איגרת אויר: ספרד 🔗
מה קורה לתייר המגיע לספרד בשעות אחר־הצהריים כשהוא רעב, והוא מאמין לספרי התיירות, לפיהם לא יוכל לקבל ארוחה במיסעדה ספרדית לפני עשר וחצי בלילה
“מה, לספרד?!” – תמהו ידידי, שעה ששמעו שאנו עומדים לנסוע לארץ זו לטיול.
“דווקא עכשיו, כשיש שם מהומות?”
“ושביתות… והפגנות… ואי־שקט…”
“חוץ מזה – זו ארץ פרימיטיבית. כבישים גרועים, נהגים פראיים ומישטרה חסרת־רחמים… אם אתה מעורב בתאונת דרכים הכי־קטנה – מיד מחרימים לך את המכונית ומכניסים אותך לכלא לתקופה בלתי ידועה”.
להודות על האמת: התחלתי לחשוב פעמיים. אולי באמת כדאי לנסות ארץ תרבותית ושקטה יותר?
אבל כיוון שמעולם לא הייתי בספרד, וכיוון שמאוד־מאוד רציתי לבקר בה פעם – החלטתי להסתכן.
“לפחות חכה עד הקיץ”, יעצו לי ידידי. “אתה צריך גשם כל הטיול? חוץ מזה, אל תשכח שמאדריד היא עיר־הבירה הגבוהה ביותר באירופה, והקור שם נורא!”
אם כך – אולי אסע רק לדרום־ספרד? שם חם ודאי גם בחורף. אנדלוסיה… גראנאדה, מאלאגה, סביליה, קורדובה… שם בדרום, יהיה ודאי מזג־אוויר נוח יותר מאשר במאדריד.
“לדרום־ספר?”, לא הירפו ממני. “בחורף? כבר שכחת את השורה המפורסמת: ‘ברד ירד בדרום־ספרד הערב’?”
לך, תסביר להם שדרום־ספרד נכנסה למישפט רק בגלל המישקל והרי"ש…
החלטנו, איפוא: יוצאים לדרום.
“קח אתך הרבה כסף מזומן”, יעץ לי מנהל הבנק. “יש שם שביתת בנקים, ולא תוכל לפרוט צ’קים”.
“אל תיקח אתך כסף מזומן!”, יעץ לי ידיד קרוב. “יש שם המון גנבים וכייסים, ויכייסו אותך ברגע שתגיע לנמל־התעופה!”
מה עושים?
חלקתי את הכסף לשניים – חציו במזומנים, למיקרה של שביתת־בנקים, וחציו בהמחאות נוסעים, סגולה כנגד כייסים – ויצאנו לדרך. מישפחה בת ארבע נפשות, מצויידת בשלל חוברות ססגוניות של לישכת התיירות הספרדית, בכמה ספרי־הדרכה עבי־כרס ובמדריך החיוני “ספרד בעשרה דולאר ליום” (מהדורה מעודכנת של “ספרד בחמישה דולאר ליום”. כיום עולה הספר עצמו כמעט עשרה דולאר).
נוף חיפאי מוכר 🔗
מטוס “איבריה”, חברת התעופה הספרדית, שהוביל אותנו לברצלונה היה ריק כמעט לחלוטין.
“אתה רואה?” אמרה אחת הבנות. “מי נוסע בימים כאלה לספרד?”
ניצלנו את זמן הטיסה, כדי לעבור על ההקדמות לספרי־התיירות שקנינו, כדי שנדע, לפחות, משהו בסיסי על אורח־החיים הספרדי.
“הספרדים רגילים לאכול ארוחת־ערב בשעה מאוחרת בלילה”, נאמר בספר. “אל תעז להיכנס למסעדה ספרדית לפני עשר וחצי או אחת־עשרה בלילה, כי יצחקו לך בפניך. לא פעם הומים הרחובות מאדם גם בשעה שתיים ושלוש בלילה”
חזרתי וקראתי את הקטע האמור בקול רם, לידיעת כל בנות המישפחה. הוא לא הלהיב אותן כלל וכלל.
היתה לכך סיבה פרוזאית ביותר: חברת־התעופה הספרדית, שנוכחה שעליה להטיס מטוס סילון לברצלונה בגלל תריסר נוסעים בלבד החליטה, כנראה, לנקום בנו על המשבר הכלכלי הקשה, שפקד באחרונה את אירופה. כך אירע שהארוחה הקלה שהוגשה במטוס בשעת הטיסה היתה קלה באמת. וכיוון שלפני עלותנו למטוס לא אכלנו ארוחת־צהריים, מתוך תקווה שארוחה כזאת תוגש לנו, ודאי, בעת הטיסה – התנחמנו עד לאותו רגע במחשבה שעם בואנו לברצלונה נסור למיסעדה הראשונה ונאכל משהו. עתה, למקרא הקטע האמור בספר, נסתבר לנו שעלינו להמתין עד שעה עשר וחצי או אחת־עשרה בלילה, כדי שנוכל לקבל במיסעדה ספרדית ארוחה כלשהי.
והשעה היתה שלוש ורבע אחרי־הצהריים!
“אולי נמצא איזה פיצרייה פתוחה?”, ניסתה הבת הקטנה להביע מישאלה.
“פיצרייה? בספרד?!”
“לא תהיה ברירה”, פסקנו. “נצטרך לחכות עד עשר וחצי בלילה. בספרד עלינו לנהוג כספרדים. אחרי הכל, איננו רוצים שיצחקו לנו בפנים כבר ביום הראשון לבואנו!”
אמרתי זאת בטון משכנע, אבל דברי לא נתקבלו באהדה רבה.
בינתיים החל המטוס לחוג מעל ל ברצלונה. מבעד לחלון נראתה עיר יפה, מתוכננת, וסביבה הרים, מיפרץ, חוף וים כחול. נוף חיפאי מוכר.
מן הרגע שבו יצאנו מדלת המטוס הרגשנו בבית. וזאת בעיקר בזכות האור – אותו אור ים־תיכוני חזק, המחמם את הלב, והשונה כל כך מן הסגריר העכור, המאפיין ארצות אירופאיות צפוניות יותר בעונה זו של השנה.
הפסקת צהריים 🔗
באולם ההמתנה מצאנו את מזוודותינו במהירות רבה. לפעמים יש יתרונות כלשהם בכך שאתה טס במטוס שיש בו שנים־עשר נוסעים בלבד!
עיניהן של הבנות תרו סביב אחר קיוסק כלשהו. אבל אני ניגשתי ישר לדוכן לישכת־התיירות שבאולם־הנוסעים, כדי לברר באיזה בית מלון כדאי להתאכסן ומה כדאי לראות בעיר, וכיוצא בזה.
הדוכן היה ריק. איש לא עמד מאחורי הדלפק, שמעליו התנוסס השלט": “ברוכים הבאים לספרד!”
תחילה חשבנו שהדייל או הדיילת האחראים לדוכן ניגשו רגע לשירותים. אבל כשחלפה עוד רבע שעה ואיש לא ניגש למקום פנינו אל פקידה שישבה מאחורי דוכן אחר, שהיה שייך לחברה להשכרת־רכב, ושאלנו איפה איש לישכת התיירות.
“נח!” היתה התשובה.
השעה היתה ארבע פחות חמישה אחרי הצהריים.
“סייסטה?”, שאלנו, גאים בבקיאותנו בפולקלור הספרדי.
“לא סייסטה”, נעלבה משכירת־המכוניות. “הפסקת־צהריים”.
חיכינו עוד כרבע שעה, ואז התייאשנו והחלטנו לגלות בכוחות עצמנו איזה מלון. הצצנו בספר “ספרד בעשרה דולאר ליום”, ואחרי שקראנו שם על מלון זול במרכז העיר נכנסנו למונית ונקבנו בשמו.
“אולי ניגש קודם לאכול משהו?”, הציעה הבת הקטנה בחצי־קול. אבל נאלמה דום ברגע שראתה את מבטי התוכחה שבעינינו.
הנסיעה ברחובות ברצלונה גילתה לנו שאנו נמצאים בעיר מיוחדת במינה. כל הרחובות שבהם נסענו ושאותם חצינו היו רחובות רחבים, מרווחים, המקבילים זה לזה ומצטלבים זה עם זה בדיוק סרגלי. בכל הצטלבות בנויות חזיתות כל ארבעת הבתים באלכסון, כך שנוצרת ככר בת שמונה צלעות, המעניקה לא רק הרגשה של רחבות ואיוורור, אלא גם מקומות־חנייה נוחים לנהגים. רוב הבתים מתנשאים לגובה של חמש או שש קומות, וכל אחד מהם שונה מחברו ומעוצב בחן ובאלגנטיות. הגיוון בולט גם במירפסות הים־תיכוניות העגלגלות, המזכירות במקצת את מירפסות בתיה של תל־אביב הקטנה. ניכר שהעיר החדשה נבנתה לפי תיכנון קפדני ומתוך ראייה לטווח ארוך. ניכר גם שאדריכליה השכילו לשלב סיגנון אירופי מודרני עם אווירה ים־תכונית סימפאטית. חלונות־הראווה של חנויות הרהיטים והבגדים העידו ממבט ראשון על כך שזו עיר שתושביה עשירים, מסודרים ואניני־טעם.
אבל אנחנו היינו רעבים.
כמו חממות זכוכית 🔗
פרקנו את המיזוודות בבית־המלון, והצצנו בשעון: רק חמש.
“עוד חמש וחצי שעות”, אמרה הבת הקטנה, סתם כך. אבל כולנו ידענו למה בדיוק היא מתכוונת.
מה עושים עד אז?
יצאנו ברגל לסיור ראשון ברחובות העיר.
הרושם הראשון, אותו קיבלנו שעה שהצצנו מבעד לחלונות המונית, לא היטעה. ברצלונה היא באמת עיר יפה ומסודרת, וההליכה על מידרכותיה מרחיבה את הדעת לא פחות מהנסיעה בכבישיה הרחבים. חלונות־הראווה נראו משופעים בכל טוב, והאנשים ברחוב אלגנטיים בלבושם ובליכותיהם. ממול הבחנו בבית־דירות בעל צורה מיוחדת במינה, שכל מירפסותיו בנויות כמין בליטות בטנוניות מקומרת. הבית משך מיד את העין. לא ידענו עדיין שזהו אחד הבתים המפורסמים ביותר בתולדות הארכיטקטורה המודרנית; אולי מפני שראשנו לא היה פנוי אותו רגע לארכיטקטורה.
“אולי נמצא איזה המבורגר”, העירה הבת הגדולה, כאילו לעצמה.
עד־מהרה הגענו לכיכר יפה ורחבת־ידיים – הכיכר המרכזית של ברצלונה, הקרויה על שם מחוז קטאלוניה, שברצלונה היא בירתו. שתי מיזרקות יפות, וביניהן רחבה גדולה, שדמות כוכב ענק משובצת בין מירצפותיה. מכאן יוצאים האוטובוסים לכל קצווי העיר. כאן מתחילות גם ה"ראמבלס" – אותן שדרות מפורסמות, המוליכות אל חוף־הים. פעם עבר כאן אפיקו של נהר, כפי שמעיר השם “ראמבלס”. האפיק היבש הפך ברבות הימים לשדרה רחבה ויפה, המשמשת מקור גאווה לברצלונה. כאן הוא ליבה של העיר. על הרחבה המרוצפת בנויים כמה בתי קפה, הנראים כחממות זכוכית. ובתוך החממות יושבים האזרחים, לוגמים קפה ומתבוננים בעוברים ושבים על המידרכה.
לאורך כל השדרות המרוצפות, הנטועות עצי תמרים ועצים אחרים, פזורים קיוסקים גדולים וססגוניים בהם עתונים, ספרים ופרחים. מעולם לא ידעתי שיש בשפה הספרדית כל־כך הרבה עתונים. הנערות החשופות, הקורצות מעל שערי השבועונים, הפתיעו אותנו במקצת. לתומנו חשבנו שבארץ קאתולית זו לא תוצג סחורה כזאת בראש־חוצות. אבל איש מלבדנו אינו מופתע.
דוכני הפרחים הרבים מקשטים את ה"ראמבלס" ומדיפים ריחות נעימים. אל הריחות הללו נלווים ציוציהן של אלפי קנריות המצייצות ומזמרות בתוך הכלובים הרבים, הפזורים לכל אורך השדרות. בכל פינה ניתן לראות קיוסק למכירת קנריות. הספרדים אוהבים את ציפורי־השיר, ותולים כלובים מזמרים כאלה על מירפסותיהם. וכך אתה פוסע לך להנאתך בתוך השדרה הרחבה, מריח את ריחות הפרחים ומאזין לזמרת הקנריות. ואתה כמעט שוכח שאתה נמצא בליבה של עיר גדולה ומודרנית.
ספינתו של קולומבוס 🔗
בקצה השדרה, לחוף הים, ניצב עמוד שגבהו כחמישים מטר, ובראשו פסל. זוהי האנדרטה לזכרו של קולומבוס, שהגיע לברצלונה בתום מסעו הגדול הראשון. מעלית מובילה אותך בתוך העמוד למירפסת קטנה בראשו, וכך ניתן גם לך לראות מה שרואה קולומבוס ממרומי האנדרטה: נוף יפה של הנמל ושל השדרות. למטה, ליד הרציף, עוגנת “סאנטה־מאריה”, ספינתו המפורסמת של קולומבוס. לא הספינה המקורית, כמובן, אלא ספינה שנבנתה על־ידי לישכת התיירות לזכרה של הספינה ההיא, לשמחתם של תיירים וילדי העיר.
“הביטו!”, אומרת הבת הקטנה, ומצביעה על דמות העומדת למרגלות האנדרטה.
בתנאים רגילים לא היתה דמות זו מושכת תשומת־לב. אבל בנסיבות אלה היא מעוררת בכולנו התרגשות. ליד האנדרטה, בצד כמה צלמי־רחוב – הניצבים עדיין ליד המצלמות הישנות, הזכורות לנו משדרות רוטשילד – ניצב מוכר גרעינים, ותיבתו לפניו.
השעה שש. נראה שההשגחה שלחה אותו לכאן, כדי לסייע לנו להחזיק מעמד עוד ארבע וחצי שעות.
אנו ניגשים אליו. המיבחר עשיר: אגוזים, שקדים, פיסטוק חלבי.
“חמישים גרם מזה”, אנו אומרים, ומצביעים על האגוזים, “וחמישים מזה”. כלומר: הפיסטוק.
“מצטער”, אומר המוכר מבלי להניד עפעף. “פחות מרבע קילו אני לא מוכר”.
“רבע קילו?!”
אני מנסה לחשב במהירות ובעל־פה כמה פזטות עלי להוציא, בזכרי כמה עולים חמישים גרם כאלה בארץ.
אבל יד הרעב כבדה, ומבטי התחנונים המישפחתיים מכרעים את הכף.
"שיהיה רבע קילו, אני נכנע. “אבל מעורבב. אגושים, שקדים, פיסטאצ’יוס”.
“אין מעורבב”, אומר המוכר. “אתה רוצה גם זה וגם זה? קח רבע קילו מזה, ורבע קילו מזה!”
זה כבר נראה לנו מוגזם. ומה עוד, שהמשפחה נחלקת באופן חריף בין חסידי האגוזים לבין חסידי הפיסטוקים. וכיוון שאין לנו תקציב במטבע זר לחצי קילו או שלושת־רבעי קילו, אני מציע שנוותר על כל העסק ונמשיך לטייל בשדרות (טוב, איך יכולתי לדעת שחצי קילו של העגולים הללו עולה בספרד פחות משעולים חמישים גראם אצלנו?)
מיסעדה סינית קטנה 🔗
הטיול נמשך בעצלתיים. החנויות פתוחות, והמוני אנשים נכנסים ויוצאים בהן. סטודנטים צעירים ונערות גימנסיה עוברים חבוקים ומחייכים. כנראה אכלו טוב בצהריים… ככלל, רק עכשיו אתה תופש מדוע נחשבים הספרדים כעם רומאנטי. פה ושם אתה מבחין בבחור העומד ומציץ בשעונו, כשהוא מחזיק בידיו צרור פרחים קטן, או בנערה היושבת על הספסל וממתינה לבחור. וכשהוא מגיע הוא מתנצל על איחורו והשניים יוצאים שלובי־זרוע לקולנוע. כמו בסרטים היפים של שנות הארבעים…
על אחד הספסלים שבשדרה יושבת זונה, ומנסה לעשות עיניים למלחים הצעירים, שיצאו לחופשה קצרה מן האונייה העוגנת בנמל. גבר קשיש מתיישב לידה, ומתחיל להטיף לה מוסר.
והשעון אינו זז, לעזאזל.
אנו פונים מהשדרה המרכזית לסימטאות הצרות והציוריות, ומוצאים את עצמנו בלבו של רובע, המזכיר את “הרובע הסיני” של סאן־פאנציסקו. רחובות צרים מאוד, פתלתלים. זהו “הרובע הגותי” – חלקה העתיק של העיר לשפת־הים, שבמרכזו מתנוססת הקתדרלה הגדולה. בשעה שהחליטו בני ברצלונה, לפני כמאה שנה, להרוס את חומות העיר ולהקים את העיר החדשה מישבצות־מישבצות הותירו את הרובע העתיק כמות שהוא. ואכן, הרחובות הקטנים האלה משובבים את הנפש לא פחות מהכבישים הרחבים שבעיר המודרנית. מרבית חלונות הראווה הן של חנויות לחפצי עור: נעליים, ארנקים, מזוודות. לשם מה זקוקים הספרדים לכל כך הרבה חפצי־עור? אכן יין, כמובן, גם מיסעדות. סיניות ואחרות. בעיקר מושכת את העין מיסעדה סינית קטנה שריחות מגרים עולים ממנה. אלא שהיא סגורה, כידוע, ותיפתח רק בעוד שעות רבות, רבות מאוד…
אנו תועים בין הסימטאות, ולפתע מגיעים לאוזנינו צלילים מוכרים – צליליו של שיר ערבי מסתלסל. מבט חפוז מגלה לנו שאנו נמצאים לפתע בלב ה"קאסבה", וכי השפה השלטת באותו רחוב היא ערבית. מן הבארים הקטנים עולים הצלילים המוכרים, וכמעט באורח אינטסטינקטיבי אנו מנמיכים את טון שיחתנו.
לא מים ולא אורות 🔗
עוד כמה צעדים – ואנו בלב עכו. זוהי ה"פלאזה ריאל" – רחבה מרובעת גדולה, המוקפת בתים בעלי קשתות ומזכירה מאוד את ה"חאן" של עכו. במרכזה עצי תמרים ודקלים. פנסים יפים, עשויים מתכת, מזכירים את פנסי הגאז של המאה שעברה. הככר גדושה אנשים. מלחים היושבים עם נערותיהם הקבועות ועם נערות שפגשו זה עתה. חלפן מטבעות, היושב על שרפרף קטן ומציג לראווה כמה מטבעות, ביניהן לירה ישראלית. לידו יושב סוחר בולים. הערב כבר ירד, והאורות עולים בפנסים המסוגננים. לרגע נדמה לנו שאנו בלב יפו.
אלא שביפו יש מיסעדות הפתוחות כבר בשעה שמונה בערב.
רגלינו מוליכות אותנו כאילו מעצמן לתוך שוק גדול, מכוסה תיקרה, הנראה כבאזאר מזרחי.
איזה יופי! דוכנים ססגוניים של פירות וירקות וגבינות. שום דוכן אינו נקרא, אומנם, “בוטיק הגבינה” – אבל המיבחר שבו עולה על זה שבכל “הבוטיקים החלביים” שהיכרנו. והכל מסודר ונקי ושקט. איש אינו מכריז על סחורתו. איש אינו מבשר ש"רק היום!" מרחוב הפירות והגבינות אנו עושים את דרכנו בשוק המואר לתוך רחובות נוספים, והפעם עוברת בנו צמרמורת. מכל עבר מציצים לעברנו סרטני־ענק, צבטנים, תמנונים, דיונונים, מדוזות וכרישים וכל מיני יצורי־ים אחרים משופמים ומעוקמי צבתות, ועקרות־הבית האלגנטיות פוסעות מדוכן לדוכן ובוחרות את המיפלצת המתאימה, שאינה חדלה לנענע בזרועותיה הוורודות.
אנו נמלטים משם במהירות החוצה, לאוויר החופשי.
“אולי נקנה לפחות גבינה רזה?”, מיתממת אחת הבנות.
“לא לפני האוכל!… עוד מעט אוכלים ארוחת ערב!”
נותרה לנו עוד שעה תמימה עד לפתיחת המיסעדות. אנו מחליטים לשנות מזל על ידי שינוי מקום ונכנסים לרכבת התחתית של ברצלונה, כדי להגיע אל “כיכר ספרד”, שבה מצויה – לדברי חוברת התיירות הצבעונית – מיזרקה נהדרת, המוארת בשלל צבעים.
“נראה את המיזרקה, ונחזור לכאן בדיוק לשעת פתיחת המיסעדות”, אני מבטיח.
קרונות הרכבת התחתית של ברצלונה מיוחדים במינם. אלה הם קרונות רחבים מאוד, שבהם ניתן לעמוד בלבד. מרחקי הנסיעה אינם ארוכים, ואנו עומדים ומתבוננים בקהל הנוסעים. מי מהם רעב כמונו?
סוף־סוף אנו מגיעים לכיכר הנזכרת, יצאים מן הרכבת התחתית ומשוכנעים שברגע שנצא לרחוב נסתנוור למראה שלל האורות של המיזרקה הנהדרת.
אבל בחוץ אין זכר למיזרקה כלשהי. לא מים ולא אורות.
אולי ירדנו בתחנה הלא־נכונה?
אנו ניגשים לשוטר. הוא מצדיע לעברנו בכל הרצינות ומוכן לעזור בכל ליבו.
“המיזרקה? הריהי לפניכם!”
אנו ממצמצים בעינינו. נכון, באמצע הכיכר עומדת מיזרקה. אלא שסילוני המים המובטחים אינם מוארים בשלל האורות, כמו בצילום. קודם־כל, משום שאין אורות. שנית, משום שאין סילוני מים. המיזרקה חרבה, והנקבים שמהם אמורים המים לזנק החוצה בששון נראים לנו חלודים למדי.
אנו מראים לשוטר את פרוספקט לישכת התיירות, הממליץ לבקר את סילוני האור העליזים.
“זה בקיץ, בעונה!”, אומר השוטר. “חוץ מזה- כבר מאוחר!” והוא מצביע על שעונו.
"מה מאוחר? המיסעדות לא נפתחו עדיין, ואצלו כבר מאוחר מדי!
הרכבת התחתית מחזירה אותנו לכיכר קטאלוניה. השעה כבר עשר ועשרה, ועד שנגיע למיסעדה הקאטלונית היפה, שעליה קראנו בספר ייפתחו דלתותיה לקהל הרחב. בקרון הרכבת מתנהל בינינו ויכוח אם לגשת למיסעדה הקטאלונית או למיסעדה הבאסקית. אנחנו מחליטים לתחיל בקטאלונית. מחר ניגש לבאסקית.
בעד המיעוט הבאסקי 🔗
סוף־סוף, בעשר וחצי בדיוק נמרץ, אנו עומדים בפתח המיסעדה, כשאנו מוכנים ומזומנים להיכנס פנימה מבלי שאיש יוכל ללגלג על “התיירים האלה, שאינם יכולים לחכות”.
המלצר האלגנטי מקבל את פנינו במבט תמה. “מקווים שלא הקדמנו”, אנו מגמגמים בטון מתנצל.
“מצטער”, אומר המלצר. “אנחנו סוגרים”.
“סוגרים?!”
“כן. אנחנו פתוחים בין תשע לעשר וחצי”.
“אבל בספר־התיירות כתוב שלא לפני עשר וחצי…”
“בספר התיירות כתובים הרבה דברים”, משתדל המלצר לשמור על אדיבותו. “אבל אנחנו פתוחים עד עשר וחצי”.
אין דבר. נלך לבאסקים. מאז ומתמיד היינו בעד המיעוט הבאסקי.
אנו חוצים את הראמבלה ומגיעים למיסעדה הבאסקית בדיוק ברגע שבעל־המיסעדה מוריד את סורג הברזל המתקפל כדי לנעול את המיסעדה.
“אין דבר”, אני מרגיע את המשפחה. “לא רחוק מכאן נמצאת המיסעדה הסינית הזאת, שקודם עברנו על ידה. היא בטח פתוחה”.
טעיתי.
בעצבנות־מה אני פותח את “ספרד בעשרה דולאר ליום”, ומחפש שם של מיסעדה נוספת. מצאתי: מיסעדה עממית נחמדה. מומלצת. “פתוחה עד שעות מאוחרות”.
אני עוצר מונית. כולנו נכנסים פנימה במהירות, ואני משמיע את שם המיסעדה. הנהג מתבונן בי במבט מוזר במקצת, אך עד מהרה הוא מושך בכתפיו. מה אין עושים למען התיירות?
המונית זזה ממקומה, נוסעת כעשרים מטר ונעצרת.
“זהו זה”, אומר הנהג.
“איפה המיסעדה?”
“שם, איפה שחושך”, הוא אומר.
“אתה מכיר מיסעדה אחרת שיש בה עדיין אור?”
“כן”
עוד מאתיים מטר, ואנחנו נעצרים לפני מיסעדה המוארת עדיין. השעה כבר קרוב לאחת־עשרה. אני משלם לנהג וכולנו מזנקים לתוך המיסעדה.
פועלת־הנקיון הופכת את הכסאות על השולחנות.
“אולי את יודעת איפה אפשר לאכול משהו?”
“עכשיו?!”, היא מסתכלת בנו כאילו יצאנו מדעתנו.
השעה אחת־עשרה וחמישה בסך־הכל.
אנו חוזרים ברגל לכיכר קטאלוניה. למזלנו נותר עוד מוכר בודד של נקניקיות, הנקראות כאן פרנקפורטר (מה זה מזכיר לי, לעזאזל?).
אבל גם הוא נותר ללא לחמניות.
שיהיה בלי.
וכך אנחנו חוזרים לנו ברגל למלון בערב בראשון לביקורנו בספרד, כשאנו לועסים פרנקפורטר־בלי וחושבים מה היינו עושים למחבר ספר־התיירות הפופולארי, אילו פגשנו בו כעת ובידינו מזלג…
להבא, אם יספרו לכם שהספרדים אוהבים לחיות בלילה, ושהם מתחילים את ארוחת־הערב שלהם רק בשעה עשר וחצי בלילה – אתם יכולים לצטט אותנו:
הם לא!
שני יהודים במינזר 🔗
לא הרחק מברצלונה, במרומי הר גבוה, נמצא המינזר מונסארה, המפורסם בעולם כולו.
כל ספרי־התיירות על ספרד ממליצים בכל לב על ביקור במינזר זה.
ואומנם, בימי הקיץ, בשיא עונת התיירות, אי אפשר להתקרב במכונית אפילו לתחילתו של ההר הגבוה, שבמרומיו בנוי המינזר. אבל אנו, שהגענו מחוץ לעונה הבוערת, יכולנו לטפס במכונית במעלה התלול והמרהיב ישר אל המינזר, ולהכנס דרך השער ולעצור במיגרש־החנייה הריק ממש לפני הדלת.
עוד לפני שנכנסנו פנימה, למינזר עצמו, הבנו מדוע זכה להמלצות חמות כל־כך בספרי־התיירות. כמו במינזר סאנטה קתרינה בסיני בנוי גם הוא בצל צוקים גדולים ולבנים, הנראים למרחוק כפסלי־עץ. וכך, בגובה של 1,250 מ' מעל לפני הים, הוא מתנשא מבין הצוקים ומשרה מיד על כל הבאים בשעריו תחושה של קירבה אל השמים.
במרכז המינזר, בלב הכנסייה, מצוי פסל “המאדונה השחורה” – פסל מוזהב, עשוי עץ, שנתגלה במקום לפני כתשע־מאות בשנה. פניה של המאדונה שחורים כפחם, והיא מחזיקה בחיקה את בנה המושיע ובידה כדור־זהב. מאדונה זו היא פטרוניתה של ברצלונה.
תכונה מוזרה 🔗
היתה זו חוויה מעניינת – לסייר בשעות אחר־הצהריים במינזר הריק כמעט מאדם; להביט בתמונות שבמוזיאון; ולקרוא את מכתבי החסידים שעל הקיר, המספרים על הנסים ועל הנפלאות שארעו להם לאחר שנשקו למאדונה השחורה.
אבל כשקרבנו אל מכוניתנו, שחנתה מיותמת כמעט במיגרש־החנייה הגדול והריק, הבחנו לפתע בתכונה מוזרה סביב השער. על אחד הגגות נראה שוטר, מחזיק בידו תת־מקלע ועיניו צופות למרחקים. בנקודה אחרת, שגם היא חולשת על הפתח, עמד שוטר נוסף. גם הוא עם תת־מקלע. פה ושם גילינו בין השיחים שוטרים נוספים, חמושים גם הם. וכולם צופים אל עבר הכניסה ואל עבר מגרש־החנייה.
מה קורה פה?
רק זה חסר לנו עכשוי להיקלע לתוך מרד מזויין נגד המלך!
לרגע היססנו אם לגשת אל המכונית אולי כדאי להמתין ולראות איך יפול דבר?
“אולי מחכים לאיזה אורח חשוב העומד להגיע?”, הביעה אחת הבנות סברה.
“עכשיו? הרי בעוד חמש דקות נסגר המינזר למבקרים!”
“דווקא משום כך. אולי מעוניינים להראות לו את המינזר, ובחרו בשעה כזאת שאין בה מבקרים?”
זה נשמע די הגיוני. אבל מי יכול להגיע למינזר המבודד בשעה כזאת? המלך? הרמטכ"ל? ראש הפלך?
“אולי נישאר ונראה”, הציעה הקטנה.
“מה פתאום? ממילא לא נכיר מי הבא. בואי, נסתלק מכאן לפני שיתחילו לירות!”
ניגשנו למכונית. השוטר שעל הגג הביט בנו בעצבנות ובחשד. לפתע החל לאותת בידיו לשוטר שממול, וזה סימן לו משהו.
אל השער קרב אופנוע, ועליו שוטר. אחריו נכנסה מכונית הדורה, שחלפה על פנינו ונעצרה ליד דלת הכנסייה.
חששנו להתקרב. אבל הספקנו לראות גבר ממושקף ומתולתל־שיער היוצא במהירות ונבלע בתוך הכנסייה, כשהוא מוקף בשומרי ראש.
דבר אחד בטוח: אין זה המלך חואן קארלוס!
העמידה המתוחה של השוטר על הגג נתחלפה ב"עמוד נוח". ניגשנו אל המכונית, התנענו אותה ויצאנו מבעד לשער.
עשר דקות לאחר מכן, כשהגענו למרגלות ההר, אמרה לפתע בתנו הצעירה:
“קיסינג’ר”.
“מה?” שאלנו.
“זה היה קיסינג’ר, במינזר”, חזרה בשקט.
“שטויות”, אמרנו. מה עושה קיסינג’ר בספרד? חסרות לו צרות?"
המשכנו לנסוע בכיוון לברצלונה. אבל כל הדרך לא הפסקנו להשתעשע במחשבה: אילו באמת היה זה קיסינג’ר – הרי יכולנו לגשת ממש עד אליו, להציג את עצמנו כעתונאים מישראל, ואולי לקבל ראיון אכסקלוסיבי. ככה, במינזר…
מי יודע איזה מצב־רוח היה נח עליו שם, במרומי המינזר, בשעת בין־ערביים זו? אולי היתה נפשו מתעטפת לפתע בצורך נורא להתוודות באזני נפש קרובה אחרת, גם היא יהודיה, גם היא ממושקפת, גם היא מתולתלת־שיער?
“היזהר שלא תרד לוואדי!”, החזירה אותי הערה מן המושב האחורי למציאות.
המקור הבכיר ביותר 🔗
עד שהגענו למלון בברצלונה כבר הצלחתי להתנער מהזיותיו של וולטר מיטי ולשכוח את כל הפרשה.
אבל ברגע שנכנסנו למלון וחלפנו על פני מכשיר־הטלוויזיה שבסאלון שמעתי שוב את בתי הקטנה ממלמלת כאילו לעצמה:
“קיסינג’ר”.
ואכן, על מסך הטלוויזיה נראה הפרצוף המוכר, כשהוא מחייך מעל גבי שיקופית.
“שר החוץ האמריקני, הנרי קיסינג’ר, המבקר בספרד, ביקר הערב במינזר מונסארה”, אמרה הקריינית.
איש מאורחי המלון, שישבו אותה שעה לנוכח המקלט, לא הבין מדוע זה נתקף לפתע האורח הישראלי בדיכאון למשמע חדשות בלתי דראמטיות כל־כך.
לזה קוראים מזל של עתונאי: כל החיים אתה ממתין לאיזה סקופ קטן, וברגע שיש לך הזדמנות לראיין באופן אינטימי את המקור הבכיר ביותר בעולם – אתה מפספס אותה במו ידיך!
“אל תצטער”, ניחמה אותי הבת הבכירה. “ואם היית מראיין אותו ומודיע למערכת בארץ שהשגת ראיון אכסקלוסיבי עם הנרי קיסינג’ר בתוך מינזר ספרדי מבודד בראש הר קרח – היו מאמינים לך?”
לפעמים יש משהו שפוי בנוער של היום…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות