על הלשון

מאת

יצחק אפשטיין

---

התוכן

מאת

יצחק אפשטיין

---

קוים לדמות המורה – מאת מ. שחורי

מאת

יצחק אפשטיין

---

על הלשון

מאת

יצחק אפשטיין

---

הסגנון

מאת

יצחק אפשטיין

---

המבטא

מאת

יצחק אפשטיין

שלשה מיליונים וחצי

שאלה:

“איך ראוי לומר: שלשה מיליונים וחצי תיבות הדר, או שלשה מיליונים תיבות הדר וחצי?”

תשובה:

שאלה זו כאילו אומרת בבדיחה עצורה: כיצד נציין כאן כי בחצי מיליון עסקינן ולא בחצי תיבת הדר?

בעתונות מתחרים שני הנוסחאות, וכדאי לבקש את ההגיון לסדר קבוע.

בחיי המעשה יופיעו המספר והנספר מצומדים תמיד זה לזה: שלשים נקודות ישוב, אלפים דונם, מיליון עצי יער. המספר מונה, והנספר – מנוי.

אולם במספר בן מאות אלפים מסתבך הענין קצת, כגון: שש מאות אלף רגלי. שש מונה כאן את המאות, או מאות הוא מנוי לשש. אלף – מנוי לשש מאות, ורגלי – המנוי הכללי האמתי. לשש תפקיד משולש במספר זה; הוא מונה את המאות, מסייע למנות את האלפים ומשתתף גםם במניית הרגלים.

נמצא כי במספר ממשי מרוּכב עלינו להבחין בין המנוי הממשי הכללי או החיצוני למנוי המופשט הפרטי או המספרי הפנימי.

ברם המנוי הממשי, שעל הרוב הוא תכוף למספר כולו, אין מקומו קבוע. פעמים יקדם למונה, ביחוד ברשימת מספרים בעלי מנויים מנוגדים זה לזה ובמפקדים:

“ויתן ד' להימן בנים ארבעה-עשר ובנות שלוש” (דברי הימים א' כ"ה ה'); “ומראשי האבות… נתנו לאוצר המלאכה זהב דרכמונים שש רבואות ואלף, וכסף מָנים חמשת אלפים וכתנות כהנים מאה” (עזרא ב' ס"ט).

וּמאַלְפִים הפסוקים האלה: “זה העם אשר הגלה… בשנת שבע, יהודים שלושת אלפים ועשרים ושלושה… בשנת שמונה-עשרה… מירושלים נפש שמונה מאות שלושים ושנים… בשנת שלוש ועשרים… יהודים נפש שבע מאות ארבעים וחמשה. כל נפש ארבעת אלפים ושש מאות” (ירמיה נ"ב).

בתקופה קדומה, עת התקשה האדם לתפוס מספר מרוכב ככמות אחת, היה חוזר על המנוי הממשי אחרי כל מונה חלקי כאילו היה זה מספר בודד: “ויהיו חיי שרה מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים, שני חיי שרה” (בראשית כ"ג א'). וכאילו כדי לדבּק את המוּפרדים נשנה פה המנוי הכללי העליון גם כתכוף.

פעמים יִשָנה גם המנוי המספרי: “כל הפקודים למחנה ראובן מְאַת אלף ואחד וחמשים אלף וארבע מאות וחמשים” (במדבר ב' ל"א).

אבל יהי מקום המנוי מה שהוא, עיקר אחד מתבלט מכל הדוגמאות: המונה והמנוי – אם כלליים ואם מספריים – מהוים צמד בלתי מתפרד, וזקוקים הם זה לזה: שש מאות אלף רגלי – שש ולא ששה, אלף ולא אלפים. כפוף המנוי למונהו: שש מאות, רגלי ולא רגלים. זקוק הוא למונה הכללי.

ומענין: בהיות המנוי הממשי, הקודם למספר, ארוך מאד יִשָנה בקיצור לפני המונה: “כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב כל נפש ששים ושש” (בראשית מ“ו כ”ו). כל כך גוברת הרדיפה הטבעית לצַמד את המנוי למונה.

מעתה נוכל להביע את שאלתנו בצורה כללית: במספר מעורב – בו נוסף שבר על השלם – איה מקום המנוי הכללי?

העברית לשיטתה: העיקר קודם לטפל, ובנוהג – השבר הוא כמות דלה לעומת השלם ואין להכניסו בין הדבקים – בין המונה השלם למנוי. לכן: “שתי אמות ומחצה” (מדות ב' ו'); “שלשה עשרונות ושליש” (מנחות ז' א') – ושליש פירושו כאן שליש העשרון; ו החיבור משתף את השבר למנוי הקודם לו, כמו: “ויען לבן ובתואל [ובתואל ענה]… ויאמר אחיה ואמה” [ואמה אמרה] (בראשית כ"ד).

זאת אומרת: במספר מעורב תכוף המנוי הכללי למונה השלם וקודם לשבר. צמידות המונה והמנוי משתמרת גם לגבי השבר.

בצרפתית וברוסית:

Deux coudees et demie, ____

ולעומת אלה מקדימה הגרמנית גם את השבר למנוי:

Zwei und eine halbe Elle

ועוד צורה למספר המעורב – המנוי נשנה אחרי השבר:

“וקומת האופן החד אמה וחצי-האמה” (מלכים א' ז' ל"ב); “זאת הארץ… אשר צוה ד' לתת לתשעת המטות וחצי-המטה… שני המטות וחצי המטה לקחו נחלתם מעבר לירדן יריחו” (במדבר ל“ד י”ג-ט"ו).

לנו, מחוסרי הפנאי ומרדפי הקיצור ושונאי החזרות, יאה הדרך הקצרה: שלשה גרשים וחצי, ארבע לירות ורבע, חמש שעות ומחצה.

בדוגמאות למספר המעורב שהצגנו עד כה, בכולן אך מנוי יחיד לשבר, הממשי, הכללי. ב“שלש ליטראות וארבע עשיריות”, הליטר הוא המנוי היחיד לשבר (השבר הוא לא ארבע כי אם ארבע עשיריות). לא כן בשאלתנו בענין תיבות-ההדר: חצי הוא מונה חלקי מספּרי למיליונים, אבל גם ממשי לתיבות-הדר. התנגשו שני מנויים ואנו מתקשים בסידורם.

אבל נזכרה חוק הגיוני ולא יעבור: כל מונה פרטי מצומד וזקוק קודם כל למנוי הפרטי שלו. וחצי נועד פה ראשונה למיליונים ומשתתף עמהם לאחר כך במניית התיבות. אז ידחה המנוי החלקי את הכללי: “המוכר שמן זית מזוקק הרי זה מקבל עליו לוג וָמחצה שמרים למאה” (בבא מציעא ג' ח').

לפיכך: שלשה מיליונים וחצי תיבות-הדר – חצי המצומד למיליונים פירושו חצי מיליון; אולם: שלשה מיליונים תיבות הדר וחצי – חצי התכוף כאן לתיבות – פירושו חצי תיבה.

ברם, כדי להמנע מכל טעויות וספיקות, מוטב להקדים כאן את המנוי הממשי למונה: השנה נשלחו מן הארץ תיבות-הדר שלשה מיליונים וחצי.

רבים – הרבה

רבים שֵם, או שם-לוַאי, בניגוד למעטים: “מה רבו צרי, רבים קמים עלי, רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו” (תהלים ג' ב‘-ג’); “שמעתי כאלה רבות” (איוב ט"ז ב'); “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה” (שיר השירים ח' ז').

וכן רב כּשם-לואי לשמות הקיבוץ והחומר: “ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדו, כי היה רכושם רב” (בראשית י"ג ו'); “ויצאו הם וכל מחניהם, עם רב… וסוס ורכב רב מאד” (יהושע י"א ד'); “גמלים נושאים בשמים וזהב רב מאד” (מלכים א' י' ב').

פעמים יבוא רב כשם: “לרב [לבית אב מרובה נפשות] תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו” (במדבר כ“ו נ”ד) “כי אין לד' מעצור להושיע ברב או במעט” (שמואל א' י"ד ו').

ובניגוד ליחיד: דרך היחיד – דרך הרבים, רשות היחיד – רשות הרבים.

הרבה, הפך ממעט, עיקרו תואר הפועל: “זרעתם הרבה והבא מעט” (חג' א' ו'); “והתפלל… בעד כל השארית הזאת כי נשארנו מעט מהרבה” (ירמיה מ"ב ב'); “אמור מעט ועשה הרבה” (אבות א' ט"ז).

אבל תדיר יפָּקד בתפקיד שם-לואי ושקול כנגד רב או רבים, כמוכח, מן הפסוקים הבאים, בהם מובע הוא-המושג חליפות בשתי הצורות: “כי אם שנים הרבה יחיה האדם” (קהלת י"א ח'); “אם יוליד איש מאה ושנים רבות יחיה ורב שיהיו ימי שָנָיו” (שם ו' ג'); “ומבֶּטח וּמבֵּרוֹתַי… לקח המלך דוד נחשת הרבה מאד” (שמואל ב' ח' ח'); וּמטִבְחַת ומכּוּן… לקח דויד נחשת רבה מאד" (דברי הימים א' י"ח ח'); “והנה עבדי דוד ויואב בא מן הגדוד ושלל רב עמם הביאו” (שמואל ב' ג' כ"ב); “וירדפם אסא… וישאו שלל הרבה מאד” (דברי הימים ב' י“ד י”ב).

אולם אם ניטיב להתבונן אל רב ורבים במקרה ובתלמוד ניוָכח כי דוקא הם מביעים לפעמים כמות מופלגת:

“זרע רב תוציא השדה” (דברים כ"ח ל”ח); “עם רב כחול אשר על שפת הים” (יהושע י"א ד'); “עם רב אשר לא ימָנה ולא יסָפר מרוב” (מלכים א' ג' ח'); “בהראותו את עושר כבוד מלכותו… ימים רבים שמונים ומאת יום” (אסתר א' ד'); “ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה” (יהושע י“א י”ח); “בורא נפשות רבות” מברכות המזון); “כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין” (אבות ג' י"ז).

ואילו הרבה מנוגד פעמים לאחד ושקול כנגד אחדים:

“הקלח אחד והאגודה קלחים הרבה” (מכשירין א' ד'); “זה חומר במינין הרבה ממין אחד” (כריתות ג' ב'); “העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת” (שבת ז' א'); “סדן של שקמה ובו קורות הרבה” (כלאים ו' ד'); “היו לפניו מינין הרבה” [מיני מאכל אחדים, כגון צנון וזית] (ברכות ו' ד'); “האשה שילדה ולדות הרבה” (כריתות ב' ד').

לפיכך נאמר:

סתם ריבוי: הפועל עובד הרבה ומשתכר מעט; המעביד דורש הרבה מן העובד; לאדם צרכים הרבה; אויבים הרבה פוגעים בעמל האכר; סלעים הרבה בכרמי ראש-פנה; הלילה ירד גשם הרבה; בגליל נעבדים מיני טבק הרבה. אמרתם הרבה ופעלתם מעט.

ריבוי מופלג: רב עמל הפועל ושכרו מצער; רבות ידרוש המעביד מפועליו; מרובים צרכי האדם; רבים אויבים אורבים לעמל האכר; מה רבים הסלעים בהרי ארצנו! גשם רב ירד הלילה; מרובים מאד מיני הטב וגוניהם; רבות נאמר (בכלל) ומעט נפעל.

מובן כי מרובים מפליג את הריבוי לעומת רבים.

יובל

“העתקת הברכה לפרופסור איינשטיין ליובלו החמשים”.

כינוי הקנין ליובלו מבטל את הסמיכות, ולפיכך אין החמשים כאן אלא מספר סודר, כמו: “בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים” (במדבר ל“ג ל”ח); “ובשנה האחת עשרה… כלה הבית” (מלכים א' ו'). נמצא כי ליובלו החמשים – זאת אומרת שכבר עברו על איינשטיין 49 יובלות. ועדיף: ליובל שנתו החמשים.

עוד רבים מברכים את חתן היובל למלאת לו שבעים שנה, והנה הוגשה לו ברכה מאת ידידו החוקר “ליום הגיעו לשנת השבעים”, כלומר למלאת לו תשע וששים שנה. אולי פעלה כאן, שלא מדעת, לשון הכתוב: “יובל היא, שנת החמשים שנה תהיה לכם” (ויקרא כ“ה י”א), וכן נשלחה “ברכה נאמנה להולדת השבעים”. ברם יום מלאת לאדם שבעים שנה הוא יום הולדתו האחד ושבעים. ובין כה וכה לא ידענו בן כמה שנים הוא הגבר שאנו חפצים ביקרו.

ערך הסמיכות

הסמיכות היא מצבת אבנים מוטלות זו על זו ללא מלט. יציבות המבנה תלויה פה במדת האבנים ובגזרתן, בטבע שטחיהן המתחככים זה בזה, וביחוד – במספר: שתים מתאַחות יפה, בשלוש מורגשת ההתרכבות, בארבע יתרופף העמוד, מכאן ומעלה סכנת מפולת. אולם כף טיט קלה כי תנתן באחת מנקודות החיבור תחַזק את המערכה כולה ותאחדֶנה. כגון: ¹

עריכת רשימת שכר העובדים = עריכת רשימה לשכר העובדים. לצורך הבדלת תמונות-הלשון = לצורך ההבדלה בין תמונות הלשון. פרטי חוקי השתנות התנועות = פרטי החוקים להשתנות התנועות. בתור תוצאת תנועת הגופים = בתור תוצאה מתנועת הגופים. ספר דקדוק לשון תלמוד בבלי = ספר דקדוק ללשון התלמוד הבבלי.

אבל יש אשר אף נסמך יחידי אינו הולם את הסומך כראוי וזקוק לטיפת דבק:

שולחנות תלמידים, כסאות תלמידים, לוחות כתיבה = שולחנות לתלמידם, כסאות לתלמידים, לוחות לכתיבה.

מפני היתושים קבעו בבית שבעה חלונות וארבע דלתות-רשת = מפני היתושים קבעו בבית מִכְבָּרִים לשבעה חלונות ולארבע דלתות.

סמיכות במקום תואר

“הנאצים פרסמו כרוזים נגד הממשלה האוסטרית בעד עמדתה הידידותית כלפי איטליה”.

“עמדה ידידותית” – מן השם ידידות. צורה זו לגזירת תואר משֵם קבועה ליחס המקום, המשפחה, השבט, העם: הגלילי, בית-הגחמי, צפוני, הימיני, רביעי, העמרמי, הראובני, מואבי, אדומי; אבל נדירה היא בתארים לאיכות.

אמנם, עניה העברית בתארים לתכונות הדברים, אבל עשירה היא בסגולות הסמיכות השקולה כנגדם. למשל, אין בשפתנו מלה מיוחדת כנגד:

Bergig = ____ = montagneux; unaufhorlich = _____ = continuel; tapfer = _____ = courageux.

אבל נאמר פשוט ובקיצור ארץ הרים, נר תמיד, איש חיל.

הסמיכות המתארת היא אחת הסגולות המציינות את העברי לעומת לשונות המערב, כבדוגמאות שלקמן עם סומך בריבוי:

לשון לימודים = eine redegewandte Zunge = _______ une langue exercee.

ברית אחים = bruderlicher Bund = ______ = une alliance

עד אמונים = ein treuer Zeuge = ______ = un temoin fidele.

צדק עולמים = die ewige Gerechtigkeit = ______ = la justice eternelle.

ברם, בהשפעת המערב, שבדרכי מחשבתו חונכו, אנו מרבים ליצור תארי-איכות בצורת תארי-יחס, כגון: גלותית, הסתדרותית, התישבותית; ואת הסמיכות המתארת – מקור שפע זה ללשון – הזנחנו.

וכרוזי הנאצים יוכיחו. בבואנו לציין יחס של ידידות יעלה הרגלנו, כאילו שלא מדעת, ידידותי, בפרט בהיות לעינינו ________ freundlich, amical.

כדאי להעיר שכיום הזה פועלת כאן לא רק הרגילות מתוך הלעזים בלבד, אלא אף המון צורות החיקוי שבעברית החדשה.

וחבל. הפעם תכבד המלה ביתר יחוד על המבטא ולא תערב גם לאוזן: ידי-דו-תי-ת (בטא לאט והשמע): שני ד ושני ת רצופים. והלא הצורה העברית פשוטה, נוחה ונאה: עמדת ידידים או, לפחות, עמדה של ידידות, עמדה שבידידות, כמו דבר שבקדושה, ענין שבמחלוקת.

מכאן: “הנאצים פרסמו כרוזים נגד הממשלה האוסטרית בגלל עמדתה שבידידות כלפי איטליה”, או: “על עמדתה של ידידות…”

וכן:

המוסדות ההסתדרותיים = מוסדות ההסתדרות.

המוסדות ההתישבותיים = המוסדות להתישבות.

שאלות ארגוניות ותקציביות = שאלות ארגון ותקציב.

הצבאות היבשתיים = צבאות היבשה.

התקדמות האגודה בפעולה הספורטיבית וההתעמלותית = התקדמות האגודה בפעולתה לספורט ולהתעמלות.

נעשו פעולות ימיות ואויריות = פעולת בים ובאויר.

פעולותיו האויריות של האויב = פעולות האויב באויר.

הפעולה התעמולתית של הנאצים = פעולת הנאצים לתעמולה.

דליקת פתאום או דליקה פתאומית?

“המאורעות פרצו כדליקה פתאומית” – “הכל בא באופן פתאומי”.

בעברית החדשה גברה הנטיה ליצור תארים בדמות חפשי, רגלי, נכרי, אכזרי. נטיה זו, הנובעת כנראה מרגילותנו בתואר הרוסי והגרמני יחיד-הצורה, תסיע את דעתנו ממיטב דרכי העברית להביע את תכונות העצמאים – הסמיכות: אבן חן, עץ פרי, עוף כנף, אשת חיל.

פעמים נוהגת הסמיכות לצורך זה – אולי כדי להבליט את התכונה – אפילו בזמן שנמצא תואר כהלכה שגור מאד: אדמת קודש – הארץ הקדושה; משפט צדק – “משפטים צדיקים” (דברים ד' ח'); “גומל נפשו איש חסד” (משלי י“א י”ז); "איש חסיד היה" (זמירות למוצאי שבת); “ואָרח לחברה… ללכת עם אנשי רֶשע” (איוב ל"ד ח'); “סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה” (במדבר ט“ז כ”ו); “וכלי יקר שפתי דעת” (משלי כ' ט"ו); לא תסולה [החכמה]… בשוהם יקר" (איוב כ“ח ט”ז).

איכות שהזמן גורם תסומן בעברית רק בדרך הסמיכות בלבד: חיי שעה; כוכבי בוקר; “משכב הצהרים” (שמואל ב' ד' ה'); צללי ערב; חזיון לילה; “יום מחר” (בראשית ל' ל"ג); יום אתמול (תהלים צ' ד'); שכיר יום; שכיר שבת (=שבוע); שכיר חודש; שכיר שנה; שכיר שבוע (=לשבע שנים – בבא מציעה ט' י"א); נר תמיד; עם עולם; משואות נצח (= חרבות עולם – תהלים ע"ד ג').

וכן: “אל תירא מפחד פתאום” (משלי ג' כ"ה); “וַיוֹרֵם אלהים חץ פתאום” (תהלים ס"ד ח').

ועוד: פתאום הוא בעיקרו תואר הפעל הנבנה בפתע על ידי הוספת מ חותמת, כמו ריק-רים, חן-חנם, יום-יומם, שוש-שלשום; ובאלה נמצא דוגמאות לתואר שבסמיכות: “על חטא שחטאנו… בשנאת חנם” (תפילת יום הכיפור). “קללת חנם לא תבוא” (משלי כ"ו ב'). “וסוכה תהיה לצל-יומם” (שתי המלים מחוברות במקף ונגינתן המפסקת המשותפת היא תחת המ' – ישעיה ד' ו').

ובכן נאמר: המאורעות פרצו כדליקת פתאום; הכל בא כאילו לפתע פתאום.

של תחת סמיכות

הצמצום מאונס² המחמיר והולך בכל תחומי החיים פגע גם בעתונות, ובה מתבלט השינוי הואיל ובימים כתיקונם היא נוהגת פזרנות מנדיבוּת בחומר ובסידורו. בשתים מתגלה כאן הקימוץ: הדפסת מקצת המאמרים בכתב זעיר וויתור על נושאים דחוקים מעניני השעה. צריך להודות כי הכתב המוקטן יצא שכרו בהפסד עיני הקורא.

אבל יש עוד אפשרות לצמצם מצד הסגנון. לרעיון פנים הרבה, שונות לגבי הדיוק, הפשטות והטעם. ברם פעמים נוכל לקצר את האמרה בלי פגוֹם כל שהוא בתוכן או בקלות ההנה; יתר על כן, יש קיצור משביח את המובן ומקל את התפיסה.

דוגמה לאמצעי צמצום מסוגים אלה מוצגת בטורים הבאים. האמרות שאולות מן העתונות היומית. נעירה כי המחסך מלה בדפוס שכרו כפול: היא עצמה ואחד מן הרוָחים המבדילים בינה ובין שכנותיה. מכאן קימוץ בנייר וחיסכון למסדר, לזמן הקורא ולמאמציו.

חלף של – סמיכות בכל מקום שהיא קצרה וברורה:

שרות של חובה = שרות חובה. בתלמוד: מלחמת-חובה, מלחמת-רשות; נזיר-חובה, נזיר-נדבה. “יש להביא בחשבון את נפשו של התורם” (את נפש התורם); “חשבונות של העבר”, “רוחו של האויב”; “יבשת של אמריקה”, “תשובתה של גרמניה”, – חשבונות העבר, רוח האויב, יבשת אמריקה, תשובת גרמניה. "כמות יותר גדולה של אוירונים וטאנקים מבכל שאר המדינות – כמות אוירונים וטאנקים גדולה יותר מכל… "הוא בטוח שלבם של הבלגים – שלב הבלגים עודו עם בריטניה. ושל גורר את: “במכונית מצאו את גופתו של אדם” = מצאו גופת אדם.

ומצוי של כפרי הלעז; אז חובה להמירו באחד מהגאי היחס ב-ל-מ, והם מניחים את הדעת ומאירים את העינים.

“הממשלה אשרה הגבלות חמורות של זכויות היהודים” – לזכויות היהודים, “תנאים של שביתת נשק” – לשביתת-נשק; “מרכזי אספקה של נפט” – מרכזים לאספקת נפט; “בית זיקוק של נפט” – בית זיקוק לנפט; טלגרמות של הבעת צער" – להבעת צער; “אפשרות של פלישה” אפשרות לפלישה.

“סכנה של פלישה גרמנית”. הפלישה היא הסבה לסכנה, ואת יחס המוצא לתוצאה נביע ב מ: “אדאג מחטאתי”, “לא תירא משוא”, “איש חרבו על ירכו מפחד בלילו”, לפיכך: סכנה מפלישה.

“מכתב של אבי-משה”. ברם המכתב נערך למערכת, והוא מאבי-משה; “אחד המנהיגים נהרג ברסיס פצצה של אוירון בריטי” – מאוירון בריטי; ושל מבדח: “פרופ. ד. מנהל המחלקה לחקר הסרטן של האוניברסיטה העברית”… (באוניברסיטה).

ל… תחת סמיכות

“עתון התאחדות האכרים”.

הסמיכות היא אליה וקוץ בה. על ידיה נביע בקיצור מושגים מרוכבים, נסמן יחסים שונים מאד ונרפא את מסכנוּת לשוננו בשמות לואי (תארים). אפס כי לא בכל צורותיה ירוץ השומע או הקורא, יען כרבות הנסמכים כן יורגש חוסר דבק בין המושגים וכן יכבד מהלך הרעיון:

“אפקד על פרי גודל לבב מלך אשור” (ישעיה י' י"ב).

“זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר או הפשתים או השתי או הערב או כל כלי עור” (ויקרא י“ג נ”ט).

מבחינה זו כדאי להבחין בסמיכות בין גונים שונים: הפשוטה, או יחידת הנסמך: כרם זית, אשכול ענבים; הכפולה, או בעלת שני הנסמכים: “ארץ זית שמן”, “נושא משך הזרע”; המכופלת, בעלת יותר משני נסמכים: “ואיש כי ימכר בית-מושב עיר חומה” (ויקרא כ“ה כ”ט); “ושאר מספר קשת גבורי בני קדר ימעטו” (ישעיה כ“א י”ז).

אף בתקופות התנ"ך כבר היו הסופרים נחלצים מסבך הסמיכות היתרה, בהכניסם בין הנסמכים ל…, אשר ל…, של…:

“כל פטר רחך לכל בשר” (במדבר י“ח ט”ו); “ואת ראשי אבות המטות לבני ישראל” (שם ל“ב כ”ח); “ויתר דברי נדב… כתובים על ספר דברי הימים למלכי ישראל” (מלכים א' ט“ו ל”א); “ויבוא נעמן… ויעמוד פתח הבית לאלישע” (מלכים ב' ה' ט'); "ושם… דואג האדומי… אביר הרועים אשר לשאול (שמואל א' כ"א ח'); “הנה מטתו שָלִשלמה” (שיר השירים ג' ז').

בסגנון המשנה עוד מצויה הסמיכות הכפולה: “מקום ישיבת הבלן… מקום ישיבה של שולקי זיתים” (כלים ח' ח'). אולם גוון זה נוהג רק בנסמכים קצרים, תדירים בלשון, או בהיות הנסמך השני והסומך מהוים מונח מקובל: “כף לוקטי עצים” (שם כ"ו ט'); “חורבן בית המקדש”; “מלכות בית דוד”: “גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש” (שבת קכ"ז); “ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם” (תפלת שחרית).

אכן הסמיכות מצרפת את אבריה לגוף אחד, לשם מרוכב ומאוחד, ולשם כך תעביר את הנגינה אל הסומך ותפחית את תנועות הנסמכים: כלומר, תתאמץ לצמצם ככל האפשר את השם המחודש. ברם לגבי צמצום זה שקול נסמך ארוך אחד כנגד שנים קצרים או יותר. לפיכך עלינו להמנע לא לבד מסמיכות מכופלת, אלא גם מכפולה – בהיות אחד מנסמכיה או שניהם מרובי תנועות": “עתון פועלי ארץ-ישראל”, “מרכז הסתתדרות המורים”, “הנהלת ארגון מורי ההתעמלות”. וכן תמאס כל אוזן בוחנת בשני נסמכים שוי החתימה, כלומר, החותמים בהברה שוה: “הנהלת קופת חולים", "לטובת ספרית התאחדות יהודי בוכרה בארץ-ישראל”.

נמצא כי את “עתון התאחדות האכרים” טוב להמיר ב“עתון להתאחדות האכרים”.

אגב, הצורה הראשונה יכולה להתפרש בשני פנים: העתון או עתון סתם; ואילו הנוסח השני פירוש יחיד לו – עתון ולא העתון. וכן מזמור לדוד – אחד המזמורים שחיבר דוד, אבל מזמור דוד – המזמור של דוד, היינו: המזמור היחיד. מטעם זה נאמר: “ויברחו שני עבדים לשמעי” (מלכים א' ב' ל"ט) – כלומר, שנים מעבדי שמעי, ולא שני עבדיו.

ל… תחת של…

במודעות ה“אהל” המופיעות ב“דבר” הסבה את עיני שורה קטנה – “הסתדרות העובדים העברים הכללית בארץ-ישראל”.

נוסחה כעין זו נדמתה לי כבלתי מצויה בעברית הנוהגת, אולם ליתר בירור הפכתי את הגליון, והנה מעל לשער, מעבר לקו שחור עבה, רשום באותיות מאירות: “ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל”. לולא ידעתי את מצב הענינים כי עתה יכולתי להאמין במציאות שתי הסתדרויות מתחרות. על כל פנים חייבת הסתדרות רבת-עם לקבוע נוסחה מדויקת לשמה.

איזו נוסחה עדיפה?

לכל אחת חסרונה. בראשונה הרחיקה הכללית להפליג מן ההסתדרות, התואר מן המתואר; והאחרונה מזכירה את עוון העברית החדשה בה ירמשו של וש לאין נשוא.

אבל ישנה נוסחה שלישית, נבחרת מן הקודמות: ההסתדרות הכללית לעובדים העברים באר-ישראל.

אכן השכיחתנו השל את הל, התולדה – את האב; אולם עתים יפה כוח הנושן וכדאי לחדשהו. נזכירה כי היתה הצורה הנדונה נוהגת בתקופה עברית טהורה וארוכה מאד, כמוראה בדוגמאות הרבות האלה:

“ויראו הצופים לשאול בגבעת בנימין והנה…” (שמואל א' י"ד); “ותלך ותבא ותלקט בשדה. ויקר מקרה חלקת השדה לבעז” (רות ב'); “ויברחו שני עבדים לשמעי אל אכיש בן מעכה” (מלכים א' ב'); “ויבוא נעמן… ויעמוד פתח הבית לאלישע” (מלכים ב' ה'); “זה חלק שוסינו וגורל לבוזזינו” (ישעיה י"ז); “אל תצאי השדה ובדרך אל תלכי, כי חרב לאויב מגור מסביב” (ירמיה ו'); “מקול שעטת פרסות אביריו מרעש לרכבו… לא הפנו אבות אל בנים” (שם מ"ז); “ויאמר להם: אתם ראשי האבות ללוים, התקדשו” (דברי הימים א' ט"ו); “ופלשתים פשטו בערי השפלה והנגב ליהודה” (דברי הימים ב' כ"ח).

וכבר העיר שטיינברג (משפט האורים, עמ' 394) לגבי צורה זו, כי נוהגת היא בפרט כדי להפטר מנסמך אחר נסמך.

לפיכך יאה לאמר:

דבר, עתון לפועלי ארץ-ישראל.

מודעות של מבקשי עבודה במידת… = למבקשי עבודה, מודעות במידת…

היום… מסבת עתונאים בה ירצה… סגן היו“ר של הועד הפועל של ההסתדרות הציונית על הפרובלימות של הקונגרס היהודי העולמי. המסבה תהיה בנשיאותו של חבר האכסקוטיבה של הקונגרס היהודי… = בה ירצה… סגן היו”ר של הועד הפועל להסתדרות הציונית על בעיות הקונגרס… המסבה תהיה בנשיאותו של חבר האכסקוטיבה לקונגרס היהודי…

“יהודי מצרים מקימים שתי מושבות של יהודי גרמניה בארץ-ישראל”.

בכגון זה מביע של (=אשר ל…) את מושג הקנין. נמצא – הפסוק בא להגיד כאילו בארץ קיימות מושבות ליהודי גרמניה וכי יהודי מצרים עומדים להקים שתים מהן, ולא הוגד בשביל מי. ברם הכוונה היא: יהודי מצרים מקימים שתי מושבות ליהודי גרמניה = בשביל יהודי גרמניה.

“בסמינריון של הנוער העובד”.

סמינריון של הנוער הוא מוסד אשר יסד זה עצמו, אם לצרכו ואם בשביל אחרים; ואילו פה ידובר על מכון שכוננוהו הגדולים לטובת הנוער, ולפיכך הוא סמינר לנוער העובד. וכן: ביה"ס לבנות, בית המדרש למורות, מרפאה לחולי עינים.

“אחד מעמודי התוך של הציר באיטליה הוא מיניסטר הפנים… הידוע כאויב מושבע של צרפת ושל הכנסיה הקתולית”.

"של צרפת" = אשר לצרפת, כאילו מוכרח הוא, טבעי והגיוני כי יהיו אויבים לצרפת. ועדיף: הידוע כאויב מושב לצרפת ולכנסיה הקתולית. כמו: “וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו” (דברים י"ט); “ואם בפתע בלא איבה הדפו… והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו” (במדבר ל"ה); “למה פניך תסתיר ותחשבני לאויב לך” (איוב י"ג); “בקרוב עלי מרעים… צרי ואויבי לי, המה כשלו ונפלו” (תהלים כ"ז); “כי אוהב היה חירם לדוד כל הימים” (מלכים א' ה').

“שרשרת הזהב של הקרן הקיימת”.

השרשרת מתרכסת מחוץ לקרן הקיימת לטובת המוסד הזה. לפיכך לא יתכן לאמר כי היא של הקרן; לפנינו: שרשרת זהב לקרן הקיימת.

כבוד למלים הקלילות

הוי זהיר במלי היחס ובאותיות השקולות כנגדן.

כבוא השונמית לפני אלישע עמדה בפתח (מלכים ב' ד'), כלומר בחלל הקיר מתחת למשקוף; העומד על הפתח נמצא בחוץ או בפנים החדר הקרב לדלת:

“ועל פתח רעי ארבתי” (איוב ל"א ט'); “שולחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית” (מנחת י"א ז').

היושב לפתח – סמוך למפתן: "אשת כסילות הומיה… וישבה לפתח ביתה (משלי ט'); “לפתח חטאת רובץ” (בראשית ד').

הצפור תקנן באילן (ירמיה כ"ב), או בראשו, ורגע תתנודד על ראשו. המילדת קשרה חוט שני על יד זרח בן תמר (בראשית ל"ח); את בן האתון אוסרים לגפן (שם מ"ט), את הסוס קושרין לצדדי הקרון או לאחר הקרון (כלאים ט' ד'); “קושרין חבל בין קרני איל וקושרין מקל.. בראשו של חבל” (פרה ג' ג').

אם בבואנו לחקור את הצמח “נתחיל את הסתכלותנו מהשורש”, ז. א. מן השורש ומעלה, הרינו מתעלמים מחלק נכבד מאד; אכן, עלינו להתחיל בשורש, בקצהו התחתון (וסימנך: בגדול החל ובקטן כלה“, בראשית מ”ד). הננו רואים את השורש בתוך האדמה, ואת הקלח לא על פני האדמה" כי אם מעל לפני האדמה.

מפרץ עכו חודר אל השפלה לא “בשטח שבין ראש הכרמל ועד עכו”, אלא בשטח שבין ראש הכרמל ובין עכו, או: בשטח המשתרע מראש הכרמל עד עכו.

מלת היחס הנטפלת לפועל ולתואר

אל מלת היחס הנספחת אל הפועליפנה המסתכל בכוונה יתרה. מלה זו – או ההגה השקול כנגדה – חולקת לפועל משמע מיוחד שונה מאד לפעמים ממובנו הרגיל בהיותה נעדרת או בבוא מלת יחס אחרת במקומה:

“וישמע הכנעני… וילחם בישראל” (במדבר כ"א); “התיצבו וראו את ישועת ד‘… ד’ ילחם לכם” (שמות י"ד); "קח נא ברכה מאת עבדך" (מלכים ב' ה'); “קחי נא לי מעט מים בכלי ואשתה” (מלכים א' י"ז); “ולא יעזב את חסידיו לעולם נשמרו” (תהלים ל"ז); “איש מרעהו השמרו” (ירמיה ט'); “האיש אשר נמצא הגביע בידו” (בראשית מ"ד); “ויאמרו בני יסוף: לא ימָצא לנו ההר” (יהושע י"ז).

ואל התואר:

"טוב לי תורת פיך" (תהלים קי"ט); “אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו” (אסתר א'); “ואנשי סדום רעים וחטאים לד' מאד” (בראשית י"ג); "רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש" (קהלת ב'); “ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב” (בראשית י"ג); “כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך” (מות י"ח).

חשיבות יחידה במינה נודעת בעברית להגה היחה ל = אל. ודוקא היא נשכחת תדיר, עקב מחשבתנו המחונכת לועזית. נציג לדוגמה פסוק קל מן העתון: “אין המערכת אחראית בעד תוכן המודעות”. המשפט מובן ומתוקן, אפס כי לפי רוח שפתנו מוטב לאמר: אחראית לתוכן.

הבה נתבונן אל הגה היחס הנטפל אל התואר במקרים דומים לנדון:

“ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל” (בראשית ג'); “הוי גבורים לשתות יין ואנשי-חיל למסך שכר” (ישעיה ה'); "כי מרדכי היהודי משנה למלך… וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו (אסתר י'); “כל הכשר לדון כשר להעיד” (סנהדרין ל"ד); “קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד… מהיר לשמע וקשה לאבד זו חלק טוב” (אבות ה' י"א): "בן שלשים ל כח, בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה (שם כ"א).

מן הדוגמאות האלה נוכל להסיק: בהיות התכונה המסומנת בתואר מכוונת לענין מסוים או לדבר ידוע, יובע יחס זה בל. כלל זה כוחו יפה גם לבינוני הנגזר מפועל זקוק, כשהוא לעצמו, לסימני יחס אחרים: "נוקם ד' לצריו ונוטר הוא לאויביו (נחום א'); “אל נושא היית להם” (תהלים צ"ט); “כי בבלי דעת הכה את רעהו ולא שונא הוא לו מתמול שלשום” (יהושע כ').

וכן נוהגת הל אחרי שמות המספר הסוֹדרים: “ראשון הוא לכם לחדשי השנה” (שמות י"ב): “ויהי בשנת התשיעית למלכו… בעשור לחדש” (מלכים ב' כ"ה); "דברו אל זקני יהודה לאמר: למה תהיו אחרונים לרמאים (דמאי ג' ה') “לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת על השלחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה” (כתובות ח' ח').

ב. המכיל לגבי שטח

כל הנמצא או הנעשה בגבול שטח מסוים יושג כמוּכל בַּפְּנים המוגבל. לפיכך יחסו אל השטח כמוּכל לגבי המכיל ויסומן בב.

1. מקום: “וילן שם… וישכב במקום ההוא” (בראשית כ"ח); “ויוסף מלאך ד'… ויעמוד במקום צר” (במדבר כ"ב); “ולא היה יושב במקומו של הראשון, אלא יושב במקום הראוי לו” (סנהדרין ד' ד').

2. שדה, חלקה: “כי ימצא חלל… נופל בשדה” (דברים כ"א); “ויצאו לקראת יהוא וימצאוהו בחלקת נבות היזרעאלי” (מלכים ב' ט').

3. חוף, שפלה, מישור: “פנו וסעו לכם ובואו… בהר ובשפלה… ובחוף הים” (דברים א'); “חשבון וכל עריה אשר במישור” (יהושע י"ג); “ועבדי מלך ארם אמרו… נלחם אתם במישור אם לא נחזק מהם” (מלכים א' כ').

4. הר, גבעה, תל – סתם, ולא השיא בלבד: “ד' אלהים דבר אלינו בחורב… רב לכם שבת בהר הזה” (דברים א'); “ואם יחבאו בראש הכרמל משם אחפש ולקחתים” (עמוס ט'); “הלא דוד מסתתר בגבעת החכילה” (שמואל א' כ"ו); “שיירא שחנת בתל שהוא גבוה עשרה” (ירושלמי עירובין א' י“ט ע”ג).

5. דרך, מסילה, משעול, שביל, נתיב: “ותרא האתון את מלאך ד' נצב בדרך… ויעמוד מלאך ד' במשעול הכרמים” (במדבר כ"ב); “ויאמרו בני ישראל: במסלה נעלה” (שם כ'); “מצא… גוזלות מקושרין… בשבילין שבשדות” (בבא מציעה ב' ג'); “הדריכני ב נתיב מצותיך” (תהלים קי"ט).

6. וטיפוסי – גבול בשני משמעיו. כל הסמוך אל הקו שמבדיל בין שתי רשויות או מדינות נמצא על הגבול: “ויאמר ד' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום” (במדבר כ'); “היה לה [לערוגה] גבול גבוה טפח זורעים בתוכה י”ג [זרעונים] שלשה על כל גבול וגבול ואחד באמצע" (כלאים ג' א'); ואילו הנעשה בחלקי השטח המוגבל או המדינה נמצא בגבול: “ויעל הארבה על כל מצרים וינח בכל גבול מצרים” (שמות י'); “זיתים יהיו לך בכל גבולך” (דברים כ"ח).

7. מגרש, איצטדיון. מובן, כי גם שני אלה תורת שטחים עליהם ובתי קיבול הם לכל החליפות המתחוללות בגבוליהם: במגרש לספורט תערכנה התחרויות למיניהן, בו יתאספו החברים, יִפָּקדו, ישחקו; בו יעמדו קהל הרואים, יתישבו, ימחאו כף, ירגזו. באיצטדיון תערך התעמלות כללית, בו יתחרו הרצים, בו ינצחו האמיצים ובו יריעו המסתכלים.

ולחובבי הפסוק המפורש: “אלה בני אביחיל… וישבו בגלעד… ובכל מגרשי שרון” (דברי הימים א' ה'); “ולבני אהרן הכהנים בשדי מגרש עריהם” (דברי הימים ב' ל"א); “היושב באיצטדיון הרי זה שופך דמים” (ירושלמי עבודה זרה א' מ' ע"א).

8. גורן: “וירא יושב הארץ… את האבל בגורן האטד” (בראשית ג'); “הנה אנכי מציג את גיזת הצמר בגורן” (שופטים ו').

על אחת כמה חל היחס הנדון על כל הנמצא בכלי נסיעה והובלה: “וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם בעגלות אשר שלח פרעה” (בראשית מ"ו); “וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו” (שם מ"א); “היה יושב בספינה או בקרון או באסדא יכוון את לבו כנגד בית קדשי הקדשים” (ברכות ד' ו'); “העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה כשרה” (סוכות ב' ג'); “בית הבנוי בספינה… אינו מיטמא בנגעים” (נגעים י"ב א').

בדרום – מדרום

כל נקודה עברית חדשה או צעירה בארץ, חיבה יתרה נודעת לה וצמאים אנו להכירה – לפחות מתוך קריאה – מכל הבחינות: מקומה לגבי הישובים הקרובים לה, גבהה מעל פני הים ואקלימה, מקורותיה לכלכלה ודרכי תחבורתה, תרכיב תושביה ומצבם החמרי והרוחני, תקוותיה לעתיד והתקדמותה מאז היוסדה. ומכל שכן בימים אלה, עת אבן מקיר תזעק: התגוננות, התבצרות והתלכדות. לכן נוקיר בעתונות כל כתבה המספקת צמאוננו זה במידת-מה.

רשימה מענינת מן הסוג הנדון הופיעה באחד מגליונות “אומר” על בת-ים, והיא מתוארת כנוף מקסים, שרבים נוהרים אליו כדי ליהנות מאויר החוף הגבוה ומן הרחיצה בים. נתבשרנו כי קיימים בה מפעלי-תעשיה חשובים, קופת חולים מסודרת; כי גם האנגלים מעריכים את חן המקום ויסדו שם קלוב לרחצה ולשחיה, אוהלים למחנות קיץ; והעיקר, הכל מנבאים לה עתיד טוב.

ברם חבל שלא הוגד כמה רחוקה נקודה זו בקילומטרים מחברותיה הקרובות ומתל-אביב. ולא עוד, אלא שאפילו מצבה לגבי יפו הסמוכה לה הוגדר בשתי אמרות סותרות זו את זו. הכותרת מכריזה: בת-ים, בדרום יפו; ואילו בגוף המאמר נאמר – וכולו אומר – כי היא משתרעת מדרום ליפו.

והרי בכגון זה מציינים הב והמ יחסי מקום כה שונים. דרום יפו = דרומה של יפו = חלקה הדרומי; בדרום יפו = בחלקה הדרומי, בתוך גבולותיה, בפנימה.

“האומר לחברו חצי שדה אני מוכר לך… חציה בדרום [חציה הדרומי] אני מוכר לך, נוטל חציה בדרום” (בבא בתרא ז' ד'); “האומר תרומת כרי זה בתוכו… בצפונו או בדרומו” [בחלק הכרי הפונה צפונה או דרומה] (תרומות ג' ה').

ואולם מ היחס = מן מביע רחיקה, פרידה, מן הדבר והלאה. מדרום יפו = מחוץ לעיר, מקצה גבולה הדרומי והלאה במגמה זו.

“ויעבר אברם בארץ ויעתק משם ההרה מקדם לבית-אל ויט אהלו בית-אל מים והעי מקדם” (בראשית י"ב).

בית-אל רחוקה כחמשים קילומטר מן הים, והעי – היושבת מדרום-מזרח לבית-אל – רחוקה קצת יותר משפת הים. והנה נטה אברהם אהלו בין שתי הערים האלה, ממזרח לבית-אל וממערב-צפון להעי; ולגבי האוהל: בית-אל מים, ממערב לו; והעיר מקדם, ממזרח לו.

“ויקם יהושע… לעלות העי ויבחר יהושע שלשים אלף איש… וילכו אל המארב וישבו בין בית-אל ובין העי מים [= ממערב] לעי… וכל עם המלחמה… עלו… ויחנו מצפון לעי והגיא ביניו ובין העי” (יהושע ח'). רש"י: “מיָם לעי – שהעי מקדם [ממזרח] לבית-אל ובית-אל מים לעי”.

ומכאן מוסר השכל: כל אחד מסמני היחס ב-כ-ל-ם רב תוכן הוא. אל תביט אל צורתו; אך הגה דל לפה ולאוזן ואות מסכנה לעין, אבל מביע הוא רעיון שלם לגבי המקום והזמן. איתן מושגו ולא ינוד מובנו, וחלילה להמירו בחברו.

במזרח – ממזרח

“אתמול ערך הצבא חיפוש בכפר אל-בורג' שבמזרח רם-אללה”.

מזרח רם-אללה הוא חלקו המזרחי, והוא בפנים העיר, אבל הכפר הנדון הוא מהלאה לעיר, מזרחה. ובכגון זה נאמר: בכפר בורג' ממזרח לרם-אללה.

מ' היס פירושו כאן מחוץ, ול' היחס = של; כלומר: הכפר הנמצא מחוץ למזרחה של רם-אללה. כמו:

“ויעל כבוד ד' מעל תוך העיר ויעמד על ההר מקדם לעיר” (יחזקאל י"א).

בַּמַקוֹם – על המקוֹם

"על כל המתקבלים לעבודה להמצא על המקום בזמן הבדיקה.

מקום יושג בעברית לא כשטח כי אם כחלל מוגבל לפחות מלמטה ומכל צדדיו, ולפיכך כל אשר בגבולות מרחב זה נמצא בו:

"במקום קדוש בחצר אהל מועד יאכלוה" (ויקרא ו'); “היטיבו דרכיכם… ואשַכּנה אתכם במקום הזה” (ירמיה ז');

“עוד ישמע במקום הזה, בערי יהודה ובחוצות ירושלים… קול ששון וקול שמחה” (שם ל"ג).

בתנ"ך ובמשנה נמצא כמאה פעלים גוררים במקום, וביניהם מביעי מצב: שכב, ישב, עמד, שכן, נמצא, היה.

ואף בהיות מקום מציין אך שטח מסוים יֵחָשב התופס מקצת שטח זה כּמוּכל בתוכו, בו:

“כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה” (דברים י"א);

“ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא והיה במקום השחין שאת לבנה” (ויקרא י"ג);

“אין אדם נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה” (כתובות ב' י').

על המקום נמצא בתנ"ך אך פעמים אחדות, אולי בגלל הוראה מיוחדת:

“אַל תקרב הלום, של נעליך… כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא” (שמות ג').

לפי סדר הרעיונות בפסוק זה נראה כי אל הסנה שמתוכו קרא ד' אל אבי הנביאים – נאסר על משה לא רק לגשת, אלא אף לקרוב, ואפילו יחף; וכי את נעליו עליו לנשול מיד, אף אם לא יזוז, כי עומד הוא כברעל אדמת קודש, כלומר אצלה, על ידה, כגון: “ופרעה חולם והנה עומד על היאור” (בראשית מ"א); “ועוד מעט ואין רשעי והתבוננת על מקומו [על כולו] ואיננו” (תהלים ל"ז); “וגם כל העם הזה על מקומו (= אל מקומו) יבוא בשלום” (שמות י"ח).

בה… – ב…; לה… ל…

שאלה:

“בפסקי-דינים שניסחתי בימים האלה היה עלי לכתב: ‘בהתאם להחוזים הקיימים באגודות… חוזר הכסף להחבר התובע’, ופקפקתי בין להחוזים – לחוזים, להחבר, וכן רבים כגון אלה”.

תשובה:

בכלל נוהגת הלשון להשמיט את ה הידיעה אחרי ב-כ-ל: “כבהמה בבקעה” (ישעיה ס"ג); “לעני ולגר” (ויקרא י"ט). בבראשית א' לבד הושמטה ה זו 11 פעם: לרקיע, ליבשה, לאור, לחשך, בבהמה, וכו'. אמנם יש יוצאים מכלל זה, ביחוד בספרי התנ"ך המאוחרים: בהשמים, כהחלונות, בהדרך, כהחכם; אבל תשתמר בתלמוד ובמדרשים.

מה עדיף?

לא רק עדיף אלא חובה להחזיק בצורה המקוצרת משני טעמים: א) חסכון, ככל אשר תקשה הבעת הרעיון ותכבד הבנתו מצוה לקצר במלים באותיות ובתנועות; ב) והוא העיקר, תקנה פוניטית-היגיינית, האות ה מופקת בנשיפה מאומצת ובהצרת הגרון המסיבה חיכוך קל באבר הרך הזה; היא איפוא לטורח על המבטא, ובהתוַספה על יתר אותיות הגרון המיוחדות לשפות השמיות היא מסייעת ליגע את הגרגרת. לכן מצוה למעט בה ככל האפשר.

נטיה זו להפטר מן הה המעיקה על המבטא מתגלה בלשון בתופעות שונות:

בהפעיל ובהפעל:

מַפקיד = מהַפקד, יַפקיד = יהַפקיד, מופקד מהוּפקד, יוּפקד – יהוּפקד;

בנפעל: להָרג = להֵהָרג: בתלמוד נפוצה צרה זו מאד: ליבדק, לינשא, ליגזז, ליבטל;

אפס כי תקנה פוניטית זו טעונה בטוא ברור. במבטאנו המרושל אין השומע מבחין בין לְחוֹזים – לַחוֹזים, לְחבר – לֶחבר. אכן, על הרוב נשמיע אך למחצה גם את הה בלהחוזים ובלהחבר.

הגה יחס חלף מלת יחס

“במצרים נדרשו כל הזרים להרשם אצל המשטרה” = להרשם במשטרה.

"המעינות החמים הנובעים על החוף המזרחי של ים המלח = בחוף ים המלח מזרחה.

“סומאלי הבריטית על חוף מפרץ עדן גובלת עם חבש”. השטח הגובל כאילו פוגע או מתנגד בחברו. על כן: סומאי הבריטית בחוף מפרץ עדן גובלת בחבש.

“המפלגה אחראית על הכל” = אחראית לכל.

“האחראים בעד האסון שבא על צרפת” = האחרים לאסון שבא…

“האספה נתקיימה מקץ ששה חדשים אחרי התחלת הפעולה”.

לגבי הזמן יתואר כל מאורע כמוסב אל מאורע אחר המקובל כנקודת מוצא. לכן יסומן יחס זה בל:

“באחד לחודש [למולד] השני, בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים”; “בשנת שלוש לכורש”; “ותקח שרי… מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען”.

וכאן: מקץ ששה חדשים להתחלת הפעולה.

בכל"ם אחרי ו' החיבור

“ביהודה ושומרון” – הנסתפק בב אחת?

הבה נראה איך נוהג התנ"ך בכגון זה:

“בחריש ובקציר תשבות” (שמו י"ח); “ונחשב ללויים כתבואת גורן וכתבואת יקב” (במדבר י"ח); “ויקרא יהושע לכל ישראל, לזקניו ולראשיו ולשופטיו” (יהושע כ"ג); “ויבואו אנשים משכם, משילו ומשומרון” (ירמיה מ"א).

בכלל: בבוא אחת מאותיות בכל"ם להביע יחס משותף לחבורת שמות, דרכה להשָנות עם כל אחד מהם ליתר בהירות.

“המקבל שדה מחברו… כשם שחולקים בתבואה כך חולקין בתבן ובקש, כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים” (בבא מציעא ט' א'); “המפקיד פירות אצל חברו הרי זה יוציא לו חסרונות לחטין ולאורז תשעה חצאי קביל לכור, לשעורין ולדוחן תשעה קבין לכור” (שם ג' ז').

אמנם, מרובים הפסוקים בתנ"ך, וביחוד בתלמודים, הנוטים מן הכלל הנדון; אבל נקל להבין כי בגלל בירור המושגים מוטב לחזור על סימן היחס, הנצמד אל גוף השם.

הילכך: ביהודה ובשומרון.

ו… – עם… – ב…

את מאכלינו נאכל בסעודות שונות או בה-בסעודה זה אחר זה או יחד, ויש נאכלים יחד שהם זקוקים זה לזה. את הבחינות האלה נביע:

א. בו, החיבור. ו זה איננו מחייב סמיכות בזמן אבל מתכוון לה לפעמים. “הנני מביא עליכם גוי… ואכל קצירך ולחמך… יאכל צאנך ובקרך… יאכל גפנך ותאנתך” (ירמיה ה' ט“ז-י”ז); “סולת ודבש ושמן אכלת ותיפי במאד מאד” (יחז' ט“ז י”ג); “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה”.

ב. בעם: “פרדס רמונים עם פרי מגדים, כפרים עם נרדים… קנה וקנמון עם כל עצי לבונה, מוֹר ואהלות עם כל ראשי בשמים” (שה“ש ד' י”ג-י"ד); “אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי” (שם ה' א').

בכל אלה מסמן עם סמיכות במקום או בזמן או אף יחדנות. וכן: “רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר” (דברים י"ב). אבל היחדנות היא כאן כאילו שלא מדעת, כי אין שני המאכלים זקוקים זה לזה.

ג. בב. ואם בהיות שני מאכלים נאכלים יחד, כי משלימים הם זה את זה, והאחד נטפל לחברו כלפתן, יֵרָאה הטפל כאמצעי לאכילת העיקר, ויחס הפעולה אל האמצעי שבו היא נפעלת ומופקת יסומן בב. אשר יעדור במעדר, יחרוש בבקר, יקצור במעגל, יזרה ברחת – ילַפת את הפת בלפתן: “כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עכו”ם (עבודה זרה ל“ח ע”א); “כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל” (אבות ו' ד'); “הבוסר משהביא מים אוכל בו פיתו בשדה” (שבועות ד' ח'); “הנודד מן התבשיל… אסור בהיסטריות [דלועין קטנים] רכות שהחולין אוכלין בהן פיתן” (נדרים מ"ט); “בבלאי טפשאי דאכלי לחמא בלחמא” (רש“י: “המלפתין פיתן בדייסא”, שם ע”); והרמב"ם: “אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש כל הפת אסורה… שמא יאכל בה בשר” (יד החזקה, הלכות מאכלות אסורות, ט' כ"ב).

ד. בעל. לכל אחד מסימני היחס בעברית מַשמָעים מספר, ומהם קרובים מאד זה לזה. לכן מפוקפק מובנם לפעמים ומטעה את דורשיו. וכן על. יש על = סמוך עליון: שלשה אנשים נצבים על אברהם היושב פתח האהל, אחר כך עומד אברהם על האורחים הנשענים תחת העץ, עבד אברהם עומד על הגמלים על העין, הכנעני יושב על הים; ועל = סמוך עם: “והקריב על זבח התודה חלות מצות… על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו” (ויקרא ז'); על = נוסף: “ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו… והוציא את כל הפר”. רש"י: “על ראשו ועל כרעיו כולן לשון תוספת הן, כמו מלבד”.

מובנים מתחרים אלה גרמו לחילוקי דעות בין חכמי התלמוד. “לא תשחט על חמץ דם זבחי” (שמות ל"ד)… אמר רש“ל: לעולם אינו חייב עד שיהא החמץ… עמו בעזרה; ר' יוחנן אמר אע”פ שאין עמו בעזרה. רשב“ל סבר על בסמוך ור' יוחנן סבר לא בעינן על בסמוך” (פסחים ס“ג, ע”א ע"ב). זאת אומרת: רשב"ל מצמצם את המושג סמוך, ואילו ר' יוחנן מרחיבהו.

ורבי: “ונתת על המערכת לבונה זכה” (ויקרא כ"ד ז'). רבי אומר: על בסמוך… או אינו אלא על ממש? כשהוא אומר וסַכּוֹת על האחרון את הפרכת (שמות מ') הוי אומר על בסמוך (סוטה ל“ז ע”א). רש"י: “על כרחך לאו על ממש, דהא מחיצה הוא פרוכת, ולא היה סוכך” [הפרוכת לא היתה נוגעת בארון].

אבל יש מקיימים על ממש. “אמרו עליו על הלל שהיה כורכן [פסח מצה ומרור] בבת אחת ואוכלן, שנאמר: על מצות ומרורים יאכלוהו. א”ר יוחנן: חולקין עליו חבריו על הלל, דתניא, יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן… תלמוד לומר: על מצות ומרורים יאכלוהו, אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו" (פסחים קט“ו ע”א).

מן הקודם נופקת הלכה למעשה בשפת המאכל והמשתה. נאכל לחם בחמאה, אורז בחלב, באין סוכר נשתה תה בתאנים, קפה בחלב ויהי זה מועט דל; אבל נאכל דגים עם בשר, תאנים עם ענבים; יין נשתה בגזוז (מזוּג) ועם גזוז (זה אחר זה).

בעבור

1. חֵלף:

“על שלשה פשעי ישראל… על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים” (עמוס ב').

2. בגלל:

“ארורה האדמה בעבורך” (בראשית ג'); “לא אשחית בעבור העשרים” (שם י"ח); “למען ייטב לי בעבורך” (שם י"ב).

3. למען, לתכלית:

"אני שולח את כל מגפותי אל לבך… בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (שמות ט').

“ואולם בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ” (שם).

בשביל

1. למען, לטובת…

“כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי”; “טרח בשביל אשתו ובניו”; “סיכך על גבי המטה בשביל הקטן”.

2. בזכות:

“כל העולם כולו ניזונים בשביל חנינא בני”.

3. כדי:

“נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור”; “עמד אברהם תחת העץ בשביל לשרת את אורחיו”.

בעד

1. חלף, תמורה:

“כל אשר לאיש יתן בעד נפשו”.

2. לטובת מי, לתכלית מה:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו (שמואל ב' י'); “ויבקש דוד את האלהים בעד הנער” (שם י"ב); “ויזעק שמואל אל ד' בעד ישראל” (שמואל א' ז'); “כי נביא הוא ויתפלל בעדך” (בראשית כ').

3. בפני מי:

“ויסגור ד' בעדו” [בעד נח מבחוץ] (בראשית ז'); “ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך” [מבפנים] (מלכים ב' ד'); “גדר בעדי ולא אצא” (איכה ג'); “ואתה ד' מגן בעדי” (תהלים ג').

4. דרך מה:

“וישקף אבימלך בעד החלון” (בראשית כ"ן); “ותורד מיכל את דוד בעד החלון” (שמואל א' י"ט); “ויפול אחזיהו בעד השבכה” (מלכים ב' א').

ל…

“חדרים מרוהטים… יושכרו באופן יומי או חדשי” –

תואר הפעל לזמן כגון אלה יסומן בתוספת ל אל מונחי הזמן: “לרגעים אשקנה” (ישעיה כ"ז); “שאין נוזרים לשעות” (נזיר א' ג'); “המשכיר בית לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר, השכיר לו לחדשים נתעברה למשכיר” (בבא מציעא ח' ח'); “השכיר לו את חצרו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה ואם של חודש בחודש בסלע לחודש” (שם ה' ב'); “המקבל שדה מחברו לשנים מועטות” (שם ט').

ובכן: חדרים מרוהטים ליום ולחודש.

ל… – אצל – עם… – את…

ל היחס, עצם הוראתו סמיכות ממשית: “לפתח חטאת רובץ”; “וישבה לפתח ביתה”. ומכאן שייכות מתכלית: מכסה לאהל, בתים לבדים, זר לשלחן. ומעתה יציים גם סמיכות מופשטת – קנין: “לי הכסף ולי הזהב” (חגי ב' ח'); עשו ליעקב: “יש לי רב יהי לך אשר לך” (בראשית ל"ג ט'); רועי גרר לרועי יצחק: "לנו המים" (שם כ"ו כ').

אצל מורה קרבת מקום או מציאות דבר ברשות מי, ותהי זו נרחבה מאד: “קחו את המנחה… ואכלוה… אצל המזבח” (ויקרא י' י"ב); “עשרה כדי שמן… יש לי אצלך”; נמצא כי אין אצלי מחייב קנין.

עם = את מסמנים קרבה יתרה: בו-בבנין, בו-במקום מוגבל, ואף על גופנו, בתיק או בבגד:

“גם תבן גם מספוא רב עמנו”; “תהום אמר לא בי הוא וים אמר אין עמדי” (איוב כ“ח י”ד); “אין מטלטלין את העור ביום טוב אלא אם כן יש עמו כזית בשר” [עמו = עליו]; “אשר ימצא [הגביע] אתו מעבדיך ומת” (בראשית מ"ד ט'); “ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם” (ד“ה ב' י”ג ח').

ובכן: קרבה אבל לא קנין דוקא.

לפיכך נאמר למשל: לי סכום-מה בּבנק; סוסי המשק אצלי; צידתך עמי, קחנה.

מן, מ… תחת ל…

“בשעת השפעת והמחלות הזהרו לשתות מים, שתו יינות…” (ממודעות היקבים הגדולים).

הכל יודעים כי מן, מ… מסמן ריחוק ואל, ל… – קירוב. לכן יאמר העברי: “להזהיר רשע מדרכו” (יחזקאל ג'); “ונשמת מכל דבר רע” (דברים כ"ג); “שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע” (ישעיה נ"ו).

או בשלילה: “כי הזהרתו צדיק לבלתי חטא” (יחזקאל ג'); “הזהרו שלא יטעה אתכם יצר הרע” (ספרי, עקב מ"ג).

ואם בשטף הדיבור תושמט המ לפעמים, הן לא יבוא הל להביע את ההפך: “השמרו לכם עלות בהר” (שמות י"ט); “בני הזהר עשות ספרים הרבה” (קהלת י"ב).

לפיכך: “הזהרו לשתות מים” פירושו: שתו מים, הרבו לשתות מים; בעוד המודיעים מתכוונים לאמר: הזהרו לבלתי שתות מים, הזהרו משתות מים, הזהרו מלשתות מים.

מ… מפני

בשנים האלה חודשה הצורה ביטח כדי לסמן הטחת פיצוי לזקנה, למות, לשרפה ולכל אסון ונזק למיניהם. אבל מה היא מלת היחס המקשרת פועל זה אל השמות האמורים?

בתנ"ך ובתלמודים נמצא בטח בקל, בהפעיל ובהופעל, והשמות הנגזים: בּטח, בּטחון, בִּטחה, מִבטח, בַּטוּחה, אבל אין אף דוגמה אחת ליחס מושג זה אל הסיבה המצריכה את הבּטחון. לכן נבקש יחס כעין זה במושגים דומים לנדון: הגן, הסתר, נצר; מחסה, מעוז וכו':

“מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים? מפני שמצורעין מגינין תחתיהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשים” (פסחים פ“ה ע”ב); “שמע ד' קולי… תסתירני מסוד מרעים, מרגשת פועלי און” (תהלים ס"ד); “אתה סתר לי, מצר תצרני” (שם ל"ב).

בכלל, כלפי המזיק יובע כל יחס הגנה והצלה במ או במפני:

“ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל” (יהושע ו'); “ומכסין פירות בכלים מפני הדלף” (ביצה ה' א'); “מעשה באנשי ירושלים שטמנו דבילתן במים מפני הסריקי” (מכשירין א' ו').

לפיכך נאמר: ביטח משריפה, מאסון; ביטוח מן הארבה ומן הבצורת. וכן בערבית: תאמין מן אלחריכ – ביטוח מן השריפה.

“האיטלקים מתבצרים נגד התקפת החבשים בדרום עדואה”.

כל הגנה למינה חותרת להיבדל מתוקף, לרחוק מצרה ומאימה; לכן יסומן יחס המתגונן והמגין והמגן אל האויב או אל הרעה – במ או במפני:

“תסתירני מסוד מרעים, מרגשת פועלי און” (תהלים ס"ד); “היית מחסה לי, מגדל עוז מפני אויב” (שם ס"א); “מפני מדין עשו להם בני ישראל את המנהרות… ואת המערות ואת המצדות” (שופטים ו'); “בוא בצור והטמן בעפר מפני חד ד' ומהדר גאונו” (ישעיה ב'); “אתה סתר לי מצרי” (תהלים ל"ב); “אחישה מפלט לי מרוח סועה, מסער” (שם נ"ה); “גם את [נינוה] תבקשי מעוז מאויב” (נחום ג'); “תנו לכם את ערי המלקט… והיו לכם למקלט מגואל הדם” (יהושע כ').

מכאן: “האיטלקים מתבצרים מהתקפת החבשים”.

מפני – בפני – לפני

“סוריה מתגוננת בפני ההצפה מיפאן”.

בפני מביע העזה, התקפה: “ויקם בּי כחשי, בְפָנַי יענה” (איוב ט"ז); “אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו” (בבא קמא ק“ז ע”א); “לא יתיצב איש בפניך” (דברים ז'); "לא יעמד איש מהם בפניך (יהושע י').

אולם הגן טעון מפני: “מצורעין מגינין תחתיהם [תחת כפות שערי העיר] בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים” (פסחים פ“ה ע”ב).

וכן המושגים הקרובים למגן: “כי היית מחסה לי, מגדל עוז מפני אויב” (תהלים ס"א); “וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר” (ישעיהו ד').

“דין הגנבים נתברר בפני שופט השלום מר ח…”

בפני פלוני = בנוכחותו, במעמדו, כשהוא עד סביל למעשה זולתו.

השליח לגט מעיד: בפני נכתב ובפני נחתם" (גיטין א' א'); “המקבל פירות לפקדון וראה שהם מרקיבים – מוכרן בפני בית דין”.

השביע התובע על העדים חוץ לבית דין… בפני בית דין.

לא כן בדין המוגש לדיין שידיננו כחוק. כאן השופט הוא הפועל והמפעיל; הכל מופנה אליו, לבינתו, לתורתו ולרדיפתו את הצדק; הכל נערך אליו, הכל מכוון אל פניו, ל פניו; הוא הדן והחוקר, המברר והמתווך: “הרוצח בבלי דעת יעמוד לפני העדה למשפט”; “אערכה לפניו משפט” (איוב כ"ג); “דע… לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון”; “ובא מעשה לפני חכמים”.

בפני = en presence, _________, in Anwesenheit;

לפני = devant, _____, vor.

בלי – מבלי

שני אלה נוהגים עתה בשפתנו באין כל הבדל. החנם נוסף כאן מ=מן? אכן, בכלל נזלזל במלי היחס ובדקויות הוראתן, בפרט בהגאים ב-כ-ל-מ, אולי מפני זעירותם שכאלו מפחיתה את ערכם לרעיון. כמעט לא נבחין בין על הדרך לבדרך; לשמאלי – משמאלי; לנגד – כנגד; בקש מ… – בקש את.

ואלם חשיבות יתרה נודעת להגאים מסכנים אלה, כי רב כוחם לקיצור, לריכוז ולדיוק. במבלי מוסיף המ מושג חדש בהציגו את ההעדר, השלילה כסיבה לפעולה או למצב:

“הצאן לא תרעו… ותפוצינה מבלי רועה ותהיינה לאכלה לכל חית השדה” (יחז/ ל"ד ג‘-ה’); “נדמו עמי מבלי הדעת, כי אתה הדעת מאסת” (הושע ד' ו').

לפנינו איפוא מ הסבה המציין את הגורם לתוצאה לתולדה, לנוֹפק.

“לא מרוּבּכם חשק ד' בכם… כי מאהבת ד' אתכם ומשָמרו את השבועה” (דברים ז' ז‘-ח’); משוד עניים, מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ד'" (תה' י"ב ו').

צריך להודות, כי לא תמיד יטעימו המפרשים את הסבה במבלי, וכי רק המעולים שבמעתיקי המקרא דקדקו בתרגומו. ברם יונתן מתרגם כל מאין במבלי (26 פעם):

“ותהיינה צאני לאכלה… מאין רועה” [מבלי פרנס] (יחזקאל ל"ד ח'); "אשים נהרות מדבר, תבאש דגתם מאין מים [מבלי מיא] (ישעיה נ' ').

ובכן נאמר למשל" בלי מים להשקאה אין לגדל ירקות בקיץ; נבלו הזרעים מבלי השקאה; אין אוּמן בלי אימון; מבלי אימון מתמיד לא התקדם האמן הצעיר; המשחה מיטיבה לנקות בלי הזיק; האומנם מתגוררים במחנה בלי המנות עם הפקידים?

ובכלל: בלי = אין;

מבלי = מאין.

על ידי – מ… ב…

בהשפעת הלעז חלקנו לעל-ידי מובנים רחוקים מאד ממשמעה הנכון.

“אור הלהבות נראה על-ידי אוירונינו החוזרים”.

מקום-הרואה הוא המוצא לראיה ויחס זה יסומן ב-מ או מן:

“שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם” (בראשית י"ג); “מרחוק ד' נראה לי” (ירמיה ל"א).

לכן: נראו מאוירונינו.

“עשרת אלפים לא”י נאספו על-ידי העדה האנגלית במצרים".

העדה האנגלית פעלה כאן לא כמתווכת, כאוספת מאחרים, אלא כתומכת, והסכום נאסף בתוכה. ובכן: בעֵדה האנגלית.

“התפוצצויות עזות נשמעו אמש על ידי תושבי החוף” – כאילו היו התושבים הגורמים לשמיעה.

“ההתפוצצות הורגשה גך על ידי הטייסים” – כאילו סייעו הטייסים להרגשה.

הקול והזעזוע הם הגורמים לשמיעה ולהרגשה. הגירויים מגיעים אל החושים, אלינו, ויחס זה יצוין בל:

“כנגע נראה לי בבית” (ויקרא י"ד); “ויהי כאשר נשמע לסנבלט” (נחמיה ז'); “תאוה נִהְיָה תערב לנפש” (משלי י"ג); "הרפה לה כי נפשה מרה לה (מלכים ב' ד').

וכן: נשמעה ההתפוצצות לתושבי החוף והורגשה לטייסים.

“במקומות אחדים בעיר נפצעו קשה 12 מאנשי היטלר על ידי בקבוקי חומצה הידרוכלורית שנזרקו בהם”.

ההיטלרים נפצעו על-ידי מתנגדיהם בבקבוקי-חומצה… יחס הפעולה אל הכלי שבו היא מופקת יובע אך ורק בב.

“וכל ההרים אשר במעדר יעדרון” (ישעיה ז'); “היתפאר הגרזן על החוצב בו” (שם י'); “כי במטה יחָבט קֶצַח, כַמוֹן בשבט” (שם כ"ח).

וכן בכל חבּלה למינה:

“שלוֹף חרבך ודקרני ה” (שמואל א' ל"א); "המכה את חברו בין באבן בין באגרוף (סנהדרין ט' א'); “כהן ששימש בטומאה… פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעדה ופוצעין את מוחו בגזירין” (שם פ"ב).

אחרי… – מקץ…

מורה להתעמלות ולשחיה מודיע כי “במשך חמשה שעורים יודעים לשחות”.

ברור כי האומן מתכוון להגיד שהתלמיד ידע לשחות לא במשך השעורים אלא אחריהם או תיכף להם, ואולי אף באחריתם, כלומר מקץ חמשה שעורים או לקץ השעור החמישי.

אחרי מסמן את הסדר למאורעות קרובים או סמוכים, אבל לאו דוקא תכופים: “ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם הנה ילדה מלכה” (בראשית כ"ב); "הוגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך (רות ב'), "ואלה דברי הספר אשר שלח ירמיה… אחרי צאת יכניה… מירושלים (ירמיה כ"ט).

מקץ מציין תכיפות המעשה לזמן מסוים או למועד ידוע, אם לסופו ואם לתחלתו:

“ותקח שרי את הגר… מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען” (בראשית ט"ז); “ובהגיע תור נערה ונערה מקץ היות לה כדת הנשים” (אסתר ב'); “מקץ שבע שנים [=בתחלת השנה השביעית] תעשה שמטה” (דברים ט"ו); מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים" (ירמיה ל"ד).

לקץ פירושו, כנראה, עם תחלת הקץ או לפניו, כמו: לפנות ערב, לעת ערב, לעת צאת השואבות. “ושב מלך הצפון… ולקץ העתים שנים יבוא וא בחיל גדול” (דניאל י"א), “הבן בן אדם כי לעת קץ החזון” (שם ח'); “וּכעת צאת הקץ לימים שנים יצאו מעיו [ליהורם בן יהושפט]… וימת” (דברי הימים ב' כ"א).

שלא ל… – .לבלתי.

“איטליה משתדלת לא לבוא בסכסוך עם אנגליה. הצבא האיטלקי רכש רק את אותם המקומות אשר החבשים החליטו מראש לא להגן עליהם”.

לא לבוא היא התכלית ל“משתדלת” וכן לא להגן – ל“החליטו”. אפס כי בכגון אלה השלילה היא העיקר, המושג הדחוף, ובדין היא היא הזכאית לקבל את ל התכלית. כמה נוהג לבלתי בתנ"ך: “וד' התאנף בי… וישבע לבלתי עָברי את הירדן ולבלתי בוא אל הארץ הטובה” (דברים ד'); “וחזקתם מאד… לבלתי בוא בגויים האלה” (יהושע כ"ג).

על כל פנים זקוקה כאן השלילה למלה או להגה כדי לחברה אל הפועל הקודם לה. בתלמוד נוהג ש לצורך זה: “השוכר את הפועלים… מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן” (בבא מציעא ז' ב'); “בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו” (בבא בתרא א' א').

שלא ל… מצוי גם בתנ"ך בצורת אשר לא, אולם במקרה זה יופיע פועל התכלית לא במקור, כי אם בעתיד: “אני משביעך אשר לא תדבר אלי, רק אמת” (מלכים א' כ"ב). אשר לא תדבר = שלא לדבר = לבלתי דַברך; “לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה, כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד” (אסתר ב'). אשר לא תגיד = שלא להגיד = לבלתי הגד.

מכאן בפסוקים הנ"ל: “איטליה משתדלת שלא לבוא בסכסוך…” שלא לבוא = לבלתי בוא = אשר לא תבוא.

המקומות אשר החבשים החליטו מראש שלא להגן עליהם. שלא להגן = לבלתי הגן = אשר לא תגן.

הואיל – כיון; התחיל ב… מן

“כיון שאין להגשים את כל העונשין בבת אחת נוטה אנגליה להתחיל מהפסקת יחסי המסחר והכספים”.

כיון מביע, עיקר מובנו, תכיפות שני מעשים:

"כיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולו אור" (סוטה י“ג ע”א); “הים הזה הגלים שבתוכו מתגאין ועולין, כיון שכל אחד ואחד מהם מגיע לחול הוא נשבר וחוזר” (תנחומא ויקרא י"ז).

ואלו הואיל מציין תמיד יחס שני מעשים כתוצאה מסיבה: הואיל והוא נראה כתבנית הכרמים הרי זה כרם" (כלאים ה' א'); “הלך וישב לו [בעל החמור הרובץ תחת משאו], אמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק” (בבא מציעה ב' י').

ואף זאת: כיון גורר ש וגורם פעמים, כמו בפסוק הנ“ל, לשי”נים אחדים קרובים זה לזה. לכן נעדיף הואיל, לאמר: “הואיל ואין לבצע את כל העונשין…”

נביא הגולה מלמדנו להבדיל בין התחיל מ… להתחיל ב…: “עברו בעיר.. והַכּוּ, אל תחוס עינכם… וּממקדי תָחֵלו, ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית… ויצאו והכו בעיר” (יחזקאל ט' ה‘-ז’). כלומר, ההרג הוחל לא במקדש אלא מן הבית והלאה, בחצר. וההגיון עם הלשון: מ מוציא מכלל המעשה, אבל הב מסמן כאן את אשר בו נעשה המעשה ראשונה, וכן באחרונה: “ויחפש, בגדול החל ובקטן כילה” (בראשית מ“ד י”ב); “ויעש כזאת יחזקיהו… ובכל מעשה אשר החל… עשה והצליח” (דברי הימים ב' ל"א), ובפעלים הנרדפים: “פתח ב כד וסיים בחבית” (בבא קמא כ“ז ע”א). "מכה זו [אסכרה] מפני מה מתחלת בבני מעיין וגומרת בפה (שבת ל“ג ע”א).

לפיכך: אנגליה נוטה להתחיל בהפסקת יחסי המסחר…

מלת היחס משנה את מובניו של פועל

הבט ושים שכל – האין ההסתכלות מלאכה פשוטה וקלה לכל משכיל תמים החושים? ברם המדעים יעידו כי ההסתכלות טעונה הדרכה מעולה ואימון ממושך, וכי בטרם נתחנך לכוון דעתנו הננו כנטולי הרגשה לנגד עלילות הטבע. אלפי שנים גידלו עמי התרבות את ילדיהם, ואת נפש התינוק לא הכירו; דורות למאות טיפלו במטעים, עבדו בגן ובשדה, ואת הפרח ראו כענין לתפארת. בארצות הרבה רואה האכר את מעשי ידיו ניזוקים בראשית האביב מקח הלילה ומכפור הבוקר, והלא דוקא בלילות אלה יופיע הירח בכל הדרו, ובכן נראה בעליל, כי המאור הקטן הוא מקור הרעה. כי נשאר בן ארצנו, באיזו משתי הערים, אם בירושלים ואם בברלין, למשל, תרבה כמות הגשמים השנתית הממוצעת, יענה בהעוית ביטול: "איזו שאלה? ודאי בברלין! בטוח הוא במשפטו: בהרי יהודה ירדו הגשמים אך בעונה כבת חמשה חדשים, ואילו גרמניה נמטרת כל השנה.

אכן מרבית טעויותינו הן כאילו פרי הסתכלות ונסיון.

גם בדרכי הלשון הכל סומכים על נסיונם. ואמנם, רבה יכולת האדם לשפת מולדתו; אולם בעברית המחודשת, אשר עצומים מתחריה-צורריה במוחנו, נפרצת ההסתכלו ת ללא ראיה, וחובה להתבונן בה כדי לחקור לתיקונה.

בעולם המילול, כבטבע, עלולים אנו להתעלם מפרטים הנדמים כמה-בכך, אף על פי שפעמים הטפל הוא הקובע כאן את הוראת העיקר. מלת היחס, למשל, מה ערכה לעומת הפועל? והלא בהיטפלה אליו היא הקוצבת את משמעו מבין חליפות מובניו, כגון:

סיפרה האם את בנה = גזזה את שערו כמשפט; ספרה האם לבנה = הרצתה לפניו מעשה שהיה או שבָדאה; סיפרה האם עם בנה = שוחחו שניהם; “של בית רבן גמליאל התיר (ו) להם לספר [להגות, ללמוד] בחכמה יונית” (בבא קמא פ"ג); “וזאת עשו להם… בגשתם את קדש הקדשים” (במדבר ד' י"ט); “ערכו מגן וצנה וגשו למלחמה” (ירמיה מ"ו); “הנה ימים באים… ונגש חורש בקוצר” [גישה בלי כוונה] (עמוס ט'); “ויצא אליהם לוט… ויאמרו גש הלאה” (בראשית י"ט).

הגונים אשר מלי היחס ותואר הפועל חולקים כאן למובן הפעלים נחוצים כמעט כולם ללשון, ואם טרם החיינו אותם הוא שכאילו נעלמה מציאותם ממנו. הננו מרבים להסתפר, אפס כי לא יסַפרנו הספּר אלא יגזוז; ברם הגזיזה נטילת השער העודף היא הצד השלילי שבתספורת המכוונת בעיקר אל תקנת הקיים, תקנה הטעונה עין בוחנת ויד מאומנת. אכן בתקופת התלמוד היו נוהגים לספר ולא ויתרו גם על סיפור. מן נגש הצלנו רק נגש ל… בלבד, וכי נחפוץ להביע “בעטרעטען” נאמר במליצה: הציג כף רגלו על סף…; והלא נועיל גם מן העברית המַשוָה, כדי למלא את חסרון שפתנו.

בקש מן… – בקש את…

לבקש משמעים אחדים:

1. השתדל למצוא, חפּשׂ: “שוטטו בחוצות ירושלים… וּבקשו ברחובותיה אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט” (ירמיה ה).

2. שאוף לעשות מה: “וימהר יוסף… ויבקש לבכות” (בראשית מ"ג); וכן התאמץ להשיג מה: “בקש שלום ורדפהו” (תהלים ל"ד); “לב נבון יבקש דעת” (משלי ט"ו). מכאן המובן מרובה-הטעמים לבקש ד' – שאוף לדעת את ד‘, להכירו, למצוא את מקדשו ולשמוע תורתו, לחיות בחברת מקורביו, לשאול בעצתו מפי כהניו ונביאיו: "ובקשתם את ד’ ומצאת כי תדרשנו" (דברים ד'); “והיה כל מבקש ד' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה” (שמות ל"ג); “בקשו את ד'… בקשו צדק, בקשו ענוה” (צפניה ב'). בעת צרה ופגע היה הקדמון מבקש את ד' ודורשהו כדי לדעת את פשר הרעה ולשאול עצה לנגדה: “ויתרוצצו הבנים בקרבה ותלך לדרוש את ד'” (בראשית כ"ה); "ויהי רעב בימי דוד… ויבקש דוד את פני ד' ויאמר ד' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים (שמואל ב' כ"א).

יש להבחין בין מבקש ד' למבקש את ד': הראשן רעב לדבר ד' ולמצוותיו; בעוד השני, המתאווה קודם כל לבקר בבית ד‘, לראות את פני ד’, יוצא מעירו או גם מארצו, הלוך ושאול לעיר המקדש, הלוך ובקש את ד‘: "בימים ההם… יבואו בני ישראל ובני יהודה… את ד’ אלהיהם יבקשו, ציון ישאלו דרך, הֵנה פניהם" (ירמיה נ' ד‘-ה’); “ובאו עמים רבים… לבקש את ד' צבאות בירושלם” (זכריה ח'); “ונעו מיָם עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ד' ולא ימצאו” (עמוס ח').

3. בקש מ… שאול דבר מאת בעליו או דרוש מה מאת החייב, האחראי: “הכפירים שואגים לטרף לבקש מאל אָכלם” (תהלים ק"ד); “ואקא שם צום על הנהר אַהוָא… לפני אלהינו לבקש ממנו דרך ישרה” (עזרא ח' כ"א); “כי תבואו לראות פני – מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי” (ישעיה א').

בין גוני המובנים האלה, עם כל היותם קרובים זה לזה, ישנם שנים חלוקים מאד: בקש את פלוני כדי למצאו; בקש מפלוני טובה או חסד. בלשונות המערב יסומנו מושגים אלה בפעלים מיוחדים:

Suchen – bitten, _____ - ______, chercher – prier

אולם העברית המביעה אותם בו-בפעל נוהגת בהם כדרכה: היא קוצבת לכל מובן מלת יחס ההוגנת לו מבחינת ההגיון. בתלמודים ובמדרשים נשתמרה הבדלה זו בדיוק רב.

“בקשתי לי חבר ולא מצאתי” (מנחות י“ח ע”א); “לכהן שהיה לו עבד… יצא מן המדינה. הלך עבדו לבקשו בין הקברות… כהן אתה מבקש בביה”ק" (תנחומא וארא, בסוף ב'). “התובע לחברו נותן לו סלע… אף על פי שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו” (בבא קמא צ' ע"א); “משה מבקש מן הקב”ה… ואומר לפניו… בבקשה ממך" (תנחומא פינחס כ').

כדאי לציין כי דוקא בתקופת המקרא המאוחרת, בימי מסכנוּת ללשון, השכילו המחברים לדייק בגונים הנדונים דקות להפליא, כמוכח מן הפסוקים הבאים המכילים כל אחד את שתי הצורות כאחת:

“בוֹשתי לשאול מן המלך חיל ופרשים… כי אמרנו… יד אלהינו על כל מבקשיו לטובה ועוזו ואפו על כל עוזביו ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת” (עזרא ח' כ“ב-כ”ג). ברור כי מבקשיו – דורשיו שהם צמאים לדברו ודבקים בו בניגוד לעוזביו; אבל ונבקשה מאלהינו – שאלנו ממנו, התפללנו לו.

בבוא בני מואב ועמון על יהושפט למלחמה קרא צום על כל העם. “ויקבצו יהודה לבקש מד' גם מכל ערי יהודה באו לבקש את ד'” (דברי הימים ב' כ'). החינם התחפלה פה מלת היחס אחרי בקש? אין דרכו של אדם – ושל סופר על אחת כמה – בחילוף כזה בו בפסוק, בלתי אם נתכוון לחַדש מה במובן הפועל. החזרה על הוא-היחס נדרשת כאן מצד אחד בריתמוס הטבעי, ומצד שני כדי להבליט את המחודש במשפט ההקבלה. כגון: “שִמחו באבימלך וישמח גם הוא בכם” (שופטים ט'); “מי יקום לי עם מרעים, מי יתיצב לי עם פועלי און” (תהלים צ"ד); “כרחם אב על בנים ריחם ד' על יראיו” (שם ק"ג).

אכן בפסוק הנדון נבדל בקש מ… מן בקש את.

הבה נתבונן: מי הוא יהודה הנקבץ מלבד הבאים מערי יהודה? ברי, כי ראשונה ידובר פה על בני ירושלם וסביבתה. אלה, המצויים בחצר המקדש, נקבצו לבקש לא את ד' כי אם מד‘, לכוון את לבם עם המתפלל. לא כן הבאים מערי-השדה: הם הולכים קודם כל לבקש את בית א’, למצאו, לבקרו ולחזות שם את פני ד'; הביקור לעצמו הוא מאורע נכבד לאנשי האדמה. בין יהודה לבאים מערי יהודה הבחינו כאן גם מפרשים אחדים; רש"י: “גם מכל ערי יהודה – שלא תאמר… אילו יושבי ירושלים בלבד”, ומצודת דוד: “ויקבצו יהודה – מיושבי ירושלם”.

נזכירה לטוב את בחירי התרגומים שהשכילו להבדיל בפסוקים אלה בין המושגים המתנגשים:

“אונד עס פערזאממעלטע זיך יהודה צו ערביטטען פאם עוויגען אַוּך אוּס אללען שטעדטען יהודה קאָמען זיע דען עוויגען אַוּפצוזוכען” (צונץ, פיליפסון, ברנפלד; לוּתר וההולכים בעקבותיו, אטלי – בשינויים קלים).

פסוק לסתור: בסיפור על דוד המדוכא מאד ממחלת בנו שילדה לו בת-שבע נאמר: "ויבקש דוד את הא' בעד הנער" (שמואל ב' י"ב). הלא התפלל דוד, הלא התחנן? ובעד יוכיח. ובכן בקש את – בקש מ…? הן כך ביארו גם המפרשים ותרגמו המעתיקים!

אכן לפתח ההסתכלות בלשון כבטבע רובצים פקפוקים ונסיגות. הנה צפה המסתכל המון עובדות שכאילו נובעות ממקור אחד, כבר האמין למצוא את החוק השולט בהן, ופתאום… מעשה לסתור. אפס כי בטרם נהרוס את אשר אמרנו לבנות עלינו לחזור ולבדוק את העובדה החדשה.

כבר ראינו לעיל כי בעת צרה היו הקדמונים הולכים לבקש את ד' ולדרשו: לא להתחנן, כי אם לשאול לסיבה ולקבל עצה. ועל הרוב לא ריקם ילך המבקש; עמו קרבן לד' או מנחה לכהן ולנביא: “ישראל ואפרים יכשלו בעוונם…. בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ד' ולא ימצאו” (הושע ה'); כשמוע יאשיהו את דברי התורה שנתגלתה בבית-המקדש שלח מלאכים אל חולדה הנביאה: “לכו דרשו את ד' בעדי ובעד העם ובעד כל יהודה” (מלכים ב' כ"ב); והנביאה לא התפללה בעדם, כי אם הגידה להם את העתיד לבוא. ומקרא מפורש: “הן אעצוֹר השמים… ויכנעו עמי… ויתפללו ויבקשו פני” (דברי הימים ב' ז' י"ד); ומבואר בתלמוד: “ויתפללו – זו תפילה; ויבקשו פני – זו צדקה” (ירושלמי תענית ס“ה, ע”ב).

וכן ידרוש החולה – או קרוביו – את ד‘. בלכת אשת ירבעם אל הנביא אשר בשילה לדרוש מעמו כי יגיד לה מה יהיה לבנה החולה, לקחה בידה “עשרה לחם וניקודים ובקבוק דבש” (מלכים א' י"ד); מלך ארם שולח אחד משריו אל אלישע: "קח בידך מנחה ולך לקראת איש הא’ ודרשת את ד' מאותו… האחיה מחלי זה" (מלכים ב' ח'); ועל אסא מלך יהודה נאמר: “וגם בחליו לא דרש את ד', כי ברופאים” (דברי הימים ב' ט"ז).

אבל אם בתקופה ההיא עוד היו דורשים ככה את ד' בעד חולים, על אחת כמה היה מנהג זה נוהג בדורות הקודמים. לפיכך מסתבר כי בשעת סכנה אץ המלך דוד – שדרכו לשאול בד' לפני עשותו מעשה רב (שמואל א' ל‘, שמואל ב’ ב', שם כ"א) – ללכת אל המשכן, לבקש את פני ד', לדרוש מפי הנביא מה יהיה לבנו האנוש.

ולא אלמן החֵקר. גם פה נמצאו מחברים שדייקו בתרגומם: כגון לותר: “אונד דויד זוכטע גאטט אום דאס קנעבליין וויללען”.

וכן פיליפסון: “אונד דויד זוכטע גאט אום דען קנבּען”.

דוגמה להסתכלות נמהרה

בבוא המסתכל לחקור לצורת מילול עליו לא רק לבדקה בתנ"ך ובתלמודים, כי אם גם לבקש את טעמה והגיונה, לדמוֹתה מבחינה זו אל חברותיה הסמוכות לה בתכנן ולעמוד ביתר עיון על הסתירות הבודדות. אמנם, בספרים מועתקים במשך אלפי שנים חלו בודאי קלקולים לא מעט, אבל חובה לזכור כי גם לסופר הקדום, כמו לבחירי מחברינו כיום, מותר היה לפרוץ פרץ קל בגדרי הלשון. ארוכה דרך זו, אפס כי הקצרה עלולה להתעות.

עובד נאמן לשפתנו מוכיח כי בקש את (לגבי אדם) ובקש מ… היינו הך, ומעיד לו עדים מזהירים, הלא הם שני הפסוקים מיודעינו ממעשה דוד וממלחמת יהושפט (שמואל ב' י"ב; דברי הימים ב' כ').

מה הם הגורמים המתעים כאן?

1. קודם כל תפעל פה הרגילות החזקה הקבועה בנו מטעם הלעז:

Ich bitte sie; npomy Bac; je vous prie.

רגילות זו מעוררת בנו שלא מדעת רגש התנגדות להבדלה העברית, ושכוח נשכח כי הלועֵז יסמן בפועל זה מושג אחד בלבד, בעוד העברית מבקש גם בחפשו; במובן זה נמצא בקש בתנ"ך כשבעים פעם.

2. המושג בקש את בתפיסתו העתיקה רחוק כ"כ מעולמנו וזר לנו, עד כי נזהה אותו בחברו המקביל לביטוי זה בלשונות המערב.

רווחת הדעה כי אין הגיון בדרכי הלשון, שאינן אלא גזירות קדומות. ברם דעה זו מופרכת מעיקרה. חקר הלשון הוכיח כי העם היוצר את השׂפה פועל מיכנית בכוח השותפות – אסוציאציה – מהגיון שבין המושגים או הרעיונות. הרואה את הדיבור, בגלל היות הקול מופסק לרגעים עם כל הברה או מלה, כמין חיתוך ממושך – ימלל (מול, כּרוֹת), יסַפֵּר, יחתך דיבורו; השם לב – ישים עין, ישים שכל, יתן לב, יתן דעת; אשר יכעס על… – יקצוף על, יֵעָצב על, יחלה על, ירחם על; הקשור ב… – תלוי ב, אחוז. יצירה זו מתפשטת והולכת בדרכים קבועים, בשיטות מזומנות לתנועת המחשבה.

וכן בקש מ… אינה צורה בודדת. המבקש שואף לקבל מה מזולתו, להעביר מרשות לרשות, להפריד, להרחיק; ומושג זה הלא יובע במלת היחס מן הנטפלת אל המון פעלים מסוג זה, כגון: לקח, קיבל, גזר, כרת; הבדיל, הפריש; הציל, לוה, גבה. לגבי הנדון שוה בקש ביחוד לנרדפים עמו: שאל, דרש:

“שאל אביך ויגדך” (דברים ל"ב); “שאל נא את הכהנים תורה” (חגי ב'); “ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון” (ישעיה נ"ח).

“אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש” (תהלים כ"ז); “חיים שאל ממך נתת לו” (שם כ"א); “ומה ד' דורש ממך” (מיכה ו'); “הנני אל הרועים ודרשתי את צאני מידם” (יחזקאל ל"ד).

שמח על…, ב…, ל…

השמחה תקרב את בעליה אל גורמיה, לכן נשמח על, ב… ל…; ואילו מ… מסמנת הפלגה, ריחוק, סטיה. והוא הדין בפעלים אחרים נרדפים עם שמח: "שש אנכי על אמרתך" (תהלים קי"ט); “וגלתי בירושלים וששתי בעמי” (ישעיהו ס"ה); “בד' אעלוזה” (חבקוק ג'); “אשמחה ואעלצה בך” (תהלים ט'), “ורננו על בבל שמים וארץ” [על מפלתה] (ירמיהו נ"א).

פניית הרגש אל גורמו תצוין בעברית לא רק גבי שמחה בלבד, כי אם לנגד כל רגישות מאהבה, ותהי אף לצער, כגון: דאג, ירא, פחד, הבהל, גור. כאן תסמן אות היחס את מגמת ההרגשה, לריחוק או לקירוב: “אדאג מחטאתי” (תהלים ל"ח); “נטש אביך את דברי האתונות ודאג לכם” (שמואל א' י').

וטיפוסי: “לא תירא לביתה משלג, כי כל ביתה לבוש שנים” (משלי ל"א); “על כן מפניו אבהל… ואָפחד ממנו” (איוב כ"ג); “אחר ישובו בני ישראל… ופחדו אל ד' ואל טובו” (הושע ג'); “גורו לכם מפני חרב” (איוב י"ט).

אכן יש והמ חובה אחרי שמח, כדי להביע את המעבר ממצב נפש מנוגד: “והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם” (ירמיהו ל"א); “וישובו כל איש יהודה… לשוב אל ירושלים בשמחה, כי שמחם ד' מאויביהם” (דברי הימים ב' כ').

אבל שני הכתובים: “ושמח מאשת נעוריך” (משלי ה'), “כי לבי שמח מכל עמלי” (קוהלת ב') – מה תהא עליהם?

כנגד יותר ממאה פסוקים נפוצים בכ“ג ספרים בתנ”ך ועשרה במשנה, בהם ישמחו, ישישו, יגילו, יעלצו, יעלזו ב… ל… על, ישנן שתי דוגמאות למ… אולי החליף כאן אחד המעתיקים ב במ, הדומה לה קצת בכתב העתיק, ואפשר כי סופר כותב מפי מכתבי שמע מ במקום ב הדומה לה במבטאה; ופעמים, עקב גורמים שונים, נטה גם המחבר הקדמון מן המקובל. לא נתקן את הכתובים וכבד נכבד את המסורה, אבל במקרים כאלה גם נחשדנה; לכן נעלים עין מן הספק ולא נחַקנו.

וחשודה המ הנדונה עוד מטעם אחר: בשני הספרים האמורים ידובר על שמחה בעוד מקומות מספר. במשלי: “השמחים לעשות רע יגילו בתהפוכות רע” (ב); “שמחה לאיש במענה פיו” (ט"ו); “שמח לאיד לא ינקה” (י"ז); “גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו” (כ"ג). ובקוהלת: “אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו” (ג'); “גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עשר… והשליטו לאכל… ולשמח בעמלו” [הפעם עם השם: עמל] (ה'); ובכעין שמחה: “והראה את נפשו טוב בעמלו” (ב'); “וראה טוב בכל עמלו” (ג'); “יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו” (ה').

וכדאי להציג עוד עובדה לפני הקורא הרחוק מכל נקרנות: את הפסקה “כי לבי שמח מכל עמלי” מתרגם אונקלוס ומפרש “וחדית בה [בחכמתא] יתיר מכל טרחותי” = ושמחתי בה [בחכמה] יותר מאשר בכל עמלי; והפשיטה (תרגום סורי): “דלבי חדי בכל עמלי”. לפני המתרגם העתיק היתה, כנראה, ב גם בנוסח העברי. ומענין הדבר, כי ר' עובדיה ספוֹרנוֹ (רופא באיטליה, במאה הט"ז) מצטט בפירושו לכתוב הנדון: “כי לבי שמח בכל עמלי”.

עלינו לבחון כל חידוש בשפה, כדי להיוכח, כי מתאים הוא ל“רוחה”. הפורש מן המקובל פותח פתח לרגילות חדשה אשר תתחרה בישנה ובהגיונה. המחודש יתחרה כאן בקבוע לא לבד באמרה הנתונה, כי אם בכל בני מינה. השמח מ… נוטה גם לשיש ולגיל מ… וסופו גם להצטער ולהתענג מ… ולא לעצמו יגרום הפורץ הפסד מה, כי אם גם לביתו ולחוג שיחתו; ומה תרבה אחריותו כמורה, כמרצה, ועל אחת כמה אם יופיעו דבריו בדפוס.

נתן…, ב…, על…, אֶל…

לנתן שתי הוראות עיקריות:

1. מסר דבר, העביר מה מרשות לרשות;

2. הניח דבר במקום מסוים.

במובן הראשון יובע יחס הנותן אל המקבל בל: “וד' נתן חכמה לשלמה” (מלכים א' ה'); “נותן ליעף כוח” (ישעיה מ'); ואילו בהוראה השניה יסומן יחס זה ע"י ב, על ולפעמים רחוקות גם באל:

“וכל הארץ מבקשים את פני שלמה לשמע את חכמתו אשר נתן ד' בלבו” (מלכים א' י'); “ונתת על השלחן לחם פנים” (שמות כ"ה); “ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר” (בראשית ל"ט).

נתן = מסר יֵאָמר רק בהיות הפעולה לטובת המקבל, לרצונו; כלומר: לפי ההגיון העברי אין נתינה אלא אם סופה לקיחה מדעת. אכן, גם הרעוֹת ניתנות = מוּשמות, אפס כי תוּשׂמנה ב… או על:

“כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו” (ויקרא כ"ד); "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם (שם י"ט); “ויאסרהו פרעה נכו… ויתן עונש על הארץ” (מלכים ב' כ"ג).

ודוגמה למופת: “ושפטת את עבדיך להרשיע רשע לתת דרכו בראשו ולהצדיק צדיק לתת לו כצדקתו” (מלכים א' ח').

נתן ל… לרעת המקבל מביע לעג נוקם: “וגם אני נתתי לכם נקיון שנים וחוסר לחם” (עמוס ד').

יתר על כן. אם אין המוכה מגיב להכאה נחשב הוא לנותן: “גֵוי (= גבי) נתתי למכים ולחיי למורטים” (ישעיה ג); “טוב לגבר… יתן למכהו לחי, ישׂבע בּחרפה” (איכה ג' ל').

האחדות השמית למושג זה כנגד מקבילו המערבי תתבלט בתרגומי הפסוק הבא, לענין המלקות בבית הדין (דברים כ"ה): ארבעים יכנו, ארבעי ילקינה (ארמית), ארבעין יג’לידוה (ערבית).

Bis vierzig Schlage gebe, man ihm; ____________________; Il ne se fera pas donner plus de quarate coups

הוא המנהג נוהג גם בשלח: עם ל… – לטובה, לרצון; עם ב… על, ופעמים גם עם אל – לרעה, לפגע:

“מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו” (בראשית ל"ב); “כי יצעקו אל ד' וישלח להם מושיע” (ישעיה י"ט); “כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדך ובעמך” (שמות ט'); ושלחתי עליכם רעב וחיה רעה" (יחזקאל ה').

ברך ב…, ל…, על…

את המהנדס שזכה למצוא מים בחורב בירך אחד מידידיו “בסיום המוצלח של העבודה”.

אפס כי בכגון זה נוהגת הב בהיות הברכה מכוונת לעתיד לבוא; כלומר בהגותנו למבורך, בגלל חליפה בחייו או בקבלו על עצמו תפקיד חשוב, את תקותנו ותפילתנו כי יצליח את דרכו החדשה או יזכה לגמור בכי טוב את אשר התחיל. הב תסמן כאן את יחס הפעולה אל המכשיר או האמצעי שעל ידו היא מופקת: נברך – במה, כיצד? כבדוגמה הבאה.

“רב נחמן ורב יצחק היו יושבים בסעודה… אמר לו: יברכני מר. אמר לו: אמשול לך משל: לאדם שהיה הולך במדבר… ומצא אילן… וכשביקש לילך אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים – הרי פירותיך מתוקים… אף אתה. במה אברכך? אם בתורה – הרי תורה, אם בעושר – הרי עושר, אם בבנים – הרי בנים, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך” (תענית ה' ע“ב – ו' ע”א).

אולם בענין הנדון כבר נסתיים הכל בהצלחה, ועלינו להביע לחכם-התהומות אהדה וכבוד עקב גמר מפעלו, לסיום המוצלח; או נהגה לו תודה ותהילה על מאמציו וחריצותו, על הסיום.

ואגב: מן האמור עולה כי יש לברך לא בברכת מזל טוב, אלא פשוט במזל טוב.

להודות בעד – על

יש מביעים תודתם לחזון “בעד העונג שגרם להם בתפילתו”.

בעד מסמן, מלבד מובנו הממשי, שני מושגים מופשים:

א. חלף, תמורה, מחיר.

“עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו” (איוב ב'); “לקח בגדו כי ערב זר ובעד נכריה חבלהו” (משלי כ').

ב. יחס הפעולה אל האדם או הדבר שלטובתו היא נפעלת כדי לקדם רעה נשקפת. כמובן זה יטָפל אל התפלל, הָגן, הִלָחם, והסמוכים להם:

“ויתפלל משה בעד העם” (במדבר כ"א); “ויבקש דוד את האלהים בעד הנער” (שמואל ב' י"ב); “חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו” (שם י'); “ביום ההוא יגן ד' בעד יושב ירושלים” (זכריה י"ב).

אולם ההודאה תופיע לא כגמול, כתמורה, אלא להבעת רגש, היא באה לא לקדם רעה ולבקש חסד, כי אם להכיר טובה ולהחזיקה לבעליה. וקרובה היא במשמעה לפעלים ברך, הלל, רומם, קלס. ברם היחס בין הפעולה לסבתה שקדמה לה יצוין כאן בעל:

“אודה את שמך על חסדרך ועל אמתך” (תהלים קל"ח); “נודה לך על שהנחלת לאבותינו… ועל תורתך… ועל הכל אנו מודים לך ומברכים אותך” (ברכת המזון); “נודה לך ונספר תהלתך על חיינו… ועל נסיך… ועל כולם יתברך ויתרומם שמך” (שמונה-עשרה); “שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך” (תהלים קי"ט); “אף על פי שקילס ר' ישמעאל את בן ננס על מדרשו קילסו, אבל אינה [ההלכה] כבן ננס” (ירושלמי בבא בתרא פ"י).

בקצור:

בעד מיחס את הפעולה אל תכליתה הרצויה;

על מקשר אותה אל סיבתה או נימוקה שקדמו לה.

לפיכך נודה לחזן על העונג שגרם לנו בתפילתו.

“גנראל די-בונו נתן אות כבוד לקצין היהודי אנריקו כהן בעד הצטיינותו בקרב”.

אות כבוד – ככבוד עצמו – אינו ענין לתגרנות וניתן לא בעד מה, לא חלף מה, אלא על מה או לפחות בגלל מה, בעבור מה; כמו יקר, גדולה, תהלה, שבח, הודאה, ברכה, הקדיש:

“ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה” (אסתר ו'); “שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך” (תהים קי"יט); “חסדי ד' אזכיר תהלות ד' כעל כל אשר גמלנו” (ישעיה ס"ג); "על זאת שיבחו אהובים ונתנו ידידים זמירות שירות ותשבחות ברכות והודאות למלך אל חי וקיים (פסוקי דזמרה לשחרית); “נודה לך על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה… ועל תורתך שלימדתנו” (ברכת המזון); “יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם ועל מנוחתם יקדישו את שמך” (מנחה לשבת).

ובכן: "גנראל די-בונו נתן אות כבוד לקצין היהודי על הצטיינותו (= להצטיינות) בקרב.

מחה בפני…, לפני…, על…

“הממשלה מחתה בפני חבר הלאומים נגד הסגת גבול”.

“כידוע מחה ציר איטליה נגד הצגת הסרט הזה”.

בפני מביע התקפה, העזה: “אַל תירא מהם… לא יעמוד איש מהם בפניך” (יהושע י'). ואילו כאן מגישה ממשלת חבש את תביעתה ביראת הכבוד לפני חבר הלאומים.

“ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ד' לפני הכהנים והשופטים” (דברים י"ט); “אם תבוא עלינו רעה… נעמדה לפני הבית הזה ולפניך… ונזעק אליך” (דברי הימים ב' כ'); “מעשה באחד שפרע ראש אשה בשוק ובאת לפני ר' עקיבא” (בבא קמא ח' ו').

מחה גורר על להוראת הסיבה:

“ששה דברים עשו אנשי יריחו, על שלה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם” (פסחים ד' ו'); וכן המושגים הקרובים: “וילוֹנו על משה ועל אהרן” (במדבר י"ד); “וקיבצתי את כל הגויים… ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל” (יואל ד'); “סורר ומורה נידון על שם סופו” (סנהדרין ח' ז'); “מעשה באדם אחד שנגנבה טליתו והלך לקבול לדיין עליה ומצאה פרושה על מטתו” (דברים רבה, ואתחנן ב' י"ב); “זבולון מתרעם על מדותיו היה… אמר זבולון לפני הקב”ה (מגילה ו').

ובכן: “הממשלה מחתה לפני חבר הלאומים על הסגת גבול”; “כידוע מחה ציר איטליה על הצגת הסרט הזה”.

למנוע בעד

בכרטיס “תנובה” הירושלמית לחשבון החלב מספטמבר שחלף נוספה הערה כחולה, מעשה חותם, וזה לשונה: “לא פחות מחשבון החודש השוטף צריך להפרע עד… כדי למנוע בעד הפסקת הספקת החלב למחרת התאריך הנ”ל".

מחוכם פסוק זה, כמעט נשגב; והלא נועד הוא לקהל הרחב: לא פחות מחשבון החודש השוטף, צריך להֶפּרע – נפעל, כדי למנוע בעד…

בכגון זה מציין בעד עצירת דבר השואף לצאת, החותר להתפרץ: “גדר בעדי ולא אצא” (איכה ג' ז'); “ויסגר החלב בעד הלהב” [להב החרב נשארה בגוף הנדקר כי סגר עליו החלב, השומן, ולא הניח לו לזוז] (שופטים ג' כ"ב); “האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום” [ינעל, יסתם ולא יתן את הכוכבים להופיע] (איוב ט' ז').

לפיכך “כדי למנוע בעד הפסקת” החלב משמעו כאן כאילו יד “תנובה” נטויה על לקוחותיה, וכי אך הפרעון יוכל להשיב את הזרוע המאיימת. בכלל תחסר האזהרה מלה מרככת את ההתראה שהזמן גרמא.

ומענין: מחבר ההערה הכותב עברית יפה לעין מעלים אזנו מפרי עטו, כי אילמלא כך לא היה כותב “הפסקת הספקת”.

ננסה להביע את הפסוק הנדון בצורה נוחה יותר: בבקשה לפרוע את החוב, לפחות מספטמבר, עד… כל איחור בתשלום יכריחנו, עקב המצב, להפסיק מיד את ההספקה.

מתחרה ב – מתחרה עם (את)

נזכירה ראשונה את מובן חרה, אבי הצורות הנדונות. פועל זה, חבר לחרר, פירושו חמם וחרב (יבש), נעשה חם וחרב: והתיחד לציין מצבי נפש שונים המתגלים בסימן זה בגוף האדם. מן החליפות הפיסיולוגיות המהוות את הצד הגופני בהתרגשות מסוימת הכירו הקדמונים ביחוד את עליית החום, כגון: “פן ירדף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו… והכהו נפש” (דברים י"ט). ומכאן חמה, חרון וחרון אף.

דרגת ההתרגשות המקבילה לעצמת הגורם המרַגש תסומן פעמים בתגבורת הפעולה הפיסיולוגית: “ויחר אף יעקב ברחל” (בראשית ל'), “ביום בוא גוג על אדמת ישראל… תעלה חמתי באפי ובקנאתי באש עברתי דברתי” (יחזקאל ל"ח); “העם המכעיסים אותי… עשן באפי אש יוקדת כל היום” (ישעיה ס"ה); “עבדו את ד'… פן יאנף… כי יבער כמעט אפו” (תהלים ב').

ושונים הגורמים לחרון:

קנאה: “ויחר לקין מאד” (בראשית ד'); “ותענינה הנשים… הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו. ויחר לשאול מאד” (שמואל א' י"ח);

שנאה: “לולא ד'… אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו” (תהלים קכ"ד);

התמרמרות לנגד עושק: “הוי… מצדיקי רשע עקב שחד… על כן חרה אף ד' בעמו” (ישעיה ה');

ורטה: “ויאמר יוסף אל אחיו… אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה” (בראשית מ"ה);

תרעומת: “ויחר אף אליהוא באיוב, חרה אפו על צַדקו נפשו מאלהים” (איוב ל"ב ב);

צער: “ויאמר א' אל יונה ההיטב חרה לך על הקיקיון” (יונה ד').

ויש מקנא שכאילו מגביר חרונו מדעת ומאריך בחמתו. מצב זה יצוין בהתחרה; המתחרה מחָרה עצמו, מתחמם: “אל תתחר במרעים, אל תקנא בעושי עולה… אל תתחר במצליח דרכו, באיש עושה מזמות… הרף מאף ועזב חֵמה, אל תתחר אך להרע” (תהלים ל"ז).

בקודם ראינו כי חרה והתחרה מביעים התרגשות סבילה, כשהיא לעצמה, מצערת או מעציבה ועל הרוב עלולה להרע. אולם יש מתלהב בשמחה לפעולה שבחיוב ומבצע את מעשהו במיטב מאודו מתוך תשוקה עזה להצטיין כחברו או אף לעלות עליו במידת היכולת לכוח ולמהירות, בכשרון למלאכה או למדע, ואפילו בנדיבות ובפרישות.

ברדיפה זו להצליח אין כל רעיון פיגול לגבי אחרים, וברי כי שונה התרגשות זו גם בסימניה החיצוניים: חום ללא חמה, מתלהב ולא מתחמם. אמנם יש כאן אבק של קנאה העלולה לדלוח את הרגש ולפגום את המעשה עצמו, אולם שומר תרבותו וכבודו ירחק מכיעור זה.

התלהבות פעילה ומעודדת זו למעשים טובים תסומן בתַחֲרַה, מבנין תַפעֵל¹, כמו:

“תרגלתי לאפרים” (הושע י"א); תרגם, תרמל (העדשה והפול מִתַּרמלים, עושים פרי בצורת תרמיל)); “כי את רגלים רצת וילאוך ואיך תְתַחֲרֶה את הסוסים” (ירמיה י"ב); “הוי… האומר אבנה לי בית מדות… וספון בארז… התמלוֹך כי אתה מְתַחרה בארז” [בארז = על ידי הארז; הנך רודף לפאר את ארמונך כדי להראות את כבוד מלכותך לעומת מלכים אחרים] (ירמיהו כ“ב י”ד-ט"ו).

השינוי בתוכן גורר כאן שינוי גם ביחס לנשוא הפעולה. המִתְחָרֶה ואשר חרה לו – כאילו מרביצים חרונם ביריבם, בתוך איש נקמתם: “ויחר אף שאול ביהונתן” (שמואל א' כ'); “אל תתחר במרעים, אל תקנה ברשעים” (משלי כ"ד); “אז יעשן אף ד' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האָלה הכתובה בספר הזה” (דברים כ"ט); “והניחותי חמתי בם… בשלחי את חצי הרעב הרעים בהם” (יחזקאל ה').

לא כן המְתַחֲרֶה; כאילו נאבק הוא ללא חרון לא עם יריב כי אם עם חברה בה-בפעולה, כדי להפגין את כוחו וכשרונו לא להרע, לקלקל ולהרוס, אלא להיטיב, לתקן ולבנות. שני חברים מתַחרים זה עם זה: “את (= עם) רגלים רצת וילאוך, ואיך תתחרה את הסוסים” [הפרשים] (ירמיה י"ב); וכן: “ועתה התערב נא את אדוני המלך אשור ואתנה לך אלפים סוסים אם תוכל לתת לך רוכבים עליהם” (ישעיה ל"ו).

ושם הפעולה: הִתְחָרֵה – הִתְחָרוּת, תַּחֲרֵה – תַּחֲרוּת.

וכל שם מובנו, כידוע, מכוון בדיוק לצורת הפועל שממנה נגזר. והוא הדין בסימני היחס; התחרות בפלוני, תַחרות עם פלוני. כגון: “התחרות איטליה באנגליה התגלתה בתעמולה אויבת ובריכוז צבא על גבול מצרים ממערב”; “תחרות התעשיה היאפאנית עם האירופית גוברת והולכת”.

נציין כי מעתיקי המקרא מתרגמים את שתי הצורות הנדונות בפעלים מיוחדים.

התחרה ב…: sich ueber jm' erhitzen; ___________, _______…` s’irriter contre qui

תַחרה את… עם…: mit jm. Wette eifern; _______ c…` Rivaliser avec qui

ומענין: לאת = עם העברי מקביל כאן אותו סימן היחס בשלש השפות.

נעיפה-נא עוד עין בתחרות מתוך התלמוד והמדרש:

"בית שמאי אומרים השמים נבראו תחילה ואחר כך הארץ שנאמר: בראשית ברא א' את השמים ואת הארץ; ובית הלל אומרים הארץ נבראת תחילה, שנאמר (תהלים ק"ב): לפנים הארץ יסדת ומעשי ידיך שמים; נכנסה תחרות ביניהם על הדבר הזה עד ששרתה שכינה ביניהם והסכימו אלו עם אלו ששניהם נבראו בשעה אחת וברגע אחד: (פרקי דרבי אליעזר, י"ח, פתיחה).

מאמר זה מובהק לעניננו. בין שתי כיתות החכמים האלה לא היתה חס ושלום לא קנאה רעה ולא שנאה ולא קטטה; אבל לפנינו כאן מחלוקת לשם שמים, לשם התורה והאמת, בה כל כת עומדת על מקרא מפורש לדעתה ומתלהבת לאמתה-היא ומתחרה עם חברתה לאהבת התורה וליראת שמים.

ברם כל כת חותרת לנצחון ויש בחתירה זו אבק-מה בלתי רצוי, פרט שנושא המחלוקת הוא כאן ענין לעיון ולא למעשה. וטובה בכגון זה הסכמה אפילו מתחרות כשרה.

ועוד: “גדול שלום, ומה אם העליונים שאין להם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות ולא מצות ומריבות ולא מחלוקת ולא עין רעה צריכין שלום, ההוא דכתיב: עושה שלום במרומיו (איוב כ"ה) – התחתונים שיש בהם כל המדות על אחת כמה וכמה” (ויקרא רבה ט').

ובכן שונה תחרות מקנאה ומשנאה, ממצה וממריבה, ואפילו ממחלוקת ומעין רעה. אמנם יש בה כלום מכל אלה: התרגשות שבהתלהבות, התרחבות העורקים, פעימה מוגברת ללב ועליית החום בגוף.

סוף דבר.

הנה ראינו כי התחָרה ותַחרֵה, כשמות הנגזרים מהם, מביעים מצבי נפש שונים מאד זה מזה, אף כי שוים באחדים מצדדיהם החיצוניים;

כי בלשונות המערב יסומן כל אחד מן המושגים האלה במונח משורש מיוחד;

כי גם העברית, המביעה אותם במלים בנות שורש אחד, השכילה להבדיל ביניהם, באשר ייחדה לכל אחד צורה מילולית נבדלת והוגנת בלוית סימן-יחס מתאים לתכנו;

כי הבדלה זו שהיתה קיימת בתקופת המקרא נתגלתה בימי התלמוד בהופעת המונח תַּחֲרוּת.

העברית החדשה, המוכרחת לאוץ במלאכתה, טרם הספיקה להבחין כל מונח לעמקו. ברם ערבוב מושגים מפני קרבתם המדומה פוגם את ההגיון ושולב את הלשון.

וכדאי הוא ירמיה הנביא, אחד מבחירי האמנים להבעה, כי נועיל מטעמו המפותח בלשון.

המרת תחרות בהתחרות פוגמת קשה את אדוקי הספורט, הואיל ומשם נפשם הנעלה לתרבות גופנית, שהיא גם רוחנית ומוסרית, ייהפך בלשון לתרבות פיגול.

על איש הספורט לדקדק, בלשון המקצוע ולהתאימה לטוהר מעשיו.

הפריע את…

“ב-1915 ניתנו לנו הבטחות… ועתה רוצים להפריע לנו שוב”.

הפריע במובן ביטל, השבית, הוא פוֹעל יוצא: “למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו” (שמות ה').

והפעלים הקרובים: “יסורים… באים על האדם ומבטלין אותו מדברי תורה” (בראשית רבה צ"ב); “בערב שבת היו מוסיפין שלוש (תקיעות) להבטיל את העם ממלאכה” (סוכות ה' ה'); “ויאמר פרעה הן רבים עתה עם הארץ והשבתם אותם מסבלותם” (שמות ה'); “חי ד' אשר מנעני מהרע אותך” (שמואל א' כ"ה); מזֵדים חשוך (= חסוֹך) עבדך" (תהלים י"ט); “ותאמר שרי… הנה נא עצרני ד' מלדת” (בראשית ט"ז).

לפיכך: ועתה רוצים להפריענו שוב (מהאחז במושבות).

פָּרֵד – הַפְרֵד

עובדה היא שאין אנו מנצלים את צורות הפיעל העברי בכל חליפות הוראותיהן. לא קם בנו עוד טעם לבנותן, ולא עוד אלא שאף לא נשתמש בבנינים הקיימים או שנערבבם, אותם ואת המושגים שהם באים לגוון ולבַדל.

אחד הבנינים המתמוטטים בעברית החגדשה הוא דוקא הפיעל הכבד. חדלנו להַלך ולרַדף, לדַלג ולקַפץ, לחַפר וללַבש, לבַקע ולחַתך, לחַלץ ולחַלף, לא נאבה גם לאַסף ולכַנס, לרַבות ולשַמר; נמאן לשובב ולכונן, לקוֹמם ולרומם. למה נלַקט ונאַסף, דיינו כי נלקוט ונאסוף. קלוקל הפיעל בפינו ולאזנינו ונעלם כמעט מעינינו, לכן פג טעמו מזכרוננו.

אמנם, טעום נטעם את הפרפיקסים המרובים בלשונות העמים וקנא נקנא בגמישות הלעז וביכלתו הרבה להביע במוספים קלים המון חליפות בפועל ובשם, נקנא ונתעצב לדלות העברית מבחינה זו. ובאמת, מה נוחות ודרושות להבעה צורות כגון:

Ausmessen - _______; ausfragen - ____________;

Ausdehnen - _________; Abwaschen -___________;

Bereichern - ___________; herumreisen - _______;

ברם לא אלמן הפועל העברי: מִדֵד, שִאֵל, מִתַּח, רִחֵץ, עִשֵׂר, חִזֵּר (“שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותו בעריהם” שבת נ"ו). אכן, צורות פיעל כאלה וכאלה מוטלות דומם בספרותנו העתיקה, כי טרם נשבה רוח התחיה בהן.

ולא רק שפת הדיבור בלבד תתנכר לפועל, כי אם אף טובי המלונים, הספרות ואפילו ספרי הלימוד המחפשים מונחים ואין:

Abmessen = מָדד ולא מידד;

Abstehlen = גָנב ולא גינב;

Durchbrechen = פָרץ ולא פֵרץ (“וחומת ירושלים מפורצת” – נחמיה א' ג');

בין התרגומים ל-einschliessen נפקד הפיעל סיגר ועל יד uberladen נעדר סיבּל.

בדור התחיה והבניה לא תשמע וכמעט לא תראה הצורה קומם = הקם שוב, חזור והקם את החרב, את ההרוס = retablir, _______ wiederhersiellen וכן לא יורגש כל צורך בבִנָּה = הִרבָה לבנות, לשכלל ולתקן; מלא ובנה ככל הצורך bebauen, ausbauen, _______ _____

העדר צורות כאלה, הנשכחות גם מגדולי סופרינו, אינן מעידות אלא על חולשה פסיכית כלפי נין שבתקופת התלמוד עוד היה חי ופורה, כדוגמה זו:

“חברון מבוּנה על אחת משבעה בצוען” (כתובות קי“ב ע”א); “בנות ירושלים – אל תהיה קורא בנות ירושלים, אלא בונות ירושלים, זו סנהדרי גדולה, שהן יושבים וּמבַנין אותה” (שמות רבה כ“ג י”א);

ולתַמוּת במבנה הגוף:

“‘ויצא איש הבינים’ [גלית הפלשתי] מאי בינים? אמר רב, שמבוּנה מכל מום”. רש"י: “מתוקן ומנוקה מכל מום של כיעור” (סוטה מ“ב ע”ב).

ודוגמה טיפוסית: בספרי החימיה העבריים אין זכר לפָרד. פועל זה הומר שם בהפריד, הרחוק כל כך מן המושג הנדון. “טרם ידענו – נאמר שם – להפריד את הברזל”. והרי שתי הצורות אינן מתחרות כלל זו בזו, הואיל והן מסמנות במושג הנידון שני גונים שונים מאד.

הַפרד = הַפלג, הַרחק דבר שלם מחברו; או הַבדל, חָצוֹץ בין דברים קרובים או סמוכים זל"ז = _______, _______, abtrennen, abscheiden, detacher, separer במקרה האחרון נלוית תמיד המלה בין על הפועל: “והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם” (מלכים ב' ב' י"א).

ואילו פָרֵד = א) הבדל הבדלה גמורה וחמורה, בּדד = ________ isoler, absondern, “ישנו עם מפוזר ומפורד בין העמים” (אסתר ג' ח'); ב) = חַלק, פָרק א השלם – או את המחוברים כשלם – לחלקיו, לפרקיו או לפלחיו = _______, _______, _______; zerlegen, zerstuckein, zerteilen; decomposer, desunir, morceler.

הוראה זו היא התדירה: "מפָרדים רמונים לעשותן פְרָד" (תוספתא שביעית ו' בסוף הפרק); “הבודל בתמרים והמפָרד בגרוגרות” (ירושלמי, בבא מציעה ז' ב' י“א ע”ב).

וכן בהתפעל: “נתפצעו האגוזים נתפרדו הרמונים” (ערלה ג' ח'); “כי שכיב אנטונינוס אמר רבי: נתפרדה חבילה” (עבודה זרה י' ע"ב); “כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי” (תהלים כ“ב ט”ו); “איש באחיהו ידבקו יתלכדו ולא יתפרדו” (איוב מ"א ט').

לפיכך נאמר למשל:

הַפרֵד חבילה זו (מן יתר החבילות) כי נשַלחנה.

פָּרֵד חבילה זו (התר אותה והוצא את האָגוּד בה) כי טעונה היא בדיקה.

הַפרֵד את תפוחי-הזהב המרקיבים.

פָּרֵד תפוחי-זהב אחדים (חלקם לפלחים) בשביל התינוקות.

רבוי הלשונות מפריד בין חלקי האומה. יתר על כן: הוא מפָרד את האומה.

דָגוּל – מֻדְגָּל – מְדֻגָּל

“הרחובות היו מודגלים”.

בפעלים רבים נדמה, כי ההפעיל והפיעל או הקל והפיעל שוים לגמרי זה לזה במשמעם, ולא היא: צריך תמיד וקל להבחין ביניהם, כמו בדוגמאות האלה:

מים מוּרתחים – בשר מרוּתח (שנמצא זמן-מה בתוך מים רותחים).

פרי מוּבשל (שגמל בטבע) – פרי מבוּשל (באש).

חלק מוּפרד (מעל השלם) – חומר מפוֹרד (לחלקיו, ליסודותיו).

מוֹדע (מכיר) – מיוּדע (מודע מקורב).

תינוק מוּלבּש (אשר הלבישוהו) – צעירה מלוּבּשת (לבושה בגדים נאים ומקושטת).

לשון מודבקת (לחך) – רגבים מדוּבּקים (מלוכדים יחד).

עץ חטוב (כרות, גזור) – זוית (אבן) מחוטבת.

שה פזורה (בהר) – עם מפוזר (בארצות הרבה).

מכה חבושה – פצע מחוּבּש (חבישה יתרה ומהוגנת).

יין שמור (מגנבים וממזיקים) – יין משוּמר (כדי לקיימו שנים רבות ולהשביחו).

הנה ראינו, כי הפיעל מורה אריכות הפעולה או תקיפותה, חזרתה במקום – בנקודות שונות – ובזמן; כלומר, אריכות המעשה תסומן בהתארכות הפועל: בכפילת אחת מאותיות שרשו. וכן נאמר: מקדש מפואר, בנין מרווח, סוכה מפוארת, אולם מהודר.

לפיכך: הבית מודגל בהיות דגל מתנופף יחידי עליו, אבל אם נקשטהו בדגלים מרובים יהיה מדוגל; ומובן, כי “הרחובות היו מדוגלים”.

בית הממשלה מודגל תמיד, דגל הממלכה מתנוסס עליו. לכבוד חג לאומי מדוגלת כל העיר, כוּלה מקושטת דגלים מרובים.

דגל = דקל (כמו: גשר – קשר, דלג – דלק, שאג – צעק, גזר – קצר) = תמר. כוּלם מציינים קומה יתרה וזקופה. מכאן דגול – מתנוסס ממעל לסביבתו, לחבריו: “דודי צח ואדום דגול מרבבה” (שה"ש ה' י'). “ויגבה מכל העם משכמו ומעלה” (ש“א י' כ”ג).

רוֹתְחִים – רְתוּחִים – מֻרְתָּחִים – מְרֻתָּחִים

שאלה:

“נוהג אני להרתיח מים ולצננם לשתיה. מה נקרא למים אלה? שמעתי אומרים וראיתי כותבים מים רותחים, מים רתוחים, מים מורתחים; וברצותי להביע מושג זה מתרוצצות כל אלה בגרוני ועוצרות זו את זו”.

תשובה:

רותח הוא מצב הנוזל בשעת הרתיחה: “בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח” (פסחים ע"ו). ובלי שם החומר המוּרתח: “אחד שבישל בו [בכלי] ואחר שעֵרה לתוכו רותח” (זבחים י"א ז'); "ברותחין קלקלו… וברותחין נדונו" (סנהדרין ק"ח). לפיכך מים רותחים = siedendes Wasser, _____, eau bouillante.

נראה-נא מה הוא רתוח. לפּעוּל שני פנים.

א. הוא מסמן את מצב הנפעל בשעת הפעולה “ומלכיהם נהוגים” (ישעיהו ס' י"א); “הוא תפוש זהב וכסף” (חבקוק ב' י"ט); “ואהי נגוע כל היום” (תהלים ע“ג י”ד); “עושר שמור לבעליו” (קהלת ה' י"ב); אהוב = נאהב = שאוהבים אותו, שנוא, נשוא-פנים, בזוי, מצוי ראוי. זהו הפעוּל שמהוֹוה.

ב. אבל על הרוב הוא מביע את התכונה שהוקנתה לנפעל אך ורק בגמר הפעולה: "גאולי ד' אשר גאלם מיד צר" (תהלים ק"ז ב'); “גיזי צמר הלקוחין” [= שנלקחו] מבית האומן" (בבא מציעא כ"ה); "מים גנובים – שנגנבו, מים שאובים, כלים שאולים, עיר בנויה, חומר פרוצה, עץ שתול, לולב הגזול, צאן עשויות. זהו הפעול שמעבר.

אפס כי, בכלל, אין צורה זו נוהגת בפעלים עומדים, כגון שכב, ישב, עמד, רתח; וכאשר היא נקרית בהם תציין מצב שיפסק ברגע הפסק הפעולה: “השכובים… וסרוחים על ערשותם” (עמוס ו' ד'); “לב בטוח”; ”רכוב הייתי על כתפו של זקני" (בראשית רבה ט'); “אין לך ירוד משבט דן” (שמות רבה מ'); פרה רבוצה; נר דלוק; סבור ר' יהודה.

ובכן, אין המים רתוחים – אף אם נאבה לאמר כך – אלא בזמן שהם רותחים.

לא כן מורתח. ההפעיל דינו כדין פועל יוצא, לפיכך שתי הוראות למוּפעל גם הוא:

א. מצב הוֹוה המקביל לשעת ההפעלה: “היא מוּצאת” (בראשית ל“ח כ”ה); “הנה ראשו מֻשלך אליך בעד החומה” (ש“ב כ' כ”א); “מחר אתה מומת” (שמואל א' י“ט י”א); “הנה כלי ד' מוּשבים מבבלה עתה מהרה” (ירמיה כ“ז ט”ז); “ובכל מקום מֻקטר מֻגש לשמי” (מלאכי א' י"א);

ב. מצב שמעבר, שמתהוה אך ורק עם גמר ההפעלה: מוכּי חרב – שהוכו בחרב; “והנה הנער מת מושכב על מטתו” (מלכים ב' ד' ל"ב); “ועליהם מופקדים… הלוים” (דברי הימים ב', ל“ד י”ב); “מקור משחת” (משלי כ“ה כ”ו); “מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני” (שבועות ג' ו'); “מצא תינוק מוּשלך” (מכשירין מ' ו'); “יש לו מרחץ ובית הבד מושׂכּרים בעיר” (נדרים ה' ג'); “גפן מודלה”, חביות מוּטוֹת, רבית מוקדמת. מופעל זה שמעבר תדיר הרבה מהקודם.

וכן מורתח הוא הנוזל: 1. בשת ההרתחה, כלומר, כל זמן שהוא נתון על גבי האש לשם רתיחה; 2. לאחריה, מאז רתח הוקנתה לו תכונה זו לעולם. אולם למעשה וגם מצד ההגיון אין, במקרה הנדון, כל צורך בהוראה הראשונה, לכן נתעלם ממנה לטובת השניה. צורת זו תשמש גם בערבית למושג האמור: חליב מעלי – חלב מוּרתח – חלב שהוּרתח.

אמור מעתה: מים מורתחים – gesoffenes Wasser = ________ ___ = eau bouillir.

אבל גם האומר מים שרתחו אינו טועה; וכן נאמר: מים שלנו = אשר נשאבו תמול; השנה שעברה; כהן שעבר = שחדל לכהן.

ועוד צורה להבעת המושג הנדון בגון מיוחד: ריתח – הרבה להרתיח, חזר והרתיח, הרתיח באש חזקה = versieden, aufsieden faire rebuoillir. אכן למפועל גם הוא הוראה כפולה.

שמהוֹוה: “נכבדות מדובר בך” (תהלים פ"ז ג'); “יהי שם ד' מבורך מעתה ועד עולם” (שם קי"ג ב'); “גדול ד' ומהולל מאד” (שם קמ"ה ג'); “הרי את מקודשת לי בטבעת זו”; “המוֹנה משובח והמוֹדד משובח ממנו” (תרומות ד' ו'); “איזהו מכובד – המכבד את הבריות” (אבות ד' א').

ושמעָבר: בשר מבושל = שנגמר בישולו; קן משולח; עם מפוזר ומפורד; “בנינו כנטיעים מגודלים… בנותינו כזויות מחוטבות” (תהלים קמ“ד י”ב); מתוקן; מקולקל; מכוסה; מגולה; “בני אהרן המקודשים” (דברי הימים ב' כ“ו י”ח); בית מכובד = שכּיבדוהו = שטאטאוהו.

לפיכך: 1. מרותח = שמרַתחים אותו, בעודנו רוֹתח בחזקה: “האילפס והקדרה שהעבירן [מן האור] מרותחין” (שבת ג' ה'); 2. מרותח = שכבר רוּתח.

הננו רואים איפוא כי מים מורתחים ואפילו מרותחים יכולים להיות צוננים ואפילו קרים מאד.

אגב נעיר כי סתם חמים = מים חמים, וכן צוננים, פושרים: “תעשה עמי כוס חמין” (נדרים כ"ד); “צאי מביתי שמזגת לי כוס פּשוּר” (תנחומא וישב); “כמדומה אני שאתם נכוים בפוֹשרין, אי אתם נכוים אפילו בחמי חמין” (ברכות ט"ז); “לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן” (שבת ל"ט).

ככה נאמר, למשל: טוב לשתות אך מורתחים, המורתחים המגולים כאילו לא הורתחו.

חָלץ – חַלֵּץ

העברי יחלוץ אבן מקיר. חָלץ = הוציא דבר ממקום רחוק, מתוך אגד, ממוסרות. ככה יחָלץ מוח מעצם, גרעין מפרי, צנון שנטמן בקרקע לקיום (רש“י שבת קמ”א ע"א אבל הצנון הזרוּע יֵעָקר); הזרוע, הכתף תֵחָלֵצנה מלבושן; האדם יֵחָלץ מסביבתו כדי להתמסר לעסקי הציבור, לעבודת העם: “הֵחָלצו מאתכם אנשים לצבא” (במדבר ל"א ג'); ובהשאלה: “צדיק מצרה נחלץ” (משלי י"א ח').

אילו היינו מדברים עברית ברוחה, היינו חולצים פקק מבקבוק, מסמר מתיבה, את הקֶרב מן הדג, את מלוֹא הביצה מקליפתה; היינו חולצים גרבים, עניבה, רסן, אוכף, מרדעת.

הבדל בין פיתח לחילץ: הראשון – התיר, השני – סילק.

לָחַם – נִלְחַם

לחם מסמן את הפעולה מבחינת התוקף בלבד, אף אם אין הנתקף מתגונן: “חנני אלהים כי שאפני אנוש, כל היום לוחם יחלצני” (תהלים נ"ו ב'). לחם הוא אפוא פועל יוצא, ויחס הפעולה אל הנתקף יובע באת הפעול (אַקוּזאטיב): “ריבה ד' את יריבי, לחַם את לוחמי” (שם ל"ה א'). לפיכך הנתקף – לָחוּם: "חצי אכַלה בם, מזי רעב ולחוּמי רשף [הרשף, אש הקדחת, ילחם אותם, יאכלם או יאכּלם; והם אכולי הרשף, לחוּמיו] (דברים ל“ב כ”ד); איטליה לוחמת את יושבי לוב. יהודי גרמניה הם לחומי עריציה.

ואילו נלחם, כנפעל, מציין פּעוּלה הדדית בת שני צדדים; תוקף ומתגונן או שני תוקפים אלה את אלה. כמו:

נאבק: ויוָתר יעקב לבדו ויאָבק איש עמו… ותֵקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" (בראשית ל“ב כ”ה כ"ו);

נשפט: יהוא נשפט “עם בית אחאב” (דברי הימים ב' כ"ב ח'); “וקבצתי את כל הגויים… ונשפטתי עמם… על עמי ונחלתי” (יואל ד' ב');

נועץ: “מי תִכֵּן את רוח ד', את מי נועץ ויבינהו” (ישעיה מ' י"ג); “ויוָעץ דוד עם שרי האלפים” (דברי הימים א' י"ג א').

וכן נלחם. גלית הפלשתי קרא אל מערכות ישראל: “ברו לכם איש וירד אלי. אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים… תנו לי איש ונלחמה יחד” (שמואל א' י"ז ח‘-י’); “וסכסכתי מצרים במצרים ונלחמו איש באחיו איש ברעהו, עיר בעיר, ממלכה בממלכה” (ישעיה י"ט ב').

מלי היחס התכופות לנלחם הם על, ב… לגבי המתגונן; או את = עם בתקיפה הדדית. נעירה כי בפסוק: “ודברי שנאה סבבוני וַיִלָחֲמוּנִי חנם” (תהלים ק"ט ג') – מוטב לקרוא וַיִלְחָמוּנִי, בקל.

בחיי המעשה ידובר על מלחמה הדדית, לכן נדחה לחם מפני נלחם אף ממקומו הראוי לו.

חָלַק – נֶחֱלַק

שאלה:

“חברי בית-הדין חלקו ביניהם ביחס לפירות המשכון”. ושאלתי אני: המביע פסוק זה את כוונת כותבו? דומני כי “חוֹלקים ביניהם” פירושו שכל אחד לוקח לו חלק מן הדבר הנדון, ואילו כאן: נחלקו הדעות".

תשובה:

חלוק בדבר משמעו חלוקה חמרית וגם, לפי הענין, חילוק רוחני: “המקבל שדה מחברו” [באריסות למחצה, לשליש ולרביע]… “כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש” (בבא מציעא ט' א'); "כל מקום שחולקין רב אחא ורבינא בכל התורה כולה הלכה כמי שמיקל (הלכות פסוקות). ואולם “חולקים ביניהם” מובנו ברור: לוקחים חלקים שוים.

ברם, כדי להימנע מאמרות הנשמעות לשני פנים, מוטב לסמן חילוקי דעות בנֶחלקו על: “נחלקו אבות העולם בית שמאי ובית הלל על בריית שמים וארץ” [מה נברא תחילה] (בראשית רבה א'); ובפסוק הנדון נאמר: נחלקו דעות הדיינים על בּעלוּת הפירות של המשכון.

או – אם ברצוננו לתאר את החילוק כמצב – נביענו בבינוני פעול: “כשם שהם חלוקים כאן כך הם חלוקים בעדות החודש” (ירושלמי סוטה ט' כ“ג ע”ב); ובפסוק שלפנינו: חלוקים הדיינים בדין הבעלות של פירות המשכון.

חָרַב – נֶחֱרַב

שאלה:

“באחד משיעורי הדקדוק קראנו פסוק זה: ברגע שנחרב בית המקדש נולד המשיח. והלא אפשר לאמר: ברגע שחָרב בית המקדש… והננו שואלים: מה בין חרב לנחרב?”

תשובה:

חרב מציין לא את ההריסה, אלא את התוצאה לפעולה זו, את המצב הקם לאחריה; ריקנות המקום משוכניו, מאדם ומבהמה. וכי נשקיף אל מצב זה לא כאל אחת התמורות החלות בזמן כי אם כאל תכונה שהיא כאילו טבעית למקום הנדון, נסמנהו בתואר חָרֵב, והיא גם צורת ההווה או הבינוני לפעל חרֹב.

“עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה… קול ששון וקול שמחה” (ירמיה ל“ג י'-י”א).

המושג חרב יובן כראוי מן ישב המנוגד לו: “ואמרו הארץ הלזו הנשַמה היתה כגן עדן והערים החרבות… בצורות יָשָבו” (יחזקאל ל“ו ל”ה). על קסרי – היא קיסריה, לפנים עיר מושב לנציבי רומא – ועל ירושלים נאמר: “אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן או ישבו שתיהן – אל תאמין; חרבה קיסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קיסרי – תאמין” (מגילה ו').

וכדי להבחין בין שתי הצורות האמורות נתבוננה בפעלי-מצב אחרים. חלה = היה חולה, נֶחלה = נעשה כחוֹלה, גילה סימני מחלה: “הוי רועי ישראל… הצאן לא תרעו… את הנַחלות לא חזקתם ואת החולה לא רפאתם” (יחזקאל ל"ד ב‘-ד’); מלבי"ם: “נחלה מצייר תחילה פעולת החולי ולא בא בצורת הנפעל, והחולה הוא שם התואר על שכבר חלה” – הראשון די לו בחיזוק, והשני צריך רפואה.

טמא – נטמא: “וכי ימות מן הבהמה… הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב” (ויקרא י“א ל”ט); “עשה אלה לך… על אשר נטמאת בגלוליהם” (יחזקאל כ"ג ל');

יטמא = יהיה טמא, הטומאה תהיה שוכנת בו; נטמאת = הדבקת בך את הטומאה; הראשון – מצב, השני – פתיחה למצב, התקנה.

בָּטל – הבָּטל. על מצב השינים בשָנים שאין בהן חפץ כתוב: “ובטלו הטוחנות כי מִעֵטוּ” (קוהלת י"ב ג'); “עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה” (גיטין ל"ג); "עתיד בית המקדש ליחרב [= להֵחָרב] וקרבנות ליבטל [להבטל] (פסיקתא רבתי ט"ו). ובטלו = תהיינה בטלות, לא תפעלנה עוד, מצב; הִבָּטל = עבוֹר ממעשה ללא-מעשה, עצירת הפעולה.

הנה ראינו כי בפעלי המצב מסמן הנפעל את אשר יקדם למצב, יכשירהו ויבצענו¹. וכן בנחרב כלולות הפעולות שסופן חורבן: הרג, הרס ובזה, שבי וגלות; או רעידת הארץ, שטפון וכו'. בנבואה על חורבן צור באר הנביא את המלה נחרבת בתארו את הכוח ההורס – והוא חיל בבל – הפועל כתהום שהועלה על הישוב: “הנני עליך, צור, והעליתי עליך גוים רבים כהעלות הים לגליו… בתתי אותך עיר נחרבת… בהעלות עליך את התהום וכסוך המים הרבים” (יחזקאל כ“ו ג' י”ט).

גם בעלי המדרש והאגדה השכילו להבדיל בין הצורות הנדונות: “על שדה איש עצל עברתי… וגדר אבניו נהרסה” (משלי כ“ד ל'-ל”א) – זה צדקיה שנחרב בית המקדש בימיו" (סנהדרין ק"ג). בנפעל הודגש כאן כי בימי צדקיהו נפתחה הרעה שהביאה לידי חורבן גמור, ונרמז על אשמתו בעיורון מדיני למרות אזהרותיו הנמרצות של ירמיהו. גם ההקבלה אל נהרסה מחייבת לא מצב כי אם פעולה. – אבל מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים" (בבא בתרא י"ג). מובן כי פה מכוונים הדברים למצב החורבן המוחלט. ואילו לפסוק “ברגע שנחרב בית המקדש נולד המשיח” – יאה דוקא הנפעל, הואיל והאגדה מתכוונת להגיד כי עוד המחריבים גומרים את מלאכתם, בטרם יחרב המקדש כליל, וכבר נולד הגואל.

וכמו חרב – נחרב כן ישב – נושב. ישבה ירושלים – יצב קיים, נושבה ירושלים – פעולה קודמת למצב, הלוך והבנות: “והרביתי עליכם אדם… ונושבו הערים והחרבות תבנינה” (יחזקאל ל"ו). ברור: רק עם הוספת מתישבים ובנינים תהיינה הערים יושבות והחרבות בנויות.

בחירת הצורה לפועל נתוּן תלויה פעמים במצב דמיונו של המחבר ברגע הנדון. בנבואות יחזקאל על מפלת המצרים נאמר פעם: “ועריו בתוך ערים נחרבות תהיינה” (ל' ז'), ופעם “ועריה בתוך ערים מָחרבות תהיינה שממה” (כ“ט י”ב). מותר לשער כי עם פסוק זה חזה הנביא צבאות מחריבים בדמיונו.

ועוד גורם לבחירת אחד מבניני הפועל המתחרים, ודוגמה מאלפת לכך מציג לנו הנביא מתקוע. באחת מנבואותיו המבשרות רעה קרא: “וד' אלהי הצבאות הנוגע בארץ ותמוג… ועלתה כיאור כלה ושקעה כיאור מצרים” (עמוס ט' ה'); ובהכותו בשבט פיו את הסוחרים המרמים את הדל, התלהב: “העל זאת לא תרגז הארץ, ועלתה כיאור כלה ונגרשה ונשקעה כיאור מצרים” (שם ח' ח').

שקע מסמן תנועה ולא מצב, לכן אין למצוא פה הבדל-מה בין פועל לנפעל; אבל לנשקעה נמצאה כאן זכות אחרת: ההרמוניה עם נגרשה; ואילו ושקעה מתהַרמנת² קצת עם ועלתה, מה שמוסיף על יפי המליצה המנַגדת עליה לשקיעה.

אכן, רגישה היתה אוזן אבותינו ליפי הצלילים במילול העברי ושֵמע הנביא על אחת כמה.

נציין כי לנגד עיר מחרבת ישנה עיר מושבת מבחינת המפעיל, הגורם לישוב: "כה אמר ד' [והוא המושיב] “האומר לירושלים תוּשב ולערי יהודה תבנינה” (ישעיה מ“ד כ”ו). כהיות מקום מָחרב, נחרב וחרב, כן יהיה מוּשב, נוֹשב ויוֹשב; או:

חרב, נחרב, מָחרב = יושב, נוֹשב, מוּשב.

קרא – הקרא

שאלה:

“מדוע לא נכון להשתמש בהקריא כדי לציין קריאה בקול לפני ציבור בלי כוונה לגרום לאחרים שיקראו? והלא מצוי הפעיל שאינו גורם, כגון: השליך, הלבין. ובתלמוד נמצא הקריא בהוראה האמורה”.

תשובה:

ברצותנו לחקור להוראות מלה, אין טוב מלרדת לראשית מובנה, לעיקרה הפשוט ביותר; אז נבין כיצד התפתחה, הסתעפה והושאלה למושגים אחרים.

קרא בעיקרו = נתן קול ללא מלים: קרא הגבר [התרנגול]; “נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו” (תהלים קמ"ז ט'). מכאן קרא = דבּר בקול רם, כדרך המכריז והמצוה, המוֹחה והמזהיר, המבקש עזרה מצרה, וכו'; וכמו כן הַשמֵע בקול את הכתוב. נזכירה כי הקדמון היה חושב בקול וקורא בקול רם אפילו לעצמו, כתינוק בימינו. גם לחוזר מתוך זכירה על פסוקים ידועים לא מסֵפר נאמר קרא בעל-פה.

והמטיף, הנביא והמפקד – והם מתרגשים ומרימים קולם – קוראים באזני הקהל. לגדעון נאמר כי יקרא באזני צבאו: “מי ירא וחרד ישוב” (שופטים ז' ג'); ירמיה הלך לקרוא באזני ירושלים (ירמיה ב' ב'); וכן המשמיע נכבדות מתוך הכתב לפני יחיד או ציבור: “תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם” (דברים ל“א י”א); ברוך בן נריה קרא את מגלת ירמיה באזני העם ולבסוף באזני המלך (ירמיה ל“ו י”ד). וקריאה בלי התרגשות יתרה לפני השומע: שפן הסופר קרא לפני המלך בספר התורה (מלכים ב' כ"ב י'); הזכרונות נקראו לפני אחשורוש (אסתר ו' א').

בכל הדוגמאות האלה אין השומע משתתף בקולו-הוא, לא בשעת הקריאה ולא לאחריה. אבל יש שׂם דבריו בפי זולתו כדי שיקראם גם הוא בפני אחרים. נמצא כי הראשון גורם לקריאה, הוא מקריא: "ויטע אברהם אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ד' " (בראשית כ“א ל”ג); “אמר ריש לקיש אל תקרא וַיִקְרָא אלא וַיַקְרֵא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו על הקדוש ברוך הוא בפי כל עובר ושב” (סוטה י').

ויש קורא מתוך הספר מאמר או פסוק שעל המאזין לחזור עליהם בדיוק כחובה דתית. כגון המביא בכורים שעליו לקרוא בדברים כ"ו מן “ארמי אובד אבי” עד “ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ד'.” ועל זה הוגד במשנה: “בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מַקרין אותו, נמנעו מלהביא [מפני הבושה]; התקינו שיהו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע” (בכורים ג' ז').

ובחליצה: "בלשון הקודש היו אומרים… ‘ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו’ (דברים כ"ה ט'). עד כאן היו “מקרין” (יבמות י"ב ו'); "אמר אביי הכותב גט חליצה [גט = כתב] יכתוב כך: הקראנו אותה מן “מֵאֵן יַבְּמִי” עד “אָבָה יַבְּמִי”, והקראנו אותו מן “לא” עד “לקחתה”, והקראנו אותה מן “ככה” ועד “חלוץ הנעל” (יבמות ק“ו ע”ב).

את ההלל היה אחד מקריא בבית הכנסת, והקהל עונה אחריו הללויה על כל ענין (סוכות ג' ו'). הסופר היה מקריא לתלמידיו את נוסח הגט, והם רושמים כהלכה.

בכל הקודם אין השומע חוזר על הדברים מתוך הספר, הואיל ועל הרוב אינו יודע לקרוא; והקריא פירושו גרום לאמירה בקול, לקריאה בעל-פה.

וגורם לקריאה מכל הבחינות הוא המלמד לקרוא את המקרא ולבארו. “מַקרֵי דרדקי” (מלמד תינוקות). כדאי לציין כי בימים ההם, בהיות ספרי הקודש בלתי מנוקדים, היתה עצם הקריאה מלאכה מסובכת הטעונה לימוד ממושך ואימון רב. במדרש איכה יסופר כי בירושלים היה אדם אומר לחברו: "הַקרֵני דף אחד (למדני דף אחד במקרא), הַשנֵני פרק אחד (למדני פרק אחד במשנה). בתנאים אלה היה המורה מרבה לקרוא “באזני” תלמידיו כדי להקריאהו כהלכה.

אולם בהיות הקריאה לפני יחיד או ציבור מכוונת רק להשמיע את התוכן בלבד ואינה גורמת לקריאה – תסומן בקרא גם במשנה. בליל יום הכפורים היו קורין במקרא לפני הכהן הגדול: “ומה קורין לפניו? באיוב ובעזרא ובדברי הימים. זכריה בן קבוטל אומר: פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל” (יומא א‘, ו’); הכהן הגדול היה קורא ביום הכפורים את פרשת היום באחרי מות, וככלותו לקרוא היה אומר: “יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן” (שם ז‘, א’).

סוף דבר. אין הקריא אלא גרם לקריאה, כמשפט כל הפעיל.

אמנם יש כאן חידוש-מה לעומת סתם הפעיל. המאכיל אינו מוכרח לאכול גם הוא כדי להפעיל, וכן הלביש, הנעיל, הגדיל, הקטין, וכו'; ואילו המקריא יִקרָא קודם הוא עצמו; ברם מצוי הפעיל מסוג זה: העביר, הדריך, העמיד, העלה, הוריד. כאן המקריא יקדים פעמים מאד לעומת המופעל, אפס כי ההפעיל נוהג כאן על שם סוף הפעולה ותכליתה: אין מקריא אלא לשם הקראה, כדי שיקראו אחרים, אם מיד ואם לאחר זמן.

ובאין תכלית זו, אין צורך בהפעיל. למה נסבך חנם את צורת הפועל? מדוע לא נאמר פשוט קרא, כמו בכל לשון במקרים כנדונים?

ולמעשה בימינו. החזן מקריא בבית-הכנסת, מורה הלשון – בבית הספר בלמדו קריאה או קריאה מוטעמת או את הכתיב; וכן המדריכים לבימאות, לדקלום.

אבל המחבר המשמיע את יצירותיו לפני הקהל, המדקלם וכל קַריָן למינהו – קוראים ואינם מקריאים.

ועוד הערה מתוך השאלה. השליך – הוא הפעיל כהלכה עם מושג הגורם, כמו המטיר – גרם למטר, הגשים – גרם לגשם, והשליך – גרם לנפילה מהירה, כנראה מפועל קדום: שלוך.

נשלח – שוּלח

במקרי אסונות נוהגת העתונות לכתוב: “הפצועים קיבלו עזרה ראשונה ונשלחו לבתיהם”. – נשלחו? האומנם?

כל שלח או נשלח מחייבים העברה מן המקום הנתון למקום אחר לשם תכלית מסוימת, אם לטובת השולח או הנשלח ואם לתועלת צד שלישי. כגון: יהושע שלח מרגלים ליריחו לתור את העיר וסביבותיה; מלך ארם שלח את שר צבאו לשומרון למען ירפאוהו מצרעתו; מלך צור שלח אומנים לירושלים כמשאלת שלמה.

לא כן במקרה האמור. מחוסר מקום מוכרח בית-החולים לפטור את הפצוע שאינו זקוק עוד לטיפול של מומחה. פטירה מחייבת יציאה בלבד. פעמים, אחרי הנתן עזרה מספיקה לפצוע, מבקש הוא עצמו – מתוך הרגשה משקיטה ומעודדת – לחזור לביתו, מודה על הטיפול, נפטר והולך לו.

בכגון אלה נביעה את העובדה מקראית בשילח, ותלמודית – בפטר או בנפטר: “ויבחר לו שאול שלושת אלפים מישראל… ויתר העם שילח איש לאוהליו” (ש“א י”ג ב'). ובמשנה, לענין חלל שנמצא בשדה: “ידינו לא שפכו הדם הזה… שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון… ובלא לויה” (סוטה ט' ו'); ועל הכהן הגדול בערב יום הכפורים: “מסרוהו זקני בית הדין לזקני כהונה… ונפטרו והלכו להם” (יומא א' ה').

שני פעלים נרדפים אלה הוגדרו יפה באוצר ללשון המשנה: “שילח… ובא בפיעל… ביחס לבני אדם ובעלי חיים שמעתיקם ממקומם בדרך גירוש או ברצון חפשי ונותנם לכת הליכה חפשית לכל מקום שירצו; פטר… נתינת רשות למי לסור וללכת וכל הסרת עיכובים המעכבים על מי ועוצרים אותו במקומו”.

המרת שוּלחו בנשלחו אצל עתונאינו אומרת דרשוני; מדוע לא יבדילו בין שני מושגים אלה? ומדוע יעלימו עטם מפוטר ומנפטר הברורים משולח לגבי הנדון? נאירה תופעה זו פסיכולוגית.

במובן האמור פטר היא מלה סבילה אצלנו. מובנת היא לנו בכתב, אבל בהבעתנו-אנו לא תעלה מן הזכרון. אף אם נשמענה נרגיש בה זרות-מה. גבר מאד אחד ממשמעיה האחרים והדף את מתחריו. כמושג דתי ומשפטי מעורר רגש ומפעם, העמיק פטור לחדור בחיינו עד כי נפרץ באידית בכל רחבי הגולה; ובכוחו זה האפיל על חבריו למונח והעלימם.

ומכל שכן נתעלם מנפטר במובן ברך לשלום ויצא. משמעו – הנפוץ גם הוא באידית – מת, נסתלק מן העולם, ירחיקנו בחיים ת"ק פרסה מפועל מדכא זה.

אבל שילח, מה פשעו-הוא כי נעזבנו? הלא בלעז הבדל נבדיל בין отпослать schicken – fortschicken, послать –

שני גורמים להתנכרות זו. א. האידית בעוכרינו: בכגון זה נוהגים אנו לאמר: אהיימשיקען; ב. והעיקר, הואיל ואין אנו הוגים את הל' הכפולה בשללח (שילח), לא נרגיש בצורה זו השוה כמעט לשלח באזנינו. הלא יתרנו על הילך, פיתח (נעל, חגורה, בהמה), כיתב, שימר ועוד?

בלעז נקבל באהבה את ההברה הנוספת בראש הפועל כסימן לתוספת המושג: messen – abmessen, мериτЬ – измериτЬ ואולם מי משכיל עברי יאמר או יכתוב מִדדֵד (מידד), המבהיק שש פעמים במקרא בארבעה מספרי הקודש? ולא לימדונו לדעת שכפילת האות התיכונה בפועל שקולה תדיר כנגד הפרֶפיכּס בלעז.

ככה נרושש את העברית דקיקת החליפות בצורותיה ובמובניהן, ובמסתרים נתרעם על דלותה.

זון – זינה – תזוּנה

בעברית החדשה נוהג הָזִין = סַפק מזון; ונהדף חנם זון הקל, המצוי אך הוא לבדו בתפילות ובתלמוד. וכדאית ברכת המזון להעמידנו על הטעות: “הזן את העולם כולו… שאתה זן ומפרנס… זוננו פרנסנו וכלכלנו”; “נושא אדם אשה ומתנה עמה על מנת שלא לזוּנה” (ירושלמי כתובות ה' כ“ט ע”ד); ובנפעל; “שאי אתה יודע צערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים” (ברכות כ“ח ע”א); ובהשאלה: “ויחזו את הא' ויאכלו וישתו – מלמד, שזנו עיניהם מן השכינה… משה לא זן עיניו מן השכינה, שנאמר: ויסתר משה פניו” (מד"ר ויקרא כ' ז'); "העושה מקום… לזון עיניו (ר“ע: “שנקב נקב מפולש בכותל… להסתכל משם לרשות הרבים או לחצר”, אהלות י”ג ד'); “זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם… עין שלא רצתה ליזון (= להִזון) ממה שאינו שלו אין עין הרע שולטת בו” (ברכות כ' ע"א).

שם הפעולה – זינה, כמו: קימה, ריצה, דישה; והתוצאה – תזונה, כמו: תבואה, תרומה, תשובה. כגון: תזונת הצמח מפליאה את חוקריה [ראה לעיל עמ' 77].

דוּן – דין, נָדוֹן – נידוֹן

בן-יהודה היטיב להבחין בין דון לדין (פּועל) ובדוגמאות מובהקות הוכיח – כאילו דרך אגב – כי חכמי התלמוד היו מדקדקים בהבדלה זו:

דון = שקול ענין בתבונה, עיין בשאלה ופַלס אותה מתוך הגיון והיקש והצע פתרונה לפני אחרים. אלמד דבר מדבר ואדון דבר מדבר; אתה בקי בחדרי תורה ולדון בקל ובחומר אי אתה יודע.

דין = חרוֹץ משפט, חתוֹך בין יריבים. “והוא ישפוט תבל בצדק. ידין לאומים במישרים”; “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”.

ובנפעל, לפי הדקדוק, נָדון = נידון. ואולם למעשה מבדיל התלמוד ביניהם כאילו נגזר נדון מדון ונידון מדין: “דיוֹ לבא מן הדין להיות כנדון” (מקובל בכל הנוסחאות ובחוגי הלומדים); “בן סורר נידון על שם סופו”.

אמנם, במשנה נאמר פעמים נידון במקום נדון, ברם בכגון זה מרובות טעויות המעתיקים. והמקרא מסייענו: “ויהי כל העם נדון [= טוען ותובע מתוך רגש הצדק]… לאמר: המלך הצילנו מכף אויבנו… ועתה ברח מן הארץ” (ש“ב י”ט י').

לפיכך: הגנב נידון למאסר… החוק הנָדון הטיל שלשה מיני עונשין.

פרסם – התפרסם

שאלה:

“נוהגים לומר: הדו”ח יתפרסם, התכנית תתפרסם. הנכון הוא? לדעתי צריך לומר: יפורסם, תפורסם".

תשובה:

פרסם – הגיד או הציג ברבים אדם, דבר או מעשה בשיחות, בהרצאות או בעתונות, במודעות ובכרוזים. יש מפרסם לשבח ולתהלה, ויש – לגנאי ולקלון. נר חנוכה מפרסם את נצחונות החשמונאים; מצוה לפרסם את החנפים – איש הרכיל ומוציא הדיבּה מצטיינים כחובבי הפרסום להרע.

מכאן: המחבר יפרסם את ספרו (= יוציאנו לאור); הסופר יפרסם את מאמרו בעתון, הרופא יפרסם את תגליתו בירחון לרפואה. ואשר נתפרסם יפורסם. וברור כי הדו"ח יפורסם (כאשר יודפס) והתכנית תפורסם.

נתפרסם מציין פעולה חוזרת, כאילו פַרסם אדם, או דבר אחר מעשה את עצמם לא בדרך הפירסום הרגיל, כי אם בכוחם שלהם, בערכם המיוחד, אם לתפארת ואם לדראון.

נתפרסם הרופא בנתוחיו המפליאים; נתפרסמה הזמרת בקולה המקסים; נתפרסמו החלוצים במסירותם לעם ולארץ; נתפרסם המנהיג במלחמתו הנצחת לצדק; העריצים השולטים עתה בגרמניה יתפרסמו בדברי הימים כרודפים לשפוך דם אדם בעינויים.

נמצא כי מן המון הדברים שאנו מפרסמים יום יום יתפרסם אך כטפה מן הים.

כל פעולה הנפעלת בחומר או בעצם מחוללת בהם שינוי או תמורה, כעין תכונה חדשה הדבקה בהם מעתה. העץ שניטע – נטוע; הבית שנבנה – בנוי; המעשה שנעשה – עשוי; אשר עובד ותוקן – מעובד ומתוקן; הפקדון אשר הופקד והוטמן – מופקד ומוטמן.

זאת אומרת: התכונה שמקורה בפעולה – ובלשון תסומן כתואר מוּצא מפועל, פארטיציפ בלעז – תוּבּע עברית בצורת פעוּל, מפוּעל ומוּפעל.

ובכן, מבחינת ההגיון, מה שפורסם הוא מפורסם.

ואשר נתפרסם? – אין צורה מיוחדת לכך בהתפעל או בנתפעל. הפליט מסותר, אם הסתתר ואם סיתרוהו; החבילה מפורדת, בין שנתפרדה מאליה ובין שפֵּרדוה בכוונה.

לפיכך מפורסם – אם פורסם ואם נתפרסם. יש רפואות מפורסמות לא בגלל ערכן הרב, כי אם עקב הרקלמות לאין קץ המפליגות בשבחן; ועל אחת כמה מפורסמות הרפואות שנתפרסמו בפעולתן להקלת הכאב ולריפוי.

בעברית החדשה נוהג שפורסם רק במובן שנתפרסם, אולם בתלמוד נמצא גם במשמעו הפשוט. ככה יובחן, למשל, בין חטא מפורסם – שנתגלה במקרה, לחטא שאינו מפורסם, שלא נודע לאיש (יומא פ“ו ע”ב).

הקריב – קֵרב

שאלה:

“הנאשם הקריב ידו הימנית אל השמאלית”; ההסכם קֵרב את המלחמה“. – מה הנכון: הקריב או קרב?”

תשובה:

בפעלים רבים נדמה הפיעל כשוה במובנו להפעיל: ריתח – הרתיח, תיקן – התקין, סיתר – הסתיר, גידל – הגדיל, רומם – הרים, ישב – הושיב.

אולם באמת יש כאן רק דמיון ולא שויון. הפיעל משמר את עצם סגולותיו המבַדלות אותו: א. לציין פעולה ממושכת או מוגברת ומופלגת מבחינת החריצות, המרץ והשלמות; ב. להציג את הפעולה כנפעלת והולכת, כלומר, להראות את המעשה לא כהגמרו אלא בהעשוֹתוֹ.

הרתיח – הביא נוזל לנקודת הרתיחה; – ריתח – האריך את הרתיחה, הוסיף להחזיק את האש מתחת לנוזל הרותח, או הגביר את הרתיחה בהגדילו את האש.

את החלב נרתיח, ואת הבשר נרַתח.

התקין – הכין את הדרוש והכשירהו לתכליתו; תיקן – היטיב את המקוּלקל, ישר את המעוות והשלים את המחוסר.

מקץ האסיף מתקן האכר את המחרשות ומתקין את הזרעים.

הסתיר – הצפין מה או מי כדי להעלים מעין רואה; סיתר – החביא במחבא מעוּלה, שם לא יוכל האויב למצוא את הנמלט. בהדרש מואב להיטיב הסתר את פליטי ישראל הוזהרה: “שיתי כלַיל צלך בתוך צהרים, סַתרי נדחים, נודד אל תגלי; יגורו בך נדחי, מואב, הוי סתר למו מפני שודד” (ישעיהו ט"ז ג‘-ד’); דוד מסתתר (= מסַתר עצמו) מפני שאול (שמואל א' כ“ג י”ט).

בארצנו מסַתרות הכנופיות את נשקן במערות ובגאיות.

הגדיל – גידל. על האכר להגדיל את גנו ולגדל ירקות ככל צרכי ביתו. כי נגדיל את התעשיה בארצנו נגַדל את שמה בעולם.

רומם. על הארז בלבנון, גבה הקומה, אומר יחזקאל: “מים גידלוהו, תהום רוממתהו” (יחזקאל ל"א ד') – כלומר גדל אף התרומם לגובה מופלג, מעל לרוב האילנות – וכן בישעיה א' ב': “בנים גידלתי ורוממתי” = לא רק גידלתים כי אם אף הצלחתי להעלותם לגובה נעלה, גופני ורוחני.

כדאי לציין כי מעשה החינוך, שהוא מאריך שנים ומרדף שלמות, יוּבע בצורות פיעל שונות: גידל, ריבּה, חינך, רומם.

הושיב – השכין בני-אדם במקום מסוים; יִשֵב – הושיב אותם ישיבה בת-קיימא, איתנה ונאמנה.

עיר של בטלנים אינה מיושבת. – היצירה מיַשבת, והבטלה מבלה. את כל בני-האדם אפשר לחלק למישבי עולם ולמבלי עולם.

עתה יוקל לנו להבחין בין הפיעל להפעיל הנדונים. הקריב – הביא דבר לסביבת עצם או מקום מסוים, בקרבתם. לפיכך תסומן הפעולה על שם סופה, תכליתה. קֵרַב – המעיט את הרוַח או הרוֹחק המפריד בין שני עצמים על ידי העתיקו את האחד מול רעהו, או על ידי העבירו את שניהם זה מול זה.

למשל בנסעי מירושלים לתל-אביב יקָרבני האוטו אל נקודת חפצי מרגע הנתקו, הואיל ועם כל תנועה יפחת הרוֹחק בן שמונים קילומטר המפריד בין שתי הערים האלה. ובהגיע האוטו למקוה-ישראל הקריבני לתל-אביב, אבל עודנו מוסיף לקרבני אל העיר עד הכנסו לתוכה. קָרֵב מציין איפוא את הפעולה בהיותה נפעלת, בלי שים לב דוקא אל תכליתה.

נעיפה עין אל קרב בספרותנו העתיקה.

יחזקאל ציוה: “ואתה בן-אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה… וּלקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף… וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד” (ל“ז ט”ז-י"ז); הנביא מוזמן לא רק להקריב את העצים זה אל זה, אף לא להסתפק בהגשה – והיא סמיכה – אלא לקרבם קרבה קיצונית, מופלגת: עד התחברם והיותם לאחד.

ורוח הקודש מכריזה בפי ישעיה: “שמעו אלי, אבירי לב הרחוקים מצדקה, קֵרַבתי צדקתי, לא תרחק, ותשועתי לא תאחר” (מ“ו י”ב-י"ג); ובכן, קרב ד' צדקתו, לא תרחק עוד, אבל עדיין לא הקריבה, מתקרבת היא והולכת.

פה לפנינו קירוב בזמן, פעולה ממושכת; הצדקה מתנהלת לאט, פעמים תתמהמה, אבל סופה להגיע.

על שור הנגח אומר רבי מאיר: “ריחק נגיחותיו [נגח שלש נגיחות בשלשה ימים] חייב, קירב נגיחותיו [נגח שלש נגיחות ביום אחד] לא כל שכן” (בבא קמא כ“ד ע”א).

דייק תנא זה להביע את הגיונו (והוא תלמיד מובהק לרבי ישמעאל ולרבי עקיבא ועורך משניות הנקראות “משנת רבי מאיר”, מתקן משלים ומרביץ תורה עברית בעם ואפילו חולם עברית, ראה גטין נ“ב ע”א). השורים הנדונים נבדלים זה מזה באשר האחד מקצר את הרוַח בין הנגיחות לעומת חברו. והממעיט רוח בין שתי פעולות – כמו בין שני עצמים במרחב – מקרב אותן, ואילו המאריך מרַחקן.

אגב ראינו כי ריחק = קירב; הרחיק = הקריב.

וכמו שקירב מציין פעמים קריבה מופלגת, כן יוכל ריחק לסמן רחיקה יתרה: “ורִחק ד' את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ” (ישעיה ו' י"ב). ופירושו: “וריחקם ד' לנהר גוזן וערי מדי” (מלבי"ם); “יהיו גולים למקום רחוק” (מצודת דוד).

ומכל שכן לגבי הרֶוח הנפשי או הרוחני המפריד בין אדם לחברו: כי נקטינו או נגדילנו, נאריך בו ופעמים נפליגנו. לכן תצוין פעולה זו בפיעל: “יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רִחַק ממני” (ישעיה כ“ט י”ג); “יצר… תהא שמאל דוחה וימין מקרבת” (סנהדרין נ"ז); “אין אליהו בא… לרַחק ולקָרב אלא לרחק את המקורבין בזרוע [בתקיפות הרשע] ולקרב את המרוחקין בזרוע” (עדויות ח' ז').

וטיפוסי מאמר זה במדרש: “אחר פרשת שילוח טמאים (במדבר ה') כתיב פרשת אזהרת גרים, ללמדך: לחוטאים מישראל הרחיק המקום [שלחם מן המחנה לגבול מסוים; רוַח ממשי], ולגרים הבאים לשמו קֵרב המקום [קרבה רוחנית], שעשה דינם כדין ישראל, שכל הגוזל להם כאילו גוזל לישראל” (במדבר רבה ה').

ומענין: באידית נשתמרו פעלים אלה בצורתם המדויקת: מקרב זיין, מתקרב, התקרבות, מקוֹרב (בלשון החסידים על הקרוב לרבי), מתרחק.

צדקו איפוא סופרי “דבר”: “הנאשם הקריב ידו הימנית אל השמאלית” (אולי, לפי הענין מוטב: הגיש ידו…) – אבל “ההסכם קֵרב את המלחמה”; לא הקריב אותה, אולי עודנה רחוקה, אולם – לדעת הסופר – התקרבה, וקרובה היא עתה יותר מאשר לפני ההסכם.

דוגמאות למעשה:

הקרב את השולחן אל הקיר… קָרבהו עוד מעט.

השבת נקריב לכבוד האורחים ממיטב תוצרתנו.

רַחק בּיקוריך בבית פ.

המשחק מרַחק את הילד מן הבטלה ומקרבהו אל העבודה.

קָרֵב את העולה והתקרב אליו.

זיווג פועל ושם בני שורש אחד

בין המון הסגולות המציינות את רוח העברית ימָנוּ גם האמרים כגון: מצא מציאה, אבד אבידה, עבר עבירה, על חטא שחטאנו, חלה את חליו. כלומר: שפתנו דרכה לזווג פועל ותולדתו – את שם הפעולה במשקליו השונים.

לצורה זו שני תפקידים חלוקים במגמתם.

1. השם נוסף כתואר לפועל כדי לציין פעולה נמרצת, ובכגון זה – על הרוב – נלוה עליו תואר: “כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה” (בראשית כ“ז ל”ד); ויבך חזקיהו בכי גדול" (ישעיה ל"ח ג'); “אתם בכיתם לפני בכייה של תיפלות – חיי, עתידין אתם לבכות בכייה של ממש” (ירושלמי תענית ד' ס“ה ע”ד); “לא ישוב אף ד'… באחרית הימים תתבוננו בה בינה” (ירמיהו כ"ג כ').

כתואר לפועל מופיע השם גם בבואו להורות כמה פעמים חזרה הפעולה, ואז נטפל אליו שם מספר: “אכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהם שלוש ברכות” (ברכות ו' ח'); “יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ז' חטאות” (כריתות ג' ד'): “ויבא משה בתוך הענן… שלן שם לינות הרבה” (מדרש רבה במדבר י"ח).

2. השם נטפל אל הפועל כמפרש, כמשלים במקום דבר, דבר-מה, מאומה: “איש כי ידור נדר או הִשָבַע שבועה לאסור אִסָר על נפשו” (במדבר ל' ג'); “נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה” (ויקרא ה' ט"ו); “כי תצא אש… ונאכל גדיש… שלם ישלם המבעיר את הבערה” (שמות כ"ב ה').

פעמים השם הוא העיקר והפועל נלוה אליו מתוך משפט מגדיר: “והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפקדון אשר הופקד אתו” (ויקרא ה' כ"ג); “ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם” (שמות ג' ט').

והנה פסוק טיפוסי בו הזדמנה הצורה הנדונה בשני פניה: “וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שְנֵאָה מאהבה אשר אֲהֵבָה” (ש“ב י”ג ט"ו).

כמשלים לפועל מצויה צורה זו במקצועות שונים למחשבה. בעולם התנועה: עבד עבודה, עשה מעשה, פעל פעולה: “ולחרוש חרישו ולקצור קצירו” (ש“א ח' י”ב); “הגודר גדרו” (בבא קמא ג' ב'); בחיי הרוח: ראה מראה; שמע שמועה; הריח ריח; חשב מחשבה; שפט משפט; גזר גזירה; דובר דבר (איוב ב' י"ג). בעולם התחרות: פרצת פרץ; שבית שבי; “לשלול שלל ולבוז בז” (יחזקאל ל“ח י”ב).

הביטויים הנרדפים עם אלה חולקים גון אחר לרעיון. למשל, נקל להבחין בין חש ריח, הרגיש טעם, עשה חג, עשה סעודה, ערך מלחמה, ובין: הריח ריח, טעם טעם, חגג חג, סעד סעודה, נלחם מלחמה.

זיווג פועל ושם בני שורש אחד נוהג גם בנזקים למינם. הכה מכה נמצא במקרא כ-20 פעם. “הכה תכה… אתה רשאי להכותן בכל הכאה שאתה יכול” (בבא מציעא ל“א ע”ב); “מצורע שנתנגע נגעים הרבה” (כריתות ב' ג'), הלקה מלקות, חבט חבטים, בעט בעיטה.

לא כן לשונות המערב; הן רואות את ההכאה למינה כנתינה מצד המכה. ובהיות ביטוי זה נפרץ מאד בחיים דחה משיחתנו את המקבילו השמי, ובחוגי הילדות והנוער “ניתנות המכות” בזרוע נטויה ובעברית לקויה.

בוא – קרב – נגש

קרב ונגש מציגים דוגמה לפעלים נשכחים במקצת, כי בדרך הציווי אינם מופיעים בשיחה; קרַב וגֵש נדחו מפני בוא. וכדאי לנתח את משמעויותיהם:

בוא מסמן:

1. כניסה: “אין יוצא ואין בא” (יהושע ו' א'); “ויבא החדרה ויבך שמה” (בראשית מ"ג ל'); “חרבם תבא בלבם” (תהלים ל“ז ט”ו);

2. הגעה למקום הרצוי: “ויבא עד האהל” (שופטים ז' י"ג);

3. הילוך לתכלית הגעה: “יראו אותו מרחוק… ובטרם יקרב… ויאמרו הנה בעל החלומות הלזה בא” (בראשית ל“ז, י”ח-י"ט); “היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר” (ברכות ט' ג'); “זה בא בחביתו וזה בא בקורתו” (בבא קמא ג' ה');

4. חזרה ממקום: “ועשו אחיו בא מצידו” (בראשית כ"ז ל'), “ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך” (שם מ"ח ז').

לא כן קרב. פועל זה מציג את התנועה מצד הפחיתה את המרחק שבין הגוף הנע לחברו, ואנו זקוקים לו ביחוד כדי להורות פחיתת המרחק בין שני גופים שנמצאים בו-במקום, כגון בו-בחוץ, בה-בחצר, בו-בחדר. ומבדילה העברית ממושג זה את התנועה שסופה לקרב את הגוף הנע כמעט כדי נגיעה בחברו. מדרגה זו בקרבה תסומן בנגש.

"וקרבת מול בני עמון (דברים ב' י"ט); “אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה… אל תקרבו אליו (יהושע ג' ד'); “קרב עד הנה ואדברה אליך” [כך אמרה האשה החכמה שבעיר אָבל אל יואב העומד מחוץ לחומה] (שמואל ב' כ' ט"ז); והיה בקרב איש להשתחוות לו” [יקרב האיש אל אבשלום, אבל לא יעיז לגשת] (שם ט"ו ה'); “ותקרבון אלי כלכם” [הן לא יכול כל העם לגשת אל משה] (דברים א', כ"ב).

“ויבא אל אביו [נכנס לאהל]… ויאמר יצחק אל יעקב: גשה נא ואמושך בני… ויגש יעקב אל יצחק” (בראשית כ“ז י”ח-כ"ב); “ויאמר יוסף אל אחיו: גשו נא אלי, ויגשו” (שם מ"ה ד'); “יפל מצדך אלף… אליך לא יגש” (תהלים צ"א ז'); “מדוע נגשתם אל העיר להלחם… למה נגשתם אל החומה” (שמואל ב' י“א כ'-כ”א); אך אל הפרוכת לא יבא [לא יכנס בעל המום] ואל המזבח לא יגש" [להקריב] (ויקרא כ“א כ”ג); “והקרבתיו ונגש אלי כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי” (ירמיהו ל' כ"א).

והם החילוקים בין הביא – הקריב – הגיש.

“והבאת את המנחה [תכניסה אל חצר המשכן]… והקריבה אל הכהן והגישה [הכהן] אל המזבח” (ויקרא ב' ח'); “ויקרב את המנחה לעגלון” (שופ' ג' י"ז); “ויקריבו אותו [את המקושש]… אל משה ואל אהרן ואל כל העדה” (במדבר ט“ו ל”ג); “ואת מלך העי תפשו חי ויקריבו אותו אל יהושע” (יהושע ח' כ"ג); ותַגש לפני שאול ולפני עבדיו ויאכלו" (שמואל א' כ“ח כ”ה); “ודבש וחמאה… הגישו לדוד ולעם אשר אתו לאכל” (שמואל ב' י“ז כ”ט); “וכי תגישון עִוֵר לזבּוֹח… הקריבוהו נא לפֶחָתך” (מלאכי א' ח').

באמרים מיוחדים מביעים קרב ונגש ריחוק תחת קירוב. ברגע רוגז נקרא: “גש הלאה!” (בראשית י"ט ט'), ובדעה מיושבת נאמר: קרב אליך, כאמור: “קרב אליך, אל תגש בי” (ישעיה ס"ה ה'); “בזמן שאדם רוצה לדבר שלא בפני חברו לא יאמר: ‘קרב אליך’, אלא מושכו למי שרוצה ומדבר עמו” (במדבר רבה ס' ק"ב).

סַפֵּר – הִסְתַּפֵּר – גָזוֹז

שאלה:

“הפעלים הסתפר וגזוז נוהגים אצלנו בערבוביה, ככה נאמר: עת להסתפר, הסַפָּר פלוני גוזז יפה. האין גַזָז מיוחד לצאן?”

תשובה:

מצד ההגיון והחסכון מוטב לבלתי סמן פעולה אחת בשני פעלים. כל התפעל מחייב את מציאות הפיעל המקביל. הסתפרתי פירושו: סיפרתי את עצמי, או הזמנתי סַפָּר לסַפּרני: “ישראל המסתפר מנכרי” (עבודה זרה כ“ט ע”א).

בתרגומים, בתלמוד ובמדרש מצוי מאד הפיעל סַפֵּר במובן הנדון: וראשם לא יגַלחו [הכהנים] ופֶרע לא ישַלחו, כסום יכסמו את ראשיהם" – “ורישיהון לא יגלחון סַפָּרָא יִסְפְּרוּן ית שער רישיהון” (יחזאל מ"ד כ'); “אין סַפָּר מספר את עצמו” (ויקרא רבה י"ד); “אם לא סיפר [האבל] ערב הרגל אסור לספר אחר הרגל” (נזיר ט“ו ע”א); "שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס (תענית פ"ד ז'); “אלו דברים מדרכי האמורי: המספר קומי…” (תוס' שבת ו' א'); “הלך ר' ראובן… וסיפר קומי” (מעילה י“ז ע”א). ושם הפעולה סיפור: "אמר לו [המן למרדכי]: תן כתר מלכות זה בראשך, אמר לו: יש בן אדם נותן כתר מלכות בראשו ולא מסַפר… הלך לבקש סַפָּר ולא מצא. מה עשה? הוציא כלי סיפורו וישב לספר אותו (ויקרא רבה כ"ח).

ואין לדאוג פן יתחלף לשומע בין סַפּר – העבר את השׂער, לסַפּר – הגד. כאשר לא נערבב בקש את המורה – בקש מן המורה, סורה אלי – סורה מעלי, קצרה ידה – קצרה בידה וכו' – כן לא נחלף בין סיפרה האם את בנה – סיפרה האם לבנה. אגב נעיר, כי המובן הממשי יותר הוא שקדם לחבריו – תולדותיו ביצירת הלשון.

ראוי להבחין בין סיפור לתספורת. הראשונה מסמנת את הפעולה ממש בהִפָּעלה; והשנית מציגה את הפעולה מבחינת מעשה שלם, בלתי-מתפרק ומכוון לתכליתו; היא מורה עוד על עקב המעשה, על תולדתו. ככה נבדיל בין גילוח – תגלחת, כיבוס – תכבוסת, בישול – תבשיל, שילום – תשלום, כיפור – כפרה, תיקון – תקנה. אמנם, לא תמיד דקדקו בעלי הגמרא בהבדלה זו, וכן אמרו בו-בענין: “טעוּן גילוח… כי בעי תגלחת… דלא בעי גילוחי” (נזיר י“ז ע”ב; במשנה נאמר בכל מקום תגלחת בהלכה זו); אפס כי בנדון זה, לנגד צרכי ההבעה ותביעותיה בזמננו, חובה להחמיר ולנצל את כל הבדלי הלשון.

מתספורת צריך להועיל ביתר יחוד כדי להורות על גוני הסיפור, וכן על הצורה האפיינית שכל אחד הגונים האלה חולק לשער ולראש כולו; והפיסקה הבאה תעיד: “מאי: כסום יכסמו את ראשיהם [הכהנים] (יחזקאל מ"ד כ) – תנא, כמין תספורת לוליינית. מאי תספורת לוליינית?.. תספורתא יחידאה (רש"י: נאה ואין דוגמתה); ראשו של זה בעיקרו של זה… איזהו תספורת של כהן גדול? צאו וראו מתספורת של בן אלעשה… רבי אומר לא על חנם פיזר בן אלעשה את מעותיו [רש”י: חתנו של רבי היה ונתן ממון ולימדו לו אותה תספורת] אלא כדי להראות בו תספורת של של כהן גדול" (סנהדרין כ“ב ע”ב).

סַפֵּר מורה איפוא העברת שׂער ממקום מסוים בגוף לתקנת האדם, כדי להיטיב את הראש, לעשות את הזקן. כאשר ידובר בתנ"ך על גילוח מסוג זה – שאינו דוקא בתער – מתרגם אונקלוס סַפֵּר: “ויגלח [יוסף] ויחַלף שמלותיו ויבא אל פרעה” = “וסיפר ושנִי כסותיה” (בראשית מ“א י”ד); “ובגלחו [אבשלום] את ראשו… כי כבד עליו וגלחו” = ובסַפָּרוּתיה ית רישיה… ארי יקיר עלוהי ומספר ליה (ש“ב י”ד כ"ו); וכן הסרת שער מאברי בעלי חיים שחוטים ומצמחים כדי להתקינם לאכילה: “אין מספרין את הראש ואת הכרעים ואין מספרין את הירק במספרת” (תוספתא ביצה ג' י"ט)

ואילו גזז מסמן סתם העברת שער כל שהוא, ויהי אף שערות אחדות, באדם ובבהמה. אם לתיקון ואם לקלקול, ואם כדי להשתמש בגזה.

הנזיר אסור לו לספר, ואפילו לגוֹז כל שהוא; “הריני נזיר, ושמע חברו ואמר… יעשה פי כפיו מיין ושערי כשערו מלגוז (נזיר כ“א ע”א-ע"ב); “המעביר בית-השחי… כעין תער”, ופירש רש”י: “שגזז במספרים בסמוך לבשר” (שם נ“ח ע”ב); “גזז שערו [של מת] וקברו עמו” (שם נ“א ע”א; שער העומד ליגזז… כגזוז דמי… או כמחוּבר דמי“. וביאר רש”י בטוב טעם לשונו: “העומד ליגזז – שכבר שילח פרע וראוי להסתפר” (סנהדרין ט"ו).

ובכן השער עומד ליגזז, ואלו בעל השער המשלח פרע ראוי להסתפר.

בתנ"ך הזדמן גזז לגבי אדם רק בעת צרה, בה ישחית בעל האסון את שׂערו כדי להביע את יגונו. “ויקם איוב ויקרע את מעילו ויגז את ראשו” (איוב א' כ'); “קָרחי וגוזי על בני תענוגיך… כי גלו ממך” (מיכה א' ט"ז); “גָזי נזרך והשליכי ושאי על שפיים קינה” (ירמיה ז' כ"ט). אולי מתוך גון מיוחד זה שבגזז אמרו בעלי המדרש: “כל מקום שנאמר גזיזה [אפילו בצאן] עושה רושם” [תקום צרה] (בראשית רבה ע"ד).

מכאן יובן, כי האומן לגזיזת צאן הוא גַזָז, כנגד סַפָּר לאדם: “תבן לעפרים אתה מכניס, קדרים בכפר חנניה, גזזים בדמשק” (שם פ"ו בשינוי לשון). וכן בערבית ערבית. אגב, ההבדל האמור בין שני הפעלים הנדונים קיים גם בערבית בין ערבית = גזז ל ערבית = קצץ = ספר. הפועל הזה גם מורה העברת שער והגדה: ערבית = סיפרה האם את בנה; ערבית = סיפרה האם לבנה.

לפי הקודם נאמר:

כל מספר גוזז, אבל לא כל גוזז מספר.

פלונית חפצה לספר את בנה, אבל אך גזזה אותו.

הספר פלוני מספר יפה, אפס כי מאריך הוא בסיפורו.

ספרי-נא תספורת פשוטה מאד. בזקן תגוז לי רק את השערות המאריכות מדי.

לפנים היו הנשים גוזזות את שערן, ואילו היום הן מסתפרות.

הגברת הזאת חובבת את כלבה הקטן ומספרת אותו תספורת מחוכמת.

מעונין – נוגע בדבר – דורש

שאלה:

“בראש כתבים ערוכים לתעודה ולהמלצה או להודעה ולאזהרה נוהגים לכתוב באנגלית: To whom it may concern. במשרדינו תתורגם אמרה זו בפנים אחדים: לכל המעונינים בדבר – לכל המעונינים – לכל המעונין בדבר – לכל מי שהדבר נוגע אליו – לכל הנוגע בדבר. איזו מן הנוסחאות האלה מכוונת יותר? ואול רצויה נוסחה אחרת, נאה מאלה?”

תשובה:

מעונין הוא תרגום מחיקוי ל-заинτереϲοванньιй, itreressiert, אולם הביטוי העברי למושג הנדון הוא נוגע בדבר, המצוין בפשטות מליציותו ובתכנו המסוים; לכן נבכּרנו על המתחרה בו.

ברם שני הנרדפים האלה – כמקביליהם הלועזים – מביעים יחס נובע משאיפה לבצע, להנאה חמרית. ככה, למשל, אין שותפים בקרקע רשאים להעיד זה על זה כנגד מערער על חלקו של אחד מהם מפני שנוגעים בעדותם הם; ופירוש רש"י: “אם יטול מערער כלום מן השדה יפסידו שניהם ונמצא דלעצמו מעיד” (בבא בתרא מ“ג ע”א). לפיכך לא תמיד יאה ביטוי זה לתרגומנו, הואיל ופעמים – ביחוד להמלצה – רחבה כאן הכוונה וכוללת גם יחס מחוסר כל מגע חמרי. בנוהג יסומן יחס זה במתענין, אבל יש מדרגה פחותה מכן.

כדי לצאת ידי כל גוני המובן האמור כדאי להנהיג, בכתבי המלצה, נוגע אל הדבר. אל מציין כאן מגע קל, פושר, בין מתענין לשלא איכפת לו. חילוק דומה לזה בין נגע ב… לנגע אל במובן הממשי מובלט בכתובים הבאים:

“ויתן את הכרובים בתוך הבית הפנימי ויפרשו את כנפי הכרובים ותגע כנף האחד בקיר [ = בתוך השטח] וכנף הכרוב השני נוגעת בקיר השני וכנפיהם אל תוך הבית נוגעות כנף אל כנף” [ = קצה אל קצה] (מלכים א‘, ו’ כ"ז); “פתאום נפלה בבל… עזבוה כי נגע אל השמים משפטה ונשא עד שחקים” (ירמיה נ"א ט').

נזכירה, כי דרש מסמן, מלבד הוראותיו שבנוהג, גם התענין:

“ארץ אשר ד' אלהיך דורש אותה תמיד, עיני ד' אלהים בה מראשית השנה ועד אחרית שנה” (דברים י“א י”ב); “כי נדחה קראו לך ציון, היא דורש אין לה” (ירמיה ל' י"ז); “הביט ימין וראה ואין לי מכיר… אין דורש לנפשי” (תהלים קמ"ב ה'); ובצורת פעוּל: “גדולים מעשי ד' דרושים לכל חפציהם” (שם קי"א ב'); “אמרו לבת ציון הנה ישעך בא… ולך יקרא דרושה, עיר לא נעזבה” (ישעיה ס“ב י”א י"ב).

לפיכך בנוסחה שלפנינו נוכל לאמר בסגנון תנ"כי: דרוש לכל דורש.

ומלים אחדות על תרכיב האמרה: כאן הקיצור הוא חובה, לכן בלשון הרבים אין צורך בכל: לכל הנוגעים בדבר = לנוגעים בדבר. ומטעם זה עדיפה פה לשון היחיד: לכל הנוגע בדבר. ומוטב להשמיט את סימן הידיעה: לכל נוגע בדבר.

דוגמאות:

“והיה כל מבקש ד' יצא אל אהל מועד” (שמות ל"ג ז'); “כי תועבת ד' כל עושה אלה, כל עושה עול” (דברים כ“ה ט”ז); “זאת העיר העליזה… כל עובר עליה ישרק, יניע ידו” (צפניה ב' ט"ו).

יתר על כן, נטלת ה הידיעה חולקת כאן כלליות יתרה למושג: כל הנוגע = כל אשר נוגע, כאילו בודדים הם הנוגעים; כל נוגע = כל הנוגעים, המצויים, המרובים.

רָכֹש – סַפֵּק

“עירית ת”א מבקשת להגיש לה הצעות בדבר רכישת צנורות".

רכש = צבר דבר-מה מעט מעט, במאמצים ממושכים: “ויקח אברם את שרה אשתו ואת רכושם אשר רכשו ואת נפשם אשר עשו בחרן” (בראשית י"ב ה'); “ויקח עשו את נשיו… ואת מקנהו… ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב משבת יחדו” (שם ל"ו ו‘-ז’).

לפיכך אין רכישה חלה על הנקנה בבת אחת, כגון בהודעת העיריה. ברם לגבי הסוחרים, הקבלנים, צריך לדבר לא על רכישה ולא על קניה אלא על סיפוק (= הספקה): “כל המקבל עליו לספק [החנוני המספק למקדש יינות, שמנים וסלתות כל השנה] סלתות מארבע ועמדו משלש, יספק מארבע” (שקלים ד' ט'); "יש חוזרין ממערכי המלחמה [מן הזכאים לשוב לביתם] וחוזרין ומספקין מים ומזון (סוטה ח' ב').

ובכן: עירית ת"א מזמינה בזה להגיש לה הצעות לספק צנורות…

נָפַל – חָל

“התקוממות הכורדים שהודעתו עליה אתמול נפלה בסולימאניה בדרום קורדיסטן”.

נפל נוהג אמנם במשמע נהיה, החל, בא, חל, קם, עלה: “ובא עליך ראה… ותפול עליך הוֹוָה” (ישעיה מ“ז י”א); “דבר שלח ד' ביעקב ונפל בישראל” (שם ט' ז'); "אין תקופת ניסן נופלת אלא בארבעה רבעי היום (עירובין נ“ו ע”א); “מעשה שנפלה דליקה בתנורי כפר סגנה” (כלים ה' ד'). אפס כי לענין הנדון לא יצלח פועל זה, מהיות התקוממות ונפילה כעין תרתי דסתרי. לכן מוטב להמירהו באחד מחליפיו: חל. “וחלה חרב בעריו” (הושע י"א ו'); התחולל. “הנה סערת ד' חֵמה יצאה וסער מתחולל” (ירמיה כ“ג י”ט); החל. “וירץ [אהרן] אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם” (במדבר י“ז י”ב); קם. “לא תקום פעמַים צרה” (נחום א' ט'). פרץ. “והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ” (בראשית ל“ח כ”ט); “פָרץ נחל” (איוב כ"ח ד').

סַדֵּר – פָּרֹעַ – סַלֵּק

“החברים שחשבונותיהם אינם מסודרים מתבקשים לסדרם” (ממודעות הבנקים על הגרלה קרובה).

סדור החשבונות מוטל על פקידי הבנק, ודוקא מלאכה זו כבר נעשתה, הואיל וגילתה את הסכומים שלא נפרעו בעתם = במועדם = כסדרם.

וכן: “הרואה חמה בתקופתה… ומזלות בסדרן” (ברכות נ“ט ע”ב); “והביאנו לציון עירך… ושם נעשה לפניך… תמידים כסדרם” (תפלת מוסף).

לפיכך: כל חבר שלא פרע את תשלומיו כסדרם מתבקש לסלקם.

ערך הבינוני

כל תיקון לשגיאה בשפה תכליתו לעקור הטעות מבין הטועים ולקדם אותה אצל העלול להגרר אחריה. ואולם לא נעלה את התיקון למעלת תקנה אלא אם חקרנו למקור השגיאה. בבוא אנשי המדע להעביר מחלה מסביבה מסוימת הלא יבקשו את מחוֹלל המפגע, מולידו. מה הביא את השוגה לידי סילוף? מדוע יתעלם מן המתוקן או כיצד נתעלם ממנו המקובל העדיף?

נחקרה נא, למשל את הסטייה מרוח לשוננו בפסוקים דלקמן:

“הרוסים הומתו באש מכונות-יריה ותותחים רוסיים ובפצצות רוסיות, שהושלכו מאוירונים רוסיים, שנתפסו על-ידי הפינים ימים אחדים לפני כן”.

“נכשל גם הנסיון האחרון, שנתמך באש תותחים, שתוּכּנה בדייקנות רבה” (“דבר”).

“שהושלכו” מגדירה את הפצצות; “שנתפסו” מוסבה על האוירונים; “שנתמך” מתארת את הנסיון: “שתוכנה” מופנה אל אש התותחים. כל פסוק מתרַכּב כאן ממשפט עיקרי מבואר בשני משפטים טפלים, ומהם אחרון, תולדה לקודם לו, מפרש את הפירוש.

צורה כזו מסַבכת ומכבידה, והקורא הטרוד והעיף זכאי לדַמות כי הפצצות הן שנתפסו. בתורת הסגנון מוזהרים אנו ממנהג זה הצורם גם מבחינה אסתטית: למבַטא ולשמוע יתבלט פה הפגם בכפילת ש הפותח את ההגדרות. אמנם, אפשר להפטר מן הסבך על-ידי תוספת קלה, כגון: “שהושלכו מאוירונים רוסיים, ואוירונים אלה נתפסו”, אבל אז יפסיד הרעיון מאחדותו וירפה הרושם הרצוי.

ומוטב: הרוסים הומתו באש ממכונות-יריה ומתותחים רוסיים, ובפצצות מושלכות מאוירונים רוסיים שנתפסו וכו'. נכשל גם הנסיון האחרון שנתמך באש תותחים מתוכנת בדייקנות רבה.

כיצד? הלא במעשים שהיו וחלפו עסקינן?

ברם כאן “מושלכות” היא לא פּועל אלא תואר לפצצות, תואר – מתוך פעולה – בצורת פָּעוּל; ובתפקידה זה אין מושג הזמן חל עליה, כמו שלא יחול על פצצה כבדה, חדשה; לגבי הנדון שוה אש תותחים מתוכנת לאש תותחים אדומה, עזה. לתואר אין זיקה לזמן.

השתוות זו, המפוקפקת בקהל, מצוה להוכיח בצורותיה השונות במערכת דוגמאות. נתפח את הסדרה בצורות מוּפעל ומפוֹעל, הטיפוסיים ל“מוּשלכות” ול“מתוּכנת” האמורות:

יעקב לבניו: “ואת הכסף המוּשב בפי אמתחותיכם תשיבו בידכם”. אונקלוס: "המושב = דאִתוֹתב = אשר הוּשב (בראשית מ“ג י”ב). כאן המוּשב תואר לכסף; אבל “הנה כלי בית ד' מוּשבים מבבבלה עתה מהרה” (ירמיה כ“ז ט”ז); פה מציינת מושבים מעשה הנעשה ברגע הנדון, וכן תורגם: מִתוֹתבין, בינוני-הוֹוה.

זאת אומרת: בהיות הבינוני נשׂוּא הרעיון, ורק אז, כאילו תורת פועל עליו ושקול כהוֹוה.

“משא בבל… אני צויתי למקוּדשי, גם קראתי גבּוֹרי” (ישעיה י"ג ג'). בעל מצודת-דוד לתומו: " "למקוּדשי, הם פרס ומדי שהזמנתים לכך".

כאן עלה הבינוני-תואר למעלת שם. אבל: “הרי את מקודשת לי” – עתה, בהווה.

“ראשית הגז… נוהג בחולין אבל לא במקודשין” (חולין י"א א'). מוּקדשין, בינוני, – שם פירושו הרחלות אשר הוקדשו.

“מעשה באחד… ואמר לחברו: חצר וסעודה נתונים לך במתנה… אמר לו: אם שלי הם הריהם מוקדשין לשמים”. מוקדשין – מעתה, בינוני-הווה (נדרים ה' ו').

“ושם איש ישראל המוּכּה, אשר הוכּה את המדינית, זמרי בן סלוּא” (במדבר כ“ה י”ד); “תבן אין ניתן לעבדיך ולבֵנים אומרים לנו עשׂוּ, והנה עבדיך מוּכּים” (שמות ה' ט"ז). ניתן, מוּכּים – כהווה מָארך.

“עיר שיראל ונכרים דרין בה… מצא בה תינוק מושלך [עזוב, שהושלך] אם רוב כנענים – כנעני”. רבנו עובדיה: “ומותר להאכילו נבלות וטריפות” (מכשירין ב' ז').

האשה החכמה מאבל בית-מעכה ליואב הדורש כי ימסרו לו את שבע בן בכרי המורד: “הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה” (שמואל ב' כ' כ"א). מושלך – כרגע, בינוני-הווה תחת עתיד, כדי להביע ודאוּת הפעולה ומהירות ביצועה.

“ויעל סופר המלך והכהן הגדול ויצורו וימנו את הכסף הנמצא [הנועד לבדק המקדש] ונתנו את הכסף המתוּכּן על ידי עושי המלאכה”. רש"י: “ונתנו… היו נותנים אותו הכסף המנוי, לאחר שהוציאו(הו) מן הארון ושקלוהו ומנאוהו היו נותנים אותו”. (מלאכים ב' י“ב י”א י"ב).

ובכן: המתוּכּן = שתוּכּן = שנמנה.

ובבנינים אחרים:

“וימותו האנשים מוציאי דבּת הארץ… ויהושע בן נון וכלב בּן יפוּנה היו מן האנשים ההם ההולכים לתור את הארץ”. אונקולוס: “מוציאי = דאפיקו = שהוציאו; ההולכים = דאזלו = שהלכו” (במדבר י“ד ל”ז-ל"ח).

“זכור ד' לבני אדום את יום ירושלם האומרים: ערו ערו עד היסוד בה”. מצודת-דוד: “האומרים… אשר אמרו לבבלים: החריבו, השחיתו” (תהלים קל"ז ז').

“שלוש ארצות לשביעית: כל שהחזיקו עולי בבל… וכל שהחזיקו עולי מצרים”. רבנו עובדיה: “עולי בבל – עזרא וסיעתו כשעלו מבבל” (שביעית ו' א').

וינוסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה. והנשארים [דאשתארו = שנשארו] הרה נסו" (בראשית י"ד י').

“כל נמצאיך אוּסרוּ יחדיו”. יונתן: כל דאשתכח ביך" = כל אשר נמצא בך (ישעיה כ"ב ג').

"אחד הביא את העצים ואחד אביא את האוּר, המביא את האוּר חייב [בנזקי הדליקה] (בבא קמא ו' ד'); “המקבל שדה מחברו ולא רצה לנכּשׂ – אין שומעין לו” (בבא מציעא ט' ב'); “שעיר המשתלח [המזומן להשתלח לעזאזל] שהקריבו בחוץ פּטוּר” (זבחים י"ד א').

בינוני מפעולה עתידה לבוא:

“ויאמר קין אל ד': הן גרשת אותי… והיה כל מוצאי (דיִשכְּחֻנָני = שימצאני) יהרגני” (בראשית ד' י"ד); “שופך [דישוד = שישפוך] דם האדם באדם דמו ישפך” (בראשית ט' ו').

“הנס מפני הפחד יפול אל הפחת והעולה מן הפחת ילכד בפח”. יונתן: “הנס = דיערוק [= אשר ינוס], והעולה = דיִסק” [= אשר יעלה] (ירמיהו מ“ח מ”ד); “ועשיתם לו [לעד השקר] כאשר זמם לעשות לאחיו… והנשארים” [דישתארוּן = אשר ישארו] ישמעו וייראו" (דברים י“ט י”ט); “יגלו שמים עוונו [של הרשע] וארץ מתקוממה לו”. מצודת-דוד: “מתוממה – תקום עליו לאויב” (איוב כ' כ"ז).

בנבואה לעתיד לבוא: “אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן והנשבע בארץ ישבע באלהי אמן” (ישעיה ס“ה ט”ז).

אגב נציין עובדה מענינת: התרגומים, השואפים לבאר את המקרא לעם הדובר ארמית, מפרשים את הבינוני-תואר העברי בפועל עבר או עתיד; ובה-בתקופה מוסיפים חכמי התלמוד להחזיק בצורה העברית.

מעתה תתפרץ התמיהה כתובעת תירוץ: סגולה זו, שהיא מיסודי היסודות ללשוננו ומתנוססת באלפי אמרות במקרא ובתלמוד, ומהן שגורות בפינו ובעטנו, – כיצד תתעלם מן המשׂכיל העברי בן-דורנו בבואו לדבּר או לחבּר!

והפעם לא נוכל להטיל את הסטיה על הלעז בלבד, הואיל ובכל לשונות הגולה נוהג participe דומה לא מעט לבינוני, כגון:

“ולאביו שלח [יוסף]… עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים” (בראשית מ“ה כ”ג).נושאים = beladen, навюченньıе chargés,

“וכהתפלל עזרא וכהתודוֹתוֹ, בוכה ומתנפל לפני בית האלהים נקבצו אליו… קהל רב מאד” (עזרא י' א'). בוכה מתנפל = pleurant et prosterné, плача и пοвергаяϲь, weinend und hingestreckt.

ואילו בעברית המצויה נתרגם פסוק זה: “וכשהתפלל עזרא והתודה בכה והתנפל לפני בית האלהים ונקבצו אליו…” ברם חלוקה זו נוטלת מאחדות הרעיון ומעוקצו.

על האספה בדבר הנשים הנכריות נאמר: “וישבו כל העם ברחוב בית האלהים, מרעידים על הדבר ומהגשמים” (שם ט'). מרעידים = zitternd, дрожа, tremblant

הנשכח את ה-participe בלע"ז? ומדוע זה נתנכר אל הבינוני?

ואולם באמת לא שכחנוהו, אלא לא קלטנוהו, לא תפסנו אותו כראוי. ב“חדר”, בבית-הספר, ובעברית המהלכת יוצג לפנינו כפועל בהווה, ורק בהוראה זו בלבד; ככה יופיע גם בספרי-דקדוק שונים, וטיפוסית הגדרתו ב“מלון הלשון העברית” (גרוזובסקי): “בינוני – צורת הפוֹעל של זמן ההווה שבין עבר ועתיד”.

והעיקר, יען כי העברית החדשה מייחדת את העתיד לעתיד לבוא פשוטו כמשמעו ושוללת ממנו כל זיקה להווה, נקבעת בנו על כּרחנו הדעה כי הבינוני הוא ההווה. תפקיד זה האפיל בחשיבותו המכריעה על התואר שבבינוני. אומר, עושה, הולך, מדבר, מרעיד, מורדף, מתפרד נדמים לנו כפעלים גמורים.

רגילות זו היא המעוורת אותנו מראות את הבינוני-תואר בספרותנו העתיקה. הננו קוראים למשל: “וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים” (בראשית י"ג ה'); או: “ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך… אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי” (שם מ"ח ה'), ולא נרגיש בעבריוּת המיוחדת המפארת פסוקים אלה בקיצורה. אונקלוס הגר עמד עליה ותירגם אותה בעבר, אך מי בטלן – ואפילו המקיים שנים מקרא ואחד תרגום – ישים לב לארמית?

ומן הקצה אל הקצה. יעקב אבינו מגדיר ב“הנולדים” את נכדיו הבחורים, והם כבני עשרים; ואילו רבי שמעון, תלמיד רבי יוחנן בן זכאי, מציין בנולד את העתיד לבוא – אם קרוב ואם רחוק מאד. על שאלת הרבּן: איזוהי הדרך שידבּק בה האדם? השיב בן-נתנאל ירא החטא: הרואה את הנולד. חבל, אף את הנולד המילולי לא ראינו.

כי עבד האדם לאבטומטיות, לא יראה ולא ישמע אלא כפי הרגלו. ואם הבחנה אין – הבדלה מנין?

אמנם עיקר המלאכה מוטלת על ספרי הדקדוק ועל בית-הספר. שם יעבור המתלמד בשיטתיות מניתוח הכתובים לאימון פעיל ולחיבור. ואולם גם המשכיל המבוגר אינו פטור מתקנת לשונו בכל גילוייה.

והפרט הנדון יעיד על צרת דקדוקנו בכלל. מרבים אני להורות את המפוֹרד, את נטית המלה הבודדת וחליפותיה, וממעטים בתורת המשפט, בהלכות הפסוק והמאמר – בעצם הלשון.

בארצנו יודע כל נער את הפיעל וסימניו, ויבנהו בן-רגע, למשל, מן שמר, לקט, אסף, קבץ, הלך, דלג, אבל יגמגם כאשר יוזמן להגיד מה נוסף כאן על המובן. וראיה לפקפוק: לא תופענה צורות אלה בשפתו-הוא. מחוסרי חיוּת הן אצלו ולא ירגיש צורך בהן.

מה ייטיב משכילנו לדעת את המוּפעל והמפוֹעל, ואפילו בצורה “המדעית” הנוהגת בין הגויים: מוּקטל ומקוּטל, אפס כי למעשה יכתוב שהוּשלכו, שתוּכנה במקום המושלכים והמתוכנת.

ולעמות זאת מסוּבּל דקדוקנו בתורה הנלמדת בתנאי מפורש שלא על מנת לקיימה. לא יחָטף החטף, לא יופק המפיק; הקמץ – ושמו מעיד עליו כי יהָגה בפה קמוּץ – שהוא פתוח לרוחה במבטאנו, יתחרה בפתח ויעיק לחינם על המתלמד; לא נחדל לטפל בדגש – ואינו אצלנו אלא נקודה בלב האות – ובאותיות הגרון קשות-העורף, הממאנות לקבל כדור זעיר זה בלבּן…

הוי, הסימנים ללא מסוּמנים, הצורות נטולות מובן!

בלשוננו ובתורתנו מה רב עוד החומר המחכה לתחיה.

הווה במקום עתיד

שאלה:

"רבים אומרים: “היום באה גליל מטריאסט', ‘פלוני בא מחר’, ‘האניה באה בעוד שבועים’. הנכון כאן ההווה במקום העתיד?”.

תשובה:

בעברית – ובמקצת גם בשפות אחרות – נוהג הבינוני [= ההווה] במקום העתיד –

1. כדי להגיד, כי הפעולה קרובה מאד או נדמה כקרובה לדעת המדבר ברגש, וכי בהיותה עומדת הכן לבוא הרי היא כאילו בגבולות ההווה. בינוני זה מצוי אחרי הנה ועם הלילה, היום, מחר.

“ויאמר א' לנח: קץ כל בשר בא לפני… והנני משחיתם [= אשחית אותם] את הארץ… ואני הנני מביא [= אביא] את המבול מים לשחת כל בשר” (בראשית ו' י“ג ט”ז); משה לפרעה “כה אמר ד': שלח את עמי… ואם מאן אתה… הנה אנכי נוגף [= אגוֹף] את כל גבולך בצפרדעים” (שמות ז' כ"ז); “ויאמר ד' אל משה [ימים אחדים לפני מתן תורה] הנה אנכי בא [= אָבוא] אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדבּרי עמך” (שם י"ט ט').

ואם קביעת הזמן לפעולה:

"כה אמר… אלהי העברים: שַלח את עמי… כי בפעם הזאת אני שולח [= אשלח] את כל מגפותי אל לבך (שם ט' י"ד); “כה אמר ד': כחצות הלילה אני יוצא [= אצא] בתוך מצרים ומת כל בכור” (שם י"א ד'); “ויאמר משה אל יהושע… צא הלחם בעמלק, מחר אנכי ניצב [ אהיה ניצב = אעמוד] על ראש הגבעה וּמטה האלהים בידי” (שם י"ז ט'); “וישלח שאול מלאכים אל בית דוד לשמרו ולהמיתו בבוקר, ותגד לדוד מיכל אשתו לאמר: אם אינך ממלט [= אם לא תמלט] את נפשך הלילה, מחר אתה מומת” [= תומת מחר] (שמואל א' י“ט י”א).

לפי האגדה ידעו בני הנביאים תלמידי אלישע את היום שבו יעלה אליהו השמימה ושאלו רבם לאמר: “הידעת כי היום ד' לוקח (= יקח) את אדוניך מעל ראשך?” (מלכים ב' ב' ג').

לפעולה תכופה לדיבּור, או דחופה:

“רבי חנינא בן דוסא… ראה אבן אחת… ואמר: הרי עלי להעלותה לירושלים, ביקש לשכור לו פועלים… אמר להן: מעלין אתם לי [= התעלו לי] אבן זו לירושלים? אמרו לו: תן לנו חמשים סלעים ואנו מעלין אותה” [= ונעלה אותה] (מדרש קוהלת).

2. כדי לחלוק לפעולה יתר חיות ועוז ולהציגה כאילו היא נעשית לעינינו – אף-על-פי שבאמת היא שבאמת היא נעשית לאחר זמן ארוך, אם מעט ואם הרבה; כדי להודות כי נכון הדבר להעשוֹת, אפילו אם יתמהמה, כי נעלה הוא מעל כל ספק, והריהו כאילו כבר התחיל:

“ויאמר ד' לנח בוא… אל התיבה… כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר [= אמטיר] על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה” (בראשית ז' ד'); “ויאמר ד' אל אברהם: שרי אשתך… שרה שמה… וגם נתתי ממנה לך בן [אבל אברהם כאילו מטיל ספק, מהרהר]. ויאמר אברהם… לו ישמעאל יחיה לפניך. ויאמר ד' אבל שרה אשתך יולדת [= תלד] לך בן” (שם י“ז י”ט); ואחד המלאכים האורחים באלוני ממרה, לאברהם: "שוב אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן [= ולשרה יהיה בן] (שם י"ח);

ויקם יונה וילך אל נינוה… ויקרא ויאמר: עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת [= תהפך] (יונה ג' ד').

וכן בהיות הפעולה נועדת לעתים רחוקות יותר:

“הנני משבית [= אשבית] מן המקום הזה [מירושלים] לעיניכם ובימיכם קול ששון וקול שמחה” (ירמיה ט"ז ט').

חנניה, מנביאי השקר, אמר לירמיה בפני העם: “כה אמר ד‘… שברתי את עוֹל מלך בבל. בעוד שנתיים ימים אני משיב [= אשיב] אל המקום הזה את כל כלי בית ד’ אשר לקח… מלך בבל… ואת כל גלות יהודה אני משיב… ויאמר ירמיה… אל חנניה… לא שלחך ד‘… לכן כה אמר ד’: הנני משלחך מעל פני האדמה. השנה אתה מת”. [= אשלח אותך… השנה תמות] ירמיה כ"ח).

“באותה שעה שקרא יעקב לעשיו אדוני אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה השפלת עצמך וקראת לעשו אדוני שמונה פעמים, חייך [= חי נפשך] אני מעמיד [= אעמיד] מבניו שמונה מלכים קודם לבניך” (מדרש רבה, וישלח ע"ו).

“מעשה באשה שהוֹליכה את בנה אצל הנחתוֹם. אמרה לו: למד את בני אוּמנות. אמר לה: ישב אצלי חמש שנים ואני מלמדו [= אלמד אותו] חמש מאות מינים בחיטה” (קהלת רבה א').

גם בשפות אחרות נוהג ההווה במקום העתיד בפעולות קרובות מאד, עם היום, הערב, מחר.

כאשר נאמר בעברית לידיד נאמן: “אנכי מחכה לך מחר בשעה אחת-עשרה” – כן יאָמר:

Ich erwqrte Sie morgen um elf Uhr;

Я жду ваϲ завτра в οдиннадцаτь чаϲοв;

Je vous attends demain à onze heures.

אולם בתרגומי התנ"ך ללשונות המערב יוּעתק הבינוני הזה בצורת העתיד, כבדוגמה הבאה:

בצאת שאול למלחמתו האחרונה עם פלשתים העלתה לו הקוסמת בעין דור את שמואל הנביא המנוח, ובין הדברים המרים אשר השמיע הנביא הגיד למלך: “ומחר אתה ובניך עמי” [= מחר תהיה אתה ובניך עמי, כלומר תמותו]

Morgen wirst du und deine Söhne mit mir sein;

Завτра τы и τвοи ϲынοвья будеτе ϲο мнοю;

Demain toi et tes fils vous serez avec moi.

רק הארמית מקבילה כאן לעברית: “ומחר אתה וּבנך עמי”.

ומענין: ד"ר ש. ברנפלד, המעמיק לחדוֹר לרוח העברית, מוסר על הרוב – בתרגומו הגרמני למקרא – את הבינוני העתיד בהווה הגרמני. ככה בפסוק האמור: Morgen bist du und deine Söhne bei mir

מן הקודם עולה, כי הבינוני כחילוף לעתיד מצוי מאד בלשוננו. ברם לא כחובה יוטל, כי אם יופיע תדיר לספק צורך נפשי, להביע רגש חם לפעוּלה, אם מצער, מכאב וכמחאה; ואם משׂמחה, מעונג וכבשורה טובה.

לאברהם המאמין, המתקשה להאמין בהבטחה על אודות בן משׂרה, נאמר כגערה: “אבל שרה אשתך יולדת בן”. וכן בדברי המלאך: “כעת חיה ולשרה בן” – תוּצג העוּבדה כקיימת, כדי להביע את כוח המבשׁר העליון ולעוֹרר אמונה וּבטחון במבוּשׂר. ומה הבשורה אם נהגה אותה פשוט: בעוד שנה יהיה בן לשרה.

אולם באין למדבּר או לכּוֹתב כל רגש מיוּחד לפעוּלה אין צורך להמיר את העתיד בבינוני. בדוּגמאות הבאות נראה את העתיד במקרים שלכאורה יכול היה להניח בהם את מקומו לבינוני:

“אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן” (משלי ג' כ"ח). וכנגד זה ויאמר ד' אל יהושע: “אל תירא מפניהם, כי מחר כעת הזאת אנכי נותן את כוּלם חללים לפני ישראל” (יהושע י"א ו')) "ויאמר דוד אל אוריה: “שב בזה גם היום ומחר אשַלחך” (שמואל ב', י“א י”ב) – לעוּמת: “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בּוֹא יום ד' הגדול והנורא” (מלאכי ג' כ"ג).

האזהרות הערוכות, כאיוּם ומתוך התרגשות, לפרעה פותחות בבינוני, ואילו בדברי ד' למשה או לבני ישראל בו בענין יבוא העתיד:

לפרעה: “הנני מביא מחר ארבה בגבולך”;

למשה: “עוד נגע אחד אביא על פרעה”;

לפרעה: “כחצות הלילה אנ יוצא בתוך מצרים”;

לישראל: ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה".

ודוגמה טיפוסית מן הסיפור על התשועה מרעב בשומרון:

מלך ארם צר על העיר (כלפני אלפים ושמונה מאות שנה) והרעב גדול עד מאד. ויהי היום “ויאמר אלישע… כעת מחר סאה סוֹלת בשקל וסאתים שׂעוֹרים בשקל בשער שומרון” (מלכים ב' ז' א'). ובסוף הסיפור: “ויהי כדבר איש האלהים… לאמר: סאתים שעורים בשקל וסאה סוֹלת בשקל יהיה כעת מחר בשער שוֹמרון”. זאת אומרת: כאשר חזר המחבר על דברי הנביא לא הרגיש עוד בהם כל-כך את החידוש המפליא, אז התפרץ העתיד יהיה והופיע כיוצא מפי אלישע.

אולם אף בפעולה קרובה, מוּבעת ברגש כוַדאי גמור, לא תמיד יפרוץ הבינוני. במצב חמור או חשוב מאד עדיף אולי העתיד, כדרישת ההגיון חובב הדיוק, כגון:

“ויאמר משה אל העם [ומצרים רודפים אחריהם] התיצבו וראו את ישועת ד' אשר יעשה לכם היום” (שמות י“ד י”ג); “ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה… אף אני אעשה זאת לכם” (ויקרא כ“ו ט”ז); “כאשר נשבעתי לך… כי שלמה בנך ימלוך אחרי… כן אעשה היום הזה” (מלכים א' א' ל'); “ותען אסתר… יבוא המלך והמן אל המשתה… ומחר אעשה כדבר המלך” (אסתר ה' ח').

וכנגד אלה: “ויאמר שמשון נקיתי הפעם מפלשתים כי עושה אני [= כי אעשה] עמם רעה” (שופטים ט"ו ג'); “כרם היה לידידי… ויקו לעשות ענבים ויעש בּאוּשים… מדוע… ועתה אודיעה-נא אתכם את אשר אני עושה (= את אשר אעשה) לכרמי” (ישעיה ה').

בשיחה העברית נוהג הבינוני העתיד כהלכתו בפעוּלות קרובות, אולי יען כי במקרה זה הוא מצוי בלעזים שבגולה, ברם מצוה להרחיבו גם לעתיד רחוק, כמשפטו בעברית. ומרוּבים המצבים שבהם מתבקשת צורה זו לרגש השולט ברעיון. למשל:

הנוסע לנהג הממתין לו: הנני בא כרגע = אני בא מיד.

הנהג לנוסע האץ לדרכו: אנו נוסעים בעוד חמש דקות.

סוכנות, לתייר המתקשה בבחירת אניה: “תל אביב” מפליגה ביום שלישי הבא בבוקר.

התופרת ללקוֹחה דחופה: הערב אני שולחת לך את השמלה, הלא ראית כי חסרה היא רק גיהוץ בלבד.

הרופא לחולה: ובכן, ידיד, מחרתיים אתה עוזב את בית החולים; עת לשוב לעבודה.

פועל לבני ביתו: בשבוע הבא מתחיל הקטיף בפתח-תקוה.

בחוג החקלאים: השנה אנו עולים לחרוֹש בהר, ונראה מה

כוֹחו.

תלמיד לחבריו: בשורה טובה! בכיתה שלנו פוסקים הלימודים בסוף תמוז.

האם: אל תדאג בני; עבוד באמונה ובמנוחה, ודע כי מקץ שנתים אתה חבר מן המנין בקבוצה.

בין שכנות: הקיץ אנו במטולה.

נחדש נא בזכרון הקורא הטרוד גירסא דינקותא שלו לענין שתי הצורות הנדונות, שהן מסמנות זמנים שונים ונבדלות זו מזו רק בנגינה בלבד. הבחנה זו מובלטת יפה בסיפור על פגישת יעקב ורחל (בראשית כ"ט):

"ויאמר להם [יעקב לרועים]: הידעתם את לבן… השלום לו… והנה רחל בָּאָֽͅה [הנגינה מלרע, הוֹוה או בינוני: רחל הולכת וקרבה אל הבאר] עם הצאן… עודנו מדבר עמם ורחל בָּֽͅאָה [הנגינה מלעיל, עבר; כבר באה, קרבה אל הבאר ועמדה מלכת] עם הצאן.

נזהירה, אם כן, כי בפעלים כגון בוא, שוב, קום, תור, עלול חובב הבינוני העתיד להטעות את שומעיו. למשל אם באמרו “היום באה ‘גליל’ מטריאסט”, יבטא בͅͅאה (מלעיל), ויובן שכּבר באה האניה; ואילו הבינוני הנדרש הוא באͅה (מלרע) = תבוא בודאי, כפי שהודיעה. וכן: הכובסת שͅבה הבוֹקר = כבר שבה; הכובסת שבͅה הבוֹקר = הבוֹקר תשוב, כפי שהוסכם, שהבטיחה.

דוגמה טיפוסית מחזקת את ההבחנה, וזו סוללת את הדרך להבדלה.

שֶׁשָּׁב – הַשָּׁב

“פועל ערבי ששב מאפריקה הצפונית מספר…”

ששב = אשר שב = השב. כיצד? השב פירושו ההולך בדרך לשוב למקומו, ואילו כאן ידובר על פועל שכבר שב לביתו?

הבה נחקורה.

ידוע כי לבינוני העברי – עובד, חורש, זורע – שני פנים: כפועל יסמן את הפעולה או המצב בהווה, וכתואר או כשם יציין את עושה הפעולה על פי מעשהו ברגע ההווה, כאילו חולקת הפעולה אות חדש, תכונה נוספת, לבעליה. כתואר יקבל הבינוני את סימן הידיעה: העובד, החורשים, הזורעת.

אולם פעמים נראה את הפעולה כמשאירה עקבות בבעליה אף לאחר שחלפה, כאילו קיימת התכונה הנוספת במתואר:

“ויעשו בני הגולה את הפסח… ויאכלו בני ישראל השבים [= אשר שבו] מהגולה” (עזרה ו' כ"א); “ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות” (נחמיה ח' י"ז); "ויעשו… את חג המצות… וישמחו כל קהל יהודה… וכל הקהל והגרים הבאים (= אשר באו) מארץ-ישראל (דברי הימים ב' ל'). “והנביא ההוא… יומת כי דבּר סרה על ד' אלהיכם המוציא [= אשר הוציא] אתכם מארץ מצרים והפודך מבית עבדים” (דברים י"ג ו'); “ולא אמרו איה ד' המעלה [= אשר העלה] אותנו מארץ מצרים המוליך אותנו במדבר” (ירמיה ב' ו').

ועם מתוֹאר סתמי, בלתי ידוע: “שם אשור וכל קהלה… כולם חללים הנופלים [= אשר נפלו] בחרב… שם עילם וכל המונה… כולם חללים הנופלים בחרב אשר ירדו… אל ארץ תחתיות” (יחזקאל ל“ב כ”ב כ"ד).

ובינוני כשם: "ויהי כל הנופלים [שנפלו, שנהרגו] מבנימין עשרים וחמישה אלף (שופטים כ' מ"ו); “ואלו מכבסין במועד: הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורים” (מועד קטן ג' א'); יוצאי התיבה, יוצאי מצרים, עולי בבל, עולי גרמניה.

כדאי להזכיר כי במקרים בודדים יתחבר סימן הידיעה במקרא גם אל פועל עבר, במקום אשר:

“ויאמר ד'… ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה [מלעיל, אשר בּאה] אלי עשוּ” בראשית י“ח כ”א); ושלוש פעמים ברוּת: “ותשב נעמי ורות השבה משדה מואב”; נערה מואביה היא השבה עם נעמי; “חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי השבה משדי מואב”. ובכולן דקדקה המסורה לציין שבה מלעיל, שהיא נסתרת לעָבר משוב, לעומת שבה מלרע – יחידה לבינוני מפועל זה.

על כל פנים שקוּל השב כנגד ששב, ולאיזה מהם היתרו ןימצא הקורא בבטאו אותם כהלכה זה אחר זה.

הבא עדיין לא בא

“נושאי אלונקאות אספו 2100 פצועים… מהם מתו 900 בשלושת הימים הבאים”.

הימים הבאים הולכים וקרבים, מתקרבים, ממשמשין ובאין, אבל עדיין לא באו.

לפיכך – “מתו… בימים הבאים” סותרים זה את זה. אמנם לגבי האדם, למשל, נוהג הבאים גם במובן שבאו: “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, איש וביתו באו” (שמות א' א'), כדרך העברית החולקת לָעושׂה תואר-עולם מתוך המעשה שכבר עשה: יוצאי מצרים, עולי בבל, פליטי פולין.

ואולם לגבי הזמן עלינו לותר על סגולה זו, הואיל וכל הימים שעברו היו בבחינת באים; וכדי להמנע מערבוביה לא יצוין בהבאים אלא ההווה בלבד, המתקרבים.

ברם כאן חפץ המודיע להגיד, כי הפצועים מתו בשלושת הימים התכופים לפציעתם, והרי ימים אלה חלפו לבלי שוב. כיצד נבּיע מושג זה? – זאת תלמדנו עבריה עתיקה בצעקה אל מלך ישראל: “האשה הזאת אמרה אלי: תני את בנך ונאכלנו היום ואת בני נאכל מחר ונבשל את בני… ואוֹמר אליה ביום האחר תני את בנך” (מלכים ב' ו' כ"ט). האחר פירושו כאן ההולך אחרי קודמהו, הרצוף אליו. ובתלמוד במשמע זה לשנה אחרת, וכן לעתיד: “ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת” (בראשית י“ז כ”א).

ובכן: הימים הבאים = העתידים לבוא;

הימים האחרים = התכופים לזמן הנתון, אם בעבר ואם בעתיד.

תרצ“ד היא השנה האחרת לגבי תרצ”ג, ותש“ד – לעומת תש”ג.

לגבי הזמן:

הבא = künftig, будущий, prochain

האחר = folgend, следующий, suivant