בתאריך 17–24.9.1992    🔗

הירידה לסיני שלא כמו ביפעמים קודמות היתה למטרת נופש יותר מאשר להיתרפקות על נופים ואנשים. גם המיסגרת היתה לא שיגרתית.

ביום חמישי בשבוע 17.9.1972 ירדנו לסיני בימכונית “דהיסו” של שרה"לה יחד עם אתי ופרנק ארז ובנם יונתן בן השנתיים. השנים הם ביבחינת זוג מורכב של יורדים. אתי בת הארץ ופרנק גרמני טהור שבילו יחד כשנה במושב נביעות בתקופה הישראלית, ועבדו שם כפועלים על מנת לממן את שהייתם כהיפים באוירה של חופש רחוקים מהמהומה של החברה המודרנית. כאן ניקשרו זה בזה והיו לזוג. כיום הם חיים בלונדון כשפרנק עוסק בשיווק ואתי עוסקת בעיסוי בשיטת “שיאצו”. מיסתבר כי אתי היתה “באימן” והיתאכזבה מהם. לשרהלה יש הכישרון להיתחבר לכל מיני טיפוסים יוצאי דופן שבסופו של דבר אני מוצא את עצמי כנטע זר בחברתם. מאוחר יותר תיצטרף אחותה מוריאל החוזרת ביתשובה ונוהגת כינזירה צנועה. עליה ידובר בהמשך. כעבור כמה ימים היצטרפו רוני ואילנה ושני בניהם דניאל בן הארבע ומיה בת השנתיים שגם הם יורדים מושלמים החיים בגרמניה.

בישעות הצוהורים היגענו לאילת ובשעה 14⁰⁰ כבר היינו בסיני לאחר ששילשלנו לידי המצרים טבין ותקילין בעבור הרכב וכל השאר. בשעה שנעשו הסידורים בגבול המצרי, פנה אלי אחד הפקידים שישב ליד דלפק תחת סככה יחד עם עוד שנים ובחן את הפספורט שלי. ליכשנודע לו כי במיקצועי אני מורה לטבע מיד נידלק וביקש ממני להסביר בעיה גנטית. הוא ביקש להוכיח לחברו שגבר גבוה הנושא אשה נמוכה כל הילדים יהיו נמוכים כמוה. על גבי גליון ניר שירטטתי לו את הסקיצה של צירוף גנטי מישני ההורים הללו והראיתי לו כי שלושה ילדים יהיו גבוהים ואחד נמוך. בכך יישבתי את הבעיה בין שני מצרים בתוך ארץ הנישלטת על ידם. מי אמר שהשלום לא מביא טובה למיצרים?

אתי ופרנק ביקשו להיתמקם ביכפר הנופש “בראס אשיטאן” הניקרא בלועזית “דיויל היד”. שמו בפי הבדוים קליעה או ראס אשיטאן. במפה הוא מסומן בשם “מעגן”. זהו הכף הפורץ לים ולידו בריכת השמש היבשה המוכרת לנו מימי קדם. כיון שלא כאן ולא בינויבעה תרבין לא נימצא מקום עבורנו, נימצא לנו מישכן בבונגלו של כפר הנופש הבדוי במעגנה. כך ניסגר מעגל מתחילתו מליפני שש־עשרה שנים כשהגעתי בלילה לבדי ואין איש בכל המרחב וישנתי על החוף ונאספתי בבוקר על ידי מע’יד’ה אשת פראג', ואילו היום אני כאן עם “פריבט” ובתוך בונגלו.

ארבעתנו היתמקמנו בבונגלו גדול מאחר שלא היה מקום נוסף עבורנו. שני לילות ישננו שרהלה ואני על החוף כשהמכונית מצלה עלינו מן השמש הזורחת.

כפר הנופש גדור ובו כעשרים בונגלו, מיסעדה שבה עובדים סודנים ולפניה סככה גדולה על עמודי תמר ועל הארץ תאים מכוסי שטיחים ומעקות מגיזעי תמרים היוצרים תאים תאים ומשמשים למישען. במרכז כל תא מצוי שולחן נמוך כפי שזה היה בבית הורי. במקום זה אתה יכול להיתפרקד בחברת ידידיך ותירים אחרים ולהנות מרוח ים נעימה וקרירה. ליד החוף מצויים כמה שולחנות וכיסאות קלועים מנצרים שלידם אכלנו בלילות לאור נרות המצויים בתוך בקבוקי מים שקופים. המראה בלילה של שורת השולחנות המוארים די רומנטי הודות ליריעת השמיים הסגולים וזהרורי הכוכבים עם רעש הגלים והיבהוב הנרות שעל השולחנות.

הירח שעלה ביתחילת הלילה היפריע לי ולשרהלה לישון בחוץ כי לא רצינו להיצטופף ולהפריע לאינטימיות של הזוג השני. ביום השליש ניתמזל מזלנו וקיבלנו שני בונגלו בתוך הכפר. שרהלה ואני זכינו לפירטיות מלאה כששלוות המקום שולטת מסביב. המכונית שעמדה בפתח הבונגלו העידה על רמת חיים שלא מן העולם הזה. השינה היתה על מזרונים והבגדים ניתלו על הקירות. מבין הקנים שמהם היה הבונגלו בנוי, חדרה רוח ים נעימה וגם קרני שמש במידה סבירה. בלילה הופיעו צרצרים שהינעימו לי את שנתי וגרמו לשרהלה אי נעימויות ביגלל הפינוק שלה. מן הבוקר הראשון ובמשך כל שבעת הימים היינו ידידיהם הטעימים של אלפי הזבובים. מזלנו היה שהם היו מטיפוס המלקקים ולא העוקצניים כמו אלה שבבית־השיטה.

את ארוחותינו אנו מזמינים כישהן נרשמות על ידי אתי מתוך סידור שנשלם את הכול בסוף הנופש. שיטה זו אומנם היא נוחה. אלא שהעדר מחירון גרם לי תיסכול כי לא ידעתי אם אני מגזים בהזמנתי ויותר מכול חששתי מכך שהסכום יהיה גדול ממה שיש בכיסנו. כשהיבעתי את חששותי מזה, הרגיעה אותי שרהלה ואמרה בהחלטיות שהכל יהיה בסדר וגרמה לי להרגיש כמי שהולך בעינים עצומות על פני תהום ואומרים לך: “אל תחשוש הכל יהיה בסדר!” לכך לא הורגלתי בכל ימי חיי הדלים. בדיעבד כשהגיע מועד פירעון החוב נימצאו כמה הפרזות לא נעימות. יחד עם זה ניתגלה לי יסוד הגישה של החברה האלה של היתעלמות מן המציאות מתוך רצון של דחיקת הדברים מעבר לאופק החיים שלפחות לא יציקו באותם הימים שבין הבילוי לבין העמידה מול הרגע האכזרי של התשלום. אני לא בנוי לזה ולא הולך בעינים עצומות בין חתחתי הזמן.

 

יום שישי 18.9.1992    🔗

הכרות עם עיאש אחי עאיש הצעיר שאשתו סעידה ברחה ממנו בישנת 1978 לעין פורטאקה כי לא רצתה להינשא לו. את סיפור המעשה פירסמתי בסיפרי. לעיאש יש חברה ישראלית בשם סיגל אוחיון מאשדוד. עודנו יושבים בסככה ושני בניו של סלים איבן ג’אזי ז"ל הגיעו. האחד מוחמד והשני סלימאן שהכירו אותי עוד מילדותם והיזדהו תוך שימחה על פגישתנו. מוחמד היה באותן שנים קטן ולא ראה אותי עם אביו. אך אמר: “שמעתי עליך וכולם יודעים מיהו זה “שבו”!” מידבריו ומיפגישות עם בדוים אחרים בימים הבאים חזר אותו נוסח כך: “מי אתה?” תשובה: “אני שבו!” והוא: “שבו? האיש שכולם מדברים בו?” היסתבר לי כי המסעות הביקורים והקשרים הקבועים שלי למיניהם עם בני המידבר שזורים יפה בהיסטוריה המקומית והם מסופרים ועוברים מדור לדור כחלק מההוי שחלף והישאיר את עיקבותיו בסלעי המידבר. שאלתי אותם על ידידי ואיתרתי את החיים ואת המתים. להפתעתי, בא סלים אבו־איפהייד שסירתי איתו במשך שבועיים באזור הזה של התרבין ואשר שמרתי על קשר איתו במשך כל השנים. באותם רגעים שעמדנו זה מול זה היו חיוכים וברכות שהעבירו כמו בסרט נע תוך הבזק קצר את החויות שלנו מאותם הימים. חסד עושה עולם הרגשות והזיכרונות עם האדם שהוא מסנן את החויות ומעצב אותן באור רך וזוהר על מנת למלא את החיים בינעימות.

שרהלה ואני מבקרים את "חמד פראג' " ידידה מביקורים קודמים שלה בינויעבה. מצאנו אותו גר בבית חדש ומהודר. מטוייח בחוץ ומסוייד ביצבעים שונים והוא מכיל שישה חדרים גדולים מישני צידי אולם מקשר. והכול בתוך חלל אחד.

“המד’אפה” מרופד בשטיחים ומעיד על שינוי מהותי בין המקעד הבדוי הפשוט המעוגן בהווי המידברי לבין האופי העירוני שבו. הוא היתחתן בשלישית והביא אשה חדשה מעבר־הירדן שכבר ילדה לו בן. בתוך העליזות של קבלת הפנים, הילביש אותי בביגדי בדוי והיצטלמנו. גם שרהלה היצטלמה עם אישתו. החלפנו אצלו דולרים לפי שלושה גני מיצרי לדולר. אני קיבלתי את התעריף שלו בלי להיתוכח מיתוך שאני מורגל למערכת יחסים אמינה בין ידידים בו בזמן שבבנק בטבה נתנו קצת יותר. שרהלה גערה בי על שלא תבעתי ממנו לברר את התעריף בבנק ולפי זה להחליף אצלו את הדולרים. ראיתי חוסר כבוד בויכוח איתו על זה וקיבלתי את פסיקתו גם אם יש בזה הפסד מה. הגם שעמידה על המקח יש בה מאי הנעימות. בדיעבד נימצא כי זהו התעריף המקובל בסיני אצל הבדוים. ללמדך שלא מספיק להיות ידיד לבדוי צריך גם להכיר את הנורמות שלו.

סיבוך נוסף בגין חמד החל להיתפתח על רקע ההערצה שהוא זוכה לה מידי שרהלה. משום מה עלה הרעיון של נסיעה לעין אום־אחמד ושאלנו כמה זה עולה. הוא נקט ביסכום של שלוש מאות גני שהוא יקר מאוד. לא היתחייבנו לשום דבר. סתם רעיון. בהגיענו למעגנה, העלינו את הדבר ביפני פרנק ואתי ואף הם דחו את רעיון הנסיעה לשם. בערב כשישב “חרבי” בעל המקום הוא אחי עאיש ועיאש בני סלימאן איבן ג’אזי שוב עלה נושא זה וכששמע שאין אנו יכולים לעמוד בסכום הזה היציע לימצוא לנו מישהו שיסיע אותנו לשם ביסכום של מאתיים גני. לכך כולם היסכימו הגם שפרנק שהיה שנה תמימה במקום הזה לא הגיע לשם מאותה גישה היפית והוא נידלק מיד להצעת מחיר זו ונתן את אישורו. אני אישית הייתי מעונין מאוד להגיע לשם כדי להיפגש עם “עניז” המשורר הלאומי של בדויי סיני, אך לא בכל מחיר. ניתנה הוראה לחרבי לימצוא לנו מי שיוביל אותנו במחיר הזה. עודנו יושבים ליד השולחן לאור הנר, בא חמד ואמרנו לו כי סיכמנו עם עאיש על מאתיים גני והוא שיוביל אותנו לעין אום־אחמד. הוא קיבל זאת כעובדה והלך בלי להחמיץ פנים. כעבור חצי שעה הופיע עאיש וחזר בו מן הסכום הזה ודרש שלוש מאות גני עבור הנסיעה. היתיעצנו בינינו כשאני דוחה בליבי את רעיון הנסיעה אלא שפרנק תוך פסקנות רחבת ידיים הסכים לסכום הזה להפתעתי. אני בכול זאת לא יכולתי להסכים להוצאה כספית כזאת לפי שאוצרותי לא מי יודע מה גודלם. אך הם דחו אותי והחליטו לצאת לדרך בסכום הזה. הבינותי שיש באמתחתם הרבה כסף וגם שרהלה לחצה לקבל זאת בתנאים היקרים. קבענו את שעת היציאה ועאיש הלך לדרכו.

לא עברו דקות ספורות ושרהלה גילתה שיכולנו בסכום הזה להזמין את ידידה חמד. והיא תקפה אותי על שלא עשיתי זאת. אני רק הייתי התורגמן נידרשתי לפתע להיות אחראי על החלטות של אחרים. זה לא נעם לי בשל אי הצדק שבדבר. כדי להפיס את דעתה קראתי לעאיש ואמרתי לו כי עליו לבוא בידברים עם חמד ולקבל את הסכמתו על כך שהוא יסיענו בסכום שחמד אמור היה לעשות זא לפניו. והוא בערמומיות של בדוי אמר כך: “אומר לו שזה בעד מאתים גני וכך הוא יסכים!” ואף על פי כן נישאר כל הפלונטר של שרהלה על ראשי. שיהיה כך.

בשעה עשר בלילה נסעתי עם עאיש והפספורטים שלנו אל מישטרת התירות בינויבעה כדי לקבל אישור מעבר לעין אום־אחמד כשנעבור את המחסום שעל הכביש.

 

יום שבת 19.9.1992    🔗

בשעה שמונה בבוקר יצאנו חמישתנו בג’יפ של עאיש לעין אום־אחמד. מיסתבר שאין לג’יפ פרונט ותהיה בעיה בירידה בנקיב. עאיש לוחץ לינסוע בדרך עוקפת וכי אלך ברגל מרחק מה. הממולח הזה לא די שסחט מאיתנו סכום גדול הוא ממשיך לנצל אותנו ליצרכיו. היתנגדתי והוא בשלו: “אתן לך גמל!” היתנגדתי גם לזאת כי רציתי לעבור ליד נקיק הע’ולה ולרדת בדרך יפה לעין אום אחמד. הוא פשוט לא רצה לעבור את המחסום מסיבות השמורות לו.

נוסעים בכביש שבואדי ותיר. אומרים שלום בעין פורטה לאישתו הזקנה של סלים איבן ג’אזי ז"ל שהוא דוד עאיש. הכביש ניגרף בכל שיטפון וערימות הזפת מעידות על המאמץ שעושים המיצרים לקיים אותו בניגוד לירצון מלאך הואדי. מעט מים נובעים מן המעיין. מאז הסתלקות ישראל מסיני, יש בצורת במיזרח סיני.

במעלה הראל כמה קילומטרים מעין פורטאקה אנחנו נעצרים ליפני מחסום מיצרי. עאיש מגיש את רישיון המעבר לעין אום־אחמד. מיצרי צעיר עשה עצמו “מלך הארץ” ניגש ודיבר בצורה סמכותית עיין ברישיון וביטל אותו מיניה וביה. אחרי ויכוח נוקב הופיע איזה קצין והציע פשרה שלפיה יפקיד עאיש את רישיון הנהג שלו כדי להבטיח שהוא יחזור עם המיטען האנושי בשלמותו ולא יעביר אותו למיצרים. בשובו יקבל את הרישיון.

בדרך עצרתי ליפני עץ שיטה שסבל מעקיצת הכנימות ומתחתו הפרשת “המן” כיביכול. נתתי לשרהלה ללקק את האבן וכן היצעתי לאתי ולפרנק מתוך כוונה תמימה ללמד אותם כי אין מן בסיני לפי התאור המיקראי. פרנק היה אדיש לענין ולהסבר שלי וכמוהו גם אתי. החילותי להבין שאין אלה מעונינים להכיר את סיני מיבחינה מהותית וכי הם באו למצות ממנו רק את השקט והמרגוע. שיהיה כך!

הדרך “לע’ולת אל ח’לאייל” משובשת. כששהיגענו לשם הוריתי על חניה מתוך רצון להקנות לחבורה משהו מן הפולקלור והמנהגים של הבדוים. היבחנתי בחוסר היתלהבות של אתי ופרנק והיה זה מוזר משום שהדרכתי הרבה טיולים ובכל פעם היו שותים בצמא את הסיפורים הקשורים לאתרים השונים. סיפרתי להם על הע’ולה והראיתי את חריטות רגלי הגמלים והאנשים בסלע הגירי. לא היתלהבו. זה החל לסמן לי משהו.

בירידה עאיש מנסה לחייב אותי לרדת ברגל כבר מן המקום הזה מתוך כוונה להשאיר את הג’יפ במקום ולהימנע מלרדת את הנקיב. זה לא מצא חן בעיני משום ששילמנו כסף תועפות כל שלא אקרטע ואהרוס את רגלי. סרבתי והוריתי לו שיטה של עליה קשה עם רכב שלפיה דוחסים אחרי הגלגלים אבנים בשעה שהוא מטפס. הרעיון “המבריק” הזה שבודאי היה ידוע לנוכל הזה, גילה לו כי אין כאן ענין עם מטיל טירון וכי יהיו לו בעיות לא נעימות איתי. הדבר שיכנע אותו לינהוג כפי שנהגנו כל השנים במורד. הבעיה היתה של העליה ולא של המורד.

כיון שהמורד תלול ירדנו רגלית והג’יפ חיכה למטה.

המישור החולי שלרגלי הנקב שהיה ריק מצימחיה כל ההיסטוריה של המקום מאז שניברא העולם ובימיוחד בעין אום־אחמד, ניתגלתה פעילות חקלאית נימרצת. היה זה עניז ביכבודו ובעצמו שיזם עשית בוסתאן. נחפרה באר וניתגלו מים וחלקות של גן הקיפו שטח של כחמישים דונם. זה משהו עצום מבחינת הבדוים. עאיש הצביע על עניז שהיה ליד עץ שיזף ענף. הוא היקדים והלך אליו והודיע לו על בואנו. קידם את פנינו תוך שאני לוחץ ומברך אותו והוזמנו לשבת בצל העץ בדיוק כמו שנהג אברהם אבינו.

היסברתי לחבורה שלי על “המשורר” הראשי הזה מיבלי שאגרום להיתענינות מיוחדת. השנים היסתכלו עלי במין מבט שהראה כי לא זה מה שהם מצפים מן המקום הזה. שרהלה שכבה ונירדמה מיד והשנים עם ילדם היו משועממים בעת שהכינו לנו תה. שוחחתי קצת עם עניז שיחת נימוסין ותוך כדי כך קמו אתי ופרנק והלכו בכוון אל הבריכות. לאחר זמן מה יצאה גם שרהלה ואני נישארתי עם עניז למצות את ביקורי אצלו. סבור הייתי כי אתי מכירה את מקום הבריכות. היא עצמה הכריזה עוד במעגנה שהיא מכירה אותן. בדיעבד זה לא היה כך. הוריתי לעאיש שילך אליהם וידריך אותם. הבטלן הזה שלח צעיר אחר בימקומו ולא יכולתי ליגעור בו ביגלל כבודו של עניז.

בעבר תיארו לי את דמותו של עניז כמי שהוא בעל גוף רזה וקטן קומה. אך לפני נימצא איש בעל קומה בינונית וחסון אשר זקן קצוץ משחיר את כל פניו המלאים. הוא מלא מרץ ביתנועותיו ובדיבורו ומזכיר לי את עניזה אחותו בקולה הצורח ובתוקפנותה.

העליתי ביפני עניז את ענין מאסרו וסיבותיה. לידבריו הוא נאסר על “לא עוול בכפו” רב המבריחים הזה לא ידע על מה ולמה נאסר ונישפט לחמש־עשרה שנה. שם בבית האסורים עבד בעבודת פרך במחצבות ובחפירה ולאחר שמונה שנים שוחרר ולא חזר לסיני ונישאר במיצרים. ביתקופת מאסרו היה מחבר קצידות כמינהגו בסיני. ליכשהיבחינו המצרים בכישרונו וגילו את השפעתו על בדויי סיני, נהגו להביאו לרדיו בכל יום שני אחת לשבועיים, ושם שידר את פרי יצירתו. אותה שעה כל בדווי סיני היו מרותקים לרדיו. ולא פעם היזדמן לי להימצא בין הבדוים וליראות את הדריכות ליקראת השידור שלו. כישרונו כימשורר עורר בי פליאה. על כן שאלתי אותו: “הכיצד אתה אסיר נענה ויכולת לחבר קצידות?”

ענה לי בפיתגם ואמר: “אלקציד ימה תינטרב ימה ע’ד’ב!” כלומר: – ההשראה לחיבור קצידה באה בעת רצון ושימחה או לחליפין בעת מצוקה נפשית!

לאחר שישב שמונה שנים לא הורשה לשוב לסיני. וראה זה פלא! יש לו בית ושדות וכרמים במצרים ואישה וילדים מצויים שם והאיש עשיר מאין כמוהו. היכן גנז את אוצרותיו שבהם הוא מבצע מיפעלים ומחזיק באחוזות? לאלוהים פיתרונים.

היותו איש יוצר ומבטא את הגיגיו של איש המידבר גרם לי להיצטער על כך של יכולתי להישאר אצלו כמה ימים. על כן נגעתי בכמה נקודות אישיות ובידברים יסודיים של קשר אדם למידבר. שאלתי אותו אודות תנאי האקלים בעבר בימי ילדותו ובימי זקניו. לידבריו הוא נולד בעין אום־אחמד. בהגיעו לגיל עשר היה רועה צאן ורועה גמלים. העשב בסיני היה בשפע. זה מקביל לתקופה הגשומה שהיתה בארץ בשנות העשרים והשלושים. הוא נולד בישנת 1919. ליכששאלתי על גילו היתפאר בכך שהוא גדול ממני בשנים להפתעתו שלפתי את שנת 1918 כישנת לידתי ונימצאנו מאוזנים מבחינת החשיבות. עין אום־אחמד לא נטשו מעולם כי לא סבלו כאחרים מבצורת וחוסר מים. בימות הקיץ נהגו לינדוד לג’בל אד’לל והיו מיתארחים אצל התרבינים בני שבט השבית’את. זה מסביר את העלמות התרבין במערב סיני שסבל מיובש. הודות למים הזורמים בנחל יכול היה תת־השבט איבן ג’אזי להישרד כאן. ביזמנו סברתי כי ביר אל־מאכינה באד’לל היא שלו. מיסתבר שהיא של אבו סריע רב ההשפעה בן דורו של עניז. הוא סיפר לי כי ד"ר בילי ביקר ליפני כמה שבועות באזור והיה אצלו. בביקורו זה הוא חילק את סיפרו: – THE BEDUIN POEM OF THE NEGEV END SINAI ובו קצידות של כמה בדוים ושל עניז, כולל הביוגרפיה שלו. את הפרטים קיבל ד"ר בילי ביזמנו משיחות עם אנשי המקום. עניז סיפר לי כי בילי היה אצלו לאחרונה. מעניז קיבלתי את הגניאלוגיה שלו: –

הבת חנן היתה נוכחת תחת העץ כל עת הביקור. היא ניראתה כילדה אך נאמר לי כי היא בת שבע־עשרה שנה. נתתי לה מחרוזת זוהרת שלפי דעתי זהו טעמן של הבדויות. עניז העלה בעיה הנוגעת לישני בדוים שנעלמו במלחמת יום הכיפורים בישנת 1973 הפרשה היא כזאת: – שלושה קציני מודיעין מצריים הגיעו לואדי פיראן והיתחבאו שם. הם ניתפשו על ידי צה"ל ובתחקיר אמרו כי הם התחבאו אצל שני בדוים אחים אשר שמותיהם: מוסה עיד אמטיר וג’דיע עיד אימטיר. השנים נאסרו והובלו לעזה. כעבור חודש ימים הודיעו במיקרופון על שיחרור כמה אסירים והיזכירו את שמות השנים. הם יצאו מן הכלא ומיד נעלמו עיקבותיהם. וזו בקשת עניז: “נסה לגלות היכן הם. אם מתים או חיים. אם מתים, היכן הם קבורים כדי שניקבור אותם כראוי. אם חיים היכן הם?” ניסיתי להקשות ולהפריך את האפשרות כי השב"כ חיסל אותם בלי משפט. ואף העליתי את ההשערה שמא המיצרים הם שחיסלו אותם. דברי לא שיכנעו אותו ושידל אותי לברר מה עלה בגורלם. היבטחתי לעשות ככל יכולתי אם כי בליבי ידעתי שיש כאן חידה בילתי ניתנת לפיתרון.

בלי משים נקלעתי לתוך מערכת היחסים הפנימית של עניז עם שכניו. בישכנות לו מצוי עיד עיביד שסייר איתי באזור עם שני גמליו. ביקשתי לדעת מה שלום שכנו ואילו הוא ענה בחצי פה. הצעיר הבדוי שהיה נוכח כל זמן הביקור אמר לי כי עניז ועיד עיביד מסוכסכים. עיד ואחיו טוענים על עץ תמר כי הוא שייך להם. עניז טען להדם וביקש לדבר ישירות עם עיד. כיון שהוא הישתמט מיפגישה, בחר עניז ליתבוע את שלו על ידי שיחייב את עיד להיתעמת איתו. והלא עיד הוא גיסו. כאיש שיודע ליתבוע את שלו, ידע כי עיד עומד לחזור לביתו דרך הנקיב היורד מע’ולת אל ח’לאייל. שם הוא הקים מחסום מאבנים גדולות וחיכה לבר הפלוגתא שלו כדי להיתדיין איתו פנים אל פנים בלי הישתמטות ואולי בתוספת אגרסיביות שאיני יודע מהי. הסוף היה שעיד לא שב ובינתיים היפריע המחסום ליכלי הרכב. בשובנו מן מעין אום־אחמד הראה לנו עאיש את המחסום שדרש השקעת כוח רב. גם כאן ניתגלה עניז כאיש החלטי.

עוד אנחנו יושבים בצל העץ ועמאר האיש שפגשתי בואדי אל ע’ולה בסיור עם עיד עביד, הגיע וישב איתנו. הוא זיהה אותי מיד וכבר העלינו זיכרונות מן הימים ההם. מפליא עד כמה האנשים בסיני זוכרים דברים קלים לערך. הוא היתלונן על בירכיו שהן כואבות והליכתו קשה. קרה לו מה שקרה לי בבירכי. הוא טופל בידי רופא עממי שערך לו כויות סביב הברכים. שאלתיו: "האם עזר? "חייך וליגלג ואמר: “מאום לא הוקל לי!” ניזכרתי ברביע אבו־חרבי שרצה לרפא אותי באותה שיטה והודות לכך שאני משוחרר מאמונה במאגיה דחיתי אותו. אחרת היה לי זר של כויות סביב הבירכיים שיעידו מתי החלה צליעתי והייתי לנכה מושלם.

מה יהיה בסופו של עמאר לא קשה לדעת שכן הוא יגיע ליזמן שלא יוכל ללכת וירבה בישיבה ושכיבה עד שבירכיו יתנוונו ועצמותיו יתאחו,והסוף ידוע.

בינתיים הגישו ליבה חמה, פול וגבינה רכה ומלוחה. עניז ואני ויחד עם הפועל המיצרי שעסק ביבנית הבאר, אכלנו. אותה שעה היתה החברותא שלי עושה דרכה לבריכות שלדיברי עניז הן מלאות במים. בסיום הארוחה הוא שכב לישון “רק לכמה רגעים” שניתמשכו הרבה זמן. כיסה את ראשו בכפיה ונירדם על צידו. בינתיים חזרה החבורה כישהיא מאוכזבת. אתי היכריזה: " אין מים בבריכות!" רוצה לומר – אתה שבו הבאת אותנו אל מקום מאכזב!" מה יכולתי לעשות? עניז טוען כי יש מים בבריכות והיא טוענת להדם ואני באמצע מיבלי כל כוונה.

מי שהיגזים בהיתנהגותו המזלזלת היה עאיש. הוא קם והלך לבקר את קרוביו וזנח את המטילים שהיה אמור להדריך אותם. בשובו גערה בי שרהלה על כך שלא דאגתי להדרכה. סוף סוף היתה לי הזדמנות להנות מיכעס פנימי. מה רצו מחיי? לא ניתמניתי להיות מנהיג ולא אבא שלהם. שרהלה ידעה שאני באתי לשבת עם עניז ואיני יכול לסייר ביגלל רגלי. אילו ביקשו ממני לקרוא לעאיש לסדר הייתי עושה זאת. אלא שהם קמו והלכו לפתע בלי לומר דבר בעוד אני שקוע בשיחה עם עניז. היסתבר לי כי הזוג הזה בא מחו"ל להינפש בלי מאמץ ובלי להנות מנופים ומחויות עם בני המדבר. לראות את המישפחה הבדוית יושבת תחת עץ ענף ליד מוקד זה דבר שאינו מיזדמן לכל תייר לבן פנים. גמלה בי ההכרה שחבל על המאמץ שאני עושה כדי לדובב את השטח עבורם. נישארה לי רק שרהלה שיש לה חושים לעניני נוף בסיני. מה שעורר בי להיסתייג מאתי ופרנק היתה קניית החשיש בנוכחותי בערב כשישבנו ליד השולחן המואר בחוף ובשעה שניהלו משא ומתן עם כמה צעירים בדוים שהביאו להם חשיש. מהם שהיו כבר הורים לילד ועברו את גיל “הזרוקים” לא ציפיתי למין דבר שהוא סימן הכר לימבלי עולם. לכן גם חשיש וגם חוסר ענין במה שמיתרחש בסביבה מיבחינה אנושית, חיזקו את דעתי שאין הם שייכים לספירה שלי. אילמלא שרהלה הייתי מיתעלם מהם. גיחכתי על עצמי שכך נפלתי למלכודת מתוך שסמכתי על שרהלה כמי שיודעת ליברור לה את חברותיה.

בעוד עניז ישן, ירדתי לואדי לבין הדקלים וערכתי כמה צילומים. מעין קטן פיכפך לרגלי הסלעים שיצרו מפל גבוה. כמה עצי תמר שרופים עמדו על מדרגת הסלע כאילו הם מתריסים בקול זעקה על קומתם שנישרפה ומכריזים בקול: “ראו מה עשו לנו!” במרחק מה מהם עמדו אותם עצים שנישרפו ליפני עשר שנים ופיתחו בינתים כותרות עלים ירוקים בעוד הגזע שלהם עדיין שחור מן השריפה.

בשובי היתה השעה שלוש אחר הצוהורים. אתי האיצה בנו להיסתלק למרות שהיתפתח הוי יפה תחת העץ. ביתו של עניז – חנן – וכמה צעירים ישבו ושוחחו והיתה תמונה אידילית בצלו של אותה שיטה סלילנית עבותת הנוף. בינתיים עניז היתעורר ואז ביקשתי להיפרד ולא ליפני צילומים. האיש שיודע מהי תיטראליות והוא בעל הומור נוסף לכול, היסכים בחשק רב להיצטלם. קם וסידר את תילבושתו כשחקן קולנוע מנוסה וניאות לעמוד בכול פוזה שביקשתי. צילמתי אותו בפורטרט וביקשתי כי יצלמו אותנו שנינו במצלמתי. כיון שכך, הוא ביקש לשוות לצילום משהו מרשים. לקח את חרבו. שלף אותה והורה לי לעמוד לפניו כאילו הוא עומד לשסף אותי. וכך הצטלמנו בפוזה זו ובאחרות. בעודנו עסוקים ביפרידה של צילומים ודיברי הערכה, היו הקולגים מושכים ולוחצים למהר. אל מה למהר? רק אללה יודע! שוב הירגיזו אותי. שכן מתי אמצא עוד פעם באזור הזה? ההערה של שרהלה כי הסיור נהפך לביקור אישי שלי אצל עניז – לבד מן העלבון שבדבר סיכמה את הרדידות של החברותא הזאת בכל הנוגע למיצוי מה שהמקום מעניק.

עניז ביקש ממני “דרביל” דהיינו: – מישקפת. תוך דיברי לצון אמר: “אם לא תביאן אירה בך ברובה!” אמרתי לו:" ליכשאבוא שנית אליך אציב תותחים על ראשי ההרים מסביב ואחייב אותך לתת לי עשר מישקפות!" צחקנו.

עלינו על הג’יפ בואכה המעלה התלול בנקיב. ירדנו מן הרכב ועאיש זינק והיגיע לראש הנקיב בלי כל תקלה. הימשכנו לינסוע ובדרך עברנו ליד הדרגש של “זיד ומאי” שאת סיפורם שמעתי ממכאוי ז"ל ופירסמתי בסיפרי. ביקשתי לאשר את זיהוי המקום על ידי עאיש. וזה ביכלל לא ידע במה מדובר. אל המעגנה היגענו בשעה חמש וחצי ליפנות ערב לפי שעון ישראל כשעה ליפני רדת הערב. הסתבר שבסיני עדיין נוהגים לפי שעון הקיץ המקדים אותנו בשעה. בערב היסתבר לי כי שכחתי את מקלי בג’פ של עאיש. חרבי אחוי ואני נסענו לינויבעה תרבין אל בית הקפה של עאיש ושם נימצא מקלי.

 

יום ראשון 20.9.1992    🔗

היום אחרנו לקום. אתי ופרנק נסעו ליקראת הצוהורים אל ראס אשטיאן ליפגוש את מוריאל אחות אתי שהיתה אמורה להגיע מירושלים. ישבנו במיסעדה ליד השולחן ולידנו ישבו כמה ישראלים כשביניהם היה זוג שבו הצעירה בעלת חזות מזרחית היתה נאה ביותר ועיניה עיני שקדים גדולות. מפניה השחומים היקרינה מבט מלא חיים ולידה ישב בן זוגה שהוא עורך דין במיקצועו. היא עוסקת באמנות הסרטים הקצרים. היתפתחה הכרות נעימה בינינו. כבר בתחילה זיהתה אותי מתוך התשדיר של הטלביזיה בשיחה עם אבנר גורן ואילן לכיש. כיון שכך, ניכנסנו בשיחה על סיני כשעוד שני זוגות מיצטרפים. הבחור שאל על הג’יבאליה עבדי המינזר. שאלה זו גררה אותנו לדיון בנושא זה שבו היפרכתי את הקביעה כי הג’יבאליה הם צאצאי העבדים. היסתבר להם כי יש חדש בסיני. לא רציתי להוסיף את נושא יציאת מצרים. תוך כדי שיחה הגיעה נערה צעירה בעלת חזות מזרחית ויפהפיה. היתה זו אחותה של סיגל אוחיון אהובתו של עיאש. לידבריה סיגל הולכת ובאה לסירוגין כיון שאינה מקבלת רישיון לישהיה בסיני ליזמן ארוך. מענין איך יתפתח הרומן הזה ואם יוולדו להם ילדים. לעיאש עצמו היתה אהובה גרמניה שהלך אחריה למשך שנתיים לגרמניה ושב משם בילעדיה. “למה לא נולדו לכם ילדים?” שאלתי. ענה: "לא רציתי ילדים ממנה ביכלל! “ולמה חזרת לסיני?” ענה לי: “שם היה לי רע מאוד!” לא ניכנסתי ליפרטים כי לכך דרוש לכך זמן מספיק כדי לפרוש את הסיפור הזה.

אתי ופרנק חזרו בידים ריקות מן החיפוש אחר מוריאל. בשעה שתים אחר הצוהורים יצאו שנית עם המכונית ואילו אני חזרתי לאחר מנוחת הצוהורים אל הסככה והיצטרפתי אל אותה חבורה שישבה בפינת השטיחים על הארץ בחברת כמה צעירים בדוים. עלה בדעתי להעלות ביפני חבורה זו – שמצאה חן בעיני ברמתה התרבותית – את בעית השינויים שחלים בחברה הבדוית בסיני בהשפעת המיצרים. שאלתי את הצעירים הבדוים: “למה הדולפינים שונאים את בני האדם!” הם מילאו פיהם מים בכל מיני סיפורים שהימציאו מראשם. אז סיפרתי את סיפורו של סלים איבן ג’אזי והראיתי לנוכחים כי המסורת והפולקלור ניקטעים בתהליכים החלים כיום על החברה הבדוית בסיני.

לעומת זאת פירטי הביקור שלנו אצל עניז וכל אשר היה ביני ובינו הגיע לאויביהם של הצעירים הבדוים. הם ביקשו לישמוע את הגירסא שלי על מה שהיה שם. תיארתי בראשי פרקים. הדיווח שהגיע אליהם כעבור יום מלמד שהיה הד לביקור שלי אצל עניז. לדאבוני הישיבה עם החבורה המעורבת הזאת ישראלים ובדוים לא נימשכה הרבה זמן כי הישראלים ירדו לד’הב. חבל!

ליקראת הערב ישבתי במושב השטיחים בחברת צעיר תורבארי בשם – עיתאייק ג’ומעה עיד. הבחור אינו מקומי ולא הכיר את הימים שלנו באזור. מפיו למדתי מה שמו המקורי של כף השטן. הוא טען כי השם המקורי הוא: – קליעה על שם עמדת צבא תורכי במקום הזה ולא שם אחר. מצפון לו יש מקום הניקרא – מרבט קועוד אל ואצלי. ליכששמעתי את השם “ואצלי” מיד נידלקתי משום שידיעה זו נתנה לי עוד נקודת אחיזה באזור הזה לגבי עברו של השבט הזה שהוא קדום לכל השבטים הנוכחיים בסיני. כיון שמרבט קועוד שפירושו: – קשירת גמל, ידעתי כי זה נוגע ליצפיה כנגד מסעי שוד. על כן שאלתי אותו אם זה אכן קשור לשורת המיצפים שהיו קיימים בעבר כנגד השודדים. הוא לא ידע על כך אבל פתח בסיפור על מסע שוד שהיה בעבר שבו נהרג סבו – צבאח סאלם רבאח משבט התרבין. לידבריו מן השודדים נהרגו שישה אנשים והרי תמצית הסיפור: –

אישה מצילה צעירים מידי שודד    🔗

באותו לילה היה הסב ישן בעין פורטאקה הוא ואישתו ביצמידות והיו מכוסים בסדין לבן. השודדים חשבו כי שני גברים ישנים תחת אותו סדין על כן הרגו את שניהם. (כאן יש הדגשה של המספר על הרג אשה בטעות לפי שאין הורגים נשים במסעי שוד)

הואצלי שעמד במיצפה ראה את מסע השוד מיתקרב והיזעיק את האנשים שערכו מארב ליד “מרבט קועוד אל ואצלי”. בינתיים היספיקו השודדים לישבות אשה מיניקה ותינוק בידה עם נערה צעירה ושני צעירים. אחד השודדים ביקש להרוג את שני הצעירים והורה להם להיתפשט כדי ליזכות בביגדיהם שלא יהיו מגואלים בדם. גם מן האשה הוא דרש להיתפשט וליטמון את עצמה בחול מטעמי צניעות. כשפנה השודד להרוג את הצעירים, רמזה האשה לצעירה להיתנפל עליו וזו סרבה מרוב פחד. אר האשה זינקה מאחוריו כפתה אותו ביזרועותיה וגרמה לו ליפלוט יריה. היא חטפה מידו את הרובה תוך מאבק והרגה אותו ברובהו והצילה את הצעירים. כך זה כשיש נשים אמיצות וצעירות פחדניות!

מסע השוד ניתקל במארב ונהרגו בו ששה שודדים.

* * * * *

איזכור חלקו של הואצלי בסיפור הזה אומר דרשני! פירוש הדבר שעוד ליפני כמה דורות היתה נוכחות ניכרת של שבט בני ואציל אשר שרידים ממנו עדיין מצויים ליד העירה “אטור”. שבט התרבין שהתנחל במקום הזה, גם הוא כמו המזינה בד’הב נתקל בישרידי בני ואצל. על כך סיפרתי בסיפרי: “אל מול הר סירבאל”

צעיר אחר משך אותי אליו לשיחה ושאל על עניז. סיפרתי לו. מסתבר שהוא מעריץ של עניז ודיקלם לפני את הקצידה של עניז כדברים הבאים:

* * *

אסיר המצפה לחופש    🔗

(מפי עאיד אבו־חסין.תרבין נויבעה)

יא ראכיבין בין עינדנה, אתם הרוכבים לדרככם.

מין פוק מה ידוב! על גב גמלים הדורים!

סלם עלי ידרכו ראס מאלי – דירשו בישלום אלה הדואגים לישלומי –

וקול – יא ראבא אכבר מטלוב! אומר לידידי, הסבל הוא חלקי!

ולא תיחסבו כול אליאלי ליאלי. אך אין כול הלילות אפופים בחשכה.

ויש מן כתב על לוח מחפוד' ומה שניכתב על לוח הגורל אין לשנות,

ויש מן כול עליה זואלי. ויש מי שניגזר עליו בלא שידע למה.

דיניאכ לאו תונדור להא – ליכשתהגה בכל אשר קורה בעולמך

* * *

תלקאהא כולהא עיוב. תימצאנו כולו דאבה ורוע.

ולא תלק קלב מן אל הואג’יס חאלי. ואין לב שהוא משוחרר מדאגה

וסבר מן לילת פרג' תפתח אל בוב – לבטח יגיע ליל השיחרור בו יפתח השער –

ותפרח איבשוף אמרח’יאת אל מדאלי. ותעלוז למראה אלו המקושטות בעדייהו.

* * * *

 

יום שני 21.9.1992    🔗

שרהלה ואני יצאנו בשעה תשע בבוקר ומגמת פנינו לסייר שם במשך יומיים. במורד ואדי ע’זאלה פגשתי צעיר וגמלו איתו שמחכה לתירים. היה זה בנו של ע’אנים האיש שהיה בעל בעמיו ביזמננו בסיני. הצעיר לא זיהה אותי. ליכששאלתי על הוריו הישתומם על כך שאדם זר שהוא בקי בעיניני מישפחתו. ליכששאל לישמי ופירשתי אותו בפניו ניפתחו מאורות פניו מרוב שימחה כמי שמצא אח אובד. עם אביו היה לי מגע רב ואף היה אוביקט לצילום בסרט הטלביזיה “שיכרון סיני” שניהלתי בחורף 1979. אחותו סובחיה הרועה הקטנה כבר נשואה ואביו ע’אנם כבר ז"ל מזה שנתיים. בנסיעה מיתגלים הנופים המוכרים שבהם נטועים הרבה זיכרונות המכריזים על עצמם ומעוררים עדנה וריגוש על רקע התיפאורה של הנוף. חמש עשרה שנה ואני הולך ובא בנופים אלה כפרפר פורח מפרח לפרח על פיסגות ההרים בלי דאגת פרנסה ותוך היתערות בין בני המדבר הזה. כל זה נותן גוון מלא חן ורומנטי לנופים המרהיבים של סיני.

עוברים את גיבעת הכתובות וקבוצת תיירים לועזיים חוזרת ברגל ממנה. נוכחות בני עם זר בתוך הנוף של סיני מעוררת הרגשה של פגיעה בקדושתו. לפי שאין התמונה הזאת משתלבת בדחילו ורחימו שהיו מלווים אותנו כשהיינו מובילים אחרינו אלפי ישראלים ולועזים. זו הרגשה שאינה מוצדקת מעיקרה אך היא מיתעוררת על רקע רגש השייכות אל הנוף שנוצר במשך אותן שנים ועל התיסכול של הגירוש מגן העדן שנחלנו בעוזבנו את סיני תוך טריקת דלת וזריקה מעליבה. עוברים את פיסלי “הזקן והזקנה” את ואדי ח’בובה, ג’בל האוק, מוית טביק ומגיעים לאזור הגבעות “אל מנאדר” המאדים וכבר מצויים בחניון שליפני המינזר. בטרם נרד מן המכונית את מי אני פוגש לראשונה? את צובחי בן אחות צאלח מוסה הטבח שלנו. זה צירוף מקרים שחוזר על עצמו. גם בפעם הקודמת ליפני כמה שנים היה הוא הראשון שפגשתי בו, והינה הוא שוב ראשון! זה חומר טוב לבעלי אמונות טפלות.

המינזר כיום סגור לרגל חג לנזירים. חזרנו על עקבנו וניכנסנו לבית המלון “קתרינה” שהוקם על מחנה סדאת במישור “אראחה”. המיבנים בנוסח של צוקי־דוד בנויים מאבני המקום ומיתלכדים עם הסביבה. מה קרה למיצרים שבדרך כלל ליבם גס בכל מה שקשור לאיכות החיים? שאלנו על מחיר חדר במלון ונשתבץ ליבנו למחיר של מאה ועשרים דולר לחדר ללילה אחד. ואפילו כך כל החדרים תפושים.“אין מקום. תבואו בערב וניראה!”

בבואנו לבית הקפה של סאלם כל השולחנות במירפסת תפושים על ידי לועזיים. החדר ריק. ראה אותי הטבח ממשפחת “החנאינה”. רמז לי לבוא אליו למיטבח ומיד חיבק אותי ונישק בחום רב. הושיב אותי ליד השולחן והיגש לי משקה קר. באו כמה צעירים שביזמנו היו עדיין ילדים. הכירו אותי וכבר הייתי אפוף במחוות של חיבה ונוסטלגיה. הם מיתלוננים קשות על המיצרים. על מה ולמה? אני עושה עצמי תמים. על גיוסי הצבא על הרמאויות שלהם ועל כך שהבדוי מפריע להם. באו לסיני ורואים בו את ארצם ואנחנו אורחים בארצנו.

ישבתי בחוץ עם שרהלה ליד שולחן שהיתפנה. הוגש לנו אוכל על ידי בנו של צאלח אבו־מוסמח ז"ל שהיה השרת בדיר רבא שמעל צוקי־דוד. הוא דיבר עיברית. סלימאן עטיה אחי ג’מיעה הזקנה היזקין. כבר לא הולך עם גמלים מרוב חולשה. פה ושם מכרים ובירכות שלום. המרכז מלא תירים שמשוטטים בין החנויות או מחכים לאוטובוסים. השעה היא שעת הצוהורים. הכל ניסגר לימנוחת “הקילה”. הלכנו אל מלון חדש שניבנה על הבננה שניקרא בשם “דניאל” על שם אישתו האיטלקיה של המצרי בעל המלון. שכרנו חדר ביסכום של ארבעים ושנים דולר והיתמקמנו בו. הרמה של שלושה כוכבים. אין שטיחים המקלחת פשוטה ואין כסא. הרוח הקלילה והנעימה לוטפת ונושבת דרך החלון. הבניה של המלון ברמה של “אוטיליטי” מן הסוג של עבודה ערבית זולה. הקרשים לא מנוסרים ישר, הטיח בעל גלים, הוילון מבד גס. מזל שיש מגבות. אך הסבון שימש כמה דורות של דיירים. הדלת משאירה סדק בינה לבין המשקוף וקוראת לזבובים וליתושים. המקום לא מצא חן בעיני, אילמלא שרהלה שהתעקשה ללון בבית מלון, הייתי בוחר ללון בבונגלו באבו־זיתונה.

ישנים עד שעה שלוש וחצי ויוצאים לסיור “בתלעה הקטנה”. את המכונית החנינו ליד בית־הקפה. עוברים ליד בוסתאן של פראג' אבו כירש ז"ל. ילדה מבקשת מסתיק. אימה יוצאת ומסתבר כי היא אישתו של אומברכ מוסה אבו אימע’נם אח הטבח שלנו שיש בינינו יחסים מצויינים. זו לא אישתו שהיכרתי מביתו באום־קיסום. היא האשה שחיזר אחריה ביזמנו ורב עם אשתו הראשונה. על כך כתבתי את הסיפור: – אשה שניפגעה מרכלנותה. הימשכנו בעליה וליד ביתו של מוחמד אבו־עלואן שהיה נעול ישב נער בצל הקיר. ליכששאלתי על רג’ב ומוחמד אביו הופתע מידיעותי. לשמע שמי ניתמלא ריגוש באומרו כי הוא יודע הכול אודותי. בואדי עסקו כמה נשים ביכביסה. אחת דרכה ברגליה את הכביסה שהיתה בתוך “פאילה” כמו בירושלים. במידרון היה ביתו של צאלח מוסה ז"ל הטבח המהולל של בית־ספר שדה צוקי־דוד. עלינו לשם למרות מחאותיה של שרהלה שלא יכלה לחוש את הקשרים הנפשיים שלי עם המשפחה הזאת. שלוש נשים משחירות והמון ילדים עמדו בחצר. היכן חסין בנו של צאלח? הלך להרים אל אימה סולטאנה הזקנה. הן זיהו אותי מיד לפי שהייתי בן בית אצלם. היתה זו ג’מיעה בת צאלח שגדלה והיתה לאישה בוגרת. והיתה אשת צלאח גיס חסין שמת בינתיים. עמדה בצד הבת היפה שלו שצילמתי ושלחתי את תמונתה בהיותה ילדה המותרת בצילום. כיום היא כבר נשואה. לא היה זמן לישתות תה כמקובל והיבטחתי לשוב בהיזדמנות הבאה.

עלינו בפרשת המים הניקראת “קויז”. ביני לבין רגלי השמאלית יש נתק במערכת היחסים. ככל שהיא זועקת מרוב כאבים, אני מתעלם משידוליה לרחם עליה ולא לצאת למסעות שהם גורמים לה מה שלא צריך. ואני צועד ולא רוצה לחלוק איתה את כאביה וכובש את הדרך צעד אחר צעד כי היא מיבבת: – צער אחר צער.

בקויז צילומי שרהלה במצלמה שלה. בירידה רועה מבוגרת ישבה וחיכתה על מנת ליסקור אותנו ולהישתמש בזה לעיסוק אינטלקטואלי. כיון שלא היו מים במעין הניסתר והזמן ממילא קצר לא ירדנו אליו.

עוד אנחנו מצויים בשביל שפנה לתלעה הקטנה הופיעה אשה שבאה מולנו. ישבנו בצד על סלע כדי לפנות לה את הדרך מתוך נימוס. ואילו היא נעצרה במרחק של כארבעה מטרים. עשתה את צעיפה והיסדירה את בגדיה כמי שמכינה עצמה לאיזה ארוע חשוב. עצרה ובחנה אותנו. אמרתי לה: “איתפד’לי ומרוקי עלינה!” כלומר: – היתכבדי ועיברי אותנו בדרכך. היא היססה לרגע מתוך ענותנות וצניעות ושאלה: “האם אתה הוא שבו?” אמרתי:– כן! מיד באה אספה את ראשי ונישקה נשיקות שלום חמות. שאלתי אותה: “מי את?” אמרה ודמעות זולגות מעיניה: “אני היא פריחה אשת מוחמד אבו־עלואן!” ואז קלחו השאלות. היכן הוא בנה רגיב והיא: – מה שלומי ומה מעשי. והיתה זו שעת היתרפקות חמה והישתפכות נפש ושטף ריגוש הדדי. לאן? שאלתי. אמרה: “זה עתה סיימתי להשקות את הבוסתאן. והיתה דממה לרגע ואילמלא האיסור הייתי שם ראשי על כתפה ומבקש להיתנחם על הנתק מאותם ימים שהייתי בן בית בביקעה והייתי חלק מן ההתרחשויות במקום. עמדנו וג’בל אינצילה ניצב היה מולנו. ועצב ההר שמפיסגתו נפלה אינצילה הרועה בשל אותו תיש מטופש היתערב בעדנת הפגישה עם פריחה אצילת הנפש שאהבתי לבקר בביתה. וכמו מאליו עלתה פרשת הרועה האומללה ואיתרנו את קיברה שם מתחת לסלע שלרגלי ההר. משמיצינו את חוית הפגישה, נעצה עיניה בי כאם שמוצאת את בנה שנעדר ואמרה: “גשו לבוסתאן שלי איכלו מכל מה שתאבו – תאנים, רימונים תפוחים ומהכל. שבו ונוחו ושתו מים ובשלו תה!” מסרתי ד”ש והלכה. היו אלה רגעים של חמדה ושל היתרפקות ושל ניחומים שיד נעלמה שלחה את האישה הענוגה הזאת כדי להשיב את עדנת סיני אלי. היא המשיכה בדרכה ונעלמה בעיקול העולה לקויז והישאירה בי את הרגשת השייכות למקום, לאנשים ולכל מה שהיה בעבר. היא בדוית ואני ישראלי והעדנה שופעת. קשתה עלי פרישתה והיה רגע שרציתי לשוב על עקבי ולהימצא בביתה על מנת שלא להינתק מקסם ההחזרה שעשתה בי אל ימי סיני. אך מחויבותי לשרהלה לסייר בנוף מרום סיני והפיתוי להריח את ריח ואדי תלעה נתנו בי את הכוח שלא להיתפתות לתפנוקים.

הימשכנו מעט עד שהיגענו אל הבוסתאן שלה ולא ניכנסנו מחוסר זמן. ליקראתנו בא צעיר תמיר ויפהפה. שאלתיו לשם אביו והיסתבר שהוא בנו של סלימאן עטיש ז"ל הגבר היפה שלא הישלים עם המציאות הישראלי בסיני. ליכששמע את שמי נעלמה הזרות שהיתה בינינו לפי שהכיר אותי מסיפורי הוריו. דומני שמעט ישראלים זכו להיות מונצחים בזיכרון בני סיני. זאת בשל החדירה לתוך המירקם החברתי והתרבותי שלהם שעשינו בשל הרצון לקיים יחסים אישיים טיבעיים איתם. פיטפטנו על הא ועל דא ומסרתי ד"ש לדודו צאלח עיטיש שהוא ידידי.

בהמשך דרכנו עברנו ליד קבוצת מטילים ישראליים שהיתמקמה ללינת לילה בקירבת הבוסתאן. הם נהגו בניגוד למה שהמצרים היו מסכימים. כך גונבים המדריכים הבדוים את דעתם על המצרים.

מסביב למינזר “דיר אל תלעה” הוקמה גדר הבנויה באופן מסיבי בגובה של שני מטר באורך כחצי ק"מ שנועדה ליכלול את כל השטח של הואדי. המינזר – שזכויותיו “ההיסטוריות” שנתן לעצמו על ידי פירמאנים שונים החל מיוסאיניאנוס שמסר להם את האזור בתחום של שלושת ימי רכיבת גמל לכל עבר, לא עושה רושם על המיצרים שמיתיחסים בביטול למי שמעניק לעצמו ארץ של אחרים. מה היו אומרים האנגלים אם הייתי בא ומכריז בפירמאן כי מחוז יורקשאייר שייך לש"ס ברדיוס של שלושה ימי תפילה לכל עבר. אם בסיני מותר למה לא בארצות אחרות. אלא מה? הכן עצמך שישליכו אותך לים.

המינזר שהיה בעל תוקף כנגד “תולעת יעקוב” לא מעיז להרים קול כנגד המיצרים – שאם יעשה כן יעיפו אותו מעל ראש ג’בל קתרינה הישר לביצנץ – לא מצייץ. כדי לדבר עם המיצרים בישפתם הוא גודר את השטח הפיזי שהוא תופש ומחכה שארצות אירופה ישתלטו אי פעם על המזרח התיכון ואז יבנו מיגדלים מחדש כמו במינזר. עוד זכורה לי הריסת ביתו של מניפי שבנה על השריז בידי הנזירים מיבלי שיוכל לעשות משהו כנגד אדוני סיני מיטעם אלוהים. מנין הכסף הרב ליבנית גדרות באורך קילומטרים? זה מן הקופה שמילאו התירים בתקופה הישראלית כשהיו חייבים שלא כמו היום לשלם דמי כניסה למינזר.

השמש שקעה ואנחנו עולים “בנקיב אראהיב” = במעלה הנזירים. שרהלה מגלה כושר הליכה וטיפוס בעליה מעבר למה שציפיתי. מיהרנו להגיע לראש המעלה. משם ניגלתה ללנו “ביקעת א־רבא” כשאורות רבים מציפים אותה כזהרורי כוכבים. הפיזור של הפנסים העיד על הכמות הגדולה של מיבני המצרים שהפכו את המקום למרכז מינהלי.

מנין המים לכל כך הרבה אנשים? מיסתבר שהם מובאים ממקורות שאינם. כל הבארות ניתדלדלו, נווה פאראן היתרוקן ממימיו והעצים מיתיבשים. לדברי ח’יד’ר המיצרים מתכננים להעלות מים מן הבארות שבפתח ואדי פיראן שליד אבו רודיס עד לגובה של אלף ושש מאות מטרים ממרחק של מאתיים ק"מ. ליכשייבשו גם את מקורות המים הללו ישאבו מים מן הנילוס עד שגם אותו הם ייבשו. מי חסר השכל שידרוש אחריות אקולוגית מן המצרים?!

ישבנו שעה קלה ונהנינו מן המראה של הביקעה המוארת. ירדנו בשביל המיתפתל ובאנו אל השוק שליד בית הקפה. שם קנתה שרהלה פילם והיצטיידנו במזון ובאנו אל חדרנו במלון “דניאל” שמיספרו 207. הכינונו עצמנו להיתענג על שינה נעימה ממיטה מוצעת ורוח של מרומי הרים שניתברך בו המקום הזה.

כך חלף היום ובא הלילה ותחל פרשת עינויים שלא כתובה בתורה. יתושים בעלי גוף החלו באים בזה אחר זה לימצוץ את דמנו ואילצו אותנו לצאת כנגדם למלחמה. הם מסתתרים מיפנינו ואני לוחם בהם במגבת הורג אחד ושנים באים בימקומו. ידעתי כי הם שלוחי מישהו הזועם על כל הבאים למלון הזה. אחרת אין להבין מה הם עושים פה מלחמה עם אנשים תמימים כמונו. תוך כדי זינוקים, קפיצות והצלפות במגבות ניתגלתה לי הסיבה ליחס העויין של המקום. רוחם של הניאוליתים שביתם נהרס על ידי בוני הדניאל הזה מחפשת פורקן לכעסם. כיון שלא היה לאן לנוס לא נותרה לנו ברירה כי אם לבקש ממינהלת המלון להמציא לנו ריסוס נגד היתושים. הריסוס הגיע בידי שליח דובר מיצרית ומלחמת חורמה החלה בטכניקה מודרנית. ויהי שקט לירגעים אחדים. לא הספקתי לנמנם וכבר יתוש מזמזם ובא לימצוץ מדמי. אילו עשה זאת בשקט ובלי כאבים – ניחא. אלא שיש ליתושים טכניקה של עורמה שלפיה עוקצים ולא מכאיבים ולאחר שהם מיסתלקים מתחיל הגרוד המלווה במכאובים. ועוד איזה מכאובים! טוב שהם היו מסוג היתושים המזמזם שמודיע על בואו ומכין אותך לעקיצה מתוחכמת. וכך בין זימזום לזימזום, אני מכבה את האור וכבר קול יתוש מכריז על בואו. אני מדליק אור ומזנק ליקראתו במרסס ושרהלה כועסת על ההפרעה שלי ולא שלו. לא הועילו דברי ההסבר לסיבת האור והיא בשלה: “אתה מפריע לי לישון למה אתה מדליק בלי הפסק?” כל אותו הלילה היו זינוקים ומעט עקיצות עד שתש כוחי וזכיתי בישתים שלוש שעות שינה. מרוב שהיתה עמוקה, לא חשתי בעשרות הקידוחים שקדחו בני השחץ האלה בגופי. עם בוקר כשהאור איפשר להיתענג על רוח קרירה ועל מראות הרים העוטרים מסביב, יצאתי החוצה על מנת לפצות את רוחי העיפה מיופיו של המקום. ושרהלה ישנה שנת ישרים. וכשהשמש היתה מצויה מעל ג’בל צפצפה לאחר שעתיים של זריחתה, היה הכרח להעיר אותה. ואותו לילה נימצאתי אשם בהפרעות שניגרמו לישנתה שהיו פועל יוצא ממלחמות היהודים ביתושים. ללמדך שלא חשוב מה קורה לך כי אם מה קרה לה!

ויהי היום ואנחנו ליד מינזר סנטה קתרינה והשעה תשע בבוקר. עשרות תיירים צבאו על הכניסה. משכתי את שרהלה אל המידרון הצופה על המינזר והסברתי את פירטי המיבנים שבתוך החומה. בכנסיה היתענינה באיקונות הקדומות. בהיותה משתוקקת לבקר באפסיס שהוא מיחוץ לתחום הביקור, הלכה אל הנזיר האחראי על הכנסיה וקיבלה אישור בכתב לבקר שם. המדריך האנגלי שהיה בתהליך היתנזרות, ליווה אותנו וצפינו באפסיס תוך הסברים שלו. הרבה חידושים לא היו. שרהלה הימשיכה ליצפות בתמונות שהוצגו בכניסה בתוך אפלה שהיקשתה על הראיה ואני יצאתי החוצה לפוש. משהגיעה ביקרנו ליד “הסנה” ושבנו במכוניתנו למלון. והשעה כבר צוהורים.

ניגשנו אל שכונת המסאעידה לביקור ידידים. החנות של סאלם שדרכו נהגתי לישלוח דברים לידידי היתה מנוהלת על ידי אחיו הצעיר. ממנו נודע לי כי ח’יד’יר שהיה החצרן שלנו בצוקי־דוד העתיק את ביתו אל גיבעת השריז. עודנו תוהים מה לעשות ובנו סלימאן כבן שבע עשרה הופיע. זה אותו ילד שביקרתי אותו יחד עם עוד כמה ילדים ביום ברית המילה שלו, לאחר קיצוץ האברים והענקתי להם שוקלדות.

סלימאן הידריך אותנו בדרך העולה לבית אביו. ביתו כולל חצר גדולה וגדורה ושער גדול מצוי בה. הבית מכיל כמה חדרים גדולים לא מטויחים כנהוג בביקעה¹ מיני קדם. ניתקבלנו בימאור פנים. הוא עובד כאחראי למשאבות הבארות. לידבריו ירד השנה שלג בגובה של מטר דבר שאין זקני הבדוים מכירים. גם הוא מיתמרמר על המצרים. בנו הבכור פראג' גוייס לצבא לשלוש שנים, וסלימאן עומד להיתגייס בקרוב לישנתיים. ממה נובע ההבדל? נהוג אצל המצרים שמי שגמר את התיכון משרת רק שנתיים. מי שגמר רק בית־ספר עממי משרת שלוש שנים. לך תבין את המצרים! שאלתי על הזקנה עיתאיקה מואדי חיבראן שדאגתי לה ליצריף והייתי מביא לה מיצרכים ועוקב אחר מהלך חייה. נאמר לי על יד ח’יד’יר כי היא מתה ליפני שש שנים.

פרחאנה באה לברך אותנו וחזרה לחדרה כפי שהצניעות הבדוית מחייבת. למרות שהיספיקה ללדת תישעה ילדים היא ניראית צעירה. ואלה שמות הילדים: – פרג' סלימאן חמידה אחמד מוחמד שעבאן כרימה חלימה והאחרנה הנה בת שנה. פרחאנה היפצירה בנו לבוא אל חדרה ולבקר אותה. נהגתי לפי המקובל וביקשתי את רשותו של ח’יד’יר להיכנס אל קודש הקודשים הגברי שלו אל חדר האשה. ניכנסתי אליה כשכבר שרהלה היתה אצלה מקודם. עשיתי טעות ליפני זה ובעת שישבה אחת הבנות איתנו בחדר הגברים נתתי לה מחרוזת. זה גרם לפרחאנה שתבקש קישוטים עבור חמידה שסימני הבגרות ניכרים עליה. היא עדיין לא מכוסה. למשפחת ח’יד’יר ידוע המינהג שלי להעניק קישוטים לנשים בביקורי אצלם. חיטטתי בכיס הקישוטים ולא היספקתי ליברור משהו וכל השרשרות העגילים והטבעות נישאבו בכוח הבולמוס שתקף את חמידה ואימה ונחטפו עד שהשקית היתרוקנה לחלוטין וכל הבנות לגיליהן זכו במשהו. על הטעם הבדוי הספציפי עמדתי כאשר נישארה מחרוזת שאינה מחרוזים כי אם מה שהוא של עיגולי לבד שנידחתה על ידי הבדויות הקטנות ואימן בביטול גמור, ואילו שרהלה שידלה אותן באומרה כי היא יפה. דרושה השכלה מיזרחית כדי לסגל את הטעם של הבדויות. משלא נשאר לי דבר להעניק למישפחה המורחבת הזאת, ניתבקשתי על ידי חמידה שאביא לה שעון ואימה היזמינה אצלי נעלי פרווה גבוהות כפי שהבאתי ליפני הרבה שנים לזקנה ג’מיעה. המצוקה החומרית שהיא פועל יוצא מריבוי ילדים וממצב כלכלי ירוד בסיני מביאה את האוכלוסיה ליכעין פשיטת יד. ח’יד’יר סיפר לי בין היתר על “קפטן ליזר” – הלא הוא סרן אליעזר ברגמן שהפך להיות מדריך בצוקי־דוד – שנעצר על ידי המודיעין המצרי ליפני כמה שבועות ביגלל שדיבר עם אנשים וניקנס בהרבה כסף. כשביררתי זאת עם ליזר בשובי לארץ היסתבר שהוא הידריך קבוצת מטילים והסביר להם על המינזר. בכך הוא עבר על חוק מורי הדרך ונילקח למודיעין. שם היתיחסו אליו יפה ולפי משפט שנערך טלפונית מאבו־רודיס הוא ניקנס במאתים ג’ני ושוחרר. בינתיים האגדה מתפתחת בביקעת רבא.

סלאמה אחי ח’יד’יר הגיע באופניים וישב איתנו. תוך כדי שיחה הביע את היתפעלותו מן הציורים בספר שלי “אל מול הר־סירבאל” ששלחתי לו. והוא וח’יד’יר היכריזו כי הציור של סאלמה הרועה שקפאה בשלג – “בדיוק כמו שהיא”. סלאמה שאל אם יש תירגום לערבית כי העברית קשה. לדאבוני כמה וכמה בקשות הופנו אלי מצד אנשי סיני הבדוים והמצרים על נוסח ערבי של ספרי מבלי שיכולתי להענות להם. שעה ארוכה ישבנו אצל ח’יד’יר ויצאנו לשוב לינויבעה.

עצרנו במרכז המסחרי “בנבי צאלח” מתוך כוונה להיתחקות אחר ראשיד אירשידי. היו שם מיסעדה מפוארת וחנות תכשיטים מודרנית וביניהן חנות של בדוי פשוטה וצנועה. פניתי הישר אל הבדוי הקשיש בעל החנות וביקשתי קפה. נעניתי בישלילה. האיש שפניו שהיזקינו הזכירו לי מישהו הבחין וזיהה אותי ומיד היזמין אותנו להיכנס אליו ובמיתקן הפרטי שלו לבישול קפה הכין לנו שתיה. ליכשהיזדהיתי היתנשקנו בריגוש גדול. היה זה איברהים אל איעידי משבט אולאד סעיד שהתארחתי אצלו בואדי נוקרה. הוא אשר שאל על “עלילת הדם” של היהודים. (ראה סיור בשיח' מוחסן). לישאלתי על ראשיד גילה כי האיש מת ליפני שנתיים והצביע על תמונתו שהיתה תלויה על הקיר. איברהים היה נירגש כל זמן שתית הקפה. לידבריו האכסניה של ראשיד עדיין פועלת בידי בנו. בתיקרת החנות מצויות הקורות שנתתי לראשיד מערמת עמודי החשמל שהיתה בחצר צוקי־דוד. הבוסתאן וכל רכוש ראשיד מנוהלים על ידי בניו. הבן המפגר מצוי אצל אימו. אין זקן וחולה נעזבים בסיני!

הימשכנו בדרכנו ובעוברנו ליד הבוסתאן של שיח' פרנג’י תקף אותנו הרעב. סטינו מן הכביש וניכנסנו לבוסתאן ליראות אם יש שם מישהו שיאפשר לנו לשבת בצל העצים. הגיעו שנים. אחד צעיר בעל הבוסתאן שקיבלו אותנו בסבר פנים יפות. בישלו לנו תה ואנו שטחנו את האוכל והיזמננו אותם להיצטרף. סרבו! לדברי סאלם צבאח בעל הבוסתאן, החיים קשים מאוד. הוא פועל שכיר ומקבל מאה ועשרים ג’ני לחודש. כדי לקיים את מישפחתו הוא זקוק לשלוש מאות ג’ני כיצד אתה מיסתדר? תשובתו: – אללה כרים! אין זאת אלא שהוא וילדיו על סף הרעב. אולי העדר אם יש לו, יסייע במידת מה.

יש לו תלונות קשות על המצרים. גם הוא מספר כמו רבים אחרים מיבני התרבין, על המעשה המרושע של המצרים שטומנים באמתחת קורבנם קצת סמים. עורכים כעין חיפוש וישר למאסר וליקנסות על לא עוול בכפם. למה הם עושים זאת? הקצינים ובעלי הדרגות האחרים, רוצים להיצטיין ולעלות בדרגה. ולא במיקרה שונאים את המצרים בסיני. הגם שביתחומי משא ומתן אחרים הנורמה המצרית של סחיטה ככל שתוכל עומדת ביסתירה לנורמה הבדוית במה שנוגע ליחסים פנים שיבטיים.

הוא העלה על נס את הצדק והיושר ששררו בתקופה הישראלית. כדי לאזן וכדי שלא לתת פתח להלשנה עלי, אני נוהג במיקרה זה לעשות לי אליבי ואני מנסה לימצוא דבר זכות על המצרים ובליבי אני בז להם. אמרתי כי בצבא יש רשעים אך העם המצרי הוא טוב והוא עני מרוד וצייתן. שיהיה כך!

אנחנו נוסעים מזרחה כשהשמש מאחורנו ומאירה את הנוף. ביקשתי לצלם וניתקלתי בהערה של שרהלה על כך שכל עצירה לצילום מעצבנת. בסוגיה זו לא היינו על גל אחד וחשתי את עצמי פגוע משום שמעשה הצילום הוא אינטגראלי לכל סיור שיהיה לאן שיהיה והלא זמננו לירשותנו ואין מישהו רודף אחרינו. הצילום דרוש לי למחקר על סיני והוא ידוע לה. מה מריץ אותה לירבוץ על החוף? ההערה של שרהלה עוררה בי חשש שמא כל סיגנון הטיול שלי לא מתאים לה. אני מחשיב את הכרת הנופים עם שילוב הטבע והאדם כדי לתת לנוף את הממדים שלו ביפרספקטיבה של מראות והיסטוריה יישובית. על הסבר של המיבנה והעבר הגיאולוגי ויתרתי כבר ביתחילת הנופש ליכשהיבחנתי בחוסר הענין על הקולגים שלי. השכיבה על הגב לרוח היום ולקול שיקשוק הגלים תוך עישון מריחואנה ודחיסת אוכל לאיצטומכה זרים לרוחי ולמטרה שלישמה באתי לסיני.

כיון שהחמצת צילומי נוף שלא יזדמנו לי יותר לא באה בחשבון, נקטתי בטכניקה של צילום דרך חלונות המכונית ביזמן הנסיעה. האיכות אומנם תהיה ירודה אך לא אשאר בידיים ריקות. מה לא עושים בישביל אשה?

כשהיגענו למעגנה, נימצאו בני החבורה יושבים לרוח הערב ליד השולחן על החוף ומבלים בישתיה. את הלילה קידמנו ברוב עיפות והיקדמנו לישון

 

יום רביעי 23.9.1992    🔗

בישעת בוקר מוקדמת כבר הייתי פעיל. יותר מאוחר יצאו שרהלה והיתר לבקר את “חמד” ידידה של שרהלה ואני ביליתי בבטלה גמורה. בסככה לא היזדמנו נופשים שיכולים להרחיב את הדעת.

בשעה שלוש אחר הצוהורים, לקחתי את המכונית ויצאתי לואדי ותיר בדרך העולה לעין פורטאקה לצילומים. זוית השמש יצרה צלליות שהן מבליטות את גבנוני ההרים. חזרתי וצילמתי את נויבעה וביקרתי ליד קיברו של שיח' “מיד סאלם”. הרבה אצעדות תכשיטים ומחרוזות היו מפוזרים סביב קיברו ובתוך גומחה שבקיר. שרידי מדורה העידו על ביקור שלא היה מיזמן. ליד בית הקבורה נימצאת סככה בתהליך בניה. האם גם כאן המצרים מחייבים רחצת מת במקום סגור כמו בסנטה? הטומולי הרבים ממשיכים להיתבלט לאחר אלפי שנים מעל הקברים של הבדוים.

הימשכתי לינסוע ולהנציח נופים עד שהיגעתי לראס אשיטאן ושם צילמתי. ליכשחזרתי למעגנה טענה בפני אתי כי הרכב היה דרוש לה להחלפת כסף. היכעיסה אותי באנוכיות שלה שהלכה ובלטה מיום ליום. על כך שהם השתמשו ברכב במשך שעות ארוכות והיו בינויבעה תרבין וליד הבנק ולא עלה על דעתה לנצל את הרכב לצורך זה לא עלה בדעתה. הגם שתיאמתי עם שרהלה את הנסיעה הזאת לישעות אחר הצוהורים. דעתי הישתנתה שלא לטובה על אתי. מיסתבר שיש בה משהו קשוח ואנוכי. לא ליבחירה כזאת של חברות מצד שרהלה ציפיתי ממנה. היותה נשואה לצעיר גרמני אינה מורידה את ערכה בעיני שכן הוא יכול להיות איש אציל. אלא שהצירוף של היורדות עם צורת חינוך של הילד שלהם שלא לכאן ולא לשם מוכיחה על תלישות ובסיס אנושי מעורער. להיכנס איתה לשיחה רצינית למרות שרציתי להעלות נושאים לכך לא עלה בידי למרות הניסיונות שעשיתי. חבל! גם פרנק הצעיר ניראה לי כלא שייך להווי הישראלי ולך תדע מה מושך אותו לארץ ולנישואים עם ישראלית. גם הניסיונות להיכנס איתו לאיזו שיחת הכרות כל שהיא לא עלו יפה. צעירים גרמנים אחרים ניצלו את המיפגש איתי בהיזדמנויות שונות כדי להחליף דעות או אפילו לעמוד על אישיותך. ואילו כאן כלום ואפילו שמירה על זרות. לרגע חששתי שמא המיזרחיות שלי מעמידה אותו ביפני עצמו מילמעלה לפי מינהגם של האנגלים כלפי הניטיבס. חסר היה לי עוד קצת זמן כדי להפוך לו את היוצרות אם הייתי מאשר את הנחתי זו.

וכבר ניצטעקתי בתוכי על שרהלה: “בישביל מה את צריכה את החברותא עם האנשים האלה?”

בערב שרהלה ואני היזמנו לובסטרים כי היציעו לכל אחד להזמין מה שהוא רוצה ובין היתר הימליצו על לובסטרים. אני שלא אכלתי דגים כל אותם הימים יותר ביגלל עצמותיהם מאשר לחשש שמא מחירם הגבוה אינו שווה את התענוג שלהם. וכך באה שיטתה על אתי להזמין מה שרוצים “על חשבון” מתוך טענה שהמחירים שווים לכל נפש ויותר מן הטעם של רצון להיתחמק מלחץ הממון תוך היתעלמות של לא איכפתיות מן העולם וממה שיש בו. הכל למען הכיף! והלובסטרים הללו העמידו אותנו ליבסוף על קרקע המציאות. בחשבון שהוגש בסוף הנופש היה מחירם פי שש ממחיר ארוחה רגילה לכולנו. אילו לפחות ידעו הטבחים הסודנים לבשל אותם כראוי. באותה שעה שאכלתי את הלובסטר שלי נידמיתי למי שעוסק באכילת גומי המיתמתח בין השינים.

לאחר השכבת הילדים בשעה תשע בלילה, ישבנו ליד הבונגלו של אתי ופרנק שהיה על שפת הים. מקום לשבת לא היה כששרהלה ואני היגענו לשם. החבורה שכללה גם את אילנה וניר – זוג החברים של אתי ופרנק – ישבו על מזרון ובאין מצע לשבת היתמקמתי וישבתי ליד עמוד המרפסת על החול כשפינתו חותכת בגבי. את רגלי שלחתי באלכסון כדי שלא ליפשוט אותן על גבי אפר המוקד והאבנים שסביבו.

השיחה שלהם נסבה על “האימן”. מיסתבר ששני הזוגות ניסו את מזלם באימן וניתאכזבו. במה הם מחפשים עכשיו גאולה אישית לא ניתפרש משיחתם. ביניהם ישבה מוריאל אחות אתי שחזרה ביתשובה והיא נוהגת כינזירה ומקפידה על המצוות. לא אוכלת ממאכלינו אך מיתרחצת בבגד ים יחד עם גברים ונשים חצי ערומות. המבט שלה כבוי באין צחוק ולא עליזות. היא בת שלושים פלוס, והיה לה רומן עם רפי נצר. האיש ידוע לי ואיני יודע מאיזה תחום. אברר בשובנו לצפון. קרה לה משהו שהיכניס אותה לדיכאון וגרם לה לאבד את כושר העמידה בחיים דבר במביא בהכרח לחיפוש איזה קרש אחיזה כדי לצוף בו עד שמצאה זאת במיסגרת החזרה ביתשובה. המגוחך בדבר זה הוא, שהיא היכניסה את עצמה לתוך מיסגרת דתית שמחייבת את המאמין לקיים מיני מצוות מגוחכות שהן אנאכרוניסטיות וזרות למציאות ואפילו מפריעות למהלך חיי אדם. גאולה לרוחה ודאי שאין בזה לבד מכך שהמיסגרת הדתית מובילה את המאמין בדרכי החיים כמו סומא בארובה ומורה לו מה יעשה בכל צעד וצעד שהוא עושה בחייו. ממש כמו תינוק המובל בידי אימו!

כשרציתי לעמוד על שורשי השינוי שהביא את מוריאל להיכנס ליתחום החזרה בישובה פניתי אל אתי אחותה שהיא חופשיה לחלוטין ושאלתי אותה באחד הימים: “האם יש לך הסבר לחזרה ביתשובה של מוריאל?” בטון מרוגז ענתה לי: “לך תישאל אותה!” הבינותי שניכנסתי לתוך תחום חסוי שמוטב ולא לחטט בו.

מחוסר ענין בהווי שנוצר בין הצעירים הללו קמתי והלכתי לבונגלו שלנו. בדרך היצטרפה אלי שרהלה ושוחחנו על התעיה בדרכי החיים של הצעירים הללו שמחפשים משמעות לחייהם מיחוץ למציאות. היא הביעה את דעתה ואמרה כי האימן היא דת שיקרית. עד עתה השתדלתי שלא להעמיד את שרהלה על המפולת של שני בניה – מירהלה ועדו – שאף הם חזרו ביתשובה מן הטעם שאין זורים מלח על פצעים. כיון ששפטה את הצעירים הללו במטבעות אחרות מאלה שהיא שופטת את ילדיה, רגזתי ואמרתי לה: “גם הדת היהודית כפי שהיא היום היא שיקרית!” ותגובתה: “הדת היהודית לא שיקרית!” לך ופגע בריגשותיה של אם שלא רוצה להודות במפולת שפקדה את ביתה! שתקתי ולא הוספתי!

הנושא הזה של החזרה ביתשובה מחייב הכשרה מתאימה לשם דיון וניתוח כדי לעמוד עליו כתופעה פסיכולוגית חולנית. דרושה לכך השכלה רחבה ביתחומי המדע ההיסטוריה והפילוסופיה. מי שריגשותיו מעורבים בדבר אינו משוחרר מבלמים תת־הכרתיים המצויים במדורי הנפש החיתיים שמונעים רציונאליזאציה. יש בי חשש שיצר האימהות של שרהלה יגרום לה לכיבוי מאורות וחבל!

השיבה לבונגלו סימלה אצלי נתק מן החבורה הזאת. לא נישאר לי ולהם כל דבר משותף אם כי הזוג השני ניר ואילנה ניתגלו כמי שלהם יש כל הנתונים לחברתיות סימפאטית וכבר החל תהליך של חפיפה ביני לבינם. חבל שהם הגיעו ביום האחרון.

 

יום חמישי 24.9.1992    🔗

בבוקר היקדמתי לקום.שמי המיזרח האדימו ליקראת הזריחה. כיון שהציקתני רוח ביטני היתרחקתי לאורך שפת הים ושם היתארגנתי ובניתי מיתקן לפי בקשת בירכי שחדלו לשאת אותי עליהן ביכריעה. לפי השיר: “על שפת ים כחול המים בניתי לי בית!” הסלעים האדומים שממערב למעגנה היבליטו את אדמימותם באור טבעי ועז. כדי שלא לאבד את הצבע הזה באור השמש הבהיר מיהרתי וצילמתי.

כיון שחבל היה לי על השעות האחרונות בסיני שאבזבז אותן בישכיבה על החוף, נעניתי לימשיכתו של “ואדי חוויט” וגייסתי את כל כוחותי הנפשיים כדי לעמוד כנגד שירת “האיכה” שהיו בירכי משמיעות ברוב צערן. מיד אספתי את מצלמותי ובקבוק מים ויצאתי לדרך. ובואדי קידם את פני שפן שנימלט בין הסלעים וגללים רבים שהיו מצויים לרגלי הנקיקים גילו את מציאות השפנים. הואדי מופרע על ידי שברים שיצרו מרווחים באותה סימטה שהיתה אמורה להווצר באבן החול האדומה. הלכתי מתון מתון והייתי מטפס מימפל למפל תוך הישענות בתעלה החולית שנוצרה בהם. כאן הראו נעלי הפלדיום את יעילותן. בקטע האחרון יש סימטה באורך כמה עשרות מטרים שניפסקת במפל שבו תעלה בגובה של ארבעה מטרים. כיון שלא היתה צרה דייה לא יכולתי להיתכווץ בתוכה ולעלות בה. גררתי אבנים והישענתי אותן זו על זו כדי להגיע לגובה שבו יש חריצים שבהם אוכל להאחז. ניסיתי פה ושם והעברתי את האבנים ממקום למקום ולא עלה בידי. ביקשתי לעקוף את המפל על זיזי הדרגשים שמעליו ולא היצלחתי. מאוד רציתי ליבלוש את הקטע המערבי שלא הלכתי בו בעבר והוא בודאי שמר על סוד של פינות ונקיקים מענינים ויפים. אילו היו בירכי כתיקנן הייתי מזנק מזיז לזיז תוך סיכון של החלקה מגובה של שני מטרים ומשהו כזה. אילו החלקתי במצבי היום הייתי נשאר בול עץ השוכב בלי יכולת למוש, בעוד ההם יושבים על המזודות ומחכים לי על מנת לצאת לדרך צפונה. ויתרתי מתוך אבירות ושמתי פני לשוב על עקבותי.

ליכשניגמרה האריזה, בא תור התשלומים. אתי הגיזברית הופתעה מגובה התשלום לארוחות. אילו היתענינה ובדקה את המחירים כל אותו שבוע היתה אדון לחשבונה. ההיתנהגות הלא איכפתית והבריחה אל תוך נירונה מרחפת על פני הגלים סופה שהיא דורשת לחזור למציאות והפעם עם קצת מפח נפש ואי נעימות שגרמה לסודאנים הטובים ששרתו אותנו בנאמנות ובימאור פנים כל אותו שבוע. לאחר ששילמה את הארוחות היסתבר לה שלא שילמה עבור המגורים. גם תהליך קבלת עודף מדולרים שהיגיעו לה ולא היה בנימצא תחת ידי אידריס הסודאני לא עבר בלי חריקות. ביזמנו כשדרשתי לדעת מה מחיר הארוחות ויתר השירותים, זכיתי לקיתונות של ביטול מידי שרהלה כמי שעוסק ביקטנות באומרה: “יש די כסף והמחירים זולים ואין על מה לידאוג!” והסוף: “המחירים פה גבוהים והתשלום עבור הלובסטרים מפתיע בעלותו הגבוהה!” בשעה שתים אחר הצוהורים כבר היינו בתוך הארץ ואיתנו מוריאל שצריכה היתה להגיע לירושלים. בדקנו ומצאנו כי הדרך לתל־אביב לא יותר קצרה מזו לירושלים. והיא מתוך ענותנות רצתה שלא להכביד וביקשה לינסוע באוטובוסים דבר שהוא כרוך בטילטולים. אתי אחותה בימקום להציע לה מיד לינסוע דרך ירושלים ולהקל על אחותה לא עלה על דעתה לעשות זאת. אילו היתה זו אחותי הייתי מעמיד את המכונית עם הגלגלים למעלה ומסיע אותה דרך ירושלים ובעיקר להקל עליה. ומה עוד שהנזירה הזאת עובדת קשה וחיה ביצניעות לבדה. ואתי כאילו כלום. עושה חשבון יבש ולא מגלה אפילו קורטוב של פתיחות כלפי אחותה ואולי אני טועה? הלואי!

פרנק ששתק כל הזמן כפי הניראה חשב אחרת. הוא נהג וחלף על פני אילת בלי כל שהייה והעמיד את מוריאל ביפני עובדה. את ארוחת הצוהורים אכלנו ביוטבתה. בחסות החשכה הבאנו את מוריאל למוצא תחתית ישר לביתה. מבחינתו של אללה עשינו מצווה. לדירת הורי אתי ביכפר סבא היגענו בשעה שמונה בלילה ובשעה תשע כבר היינו בדירתה של שרהלה.

 

לסיכום:    🔗

הזמן אינו עומד. דור הולך ודור בא. רוב הקשישים שהיו פני הישוב וסיפרו את הדרו של סיני מתוך סיבלם מצוקותיהם אהבותיהם ושמחותיהם, כל אלה נעלמו. הצעירים עדיין זוכרים את הימים ההם. רגלם האחת בסיני השקטה והרוגעת והשניה בתוך המציאות החדשה. המצרים באו בהמוניהם כישהם נעזרים בסיבסוד ממשלתם ובונים כיד הדימיון העסקי עליהם. הבדוים חסרי פטרונים ואינם יכולים להכתיב את ההיתפתחות לפי המסורות שלהם. בהכרח הם השתלבו רק בשירות לתירים בהסעת סיורים בג’יפים ובמוניות. אפילו האוטובוסים הם למעלה מיכולתם לארגן על כן עיקר התחבורה היא בידי המצרים. על בניה מסיבית אין על מה לחשוב. בתי המלון בידי המצרים. הבדוי נאלץ לימשוך את עצמו בשערותיו לרמה גבוהה מזו שהמדבר מאפשר לו. לכן אורח החלים הפסטוראלי אינו מתאים לרמת החיים הניכפית עליו והוא חייב בעל כורחו לשנס את מותניו. הדור החדש מיתחנך על ידי מורים מיצריים שמשנים את כל היסודות התרבותיים והמסורתיים של בני מדבר סיני ומשכיחים מהם את עברם.

הזעקה לגזילה של סיני ולהיתערבות בחייהם של הבדוים מהדהדת בקול מעל כל פיסגות ההרים. האדם יציר הנוף הולך ונעלם מסיני. המשאבים וכל התשתית לקיום באים אל המצרים ממצרים כשהענף העיקרי שממנו הם מקיימים את עיסקיהם הוא ענף התירות. בעוד עשרים ושלושים שנה לא יהיה בדוי שיזכור את התקופה הישראלית על החיוב והשלילה שהיו בה. בינתיים באתי אל סיני והיתענגתי על הנוסטאלגיה שלי ושל הבדוים שהשאירה הישות הישראלית באותן חמש עשרה השנים.

אני אישית זכיתי למחמאה על חלקי בביקור זה שהייתי מורה לצעירים ומשמש בלדר של הההיסטוריה והפולקלור שלהם שמישום מה ניקטע הקשר ביניהם ובין דור העבר. עד שביום אחד פנה אלי אחד הצעירים הבדוים ואמר לי: “אתה החג' שלנו!”

איפה הימים שבהם שוטטנו על פני כל מרחבי סיני לאורך ולרוחב והיתרפקנו עליו בלי כל מחסום?

זהו מה שנאמר: “כל דור ונופיו וכל נוף ואנשיו והארץ לעולם עומדת!”

* * * * * *

שבתאי לוי (שבו)

בית השיטה 4.10.1992