מעריב 14.4.66

שיחת חוץ    🔗

דן אלמגור מדווח על בקורו הקצר של “טייס השלום” הישראלי בלוס אנג’לס, על הופעותיו באוניברסיטאות הגדולות של קליפורניה, ועל פגישותיו עם עשרות סטודנטים מארצות־ערב, שקיבלו את פניו במחיאות־כפיים ובלחיצת־יד

הרעיון להביא את בעל “קליפורניה” לקליפורניה האמתית נולד מיד לאחר המיפגש ה"שקט" הראשון בין סטודנטים ערביים וישראלים, שנערך בימים אלה. כמעט כל הסטודנטים הערבים דיברו בהערכה על אייבי נתן וניכר היה ש"טיסת השלום" שלו השאירה עליהם רושם רב. וכך צצה ההצעה להתקשר עם אייבי, שהיה אז בניו־יורק, ולהזמינו ללוס אנג’לס, כדי שייפגש עם הסטודנטים הערבים והישראלים בעיר.

אייבי הסכים מיד. אולם זמנו דחק, ולא היה בידו להקציב לביקור מעין זה אלא יום אחד בלבד: הוא יגיע ללוס אנג’לס בשעה 10.45 בבוקר, ויעזוב אחרי חצות. אף־על־פי־כן, ועל־אף העובדה שנותר יום אחד בלבד עד לביקורו, נרתמו שלושת הסטודנטים שהתנדבו למיבצע – שניים מהם ישראלים, ואחד יהודי אמריקני – לארגן את ביקורו של “דון קישוט” הישראלי בעיר־הסרטים.

הוחלט להפגיש את אייבי עם הסטודנטים של שתי האוניברסיטאות הגדולות בעיר, וכן עם הסטודנטים הישראלים והיהודים, תלמידי המכללה למדעי־היהדות. עתון מקומי התנדב לכסות את הוצאות הטיסה מניו־יורק, וארגוני הסטודנטים גילו נכונות רבה, כדי לאפשר את ביקורו של אייבי במוסדותיהם. תוך כמה שעות התנוססו על לוחות המודעות באוניברסיטאות מודעות לבנות, המכריזות על ביקורו של “טייס השלום” הישראלי, ועל סיסמת הרצאתו: “שלום פירושו סלאם”. שתי המילים, העברית והערבית, שימשו גם כמסגרת לכרוז זה. ובמהרה פשטה השמועה על ביקורו של אייבי בקרב קהל הסטודנטים הישראליים והערביים כאחד.

עם ערב התקשר עם הסטודנטים המחזאי ההוליבודי חליל הרשווי, בן למשפחה ערבית, ומחבר הקומדיה “נאת מדבר בלב מנהטן”, המספרת על נישואי צעירה ערביה לצעיר יהודי. הרשווי, שמחזהו יועלה בקרוב גם על קרשי ברודווי, חולם זה מכבר על הצגת בכורה סימולטאנית בתל־אביב ובאחת מבירות ערב. “התלהבתי לשמע סיפור טיסתו של אייבי”, הודיע, “ואני מוכן לתמוך בו ככל יכולתי. ברצון רב אבוא לנמל התעופה, בכדי לקדם שם את פניו בברכת ‘סלאם עליכום’”.

שעות אחדות לפני בואו של אייבי התקשר המחזאי הלבנוני שוב, ושאל בהתלהבות: “מדוע לא נקים בלוס אנג’לס חוג של סופרים ואנשי־רוח ממוצא יהודי וערבי, שיעסוק בחיפוש דרכים נאותות לקידום השלום במזרח התיכון?”. מיד צלצלו הטלפונים. תוך שעתיים הודיעו כמה סופרים ופרופסורים על הצטרפותם לחוג זה. ביניהם: המחזאי היהודי שמעון וינסלברג (מחבר “חתול בגטו”) והסופר הכושי המפורסם לואי לומאקס (ספרו יצא לא מכבר בתרגום עברי), שהסכים לעמוד בראש הוועדה.

“הבלדה של אייבי”    🔗

כשירד אייבי בנמל־התעופה הבינלאומי של לוס אנג’לס קידמה את פניו משלחת, ובראשה חליל הרשווי, שהיה נרגש לא פחות מן האורח. “שלום”, קרא בנו של המהגר הלבנוני לטייס התל־אביבי. “סלאם עליכום”, ענה אייבי בחיוך, והשניים התחבקו בלבביות.

בחוץ המתין קאדילאק שחור ומפואר, ובו נהג בבגדים מהודרים. שניהם, הקאדילק ונהגו, הועמדו לרשותו של אייבי על ידי אחד מנכבדי העיר. בפתח מועדון העיתונאים המתינו לאורח לואי לומאקס ושמעון וינסלברג, שברכוהו בלבביות. המשורר האמריקני הרברט ברין מסר לידיו של אייבי את גליון העתון, שבשערו נדפס השיר “הבלאדה של אייבי נתן”, פרי עטו. רוב העתונים היהודים הופיעו אותו בוקר בכותרות בולטות: “אייבי נתן הגיע!”

במועדון העתונים של לוס אנג’לס רבתי חיכו לאייבי שש מצלמות טלביזיה, ושורת מיקרופונים. בין הנוכחים היו כמה מן המפורסמים בעתונאי העיר, וכמובן, גם כמה עתונאיות צעירות יותר ופחות, ששימעו של הטייס הישראלי הגיע אליהן זה מכבר.

להודות על האמת, חששתי במקצת. ראשית, מעולם לא תיארתי את אייבי כמדינאי במסיבת עתונאים. ושנית, הוא היה עייף וסחוט למדי, ומאוכזב מעשרת הימים הראשונים לביקורו בארה"ב. באותו בוקר שמע לראשונה גם על על הגזירה שניתנה לעובדי “קול ישראל”, שלא להזכיר עוד את שמו, גזירה שצויינה בהבלטה ובתמיהה בכמה מעתוני לוס אנג’לס. ראיתי לפני כמה מן העיתונאים השנונים בעיר, וחששתי שמא יערכו באייבי טבח של ממש.

ההפתעה היתה נעימה. אייבי התיישב ליד השולחן העמוס מיקרופונים כדיפלומט וותיק ומנוסה, והחל להשיב תשובות ענייניות, ברורות, קולעות ומנוסחות כהלכה. לא פעם הותקף ב"אש צולבת" מכל האגפים, אך השיב לכל ללא התרגשות, וללא כל גמגומים. “אח, אילו רק היו כל הדוברים שלכם כמוהו”, לחש לי צלם טלביזיה לא־יהודי, שצילם את אייבי ללא הרף.

השאלות היו רבות ומגוונות, פרט לפרטי הטיסה עצמה, התעניינו העתונאים לדעת מי מממן את הנסיעה, וכמה זמן יוכל אייבי להחזיק מעמד מבחינה כספית (“בזה אני סומך על ‘קליפורניה’”, ענה). אחד העתונאים ניסה לנגח אותו, והזכיר לו שוב את גרי דייויס, “אזרח העולם” (מסתבר שדייויס צלצל אל אייבי בהיותו בפאריס, והציע לו “דרכון כל־עולמי”). כולם התעניינו לדעת אם ממשלת־ישראל מסייעת לאייבי במסעו. תשובתו היתה מאופקת למדי: “להיפך. אינה מתערבת, אבל גם אינה עוזרת, אילו עזרה, אולי הייתי משיג בארה”ב הרבה יותר משהשגתי".

אייבי חזר בקיצור על ה"אני מאמין" הקצר והפשטני שלו: שתי הממשלות, משני הצדדים, לא עשו די כדי לקרב את השלום באיזור. המעצמות הגדולות מתעלמות מן המצב, כל עוד אין שפיכות דמים באיזור. יש אנשים חכמים משני צידי הגבול, אך עליהם לשבת ולהידבר יחד, ולשם כך יש צורך ב"קוסיגין של העולם המערבי", שיפגיש את שני הצדדים ליד שולחן אחד. מיהו המועמד הטוב ביותר לכך? הנשיא דה־גול! (זו היתה הצהרה נועזת ביותר בשבוע שבו אין דה־גול פופולארי במיוחד בארה"ב, לאחר הקרע בנאט"ו).

“אייבי רציני מדי!”    🔗

מסיבת העתונאים נמשכה כשעה, ולאחר ראיון ראדיו נוסף מיהר הקאדילאק השחור לאוניברסיטת קליפורניה, הגדולה באוניברסיטאות העיר. שם התכנס באולם בניין הסטודנטים קהל של כארבע מאות סטודנטים, אף־על־פי שהיה זה יום הלימודים האחרון לפני פגרת חג הפסחא, וברוב הכיתות התנהלו עדיין בחינות מחצית הסמסטר. בין הסטודנטים בלט חלקם של הסטודנטים הישראלים והיהודים, אך באולם ניתן היה להבחין לפחות בשלושים סטודנטים ערבים, וביניהם כמה מן הסטודנטים הפעילים ביותר באגודות האנטי־ישראליות השונות. רבים חששו ל"התפוצצות".

מנחה האסיפה היה סטודנט הודי חייכני, שהתרגש כשנודע לו שאייבי קיבל את חינוכו בהודו, וקיבל את פניו בברכה הודית מצלצלת. “עלי לומר שאני גאה בך”, אמר הצעיר השחום והממושקף. “ובעצם, איפה עוד יכול להיוולד אדם החותר לשלום, אם לא בהודו?” (הוא שכח, כנראה, איפה נולד האיש שהשכין שלום זמני בין ההודיים לבין שכניהם).

על הבמה הוצבו מספר מיקרופונים. אבל אייבי העדיף את הגישה האישית, חסרת הפורמאליות. הוא התיישב על שפת הבמה שילב רגל על רגל, והחל לשוחח ישירות עם הסטודנטים. הוא צדק. מן הרגע הראשון החלו החיוכים, וכעבור כמה דקות פרצו גם הסטודנטים הערבים בצחוק לשמע בדיחותיו, ומאותו רגע ואילך התנהלה הפגישה באווירה חמה, לבבית ושופעת הומור.

אייבי סיפר את קורות טיסתו כמספר־סיפורים עממי, המספר צ’יזבאט מימי “אלף לילה ולילה”. הוא סיפר בהרחבה וללא בושה כיצד הגיע לרעיון הטיסה, כיצד נכשל בבחירות, כיצד ארגן את הפטיציה, וכיצד המריא בוקר אחד לדרך. דריכות־מה הורגשה על כסאות הסטודנטים מארצות ערב, כשהגיע לתיאור קבלת הפנים בפורט־סעיד. אבל מיד נשמו הללו לרווחה, וחזרו לצחוק עם האחרים. אפילו כשאייבי התחיל לתאר בפרוטרוט ובהגזמה איך הצליח לעכב את הטיפול במטוס, ולהשאר למשך הלילה, על אדמת מצריים, נראו סימנים של קורת־רוח על פניהם של הסטודנטים המצרים. אייבי סיפר על הפיג’מה שקנו לו, על משחק הקלפים, על המתנות שקיבל, על הסיור בעיר ועל הביקור במועדון הלילה, שלא יצא אל הפועל (“לא נוכל לקחת אותך למועדון לילה, קפטן נתן. אתה רציני מדי!' אמר מפקד שדה־התעופה”). אבל בין בדיחה לבדיחה חזר אייבי וסיפר קצת יותר ברצינות על שיחותיו החטופות עם המצרים השונים שפגש ועל יחסם לשלום.

לאחר שסיפר על קבלת הפנים שנערכה לו בישראל, עבור אייבי לתיאור מסעיו באירופה. גם כאן תיאר בצורה הומוריסטית איך התגלגל אל האפיפיור, וכיצד קיבל אותו הלה. הוא החל לחקות את אורח־דיבורו של האפיפיור, ולרגע חששתי לתגובות הסטודנטים הקאתוליים. אבל הוא עשה זאת בחן ובטאקט, והכל צחקו בהנאה. הוא סיפר על ספר התנ"ך היקר שנתן לאפיפיור (“כשלקחתי אותו עמי הודעתי לחנות שאשלם עבורו רק אם יסכים האפיפיור לקבלו. הוא הסכים, וזה עלה לי מאה וחמישים דולאר”). על הפגישות עם סארטר ומוריאק, ועל נסיונותיו לראות את דה־גול (“חשבתי שאחרי שראיתי את האפיפיור אוכל לראות את דה־גול. מסתבר שהאפיפיור הוא האפיפיור, אבל דה־גול הוא אלהים!”). אין פלא שהקהל פרץ כאן במחיאות כפיים סוערות.

אייבי לא התבייש לספר על אי־הצלחותיו בניו־יורק. “במשך עשרה ימים צלצלתי לכל המזכירות בוושינגטון, וכולן אמרו לי: ‘תמשיך לצלצל, מר נתן. תמשיך לצלצל’. אתמול נמאס לי. עליתי על האווירון, וטסתי לוושינגטון. גם הפעם קיבלתי אותן התשובות בדיוק. אבל הפעם ראיתי, לפחות, את המזכירות”.

החרם של “קול ישראל”    🔗

הצ’יזבאט הגדול תם. הגיע תור שאלות. סטודנט ערבי קם, ושואל את השאלה המובנת מאליה: “מה עם הפליטים?”.

אייבי מוכן לשאלה זו ועונה את תשובתו הרגילה. “אני מאמין שגם בעייה זו ניתנת לפתרון, אם רק נשב יחד. כל עוד אומר צד אחד ‘החזירו את כל הפליטים’ והשני עונה ‘גם לא פליט אחד’ נמשיך להישאר באותו מצב ממש”.

סטודנט ערבי שני קם, וגם הוא מציג שאלה שניתן היה לצפות לה: “ומה עם פצצת האטום?”

“אתה שואל אותי בדיוק מה ששאל אותי מפקד שדה־התעופה בקאהיר”, מחייך אייבי. “אתם בטוחם שאנו מכינים פצצה כזו, ואנחנו משוכנעים שהמומחים הגרמנים מכינים בדיוק אותה פצצה אצלכם. חבל על המאמצים. ממילא, אם נטיל אנחנו ראשונים את הפצצה, תוטלנה תוך זמן קצר כמה פצצות גם עלינו. מוטב שנשקיע את כל המרץ הזה באפיק אחר”.

ושוב שאלה: “מדוע כותבים העתונים היהודיים בארה”ב דברים מכוערים כל כך עלינו?".

אייבי: “להודות על האמת, לא ידעתי זאת עד כה. ראיתי השבוע מאמר על בעיית הפליטים בעתון אמריקני, אבל הוא היה דווקא פרו־ערבי ובכלל, האם הדברים שכותבים בעתונים שלכם עלינו יפים יותר?”.

הסטודנטים הערבים אינם מתפרצים גם כשאייבי מדבר ביתר חריפות על הצעתו של ד"ר מהדי, על כמה מן הדעות המוסכמות שבין הערבים, ועל השאלה האם יש מקום לדון בזכות קיומה של ישראל. על־אף שהוא תקיף בכמה מדיעותיו, מקבלים הסטודנטים הערביים את דבריו ברוח טובה. ולאחר תום השאלות מצטרפים גם הם למחיאות הכפיים. כמה מהם ניגשים ללחוץ את ידו, ולהחליף עמו כמה מלים נוספות. אבל השעון “רץ”, ויש להגיע לקצה השני של העיר, לפגישה עם תלמידי האוניברסיטה של דרום־קליפורניה, מבצר הסטודנטים הערבים במערב ארה"ב.

בבואנו לקריית האוניברסיטה ממתינים לנו באולם כשבעים סטודנטים, מכל ארצות ערב. האווירה מתוחה קצת יותר מאשר באוניברסיטה האחרת. כאן אין כמעט סטודנטים יהודים וישראלים, והכל ממתינים בדריכות למוצא פיו של האורח. ושוב מתיישב אייבי על שפת הבמה, ומתחיל לספר את סיפורו. ושוב נסחפים הכל באווירת הצ’יזבאט מזה, ומאזינים בשקט ל"ציונות" שבה הוא ספוג. וכשמסיים האורח את סיפורו מגיבים שבעים הסטודנטים הערבים במחיאות כפיים. ונדמה לי לרגע שבעיניו של הטייס שלנו מנצנצת דמעה.

ושוב: שאלות. אותן השאלות. ושוב מספר אייבי על ה"סולחה" שהשכין בין שתי החמולות בכפר קנה. ונראה שהאווירה אוהדת, והכל רוחשים לו אימון.

סטודנט מצרי שואל: “אתה מנסה לתאר את ישראל כדמוקרטיה. קראתי אתמול בעתון, ששירות השידור הישראלי נצטווה לחדול מלהזכיר את שמך. האם חרם מעין זה, שאינו קיים אלא בארצות טוטאליטאריות, עומד בקנה אחד עם המסורת הדמוקראטית?”

גם לאחר שתם תור השאלות, אין הקהל מתפזר. הכל מצטופפים סביב אייבי וסביב שני הישראלים שעמו, וממשיכים בשיחה ברוח טובה, ואפילו בהומור. שליח מחברת הטלויזיה אי.בי.סי. מופיע לפתע, כדי לקחת את אייבי לשידור טלביזיה פופולרי, המוקרן מחוף אל חוף. אבל אייבי, איש הפרסומת, מוותר הפעם על ההופעה. לא בכל יום מזדמן לו לשוחח עם שבעים סטודנטים מארצות ערב.

עוגות של ה"ציונים"    🔗

השיחה נמשכת כחצי שעה. וכבר בא תורה של קבלת הפנים החגיגים במלון “שרתון”, אליה הוזמנו עורכי העתונים המקומיים, סופרים ונכבדי הקהילה. אייבי מחליט על “טיסת יחיד” נוספת. הוא מודיע לכל הסטודנטים הערבים על קבלת הפנים, ומזמין אותם אליה. “אני מזהיר אתכם, שיהיו שם הרבה ציונים. אבל יהיה גם קפה. ועוגות. ותתקבלו יפה. אני מבטיח”.

בבית המלון כבר ממתינים לו העורכים והצלמים. האווירה חגיגית, מהודרת. לפתע מופיע בדלת צעיר שחרחר, בחולצה ספורטיבית, פתוחה. אייבי חש אליו! זהו הסטודנט מערב־הסעודית שתקף קודם בחריפות את זכות קיומה של מדינת ישראל. הוא נענה להזמנתו של אייבי והופיע לקבלת הפנים במלון!

הצעיר אינו נבוך. הכל מטפלים בו כבאורח הכבוד, כמנסים להתחרות בקבלת הפנים לה זכה אייבי בפורט־סעיד. עסקני הארגונים היהודיים שבעיר ניגשים ללחוץ את ידיו של הצעיר הסעודי ולכבדו בקפה ועוגות, בעוד אייבי מספר שוב את סיפורו לתוך המיקרופונים של צלם הטלביזיה, שהגיע זה עתה.

הזמן דוחק. בשעה 9:30 בלילה מתכנסים כל הסטודנטים הישראלים בעיר לבנין המכללה למדעי היהדות. אייבי מציע לצעיר מערב־הסעודית להצטרף לפמלייה, ולבוא עמו לבנין האוניברסיטה היהודית. למרבה ההפתעה, מסכים הצעיר גם לזה. וכך, לראשונה בתולדות המכללה היהודית של לוס אנג’לס, בא בשעריה סטודנט מארץ ערבית.

אולם־המכללה הומה מפה לפה, וכמאה אנשים עומדים ליד הקירות, מחוסר מקום. הכל נרגשים. אייבי סחוט מעייפות, אך משתדל לחייך אל כל הידידים החדשים והישנים. בין הנוכחים נמצאים גם כמה סופרים הוליבודיים, וביניהם מיכאל בלנקרופט, מחבר הספר על ניל"י, שיצא לא מכבר בעברית.

המארחים מברכים את הסטודנט הערבי שהעז “לנחות” באוניברסיטה, ומציגים בפני הקהל את המחזאי חליל הרשווי, הקורן מאושר. הרשווי נושא נאום קצר ועליז, ומברך שוב את “טייס השלום”. הקהל הישראלי והיהודי מגיב על דברי המחזאי הלבנוני במחיאות כפיים סוערות. ושוב פותח אייבי בסיפורו, ושוב רועמים גלי הצחוק. הפעם יותר מתמיד.

אייבי אינו שוכח את המטרה שלשמה בא. הוא משביע את הסטודנטים הישראלים להמשיך במאמצים והתקשרויות עם הסטודנטים הערבים בעיר, ולאחר שהוא מקליט ראיון רדיו אחרון, קרוב לחצות, הוא “טס” לשדה התעופה. בשעה 12:45 בלילה הוא ממריא מלוס־אנג’לס, בדרכו לקליוולנד. כעבור חמש שעות ינחת בקליוולנד, שם מצפה לו יום עמוס באותה מידה. ביקורו של בעל “קליפורניה” בקליפורניה תם, שלוש עשרה שעות לאחר שהתחיל. שלוש אוניברסיטאות, שתי מסיבות עתונאים, קבלת פנים רשמית, וחמישה ראיונות רדיו וטלויזיה – לעומת כל אלה נחשבת אפילו הטיסה לפורט־סעיד כמשחק ילדים ממש.