קוים לדמות המורה – מ. שחורי.

על הלשון

אחדות וקביעות בלשון

המחשבה ודרכי התרקמותה; ההשאלה; תחרות הלשונות; לשון כלאים.

הסגנון

מה הוא סגנון? גורמי הסגנון; דוגמאות להלבשת רעיון בצורות שונות; דעת התלמוד על הסגנון האישי; כורח ההבעה; ערך הסגנון; עיקר העיקרים לתורת הסגנון; ערך הדקדוק לסגנון; הטבת הסגנון; היגיֶנה וסגנון; חסכון.

המבטא

בעית המבטא העברי; הבדלה בין בתנועות הדומות; הדגש החזק; הבדלה בין הגיים דומים.

אוצר לשוננו

התקדמות העברית בעתונינו

הגדרת שמות־עצם שונים

איש – אדם

איש – אדם – נפש

אבא – אמא

בכור – בכיר

“אדון” ו“חבר”

שלום

מלחמה – נפתולים

שבת – חג – מועד

עבודה – מלאכה

חוסר־עבודה – בטילה

מחוסר־עבודה – פועל בטל

מעביד – שוכר פועלים

מחיר – שכר

בוקר – בַּקר – רפתן

דשא – עשֹב

האילן וחלקיו

פלגי מים

זינה – הזנה – תזונה

הנהלה – מנהלה

פתח – דלת

חלק – מקצת – קצת

צלי

רבּוּע – רבוּע

רגע – דקה

זכר ונקבה, יחיד ורבים

שירות – זכר או נקבה?

מלוֶה או מלוָה

מטבע זה או זאת?

חיטה – חיטים

לירה – לירות

רוצים לקנות – רוצה לקנות

שמות גוף ושמות מספר

השימוש בשמות הגוף

הוא, היא, הם, הן

אתה ואנכי

מה בין אלו לאלה?

זה אחר זה

הראשון – ראשון

שני ללא ראשון

אחד במאי

עשר או עשרה?

שלושה מיליונים וחצי

רבים – הרבה

יובל

הסמיכות

ערך הסמיכות

סמיכות במקום תואר

דליקת פתאום או דליקה פתאומית?

של תחת סמיכות

ל… תחת סמיכות

ל… תחת של

מלות היחס

כבוד למלים הקלילות

מלת היחס הנטפלת לפועל ולתואר

ב' המכיל לגבי שטח

בדרום – מדרום

במזרח – ממזרח

במקום – על המקום

בה… – ב… לה… – ל…

הגה יחס חלף מלת יחס

בכל"ם אחרי ו' החיבור

ו.. – עם… – ב…

בעבור

בשביל

בעד

ל…

ל… – אצל – עם – את

מן, מ… תחת ל…

מ… מפני

מפני – בפני – לפני

בלי – מבלי

על־ידי – מ… ב…

אַחרי – מקץ

שלא ל… – לבלתי

הואיל – כיון; התחיל ב… מן…

מלת היחס משנה את מובניו של פועל

בקש מן… – בקש את…

דוגמה להסתכלות נמהרה

שמח על… ב… ל…

נתן ל… ב… על… אל…

ברך ב… ל… על…

להודות בעד… – על…

מחה בפני…, לפני…, על…

למנוע בעד…

מתחרה ב… – מתחרה עם (את)…

הפריע את…

הגדרת פעלים שונים

פרד – הפרד

דגול – מוּדגל – מדוּגל

רותחים – רתוחים – מורתחים – מרותחים

חָלץ – חַלץ

לחם – נלחם

חלק – נחלק

חרב – נחרב

קרא – הקרא

נשלח – שוּלח

זון – זינה – תזונה

דון – דין, נדון – נידון

פרסם – התפרסם

הקריב – קרב

זיווג פועל ושם בני שורש אחד

## פעלים נרדפים

בוא – קרב – נגש

ספר – הסתפר – גזוז

מעונין – נוגע בדבר – דורש

רכש – ספק

נפל – חל

סדר – פרוע – סלק

הגדרת בינונים

ערך הבינוני

הווה במקום עתיד

ששב – השב

הבא עדיין לא בא

הגדרת תארים שונים

זול או זל?

אחר – שונה – דומה – משוּל

תכוף – דחוף – חטוף

קיצון – קיצוני

מה בין יחיד ליחידי?

תואר הפועל

עוד – עדיין

עוד אין – אין עוד

עוד יותר

יותר – פחות – הרבה – רב – מאד

אך עתה – רק עתה – כרגע – כמעט ש…

עתה עכשיו

בשעת – בעת

ערב – הערב

מחר – מחרת

בטח – ודאי

דע – כדי

גדול מדי

ברגל – רגלי

נפתולי הבעה

מוקדם ומאוחר במשפט

מקומם של כבר, אז, עתה

מקומו של הלוך

הולך ונשלם – נשלם והולך

מקום הנושא במשפט הפותח באין

מה בין לא לאין

מקום הנושא והנשוא במשפט טפל

דקדוקי הבעה

סדר המלים במשפט

השאלה לשעה

חיוב, שלילה, הפך

בדיקה ובחינה

לשון העין

מן העברית האסתטית

דוגמאות “מחכימות”

עברית מערבית בתרגומה לעברית שמית

חסכון בהבעה

מלים טפּילות

מלים לבטלה

קיצור המלה עצמה

קיצור בתארי־פועל

קיצור בערך ההפלגה

בספר זה מכונסים רובי מאמריו, רשימותיו והערותיו של יצחק אפשטין ז"ל בשימוש הלשון העברית, דקדוקה, סגנונה, הגיונה והגייתה. המאמרים, שנתפרסמו רובם על דפי “דבר” משך שתי עשרות שנים, נלקטו ונסדרו בידי מחברם (על פי הזמנת ב. כצנלסון ז"ל) ונמסרו להוצאה חדשים מעטים לפני פטירתו. מחמת תנאי הדפוס בימי המלחמה ולאחריה, נתאחרה הוצאת הספר עד היום.

המלבה"ד לא שינו מן הנוסח שקבע המחבר, כן לא ראו עצמם בני סמך להשמיט דברים שאינם בגדר הלכה פסוקה, או שלא נתפרשו כל צרכם, בבחינת תנא ושייר – מתוך הנחה, שכל הערה של המורה הדגול, אף אם ימצאו לה עוררין, עשויה לשמש חומר לחוקרי הלשון ולחובביה שיבואו להתעמק בהלכותיה, ובעיקר – למי שיבוא לטוות את המסכת השלמה של דקדוק לשוננו וסגנונה.

תודת ההוצאה נתונה לי. קוצ’ר, מזכיר ועד הלשון לשעבר, שקרא את כתב־היד, העיר הערותיו ובדק את הציטטין ומראי המקומות.

ד“ר יצחק בן נחום אפשטין ז”ל, שהלך מעמנו לפני ארבע שנים בשיבה טובה, היה איש אשכולות, תלמיד חכם עברי שמידות מזרח ומערב נתמזגו בו מזיגה מופלאה; אבטיפוס של אמן פדגוג ומורה להועיל, שעיקר צמיחתו וגידולו בקרקע המכורה ובנופה בדור הראשון לתחיה. היה ממניחי היסודות לחינוך העברי בימי ראשיתו של הישוב החדש, בעוד החרדים והקנאים שבערי הקודש מכריזים חרם ושמתא על בתי־הספר ועל מוריהם, איזן וחיקר את דרכי החינוך וההוראה ועמל כל ימיו להרחבת הלשון העברית ולתקנת המבטא העברי.

אדם המעלה ונשוא פנים במשמעם העברי הקדמון, טהור לב ואנין הדעת, יפה טעם ויפה נפש, הליכותיו הליכות נועם ומדברו נאוה, וכל מעשיו והגיגיו שקולים בפלס ההגיון – כזה ראינוהו תמיד בתוכנו, ביראת כבוד ובהערצה.

*

נולד בעיירה הליטאית הקטנה ליובן, פלך מינסק, בכסלו תרכ“ג. נתחנך ב”חדר" ובבית־המדרש. בהשפעת אחיו הגדול ממנו, הסופר זלמן אפשטין (מראשוני הפובליציסטים של חיבת־ציון; נודע בכינויו הספרותי שלמה האלקושי), נתפס להשכלה, פרש מבית־הוריו ומעיירתו וגלה למקום תורה – לאודיסה הרחוקה. נכנס שם לבית־הספר הריאלי העירוני וגמר בו את חוק־לימודו.

לפני כששים שנה, בעצם שנות ההתעוררות של חיבת־ציון ותנועת ביל"ו עלה לארץ־ישראל – בין ששת הראשונים שנשלחו מטעם חובבי־ציון באודיסה למושבות הנדיב ללמוד חקלאות. עשה כמה ימים בזכרון־יעקב ובראש־פינה כפועל חקלאי וכמודד קרקע – עד שנקרא לקיים את תעודת־חייו, תעודת מורה ומחנך.

“מנעורי – מספר י. א. ברשימתו האבטוביוגרפית "באין הכשרה" (“ספר היובל של הסתדרות המורים העברים בארץ־ישראל”, תרפ"ט) – התגלתה בו נטיה להוראה. כל אמת היתה מספקת לי נחת, אבל כאשר הסברתיה לאחרים התענגתי כפלים. בהתקיני את עצמי אל המחלקה הרביעית של בית־הספר הריאלי כבר “נתתי” שיעורים. ביתר יחוד אהבתי להורות חשבון, לבאר את הסתום בארבע המלאכות ובשברים. – – עם עלייתי לארץ ניתקתי מעל התורות ומעל הספרים, אולם יצר־ההוראה התעורר לפעמים גם בסביבה החדשה. בראש־פינה היו לי עוזרים צעירים לגננות, ומטעם הפקידות לימדתי אותם צרפתית. אחרי עבדי חמש שנים כתלמיד־גנן וכעוזר למדידת קרקעות הוצעה לפני משרת מורה, ובין הגורמים שהכריעו את הכף לצד ההצעה צריך למנות בראש את היצר הנושן – את תאות ההוראה. – – בצפת התגורר אז ד”ר בלידן רופא העיריה והמושבות, אדם צמא לעסקנות ציבורית, קנאי להשכלה וכואב את כאב הבערות והעוני המזהם בקרב הישוב הישן, ובהחליטו בסיוע נדיבים אמריקאים לפתוח בית־ספר לבנות פיתני להיות מורה".

*

לא רב היה מטען ההשכלה והנסיון הפדגוגי שהביא עמו יצחק אפשטין לכתלי בית־הספר בצפת בהכנסו להוראה: "המקצוע היחידי שידעתי במידה הגונה, יחסית כמובן, הוא המתימטיקה בגבולות התכנית לבתי־הספר הריאליים הרוסים בימים ההם. בשרטוט הנדסי, ככל אשר ידרש קשוט, נמניתי בין הבינונים. פיסיקה וחימיה ידעתי מעט מאד, למרות ציוני המעולים, ואף למעט הזה לא היה כל יחס לעולם המעשה. תולדות הטבע, היסטוריה, הספרות הרוסית, ציור והתעמלות – עד לעורר חמלה. – – בספרות הרוסית לא קראתי אף את הקלסיקים. אכן היטבתי לחבר ברוח השפה הרוסית, וחברי אשר ידעו כמה ממעיט אני לקרוא, היו אומרים לשמע חיבורי: “Старый жид все из Талмуда валяет…” (“היהודי הזקן גובב לו הכל מן התלמוד…”); “הזקן” –– מסביר י. א. – “זה היה כינויי לידידות בין חברי הרוסים הטהורים”).

גם ידיעותיו בלשון העברית ובספרותה בימים ההם לא הניחו את דעתו. בית־הספר הרוסי הרחיקו מתלמודו העברי, אף כי נצטרף אז לקבוצת מתלמדים צעירים שהטיפו לחיבת ציון בחוגי התלמידים של הגמנסיות הרוסיות. ידיעת הלשון והספרות העברית לא היתה אז – וגם ימים רבים לאחר מכן – בגדר חובה לחובבי ציון, ועל דיבור עברי אף לא חלמו בימים ההם.

“העברית שלי – מספר י. א. ברשימתו הנ”ל – היתה פרי ה“חדר” בעיירה ליטאית, בו למדתי עד היותי לבר־מצוה רק גמרא ומעט תנ“ך. שנים אחדות ביליתי עוד בבית־המדרש הגדול באודיסה, ללא מורים וללא שיטה. פעמים אחדות התחלתי ללמוד דקדוק ב”תלמוד לשון עברי" וב“מורה הלשון”, אולם הפרקים הראשונים היו מקהים את תאבוני, ואל הפועל לא הגעתי. מאז נכנסתי אל בית־הספר התיכוני הזנחתי את התלמוד, וגם בספרות החדשה קראתי מעט מאד, לכן, בבואי לארץ־ישראל היתה לי הלשון העברית כלשון סבילה, כלומר – ידעתי לקרוא בה, אבל לא לכתוב. לועד חובבי־ציון ולאחי זלמן, הסופר העברי, הייתי כותב רוסית".

מעמדם של העברית ובית־הספר בארץ־ישראל בזמנים ההם לא היה בו כדי לעודד את המורה הצעיר, והרבה נתלבט אז י. א. בעמדו לפני תלמידותיו, חסר הכשרה ונסיון ובלא ספר לימוד כלשהו, שעדיין לא היה אז בנמצא:

“בזכרון יעקב, בה עבדנו בחורף תרמ”ו, לא נודע כי יש ספרות עברית בעולם; בראש־פינה לא חסרו יודעי תורה, אבל איש לא חלם על דיבור עברי. בין מושבות הגליל – ראש פינה ויסוד־המעלה – ובין הישוב היהודי ביהודה לא היה כל קשר, לא חמרי ולא רוחני. אל סביבות יפו זרמו תמיד עולים ומתישבים חדשים, ואילו כאן – עקב טרחת הנסיעה, שרר קפאון גמור. – – ואני מעולם לא הוריתי מה בעברית. – – עיקר אחד היה כמובן מאליו ולמעלה מכל ודאי: לשון בית־הספר היא עברית, ואם מחוסר כל הכשרה למלאכתי ומהעדר ספרים היה עלי להמציא הכל, בבחינת רובינזון לא הצפתי לתרבות, הרי הוכפל עלי תפקיד זה גם מצד הלשון. – – כל ספר־לימוד טרם יהיה בארץ, ועל כל פנים לא הגיע לידי. וזכורני, כי השאלות הראשונות שערכתי למלאכת החיבור והחיסור שימחוני מאד, כאילו יוצר אני דבר שלא היה מעולם. – – ריבוי הלשונות היה אז בעיני הקהל כקנה מידה למעלת בית־הספר ואי־אפשר היה לותר עליו. הספרדים, עיקרי הלקוחות למוסד החדש, היו מתקשים להשיג, מה צורך לבָנות בעברית…"

*

כך היתה כניסתו של י. א. למקדש חייו – לבית־הספר. ומשנכנס להוראה שם בה כל מעיניו והגיגיו והשתלם בכל המקצועות הכרוכים בה. התנ“ך והתלמוד ש”הזניחם" בימי לימודו בבית־הספר הרוסי, תפסו עתה מקום־כבוד על שולחנו, ושוב לא הניחם מידו עד סוף ימיו. כי כזאת היתה תכונתו של המורה השקדן והקפדן – להעמיק חקר בכל דבר ולהגיע עד שרשו. וכשבא לכלל הכרה כי אין תורתו מספקת לו, קיבל עליו באהבה יסורי נדודים – והוא אז קרוב לארבעים – ויצא עם בני משפחתו לשויץ, ללמוד ולהשתלם. עשה כמה שנים באוניברסיטת לוזן והוכתר שם בתואר ד"ר לפדגוגיה ולספרות.

בימי תלמודו בשויץ לא נסתגר באהלה של תורה בלבד. הוא הביא את בשורת הארצישראליות החדשה לגולת שויץ וכרה אזנים ללשון ולתרבות העברית בחוגי הסטודנטים היהודים שנהרו ממזרח אירופה וממערבה לאוניברסיטאות שויץ. הימים ימי הקונגרסים הציוניים הראשונים ותחילת פעולתם של “חובבי שפת עבר”, וביתו של יצחק אפשטין היה בית ועד לכל עברי וציוני שנקלע ללוזן.

לאחר שגמר את חוק לימודו באוניברסיטה קיבל עליו את משרת מנהל בבית־הספר של “כל ישראל חברים” בסלוניקי ונשתהה בה כמה שנים, וכשחזר בסוף מלחמת־העולם הראשונה לארץ־ישראל, נתמנה מנהל בית־המדרש למורות ולגננות ע"ש לוינסקי בתל־אביב.

*

פעלו הספרותי־פדגוגי של יצחק אפשטין מעמידו בשורה הראשונה של מחיי הלשון ובוני הספרות הפדגוגית העברית.

ראשית פרי עטו הוא ספר־לימוד ששמו כשם שיטתו: “עברית בעברית” (“ראשית לימוד שפת־עבר על פי השיטה הטבעית. ספר נועד למורים ולאבות המלמדים עברית ילדים מבן ארבע שנים ומעלה”. הוצאת חברת אחיאסף, ורשה תרס"א). בספר זה כינס מאה שיעורים, פרי הוראתו בבתי־הספר בצפת, במטולה ובראש־פינה, וצירף להם מבוא גדול “תורת השיטה הטבעית” (המבוא נתפרסם שנתים קודם לכן ב“השלח”, כרך ד' תרנ"ט), ושני חידושים עיקריים נקבעו בו. החידוש האחד – לימוד כל הלימודים בדרך טבעית ומוחשת, “בעזרת כל חושיהם” של הילדים, “וביחוד על ידי חוש הראות והמישוש”.

“נוציא את תלמידינו – מסביר י. א. במבוא לספרו – החוצה, נראה אותם את רוחות השמים, נעלה אותם על ראש תל וראו את היער, את הסלעים, את המורד, נורידם אל הבקעה, נעבירם את הנחל, נוליכם העינה ונשאו את עיניהם וראו את השפלה, את המישור, את הרמה, והרגישו את הרוח והתבוננו אל העננים, העבים והקלים, ונגעו בצמחים והרטיבו את אצבעותיהם ברסיסי הטל. – – בלמדנו את ראשית תולדות הטבע נציג לפני תלמידינו בעלי־חיים שונים, נראה אותם פרסות עֵז וקרניה, צפרני חתול ושיניו, קשקשת דג וסנפיריו, עכביש וקוריו, תולעת וטבעותיה. – –”

החידוש האחר, שהיה בשעתו גדול מקודמו – לימוד התנ"ך והמקצועות הכלליים הנלמדים בבית־הספר בלא תרגום ללשון אחרת:

“הדעה כי לימוד התורה הוא לימוד תרגומה שורשה כל כך בקרב העם, עד כי ראה נראה נערים בני שתים־עשרה שנה ויותר יושבים לפני רבם ומתרגמים בכונה עצומה מלה כמו וידבר, ויאמר, אל, שולחן, סוס, עז, עמד, הלך, וההמונים שבקרבנו, אף בהגיעם לשבעים שנה, יושבים ומתרגמים לעצמם את הפרשה, המשנה והגמרא. – – ובדרך עקשה ועקלקלה כזאת ילמד עם שלם, עם גדול של שמונה, עשרה מיליונים, את שפתו הקדושה, החביבה, המליצה בינו ובין אלהיו, בינו ובין אבותיו!”

לא רבים מבני דורנו, חניכי בית־הספר העברי, יזכרו וידעו כי חידוש זה נחשב בזמנים ההם כהפיכה גמורה בשיטת הלימוד המסורתית אצל אחינו האשכנזים בארץ ובגולה, שיטה שנתקדשה במרוצת הדורות ב“חדרים” וב“ישיבות” והיתה מקובלת אף ב“חדרים המתוקנים”, המתקדמים. מתנגדים ומצדדים רבים קמו לחידוש הזה, אף סופו שנתקבל על דעת הרבים.

עד היכן הגיעה השפעתו של המבוא ל“עברית בעברית” על המורים הצעירים בני הדור ההוא, מעיד אחד מטובי המחנכים העברים, יחיאל היילפרין ז"ל:

“זכורני, צעיר מאד הייתי בימים ההם ונכנסתי לעבודת ההוראה במקרה ובאופן ארעי. – – קראתי את החוברת “עברית בעברית”, וביחוד את ההקדמה הנלבבה אשר לחוברת – וגורל חיי הוטל! נתגלו לפני אפקים חדשים. – – עד נשימתי האחרונה אזכור בתודה את שמו של יצחק אפשטין כזכור שמו של רב ומורה, אשר על ידו נתגלגל לי האושר הגדול להשאר לכל ימי חיי בעולם התינוקות ולמצוא נוחם והקלה בתוך עולם טהרתם ותומתם. – – ומעלה אני כאן את הדברים האלה מפני שבּרי לי, כי אין אני יחידי במובן זה, אלא אחד מהרבה עשרות או גם מאות מורים צעירים אשר הושפעו מחוברת זו – –” (“המורה”, “ספר היובל של הסתדרות המורים” תרפ"ט).

רעיון “עברית בעברית” שאביו־מחוללו היה אליעזר בן יהודה, מצא לו קומץ מסייעים נאמנים ומגשימים נעלים. אחד בגליל, שנים בשומרון, שלושה ארבעה ביהודה ובירושלים: ר' דוד ילין, זאב יעבץ, אליהו ספיר, יהודה גרזובסקי, יוסף מיוחס, דבורה בן־יהודה. הם הם שדובבו לראשונה, לאחר תקופה ארוכה של אלם והתנכרות, שפתי תינוקות של בית רבן בלשוננו. מכוחם ומכוח־כוחם קם ויהי הפלא, שבנינו לא ידעו ולא ירגישו כי פלא הוא, ויצחק אפשטין הגדיל לעשות. הוא ביסס את השיטה, קבע לה עקרונות ותחומים פדגוגיים ומילא אותה תוכן חי ודמיון יוצר. והוא לא היה נאה דורש בלבד; הוא עשה שימוש בשיטתו, שיכללה, הוסף ושכלל, והפליא לעשות בה. הוא נטע בלב תלמידיו נטיעים ראשונים של מולדת והרגשת מולדת, הנעים להם לראשונה זמר עברי ("יה חי לי לי ", השיר המושר עד היום בפי גדולים וקטנים – שלו הוא). למעלה מחמשים שנה עברו מאז כתב את מבואו לשיטת “עברית בעברית”, ועדיין הדברים שמחים כנתינתם ואבק הזמן כמו לא נגע בהם. אכן, היה מבואו זה מבוא מפואר לבית־הספר העברי!

*

פרסומו השני בדפוס, בעל חשיבות מרובה לתולדות הדיבור העברי, הוא המאמר: “הדיבור העברי ודרכי הפצתו”, שיסודו בהרצאה שהרצה באספת “דוברי עברית” בבזל בימי הקונגרס הששי (נתפרסם ב“השלח”, כרך י“ב, תרס”ג–תרס"ד). במאמר זה נראנו לראשונה כפדגוג האומה, הרואה “את החסרונות שנולדו לנו בגלותנו ונשתרשו בקרבנו באותה מידה שהיו לנו למומים לאומיים”, הלא הם: “א) רפיון גופני, ב) הריחוק מעולם המעשה ומן הטבע, ג) חוסר שפת מולדת”. הוא רואה את עצמו חייב “לבקש להם מרפא על ידי החינוך” ומתוה את תכנית “המרפא”: הפצת הדיבור העברי על ידי יסוד בתי עם, מקהלות, תזמרות, חברות התעמלות, גני ילדים תיאטרון.

פרסומו השלישי בדפוס, שעורר בשעתו פולמוס גדול בחוגי הציונים, הוא המאמר “שאלה נעלמה”, הדן בשאלת יחסינו עם הערבים (“השלח כרך י”ז, תרס“ז–תרס”ח). אף הוא יסודו בהרצאה שהרצה באספת “עבריה” בבזל, בימי הקונגרס השביעי (תרס"ה). הנחות־האב שבמאמר זה לא פג טעמן גם היום, והן מעיקרי המדיניות הציונית:

“אנו באים לארצנו לתפוס מה שלא תפסו אחרים. – – חטא נחטא לעמנו ולעתידו בהשליכנו מידינו בקלות ראש את מבחר נשקנו: צדק פעלנו ותום דרכנו. – – עלינו לבוא, איפוא, בברית עם הערביים ולכרות עמהם אמנה שתהא רבת תועלת לשני הצדדים ולאנושות כולה. אנחנו בודאי נסכים לברית זו, אבל דרושה עוד הסכמת הצד השני, ואותה נשיג לאט לאט, על ידי פעולה מעשית שיש בה תועלת לנו ולערבים”.

*

מחקרו הפסיכולוגי־דידקטי הראשון, “ההתרכזות המילולית בהוראת הלשונות הזרות”, נתפרסם בהמשכים ב“החינוך” (שנה א' וב', תר“ע–תרע”א), ובו נתכוון בעיקר להוכיח על יסוד תצפיות מדעיות את הנזק שבהפרזת הלימוד של לשונות זרות (“אחת הטעויות הנפוצות בקרב הקהל בעניני החינוך היא הדעה שהמרבה לשונות מרבה מדע. – – ריבוי הלשונות פוגם את החינוך לא רק מנקודת הראות של התועלת המעשית כי אם אף ביחס המוגבל של התפתחות המחשבה”).

החידוש שבמאמר זה, הן מצד ענינו ומקוריותו והן מצד מבנהו – הדו ורישומו היו גדולים ביותר בחוגי המורים. “כמאמרו הראשון – כותב י. אושפיז, מותיקי המורים בארץ־ישראל – ראינו בריאה חדשה שלא באה דוגמתה בספרותנו. – – הוא בא אלינו ועליו כלי־אומנותו המיוחדים הדרושים למלאכתו, מלאכת יוצר ועושה מעשי בראשית. כונתי לשפע המונחים החדשים בפסיכולוגיה ושימושי הלשון. – – הנה בא משיח ספרותנו הפדגוגית, מפלס הדרך למחקר העברי המקורי, ולא עוד נצפה לפרורים הנופלים משולחן אירופה הגויית” (“הד החינוך, אדר ב', תש”ג).

מחקר חשוב, פרי לימודו באוניברסיטת לוזן, פירסם בצרפתית: “La pensée et la Polyglossie” (“המחשבה וריבוי הלשונות”), והוא מסה פסיכולוגית־דידקטית שנכתבה על יסוד ניסויים קיבוציים שערך ב־1905 בלוזן. הספר יצא בהוצאה שויצית ועורר תשומת לבם של אנשי מדע (לתרגום עברי לא זכו עד היום אלא שני קטעים ממחקר זה – “אורים”, קובץ לשאלות חינוך והוראה, תש"ה).

מחקר חשוב ומיוחד במינו הוא מאמרו: "הדיבור העברי, מדרש פסיכולוגי" (“העברי החדש” ורשה תרע"ב), שבו דן במכַניסם של הלשון, מהות הזכרון והשתתפות המושגים, ותחרות הלשונות“. תמצית המאמר ו”המשך מקוצר" לו נתפרסם אחר כך בשינוי שם: “השיחה העברית” (“החינוך” שנה ג' תרע“ב–תרע”ג).

לסוג מדרשי הלשון שענינם בירור מהותי־פסיכולוגי, שייכים המאמרים: “הזכרון של שמות ופעלים ממשיים” (שם, שנה ד' תרע"ד), “הזכרון התכוף” (שם, שנה ח'); ההבעה המילולית בגן־הילדים" (“גננו”, א' ב' ג' תרע“ט–תר”פ), “במה זכתה הלשון העברית לתחיה?” (“ראשונים, הוצאת “תלמידים” תרצ”ו); ההרהור וטיפוסיו בין דוברי עברית" (“ספר טורוב”, בוסטון, תרצ"ח). במחקר אחרון זה הוא מגדיר את טיפוסי ההרהור (החַזין, השַמען, והנַוָע) ומביא מקצת מן ה“צפָיים” (מלשון צפי, והוא תיקונו למונח תצפית, Beobachtung, שחידש כמה שנים קודם לכן) שערך בחמישה דוברי עברית מובהקים: א. אברונין, פסח אוירבך, פרופסור דנבי (נוצרי, מרצה ללשונות השמיות באוניברסיטת אוכספורד), ד“ר משה בריל וד”ר יוסף לוריא.

י. א. השתתף בפרי עטו ברוב כתבי־העת הפדגוגיים העבריים (“החינוך”, “הגינה” “גננו”, “פסיעות”, “הד הגן” ועוד).

*

מקום נכבד ביותר בצד פעלו הפדגוגי־פסיכולוגי של י. א. מיחד לעצמו פעלו הבלשני.

י. א. לא היה בלשן ומדקדק במשמעם המקובל, אך על פי שעסק רוב ימיו בחקר הלשון ובעיותיה, חידש כמה וכמה חידושים והניח כמה וכמה מונחים, שהפליאו בדקות ההבחנה והדיוק שבהם. חקר הלשון לא היה בשבילו מטרה לעצמה, וכללי הדקדוק לא היו בשבילו כללים “יבשים”; הדגש, זה יסוד היסודות בדקדוק העברי, לא היה בשבילו “נקודה בלב האות”, שאין לה תפקיד ואין לה שימוש; הדקדוק לא היה אלא אמצעי למטרה, מטרת המטרות – להחיות את הלשון העברית שנקפאה במשך הדורות בדפי הספרים והיתה ללשון אילמת, ללשון העין בלבד, ולמן הימים שחזרה להיות לשון מדוברת – לשון מסורסת, “לשון כלאים”, שמהלכים בה קולותיהן וניביהן של כל האומות ושל כל הלשונות – ולעשותה לשון חיה, לשון האוזן והפה, לשון נקיה, לשון הגויה לפי חוקיה וחוקי אקלימה, לשון שיש לה מבטא עצמי משלה וניגון עצמי משלה. “אוזן מלים תבחן”, “השמע לאזניך מה שפיך מדבר” – שני כללים אלה היו אבן־השתיה במחקרו הלשוני של י. א. והיה חוזר עליהם בעל־פה ובכתב בכל הזדמנות שבאה לידו. על כן לא יפלא שבד בבד עם חקירתו הלשונית המעמיקה טיפל גם בקטנות, באותיות קלילות ובהגיים סתם; על כן נטל על עצמו לשמש דוגמה ומופת לרבים, והרגיל פיו ולשונו לדבר עברית צחה שבצחות – עברית גרונית, מדוגשת, מופּקת, מוטעמת ומנוגנת לפי טבע הלשון וחוקיה, וכדי להשיג את מלוא השלימות של ההגייה השמית הנכונה הרבה להתהלך עם שכנינו הערבים, עד שלמד לדבר כאחד מהם (אפשר שלשם כך, לשם כך בלבד, הסכים לקבל עליו משרת מורה בסלוניקי הנידחת ולשבת בה כמה שנים; הסכים – כדי ללמוד מפי אחינו הספרדים הגייה עברית־מזרחית נכונה) – על כן כיתת רגליו לעת זקנה מופלגת לאולפן־הרדיו והטעימנו משבת לשבת טעם קריאה מוטעמת בפרשת השבוע ושקד כמיטב יכלתו להנחיל מיפי מבטאו ודיוקו לשחקנינו ולקריינינו.

*

י. א. ביקש הגיון בלשון, ביקש להשיב לה את טהרתה וצחותה ולנקותה מסוגי הסירוסים, סירוסי סגנון ומשמעות שדבקו בה בהשפעת הלעזים הרבים. “בלשוננו עצמה פשה הערבוב בצורה מתמדת. תחת מסוה מלים עבריות נרבה להכניס לתוכה גוני לעז במושגים ובמבנה הפסוקים. אכן, בלשונות אחדות נדבר, גם כאשר למשמע אוזן נסיח עברית טהורה”.

“מלחמה לנו בערבוב, בסתמיות, בהעדר גבולות מדויקים. נשקנו – בירור, הסברה טעם ונימוק, ותוצאתם הגבלה, הגדרה, השלמת החסר וגריעת היתר. לא לעקור את מושגי הלעז האיתנים נלך, אלא לחזור ולנטוע את העברים כתקונם. לא נתקיף את הטועה ברוח הכתוב במקרא ובתלמוד. כי אם נסייענו להבין מדוע כתוב כך”.

לא המדקדק הקפדן מדבר כאן מבין השיטין, אלא המורה, המחנך, ויותר מהם – העברי הדגול, שתחית הלשון ותרבות הלשון הן לו משא נפש וסם חיים. על כן הסיח י. א. את דעתו בעיקר אל “שפת המעשה”, אל “סגנון השעה”, ובצד מחקריו המדעיים הדקים על מהותה של לשון ופסיכולוגיה של לשון וכיוצא בהן, לא שכח את העתון, שראה בו “כור יצירה ומבחן לשפה בכל מקצועות החיים”; לא שכח את המודעה בעתון, את הטלגרמה ואת הכרוניקה הקטנה, והיה בוחן ובודק, כמעט בדרך קבע, את לשונן וסגנונן, העמיד את הרבים על כל טעות שבניסוח ושבדקדוק ושבמשמעות – עד שהיה למורה הוראה ופוסק בעניני לשון.

*

יצחק אפשטיו היה בן זמנו, בן־לויתו וממשיכו הנאמן של אליעזר בן יהודה במעשה תחית הלשון. שניהם ראו חזות הכל בעבריות חיה ושלמה, ושניהם שיקעו את עצמם ללא שיור בחזון לבם, ואין ביניהם אלא זה שאב"י שקד כל ימיו להחיאת הדיבור העברי וי. א. שקד כל ימיו לתקנת הדיבור ולהחיאת המבטא, וראוי הוא אף הוא שנעטרנו בעטרת ראשונים, כי לו יאה.

מ. שחורי

ניסן תש"ז

אחדות וקביעות בלשון

נפלא הדבר, כי עד היום הזה לא התעוררנו לחקור את שפתנו המחודשת בדיבור ובכתב ולדעת כמה התקדמנו בה, למשל, מקץ כל עשר שנים בתקופה הראשונה לתחיה. אכן, עודנו מוסיפים ללכת כאן בדרך הפשטנות התמימה שאינה רואה כל צורך בבחינת המעשים. ומתעלמים אפילו מאשר העלה המדע בתורת המחשבה והבּעתה בכלל.

ברם החקירה מסוגלת לגלות תיקונים להטבת הלשון ולהקנאתה ולספק חומר רב לעיון המדעי, לתורה ולשמה, וחובה להזדרז. לא בכל יום יתרחש נס כזה, לא בנוהג תשוב שפה עתיקה להתהלך בין החיים. לפנינו מאורע אשר כמוהו טרם היה ואולי לא יהיה. ואם לא ידענו להסתכל בו כראוי בימי לידתו, הלא נחקרנו לפחות בראשית התפתחותו.

## המחשבה ודרכי התרקמותה

המחשבה המילולית דומה למעשה טווה ואורג גם יחד. בבואנו להגות רעיון נרגישנו קודם כדמות גוף אטום מתרוצץ בקרבנו ומבקש מוצא. זהו החומר לשפיטה, לדיון, לעיבוד; כעין גולם פסיכי, מחוסר פרקים ואברים ואף ללא צורה מסוימת. וכרגע – התפלגות ראשונה, כמו ניפוץ בצמר, בצבצו חלקים אחדים. עוד רגע והנה הוחל לטוות. אחד אחד יתבלטו הנימים – המושגים, יופיעו, יתנגשו וייערכו לפי כבדם וערכם בחבורה. פעמים יתפרץ האחד ויסיג את גבול רעהו או ידָחה לאחור עד הגיע תורו. ככה יטָוה החוט – המשפט, ועל ידו יוָספו עוד חוטים, יצומדו, יתאגדו ויושזרו לפתיל – לפסוק. עתה נמתח השתי לאריגה, פתיל הארג יתארך הלוך וגדול, עד היותו ליריעה – למאמר, לפרשה.

החומר למחשבה אחר הוא בגזע האדם, לפחות בעולם התרבות; אולם בדרכי עיבודו יחולו חליפות מרובות לפי טבע הארץ והעם השוכן בה. כל אומה תאצל מאָפיה על מלאכת ההבעה: על הניפוץ והטויה, על השזירה והאריגה; תשקיף אל המושגים ואל יחסיהם מפינתה היא, תגלה בהם פנים שנעלמו מזולתם ותתעלם, להפך, ממראות שנגלו לחברותיה; תסדרם מבחינת השקפתה, לפי טעמה, ותטבע בחותמה את מערכות ההרצאה.

מה נבדלות הצורות שרעיון אחד לובש בשפות שונות – נוכל לראות במשפטים הקצרים האלה:

מה לי ולך (עברית, ארמית וערבית).

Что тебе до меня; Was habe ich mit dir; Qu' y a־t־il entre moi et toi.

צדק צדק תרדוף; קושטא קושטא תהי רדיף.

Правды правды ищи; Tu suivras ponctruellement la justice.

המשפט לאלהים הוא; דינא דד' הוא.

Суд дело Божие; das Gericht ist Gottes; C’est Dieu qui rend la justice.

ההשאלה

עז יצר ההבעה ועצומים צרכיה; אין קץ לעצמים, אין גבול לתכונתם ולחליפות מצביהם ואין סוף למעשים הנעשים בהם. אבל קצר דמיון האדם מהמציא סימן מילולי לכל דבר ופעולה למיניהם; וגם אילו הומצאו מונחים לכולם, כי אז היה הזכרון צר מהכילם. אולם מתוך חבלי ביטוי נמצאה שלא מדעת תחבולה מחוכמת: כל אחד המושגים הממשיים והפשוטים ביותר ישאיל את סימנו המילולי לחבריו הדומים לו מבחינת מה. כגון נתן: נתן יבול, ענף, פרי; נתן קול, ריח, טעם; נתן חן, כבוד, שלום, שמחה. כנף: כנף הריאה, כנפי העול, כנפות הארץ, כנפי הרוח. חי: מים חיים, בשר חי, יין חי, סיד חי; כעת חיה (לשנה הבאה בעת כזו ממש). ראש: ראש אילן, ראש הר; ראש אבות, ראשי מדינה; ראש חודש; ראש שמחתנו; נפל: נפל הקיר, נפל הטל; נפל למשכב, נפלו הפנים; נפל הלב, נפלה אימה, נפלה בבל; נפל דבר, נפלה הרוח.

אבל לא מתוך ברירה, לא בשיקול דעת יושאל הביטוי למושג חדש; ההשאלה תופק כמעט מיכנית, בכוח השותפות שבין המושגים הדומים. החליצה הממשית ממקום צר השאילה טבעית את מונחה להצלה ממצוקה נפשית, מצרה ומיסורים בכלל: “כי חִלַצת נפשי ממות, את עיני מן דמעה, את רגלי מדחי” (תהלים קט"ז ח').

אולם באשר לא “ישאילו” שני עוללים בסגנון אחד, כן נבדלים העמים זה מזה בדרכי ההשאלה. כל עם “משאיל” לפי רוחו־הוא, לפי דרכי הסתכלותו ודמיונו. השמי ישבור את הצמא, הגרמני יכבּנו (den Durst loeschen), הרוסי ישקיטנו (утолять жажду), הצרפתי יעצרנו (e’tancher la soif). בעץ הרענן יראה העברי את השיקוי הפורה והמחיה: עץ לח; וכן הרוסי: сырое дерево, ואילו הצרפתי מביא אל מראה האילן, אל הירק החיצון: arbre vert, את מסע הגשם מלמעלה למטה רואה הרוסי כהליכה, הצרפתי – כנפילה, והעברי – כירידה. וכרדת הגשם הלא ירד המטר, היורה, הרביעה והמלקוש; הלא ירד גם הטל, הברד והשלג, האש מן השמים, המן.

ולא בפעלים ובשמות כי אם גם במלי היחס קבועה ההשאלה הטבעית לפי רוח הלשון. העברי והארמי ילעגו ל… הערבי ב… הרוסי והגרמני מעל (spotten ueber) הצרפתי – מ… se moquer de…)). המשא המעיק על נושאהו העברי השאיל יחס ללחץ פסיכי: “וכבד עליה פשעה” (ישעיה כ"ד כ'); “חדשיכם ומועדיכם.. היו עלי לטרח” (שם א' י"ד), ולהוראת חובה או מצוה: כל מחסורך עלי" (שופטים י"ט כ'); “ועלי לתת לך עשרה כסף” (שמואל ב' י“ח י”א); "המצוה אשר צויתי עליך" (מלכים א' ב' מ"ג).

באמור הנביא: “והגרתי לגיא אבניה” (מיכה א' ו') לא בדא מליצה יחידה במינה. כל חומר יבש המתרכב מגרגרים או מחלקים רבים, ויהי שוֹני־הגודל, דומה במידת מה ללח, לנוזל. לכן נוהגים בו הפעלים שפך, הומטר, ניגר: "ושפכו את העפר" (ויקרא י“ד מ”א); "וישפוך סוללה" (דניאל י“א ט”ו); "תשתפכנה אבני קדש" (איכה ד' א'); "ימטר על רשעים פחים אש וגפרית" (תהלים י"א ו'): ובהחָרב עיר בנויה על פי גיא, תתגלגלנה אבניה רדוף זו אחר זו, ניגרות כמים.

ההשאלה המציינת כל לשון למינה פותחת מקור לתחרות עזה, להֵאָבקות, בין השפה בה חונכנו ובין כל הבאה להִוָסף עליה. כל רגילות בדרכי המחשבה תתנגד לשינוי, לחידוש, ונדמית לבעליה כפרי הגיון מובהק שאין להרהר אחריו. המשכיל העברי ה“נותן” שם לבנו, ה“הולך” לטייל, האומר לחנוני, כי אין לו “כסף קטן”, המעיז לבקש “את” כבוד פ…, המטייל “על” הדרך – בטוח, כי אין צורות אחרות למושגים אלה, וכי השכל הישר מחייב לאמור דוקא כך; לחניך הלשון הרוסית נדמה “יחד עם זה” כביטוי נושן שנוצר על טהרת העברית; הגרמני המתאמן בצרפתית נוטה לנַקב בה שמש ולזַכּר ירח. אולם כוח זה להתנגדות תלוי בחזקת הרגילות, כלומר בתדירותה.

יתר על כן, יש מצוי זה שנים בלשון זרה ועדיין לא הרגיש כלל במציאות ביטויים ידועים השונים בה ממקביליהם בשפתו הוא, וכן טרם תבחן אזנו את דקויות המבטא הלועז. הרגילות הסלולה מטמטמת את רגישות בעליה עד בלתי הכר בשונה ממנה. זאת אומרת: בתחרות הלשונות עלול התושב לא רק להדוף את הגר המתאמץ ולעלות בזכרון, אלא אף למנוע אותו מלהקלט, לנעול בפניו את שערי הכניסה.

לטמטום הפסיכי זה עוד גורם מסייע ורב־ערך: מנהגנו לראות בלשון כל פרט כגזירה ללא הגיון וללא כל יחס לביטויים אחרים. האומר “על ידי זה ש…” לא הכיר ב"על ידי ש… ", המצוי בספרותנו; אבל אולי הרגיש באמרים מפני ש…, לפני ש…, אחרי ש…, אלא שלא עלה על דעתו כי היינו הך, כי בכל אלה מוסבת ש… לענין השלם הבא אחריה, ופירושה: כל זאת. נמצא כי “זה” מיותרת כאן, ופוגמת את הצורה ומאחרת את התפיסה.

בגוני המחשבה המציינים כל עם נוהגת שיטה כללית וקבועה. כהיות דרכי תפיסתו והשגתו לא בודדים בכל פרט, כי אם מחוברים זה לזה ומאוחדים בשבילים ובמשעולים לאין מספר, כן לשונו: כל אחת מהמוני צורותיה יונקת בחבר נימים ענֵפות מן הקרקע הכללית.

אם נשוה לפנינו קשת זעירה מאד במעגל או באֵליפסה כבירים, נשיג כיצד סגולות השלם השגיא גנוזות במקצתו כלשהי. או נתבונן אל תכונות התנועה באדם: מהירותה, תנודותיה, קלותה או כבדותה, חריצותה או התרפותה – קצובות בו בהתאם לאָפיו הפיסיולוגי ומתגלות בכל אשר יעשה; כי יתרחץ או יתלבש, יתעמל או יעדור בגינתו, ירכב על אופניים או יבקע עצים – לא ישתנה הריתמוס שלו, קצב אחד לכל תנועותיו למיניהן.

תחרות הלשונות

מן הקודם יובן כמה הלשונות מתנגדות זו לזו בהתנגשן בה־בנפש. סביבת הילד מטביעה בו נוסחאות להבעת המחשבה, והוא עצמו ישנן טיפוסים אלה יום יום, מהקיצו עד הרדמו, במערכות שרירים מרובים, אם בדיבור ובכתב ואם בהרהור. ככה יקָבעו רשמי נצח במחוזות־המוח השונים. יתר על כן, עם המחשבה והמילול יופקו המון תנועות – מיעוטן נראות ורובן נעלמות – בגוף כולו. כל שרירינו יביעו־יזועו בקצב מקביל לריתמוס הלשון. העצמות האומרות והלב הרוחש, הקרָבַים המברכים והכליות המיסרות, המעים ההומים והדברים היורדים חדרי־בטן – הם עובדה פיסיולוגית.

נמצא כי הלשון בה גודלנו וחונכנו טבועה בכל גופנו¹. אכן, חיה היא בקרבנו ממש ושולטת בתנועות הרחישה להבעה, יען כי בקרקע בתולה נאחזה, בשדה אנטומי־פיסיולוגי חפשי מכל זיקה למחשבה מילולית.

והנה קמה שפה נכריה לשנות סדרי בראשית אלה: ניפוץ חדש לחומר המחשבה, טויה משונה, שזירה מוזרה ואריגה שלא כדת – מהפכה נועזה. אכן מה כוח התוקף לעומת הנתקף המבוצר והנושן בארצו! אף אם יצליח, אחרי מאמצים מתמידים, להאָחז כגר בארץ הנושבת, לא יחדל האזרח להציק לו, לירות לו מן המארב ולהדפו. מעתה יובן מדוע כה מסכנה הלשון הזרה בפינו. יכול נוכל ללמדה, לדעתה, אף לעמקה. אבל מה רחוקה דעת זו מגדודי התאים שהם רוחשים את המחשבה בה ומילולה ומודרכים זה שנים רבות במסלול קבוע.

אמנם, עם הרבותנו לדבר בשפה הזרה, מקץ שנים למגורינו בסביבתה הטבעית, תשתכן גם היא בישותנו. אפס כי בטרם תגיע למדרגה זו סלף תסַלפְנה הלשון הראשונה ותשפוך עליה מרוחה היא. ככה תוָצר לשון כלאים שברבות הימים תלחם גם היא על קיומה ותהדוף כל נסיון לתיקונה.

אולם הסברה נותנת, כי בימי הילדות, בטרם התבצרה שפת האם כל צרכה, תפרוץ בה הלשון המתחרה פרצים נאמנים. ורב הנזק: בשנים האחרונות הוכח, כי במידת־מה תעכב תחרות זו את התפתחות המחשבה, וכי עקבות העיכוב עודם מתגלים בקרב תלמידי האוניברסיטה.

מעבר פתאום מלשון ללשון פוגם את ראשית השיחה גם בפי המגודל. טירוף מילולי מאריך יותר נרגיש בדַברנו בלעז לאחד מאנשי שלומנו: המחשבה כאילו ניתקת לרגעים, המלים מאחרות ונחנקות; קול המסיח, מבטו והעויותיו מביעים מבוכה – הלשון המוזנחת שלא כהלכה תוקפת את צרתה.

ברור כי תגרה “רוחנית” זו יסודה בפגיעה פיסיולוגית בין זרמים מתנגדים במרכזי המוח הרודים בהבעה. לכן תדרוש ההיגיֶנה לעבודת הרוח להפריד בין המתחרים, לקצוב לכל לשון את מקומה ואת זמנה, כלומר – לדבר בכל סביבה בלשון אחת בלבד ולבלתי עבור פעמים רבות משפה לשפה בה־בשעה.

ערבוב הלשונות היא צרה פיסיולוגית, רוחנית וכלכלית, המרבה להעיק עלינו בארץ. ביחס לזה אין לנו כל תחומים. בה־במסיבה נדבר שלוש או ארבע לשונות, ומתוך ערבוביה גם לו־לאדם. לא לחנם נשמע פה משכילים אומרים לתומם: “הנני מרגיש כי אין לי שפה”.

ועוד נגע ממאיר: בלשוננו עצמה פשה הערבוב בצורה מתמדת ומקובלת. תחת מסוה מלים עבריות נרבה להכניס לתוכה גוני לעז במושגים ובמבנה־הפסוקים. אכן, בלשונות אחדות נדבר, גם כאשר למשמע אוזן נסיח עברית טהורה. כלאים אלה פוגמים לא לבד את הרעיונות המובעים בהם, כי אם פועלים לרעה על הלשון כולה, בהיותם ממעטים את אחדותה ומערערים את קביעותה. כל ביטוי זר פורש למרחוק נימים מבקיעות אל אמרים אחדים.

עקירת הכלאים מן העברית היא חובה דחופה המוטלת עלינו מאת תורת הבריאות לגוף ולנפש כמאת תורת הכלכלה והחסכון. אם מפני צער בעלי חיים אסרה תורתנו לחרוש בשור וחמור יחדיו, יען כי שונות הבהמות האלו במזגן, בכוחן ובקצב תנועותן – על אחת כמה מוזהרים אנו ועומדים לבלתי חשוב בשתי שפות יחדיו, לבלתי חרוש חרישה רוחנית במגמות מתחלפות לרגעים, לבלתי הטל בו־בזמן על בחיר אברינו שתי מלאכות מפריעות זו את זו.

לשון כלאים

דוגמאות לכלאים מהתחרות בין חבָרים של תנועות הדומים זה לזה נוכל למצוא ברגילויות שהן פשוטות מאד לעומת הדיבור. הכתב טבוע אצל כל אדם בחותם אישי. נקודות המגע בין העט לשלוש האצבעות המחזיקות בו, חלקי כף־היד והאָמה הנוגעים בגליון ובשולחן, צורת כל אות, גדלה ואופן התחברותה אל חברותיה, הריוח בין האותיות ובין המלים, שיפוע הטורים כלפי שפת הנייר, הזוית שבין שפה זו לשפת השולחן – כל אלה קבועים אבטומטית אצל המגוּדל. אם נכתוב עמוד שלם ונעתיקנו כמה פעמים על דפים שוים יסתיימו על הרוב בה־במלה. לכן לא יצלח בן שלושים לתקן את כתבו. ואף אם בעמל רב יוטב מה – יוָצר כתב כלאים, בליל הישן והחדש.

דוגמה טיפוסית לנדון מוצגת במבטא הזר. הנה בא משכיל צעיר לפאריס, למד מקצועות שונים בסוֹרבּוֹנה וביניהם גם את ההבָּרון הצרפתי, ואחרי שנים רבות למגוריו בבירה זו ועוד יתנכר בו הזר בהגותו משפטים אחדים. לא מרובות התנועות המפיקות את המילול, אבל דקיקות ומדויקות מאד, וחילוקיהן בשפות שונות הם דקים מן הדקים. אכן דקות זו היא צרת המבטא הנכרי. המערכה האבטומטית לביטוא, שקבעה בנו לשוננו הראשונה, תסלף את החדשה, ורבים מיסודותיה יתערבו בתוך מתחריהם. במבטא כלאים נדבר.

ואם בסדרי־תנועות מוגבלים אי אפשר אחרי גיל מסוים להתגבר על החבורה שנקבעה ראשונה – מה נאמר ללשון המתרכבת מהברות וממלים, ממערכות אמרים ומשפטים לאין קץ? מערכות החרותות בנו לא לבד בכוח הרגילות כי אם גם בפעולת הרגש וההגיון? מה תכבד כאן המלחמה ותארך, ומה ירבו הכלאים בתנאים אלה!

וּמְחַיי העברית הלא חונכו רובם בלשונות המערב והמירו את שפתם – בלי עזוב אותה – בגיל שלושים ומעלה.

אמנם, כבר זכינו לנוער שהעברית נבלעה בדמו כלשון ראשונה, ובבתי־הספר שלנו יכתבו התלמידים אנגלית מתובלת שמית. ברם את העברית החיה קיבל דור זה על כלאיה מן המחיים, והיא היא השולטת בו בעריצות והמסיתה אותו לבעוט מתוך ביטול ולעג בעברית השמית המעיזה להתחרות בה. כן יקדימו ילדינו אני, אתה לפועל בעבר ובעתיד, והוא – לפועל שנושאו נתון: “אבא אמר שהוא יבוא בעשר”. ומורינו הצעירים קיבלו מן הזקנים זה במקום הוא: " מה זה קו המשוה?" “כמה זה דולאר?”

ובכל זאת עובדה היא שלגבי טהרת הסגנון, ובמידה זעומה גם מבחינת המבטא, משביחה העברית והולכת. אכן, אפילו לגבי כוחות נסתרים יפה כוח הרצון הנובע מתוך רגש עמוק, מתוך חיבה וכבוד ללשון האומה, ועצומה פעולת בית־הספר השקוע בעברית שרובה קלסית.

עובדה רבת ערך זו מגבירה את חובת השקידה על תקנת הלשון. ובין הגורמים המסייעים לתקנה זו תמָנה עקירת הדעה הכוזבת, ש“דעת” הלשון ודקדוקה היא ערובה נאמנה לטהרת הסגנון. עת להפיץ את התורה, כי האבטומטיות המילולית הראשונה עלולה להכשיל את מבחר הידענות, כי בטעויות מסוג זה אין לראות כל עלבון לבעליהן, וכי ביחס הנדון אין להאמין בעצמנו או, ביתר דיוק, יש להאמין בעצמנו הנסתר שבבלי דעת, העצום לאין קץ מחברו הנגלה שמדעת. ומעשים בכל תקופה שמדקדקינו, ומהם בלשנים עסקנים ונכבדים, יחטאו לא מעט לעבריות הרצאתם.

מה הוא סגנון?

שפה אחת לעם, אבל איש איש יוצר בה את לשונו־הוא, בהיותו שואב מן האוצר המילולי הכללי אמרים לפי צרכו וטעמו הוא ומרַכב פסוקים הטבועים בחותמו שלו. ולא עוד אלא שבשפת היחיד גם היא תופענה חליפות עם הגילים, עם מצב הבריאות ואפילו עם תנאי השעה. גון השפה המציין את לשון היחיד הוא הסגנון. יש מדמים כי מושג זה חל על לשון־הסופר בלבד, ולא היא: גם בדיבור הפשוט על מעשים שבכל יום יתנכר הסגנון.

החותם האישי בשפה כרוך בעצם תפקידה, בהיותה מתאמצת להגות את מצב נפשנו, את תוכן ההכרה או התודעה ברגע הנתון. תוכן זה המשתנה לרגעים מתרכב תמיד, כידוע, משלושת היסודות המתלכדים בחיי הנפש, הלא הם השכל, הרגש והרצון. עם כל רעיון, על כל מושג, ויהי האוֹבּייקטיבי ביותר, מתלוים רגשות – אם לעונג ולקורת־רוח ואם לצער ולמורת־רוח – ומתעוררות תחילות לתנועה ושאיפות לפעולה. בכל מלה מופקת נוכל לשמוע בבחירתה, בהטעמתה ובמקומה, בעויות וברמזים הדבקים בה – את הד הזעזועים, אם גלויים ואם נסתרים, שהיא באת־כוחם.

גורמי הסגנון

מכאן המון גורמים החולקים מאֳפי היחיד לצורות הבעתו. ראשית כל אין המציאות נתפסת ונזכרת במדה שוה אצל בני־אדם שונים. ובבואנו לתרגם אותה במלים לא נמצא את אלה קבועות לפנינו לחלוטין; את הרושם, המעשה והמושג נוכל להביע על הרוב בסימנים אחדים קרובים זה לזה ומתחרים זה בזה, כגון קול – שאון – המיה; חזק – אמיץ – עז; פרי – תולדה – תוצאה; הביט – הסתכל – צפה; הקשיב – שם לבו – פנה ב… – נתן דעתו. יש ברירה במלים, וכוחות מסובכים מכריעים את הבחירה; והוא הדין בסידור המושגים.

וגדולה הרבה מזו. בכל הבעה מילולית אין להפריד בין חלקה האוֹבּיקטיבי לסוּבּיקטיבי, שהם כאילו נאבקים זה עם זה. רגע יגבר האחד, ורגע – משנהו. לא אברים מספר יביעו, לא מערכות שרירים מסוימות, שלכאורה מצטמצמת התנועה בהן; היצור כלו יזוע, כל תפקידי הגוף והנפש יהגו, ישיחו. ומה היטיבו הקדמונים להסתכל בתופעה זו: הלב ירחש, המעים יהמו; “לבי ובשרי ירננו אל אל חי” (תהלים פ"ד ג'), “כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך” (שם ל"ה י'); “ברכי נפשי את ד' וכל קרבי את שם קדשו” (שם ק"ג א'); “קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם” (ירמיה י"ב ב').

אכן האדם כולו ירתת בהביעו. לכן, כהיות היחיד נבדל מבני־מינו בהמון סגולות המציינות את מבנה אבריו ואת תפקידיהם המרובים – הנשימה, העיכול, חיזור הדם, ההפרשה, התנועה וכו’ – על אחת כמה וכמה יצוין בהבעתו; אם ישוו כל אלה בשני אישים ישתוו גם סגנוניהם. ואפילו בו־באדם תגוּון הלשון עם חליפות־המצב; לא יביע הרעֵב כשָֹבֵע, לא יספר החרד כשָלוֹ, לא יגיד החולה כבריא ולא ישֹיחַ מר־הנפש כשמח בחלקו.

ומה עצומים פה הגורמים החיצוניים: האקלים, התקופה, החינוך, החברה, מדרגת ההשכלה, המקצוע, וכו'.

דוגמאות להלבשת רעיון בצורות שונות

הפשוט ברעיונות יוכל להתגלות בפנים שונים. בשבתי ביום חם בבית קרובי הנני פונה מדי צמאי אל בתו הקטנה:

“הלא תגישי לי, בתי, מן הקרים הקרים ההם!” “תואילי להגיש לי כוס מים”; “קחי נא לי, ילדתי, ספל מים”; “בבקשה מרים, מעט מים מן הכד המצוננת”; “אם תגישי לי, מרים, כוס צוננים אומר לך חן־חן כפול”; “מי ישקני כיום הזה אם לא מרים!”

ובהגדת מעשים שהיו:

“השמעת? בתחילת הלילה אחזה אש אצל שכננו פ. בסחבות אשר במטבח וכמעט היתה לדליקה, אבל ברוך השם, כיבינוה מיד”. “הידעת? אמש נפלה דליקה בבית פ., אבל הצלחנו לכבותה כרגע”; "בבית פ. אין הילדים נזהרים באש, כמעט נפלה שם דליקה אמש, ולולא מהרנו לעזרתם… "; “התבין? נורא! – הכבר הוגד לך? נס ממש! אילמלא מיהרנו אמש לכבות את האש בבית פּ., כי אז קרה אסון, חס ושלום”.

“מה תאמר למלקוש? שבע שעות רצופות זרם ולא פסק, נפלא!” “ובכן? ירד סוף סוף, לא טל כי אם יורה ממש!” “לא גשם ירד הלילה אלא עפרות־זהב, כל טפה ברכה”; “מה תגידו? נתמלאו הבורות. אך זהו מלקוש!” “עשרים וארבעה מילימטר מים בלילה אחד בסוף ניסן הוא נס מן השמים!”

דעת התלמוד על הסגנון האישי

הפתגם “הסגנון הוא האדם” הוא לא מליצה בעלמא כי אם עובדה פסיכו־פיסיולוגית, ותורת־הסגנון שואפת לא לעקור את מקוריות הלשון אצל היחיד, אלא לסייעהו להיטיב את סגנונו הוא, לגלות את נפשיותו האפיינית שלו. אפייניות הלשון המציגה את אישיות בעליה תעורר את לב השומע או הקורא, ואילו אמרים שגורים בפי כל ונוסחאות קצובים לא יעשו כל רושם.

והשכיל התלמוד לחוות דעה זו בפרשו (בסנהדרין פ"ט) את שיחת יהושפט ואחאב לפני עלותם על רמות גלעד להלחם בארם (מלכים א' כ"ב). מלך יהודה הזמין את חברו מלך ישראל לדרוש את דבר ד' בשאלת המלחמה, ויקבץ אחאב את נביאיו כארבע מאות איש, וכולם ניבאו פה אחד לאמר: “עלה רמות גלעד והצלח ונתן ד' ביד המלך”. אבל יהושפט שאל: “האין פה נביא לד' עוד ונדרשה מאותו?” ומוסיף הגמרא: אמר לו אחאב הרי כל הנביאים האלה לפניך? ענהו יהושפט: מקובלני מבית אבי־אבא, סגנון (=רעיון) אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד… עובדיה אמר: “זדון לבך השיאך” (עובדיה א' ג'), ירמיה¹ אמר: “תפלצתך השיא אותך זדון לבך” (ירמיה מ“ט ט”ז). ואלה, הואיל וכולם אומרים אותם הדברים, איש כחברו בדיוק, לא אמרו כלום².

מה טיפוסית המסקנה! אם בני־אדם שונים הוגים כאילו רעיונם־הם בה־בצורה ממש – סימן שהם מביעים לא את מחשבתם אלא חוזרים על פסוק שאול.

כורח ההבעה

ועז צורך ההבעה. צורך גופני ונפשי כאחד. שאוף ישאף האדם להביע את רוחו, להגות מקרבו את אשר ירגיש וידַמה, לשפוך את לבו ולהשיח את מחשבתו. רגשות שלא הובעו, רעיונות שלא נהגו יעיקו על בעליהם. וכאשר יעמיק הרעיון ויגבר הרגש היצוק בו כן תחזק הדרישה להשיחנו. ומה הפליא ירמיה לתאר מצב זה: “כי מדי אדבר אזעק חמס ושוד אקרא… ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל” (ירמיה כ' ח’–ט'). ההבעה פורקת משא זה וגואלת, וכאשר ניטיב להגות ונעמיק לחלץ את העצור בקרבנו כן יוקל לנו, כן יונח וירוח.

הבעה זו לשם הגיה היא מטרה לה לעצמה, אבל יש הבעה לתכלית בלבד: כדי להגיד ולהודיע, לבקש ולתבוע, להציע ולפתות, להעיד ולקיים. האדם חי בחברה, ומרובים יחסיו לזולתו המחייבים אותו להשיח. כורח משנה זה להגייה ולהגדה הוא שיצר את השפה המתאמצת לבטא במלים את הסבך הנפשי.

עם התפתחות האדם גדלים צרכי ההבעה והולכים בשתי מגמותיה. וביום הזה מוכרח האדם להשיח באשר יפנה; במשפחה כאב וכאם, כאח וכאחות; בחיי המעשה – במלאכה, בשוק; בחברה – במסיבת רעים, בנשף, בחגיגה, באגודות לספורט; בציבור – כבוחר וכנבחר במוסדות הכלל למיניהם. אמנם ריבוי הנאומים היו לנו לזרא, ברם דוקא דברנות יתרה זו מוכיחה את העדר הכשרון להביע את עצם הרעיונות.

ערך הסגנון

כל אדם נצרך להבעה, אבל יש מקצועות המחייבים את בעליהם לפתח את הכשרון הנדון ביתר שאת: המטיף והעסקן, המורה והמרצה, הדיין והעורך־דין, ובמידה ידועה – כל עובדי הציבור. בין אלה ימָנה גם הפקיד למינהו: הלא הוא עומד בין המוסד לקהל ומלאכתו, כולה או מקצתה, על לשונו בשני גווניה – בעל־פה ובכתב. הסגנון הוא מעדר פיפיות לפקיד: כלפי מנהלי המוסד וכלפי הלקוחות. על הפקיד המסור לתפקידו להיות זהיר בלשונו במשאו ומתנו עם הבריות, לדבר כדי להביע, ואם טעון הסגנון לטישה כדי להאפיל על הרעיון, הלא זקוק הוא לה עוד יותר כדי לכוון את הלשון אל האמת.

עיקר העיקרים לתורת הסגנון

להבעה נכונה דרושים קודם כל רעיונות ברורים, ידיעה נאמנה בנושא; כאשר נעמיק לדעת כן ניטיב להגות. כל עוד נתקשה בצורת הדברים סימן שאינם מחוּורים לנו די צרכם. וכן בסידור הרעיונות ובהשתלשלותם לא שאלה מילולית לפנינו אלא ענין לשפיטה, לדיון, להגיון המחשבה.

ואל יהא סידור זה קל בעינינו. מעטים הם המשכילים היודעים להציע ענין כהלכה בהרצאה נוחה ומתוקנת³. בכל הארצות נוהגים העתונים להטיל עובדה זו על העדר ידיעה מַספקת בלשוֹן ולראות את האשמים היחידים במורי בשפה וספרותה. אכן מעוּות זה הוא פרי החינוך כולו. בירור המושגים, הדיוק במונחים, מבנה הפסוקים ועריכתם המאמר הם ענין לכל מחנך ומורה ויהי מקצועו כל שהוא.

מי שלא יבדיל, למשל, בין לחץ להעיק, שאף – נשף, סבב – הקיף, מעגל – עיגול, עיקר – שורש, בד – ענף – לא הבחין בין המעשים והמושגים האלה; ובאין הבחנה נעדרת ההבדלה והמלים הקרובות נראות כטפילים.

מי שלא הרגיש צורך במדוע לנגד למה, ביראתי לעומת פחדתי, בהצריך מול הכריח, בדמה מפני השוה, ברגילות יען הרגל חָסר מושגים ולא מלים.

וכן נימוסי סגנון שיסודם בדרך ארץ וכבוד הבריות. נימוסים אלה תופסים מקום חשוב מאד. אפס כי אין הסגנון המנומס נקנה ברכישת מלים ואמרים מקובלים, יסודו בהרגשה מחונכת הסולדת מכל גסות ביחסים שבין אדם לחברו. עם רגישות זו תמצאנה המלים המקבילות מאליהן, ואף אם מעטות הן תפעלנה את פעולתן; אבל אם חסר היסוד הנפשי – מה בצע בפסוקים השאולים הנופלים כמשא על שומעם?

ערך הדקדוק לסגנון

כללי הדקדוק אף הם אינם אלא הבחנה בין מושגים שכבר הושגו בימי קדם ונמסרו מדור לדור. דובר עברית שאינו נזקק לצורות הפעולה הממושכת כגון היה אומר, הוה אומר, או לבינוני בדברו על העבר והעתיד – לא תפס את גופי המושגים הכלליים והעברים לזמן, ולשוא יתנצל אף יתפאר כי מזלזל הוא בדקדוק. המחליף שויון בשווי, פירוד בהפרדה, כניעות בהכנעה, מסירה במסירות – מערבב מושגים שהם הופכים את הרעיון או דולחים אותו עד לא יוכר, ולא תכופר לו בערות זו בהתנכרותו לדקדוקים. הנצדיק את האומר אדום לורוד בטענו כי אינו חובב את תורת האור? הנזכה באמרנו הציר הצפוני תחת הקוטב הצפוני, יען כי זה ימים רבים נוהג ביטוי זה על אף הגיאומטריה והגיאוגרפיה גם יחד? וכן עריכת המלים לפי צרכי הרעיון ונקודותיו המתבלטות יסודה בגופי הגיון שאין בר־דעת רשאי להתעלם מהם.

עת להפיץ את הדעה כי הדקדוק הוא לא גיבוב מלים בבחינת גזרות או חומרות שמקורן בקפדנות הבלשנים היתרה, אלא פרקי הגיון לאנושות כולה בצורה מגוונת לפי הגזעים והעמים. אמנם, בהתנגש בּלשון ניבים שונים חוללו בדקדוקה זרויות משונות, ברם אין אלה אלא קלקול קליל במנגנון הנפלא הצפון ביצירה העממית הנשגבה – בלשון. מנגנון זה, הקרוי דקדוק, כולו אומר בינה ושפיטה.

הטבת הסגנון

הַשְבֵּחַ הסגנון הוא קָנה מושגים חדשים ופִשפש בישנים כדי לעַמקם, לבררם ולהוסיף הַבחן ביניהם; התחנך מחדש על ידי הסתכלות מוגברת וקריאה מכוונת ומעכלת.

שַכלל את הסגנון הוא הוסיף דעת וחַדש את הידוע עד יכולת להרצותו ללא גמגום, לעצמך או לרעך, בסדר הטבעי, הכָּריח. הנך טרוד ואין שעתך פנויה לתורה; לכן תמעט בקריאה סתם, בשמיעת הרצאות בבחינת “ולא נודע כי באו אל קרבנה”. המרבה לבלוע לא יעכל. צמצם את קריאתך, ובספרים החשובים בעיניך, אם לפי טעמך ואם מקרבתם אל מקצועך, תתעמק כדי להפיק את תמציתם לפי תפישתך והשגתך; בעוד הענין רענן בזכרונך הרצהו, אם תתקשה בהרצאה – סימן שעודך זקוק לתוספת עיון. למד כאילו על מנת ללמד, קרא כדי למסור, עכל את אשר קיבלת והפק אותו בפנים חדשות.

בחפצך להיטיב את סגנונך תחזור ותקרא את מבחר הספרות הקלסית במקרא, בתלמוד ובמדרשים; אבל לא חזרה חטופה. כי אם קריאה בעין צופיה וערה, המסוגלת לראות הכל מחדש ולגלות בישן מראות שטרם נראו לך במעשים ובמושגים השגורים כל כך בזכרונך; ובין אלה גם מושגי הדקדוק: זמני הפעלים, חידושי בניניהם, הסמיכות בתפקידיה השונים, משקלי השמות לפי הוראתם, יצירת תארי הפועל, וצְפִיה מיוחדת למלי היחס המלוות את הפעלים. בקיצור – שוב הסתכלות המצריכה עיון במפרשים, ואשר תחדש – תרשום ותפיק.

סוף דבר: אם חפץ תחפוץ להיטיב את סגנונך ולתקנהו תיקון לא יכזב, עליך לרומם את כל עולמך הרוחני. כשרון ההבעה אינו כוח בודד ובן־חורין. הוא אך מגלה את אשר אצרו חֶבר הכוחות הנפשיים. הגבר את האצירה ויוּקל הגילוי. מבּאר מלאה נקל לשאוב. ברם הגילוי אף הוא חכמה ומלאכה כאחת הוא, וטעון אימון וחינוך.

היגיֶנה וסגנון

תורת הבריאות, הפורצת בימינו אל כל מקצועות החיים, לא פסחה אף על הלשון וכיום הזה תשיב חוקים לכל גלגולי השפה: איך לנשום בעת הדיבור, כיצד יופק כל הגה כדי שיובחן כראוי, באיזה קול רם, שפל או בינוני – ינאם הנואם וישחק הבימן כדי להשמע ולבלתי חבול באברי המבטא; יש היגינה לקריאה וכתיבה, לגודל הכתָב ולרוחיו, לצבעו ולצבע מצעו. יתר על כן, המדע השואף לחסוך את כוחות האדם קובע עקרונות אף לעצם הלשון, למלים ולאמרים ולסידורם, הואיל והסגנון הוא הוא המופק ביתר עמל.

כי נתקשה בהבעה. את דברי זולתנו נבין על נקלה, אבל מה יכבד עלינו להגות את מחשבתנו אנו. רבים ידמו כי ברגע הצורך יבגוד בנו הזכרון וימאן לספק את המלים הדרושות. ולא היא. בהיות לפנינו מושג או רעיון ברורים למדי יופיעו כרגע בדמותם המילולית. מקור הקשיים הוא עיבוד המחשבה, ניתוחה לרעיונות ולמושגים.

לנגדי תאנה, וחפצי להגדיר את גוון הקרום הדק שלה; כאילו ירוק אבל יש נוטה לכרתי, אף לאפור־כחלון. אולם אין הגדרה זו מספקת אותי. לא מלים אחסר, כי אם אתקשה להבחין בין הגוונים המתחרים. אין תולדותיהם ברורות למדי בדמיוני.

ראיתי מעשה והגדתיו לבני ביתי: זרק ילד אבן בתרנגולת ופצעה. זרק? אולי: ירה, קלע; ילד? – והשובב תינוק, כמעט עולל; אבן? – עתה נזכרתי: היא צרור חד; התרנגולת עודנה פרגית; בתרנגולת – ולא אל? פצעה? – מוטב: נפצעה; ובעברית ארצישראלית: ילד השליך…; מה הובלט ביותר בתנועת הילד: זריקה, יריה, קליעה או אולי השלכה פשוטה? אילו היו מושגים אלה ברורים לי כל צרכם ואילו תפסתי יפה את אפי התנועה, כי עתה השכלתי לדייק יותר. מדי בואנו לכנות מה מאשר לנגדנו – עצם או תכונה, פעולה, מצב או יחס – נַשונו אל אחד המושגים הקבועים כטיפוסים בדמיוננו; אפס כי על הרוב יציג הזכרון מושגים אחדים קרובים זה לזה ומתאימים כמעט לטיפוס המבוקש, ולפיכך יש תחרות וברירה. אמנם לא תמיד נכיר במציאות המתחרים, אבל הם קיימים, ויהי שלא מדעת. מטרידים את ההבעה, משהים אותה אף מפסיקים.

והיטיב ביאליק ז"ל לתאר תחרות זו כמסתכל בו־בעצמו: “כשאני מתחיל לכתוב נדחקות ובאות כל המלים שאין לי חפץ בהן, וכל אחת משתדלת בכל מיני אפנים להסב את תשומת לבי אליה; אבל שם… מחכה בסבלנות המלה הנכונה, והכל תלוי בזה שאותן המלים הנדחקות וקופצות בראש לא יוליכו אותי שולל” (משיחותיו, “דבר” 2804).

והנה אחת מבאות־ביתו מעידה לתומה כמה ידע אמן האמנים להבעה לעמוד בפני המושגים הדחופים: “גם סגנון שיחתו היה סגנון אמת. לא יכול היה להסתפק במלה שהיא קרובה לאמת – חשב, ביקש, פעמים מתוך התאמצות, עד שמצא את המלה המבטאה את כל האמת, ושמח לנצחון” (“דבר הפועלת”).

בכלל, כרבוֹת תרבות האדם כן ירבו מושגיו וכן ייטיב להבחין ביניהם; וחילוף: כרבות הדיוק במושגים כן תתקדם המחשבה. הסגנון המדעי מציג דוגמה מבהיקה לבהירות ההבעה מהבחנה נאמנה בין המושגים. הבחנה מעמיקה זו היא קנה־מידה להתפתחות ביחיד ובעם. בימינו ייטיב אף תלמיד בית־ספר העממי להבדיל בין מרובע – ריבוע, עיגול – מעגל, כובד – משקל, נמס – נמוג; ולא יאמר פרי לתפוח־האדמה, עוף לעטלף, אֵד לגַז. כאשר ישכיל הבוטנאי הבקי להגדיר מהרה את הצמחים המצויים והגיאולוג את אבני־ארצו, כן ימהר בן־תרבות לזהות את מעשי החיים ולהגותם כן.

כל אחד המושגים המרַככים את הרעיון הוא אבן לבנין. והאבן – ככל אשר ניטיב לגזותה, לשוות את צלעותיה וגבולותן, כן תכשר להתחבר את בנות מינה ולערוך את הנדבך. מושגים מוגדרים יפה ומסוימים ללא פקפוק חולקים למחשבה במהירות, קלות ודיוק, כלומר – חסכון בזמן ובכוח.

נזכירה שאין קלות זו הֶרגש סוביקטיבי בלבד. מאמצי הזכרון, הדמיון והשפיטה היוצרים את המחשבה המובעת זקוקים לתמורות פיסיולוגיות במרכזי־המוח ולזרימת הדם הזן את המרכזים האלה כדי להכשיר את תפקידם. וכאן פתח להיגינה לבקש חסכון.

מכאן הדרישה הנמרצת להחמיר בהגדרת כל מושג. אל נא נסמן בה־במלה שני מושגים דומים וקרובים זה לזה אבל טעונים הבדלה. אמנם יכול מונח אחד להביע מושגים שונים רחוקים זה מזה. כוס מסמן את הכלי ואת המוּכל בו, בלי עורר כל תחרות בין שני המובנים; אבל דקדקה השפה לקרוא הורים לאב ולאם כדי להבדילם משלשלת האבות. ענף עץ וענף מסחר או אמנות לא יערבבו את המחשבה, אולם אי־אפשר לכנות במונח זה – כנוהג בספרותנו – את סעיפי האילן שוני־הגיל: את הסעיף הרך נושא העלים, את הבד ואת המטה; כמו שלא יעלה על הדעת לקרוא ילד גם לנער, לבחור ולעלם.

ההיגינה מטילה חומרה זו גם מבחינה אחרת. לא מעל המביע בלבד מצוה להקל את המחשבה, כי אם מעל השומע והקורא, ועל אחת כמה תכופל החובה על המרצה והסופר. מושג מפוקפק מסכסך את תפיסת הרעיון ועלול להטעות. הנה למשל, בספרותנו ובשיחה נוהג צהוב במשמע gelb, וכיצד יובן “צהבו פני פלוני משמחה”, המצוי בתלמוד?

כמו שההיגינה התרבותית מחייבת את בן־התרבות לבטא צחות, לכתוב ברור, לשים רווחים בין חלקי הפסוק והמאמר, כן, וביתר עוז, תתבע הבדלה חמורה בין המושגים הקרובים. המחסר לשונו מדיוק חוטא לנפשו ולזולתו כאחד.

אפס כי אך לאט תשמע דרישה זו בקהל. גורל המוסר ההיגיני אחד הוא בכל ענפי החיים. מי תם יוַתר על אפרסק ורוד הלחיים ומבשר עסיס ניחוח, עד אשר יטוהר הפרי התאוה ברותחין? מי בטלן יתקלח או, לפחות, ירחץ פניו ועיניו מדי שובו בערי ארצנו מן החוץ המאווה אבק דק מן הדק את עור העובר המזיע? מרים החיים – יירגנו המורדים – וקצרים גם כשהם לעצמם, ואתם באים להוסיף על סבלנו בחומרות משונות.

כל לשון תרבות לא תחדל להגדיל את אוצרה כדי לספק, ויהי אך במסכנות, ביטויים למושגים ולגוני גוניהם, שהם מתרבים והולכים, הסתעף והתבדל, עם התקדם האדם בענפי החיים השונים. לא מאהבה למלים יתרות ולמליצות יוצר לו העם אמרים חדשים ומגוון את הישנים, כי אם מתוך מצוקת ההבעה, מתוך ההכרח להגות את מחשבתו הפורה. לשון דורנו לנגד שפת הקדמונים הוא כלשון המגודל לעומת שפת העולל.

לא אקדמאים מנקרים בדו את שפע החליפות בצורות הלשון; העם – יוצר בלי שם – המציאן ושכלל אותן. החוקרים מתאמצים רק לעַמֵק את יצירת הדורות כדי למצוא בה מדעת את אשר נגנז בה כאילו בבלי דעת, ולהוסיף בשעת הצורך במתכונתה דוקא.

היוצרים הנעלמים – היוצרי עמל אתם? למה תרבו מלים? האין התכלת כחולה? האין הורוד אדום? הלא יטע השותל? הלא יגזור הקוצר והבוצר? אם חרבה האדמה – הלא יבשה? מי יתן נאה ליפה? מה יוסיף תמים לשלם? בדברנו לפלוני הן דברנו עמו? וכי דברנו באלמוני – לא דברנו עליו? לכו נוַתרה על המותרות האלה למינם. מה קצרה, קלה ונוחה תהיה אז לשוננו!

אפס כי לחינם נטיף לחסכון. לא יהיה לנו שומע. רעב האדם להבעה, תכלה נפשו להתגלות; הגיונו המרבה לנתח את הרעיונות יבקש תרגום מקביל, ובהמָצא האמרה המדויקת תופיע כגואל.

לא מריבוי הצורות נסבול בהבעה, כי אם מחסרונן, מדלותן, על אף עשרן המדומה. הסתבכה המחשבה, הסתעפו הרעיונות, התפלגו המושגים, והכל תובע ביטוי, הב הב לאין סוף.

אמנם בימינו נלחמת כל לשון בחומרות שוא: בדקדוקי הכתיב, ביוצאים מן הכלל, בכל אשר לא יוסיף כלום לרעיון; אבל לא יעלה על הדעת לזלזל באמרה המחדשת מה במובן הדברים, המַבדלת את המושג מן הקרוב אליו, ואפילו מן הסמוך לו ממש. בנדון זה יקרה לנו כל צורה, כל גון; חובתנו לגלותם ולחקרם. אין קץ לצרכי הבעתנו, מה שהיה לעברי הקדמון כשפת יתר הוא לנו כלחם צר וכמים לחץ. המקיל בכגון אלה מדלדל את מעיני שפתנו! ועליו נאמר: “אל תגזול דל כי דל הוא”.

בעית המבטא העברי

לא על הלשון לבדה יחיה האדם, אבל אך עליה בלבד יחיה כאדם. בה יהגה את המתרחש בקרבו, יביע את רשמיו הנקלטים מן החוץ ומפנימו כדי לספק הכרח גופני ונפשי. “ועצור במלין מי יוכל” (איוב ד' ב'). בה יגיד לזולתו את חפצו, צרכיו ותביעותיו לכל הקפם ובה יִיצַר את המושגים, יארוג את מחשבתו ויציע את רעיונותיו בהגיון או ירצם. תפקידי הלשון האלה יופקו בדיבור, והכתב יופיע אך כבא־כוחו בעת שהמרחק במקום או בזמן יפריענו מפּעול. לרגעים נדבר ורק לפרקים נכתוֹב. השיחה לנפש היא כנשימה לחומר החי. על הדיבור נחיה. בהעצרו תרבה הסכנה ובהנטלו תחל הגסיסה.

ודבּר הוא הָגה קודם לכל, כהיות הכתב והכתיב לשפת העין כן המילול והביטוא לשפת האוזן. מן הכותב יידרש לרשום כל אות בצורתה הקבועה המַבדלת אותה מן הדומות לה ולהציג כל מלה כפי המקובל לבלתי חסר מה, ועל המדבר להפיק הגָיים ותנועות מובחנים היטב ולבלתי הַבְלַע כלום. אולם בלשון הראוּת אנו נוהגים בכל חומר הדין, כתב מטושטש ירגיזנו ואף נמאן לקראו. כי יכתוב מי: שיבה (שבעה) תישה (תשעה) שמו (שמעו), אַמנָאֶל (המנהל) יעורר בנו רגשי חמלה אף אם נבין את כתבו; ואילו בדיבור נוהגת ותרנות לאין גבול. אמנם בשיחה מרובים המסייעים להבנת המסיח: רמזיו, עויות פניו, מבטו וחליפות קולו או הטעמתו ואפילו מַצגי גופו. כל אלה ימלאו אחרי המלים ופעמים אף יקדימו לבארן. ברם מצד שני, המלים הכתובות מאריכות לנגדנו ומובדלות הן זו מזו בריוַח קל ונוכל לעיין בהן שוב כדי לברר את האות הסתומה ולנחש את הנעדרת; בעוד אשר בדיבור יתמלטו המלים חבורות חבורות ללא הפסק ויתעופפו מבלי שוב.

אפס כי חרף ותרנותנו, הַפסד יפסיד המתרפה בדיבורו. המִבטא משפיע גם הוא – ויהי שלא מדעת – על גורל השיחה ועל פעולת השיעור, ההרצאה והנאום מכל שכן. ולעומת המזלזל, כפלים ייהנה המבטא צחות; שכרו בצדו כמביע בהיותו מרגיש את תנועות ביטואו ושומע את עצמו, וכמגיד בראותו כי יובן על נקלה.

ובמצבנו אנו עוד ערך נוסף לצחות המבטא. שפתנו אך החלה לפרוץ בהמונים הרחבים ועלינו להקל את חדירותה. ולפנינו רבבות אחים שטרם אומנה אזנם לתפוס את הפסוק העברי בדיבור שוטף, אולם אם נבטאנו כראוי ובמהירות ממותנת – 100 מלים לדקה במקום 150 – ייקלט ויובן. תפיסת פסוקים קלים בחנות וברחוב, באוטו ובמסעדה תרבה לסייע את העולה ברכישת השפה, תעודדנו להוסיף לקח בלשון ותפעל לטובה גם על מצב רוחו בסביבה החדשה.

בקיצור: המבטא הוא חומר למבנה הדיבור, הדיבור הוא הוא הלשון והלשון היא יסוד היסודות לחיי הנפש.

מעתה תושג סיבת התנכרותנו לשאלת המבטא העברי: דל ערך הדיבור בעינינו. מאות בשנים שלט הספר והכתב בעברית המתה למחצה, ולא בדור אחד תחזור שפת הקול ותכבוש את מקום כבודה בלשון. אף בקרב אדוקי העברית וחוקריה בארץ עוד תחָשב השפה המדוברת כטפל שפל דרגה לגבי הכתובה.

אכן בלשון מתחיה תסתבך בעית המבטא, הואיל וטרם אירע מאורע כזה בדברי ימי העמים. לפנינו תופעה ראשונה ויחידה במינה. כהָפֵר התישבותנו הרבה מן המקובל כחוקים בתורת הכלכלה, כן תרָאה תחית הלשון כמַמרה בדיני הפסיכולוגיה. לכן עוד תעה יתעו חובבי העברית ומרַדפי תיקונה, וגם ענין המבטא זקוק לנסיון רב־שנים ולחקר רב־צדדים אבל לפחות ננסה לפרט את השאלה לסעיפיה ולהציג נימוקים המחייבים תקנות.

הבדלה בין התנועות הדומות

כל תנועה נוכל להגות באפנים שונים: להאריכה, לקצרה או גם לחטפה; לבטאה במִפתח שפתים משתנה בצורתו ובמדתו; לצרף אליה תנועה אחרת ולהפיק את שתיהן כאחת, כתנועתים, כגון oi, ou, oe. כל אחת החליפות האלה מתבדלת איפוא בכמותה, באיכותה או גם בתרכיבה. ככה קיימים, למשל, בצרפתית, באנגלית ובגרמנית גונים אחדים ל־A ל־O ל־E וכו', ומקצתם מסומנים גם בכתב. אך בכוח בידול זה יכול יכלה כל שפה ליצור מלים שוות בהגייתן ודומות אף בתנועתן ובכל זאת מבודלות למדי:¹:

Herren – hören – hären; Zeuge – zeige – Ziege – Züge; Mächte – möchte; Los – Loos – los; sur – sùr; père – pair – peur; mal – màle; Patte – pate.

גם הניקוד המקובל בלשוננו מראה כי בתקופת יצירתו היו התנועות מבודלות בעברית ל־5 סוגים²:

א. ארוכות מאד אוֹ תנועתים, כגון חולם קיים, כלומר – בלתי משתנה בנטיה: אור קול, סוף;

ב. ארוכות – חולם משתנה: כֹּל, צֹרך, חֹמר;

ג. קצרות – קמץ קטן: כָּל צָרְכִּי, חָמְרִי;

ד. חטופות – חטף קמץ; אֳניה, צֳהָרים, חֳדָשִים;

ה. חטופות מאד – שוא נע: בְּנֵי (מבָּנִים, פתח חטוף מאד), פְּרי (מפֶּרִי, סגול חטוף מאד).

באחדים ממבטאינו נשתמר הבידול במקצתו בחולם ובצירה ובקמץ הגדול. במבטא הספרדי, בו לא יובדל בין תנועה ארוכה לקצרה, נתקיימו התנועות החטופות והחטופות מאד, וזוהי מעלתו היחידה מן הבחינה הנדונה. אולם המבטא הארצישראלי – אשר מרַדף בבלי דעת כאילו להקל מעל המדַבר ומתעלם מן השומע ועוד יותר מן השומעים – לא אבה אף לשארית זו, והננו מסתפקים במועט להתפאר: את כל החולמים והקמצים הקטנים נהגה כ־O בינוני, ואת כל הקמצים הגדולים והפתחים – כ־A ממוצע; כל הצֵירים והסגולים שוים בפינו כֶּן = כֵּן, הֶם = הַם; לא יאריך בֵּן נפרד מבֶּן נסמך, כאילו היתה הסמיכות אך ענין לעין, לחליפת הנקודה, ולא לפה או לאוזן כתופעה פוניטית, אפילו הצירה הקיים יבוטא כסגול: בּית, גֵר = בֶּת, גֶר. אין חפץ לנו בתנועות מבודלות, אבל שמור נשַמר את סימניהם ואת תורתם נרביץ בבית־הספר.

ככה סתמנו בעברית את מקור הברכה לבידול המלים הדומות, נשתוו המבודלים ונתרבו ההומונימים עד בלתי נשוא: מין – מִן, יִשנו (משָנֹה) – יישנו (מישן), שבי (מישב) – שבי (משָבה) בוא – בו; חָלָב – חָלַב, עָמָל – עָמַל; בנפעל לא ניכר בין העבר לבינוני, בשמענו השדה נחרש ונזרע, לא נדע אם כבר נעשו המעשים או עודם נעשים והולכים.

החטף הוא תקנה פוניטית טבעית הבאה להקל על הגית א–ה–ח–ע בהיותן מחוסרות תנועה, אולם מתוך רדיפה להקלה מביטול מיאנו לקבלו והננו מוסיפים לבטא אהְבה, אחְרי, נחְלה. אכן ל א–ע המציאו רבים קוּלה ממש; נֶמַר = נֶאֱמַר, יָמוד = יַעֲמד, נָלַיִם =

נַעֲלַיִם.

ובהניחהו את השוא הנע נהפוך הברה פתוחה לסגורה: צַדְקה = צָ–דְקָה, שַמרו = שָ־מְרוּ, סָגְרים = סֹ־גְרים, עָבְדות = עֹ־בְדות. ברם מהפכה זו פּוגמת את טעם ההדגשה: למה נרַפֶּה ב–כ–פ בפעלים כגון חָרְבָה, דָרְכָה, טָרְפָה ונדגישן בשמות חָרְבָּה, דַרְכָּה, טַרְפָּה?

הדגש החזק

הגה מודגש הוא הנכפל במבטא, הנהֶגה כפלים. בכתב היתדות ובלוחות עתיקים כתובה האות דגושה פעמים³. וכן יבוטא הדגש בערבית, ובטרם יכיר התינוק צורת אות ייטיב להגותו ולא יחסרנו: פַלְלְאח (פלח), חַרְרַאת (חורש, אריס), מְעַלְלִם (מורה).

כפילה זו עצם תפקידה הוא להוסיף מושג טפל, מבאר ומרחיב על המושג העיקרי המסומן בפועל או בשם; הרחבת המושג תצוין בלשון על ידי הרחבת המלה המקבילה. המוסף הפנימי (infix) שקול בעברית כנגד המוסף החיצוני הנוהג לתכלית זו בראש המלה בלשונות המערב (prefix), כפילת הגיים נוהגת בשפתנו גם בסוף המלה: ערב – ערבב, שרט – שרטט, קום – קומם, גלל – גלגל, לבן – לבנוני, אסף – אספסוף.

במבנה הפיעל, הפוּעל, ההתפעל והשמות הנגזרים מהם תציין הדגישה פעולה ממושכת, מקיפה, מוחלטת.

בָּקֹעַ	рубить, fender, spalten
בַּקֵּעַ	разрубить, reefendre, zerspalten
לָקט	собрать, cueillir, sammeln
לַקֵּט	набрать, recueillir, aufsammeln
נָקֹר	колоть, percer, bohern
נַקֵּר	проколоть, transpercer, durchbohren
שָלֹחַ	послать, envoyer, schicken
שַלֵּחַ	oтправить, renvoyer, forschicken
שָמֹר	хранить, garder, aufbewahren
שַמֵּר	cохранить, conserver, bewahren
פָּתֹחַ	oткрыть, ouvrir, öffnen
פַּתֵּחַ	pаскрыть, ouvrir, largement, eröffnen
צָמֹחַ	pасти, pousser, wachsen
צַמֵּחַ	oтрости, repousser, nachwachsen

אכן מגוון תפקיד הדגישה ורב תוכן, אפס כי הנקודה המסכנה המסמלת אותה וחסרון כל סימן בה בספרים בלתי מנוקדים השכיחו את המסומל, את הכפילה ממש, בעברית הדוממת. אולם כיום הזה, כאשר שבנו וזכינו לעברית מופקת בשרירים חיים ונשמעת, מוכרחים אנו לחזור ולציין כל תוספת נכבדה לתוכן, למושג, במוסף הגוּי ונשמע.

את הפיעל הבא להורות חידוש רב ערך בפעולה – ופעמים אף פעולה הפוכה: שָרֵש, דַשֵּן, גַיֵּד (כרת הגידים), עַצֵּם (שבר העצמות) – הבליטה הלשון בצורה ניכרת מאד, בהגה נוסף ובשינוי תנועות, כדרכה ביתר הבנינים: נפעל, הפעיל, הפעל, התפעל. גם הרבוי לשמות יסומן על הרוב בחליפת תנועות ובהוספת ההגה –ים או –ות: פרח – פרחים, פּרי – פֵּרות. (הערבית מסתפקת בחליפת התנועות בלבד [ריבוי שבור] בֵּית – בְּיוּת, שַהר [חדש] – שֻהוּר, גָּ'בּל [הר] – גַ'בַּאל).

הנעקור מן הלשון יסוד אדיר כזה? באין דגישה לא יבודלו הבנינים אך בעתיד בלבד: יִפְקֹד, יִפָּקֵד (יִפָּקד – יִפְּפָּקד), יפקד (יפקקד), יְפַקֵד (יְפַקְקֵד), יַפְקִיד, יָפְקַד. אבל ביחוד ירפה הבידול בעבר לפיעל ולפוּעל לעומת הצורות המקבילות בקל. כל תמים השֵמע יכיר בין אָסַפְתי, לאִסַּפְתי (=אִסְסַפתי) ולאֻסְסַפתי או גָדַלְנו לגִדְדַלְנוּ, ולגֻדדַלְנו, אבל לא כל אוזן תבחין בין אָספתי לאיספתי ולאוּספתי או בין גָדַלְנו לגידלנו ולגוּדַלְנו.

בהעדר הדגישה תשתווה צורת הנסתרים בפיעל עבר לצורת הנוכחים בציווי לקל: לִקטו = לִקְקְטו. בכלל, בהעלם מוסף הדגישה תהָפך התנועה הקצרה הקודמת לו – לארוכה, ועל ידי כך יתרבה מספר ההוֹמוֹנימים להפליג גם בשמות: אָתָא – אַתָּה, אָמָה – אַמָּה, אִישָהּ – אִשָּה, עוּלָהּ (עוּל = ילד שעשועים) – עֻלָּהּ (וכן עם יתר כינויי הקנין). דָּלָה – דַּלָּה, כָּלָה – כַּלָּה, קִינָה – קִנָּהּ, מָצָה – מַצָּה.

יש חוסר בידול מבדח: פָּסַל פָּסַל פָּסָל = פָּסַל פַּסְסָל, פָּסָל, כָּתַב, כַּתָב, כְּתָב = גנב גנב מגנב = גָנַב גַנְנָב מִגְגַנְנָב, הגמל רוכב על חמור = הַגְגַמְמָל...; בקר נוהג בקר = בַּקְקָר נוֹהֵג בָּקָר, לנו בחדר לא לנו = לַננוּ בחדר לא לָנוּ; אכול בצל ושב בצל = אֱכֹל בָּצֵל ושֵב בַּצְצֵל, ענוני אל תענוני = עֲנוּנִי, אַל תְּעַנְנוּנִי.

באין דגישה חזקה אין טעם לדגישה הקלה בתוך המלה. מדוע דֹב – דֻבִּים ולא דֹבִים כמו טוב – טובים, רך רַכִּים ולא רַכִים, כַּף – כַּפִּי,

וְלֹא כָּפִי?

מותר לשער כי ביטול הדגישה הוא אחד הגורמים לאשר אין העברית המתחיה מנצלת למדי את הפיעל ועל אחת כמה את הפוּעל.

ביטול הדגישה מערער אחד מיסודות הלשון.

הבדלה בין הגיים דומים

הדרישה להגות ו–ח–ט–ע–ק שמית תופיע בשאלת המבטא כמפלצת מעוררת זרות ולעג ומאיימת להפוך את שפתנו ללעַז אסיאתי משונה. ונאצל מרגש זה על השאלה כולה מבלי להבחין בין העקר לטפל ובין אפשר לאי אפשר.

יחס הביטול אל דרישה זו בתקופת התחיה הראשונות היה כעין תגובה לגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, כמעט כל המורים – והם בני 30–40 ויותר ומחוסרי הכשרה פוניטית – עלו מן הגולה ומבטאי המערב והעברית המערבית חרותים במוחם, בלועים בדמם ומנצחים על פיהם ואזנם. נקל לשער מה היה עולה לתחית הלשון אילו היו אדוקי העברית מתעקשים לבטאה שֵמית ממש, ואילו המורה היה מתאמץ, במסירות גרונו העיף, להפיק את ההגיים המשונים לנגד תלמידיו. בזכות הביטול ניצלה השפה מצרה ועלתה למצב כבוד כיום הזה.

ברם הגיעה השעה לחזור ולעיין בשאלה בכובד־ראש. נשתנו העתים: ערך הדיבור והמבטא הולך וגדל בעולם הנאור, התקדמה הפוניטיקה עד יכלתה להקנות כל מבטא באמצעי הדרכה מדויקים להפקת התנועות הדרושות באברי ההגיה; עתה ידענו כי גם בערבית יש ממתיקים את ההגיים ה“נוראים” וכי אפשר לפשטם עוד מבלי בטל אותם; בארץ קיימים בתי־מדרש למורים, למורות ולגננות שם מתכשרים במלאכת החינוך צעירים וצעירות, רובם מבני הארץ, לומדים ערבית, ומהם גם ספרדים ותימנים.

נראה נא מה מצַדק את תחית וחטע"ק?

א. המבטא השמי המיוחד להגיים אלה חי וקיים בערבית בכל תפוצות ישמעאל, ובקריאה העברית נשתמר, מעט או הרבה, בקרב היהודים הספרדים (כחצי מיליון נפש) ובפרט בעירק, בסוריה ובצפון ארץ־ישראל, בתימן ובמצרים ובכל אפריקה הצפונית.

אך בכח מבטא זה, המעמיק לבדל הגיים אלה לדומיהם בכתּא"כּ, נוצרו והתקיימו בעברית חבורות מלים לרוב – אולי יותר מאלף⁴ אשר לולא הבידול כי אז נשתוו בהגיתן, כלומר היו להומונימים: אַת – אַט – עט (מעוט), אב – עב, אז – עז, אף – עף, אתה – אַתָּה – עַתָּה – עָטָה, מחר – מכר, סָחַר – שָֹכַר ובכל הנטיה בעבר, כָּבַר – קָבַר, התקשר – התכּשר, סִכֵּל – שִֹכֵּל וכו' וכו'.

הערבוביה תרבה ביחוד בהיות ההומונימים מצויים מאד בדיבור:

אַל – עַל, אִם – עִם, אִמִּי – עִמִּי, אִמך – עִמך וכו‘, אַין – עַין, איני – עיני וכו’, עֵת – עֵט, אח – אך, קח – כּך, כּר – קר, כּרים – קרים, כּל – קול, אבד – עבד, רכב – רחב, סוחק – שוכר, טבע – תבע, טחנה – תחנה וכו' וכו'.

צרת הכתיב, אשר מעיקה על ילדינו 4–5 שנים ומבזבזת הרבה מזמנם – ילדי הספרדים והתימנים לא ידעוה, וכן אין שאלת כתיב בבית־הספר הערבי.

ב. ל–ו השמי⁵ ערך מיוחד. גלגוליו בבניני הפועל ובשמות הנגזרים מהם וחליפות תנועותיו נובעים ממבטאו המזרחי, אולם ב–ו–ב מוזרות הן מאד, אין דוגמתן בכל לשון אחרת ומציגות תופעה אי־טבעית, אי־פוניטית. קוֹם – קוּם – קַיים – קִיוּם, דוּג – דַוָג – דַיָג; ידע – התוַדע, יעד – ועד, יתר – וִתֵּר. וב־ו החיבּור: ו שמי ייהפך טבעית ל־אוּ לפני הגה חסר תנועה ולפני בומ"ף – וּתאנה וּברד וּמטר**;** אבל מה ל־ו–ב ולאוּ?

תחית ה־ו גוררת גם את תחית החולם הקיים: יִוָלֵד – נוֹלָד – תוֹלָדה, יִוָדַע – נוֹדַע – תוֹדע, יוָכח – נוֹכָח, שְוָרִים – שוֹר, חֲוָחִים – חוֹחַ.

ולא מעטים ההומונימים תולדות ו–ב: אֲבָל – עַוָל (עַוָּל), אָבָה – עָבָה – עָוָה ובנטית כל העבר, אָבְלה – עַוְלָה, עִבְרִים – עִוְרִים, עֲנָבִים – עֲנָוים, שברים – שְוָרִים; קַב – קַו, צָב – צָו, נביא – נָוִי, שָבָה – שָוָה, שָבִים – שָוִים, חָבַר – חָוַר, וכו' וכו'.

ג. ה־כ הרפה תופק בהתקרב גב הלשון אל תוך החך או הוילון עד הוָצר מעבר צר. אולם בעבור האויר הנשוף דרך המצר יחכך את קירות הלוע ואת הוילון הרכים, וחיכוך תדיר עלול לצרום את המרבדים הענוגים. פגם פיסיולוגי זה, הידוע אך לרופא הגרון ולבימן המנוסה, מתגלה לכל אוזן תמה כצרימה אי־אסתטית לשמע, ביחוד מדי השנות הכ פעמים אחדות, כגון בכינוי הקנין ך, כם – כן:⁶ "ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך… " (שמות ז' כ“ח–כ”ט); “את האלהים זכורו והלחמו על אחיכם בניכם ובנותיכם נשיכם ובתיכם” (נחמיה ד' ב'). ברם צרה זו תרבה על אחת כמה וכמה במבטא הארצישראלי בו נֶהגה על הרוב גם ה–ח כ–כ, ואילו ה–ח השמי מבודל יפה מן ה–כ בהגיה ולשמע.

ד. לתחית וחטע"ק חשיבות יתירה מבחינה אסתטית המרפדת חליפות קלות מתוך בידול בצורות, בצבעים ובצלילים. במבטא תנצל שאיפה זו את גוני התנועות והגיים. לפיכך בהתרכב א – ע, ב – ו, ח – כ, ט – ת, כּ – ק עם התנועות לגוניהן יעשירו את אוצר החליפות במילול ויספיקו חומר נאמן ללשון הנופל על לשון המצוי במליצה העברית העתיקה, כדוגמאות האלה: “כֶּרֶם היה לידידי בקרן בן שמן” (ישעיה ה' א'). הסימטריה הקולנית כפולה כאן: כֶּ – קֶּ, רֶם – רֶן “ונקלה כבוד מואב… ושאָר מעט מזעָר לא כביר” (שם ט“ז י”ד) “אם תאבו ושמעתֶם… ואם תמאנו ומריתֶם” (שם א‘, י"ט–כ’); “ונדוש מואב תחתיו כהדוש מַתְבֵּן במי מַדְמֵנָה" [מַת – מַד, בֵּן – מֵנָה] (שם כ"ה י'); פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ” (שם כ“ד י”ז); “והיו עמים קוצים כסוחים ראש יִצַתו” [קצ – כּס, צ מזרחית] (שם ל“ג י”ב).

עד כאן המעלות, אבל לא יחסרו גם חסרונות ולא קלים. הע' והק' מופקים בחלקי הגרון הענוגים, וההפלגה בהגייתם המזרחית עלולה לפגום באברים הרכים, ובצורה זו הם גם אי־אסתטיים. ובטרם נחַיים עלינו לחקור לתיקונם.

אוצר לשוננו

רגילים אנו לרנן על לשוננו: מסכנה היא, צרת מלים ודלת צורות; אי אפשר להגות בה את רעיונות דוֹרנו לכל דקותם, כי נתָקל לרגעים במושגים, אם בממש ואם במופשט, החסרים מונחים עברים. לעז זה, שהוצאנו עליה בקלות־דעת ובחפזון מחוסר הכרתנו את אוצרותיה ואת סגולות בנינה, מתהלך כאמת מקובלת בחוגי המשכילים חובביה, לכן יתרעמו רבים על הבלשנים המתרפים בגילוי הצפון בגנזי ספרותנו וביצירת מונחים חדשים.

אפס אך מעטים יודעים ונזכרים, כי בדיבור נזלזל אף ברכוש המילולי המוכן והמזומן, כי בעוט נבעט בצורות הבעה מעולות וידועות ובהגיון האפייני המציין את שפתנו; כי לא רק את הגנוז במעמקי התלמודים והמדרשים לא דלינו לצרכי השיחה העברית, כי אם גם לא שאבנו למדי מן האצור בתנ"ך; כי אפילו בסיפורי התורה, השגורים לכאורה על כל לשון, מרובים מאד האמרים שטרם זכו להתחיות.

אכן עניה מאד העברית שבפינו, כי על כן הענִינו אותה; כי את רשלנותנו המכופלת לביטוא ולדיוק במלים ובצירופיהן היא נושאת, ואת קלות יחסנו לתחיה היא סובלת. הננו לנגדה בבחינת שוטה המאבד מה שנותנים לו. בספר בראשית לבד אפשר לציין כמאה אמרים ומלים שחסרונן בדיבור מורגש מאד, כגון: “מה־בצע כי”, “מיטב ה…” (הארץ, השדה, המגרשים, הבנינים), “טוב־המראה”, “רע־התואר”, “צעק ל…” (ללחם, לעבודה, למעון), “הרים קול”, “כעת חיה”, "חי על… " (אומנותו, מסחרו, תורתו), “איש חיל”, “גמל רעה או טובה”, “נפעם”, “התל”, “נצב”, “השקיף”, “מאן”, “חבש” (בהמה לרכיבה), “בריא” (תכונת הצמח במובן: solide).

אם נתבונן אל האמרים הממלאים בדיבור את מקום מקביליהם הנשכחים, ניוכח כי על־הרוב אין התמורה שקולה בנגד הנושן הזנוּח, כי חלוקה היא מזה במשמעותה אם מעט ואם זעיר; וכי במקרים רבים לא נתמלא החסרון כל עיקר, אפס כי התרגלנו בו עד כי לא נרגישנו. למשל: “מה־בצע” הומר ב“מה התועלת”, "מה יהיה אם… ", “מה יצא מ…”; “מיטב השדה” – “החלק היותר טוב של השדה”; “טוב מראה”, “יפה תואר” – “יפה”; “הרים קול” – “צעק”; “כעת חיה” – “בעוד שנה בדיוק”; "חי על… " – “מתפרנס ב… " (כמה “חי על” נמרץ מתמורותיו!); “איש חיל” – “איש חרוץ”, “בעל מרץ”; “גמל” – “שילם”; “נפעם” – “מבולבל”; “בריא” (לגבי דומם או צמח) – “חזק”: “השקיף” – הביט”; "מאן – “לא רצה”.

ומה רבה האבדה! לא מלים חסרנו, כי אם מושגים, חדלנו מהבחין בין רעיונות או מצבי־נפש דומים זה לזה. נסוגים אנו אחור בהתפתחות הכשרון לניתוח ולהבדלה. בהפָּגם כלי המחשבה – הלשון – תלקה המחשבה עצמה. ומה מוזר הדבר כי במקצועות שונים השכילו אבותינו מלפני אלפים וחמש מאות שנה, לפחות, להבדיל ולהביע ממנו, בני המאה העשרים!

התקדמות העברית בעתונינו

כי נבדוק גליון של עתון עברי, החל בתנאי החתימה וכלה במודעות העמוד האחרון, כדי לבחון לא את התוכן ואף לא את הסגנון, אלא את עבריותו בלבד, נראה בו דרגות שונות לרוב.

עבריות זו אינה תכונה רוחנית נשגבה ונעלמת. אמנם, מרוכבת היא, אף מְסובכת, אבל מוחשת בכל גילויי הלשון: במלה בודדת, באמרה קצרה כבמאמר ארוך, ואפילו בהגה קל. ברם בעברית כתיקונה, בה הכל כשורה, לא תורגש סגולה זו; אך עם כל פגימה בלשון יתגלה המתוקן לעומת הקלקול.

נקדימה, שאין הכוונה לדברים השנויים במחלוקת בין המשַמרים והמטהרים מצד אחד ובין המרחיבים והמחדשים מצד שני; פה ידובר רק על יסודות הלשון, אשר הכל מודים בהם, והעובר עליהם נכון לתקן את שגיאתו. אכן, גם הקנאי במטהרים עלול לחטוא לעיקרי השפה, הואיל ומקור אחד לכל החטאים הנדונים – הלעז אשר הקדים להשתלט במחשבתנו ועודנו מוסיף להאָחז בה בכוח סביבתו וספרותו.

אל נא נלאה להוכיח ולהכריז, כי לכל דובר עברית וכותב בה מלחמה ניצחת – מקצתה בגלוי ורובה בסתרי סתרים – בלעז או בלעזים שבהם חונך והשכיל. לשוננו הראשונה – או הראשונה להשכלתנו – סוללת בנו דרכי מחשבה למושגים ולסדורם, לרעיונות ולהשתלשלותם; ומטביעה בנו צורות מסוימות לזמני הפעל, לתאריו וליחסים ההדדיים שבין הדברים.

תמידות המחשבה ואחדות הליכותיה ונטיותיה חולקות ללשוננו הראשונה יציבות עזה וכח־התנגדות עצום לכל שפה אחרת הבאה להתחרות בה ולהטות את ריתמוס ההבעה משביליו הסלולים.

קודם כל תנעל הלשון הבכירה דלת בפני הצעירה ולא תניח לבעליה להסתכל בחדש כדי להכיר את חידושיו. רבים ממשכילינו לא ראו כי, על הרוב, בהיות הנשוא קודם לנושאיו יסתגל במין ובמספר אל התכוף לו בלבד: “וילך משה ואהרן – ויבוא משה ואהרן – הוא אהרן ומשה אשר… הם המדברים אל פרעה… הוא משה ואהרן”. – לא מעטים, ומהם מחברים נכבדים, יקדימו את הנושא לנשוא אף במשפט הפותח במלת ביאור והשלמה⁷: "עד יום מותו של הנביא פעולתו היתה ידועה ונכרת בכל קורות הזמן ההוא; – “לכן התוצאות לא נשתנו”; כאילו לא קראו ולא שנו: “ואל הבקר רץ אברהם”; “למה זה צחקה שרה”, ואפילו לא: “בראשית ברא אלהים”.

הדלת המערבית נעלה בפני בני דורנו את הפתח העברי, ובמוסדותינו כתוב לאמור: הכניסה מן הדלת השניה. החיטה דחפה את החיטים, ועתונינו מביאים אותה מחוץ לארץ ובספרי־הלימוד היא נמכרת במשקל ואף נטחנת.

וטיפוסי מאד: לשונות המערב יעלימו מן העברי החדש, כי בעבר ובעתיד יכיל הנסתר את כינוי הגוף הוא ואין צורך לחזור על הכינוי: “אז יבנה יהושע מזבח… כאשר צוה משה… ויכתב שם על האבנים.. ואחרי כן קרא את כל דברי התורה” (יהושע ח' ל'). – ובימינו כותבים: “המלך היה נוח לבריות והוא התיחס בחיבה לכל דבר טוב” (=היה נוח לבריות והתיחס בחיבה…); “ילד קנה מחברת ב… כמה הוא קיבל עודף אם נתן… " (= כמה עודף קיבל אם…), פ. בא להתישב בפאריס, לפני שבועיים הוא הרצה באסיפת עם”.

אבל גם מיטב ה“ידיעה” בעברית לא תצלח על רגילות עצומה כשפה הראשונה, בלתי אם היתה גם היא לרגילות איתנה בכוח הַרגָלָה מרובה וקפדנית, עד אם נקבעה אף היא כריתמוס שני להבעה, ואפילו אז עוד תוסיף צרתה להכשילה ולהטותה אל שביליה היא.

החקר לתחרות הלשונות הוכיח, שכדי לגונן את החלשה מפני התקיפה, צריך למנוע את פגישת המתחרות, את התנגשותן; כי בהופיע החזקה על יד חברתה יתעורר ריתמוסה־היא המדכא את החלש. ההתנגשות מזיקה ביחוד בהופיע המתחרות יחד בו־בענין, ובפרט בצורות מקבילות. מכאן כל המכשולים שבתרגום מלשון המערב לעברית, הואיל והמקור שלנגדנו פותח לרוחה את שערי הזכרון לפני הריתמוס השליט, וזה ילכוד כרגע את כל השבילים והמעברים הפונים אל הנושא הנדון ויוליך שבי את הגר.

מלבד העתקה ממש יש עוד תרגום שמזכרון, אם מקרוב ואם מרחוק, כגון בהרצותנו עברית דברי מחבר לועז שקראנו לפני זמן־מה או לפני ימים רבים; וכן בכתבנו עברית על ענינים שהתעמקנו בהם בלעז: מדע, מקצוע תכני, אומנות. בכל אלה תקיף הלעז מאד ומרבה להחטיא את העברית. ורבה המכשלה גם באמרות ובביטויים המצויים מאד בשפתנו הראשונה, ובכלל זה בענינים מתוך החיים שבכל יום, שספגנו מרוך ילדותנו על היותם לעצם מעצמותנו. ככה נאמר: “יחד עם זה” (вместе с тем) ונדמית לנו אמרה זו כעברית מקראית טהורה; פעמים לא נרגיש את החיקוי גם בהיותו צורם את ההגיון: “פחות או יותר” (ממה? – בעברית: מעט או הרבה – אם מעט ואם הרבה); “הנלחמים נפלו אחד אחרי השני” (נמצא כי השני נפל ראשון; עברית “זה אחר זה”).

ועוד גורם אחד מגביר מאד את כח הלעז. הנסיון והניסוי המדעי מוכיחים, כי בתחרות הנדונה מצטיין התקיף במהירות הופעתו לעומת חברו החלש. הצורה העברית הנכונה, למשל, תוכל להופיע גם היא אחרי התמלט האמרה המסולפת בכח הלעז; אבל רק מקץ רגעים מספר, לאחר דקות אחדות או גם שעה ויותר. לכן גם מבחינת העבריות עדיפה העברית שבכתב משבעל־פה.

וגם בזו שבכתב רב ההבדל בין מאמר הנכתב במתינות, בישוב הדעת, שמחברו חוזר וקורא את דבריו, מגיהם ומתקנם, ובין הנכתב בחפזון, כשהכותב אץ למלא את דרישות הרגע, ותביעות העברית הטהורה תראינה לו כלעג לרש.

מן הקודם עולה, כי הדרגות המרובות לעבריות העתון מקורן לא לבד בריבוי הסופרים והמחברים, כי אם גם בטיב הענינים. בעריכת הטלגרמות חָברו שני גורמים לפגם: התרגום והחפזון. וכן מצוי הקלקול בחדשות היום על מקרי גניבות, אסונות, אסיפות, הצגות וכו'. ומה יכביד הלעז להעיק על העורך דברי מדע או ענינים תכניים, על המבקר לספורט ולאמנות למינה.

והנה כיום הזה, מקץ שנים רבות לעמל בעמידה על משמרת העברית המחמירה מצד עורכי העתונים וחבריהם למלאכה, זכינו לראות גם את הטלגרמות ערוכות בעברית יפה; ואפילו בעידנא דריתחא, בשעת מלחמות, מהפכות ותהפוכות הדור, עת הדחיפות וההתרגשות בפרסום החדשות דוחפות את הריתמוס העברי, זכינו לקרוא מאמרי מדע בעברית למופת, והרצאה תכנית או ספורטיבית בעברית מזוקקת ומדויקת.

לנגד העובדות האלה הלא נודה, כי הפליאה העברית להתקדם מבחינת שמיותה, וכי היום כוחה עמה להתיצב לעומת הלעז פנים אל פנים ולבלתי הלָכד ברשתו; כי להתפתחותה המהירה והרדופה, עקב תביעות המעשה בארץ המתחיה, מקבילה שמירה אמיצה על רוחה וטהרתה, על הגיונה ורגישותה.

• בלהה ארגון
• תמי אריאל
• צחה וקנין-כרמל