**ידיעות אחרונות - שבועון [1979?]

 

עונג שבת    🔗

בשבועות האחרונים נפרדנו משלש דמויות נוספות, הקשורות בחיי התרבות והזמר בארץ: המחנכת יהודית הררית (הנראית בצילום “הגרלת המגרשים” בעת יסוד ת"א, כשהיא מחזיקה תינוק בזרועותיה); המלחין יהודה שרת (מלחין שירי רחל: “ואולי”, “הן דמה בדמי זורם” ו"לא שרתי לך, ארצי") והפזמונאי יצחק יצחק (“כל הדרכים מובילות לרומא”). אך השבוע חגגו גם את יום הולדתם ה־85 ו־75 של שני אורחים אחרים מתכניות “שרתי לך ארצי”, האהובים על כל מיודעיהם

ביום הולדתה ה־70 של תל־אביב מכירים הכל את הצילום המפורסם של “הגרלת המגרשים”, בו נראים תושביה הראשונים של העיר העברית הראשונה, כשהם עומדים בחבורה על גבעות החול.

אם תתבוננו היטב באותו צילום קבוצתי, תבחינו בדמותה של אשה צעירה, העומדת בצד, כשהיא מחזיקה תינוק בידיה.

אותו תינוק צמח וגדל והיה ברבות השנים לעורך־דין מוכר, ואחר־כך גם לחבר־כנסת – הלא הוא ח"כ יזהר הררי.

האם הצעירה, שהחזיקה אותו אז בזרועותיה, הלכה לעולמה לפני שבועות מיספר – זמן קצר לאחר מלאות 70 שנה לעיר, שעל ערישתה עמדה – והיא בת 94 שנים.

שמה – יהודית הררית.

שם זה מוכר לאלפי ישראלים, קשישים וצעירים כאחד. בראש וראשונה, ולאלפי הבוגרים של בית־הספר “בלפור” בתל־אביב, שבראשו עמדה, כמנהלת, במשך עשרות שנים. הוא מוכר גם לכל בוגרי בית־הספר העממי ברחובות והגמנסיה העברית “הרצליה”, שבכינסי־הבוגרים שלהם הופיעה לעתים קרובות, כשהיא מספרת בהומור ובחן על הימים הרחוקים ההם.

יהודית הררית ידעה לזכור וידעה לספר. גם בשנותיה האחרונות לא בגד בה זיכרונה, וכל מי שרצה לשמוע פרטים ממקור ראשון על מה שאירע בארץ לפני שבעים ושמונים שנה ויותר ידע, כי היא הכתובת הראשונה לכך. הישישה לבנת־השיער, בעלת ההופעה האצילית, שמחה תמיד להעלות זיכרונות ולשתף בחוויותיה את הצעירים ממנה. ובשיחה בת שעה־שעתיים אתה, ניתן היה לדלות פרטים מדוייקים ומהימנים, שכמותם לא תימצאו בשום אנציקלופדיה.

ימים מספר לפני פרוץ מלחמת יום־הכיפורים הופענו שנינו על בימה אחת. היה זה בכנס־מחזורים של בית־הספר העממי במושבה רחובות, בו למדנו שנינו (בהפרש־זמן של כמה עשרות שנים, כמובן). הגברת הררית, שהיתה בתו של אהרון אייזנברג, מראשוני המושבה רחובות (שברחוב הנושא את שמו גרתי אני, מול המיגרש שעליו עמד הבית שבו נולדה היא), ייצגה את ראשוני התלמידים. אני נבחרתי כ"בנימין" בחבורה, לייצג את הדור שסיים את בית־הספר בשנה שבה נוסדה המדינה. כל אחד מאתנו נתבקש לדבר כעשר דקות. יהודית הררית, שפתחה מסכת־זיכרונות זו, האריכה מעט בסיפוריה. וכשביקשה אותה המנחה, באדיבות רבה, לסיים את דבריה – כדי שהערב לא יתארך ללא־סוף – אמרה יהודית הררית מישפט שנחרת בזיכרוני: “תנו לי לספר לכם עוד. מה שאני יכולה לספר לכם – לא יוכל עוד איש לספר!”

היא צדקה. משנה לשנה, משבוע לשבוע, מתמעט מספר האנשים, שהיו יכולים לספר על אותם ימים בצלילות כזאת ובהומור שכזה. אולם המנחה נאלצה לשמור על מיסגרת־הזמן שנקבעה, ונציגת התלמידות של השנים הראשונות למאה שלנו נאלצה לסיים את דבריה לפני שהספיקה לספר אפילו חלק קטן מן הזיכרונות, שאותם רצתה להעלות בפנינו. ניכר היה שנעלבה. ורק אחרי שהבטחנו לה, כי נשב עמה ונקליט את כל סיפורה על הימים ההם – חזר החיוך הקורן אל פניה.

כל הצופים התלכלכו בפיח    🔗

צופי הסידרה “שרתי לך, ארצי” חזו ביהודית הררית, והאזינו לדבריה בעת הקרנת התוכניות על יסוד תל־אביב ועל ימיו הראשונים של התיאטרון בארץ־ישראל. בתוכנית על התיאטרון ישבה לצידה של יהודית הררית – שהיתה אז בת 90 שנה – השחקנית הוותיקה מרים ברנשטיין־כהן, שציינה אז את יום הולדתה ה־80. שתיהן ישבו זו בצד זו, והקרינו אצילות, חן ופקחות. יהודית הררית יכלה לספר על הצגות אגודת “חובבי האמנות הדרמאטית”, שקמה ביפו בשנת 1904 – להקת־התיאטרון העברית הקבועה הראשונה. בעלה, ד"ר חיים הררי, היה הרוח החיה באותה להקה, לידו של מנחם גנסין. אולם, העדפנו שתספר דווקא על הצגת־תיאטרון שהוצגה ביפו עשר שנים קודם לכן, זמן קצר לפני שנולדה.

סיפורה היה קשור להצגת־התיאטרון הראשונה בארץ־ישראל, שנועדה למבוגרים ובוצעה בידי שחקנים מבוגרים – הצגת האופרטה “שולמית” לגולדפדן, שהוצגה בפסח תרנ"ד (1894) בבית־החרושת למכונות־ברזל של הא' שטיין בנווה־שלום, שהיה האולם הגדול ביותר ביפו. וכך סיפרה יהודית הררית על ההצגה:

אגב, שמה של משפחת אייזנברג מרחובות הוזכר גם בתוכנית אחרת של “שרתי לך, ארצי”, בה הוצגה מישפחתה של צפורה נדב בת ה־90, שעלתה ברגל מתימן על סף המאה וזכתה לגדל כאן מישפחה בת חמישה דורות, ולראות במו עיניה את בני־ניניה. ציפורה הופיעה בתוכנית לצד בתה שושנה (בת־תימן הראשונה, שנישאה לאשכנזי – קלמן בסין – ושעליה סיפרנו במדורנו לא מכבר). כשהגיעה ציפורה נדב למושבה רחובות מצאה עבודה בביתו של אהרן אייזנברג, אביה של יהודית הררית. “איפו גרנו? כמו רוב התימנים שעבדו אז במושבות הוותיקות”, ענתה צפורה נדבר לשאלתי. “ברפת, או באורווה של המישפחה, שאצלה עבדנו”.

כמו בכמה סיפורים על ארצות הדרום של אמריקה, חיו גם שתי הנשים הצעירות הללו – שהיו בנות גיל אחד, כמעט – באותה חצר עצמה. ובדומה לסידרה “על אדונים ומשרתים”, גרה האחת בבית הגדול של מישפחת אייזנברג, והשניה – ברפת הסמוכה. שתיהן תרמו לחברה הישראלית תרומה מעוררת כבוד, ושתיהן נפטרו – בהבדל של כשנתיים – כשהן מעבר לגיל תשעים, והן מותירות אחריהן צאצאים, שספגו את זיכרונות ימי־הבראשית ההם.

המנצח שצעק: “בני־פקועה!”    🔗

מירוצו האכזרי של הזמן מעמיד אותנו, מדי כמה שבועות, בפני התמונה המוכרת והכואבת: שמו של אחד מוותיקי הישוב, שהתארח גם בתוכניות “שרתי לך, ארצי”, מופיע לפתע בעיתון, כשהוא מוקף במיסגרת שחורה.

החודש נוסף לרשימה יהודה שרת, בן למישפחת שרתוק המוכרת, אחיו של משה שרת; אולם, בעולם הזמר הישראלי יישאר שמו תמיד בזכות עצמו, כמלחין שיריה היפים של המשוררת רחל, ובראשם “ואולי”, “הן דמה בדמי זורם”, וכן “לא שרתי לך, ארצי”; וכקיבוצניק הראשון, שהנהיג את “הגדת־הפסח” המיוחדת של הקיבוצים.

יהודה שרת נולד לפני 78 שנה בחארסון שבדרום רוסיה. בהיותו כבן חמש עלתה המישפחה ארצה, והתיישבה בכפר הערבי עין־סיניה, שבהרי אפרים. היתה זו המישפחה היהודית היחידה בכפר, ובסביבה כולה. יהודה הקטן גדל בין הילדים הערבים, הכיר היטב את שפתם ובילה שעות רבות בכל יום במירעה צאן. בהיותו כבן 11 עברה המישפחה ליפו, שם למד נגינה בכינור ואף סיים (בשנת 1920, מחזור ח') את הגימנסיה “הרצליה”.

עם בוא אנשי העליה השלישית ארצה, בתחילת שנות העשרים, הצטרף יהודה שרתוק ל"פלוגת העבודה" בכפר־יחזקאל שבעמק ויסד שם את… הרביעיה המוסיקאלית הקיבוצית הראשונה. לאחר נישואיו עבר לקיבוץ יגור, שם חי ופעל שנים רבות – עד לפילוג המפורסם של התנועה הקיבוצית. ביגור הלחין את שיריה של רחל, ושירים רבים אחרים. הוא לימד את ילדי הקיבוץ זימרה, אירגן תזמורת, מקהלה, טכסי־חג והצגות. עם הפילוג עבר לקיבוץ נווה־ים ומאוחר יותר עבר, יחד עם בתו הילה, לקיבוץ אפיקים, בו נפטר לפני שבועות אחדים. את כישרונותיו המוסיקאליים ירשו גם בניו ונכדיו. הילה, בתו, היא זמרת מצטיינת (שהופיעה גם במחזמר “המלך ואני”, שהוצג בתיאטרונו של גודיק בשנות השישים). בתה, חמוטל, לומדת כיום מוסיקה, וגם היא ניחנה בקול ערב ביותר.ובין נכדיו הרבים מצויים עוד כישרונות מוסיקאליים לא מעטים.

באורח פראדוכסאלי, היה יהודה שרת בין המלחינים הבולטים המעטים, מעטים מאוד, שלא הופיעו בסידרת התוכניות “שרתי לך, ארצי”, שהוקדשה לתולדות הזמר העברי, ושכותרתה נלקחה משיר, שהולחן על ידיו. אף לא היתה זו הזנחה מצידנו. במרוצת הצילומים כתבנו אליו לאפיקים שוב ושוב, ואף ביקשנו מהילה, בתו, שתשפיע עליו שיסכים להתארח בתוכנית זו. הוא סירב. על מכתב הפצרה נוסף ענתה לנו הילה בתחילת שנת תשל"ה: “שמחתי לקבל את מילותיך… ואף־על־פי־כן התשובה של אבא למישאלה – שלילית. לבו לא הולך אחר זה. ועל־נא באפך. קבל זאת כך”.

מדוע סירב יהודה שרת להופיע בתוכנית? – לא נדע. באותו זמן עצמו ניאות להופיע בתוכנית בת חצי שעה, שצולמה והוקרנה על־ידי הטלוויזיה הלימודית, ובה נראו הוא, הילה וחמוטל, כשהם שרים משיריו. יודעי־דבר אמרו לנו, שבשנותיו האחרונות היפנה יהודה שרת את מרצו לכתיבת מוסיקה “רצינית”, בעיקר על נושאים תנ"כיים, והחל להתנכר מעט אל השירים המוכרים והיפים, שהפכו כבר מזמן לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. סירובו הכאיב לנו. לא רצינו שדמותו תיעדר מן הסידרה, שניסתה לספר על תולדות הזמר העברי בארץ ולהנציח את ראשי המדברים בתחום זה. יכולנו, כמובן, להקרין קטע קצר מתוך הסרט שהוקרן בטלוויזיה הלימודית. אבל כיבדנו את רצונו של יהודה שרת. את השירים שרנו, אך דיוקנו נראה על המסך רק לשניות מספר, בצילום ישן ומטושטש למדי, שבו הוא נראה כשהוא מנצח על מקהלה המונית בקיבוץ יגור, אי־אז בשנות השלושים.

שבועות אחדים לפני פטירתו ביקר באפיקים אליהו הכהן, ובילה עמו שעות ארוכות. “בתחילת השיחה גילה יהודה שרת יחס מסתייג לראיון”, סיפר לי אליהו לא מכבר. “אבל, ברגע שהתחלתי לספר על שכונת נווה־צדק, בה נולדתי ובה בילה גם הוא את ימי נעוריו – נתרכך”. וכך ישבו השניים והעלו בצוותא זיכרונות מן השכונה ומתל אביב הקטנה, ורק אז עברו לשוחח גם על שיריו של המלחין החולה, ועל הזמר הישראלי בכלל. “הוא דמות בלתי־רגילה”, סיפר אליהו. “והעברית שלו? ספק אם העברית של אחיו, משה, היתה שורשית ומנופה כל־כך!”.

על אף שבילה את השנים האחרונות בקיבוץ אפיקים הובא יהודה שרת לקבורה בקיבוץ יגור (הוא לא זכה לחזות באיחוד שתי התנועות הקיבוציות). בין הילדים שצמחו, לא רק על החלב והלבן, אלא גם על שירי־המקהלה של יהודה שרת, היה גם הפיזמונאי יורם טהרלב, שאביו שיתף פעולה עם המלחין בהכנת הצגות שונות במשק. ובספר שיריו המקסים של יורם, “משק יגור; טיוטא”, שיצא לאור לפני כארבע שנים, מצאנו את השיר הבא, הנושא את שמו של המלחין בעל העברית המהוקצעת:

יְהוּדָה שֶּרְתּוֹק יְהוּדָה שֶּרְתּוֹק

כְּשֶׁהָיִיתִי שָׁר

אָמַר לִי: “שְּתֹק!”

לֹא קִבֵּל אוֹתִי לשִׁעוּרַי הֶחָלִיל

פֶּן אֲזַיֵף, חָלִילָה,

אֶת "אַל יִבְנֶה הַגָלִיל,

אַל יִבְנֶה הַגָלִילָה".

כְּשֶׁהוּא כָּעַס

הָיָה צוֹעֵק. “יֻשְׁלַךְ הַס!”

וּ"בְנֵי פַּקוּעָה!"

וּ"בְנֵי נַעֲוַת הַמֶרְדוּת!"

וּמִכָּל הַנְזִיפוֹת שֶׁנָזַף בִּי בַּכִּתָּה

לָמַדְתִּי עִבְרִית אֲשֶׁר אֵין כְּמוֹתָהּ.

אין זה השיר היחיד, שנכתב אודות יהודה שרת. בשבוע שלאחר פטירתו פירסמה נעמי שמר – שהכירה את יהודה שרת ואת בני ביתו בעיקר מן השנים, שבהן חי גם הוא לשפת הכנרת – שיר לזכרו, שהופיע במדורה בעתון “דבר”. ובו קראנו, בין השאר:

כְּשֶׁיְהוּדָה חוֹזֵר בְּשֶׁקֶט אֶל אַדְמַת־יָגוּר

נִשְמָע קוֹלוֹ הַמְצַוֶה וְהָרוֹעֵם –

הוּא מְלַמֵד קָנוֹן מֵהַגָדָה־שֶׁל פֶּסַח

וּמַקְהֵלָה שָׁרָה “הַיוֹם אַתֶּם”,

וּ"מִי יִתֶּן רֹאשִׁי מַיִם",

וְ"הֵן דָמָה בְּדָמִי זוֹרֵם".

כְּשֶׁיְהוּדָה חוֹזֵר בְּשֶׁקֶט אֶל אַדְמַת־יָגוּר

אָז מַלְאֲכֵי־שָׁרֵת אוֹמְרִים הַלֵל לְנִשְׁמָתוֹ,

וַאֲנָשִים כִּבְדֵי־עָמָל, כִּבְדֵי שָׁנִים

עוֹצְרִים לְרֶגַע קָט

וּמִשְׁתַּדְלִים לִשְׁמֹעַ

אֶל הָרִנָה אֲשֶּר נִמְשֶׁכֶת מִגָבֹהַ.

כמה מלחינים ישראלים זכו לכך, ששני משוררים־פזמונאים יכתבו עליהם שירים נרגשים כאלה?

להקה צבאית ושמה “מעין־זה”    🔗

בעוד הקיבוצים יגור, נווה־ים ואפיקים מבכים את פטירתו של יהודה שרת נתייתם קיבוץ אחר, יפעת, מאחת הדמויות המוכרות והאהובות ביותר בו – דמותו של הפיזמונאי וההומוריסט בעל השם המיוחד במינו, יצחק יצחק.

שמו של יצחק יצחק מוכר, ודאי, לאוהבי הפיזמון העברי בעיקר בזכות השיר “כל הדרכים מובילות לרומא”, שהושר בשלהי מילחמת העולם השניה בפי שני חיילים צעירים של להקת הבריגאדה העברית – חנהל’ה מאיירצ’יק (כיום מרון) ויוסי סוקניק (כיום: ידין). השניים שרו את הפיזמון הפאטריוטי בפני החיילים העברים, שסייעו אז בכיבושה של איטליה, ומאוחר יותר – בערבי נוסטאלגיה שונים כ"היו זמנים" ודומיו, שניסו לשחזר את להיטי הימים ההם.

פיזמון זה ניסה להנציח את ההתרגשות הרבה, שאחזה בחיילים הארץ־ישראליים בשעה שהגיעו לרומא המשוחררת וצפו שם ב"שער טיטוס" המפורסם, המסמל את נפילתה של המדינה היהודית העצמאית ואת צאת בניה לגלות.

יצחק יצחק היה, כדרכו, בין ראשוני המתנדבים לבריגאדה, ויחד עם השחקן והבמאי אליהו גולדנברג ועם המלחין מרדכי זעירא יסדו את הלהקה הצבאית המפורסמת של אותה תקופה. יצחק יצחק היה גם זה שהעניק ללהקה את שמה. להקות־הבידור האנגליות של הצבא הבריטי נקראו בשם “מנזה” (כשם מסעדת הסטודנטים הפורסמת בירושלים בשנות החמישים). יצחק יצחק, בעל החוש הלשוני השובב, הפך את המלה הלועזית “מנזה” לשם עברי מקורי: “מעין־זה”. וכך נקראה הלהקה.

לא היתה זו הלהקה הראשונה שבה נטל יצחק יצחק חלק. במחצית השניה של שנות העשרים, זמן קצר אחרי בואו ארצה (הוא נולד בבראצלב שבאוקראינה בשנת 1906) עבד כפועל במושבה גבעת־עדה שבשומרון, וכשהקים שם מתיתיהו אריאלי המנוח את “להקת גבעת־עדה” היה גם יצחק יצחק בין התורמים להופעותיה. כשנוסדה קבוצת יפעת היה הוא בין המייסדים, ומאז ועד לימיו האחרונים תרם מפרי־עטו לכל מסיבה ולכל חג (או שהיה קורא פרקי תנ"ך ושירים כקריין וותיק ומנוסה). פיזמוניו והפיליטונים המחורזים שלו ראו אור מעל עמודי השבועונים של התנועה הקיבוצית, וכן מעל עמודי “סיכות”, “במעלה”, “דבר השבוע” “דבר לילדים” ועיתונים רבים אחרים. בין הספרים שהוציא לאור מצויים קבצים של פיזמונים (“הנשק הסודי”, 1944; “אלף לילה”, 1946), פיליטונים מהווי־הקיבוץ (“בעין שוחקת”, 1965), שירים לילדים (“חרוזים עליזים”, 1966) ועוד.

בשעתו, כשהקדשתי ליצחק יצחק תוכנית מיוחדת בסידרה “פיזמונאי האתמול”, ששודרה בגלי צה"ל, שאלתיו לתולדות שמו המיוחד, ההולם כל־כך את דמותו של האיש, שאהב לצחוק ולהצחיק. נסתבר לי אז ששמו המלא היה יצחק בן־ישראל. ומדוע בחר דווקא בשם העט, שהפך ברבות הימים לשמו המוכר?

גורלי כשמי: יצחק./ לי כך קראו אבי, אמי. / אי־אז מקרב לב אוהב: / יצחק־יצחק כפלתי שמי. / וכפל שם זה מחייב. // אל הדוכן כי אעלה / עמוד לי, אל, בשעת הדחק, / כי יקויים מקרא מלא: / “כל השומע לי – יצחק”

יצחק יצחק אהב לא רק לחרוז את חכמותיהם של “צברינו העוקצנים והחמודים” (“מפי הטף”, 1974), אלא גם לכתוב פארודיות על שיריהם של משוררים מפורסמים. השבוע אנו מציינים את יום פטירתו של ביאליק. נביא, איפוא, קטע מפארודיה על שיר־האהבה המוכר של ביאליק, שאותה כתב יצחק יצחק בימי מילחמת העולם השניה, ואותה קרא בפני חיילי הבריגאדה. זהו “רומאנס של משתמט”, הממהר להתחתן, ובלבד שלא יגוייס לצבא:

הכניסיני תחת כנפך, / היי אשתי בלא עירעור. / ויהי שמך מיקלט בטוח, / לקבל תעודת שיחרור. / ובעת רחמים, בין השמשות, / אגל לך סוד בלי נימוס: / אין אני אוהב אותך לגמרי, / רק משתמט מן הגיוס.

כיום מכיר כל ילד את המונולוגים והמערכונים של להקות הבידור האזרחיות והצבאיות, וזאת בזכות “מצעדי המערכונים” השונים, ותוכניות כ"אותי זה מצחיק". בימי מילחמת העולם השניה לא שידר “קול ישראל” דאז תוכניות כאלה. אבל כל חייל בבריגאדה הכיר כמה מן המונולוגים והמערכונים של יצחק יצחק, וביניהם את “שיר השירים על הרימון” – שיעור ברימון מפי סרג’אנט־מייג’ור (רב־סמל) עברי, המסביר לחייליו את השימוש בנשק זה בעזרת פסוקי שיר־השירים:

טוב, זה היה בימים שבהם השתמשו בפסוקים מן המקורות גם כדי לשעשע את החיילים, ולא רק כחלק מן הטכס הקבוע במודעות־הברכה לקבלן מצליח, החוגג את ניצחונו במישפט.

שני ימי־הולדת שמחים    🔗

הזכרנו שלוש דמויות מ"שרתי לך, ארצי", אשר מהן נפרדנו בשבועות האחרונים בכאב. אולם השבוע זכינו להשתתף גם בשתי מסיבות יום־הולדת צנועות של שני אורחים אחרים של אותה תוכנית, האהובים עלינו מאוד. שניהם חגגו או יום־הולדתם בסוף השבוע שעבר, בהבדל של יומיים, בחוג מקורביהם ואוהביהם. ולשניהם אנו מאחלים מקרב לב שנים רבות של בריאות, צלילות־דעת וחיוך.

הקשישה בין השניים היא מרים בורלא, אלמנתו של הסופר יהודה בורלא, שבביתה הרמנו כוסית בשבת האחרונה לכבוד יום הולדתה ה־85. כל מי שראה את התוכנית, שבה הופיעה מרים בורלא, לא ישכח את הופעתה ואת סיפורה המלבב על הפגישה בין הנערה היפה, שעלתה מרוסיה לבין המורה יפה התואר, בן למשפחה הספרדית מירושלים – פגישה, שהציתה אהבה ממבט ראשון (ולמראה צילומיהם של השניים מאותם ימים ניתן להבין מיד מדוע!). לא במיקרה מושכים ילדיהם של שניים אלה – יאיר, עודד ועופרה – בעט סופרים. לא רק האב היה סופר מחונן, אלא גם האם, שהצטנעה בצילו. והיא מיטיבה לכתוב ולספר על עצם היום הזה. בין כל האורחים הרבים, שהופיעו במהלך הסידרה בטלוויזיה, מתבלטת מרים בורלא כאחת הדמויות המקסימות והמרשימות ביותר. והפגישה המחודשת אתה השבוע היתה מרגשת, כתמיד.

יומיים קודם לכן חגג אורח אחר בתוכנית את יום־הולדתו ה־75, וגם הפעם בירכתי, עם כל אוהביו, על שהגענו לרגע זה. בעל השמחה הופיע באחת התוכניות הראשונות, בה נזכר הרצל. הוא נולד בשנה שבה נפטר הרצל, 1904, ושמו הפרטי – זאב – נקרא על שמו.

בטוחני שאיש מאורחי “שרתי לך, ארצי” לא יתמרמר, אם אומר, שזאב אלבלינגר בן ה־75, שאת יום־הולדתו חגגנו השבוע, הוא הקרוב ללבי ביותר.

מדוע? לא רק בגלל העובדה שהוא עלה ארצה כחלוץ עם אנשי העליה השלישית, יצא ללמוד אגרונומיה, חזר ועבד כל חייו קשה בחקלאות. או שגם הוא כותב פיליטונים ופיזמונים שופעי־הומור. ובכלל, שהוא אחד האנשים הנחמדים והמלבבים ביותר שפגשתי מימי.

יש, אולי, אחרים כאלה. אבל בשבילי הוא אחד ויחיד.

טוב. אחרי הכל, הוא אבא שלי.