ברשימתנו “מה נאה אילן זה”, שראתה אור במוסף זה בט"ו בשבט אשתקד (9.2.79), הצבענו על הסמליות הרבה שהעניקו מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ובני דורו למישנתו של ר' שמעון: “המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: ‘מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה’ – מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו” (אבות ג' ז; זהר א, רל). ברשימה אחרת, “לחבק אשה בדמות אילן”, שראתה אור באותו יום ב"על המשמר", תוארה גם המשמעות הארוטית, שאותה העניקו אותם סופרים ליער ולאילן.

שבועות מיספר לאחר הופעת שתי הרשימות הללו, ב־2.3.79 פירסם דניאל בן־נחום בעתון “על המשמר” רשימת תגובה בשם: “האמנם אסרו חז”ל הנאה מיפי הטבע?“. ואומנם, ניתן למצוא בין דברי חז”ל גם אמרות יפות, המשקפות גישה מנוגדת לזו של ר' שמעון או ר' יעקב. כזוהי, למשל, אימרתו של רב יהודה: “מי שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמלבלבים, אומר: ‘ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים, להתנאות בהם בני־אדם’” (בר' מג). אולם העיון בכתביהם של הסופרים העברים בסוף המאה הקודמת ובתחילת המאה שלנו יוכיח, שהם ראו באמירה שבפרקי־אבות מעין סמל לגישתה של היהדות השמרנית, הלוחמת לא רק בהנאת החושים מיפי הטבע ובאמנות לשמה, אלא גם ב"חיים" בכלל, כשהיא מעדיפה עליהם את ה"ספרים".

ברדיצ’בסקי חזר, כפי שראינו, שוב ושוב לאותה אימרה מפרקי אבות, וקרא עליה תיגר. טשרניחובסקי הלך בדרכו, וכבר בשירו “מחזיונות נביא השקר”, שראה אור בקובץ “חזיונות ומנגינות” (תר"ס) עשה שימוש בדברי ר' שמעון: “אילן נאה, ניר נאה – דמות צלמו (של האל – ד.א.) גם בם / ועל כל הר גבוה יתעלם; / מקום בו רגש־החיים, בשר ודם, / בצומת ובדומם יתגלם” (“שירים”, תש"ה, עמ' 101).

“אינו שונה… אלא שר כציפור”    🔗

הד ברור להשפעת ברדיצ’בסקי על משוררים ומבקרים גם־יחד מופיע ברשימתו של מרדכי ארנפרייז – ידידו־תלמידו של מי"ב ומהבולטים בחבורת “צעירים” – על ספר שיריו הראשון של יעקב כהן, שהופיע בשנת תרס"ג. מאלף הדבר, שרשימה זו, הכתובה כולה ברוח “ברדיצ’בסקאית”, ראתה אור מעל עמודי “השילוח” – כתב העת, שנוסד על־ידי אחד־העם, ושבו התנהל הפולמוס הספרותי הנודע עם מי"ב. וכך פתח ארנפרייז את רשימתו:

יעקב כהן הוא יהודי, הפוסק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה… הוא אינו שונה ואינו מסביר, אינו שואל ואינו משיב, אלא הוא שר סתם, בלי כוונה צדדית. זוהי נשמה יהודית, שעזבה את כתלי בית־המדרש השוממים, והיא הולכת לה ומטיילת בשדות וביערים, בגנים ובפרדסים, והיא מתפלאת ומשתוממת, שכל־כך יפה ומלא־קסמים הוא עולמנו, והיא לא ידעת (“השילוח”, כרך י"א, תרס"ג, עמ' 493).

נאמן לרוח החבורה שעימה נימנה, מרחיב ארנפרייז את הדיבור על הגישה שהיתה שלטת “במשך כל הדורות הרבים”, לפיה “היינו מתים בארץ… כעיוורים עברנו על פני הדברים מבלי לראות את יפים ועשרם” והערכנו רק דברים שיש בהם תכלית. “העץ היה לנו רק עושה־פרי, השדה – אוצר־התבואה, היער – מקום פחדים, ששדים ורוחות מקוננים בו”.

ועתה באים יהודים חדשים ומתחילים לשחרר את הנשמה היהודית מגלותה. הם פורקים מעליהם עול הספרים, עול הסברות, עול ה"תכלית" – והם רצים החוצה, לשדה ויער ועמק, כדי להסתכל בטבע ובאלפי פלאיו. זאת עושה ביאליק במקצת, זאת עושה בצורה יותר בולטת טשרניחובסקי, וזה הוא הרצון היסודי, השולט בשירי י. כהן. להתקרב אל הטבע, להיות עמו, להבינו, ליהנות מזיוו – זוהי שאיפת הנשמה היהודית מהיום. המשורר עומד “בלב יער” – הרחק הרחק מבית המדרש וממשנתו (שם, עמ' 494).

ואכן, הירבה יעקב כהן לקרוא בשיריו, למול יפי הטבע: “מה נאה הכל!” (“ואתם עדי”). וגם מבקר מאוחר כא. בן־אור תיאר את שירתו, בעיקבות ארנפרייז, כ" ‘שירת הנהנין’ של צעיר עברי, המברך בקול רם על הניר והאילן הנאים ואינו מתחייב בנפשו" (“תולדות הספרות העברית החדשה”, כרך ג, תשי"ד, עמ' 10).

“בעלי־היופי” ו"בעלי־הנפש"    🔗

הטענות שאותן השמיעו ברדיצ’בסקי, הרנפרייז וצעירי החבורה נזכרות במאמרו הידוע של ביאליק, “שירתנו הצעירה” (“השילוח”, תרס"ז), שבו הזכיר את מי"ב, את טשרניחובסקי ואת כהן. בדברו על דורם של מי"ב ופייארברג, דור “הרעבים והצמאים לחיים וליפיים”, תיאר ביאליק כך את מצבם־מצבו:

אבק “היצר הרע”, שעלה עם רגלי רבותינו לבית־המדרש עשה את שלו: ניצבו לפני התלמידים דרכים רחוקות, ניר נאה, אילן נאה וגם צורה נאה – ונרות קטנים עלו בעיניהם (“דברי ספרות”, תשי"ד, עמ' קעב).

ובמאמרו הידוע לא־פחות, “הלכה ואגדה” (תרע"ז), הזכיר ביאליק גם את הברכה “על בריות נאות ואילנות נאים”, כהוכחה ל"רגש ההתפעלות התמידית, החדשה בכל יום, מפני הדר הטבע וחליפותיו". ואחרי שהביא את דברי שד"ל על התרחקות האומה הישראלית מן “השירים המשמחים לב ונפש”, הוא מצטט במלואה את אימרתו של ר' שמעון, ורומז באירוניה ל"בעלי היופי", שתקפוה:

בעלי היופי שבנו כילו את כל חציהם במשנה עלובה זו. ואולם בעלי הנפש יאזינו גם מתוכה, מבין השטין, המית לב וחרדת דאגה לגורלו העתיד של עם “הולך בדרך”, ואין בידו משלו אלא ספר, ושכל התקשרות נפשית לאחת מארצות מגוריו בנפשו הוא (שם, עמ' צד).

אמנם, בכמה משיריו הראשונים העיד המשורר על עצמו, כי פינה לבו לניר ולאילן “לא ככנף רננים נתפשת, מתמלטה לחופש ברננה”, אלא כ"כלב הבורח ממעניו" (בשדה", תרנ"ד). אולם באיגרת האוטוביוגראפית, שאותה כתב לקלוזנר דוקא מקישינוב – לשם נשלח, כדי לכתוב דו"ח על הפוגרום הקשה בפסח תרס"ג – הוא מתעלם מן המציאות הקרובה של “השוחט שחט”, ומתרפק על ימי הילדות, שבהם “השמש זרחה והשיטה פרחה”. וכך נאמר באחת מטיוטות המכתב:

נולדתי וגדלתי עד שש שנים בכפר. הדר הטבע, עולם נאה, שדות ויער וכל השאר. ובתוך עולם נאה זה, שאני ולבי כמעט נחנקים בו – כבר יושב “ריש דוכנא” (עוזר ה"מלמד", המכנס את הילדים ל"חדר" – ד.א), צובט גרגרתי וגוזר עלי: “ממזר, רואה אתה מוט ודליים? הרי א־לף!” (“פרקי חיים”, תש"ד, עמ' לח).

תיאורים דומים, מפורטים יותר, מופיעים בגירסות האחרות של אותו מיכתב. הכפר ראדי, כפר ילדותו של המשורר, מתואר כ"מקום יערות ושדות ונוה שאנן ומלא יופי צנוע של טבע פשוטה ובריאה (!)… זוהר רקיע, מרחבי שדה, דומית חורש…" והלימודים בז’יטומיר נערכו “בקיץ תחת כיפת הרקיע בצל אילן, או תחת סכך הסוכה” (עמ' י"א). בכל התיאורים הללו חש הילד בחיק הטבע והאילנות הנאים כבתוך גן־עדן, עד שנשמעת לפתע קריאת עוזרו של המלמד, הקוטעת את האידיליה – כקריאת “אייכה?” הפתאומית שבספר בראשית ובשיר “הבריכה”. כך משתלבים זה בזה מיתוס גן־העדן והאכילה מפרי עץ־הדעת, שגם בגללה מתחייב אדם בנפשו", עם מישנתו של ר' שמעון וגם סיפור ילדותו של המשורר, שגם בהם קוטעים נציגי ה"דעת" באכזריות את ההנאה מיפי הטבע והאילן.

“יצאתי לשחר את פני אהובתי”    🔗

מורו השני של ביאליק, שהיה נערץ עליו לא פחות מאחד־העם, היה, כמובן, מנדלי, “הסבא”. ומעניין שדווקא הוא תיאר בזיקנתו את הטיולים שטייל כנער “ביערות, הרים ובגבעות בשדה” תוך ציור הטבע, או “התולדה”, כנערה אהובה, ככלה ממש:

נמשכתי אליה בעבותות אהבה ומשוש חתן על כלה ששתי עליה. יום יום יצאתי השדה לשחר את פני אהובתי ולהתעלס באהבים עם יעלת־חן זאת. את שאהבה נפשי בקשתי בסבכי היער ובחורש מצל, בנאות דשא ועל מי מנוחות, והיא העבירה כל טובה על פני, משחקת לפני בכל מקום (“ספר הזכרון”, עמ' 199, ור' קלוזנר, “היסטוריה של הספרות העברית החדשה”, כרך ו', עמ' 364).

היום היחידי, שבו היו גם המורים־המלמדים מפסיקים ממישנתם ויוצאים עם תלמידיהם אל היער להנות, מזיוון, היה, כידוע, יום ל"ג בעומר. מי"ב הקדיש לתיאור חוויה זו את חיבורו הראשון, שראה אור דפוס (ראה “הפלייטון הראשון של מי”ב", “על המשמר”, 26.5.78). ביאליק, שלום עליכם, יהודה שטיינברג, בן־עמי, שמריהו ליון ואחרים תיארו גם הם בחיבה כיצד יצאו עמם מוריאם באותו יום־של־אושר לחיק הטבע.

“מה נאה ציפור זאת!”    🔗

נסיים, איפוא, דוקא בחיבוריהם של שני מורים – שתי י צירות לילדים, שנכתבו בדורנו בידי שני מורים־סופרים מוכרים. באנתולוגיה “גן החרוזים” שבעריכת אוריאל אופק מצאנו שיר קצב של י.ד. קמזון, הפותח במלים: “מה נאה / אילן זה / מתהום יעלה / ולרום יעשה / בד ועלה. / מה נאה / אילן זה!” (עמ' 96–97). ואחד מסיפוריו של אליעזר שמאלי בספרו “אל המבוע” (תשכ"ב) פותח במישפט הבא: “יום אחד הייתי מהלך בשדות שבשרון, הפניתי לבי לבטלה ושכחתי עולם ומלואו, ואמרתי: מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה” (עמ' 78).

אלא שאליעזר שמאלי מורה חובב־טבע הוא, וכשהיה מהלך בדרך עם תלמידיו לא אסר עליהם להפסיק ממישנתם, אלא להיפך: ביקש להורות להם לא רק כמה נאים, אלא גם כיצד נקראים “אילן זה”, “ניר זה ו”ציפור זאת".