בּאחת המסות כתב ה. לייוויק: "הספרות היהודית החדשה – בראשית תקופה היסטורית חדשה – היא התקופה על עיצוב־דמויות אמנותי בדרכי האמנות.
– הגיבור הראשי של אמנות יהודית בת אלפיים, ביחוד בתקופת הגלות היה: הרבונו של עולם והדמות העממית – המשיח על כל הקרנותיו. הספרות החדשה הביאה אתה את האדם הממשי. אולם המעבר מאלוהים ליהודי־היחיד על סבלותיו ומצוקותיו המרובות לא היה קל. לכן היה הגיבור הראשי – ישראליק.
מנדלי עיצב אותו. – שלום עליכם הלך בעקבי מנדלי אך צעד צעד קדימה באורו של שלמה ר' חיימס, הדמות העיקרית הממשית ביותר של מנדלי. שתי הדמויות: טוביה ומנחם מנדל הם בעלי אופי אישי בהחלט. גם טוביה וגם מנחם מנדל הם טיפוסים מן הכלל היהודי. ש"ע באמנות החיוך הגדולה שלו הביאם אלינו על מנת להקל עלינו את סיכומנו ההיסטורי. בו בזמן שתי הדמויות האלה הן דגמים לנצחי שבנו, למה שנקרא: פסיכולוגיה יהודית.
י.ל. פרץ הרחיק לכת. הוא העניק לנו את האישיות היהודית הגדולה, את הטרגיקה שבה, שהיא הטרגיקה של הגורל היהודי".
עד כאן דברי ה. לייוויק. נוסיף ונאמר: ה. לייוויק הרחיק לכת מפרץ. הוא העניק לנו את הטרגיקה במאבק האישיות הנכספת הגדולה אשר שמה משיח – גואל – על משטחים נרחבים של ההיסטוריה היהודית, ועל משטחים אוניברסאליים.
עניין לנו להאיר ולהעיר כמה דברים שבין לייוויק לפרץ.
ה. לייוויק פותח את שירו: “אין דיין זכות י.ל. פרץ”:
"איך האב ביים לעבן נישט געקענט דיך. כ’מאל דיך אויס.
איך קום צו אן ארט, ווי ס’איז געווען דיין הויז.
איך קלאפ אן אין דיין טיר, וואָס איז שוין מער נישטאָ,
און כ’הער דיין קול פון אינעווייניק: כ’בין דא דא".
(לאמור: בחיים לא הכרתיך. אני מדמה אותך. אני בא למקום, בו היה ביתך. אני דופק על דלתך אשר איננה עוד ואני שומע את קולך בפנים: אני כאן. כאן.)
ה. לייוויק לא הכיר את פניו הפיזיים של י.ל. פרץ, אבל ידע את יצירותיו. כי ע"כ ה. לייוויק בדרמות החזיוניות הוא המשכו של פרץ. מערכותיה של כל ספרות ניזונות ממערכות קודמות. גילויי דורות עברו פוקדים בחירי סופרים ומשוררים באשר הם. ההשפעה הטובה שפוכה על סופר זה או אחר ביודעים או בלא יודעים.
י.ל. פרץ בספרות החדשה היה הראשון שטבע את המטבע של הדראמטורגיה החזיתית בארבע דרמות: “די גאלדענע קייט” (שלשלת הזהב), “אין פאליש אויף דער קייט” (בּפליש על השלשלת),
“ביינאכט אויפן אלטן מארק” (בלילה בשוק הישן) “וואס אין פידעלע שטעקט” (מה שטמון בכינור). בארבע הדרמות האלה אנו שומעים את הקולות הנסתרים של י.ל. פרץ, את ניגון דורו ומהלכו על פני משטחי־מאבקים נרחבים לגאולה. “מה שהיה מנדלי בעברית, נעשה פרץ ביידיש. המכוון את הקול בשירת הדור” (י. פיכמן – “רוחות מנגנות” – סופרי פולין).
ה. לייוויק הוא המשכו.
בארבע הדרמות החזיוניות: “די קייטן פון משיח” (כבלי משיח), “גולם”, “גאולה קומדיה” (קומדית הגאולה – הגולם חולם) ו"אבעלאר און העלואיז" (אבלר והלואיז), ניכרים עקבי הדרמות החזיוניות הנ"ל של י.ל. פרץ. ההבדל נעוץ בסביבה.
בדרמה המשפחתית החסידית “שלשלת הזהב” עוסק פרץ במרדו של גיבורו בפתח החצר של החסידים הצמודים לעיירתם. הפתח לבית המדרש צופה לקהל החסידים בחצר ביתי. רשת־האור היא רשת אורה של עיירה יהודית. ההמולה של עצבות וקריאות הצער וכיוצא באלה הן המולות עצבות וקריאות־צער של זאמושץ'; ב"פליש על השלשלת" (חלומו של אחד מחובשי בית המדרש), הגיבורים: המוזגים, חוכרי הטחנה, האברכים, הבעלי־בתים, הכלי־זמרים, חוטבי העצים, פושטי היד וכיוצא באלה, מסתובבים בפלוש עם שער פתוח לרווחה אל חצר בית הכנסת הגדול מאחורי הבמה, ואנו יודעים, כי המדובר הוא באנשים עוברים ושבים בעיירה יהודית, צמודים לתקופה בה חי ופעל היוצר; בדרמה “בלילה, בשוק הישן” (חלום על ליל בלהות) – הנפשות פועלות בשוק העיירה, בדל־צלם מסתובב בחצר בית הכנסת הגדול, שהוא מקום מוגדר וקבוע וידוע לכל בני העיירה. שואב המיים וחוטב העצים הם דמויות מוכרות לכל אדם ואדם וכן הכלי־זמרים והנואמים. ורק זמרי ברודי רומזים על תקופה אחרת. הנפשות הפועלות בדרמה “מה שנעוץ בכינור” – מקומו בעיר פולנית בינונית. סיגנון הבית ידוע לנו, כן ערוגות הפרחים והעצים וכל הנוף מסביב כולל: המשאבה של הבאר. הינו: מקום חיפושיו של י.ל. פרץ – בחצר ביתו, בסימטות פועלים, בשוק העיירה, בתקופת חייו.
לא כן ה. לייזויק.
ב"כבלי משיח" – הזמן: הלילה השלישי לאתר חורבן בית המקדש. המקום: מדבר. סלעים חשופים. ב"הגולם" – המקום: חוף הנהר הסמוך לפראג. הזמן: המאה השבע עשרה. בפואמה הדראמטית: “חלום הגולם”, זמן העלילה – ימות המשיח. “אבלר והלואיז” – העלילה מתרחשת בצרפת במאה ה־12. המקום – מנזר.
חלומותיו של י.ל. פרץ רבי הקסם ומאבקי גיבוריו צמודים להווה. לזמנו של היוצר. אנשי מופת, נושאי הכתר, אישים יקרי סגולה, מאמינים וספקנים, מחפשים, פחדנים ואמיצי־רוח, נכשלים ומעפילים, – משקפים את רחש־ליבו של היוצר ואין הוא יוצא מתחום־גדרו הקבוע, מסמטתו היהודית המוכרת לו.
לא כן ה. לייוויק, החולץ את גבוריו מזמנו של היוצר ומעתיק אותם לתקופות קודמות, עד לימות המשיח ומצמיד אותם לימים רחוקים בהם רטטו בצורה הדראמטית ביותר חזיונות גאולה של עמו, או להט־נפש וסערת־רוח במאבק על אהבה צרופה.
עם זאת שותפים למאבק הם גיבורי פרץ וגיבורי לייוויק, חיתוך־דיבורם אחד הוא. הם – במעלה ההר. יודעים מעצורים ונאבקים לסלקם. יודעים שינאה ואהבה – וחייהם במתח גבוה, התמודדות מתמדת, בריתחת תשוקות ויצרים. גיבורים שחושיהם מושחזים וכל כוחות הנפש דרוכים. מלפף אותם שחר ומלפפות אותם שקיעות. אוגרים כוחות למאבק בדרך־הילוכם וזה כדי לריב את ריב־אמיתם. מניעים נסתרים מלווים את דרכם אולם המגמה ברורה וידועה, הכוחות מוזרמים לאפיק המאבק על גאולת האדם, על גאולת עולם.
גם י.ל. פרץ וגם ה. לייוויק חיפשו את הדור שהוא כולו זכאי או כולו חייב. אין דרך ביניים. גיבורו של י.ל. פרץ ר' שלמה ב"שלשלת הזהב" מחזיק בצבת את השבת. אין הוא רוצה במאזניים התלויים במרום לפני כסא הכבוד והכפות מתנודדות: היהודי – לא כולו חייב, לא כולו זכאי. המשיח אשר יושב בשערי רומי, אינו יכול לגאול את העולם, וכוח לחכות עוד – אין. העולם יכול להיגאל בדור שכולו חייב או בדור שכולו זכאי. ר' שלמה של י.ל. פרץ הוא דמות שמאית, שאינה יודעת פשרות. בריקודו הוא מפליג פנימה “אל תוך ענן הכבוד, אל כיסא הכבוד ישר”. לא פחות. “אין אנחנו מבקשים, אין אנחנו יד פושטים, יהודים גדולים, גאים אנחנו”. אין ליבו של שלמה לדמויות קטנות, נכנעות, מבקשות על נפשן: יהודים מיובשים, מצומקים על פתחו של הצדיק. אין הוא סובל נפשות קפואות, הפושטות ידיהן ומבקשות נדבות כלשהן, מופת כלשהו, נס, רמז מן הצד ההוא: בשביל עצמו – ו"כל אחד רואה בשביל עצמו, בשביל אשתו וילדיו שלו, בשביל בני ביתו" – וזה בזמן שעולם מתנודד בין חיים ומוות, כשיש צורך לברור דרך ברורה למאבק על גאולה, על שבת תמידית; וזה בזמן שהשכינה הומה ונשמת העולם עטופה בשחור ולב העולם מתבוסס בדמו, כשעולה הזעקה: “מעינויים ומאימה חייב להיגאל העולם”.
ה. לייוויק בעקבי י.ל. פרץ רושם ב"חלום הגולם" כמוטו: “אין בן דוד בא אלא בדור שהוא כולו זכאי או כולו חייב” (סנהדרין, צח). הווה אומר: מרחב־האידיאה אחד הוא. הנשמות הליריות, הדראמטיות של שני היוצרים נעות במעגלי אידיאה אחת. הגזירה: – ברירת דרך. רטט קולם של פרץ ולייוויק, סיגנונם, שורשי הליריקה שלהם, – מעגל אחד הוא. נדמה, כי אף סולם ההרגשות של גיבורי לייוויק ופרץ אחד הוא, כי נקודת המוצא ונקודת השאיפה אחת היא: דור שכולו חייב, או דור שכולו זכאי. המהר"ל של ה. לייוויק הוא ישיש בן שבעים. אין הוא עוסק בקטנות. הוא עוסק ביצירת גוף גואל את עמו מיסורים. המהר"ל יודע כי “שעת הפלא הגדול תבוא עם היום הבוקע”. הוא גאל נשמה מגעגועיה. הוא רק הפיח רוח חיים בנשמה קפואה. כוחו של המהר"ל – כי ידע להקשיב למשק כנפיים בלילה אפוף אימה. הדמות המופיעה בחזיונותיו של המהר"ל – יש לה קול, שאינו קול עדיין, יש לה לב – שאינו לב עדיין. וזו מטרת חייו: לתת קול לשאינו קול עדיין, לתת לב לשאינו לב עדיין. לתת דמות גוף לצל. להעלות מבין גרגרי חוץ וצרודת חצץ צל דומם, שליו ונעלם להווייה אנושית לוחמת, כדי שתגבר על אימת־חיים ועל עצבות.
גיבורו של י.ל. פרץ ר' שלמה רוצה ללוש את מניין יהודיו הקטנים, הנבוכים, הנכנעים, המבקשים על נפשם, ליהודים גאים גדולים. המהר"ל רוצה ללוש מעפר, מחומר פסיבי גיבור שינותק מאדמה מסולעת ולטעת בו נשמת חיים. הוא רוצה לא פחות ולא יותר: שליח עם. גיבור רב.
מרדו של ר' שלמה נופל. אין הציבור מתעלה לדרגת המורד הגדול. הבן מבדיל על הכוס. שוב: בקשות. “פרנסה”. אחד מבקש שלג. השני מבקש גשם. יהודים תלושים, מבקשים בידים רועדות בנים, פרנסה ושפע. המרד נגמר בכניעה, “כי אסור לנסות את השם יתברך”.
גם מרדו של המהר"ל של ה. לייוויק נופל. בשליחות האחרונה נראה הגולם – השליח מוזנח, מצומק. מפחד מפני המהר"ל, שמא יעזוב אותו. המהר"ל רואה את שליחו, כי לא יוכל להשתחרר
ממבוכת־הנפש, וכי אינו מסוגל להתרומם על שום דבר, גם לא על עצמו.
ר' שלמה של י.ל. פרץ אינו חוזר לעדת היהודים שלו. המהר"ל של ה. לייוויק חוזר לעדת היהודים, כי זו עומדת וממתינה לו. המהר"ל של ה. לייוויק חוזר לאמונה הגדולה ופוצח מחדש בשיר: “מזמור שיר ליום השבת” – וזה מתוך תקווה, כי אולי יחפש דרך אחרת לגאולה. עם זאת: גם ר' שלמה לי.ל. פרץ וגם המהר"ל לה. לייוויק הם דמויות טראגיות, חולמות, לוחמות ונאבקות על אידיאה שלהם המכונפת – חבלי לידה קשים וחרדות וכן חבלי־שקיעה חמורים: קול ענות וחירוק שיניים. הם שניהם סמלים גדולים של הווייה יהודית רוטטת, תבנית של מורדים בקיים, אישים נועזים הדבקים עד לנשימה האחרונה באידאה שלהם.
י.ל. פרץ – בעיירתו. במציאותו. ה. לייוויק – בפראג. במרחבי העבר. י.ל. פרץ הקדים את ה. לייוויק – ממשיכו הגדול. שניהם כיוונו את הקול בשירת הדור ביידיש. אין ספק שרשימתו של י.ל. פרץ “הגולם” שבספר “משל ודמיון” עמדה לנגד עיניו של ה. לייוויק כשהוא רקם את עלילת הגולם. הרי פרץ מספר ברשימה הזאת על המהר"ל שהניח את הגמרא, יצא אל הרחוב, ניגש לערימת־החומר הראשונה שנזדמנה לו, ולש ועשה גוף של חומר, כי השעה לישראל היתה בחינת “כלו כל הקצין”. ופרץ מספר ברשימה הקצרה, כי לגולם נפח המהר"ל רוח באפיו – והלה התחיל נע; אחר כך לחש לו אל תוך אזנו “שם” – והגולם יצא מתוך הגיטו. המהר"ל חזר אל בית המדרש ללמוד תורה והגולם התנפל על שונאי ישראל, ששמו מצור על הגיטו והיה דש בהם כאיכר שדש באלומות. הגולם עסק בשלו עד יום ו'. מספר י.ל. פרץ על הקהל היהודי שהתייצב בפני המהר"ל והתחנן: הגולם הורג את כל פראג, לא ישאר מי שיסיק בשבת את התנור, מי שיסיר את הפמוטות מעל השולחן. המהר"ל הפסיק שנית לימודו, ניגש אל הדוכן והתחיל אומר “מזמור שיר ליום השבת”. הגולם של פרץ פסק מלעשות מלאכתו. הוא חוזר אל הגיטו, אל תוך בית המדרש ובא וניגש אל המהר"ל. המהר"ל לחש לו שוב משהו על אוזנו ועיניו של הגולם חזרו ונעצמו, הנשמה יצאה מתוכו והוא חזר ונעשה גולם של חומר. מסיים פרץ את רשימתו כי הגולם מוטל עד היום בבית הכנסת של פראג, הוא ישנו, אך ה"שם", כיצד להחיות את הגולם בשעת הדחק – השם הזה נשכח ונעלם כנופל לתוך המים.
ה. לייוויק ביצירתו, בעקבות רבו הגדול י.ל. פרץ ניסה ב"הגולם" להיזכר ב"שם" ולהחיותו, כי הבחין שהשעה היא בחינת “כלו כל הקצין”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות