עונג שבת

לא רבים יודעים, שניתן לחצות את כל לונדון הגדולה לרוחבה בסירה, תוך שיוט בתעלות־מים הצרות והציוריות, שנחצבו בה לפני כמאתיים שנה, ובהן ניתן להגיע למרחקים רבים, עד לויילס ולאיזור האגמים שבצפון

שאלה פשוטה בגיאוגרפיה.

איזה נהר חוצה את לונדון לכל רוחבה.

התשובה מוכרת לכל ילד: נהר התמזה ששמו מוכר לא רק למי שביקר בלונדון ועמד על גדותיו או שט על מימיו; אלא גם לכל מי שקרא את ספריו של דיקנס, או חזה באחת מתוכניות הטלוויזיה הבריטית, שהופקו בידי החברה, הנקראת על שמו של אותו נהר.

לא רבים יודעים, שהעיר לונדון ברוכה בעוד נהר אחר לפחות. זהו הנהר לי, הזורם בחלקה המזרחי של העיר, סמוך לרובעים ה"סיטי" ולשכונות שבהן גרו פעם רוב יהודי לונדון.

אולם, כל מי שרוצה לחצות את העיר הגדולה לרוחבה בסירה קטנה, יכול לעשות זאת גם ב"נהר" שלישי, העובר ומתפתל בעיר, וממשיך לזרום גם מאות קילומטרים מחוצה לה.

בניגוד לשני קודמיו, אין זה נהר טבעי, אלא נהר מלאכותי, שאפיקו נחצב לפני כמאתיים שנה. ובמשך זמן לא קצר שימש כעורק־תחבורה חשוב והומה, בעיקר כשהיה מדובר בהעברת מיטענים וסחורות מרובע אחד של העיר לרבעיה האחרים.

מדובר ברשת ה"קאנלים" (התעלות) של לונדון, המוכרת כיום בעולם הרחב הרבה פחות מן ה"תעלה" המפורסמת שבין אנגליה לצרפת; אך כל מי שמבקר בלונדון, וכבר ראה את אתרי־התיירות המוכרים, שאי־אפשר בלעדיהם, יגלה לאורך התעלות המתפתלות והעקלקלות הללו כמה מפינות החמד הפחות מוכרות של העיר, ויצליח להתרשם ממראה “לונדון האחרת”, הרחק מן ההמון הסואן, מחנויות המזכרות וממצלמות התיירים.

המהנדס היה חצי־אנאלפבית    🔗

מתי נחצבה תעלת־המים הראשונה, שסללה את הדרך הרטובה לרשת התעלות, הפרושה כיום על פני חלקים ניכרים של האי הבריטי.

זה היה בשנת 1759, פרנסיס אגרטון, נער־שעשועים חובב סוסי־מרוץ, שנשא את תואר האצולה הנכבד הדוכס מברידג’ווטר", התחתן בטקס חגיגי וקולני בלונדון. ביום חתונתו העביר הפרלמנט הבריטי חוק, המתיר לדוכס לחצוב תעלה מלאכותית צרה ממיכרות הפחם המישפחתיים בוורסלי, שבפלך לנקשייר ועד לשוק של מנצ’סטר.

לדברי סטיב הייווד, שפירסם מחקר על תעלותיה של אנגליה, סיכן הדוכס חובב־ההימורים את כספו, שעה שהעניק את זכות התיכנון והחפירה של התעלה החדשה לטוחן לשעבר, אנאלפבית למחצה ושמו ג’יימס ברינדלי. ברינדלי זה תיכנן את תעלת־המים כך, שכיום מוכר שמו כאחד מגדולי המהנדסים שקמו לה, לאנגליה בכל הדורות, והיתרונות שמצא לבעיות של הבדלי־גובה שימשו מקור השראה לכמה מן המיפעלים ההנדסיים הגדולים והמפורסמים ביותר בעולם, כפי שעוד נראה להלן.

כדאי לזכור: מדובר בימים שלפני מסילת־הברזל. אנגליה החלה זה־עתה לטעום את טעמה של “המהפיכה התעשייתית” הגדולה, והורגש צורך חמור במציאת אמצעי תעבורה זול ויעיל, שבעזרתו ניתן יהיה להעביר את הפחם מן המיכרות אל אזורי התעשייה, ואת הסחורות החקלאיות מן השדה לשווקים. תעלת־המים החדשה של הדוכס מברידג’ווטר סייעה להתפתחות המהפיכה התעשייתית לא פחות מהמצאת מכונת־הטווייה או גשרי הברזל. אין פלא, שהיא הלהיבה את דימיונם של בני התקופה, שנהרו מכל רחבי אנגליה לראותה ולשוט עליה. והדוכס לא הזניח את האפשרות להרוויח משהו גם מן התיירים.

תוך כמה עשרות שנים, חצתה רשת של תעלות־מים את אנגליה לאורכה ולרוחבה. בשנת 1790 הגיעו התעלות עד ללונדון, ו"תעלת אוקספורד" התחברה אל נהר התמזה והמשיכה להתקדם בתוך העיר, מרובע לרובע.

נדמה היה, ש"שיגעון התעלות" יהפוך את לונדון לוונציה חדשה, וידביק גם את ארצות הקונטיננט. אבל אז אירע מאורע דרמאטי, שהפך את תעלות־המים בין־לילה לאמצעי־תחבורה מיושן, רצוי פחות;

ג’ורג' סטיבנסון המציא את הקטר ומסילת־הברזל, ואנגליה “נדלקה” מייד ל"צעצוע" החדש.

רק לתימהונים ולחובבי־רומנטיקה    🔗

הרכבת כבשה את העולם בסערה, ומסילות־הברזל נמתחו שתי־וערב בכל פינה. זה היה אמצעי הובלה ותעבורה זול יותר, מהיר יותר ונוח יותר מן התעלות, ובני המאה התשע־עשרה ניצבו נפעמים מול הקטרים הללו, שדהרו לא פעם במהירות של יותר ממאה קילומטרים לשעה.

תעלות־המים נשארו פתאום מיותמות. פה ושם עוד השתמשו בהן, בעיקר לשיוט של הנאה, או להובלה למרחקים קצרים. אבל קשה היה להן להתמודד עם מסילות־הברזל המהירות. הגורם המעכב העיקרי שעמד למיכשול בפני המשתמשים בתעלות, היה קשור בהבדלי הגובה בין האזורים השונים. כדי להתגבר על ההבדלים הללו, היה צורך להשתמש בדלתות־סכר, החוסמות את המים בסופה של תעלה אחת, ורק אחרי שמיפלס המים היה עולה לגובה של התעלה הסמוכה ניתן היה להרים את דלתות־הסכר הללו, והסירה היתה שטה בגובה החדש, על פי חוק הכלים השלובים, המוכר לכל. תהליך כזה בסוף כל תעלה וגיבעה חייב את המשייטים לעצור, להוריד את דלתות־הסכר, להמתין, להרים את הדלתות, להורידן שוב ולהפליג עד לדלתות הבאות. ובאותו זמן עצמו גמאה הרכבת עשרות קילומטרים מבלי שהיה עליה להתעכב מול הר גבוה, בזכותן של המינהרות.

היו אזורים שבהם נסתמו בתעלות המוזנחות על־ידי פסולת וצמחיית־נהרות. היו אזורים אחרים, שבהם השתמשו החקלאים בתעלות הזנוחות להשקיית שדותיהם. התעלות היו לא רק איטיות מפסי־הרכבת, אלא גם צרות, וספינת־הובלה או מיכליות לא יכלו לעבור בהן ממילא. נותרו רק הרומאנטיקנים התימהוניים, שהמשיכו לשוט בהן בסופי־שבועף כשהם נוטלים עימם את ילדיהם, המשתעשעים למראה ה"ג’ונגל" הסבוך, שבו היו הסירות עושות את דרכן.

שיוט בסירה לגן־החיות    🔗

לתיירים, שהגיעו ללונדון, ציפה – מצד השיוט על התמזה – גם שיוט קצר בתעלות, מן הגשרון הישן ברובע קמדן עד לגן־החיות הגדול שבריג’נט פארק. ספינות־תיירים מצועצעות, שנשאו את שם “ג’ני וורן”, נטלו את התיירים לשיוט זה בחלקה האלגאנטי של התעלה. מן הסירה ניתן היה להבחין בבתים הדורים, יקרים השוכנים על שפת התעלה. השטים בסירה ראו רק את החצר האחורית של אותם בתים, חזיתם פנתה אל הרחובות המקבילים לנהר. פה־ושם עגנה מאחורי הבית סירה קטנה במעגן הפרטי, וזו עוררה את קינאתם של התיירים ובני לונדון גם יחג.

אוהבי ההליכה והספורט יכלו לטייל ברגל לשפת התעלה הזאת, כשהם נושמים מלוא ריאותיהם את אוויר “הריאה הירוקה”. והפארקים היפים, שבתוכם התפתלה התעלה. פה־ושם ניתן היה אף לפגוש בברווזים, השטים במים העכורים מעט, ולהשליך לעברם גרגרים או פרוסות־לחם ישנות.

רק מעטים מן התיירים ומתושבי לונדון הכירו גם את התעלות האחרות, המטופחות והאלגאנטיות הרבה פחות. תעלות אלה מתפתלות באזורי התעשייה של העיר, ולא פעם הם נראו מוזנחות ועזובות, וצחנתן עלתה למרחקים. בתי חרושת רבים הזרימו אל תוכן את הפסולת התעשייתית שלהם. אזרחים חסרי הודעה ציבורית השליכו אליהן רהיטים ישנים, צמיגים, בקבוקים וסתם פסולת. הצמחייה ששהצליחה להתגבר על הרעלים והחומצות שבמים, איימה גם היא לסתום את המעבר בתעלות הללו, אפילו בפני סירות צרות. ונראה היה שהכל רואים בהן מיטרד מיותר, שיש לחסלו.

היו אומנם אנגלים מיטיבי לכת, שהפגינו אומץ־לב, לוקאל פאטריוטיזם או חוסר חוש־ריח, והמשיכו לשוט גם בתעלות העכורות הללו, או לטייל עם כלביהם לשפתן. אבל פרנסי העיר ידעו, שמצבן של התעלות הללו – שגילן מגיע למאתיים שנה ויותר, וזה יותר מיובל שנים לא זכו לניקוז כלשהו – אינו מוסיף כבוד לעיר. משום כך לא עודדו את התיירים והתושבים להתקרב אליהן, וציפו ליום שבו. יוכלו לסתום אותן ולחסל את הפרשה בדרך זו.

מהנדס־הרכבת ו"הסירה הצרה"    🔗

הישועה באה דווקא מכיוון בלתי־צפוי: ממסילות־הברזל. כשם שהמצאת הרכבת קיפדה בשעתו באכזריות את הגידול המהיר של תעלות־המים, כך בא בשנת 1930 מהנדס רכבות והציל את התעלות מכלייה איטית ומשפילה.

שמו של המהנדס היה ל. רולט, אחרי שנתקל בכמה תעלות־מים מוזנחות וסתומות למחצה, נחלץ רולט לערוך סקר על מצבן של התעלות בלונדון ובאי הבריטי כולו. בספינתו הקטנה “כריסי” ניסה לעבור מתעלה לתעלה. ולא פעם נחלץ בנס מסכנת מפולת של כתלים המתפוררים. את קורות שיוטיו פירסם בספר “סירה צרה”, שבו קונן בנוסטאלגיה רבה לא רק על אובדנן של תעלות־המים הקטנות, אלא גם על גוויעתה הפאתטית של “אנגליה הכפרית” של הימים־התמימים ההם.

ספרו של רולט זיעזע את האנגלים, האוהבים לקרוא על הטבע והנוף בארצם. עד מהרה קמה תנועה למען שימור התעלות. “האגודה לתעבורה בדרכי־מים”, שנוסדה בשנת 1946, פתחה במערכה ציבורית להצלת רשת תעלות־המים. מדי שנה, בחודש אוגוסט, יוצאים חברי האגודה לשיוט בתעלות באיזור אחד, והם בוחרים דווקא באיזור, שתעלותיו זקוקות לשיפוץ ולניקוז. בשנות החמישים הצליחו להפנות את הזרקורים אל תעלת אותלין־גוהלין שבויילס – אולי היפה בתעלות אנגליה, וללא ספק הפופולרית ביותר. בשנות השישים שיקמו את תעלת סטראטפורד, התעלה המרהיבה בסטוקאון־טרנט, תעלת ליברפול ואחרות. ובתחילת שנות השבעים – לפני עשר שנים בדיוק – שיפצו גם את תעלתו של הדוכס מברידג’ווטר, היא התעלה שנחצבה באנגליה בזמן החדש.

מבנין־הטלוויזיה –למיפלס הנכון    🔗

מיספרם של חברי האגודה מגיע כיום לרבבות, ולרובם סירות וספינות קטנות, שבהם הם משייטים בסופי־שבוע ובימי הקיץ לאורכה ולרחבה של אנגליה. גם לתיירים ניתנת אפשרות לשכור סירות לתקופה של שבוע או יותר, ומוכרות לנו עוד כמה מישפחות ישראליות – ביניהן מישפחותיהם של שניים מאנשי הטלוויזיה בירושלים – שהחליטו לבלות את חופשת־הקיץ ב"שיוט תעלות" מסוג זה.

השיוט בתעלות הפך לספורט עממי, השווה לכל נפש. המשייטים לנים בסירותיהם ושמחים לעצור בכל מעגן, שלצידו ניצב “פאב” עליז, כדי לרוקן כמה כוסות בירה ולהחליף מידע עם ה"ספנים" האחרים. השיוט בתעלות אינו מסוכן, כי אין חשש לגלים או למערבולות. אך צריך הרבה סבלנות, בעיקר כשמגיעים מדי פעם לדלת סכר כזו, שצריך להרימה בעזרת השרשרות בזהירות־בזהירות, ולהמתין בסבלנות־בסבלנות עד שיגיע המיפלס לגובה הדרוש.

“דירה צפה” לכל זוג צעיר    🔗

בשנות הששים, שנות הפריחה של ה"היפיס", הפכו רבים מתעלות־המים הצרות גם ל"שיכונים עממיים". בדומה ל"שיכוני־הסירות" בהונג –קונג או האמסטרדאם, עגנו גם בצד המעגנים שבתעלות הבריטיות סירות־מגורים, שהפכו לדירות־קבע של צעירים, לא עוד סירת־בילויים לסוף שבוע, אלא דירה של ממש, שילדים מתרוצצים על סיפונה וחיתוליהם תלויים לייבוש על החבלים.

תחילה השתעשו האנגלים למראה הנוף הססגוני הזה. אך עד מהרה החלו כמה מבעלי הבתים היקרים שבאזורי היוקרה להתלונן על ה"היפיס" הללו, הפולשים אל המעגן שבקצה החצר האחורית שלהם. משתמשים בצינורות המים, במיקלחות ואף “מפלחים” פה־ושם חפצים שונים, בעלי־ההשפעה שבהם הזעיקו את נציגיהם בפרלמנט, ואף רמזו רמיזות שונות לגבי “עשן כחלחל”, המיתמר מן הסירות הללו, ומעיד על כך שיושביהן אינם מתנזרים מעישון־סמים.

התוצאות לא איחרו לבוא. המישטרה החלה להתערב ולהרחיק את הסירות הציבעוניות מאזורי היוקרה. עד מהרה יצאו אף חוקים ותקנות, שאסרו על השטים בסירה לבלות בה את הלילה. בכך בא הקץ על ה"שיכונים" הללו, שסייעו לזוגות צעירים רבים להתגבר על יוקר הדיור והמחסור בדירות על פני היבשה, וזאת בצד הרומאנטיקה שבמגורים בתוך “דירה מתנדנדת”. עתה לאור המשבר החברתי והכלכלי, שבו נתונה גם אנגליה, נשמעים שוב קולות, הקוראים להתיר מחדש את המגורים ב"בתים הצפים", ובדרך זו לאפשר לאלפי זוגות צעירים למצוא קורת־גג לעצמם, גם אם יהיה זה “בית”, הקשור בחבל לרציף או למעגן שלשפת התעלה הצרה.

עם הכלב או בלעדיו    🔗

השיוט בתעלות־המים קשור גם בהרפתקאות משעשעות יותר ומשעשעות פחות, שרבות מהן תוארו עוד לפני שנים רבות בידי ההומוריסט האנגלי ג’ירום ק. ג’ירום מחבר הספר הבלתי נשכח “שלושה בסירה אחת”, שיצא לאור גם בעברית (בשני תרגומים: של א. אפשטיין, בשנת 1924 ושל יאיר בורלא, לפני שנים אחדות). שלושה החברים, גיבורי הסיפור, וכלבם שטו אומנם בעיקר בנהרות, אך רבות מן ההרפתקאות המצחיקות, שאירעו להם בשעת השיוטים הללו, עשויות ליפול בחלקו של כל שייט טירון, המנסה את כוחו ב"צליחת התעלה".

אך למי שמוכן להסתכן ולהתמודד עם הבלתי־ידוע – גם אם לא שירת מימיו בחיל־הים – צופן טיול כזה בסירה שלל חוויות מיוחדת במינן. מתוך הסירה נגלות לעיניים פינות־חמד כפריות מוריקות שאותן אי אפשר לראות מחלון המכונית. וגם “אחוות־השייטים”, הנוצרת בדרך בין כל השותפים־לגורל, מאפשרת לתייר לפגוש “אנגליה אחרת”, השונה מזו שהוא רואה בסיור בזק בעיר הגדולה.

גם מי שחושש לשוט, יכול ליהנות מכמה מתענוגות התעלות הללו, אם יתכבד וילך בשבילים שעל גדותיהן. כל מי שמבקר בלונדון, או שוהה בה זמן־מה, ואוהב ללכת ברגל, יכול לטייל במשך שעות רבות לאורך התעלות הללו – לא רק ברבעים הירוקים, המהודרים של העיר, אלא גם באזורי התעשיה והספנות. בלב “איסט אנד”, ליד תחנת הרכבת התחתית של ברומלי־ביי־בו, למשל – במרחק של פחות ממיל אחד מרחוב אוקספורד – מצוייה תעלה יפה, שלגדותיה פורחים שיחי מנטה, המפיצים ריח מרענן מיוחד במינו. התעלה עוברת בין כמה ממיבני־התעשייה הישנים והציוריים של לונדון. פה־ושם ניתן לראות לשפת התעלה מיזרנים ישנים, או כיסאות־קש, שבהם מבלים פועלי בתי־החרושת את מנוחת־הצהריים שלהם. וכדאי לנסות את תעלות.“גראנד־יוניון”. ובעצם: כל תעלה, בתנאי שהשביל לגדותיה לא נחסם עדיין. מדי פעם הצטרכו, אולי, לעלות אל הכביש הסמוך, ולעבור מעל לגשר אל המשכו של השביל שלאורך התעלה. אבל מובטחות לכם חוויות מעניינות. ואם עליכם לטייל עם כלב, או – להבדיל – עם ילד מיטיב־לכת, או מיטיב־שבת־בעגלה – מזומנת לכם קורת רוח רבה!

קומקום־חרסינה או תקליט חורק    🔗

לפני כשבע שנים פירסם השבועון הלונדוני “טיים אאוט”, המוקדש בעיקר לאירועי הבידור והתרבות בעיר, כתב־האשמה על מצבן המוזנח של תעלות לונדון. בעקבות הסקר הזה, החליטה עיריית לונדון־רבתי להיחלץ לפעולה. הדו"ח הממשלתי, שפורסם לפני כארבע שנים, מציין סכום של כמאה מיליון לי"ש, הדרוש לשיפוץ התעלות ולהקמת מרכזי ספורט ונופש לגדותיהן. ספק אם במצבה הכלכלי הנוכחי של ברטניה יימצא הסכום המתאים.

אבל משהו זז לאחרונה גם בתחום זה. שתיים מהתעלות “ונציה הקטנה” ו"קמדן לוק", הפכו בשנתיים־שלוש האחרונות למרכזים הומים ותוססים, בעיקר בסופי שבוע. לייד דלת־הסכר של ה"קמדן לוק" הוקמו בתי־קפה יפים, ובבתים הישנים ששימשו בעבר לאיחסון סחורות נפתחו בוטיקים ובתי־מלאכה של אמנים ואומנים רבים. בכל סוף־שבוע נערך ברחבה שמסביב יריד עליז והמוני, המקיף עשרות דוכנים. וגם תושבי לונדון נוהרים לשם, להציץ ב"מציאות", לחפש קומקום־חרסינה עתיק וזול, גלויות ישנות, תקליטים־מימי־סבתא, חולצות־שיצאו־מן האופנה וחזרו אליה, כרכי עיתוני־ילדים מתחילת המאה, כרזות תיאטרון מצהיבות, תיקי־עור יפים ומה לא. לעומת מרכז־הבוטיקים הנוצץ והיקר, שנפתח במקום שבו שכן השוק הידוע בקובנט־גארדן, משמש היריד הססגוני של “קמדן־לוק” מקום מיפגש עממי חי וקולני, המרמז כיצד ניתן עוד לנצל את התעלות הללו, וכל מה שמסביבן.

הטוחן הבריטי – ו"תעלת הימים"    🔗

ולבסוף: הזכרנו את תרומתו הגדולה של הטוחן האנאלפבית למחצה, שבנה את התעלה הראשונה לאחד ממפעלי ההנדסה הגדולים בעולם. ובכן, לא הגזמנו: מדובר בתעלת פאנאמה, שאורכה יותר מחמישים מילין. גדולי המהנדסים בעולם ניסו בסוף המאה הקודמת למצוא את הדרך היעילה ביותר להפעלת התעלה. בסופו של דבר הגיעו למסקנה, שעקרון “דלתות־הסכר”, שאותו הגה הטוחן־לשעבר לפני כ־220 שנה. היא המתאים והיעיל ביותר.

מובן שמדובר בממדים עצומים פי כמה מאלה של “תעלת ברידג’ווטר” הקטנה. כשביקרנו לא מכבר במרכז־אמריקה, במסגרת הסיור באמריקה הלטינית ובדרום־אמריקה שעליו סיפרנו כאן בהרחבה, לא פסחנו גם על הביקור בתעלה המפורסמת. וכמו כל תייר, התבוננו גם אנו בנשימת עצורה כיצד ננעלות דלתות־הפלדה האדירות ומיכלית־ענק מתרוממת עם מיפלס המים הגואה בתעלה, כאילו היתה צעצוע־לאמבטיה, אך גם שם חזר ועלה בזיכרוננו מראה הסכרים הקטנים הפרימיטיביים, שבקצה התעלות הכפריות הצרות, שנחצבו באנגליה בימים־שלפני־מסילות־הברזל. תעלות, שבהן ניתן להגיע כיום מלבה של לונדון עד לאגמים היפים שב"לייק דיסטריקט" שבצפון, מרחק של מאות מילין. ובלבבנו בירכנו את הטוחן מברידג’ווטר, ג’ימס ברינדלי, שלא ידע קרוא וכתוב. אילו ידע לקרוא – אולי היה הופך למורה, או לכומר, או לסופר. ומי יודע כמה שנים היו חולפות, עד שהיה רעיון התעלה והסכרים עולה במוחו של דמיון אחר.

לפני הבחירות הזרזו להניח אצלנו את אבן־הפינה ל"תעלת הימים". האם שמעו מתכנניה על ה"פאטנט" של ברינדלי?