**ידיעות אחרונות, י' באדר תשל"ט – (9.3.1979)

רשימה זו עומדת בסימן חג־הפורים. ראשיתה – “מצוות שמחת פורים”. עיקרה – פארודיה עליזה, ברוח “מסכת פורים”. סופה – סוף עצוב במקצת, אולם גם הוא ברוח פיוט פורימי עתיק.

עם תחילת החזרות על ההצגה “סיפור פשוט”, המוצגת עתה בתיאטרון “הבימה”, פנו אלי השחקן שלמה ניצן, ממעבדי סיפורו של עגנון לבמה, והבמאי יוסף יזרעאלי, בבקשה לסייע להם במציאת פיזמון מתאים לאחת התמונות החשובות ביותר בהצגה – הסעודה בביתה של סופיה בליל “זאת חנוכה”, היא הסעודה שבמהלכה מאורש הירשל, גיבור הסיפור, בעל־כורחו למינה, הכלה שאותה יעדו לו הוריו.

עוד בהיותו ילד בן עשר אהב עגנון להשתעשע בכתיבת חרוזים ושירים. ברומאן “הכנסת כלה” ניתן למצוא לא רק קטעי פרוזה מחורזת, בסיגנון המקאמה והבדחנים (עמ' שמט, שנא ועוד, במהדורת תשי"ג); אלא גם שפע שירים קצרים וארוכים, וביניהם שירו הארוך ביותר של עגנון (“שירת האותיות”, עמ' תיח־תסז). פעמים רבות נזכרים בספר “משוררי בראד” ובדחניה, שהירבו לשיר ולאלתר פארודיות, ובעיקר בימי כלולות ובחג הפורים (עמ' שגב־שעח). גם בכרך “על כפות המנעול”, שבו מופיע “סיפור פשוט”, משובצים כמה שירים (עמ' רצד־רצה, שיח, שלא־שלג, תיא, תלה ועוד), וביניהם השיר “ליל כי אצא מן הבית” (עמ' תמ), שהולחן לפני שנים וכבר מצא את מקומו בספרי הזמר הישראלי. אולם דווקא בתיאור סעודת־האירושין של הירשל אין עגנון מביא את נוסח השירים שהושרו, אלא מסתפק בהערה הבאה: “אחרי שמילאו המסובים את כרסם במאכל ובמשתה התחילו שרים שירים של ליצנות בניגון חד גדיא ובניגון אחד מי יודע” (עמ' קי).

יצאנו, איפוא, לחפש שיר שיהלום את דרישותיהם של במאי ההצגה ומעבדה.

שיר “לנותן ליבו לבתולה”    🔗

אילתור פארודיות על פיוטים ושירי־חג, ובעיקר בסעודות־חתונה ובימי הפורים, היה מקובל, כידוע, עוד בימי־הביניים. ישראל דוידזון הקדיש למחקר הפארודיה העברית ספר שלם, שיצא לאור באנגלית (ניו־יורק, 1907, ושוב 1966). גם שני שירי־ה"סדר" הנזכרים, “חד גדיא” ו"אחד מי יודע", זכו למחקרים רבים, ובראשם ספרו של צ. זיברט (פראג, 1928)¹. טבעי הדבר, ששירים אהובים אלה, החותמים את סעודת ה’סדר', יזכו לשפע של פארודיות. דוידזון מזכיר כמה מהן בסוף הכרך הרביעי של ‘אוצר השירה והפיוט’ (עמ' 497), ובספרו על הפארודיה (ערכים 2, 36, 38, 200–202, 307 ברשימתו). בין המאוחרות שבהן ניתן למצוא גם פארודיה ברוח “סוציאליסטית” משנת 1888 (ערך 2 ברשימה), ופארודיות סאטיריות על חיי היהודים ברוסיה (‘המליץ’ 1867) ועל “מס־הבשר” באותה ארץ (‘הבקר אור’ 1880).

הפארודיות העבריות המוקדמות ביותר על “אחד מי יודע” ועל “חד־גדיא” הן, כנראה, אלו המופיעות ב"הגדה לליל שיכורים", שנדפסה כבר במאה השש־עשרה (ראה ‘שחוק פינו’ לא. דוידזון, רמת גן 1951, עמ' 94–96). בפארודיה זו, שיוחסה למשורר קלונימוס בן קלונימוס, איש פרובאנס (תחילת המאה הי"ד) – הוא קלונימוס, בעל “מסכת פורים” המפורסמת – מופיע הפיוט “אחד מי יודע” בתחפושת פורימית: “אחד מי יודע? אחד אני יודע. אחד הוא היין, המשמח אלוהים ואנשים בשמים ובארץ… שני ימי פורים… שלוש סעודות בשבת” וכד'. ברוח זו חוברו בתקופת ההשכלה כמה פארודיות נוספות, בידי צ. ה. זומרהויזן (“הגדה לליל־שיכורים”, בריסל 1842; אמשטרדם, 1849) וי. ל. בן־זאב, שאליו עוד נחזור. פארודיות נוספות מביא א. מ. הברמן במאמרו “חד־גדיא כפארודיה”, שבספרו ‘עיונים בשירה ובפיוט’ (ירושלים, 1972, עמ' 315–329)².

אילו נזקקנו ל"שיר שיכורים" בלבד, היו כמה מן הפארודיות הללו עשויות לענות על דרישותינו. אולם הבמאי חזר והזכיר לנו, שמדובר בסעודת־אירושין, ומשום כך הוא מעדיף להשתמש בשיר בעל אופי ארוטי, ברוח “שירי האפיריון” הדו־משמעיים, שזומרו בפי בדחנים בחתונות³. גם עגנון עצמו מזכיר בתחילת אותו פרק, המתאר את סעודת האירושין, “שכל המשוררים לא שרו אלא לנותן לבו לבתולה” (עמ' קט). יצאנו, איפוא, לחפש “שירים של ליצנות בניגון חד גדיא ובניגון אחד מי יודע”, שהושרו בחתונות.

“שניים הם חתן־כלה”    🔗

מסתבר שמצויות גם פארודיות כאלה. החוקר דב הלר מביא במאמריו על “אחד מי יודע”, שנתפרסמו בהונגריה ערב מלחמת־העולם השניה, מקבילה הונגרית עממית לפיזמון זה, שגם היא אינה אלא “שיר חתונה”. בספר־היובל לכבודו של הלר, שיצא לאור בבודפשט בשנת 1941(!), מצטט צבי טסלר פארודיה עברית על שיר־פסח זה, שפורסמה לראשונה בידי יצחק ריבקינד עוד בשנת 1935 (בדו־ירחון ‘מימים ראשונים’, כרך ב').. לדברי ריבקינד, שמע את השיר מפי אביו, “מתנגד” בן־ליטא, ושיר זה הושר בעיקר “בשעת הילולא, זאת אומרת בחתונה”, או בשמחת־תורה: "אחד מי יודע? אחד החופר בור, שיח ומערה… שניים אוחזין בטלית… שלושה שאכלו כאחד… ארבעה אבות נזיקין' וכד', ברוח הגמרא.

גם באנתולוגיות של פולקלור ושירי־עם ביידיש ניתן למצוא פארודיות על שני הפיוטים הללו דווקא במדורים המוקדשים ל"שירי חתונה". ע. אולסוונגר כלל פארודיה כזו בספרו ‘ראזשינקעס מיט מאנדלען’ (באזל, 1920ת עמ' 266–267), חיים קטלניסקי מביא בספרו ‘פאלקס געזאנגען’ (ניו־יורק, 1931) פארודיה דו־לשונית על “אחד מי יודע”, שהושרה בפי בדחנים בחתונות, ובה: “אחד מי יודע? אחד הקב”ה, המזווג זיווגים בכל מקום שהוא" וכד' (עמ' 128). בפרק “חתן־כלה ושירי חתונה” שבספרו של י. ל. כהן, ‘יידישע פאלקסלידער’ (ניו־יורק, 1957), מצויה פארודיה שהושרה בפודוליה, והיא נפתחת בתיאור אולם־החתונות עצמו: “אחד הוא בית־החתונות. / שם אוכלים, שם שותים. / שם רוקדים ושם קופצים” וכד'. ובבתים שלאחריו: “שניים הם חתן־כלה… שלושה הם המחותנים… ארבעה מוטות יש לחופה… חמישה הם הכליזמרים” וכ' (עמ' 276). וראה גם בקובץ ‘שירי־עם יהודיים מגאליציה’, שפירסמו דב ומאיר נוי בכרך השני של "מחקרי המרכז לחקר הפולקלור' (ירושלים, 1972; שיר מס. 64, והערותיהם בעמ' 310, 324).

כל השירים הללו, ודומיהם, לא הניחו את דעתם של במאי ההצגה ומעבדה. “אני מחפש משהו נועז יותר, שיסעיר את רוחו של הירשל”. הסביר לי יוסי יזרעאלי. “פיזמון יותר תיאטרלי, קברטיסטי. מעין בלאדה, או שאנסון, והעיקר – שיהיה ארוטי!”.

“יבוא דודי לגנו…”    🔗

היה לה, לדרישתו של הבמאי, על מה לסמוך. לא במקרה נתפרסם אחד הניתוחים הראשונים של “סיפור פשוט” דווקא בספרו של מ. ברכיהו, ‘תורת פרויד’ (1944, עמ' 12–14). אותו ידיד־משפחה, המצהיר בתחילת מסיבת־האירושין של הירשל “שכל המשוררים לא שרו אלא לנותן לבו לבתולה”, לוחש באוזניו של הירשל, בעת פיגשתו הראשונה עם בלומה, כלתו המיועדת, חרוז דו־משמעי, בעל אופי ארוטי מובהק. וכך מתאר זאת עגנון בלשונו:

“עד שהוא (הירשל – ד.א.) מביא כנגדו בא קורץ ותקע לו כפו ולחש לו חרוז שייסד הפייטן על בחור יפה עינים שמטייל עם בחורה נאה בגן, שלא יהא מן המתמיהים(!) ויאכל פרי מגדיו. מתוך קריצת עיניו של קורץ ניכרת היתה כוונתו, שהבחור הוא הירשל ופרי הגן היא מינה, ושלא יהא מן המתמיהים וכו'” (עמ' קז).

מאז “יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו” שבשיר־השירים הירבו הפייטנים והפארודיסטים העבריים להשתמש בסמלים הללו בשירי־החשק ובשירי האפיריון שכתבו, וכן בפיוטים האלגוריים, שגם מהם אין הארוס נעדר⁴. ניתן היה, כמובן, למצוא פיוט או שיר־חתונה מימי־הביניים או מתקופת הרנסנס – רבים מן הפיוטים הללו נכתבו, כידוע, לפי לחנים של “שירי־עגבים” לועזיים פופולאריים – ולהתאימו להצגה. אולם כיוון שדובר על פיזמון ארוך, תיאטרלי, קברטיסטי, שביצועו יתמשך על פני תמונה מוסיקאלית שלמה, החלטתי לפנות לפיזמון מאוחר הרבה יותר, שנכתב בעברית בסוף המאה הי"ח, או בעשור הראשון למאה הי"ט, והיה מוכר ומושמע גם באותה סביבה, שבה מתרחשת עלילת “סיפור פשוט”.

“אין כמוהו ליופי – ולרוע…”    🔗

שירי- החשק העבריים הקדומים עוררו, כידוע, גם תגובות מסוייגות או נזעמות. גם משורר בעל הומור כר' אברהם אבן־עזרא ציין, באחד משיריו הקצרים: “הישמעאלים שיריהם באהבים ועגבים… / והישראלים – בשירות ובתשבוחות לה' צבאות”. בעל ה’שולחן ערוך' איים בחרם על כל המדפיס או הקורא את “מחברות עמנואל הרומי”. כשקמה תנועת ההשכלה, בסוף המאה הי"ח, ניתן היה לחשוב שחלוציה יאמצו בהתלהבות את רוחה השובבה של ספרות־השעשועים העברית שקדמה להם, וימשיכו גם בכתיבת שירי־חשק חצופים. רבים מראשוני תנועת ההשכלה הכירו ספרות זו, והיו גם ביניהם כאלה שכתבו סיפורים ומשלים בפרוזה מחורזת, בסיגנון המקאמה⁵. אולם להוציא כמה מן המשוררים העברים באיטליה, שהיו מתירנים יותר, גילו דווקא חלוצי תנועת ההשכלה, שהניפו את דגל החילוניות והמאבק בקלריקליות, פורטאניות רבה בכל הקשור לכתיבה על נושאים ארוטיים. נפתלי הרץ וייזל, חלוץ המשכילים, גינה “שירי חשק ועגבים” דווקא מעל עמודי ‘המאסף’, הוא כתב־העת שבעזרתו ניסו להפיץ ברבים את בשורת ההשכלה והזמנים החדשים: “שירי החשק והעגבים פיגול המה. לא יירצו”, כתב. “אל תשימו בכליכם שירי חשק, דברי עגבים ואהבה, כמו מקצת שירי עמנואל ורבים משירי משוררי דורנו בכל העמים. הסירו מכם שירים ומליצות, או סיפורים שתוכם רצוף אהבה, האהובה ליצר־הלב ושנואת השכל הטוב!” (1784).

נראה שרוב סופרי־ההשכלה הראשונים במרכז אירופה ובמזרחה נענו לקריאתו של וייזל. אולם היה ביניהם לפחות אחד, שלא השלים עם הגזירה. זה היה יהודה לייב בן־זאב (1764–1811), חלוץ חוקרי־הלשון העברית בתקופת ההשכלה, מחבר הספרים ‘אוצר השרשים’, ‘תלמוד לשון עברי’ (שיצא ב־12 מהדורות!), ‘מבוא אל מקראי קודש’, ‘תפילה זכה’, מתרגם משלי בן־סירא מגרמנית לעברית (שנים רבות לפני שנתגלה הנוסח העברי של המשלים) ומהדיר ספרו של ר' סעדיה גאון, ‘אמונות ודעות’. בן־זאב, שחי בשנותיו האחרונות בברסלאו ובווינה, חיבר גם פארודיה עליזה לפורים, ברוח “מסכת פורים” ו"הגדה לליל־שיכורים" (‘שחוק פינו’, 1951, עמ' 208–210). אולם מכל השירים והמיכתמים הקצרים שפירסם בחייו היה קרוב לליבו “שיר עגבים” ארוך, בן 21 בתים (שכל אחד מהם בן שש שורות), שלא ראה אור דפוס בימיו, וגם לא מאה ומאה וחמישים שנה לאחר מותו. ולא במיקרה.

שמו של בן־זאב היה מוכר עוד בחייו לרבים, אך לא תמיד לחיוב. “המשכילים ראו בו את סמל ההשכלה, והאדוקים – את סמל הכפירה”, כתב עליו מ. רוזן. “המשכילים העריצו אותו והחרדים רדפו אותו ואת ספריו, וקראו לו ‘בן זאב לכלב’ על פי המאמר בתלמוד ‘משיכיר אדם בין זאב לכלב’” (‘בעיות לשון ותרבות’, גל' ח, תש"ח, עמ' טז). סופרים אחדים מזכירים אותו בזיכרונות־הילדות שלהם. כך, למשל, מספר ש"י הורוויץ בזכרונותיו: “אבי יעץ, אמנם, ללמוד את כללי הדקדוק מ’תלמוד לשון עברי'; אבל החרדים נזהרו אז מפני ספר תלמוד זה, מפני שמסורת היתה בידם – זה נודע לי כשגדלתי קצת בשנים – שבן זאב זה… כתב את ספרו, להכעיס, בימי שבתות. אף היה מחבר שירי עגבים וניבול פה, כשיר ‘למנצח על עלמות’. ולפיכך בחר לי ה’רבי' ב’מסלול', שמחברו היה יהודי כשר” (שם).

שיר־העגבים נזכר גם בזיכרונותיו של ההיסטוריון שמעון ברנפלד ‘דור חכם’ (1896): "המשכילים הראשונים ידעו על פי הרוב את שפת עברית, והשתמשו בה פעמים רבות לצרכם המגונה, לבזות כל קודש. בשפה קדושה כזאת כתבו לפעמים שירי עגבים, אשר אמנם לא נתפרסמו בדפוס, אבל חלפו מיד ליד בחשאי. שיר כזה מר' יהודא ליב בן־זאב ראיתי בילדותי בעיני, כמוהו לא ראיתי ליופי בצחות המליצה – ולרוע בניבול־פה (עמ' 76).

“אחד השירים הפרוצים ביותר”    🔗

מסתבר שלא רק המשכילים, אלא גם החסידים הכירו “שיר מחתרת” זה, שלא נדפס, אך עבר מיד ליד. על כך מעיר אפרים דיינארד בזכרונותיו ‘זכרונות בת עמי’: “בין צעירי החסידים בצ’ערנאוו שמעתי בפעם הראשונה שיר־עגבים מגואל, אשר ייחסוהו לבן־זאב” (כרך ב', 1920, עמ' 31). יוסף קלוזנר ציין: “אחד־העם סיפר לי שקרא שיר זה בכתב־יד ונדהם לפורנוגרפיה הקיצונית שלו”. קלוזנר ניסה, אומנם, לסנגר מעט על המחבר, בהשתמשו באותם נימוקים אפולוגטיים, שבעזרתם תירצו גם כמה ממשוררי־החשק הקדומים את העזתם: “היתה אז שאיפה להראות העמים והשרים יפייה של העברית הזקנה, שאפשר לכתוב בה כל מיני דברים חדשים. לשם כך, כנראה, כתב (בן־זאב – ד.א.) אחד השירים הפרוצים ביותר, שהוא סובב בקהל העברי בכתב־יד עד היום. הוא פורנוגרפי כל כך, עד שאי־אפשר להדפיסו” (‘היסטוריה של הספרות העברית’, מהד' ב', כרך א, עמ' 157).

יש עדויות לכך שביאליק ידע את שירו הארוך של בן־זאב בעל־פה. כמה מכתבי־היד ה"פסולים" נתגלגלו גם לידיהם של דניאל פרסקי בארה"ב, דב סדן וג. קרסל בישראל, ואפילו לספרייה הלאומית בירושלים, אולם איש לא העז להוציא את השיר לאור.

בשנת 1971 הועלה על קרשי תיאטרון ‘בימות’ המחזה ‘מחברות החשק’, מפרי־עטו של כותב שורות אלה. זמן קצר לאחר מכן פרסם ג. קרסל ב’דבר' רשימה בשם “‘שיר עגבים’ לסופר נשכח”, שנסתיימה כך: “צר לי לאכזב את הקוראים בכך, שלא אביא אף שורה מיצירה זו. אולם כדאי לדעתי להוציאה לאור ולהפסיק נדודיה במשך הדורות האחרונים” (11.6.71, עמ' 5). למקרא רשימה זו כתבתי למר קרסל, שאני שוקד על כינוס אנתולוגיה של ‘ארוטיקה הבראיקה’ (“מישכב לצים”), והודעתי לו כי אשמח לכלול בה את השיר שתיאר. בתשובתו מיום 24.3.75 ענה לי בעל המאמר: “לא רציתי, וגם עתה אין רצוני להדפיס שיר זה באנתולוגיה, שם ‘ייבלע’ בכלל חומר אחר, שכן זה כמאה וחמישים שנה ‘מתהלך’ הוא בכתב־יד. לעומת זאת אני מציע לך, אם יש לך עניין בכך, להוציא זאת בחוברת מיוחדת עם קצת אילוסטרציות, כנהוג וכמקובל בעולם כולו, שדברים כגון אלה מוציאים ב’הוצאה פרטית.'.. אם יש לך עניין בכך תוכל לראות את השיר אצלי, שאיני מוציאו החוצה. ואעתיק לפניך את הבית הראשון: ‘בערך הלוך הלכתי פעם / בנשף חשקי לטעום טעם. / באתי אל עמק השווה, / והנה הוא כגן רווה. / עלמות ובתולות הנה והנה / בכל עבר ובכל פינה’”.

צריך להודות שהבית הראשון של השיר נראה צנוע למדי, ואינו אופייני כלל לבתים הבאים אחריו.

כשנתיים לאחר־מכן הוציא קרסל עצמו את החוברת המובטחת, במהדורה ביבליופילית מיוחדת בת 300 עותקים ממוספרים (הוצאת מ. רובינזון, ת"א), ואף הקדים לשיר הקדמה קצרה, שממנה שאבתי כמה מן המובאות שציטטתי. אולם עד־מהרה נדפסו השיר וההקדמה בשניה, והפעם במיספר אותקים גדול פי־כמה – בגליון ‘דבר השבוע’, שיצא לכבוד חג הפורים (25.2.77, עמ' 23).

“אץ קוצץ בן־קוצץ…”    🔗

עיון בשיר יוכיח מיד כי זהו אומנם “אחד השירים הפרוצים ביותר” בשירה העברית, ואולי באמת ה"פרוץ" שבכולם. אין ספק שמחברו הכיר את שירי־החשק הקדומים, ואף נטל מהם מישחקי־לשון דו־משמעיים מקובלים מלוא חופניים (“השוק והחזה לך יהיו למנה”, “את כל כליה מיששתי”, “אחזתי בזה וגם בזה”, “השדיים ממעל והתהום מתחת”, “ולא יכול דודי להתאפק”, “קמה אלומתי וגם ניצבה” ועוד ועוד). אולם בחריפות תיאוריו עלה אפילו על עמנואל הרומי. 13 מתוך 21 בתי השיר מתארים בריאליזם חסר־מעצור אקט מיני, לכל פרטיו ודיקדוקיו, והם משופעים לא רק בתיאורים אנאטומיים עסיסיים של אברי־המין של שני בני־הזוג, אלא גם בגניחות־התאווה של העלמה (“עמוק, עמוק!”… “עוד מעט! עתה! עתה!”… “אוי, אוי, חייך כי התאוויתי. / הא, הא, הא! הרף, אוייה כי נדמיתי”); עד אשר “ישקוט הזעף ותקם סערה לדממה” (אגב, אשתו של בן־זאב היתה ידועה בכיעורה דווקא. וראה “שחוק פינו”, 1951ת עמ' 208).

האם הכירו עגנון וגיבוריו את שירו של בן־זאב, שכבר בפתיחתו מופיעים “גן רווה” ו"עלמות ובתולות בעמק השווה"? זאת לא אדע. (תשובה מוסמכת לכך יוכל לתת, ודאי, רק פרופ' דב סדן!). אולם ידוע לנו שהשיר הושמע ועבר מיד ליד “בין צעירי החסידים” ו"בייחוד התמוגגו מקריאתו המשכילים העבריים", שחיו גם בסביבתו של הירשל, גיבור “סיפור פשוט”. וכיוון שהשיר ענה מבחינות רבות על דרישותיו של במאי־ההצגה – אך היה ארוך מדי ונועז מדי – החלטתי לקצץ בו ללא רחם. עשרים ואחד הבתים קוצצו לתשעה בלבד. המלחין יוסי־מר־חיים התאים לחרוזים לחן חדש, והבמאי העמיד בעת החזרות תמונה מוסיקאלית מסוגננת וחריפה, הממחישה את הסערה הארוטית בליבו של גיבור ההצגה.

לכאורה: “סוף שמח” ברוח פורים, למעלה ממאה וששים, או מאה ושמונים שנה אחרי שנכתב, זכה, סוף־סוף, אותו “שיר־מחתרת” מפולפל לראות אור־דפוס פעמיים תוך שנה אחת, ואף להגיע – בצורה מעובדת אומנם – לבימת התיאטרון העברי הלאומי, בהצגה המבוססת על סיפורו של הסופר העברי הראשון, שזכה בפרס־נובל לספרות.

אולם, לא כך רצה הפעם שר־ההיסטוריה. בעת החזרות האחרונות על ההצגה נוכחו הבמאי והמעבדים, כי היא ארוכה מדי, והחליטו לקצץ מתוכה כמה תמונות עוד לפני הצגת־הבכורה. בין ה"קורבנות" שנפלו היו גם ששה מתוך תשעת בתי השיר, המקוצץ בלאו־הכי.

וכך, ברוח פיוטו המוכר של אלעזר הקליר לחג־הפורים, שוב “אץ קוצץ בן־קוצץ” (הלא הוא הבמאי) “קצוציי לקצץ (לקצץ בנוסח המקוצץ של השיר)… בדיבור מפוצץ”. והפעם – הצליח.

מילא לא כל יום פורים…