוסית который час ובעברית: איזוהי השעה? או: איזו שעה עתה? כאמוֹר הצרפתי: Quelle heure est-il?

מן הקודם נופק כי האומר איזוהי השעה שואל אך לסדרה בין שעות-היום, ואין דעתו פנויה למידת הזמן המדוייקת. והנשאל רשאי להשיב במספר סודר: הרביעית, וכו'.

ג. ואולם את השאלה לגודל דבר, לכמותו, לשיעורו המדויק – שאנו מביעים במספר מונה: ארבעה, חמשה ומחצה, עשרה ורבע, וכו' תסמן העברית בכמה? זאת אומרת: כדי להפנות מה לשאלת הכמות נוסיף עליה את סימן היחס כ. סימן זה מבדיל אותה למושג מיוחד מחוץ לתפקידיה: “אנה אתה הולך?… למוד את ירושלים, לראות כמה רחבּה וכמה אָרכּה” (זכריה ב' ו'); פרעה ליעקב: “כמה ימי שני חייך?… שלושים ומאת שנה” (בראשית מ"ז); “כמה הוא שיעורו [של עירוב]?… מזון שתי סעודות” (עירובין ז' ח'); “כמה הוא חריץ? ששה טפחים” (בבא בתרא ז' א'); “כמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי” (קידושין א' א').

ומאַלפים שני הפסוקים האלה: “מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי” [כלומר מה עשיתי, מה הרעה שגרמתי לך?] (בראשית ל"א ל"ו); אבל: “כמה לי עוונות וחטאות… הודיעני” (איוב י"ג כ"ג).

ועוד דוגמה טיפוסית. לבן שואל את יעקב למשכורת המבוקשת – לא לכמותה, אלא ראשית כל למינה, למהותה: “הגידה לי מה משכורתך?” (בראשית כ"ט ט"ו). לא כמה אלא מה.

לכן בחפצנו לדעת את אורך-הזמן שעבר מחצות-הלילה או מחצות-היום עד הרגע הנוכחי – עלינו לשאול: כמה השעה? וכן בערבית: אַ-סעאה כם? (השעה כמה?) ובגרמנית: Wie viel Uhr ist es?

מעתה נבין את הטעם העברי בשאלות לזמן כפי שהובעו בגמרא לחקירת העדים: “באיזה שבוע [רש”י: של יובל]? באיזו שנה [רש"י: של שבוע]? באיזה חודש? בכמה בחודש? באיזה יום? באיזו שעה?" (סנהדרין מ' ע"א).

מה מדויקות כאן השאלות לגבי איזה וכמה! היובל, השבוע ביובל, והשנה בשבוע, החודש, היום בשבת השעה ללא חלקיה – את כל אלה היו מסמנים לפי סדר הזמנים במספרים סוֹדרים, כגון: ביובל השמיני, בשבוע החמישי, בשנה הרביעית בו; “בחודש השלישי, הוא חודש סיון” (אסתר ח' ט'); “פעמיים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות, ביום השני וביום החמישי” (כתובות א' א').

ואולם את השנה ביובל, את היום בחודש ואת שעת היום המכוונת גם בחלקיה – היו מגדירים על ידי אורך הזמן שעבר מתחילת-היובל, מראש-החודש ומעלות-השמש עד יחידת הזמן הנדונה: “בחודש העשירי בעשור לחודש” (ירמיהו נ"ב ד'); "תמיד נשחט בשמונה וחצי וקרב בתשע ומחצה, (פסחים ה' א').

ובכן, לפנינו כמות מובעת במספר מונה.

ושאלת “השעה” תלמדנו על שאלת “היום”, שעודנה מפוקפקת גם היא בשיחתנו.

איזהו היום (בשבוע)? היום איזהו? = החמישי.

כמה היום (בחודש)? היום כמה? = חמשה.

 

חיוב, שלילה, הפך    🔗

“אי שביעת הרצון של הכורדים, תושבי עיראק, מהחוזה האנגלי-עיראקי הגיעה לידי קרב בין כורדים ובין צבא הממשלה”.

רצון שנוכל לשׂבוֹע ולהשׂביע פירושו נחת רוח, רגש המופיע עם סיפוק צורך, עם עשיית בקשה, עם השלמת חפץ; ובהשאלה – חסד, מתן, ברכה: “אתה תברך צדיק, כצנה רצון תעטרנו” (תהלים ה' י"ג); “נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ד'” (דברים ל"ג כ"ג); “טוב יפיק רצון מד'” (משלי י"ג ב'); “יהיו לרצון אמרי פי” (תהלים י"ט ט"ו).

במובן זה יושג רצון כמקור עולם לנחת ולעונג, אשר לפעמים קרובות נזכה ליהנות ממנו, ועתים – לרויה ולשׂובע. לפיכך, אין סימן הידיעה הולם אותו. וטיפּוסי: “מאין עוד פנוֹת אל המנחה ולקחת רצון מידכם” (מלאכי ב' י"ג). וכן נוהגת הלשון בכל חומר שאדם יכול לקלוט ממנו במידה מספיקה או יתירה – לחם, מים, כסף, ימים, כבוד, קלון, רוגז. פעמים, להבלטת היחס, תקדם ב שואית או מ לשם החומר: “שׂבעים בלחם נשׂכרו” (שמואל א ב' ה'); “שָׂבעה ברעות נפשי” (תהלים פ"ח ד'); מדרכיו ישׂבּע סוג לב" (משלי י"ד י"ד); “ואכלה חרב… ורותה מדמם” (ירמיהו מ"ו י'). ובהשׂבּעה: “צידה בּרך אברך, אביוניה אשביע לחם” (תהלים קל"ב ט"ו); “אורך ימים אשביעהו” (שם צ"א ט"ז).

נמצא, כי שׂביעה והשׂבּעה מוּסבּוֹת קודם כל אל האדם, ואלו רצון הוא כעין חומר לשׂביעה.

אבל לרצון עוד משמע אחד שונה לגמרי מן הקודם, והוא – חפץ, משאלה, שאיפה, דרישה, בקשה; ובמובנו האחר – כשרון האדם להחליט ולבצע: “לעשות רצונך אלהי חפצתי, ותורתך בתוך מעי” (תהלים מ' ט'); “כי כן יסד המלך, לעשות כרצון איש ואיש” (אסתר א' ח'); בּטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות ב' ד'). בתהלים קמ"ה נמצאים שני המובנים זה על יד זה: “פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון… רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם” (ט"ז י"ט).

ברצון-חפץ זה, שבניגוד לחברו רצון-נחת יוּשׂג לא כחומר בלתי מוגבל, כי אם כדבר קצוב ומסויים בגבולותיו, נוהגים הפעלים עשה, נתן, השלים, מילא: “כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו” (תענית ג' ח'); והמלך שלמה נתן למלכת שבא את כל חפצה" (מלכים א' י' י"ג); “אם על המלך טוב לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי” (אסתר ה' ח'); “האומר לכורש רועי וכל חפצי ישלים” (ישעיה מ"ד כ"ח); “וכל עצתך ימלא… ימלא ד' כל משאלותיך” (תהלים כ' ה'-ו').

ובכן נוכל לאמור, כי החוזה האנגלי-עיראקי לא עשה את רצון הכורדים, לא נתן להם את חפצם; או לא השביע את הכורדים (=לכורדים) רצון-נחת, אבל לא יתכן לדבר על אי שביעת הרצון של הכורדים.

אפס, כי צורה זו מופרכת כאן מעיקרה, הואיל ואינה מביעה את מצב הדברים לאמיתם. שביעת-רצון היא רוח במדרגה נעלה מעל רצון סתם. יש דבר שהוא לנו לרצון אף על פי שלא ישׂביענו רצון, אבל יש מצב גרוע מזה, שאינו לרצון כל עיקר: “עולותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי” (ירמיה ו' כ'). על כל פנים לא תוכל אי שביעת רצון להביא לידי התקוממות. אולם לפנינו לא רק שלילה כפולה בלבד – אי שביעת רצון ואף אי רצון – כי אם הפך מרצון.

הננו רואים פה דוגמה טיפוסית לפגעי התרגום שדרכו להחליף מלים במלים, במקום אשר יבקש מבע לרעיון. בכל מושג לעינו להבחין בין שלילתו להפכּוֹ, כגון:

חיוב: טוב יפה כבוד הילל רצה בנה נטע

שלילה: לא טוב לא יפה אי-כבוד לא הילל לא רצה לא בנה לא נטע

הפך: רע מכוער קלון חילל מיאן הרס עקר

בקרב הכורדים עורר החוזה את ההפך מרצון, שהוא – רוגז, קצף, זעם, זעף: “רצון מלך לעֶבד משׂכיל, ועברתו תהיה מביש” (משלי י"ד ל"ה); “כי בקצפי הכיתיך וברצוני רחמתיך” (ישעיה ס' י'); “כי רגע באפו, חיים ברצונו” (תהלים ל' ו'); נהם ככפיר זעף מלך, וכטל על עשב רצונו" (משלי י"ט י"ב); “התחילו גשמים מנטפין… התחילו לירד בזעף. אמר [חוני המעגל]: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה” (תענית ג' ח').

אגב כדאי להעיר, כי זעף בניגוד לרצון נמצא גם בצורת פועל ותואר: “ויבא אליהם יוסף בבוקר וירא אותם והנם זועפים” (בראשית מ' ו'); “ירא אני את אדוני המלך… למה יראה את פניכם זועפים מן הילדים אשר כגילכם” (דניאל א' י'). – ומזוּוג עם סַר: “ויבא אחאב אל ביות סַר וזעף על הדבר אשר דבר אליו נבות היזרעאלי” (מלאכים א' כ"א ד'). זיווג זה גרר דרש נאה לסיפור על משה המסתכל בסנה הבוער: “וירא ד' כי סר לראות… אמר הקב”ה: “סר וזעף הוא זה לראות בצערן של ישראל במצרים³” (שמות רבה ב').

ברם לגבי המאורע הנדון עדיף זעם מזעף. לפיכך נאמר: זעם הכורדים, תושבי עיראק, על החוזה האנגלי-עיראקי, הגיע לידי קרב ביניהם ובין צבא הממשלה.

 

בדיקה ובחינה    🔗

ללשוננו המתחיה אויב מסתתר, עז וער, הדולח אותה מן המארב, ועלינו לדעת את מציאותו וכוחו, ולעמוד על המשמר כדי לקדם את נכליו. נבדקה את סגנונו ונבחנה כל חידוש בו. על הכותב עברית נאמר: “אשרי אדם מפחד תמיד”. ברור שאילו היו מחברינו בודקים את דבריהם לא היו קובעים בדפוס אמרים כאלה⁴:

“כדי שיצלול קרח בתוך המים קושרים אליו חתיכות ברזל”. אם ייקשר הברזל אל הקרח יצלול אך הוא בלבד, והקרח יוסיף לצוף, אבל צריך לקשרו בקרח.

"עבודת הכנת הטרמומטרים צריכה להעשות מתוך דייקנות = מלאכת הטרמומטרים צריכה…

“נפילת כדורי-הדונג תעשה במהירות היותר גדולה בקנה העשוי כסף”. פה ידובר על כדורי-דונג דברים בקני מתכות שונות: ברזל, נחושת, כסף וכו'; אם נחמם את הקנים במדה אחת יפלו הכדורים מקץ זמנים שונים, אבל בה-במהירות, וצריך להיות: כדורי הדונג שעל קנה הכסף יקדימו ליפול.

"נשוה את התוצאות זו לעומת זו,. אי אפשר להשוותן, כי שונות הן, אבל נערכן או נדמה אותן זו לזו.

“נשפשף זו בזו שתי חתיכות סוכר” = נשפשף שתי חתיכות סוכר זו בזו.

“פח של נפט יכיל בתוכו שמונים כוס”. היכול כלי להכיל שלא בתוכו?

“איזה הבדל בין תמונת המקום ותרשימו?” = מה בין תמונת המקום לתרשימו?

לאחר שאמצעי-החיבור על היבשה ועל הים השתבחו ברבות הזמן" = לאחר שברבות הזמן השתבחו אמצעי-החיבור ביבשה ובים.

“נאריך את הקו משני צדיו” = נאריך…משני קצותיו.

“נחוג מנקודה נתונה כמרכז מעגל עם הרדיוס של 2 ס”מ". = מנקודה נתונה כמרכז נחוג מעגל ברדיוס בן 2 ס"מ.

“בכלל אי אפשר לרשום בכל מרובע מעגל שיגע בארבע צלעות המרובע”. משמע כי בשום מרובע אי אפשר…, וצריך להיות: לא בכל מרובע אפשר לרשום מעגל נוגע בארבע צלעותיו.

“אנו לוקחים שורת הנחות שאחת מהן נכונה” = אנו מניחים שורת הנחות…

"מצא את ההכנסה היומית, השבועית והחדשית של המשפחה. = מצא את הכנסת המשפחה ליום לשבוע ולחודש.

“הכבשה ילדה שה”. הכבשה עצמה שה וילדה טלה.

“הקוף קופץ מענף אל ענף”. הענף הוא סעיף רך נותן עלים, שאף צפור לא תוכל לגעת בו בלי שיתכופף, וצריך להיות: משוֹכה אל שוֹכה.

“בסוף התיבה אינם נוהגים לכתוב שוא נח”. = בסוף התיבה אין נוהגים לסמן את השוא הנח.

“יסוד התבנית של הכתב הזה הוא בזה שציוּני האותיות הם ציורי עצמים” = היסוד לתבנית הכתב הזה הוא שציוני…

 

לשון העין    🔗

אף על פי שמרבים אנו להתפאר בתחית שפתנו טרם נטעם את מליה כראוי בפה ובאוזן, וצורתן שבכתב עודנה מאפילה על ההגוי והנשמע. אילולי כן לא היינו כותבים כגון אלה:

“השימוש של משולש שוה שוקים” = המלאכה במשולב שוה ירכים. הצלעות השוות המתאחדות בראש המשולש דומות יותר לירכים, וכן ברוסית: едренныйόравно

"להבנת קרבת הוראות השרשים, (יואל-נא הקורא לבטא אט ומלרע, ולהשמיע לאזניו בשני המבטאים: במזרחי ובמערבי) = להבנת הקרב בהוארת השרשים.

“מפני מה אינן באות התנועות המורחבות בהברות סגורות” = בהברות סגורות לא תבאנה התנועות המורחבות. מפני מה?

“האותיות השימושיות ההתחלתיות והסיומיות” = אותיות השימוש לפתיחה ולחתימה.

“הוצאות העיריות לעבודות ציבוריות” = הוצאות העיריות לעבודה ציבורית" (אין ריבוי לעבודה!) = הוצאת העיריות למלאכות הציבור.

 

מן העברית האסתטית    🔗

א    🔗

“בירושלים החלו להרָאות בימים האחרונים ערבים חבושים תרבושים”.

תאבה-נא, כבוד הקורא, להגות פסוק זה כהלכה מלרע, לבטא, להטעים ו…להאזין: בימים – האחרונים – ערבים – חבושים – תרבושים; וכי תשמע תואל-נא לדון רגע קל כמה הצליל הנשנה כאן פעמים ערב לאוזן.

– אבל, תאמר, ואולי ברוגז: כזו היא שפתנו, הן לא נשנה את יסודותיה!

ברם הרבה פנים לרעיון ומרובות האפשרויות לצורות מושגיו ולסידורם. הנה בפסוק הנדון: חבושים תרבושים = חבושי תרבושים; וחליפה קלילה זו כבר חוללה רוָחה לאוֹזן: פחתו הצלילים המטרידים והופסקה רציפותם. ועוד: “בימים האחרונים” הלא עצם הכונה = בימים האלה. ככה עלתה ארוכה לפסוק המסכן, שָפרה צורתו אף הושבח דיוקו. ואפשר גם לסדרו אחרת: בימים האלה החלו להראות בירושלים ערבים חבושי תרבושים. או בחורות צעירות לבושות שמלות יפות מטיילות בחוצות = צעירות מלובשות יפה מטיילות בחוצות.

ב    🔗

“אינטראנסיג’אן כותב שיש לחשוש שיחול שינוי בפוליטיקה החיצונית של צרפת כלפי איטליה לרגל ההתמרמרות הגדלה והולכת באיטליה על דרכה של צרפת בענין העונשין”.

“שיש לחשוש…” ששה שינין זה אחר זה (בטא והקשב!) יוצרים ליחוש מוזר. הש מיעוטו הכרח ורובו קלקול שמצוה למנוע. אגב, בפסוק זה כדאי לשנות את סדר המשפטים כדי להקדים את הסיבה לתוצאה: אינטראנסיג’אן כותב, כי עקב ההתמרמרות הגדלה והולכת באיטליה על דרכי צרפת בענין העונשין, יש לחוֹש (בחולם) פן יחול שינוי במדיניותה החיצונית של צרפת כלפי רומא.

לחוש=לחשוש, כמו למוד=למדוד, לכוף=לכפוף, לעוז=לעזוז.

לחוש פן, כמו: הצילני נא… מיד עשו, כי ירא אנכי אותו, פן יבוא והכני אם על בנים" (בראשית ל"ב י"ב); “ויאמר המלך צדקיהו… אני דואג את היהודים אשר נפלו אל הכשדים, פן יתנו אותי בידם והתעללו בי” (ירמיה ל"ח י"ט).

ג    🔗

“מחירי ההדרים באנגליה… הביקוש¹⁾ לתפוחי-הזהב היום²⁾ טוב מאד… תיבות בנות 120 ת”זים המחיר מ-9 עד 10 וחצי³⁾ שילינג".

1) “הביקוש” – מלה מכבידה על המבטא וצורמת את השמע, ביחוד אם נאבה לבטא כהלכה: לכפול את הק ולהגותו מזרחית. והלא נוכל להביע מושג זה במונח נאה: הדרישה. ופסוק מפורש: אשת-החיל “דרשה צמר ופשתים” (משלי ל"א י"ג).

2) המושג הדחוף כאן אחרי הנושא הוא הנשוא: הדרישה לתפוחי זהב טובה מאד היום. או: היום טובה מאד הדרישה לתפוחי-זהב.

3) “10 וחצי שילינג”. – הכמות הובעה כאן בצורת כלאים: ספרוֹת ומלה. ועוד, לפי רוח העברית: עשרה שילינגים וחצי. ועדיף: המחיר, שילינגים מ-9 עד ½10. ומעתה לא נצטרך עוד לחזור על המלה שילינג בכל יתר המחירים שבפסקה זו.

דוגמאות: דוד קנה את הגורן מן היבוסי “בכסף, שקלים חמשים” (שמואל ב' כ"ד כ"ד); הפַּחוֹת השולטים ביהודה מטעם מלכי פרס היו לוקחים מן העם “כסף שקלים ארבעים” (נחמיה ה' ט"ו). ליתר בהירות נוכל לאמר: המחיר בשילינגים מ-9 עד ½10". וכן אומר יחזקאל: “ואלה מדות המזבח באַמות” (מ"ג י"ג).

ד    🔗

“במלחמת הבשר… שמענו שהשלטונות¹⁾ המרכזיים הודיעו לעירית תל-אביב שהם²⁾ מוכנים להענות בתנאים ידועים לדרישה על³⁾ העלאת בקר בנמל תל-אביב”.

1–2) “שמענו שהשלטונות” – בכתב כפתור ופרח, אבל הבה נבטא ונאזינה, ואולי נהגה כהלכה את הש הכפול התכוף לה הידיעה. ומה קל להנצל מפגע זה: שמענו כי השלטונות… ואגב נפָּדה מצרה אחרת: שני משפטים פותחים בש בפסוק אחד – “שהשלטונות… שהם…”. יתר על כן: מותר להמיר “שמענו” ב"הוגד לנו…".

3) על אחרי דרש מוסב אל האדם שעליו הוטל לבצע-מה: “ויקרא המלך ליהוידע… ויאמר לו מדוע לא דרשת על הלויים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה…?” (דברי הימים ב', כ"ד ו'). – וכאן מוטב: להענות על הדרישה להעלות בשר בנמל תל-אביב, כמו: “ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים” (שמות כ"ג ב').

דוגמאות “מחכימות”    🔗

המדקדק חי על המלים, לכן חרוד יחרד לשלמותן; אבל שבעתים ידאג לסיומיהן, לחליפות המתהוות בסופן כדי לסמן את המין, המספר, היחס, ולא יחשוך נפשו מכל עמל להמציא דוגמאות מאלפות לתורה זו.

הנה בבוא אחד המחברים לשנן לילדים את הכלל ליצירת שם תואר משם פרטי, הציג למופת את הפסוקים האלה: “היהודים לקחו לבניהם נשים מואביות, עמונים וצידונים לנשים… הקים ד' להם שופטים. השופטים צוו שאיש איש יגרש את אשתו המואביה, הצידונית, העקרונית והאשדודית ולקחת להם נשים עבריות. גם בנות ישראל עזבו אשה אשה את בעלה המואבי, העמוני, העקרוני והאשקלוני ותקחנה להן בעלים עברים”.

אגב: מחבר זה אומר בהקדמתו: מה שמציין את ספרי ביחוד הוא טיב החומר השימושי ותכנו הפנימי. השתדלתי… להשרות את שכינת היופי גם על החומר היבש הזה. כל מאמרי מלוטשים בסגנונם הנוח ומלאי חיים וענין בתכנם הלקוח ממה שבטבע ובמציאות.

 

עברית מערבית בתרגומה לעברית שמית    🔗

“המילימטר הוא חלק אלפי מהמטר” = המילימטר הוא אלפית המטר = המילימטר הוא אחד מאלף במטר.

“מחבל גזרו בתחילה רבע ממנו, ולבסוף שמינית ממנו. מה החלק שנשאר?” = מחבל גזרו ראשונה רבעו ואחר – שמיניתו. מה חלקו הנותר?

"קרא בשמות של גופים שיש להם תבנית של קוֹנוס = קרא בשמות-גופים בתבנית קונוס.

“למצוא מרחקן זו מזו של שתי נקודות שבנין מפסיק ביניהן” = מצא את המרחק בין שתי נקודות שבנין מבדיל ביניהן.

“נקשור אבן לקצה-חבל התלוי על איזה גובה על פני הארץ” = נקשור אבן בקצה חבל תלוי בגובה-מה מעל פני הארץ.

 

חסכון בהבעה    🔗

כתיב: “לאחר שמסר¹⁾ הוסעה דומה לזו²⁾ של צ’רצ’יל נגע הלורד קולדגוט בבית הלורדים ביחסים האנגלוסוביטיים ואמר: כיון שמרובות הן³⁾ נקודות המגע ביחס שתי הארצות… והוא סבור שיש בסיס להסכם מסחרי משביע רצון. הוא⁴⁾ הביע תקוה כי הסכם זה יושג בקרוב”.

קרי: לאחר שבבית הלורדים מסר הלורד ק. הודעה דומה לשל צ’רצ’יל נגע ביחסים… ואמר: מכיון שמרובות נקודות המגע… הוא סבור שיש בסיס… והביע תקוה כי…

ביאורים:

1) “שמסר”… מי? שש מלים מפסיקות כאן בין הפועל לנושאו. נתעוררה סקרנות הקורא ומצוה לסַפּקה מיד. כל מתיחות מחייבת התפרקות תכופה. וכן העברית דרכּה לקרב ככל האפשר את הנושא אל הנשוא הקודם לו; לכל היותר תכניס ביניהם מלה מפרשת אחת. כגון: “וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים, ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדו, כי היה רכושם רב… והכנעני והפריזי אז יושב בארץ” (בראשית י"ג ה'-ז').

וטיפוסי: “כי היה רכושם רב” = כי רב היה רכושם = כי רכושם היה רב. ואולם אין לאמר “כי היה רב רכושם”. הנשוא מתרכב פה בתואר רב ובפועל העוזר היה, אבל אף בכגון זה אין להפריד בין הפועל לנושאו.

אגב הורחק “בבית הלורדים” מן “ביחסים האנגלו-סוביטיים”.

2) “לזו של” – תרגום מלעז, בעברית: לשל כמו: “זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר ושאין בה שלוש חוליות, הרי זה מום” (בכורות ו' ט'); “את שגלגל עינו עגול כשל אדם ופיו דומה לשל חזיר… הרי אלו מומין” (שם שם ח').

3) “מרובות” – בינוני פעול, כלומר תואר שמקורו פעולה, ולפיכך אינה זקוקה לקשר הן, כמו: הבית בנוי, השדה זרוע, הכרם נטוע, המגרש מסוקל, העיר מורעשת, וכן: “מרובה מידת תשלומי כפל ממידת תשלומי ארבעה וחמשה” (בבא קמא ז' ה'); “צרכי עמך ישראל מרובין” (ברכות כ"ט ב').

4) “הוא הביע”. הנושא מבריח את המאמר מן הקצה אל הקצה וכלול בהביע, והוא מפסיק את שטף הרעיון ומטריד את הקורא.

ובכן חסכנו את הטרוד ממתיחות יתרה וחיסכנו שלוש מלים ושלושה רוחים בצדן. ואגב נאמַנו לרוח לשוננו ולהגיון בכלל.

העתון המחסך מלים “עושה חסד לאלפים” ואולי אף “רב חסד לכל קוראיו”.

 

מלים טַפִּילוֹת    🔗

“התקציב הדרוש לשם כך” = הדרוש לכך; “הוקמו מחנות לשם שיכונם של הילדים” = הוקמו מחנות לשיכון הילדים.

“סטאלין מתאמץ להתחרות בהיטלר על ידי זה שיתן לבולגריה” – על-ידי שיתן לבולגריה.

“האיטלקים מחכים שהירח יהיה מלא” =…מחכים לירח המלא.

“יחד עם זה” – תרגום מרוסית: יכול האמן העברי ללמוד מבן עם אחר, אולם יחד עם זה אפשר לו להתמיד בתכונתו שלו. לא כן אמר נחמיה אחרי הגידו כמה היטיב לעם: “ועם זה לחם הפחה לא בקשתי” (נחמיה ה' י"ח).

“האחריות הזאת פקעה מיד עם אישור השינוי של האישיות המשפטית של הבנק”. עם מציינת כאן כי פקיעת האחריות ואישור השינוי חלו בו-בזמן, ואילו מיד מסמנת תכיפות ולא יחדנות. אגב נקצר את הפסוק כולו: אחריות זו פקעה עם אישור השינוי באישיות המשפטית של הבנק.

 

מלים לבטלה    🔗

כדי להזהיר את הציבור מפלוני המתיצב כרווק בשביל לשאת אשה אחרת, מפרסם מוסד רשמי מודעה בעתונים לאמר: פלוני הוא איש נשוי.

והרי העברי אומר בלשון מועט: פלוני נשוי, אלמוני פנוי, ושפתנו לטעמה: נשוי תורת פועל עליו ואינו זקוק להוא המקשר, אף לא יסבּלנו. כגון: “אורריך ארור ומברכיך ברוך” (במדבר כ"ד ט'); “בניך ובנותיך נתונים לעם אחר” (דברים כ"ח ל"ב).

אבל נשוי גם תורת שם עליו, ופירושו: איש נשוי לאשה; ולחנם נקדים לו איש.

 

קיצור המלה עצמה    🔗

“העובדה הזאת” = עובדה זו; “המטוס המחוכם הזה” = מטוס מחוכם זה (נפטרנו משלש ה' רצופות!); “המעשים הנוראים האלה” = מעשים נוראים אלה.

“העתון אינו מפרש בשמותיהם” = בשמותם; “כדי לסדר את ההאפלה בדירותיהם” = בדירותם; “מיליוני פליטים חזרו למקומותיהם” = למקומותם. צורה קלה ונאה זו מצויה מאד במקרא: “ואל מעונותם ירבצון” (תהלים ק"ד כ"ב); “ואלה שמות אלופי עשו למשפחותם, למקומותם ושמותם” (בראשית ל"ו מ').

“לא נעבור בשדות ובכרמים” = בשדה ובכרם; “העופות טעונים” = טיפול-העוף טעון…; “אין מרעה לבהמות” = לבהמה; “עינות ותהומות יוצאים בבקעות ובהרים” = בבקעה ובהר; “צמחי עבר-הירדן” = צמח עבר הירדן.

 

קיצור בתארי-פועל    🔗

“העורך-דין פנה באופן דחוף אל השופט”.

תכונת הדחוף = דחיפות, כמו: צנוע – צניעות, מסור – מסירות, חשוב – חשיבות; ומכאן תארי הפעל: בצניעות, במסירות, בחשיבות. ובכן: העורך דין פנה בדחיפות…; “כמה אנשים נפצעו באופן קל” = קלות, כמו: אוֹדך על כי נוראות נפליתי" (תהלים קל"ט י"ד).

“שנחאי קלטה מספר עצום באופן יחסי של פליטים” = שנחאי קלטה יחסית מספר פליטים עצום" יחסית כמו: ראשית, שנית. “תרנגולת שקראה גברית” [=כגבר, כזכר] (שבת י"ז ע"ב).

“האורח חלה באופן פתאומי” = חלה פתאום. והרוצה דוקא להבדיל בין שתי צורות אלה יאמר כאן בפתאום, כמו: “וישמח יחזקיהו וכל העם… כי בפתאום היה הדבר” (דברי הימים ב' כ"ט ל"ו).

 

קיצור בערך ההפלגה    🔗

“היטלר ומוסוליני אויביו הגדולים ביותר של העם היהודי” = היטלר ומוסוליני הגדולים שבאויבי העם היהודי; המפלגה הגדולה ביותר במדינה = הגדולה שבמפלגות המדינה; “סופרי הרדיו האמריקנים מגייסים לשירותם את האמצעים החדישים ביותר של הטכניקה” =… את החדישים שבאמצעי הטכניקה.