עונג שבת

במשך יותר מ־400 שנה התעלם התיאטרון העברי מן “המחזה העברי הראשון”, אחרי שהוצג ע"י להקת סטודנטים מירושלים, זוכה מחזה זה לעיבוד השלישי תוך 16 שנה. מיקרה האונס בכרם, העומד במרכז המחזה, מבוסס על מעשה שהיה, שהסעיר את יהדות איטליה וזכה לפסק־דין ב־23 באפריל 1511 – 468 שנה לפני שהוציא ביהמ"ש העליון של ישראל פסק דין על מיקרה דומה

בתיאטרון “הבימה” החלו להציג לפני ימים אחדים את הקומדיה “תעלולי נישואין”. שעובדה על־ידי הבימאי יוסף מילוא על־פי “המחזה העברי הראשון” – הוא המחזה בעל־השם המוזר במיקצת, “צחות בדיחותא דקידושין” (או, בעברית פשוטה, ‘בדיחה צחה’, או קומדיה של קידושין).

על ההצגה עצמה סיפרה במוסף זה ניצה אורן בשבוע שעבר, ויש להניח שגם מבקר־התיאטרון של עיתון זה ידון בה בקרוב. אנו נייחד הפעם את מדורנו בעיקר למחזה המקורי, שלעיתים נידמה, כי כל דמיון בינו לבין הנוסח המוצג ב"הבימה" אינו אלא מיקרי בלבד.

כידוע מדובר במחזה העברי הקדום ביותר שהגיע לידינו, והוא נכתב בעיר מנטובה שבאיטליה עוד לפני אמצע המאה השש־עשרה – כלומר, לפני כ־430 שנה לפחות. מחבר המחזה, יהודה, זוהה על ידי החוקרים כיהודה סומו למישפחת “שער־האריות” – מחזאי, בימאי, שחקן, תפאורן, מפיק, היסטוריון ותיאורטיקן של התיאטרון, שנולד בעיר מנטובה בשנת 1527 וחי בה כמעט עד סוף המאה. סומו היה אחראי על להקת התיאטרון של חצר הדוכסים של מנטובה, ובתוקף תפקידו היה עליו להפיק מדי־פעם הצגות תיאטרון מפוארות בארמון הדוכס – הצגות, ששימען יצא ברחבי אירופה כולה. בצד מחזותיו שלו, שנכתבו באיטלקית, הציג גם מחזות ממיטב הרפרטואר האירופי העתיק ובן־זמנו, ובספרי ההיסטוריה של אמנות־התיאטרון מייחסים לו גם חידושים ואמצאות בתחום התפאורה ולהטוטי־התאורה (ויש לזכור שמדובר עדיין בתאורת־לפידים!).

“הבו לנו מחזה מקורי!”    🔗

להקת השחקנים שהופיעה בחצר הדוכס בהדרכתו של איש־אשכולות זה היתה, כנראה, להקה יהודית. הקהילה היהודית במנטובה נדרשה באותם ימים לא רק לשלם מיסים שנתיים גבוהים, אלא גם להפיק עבור חצר־הדוכס מספר הצגות בשנה. מעין “הצגות מילואים” של תיאטרונינו כיום בפני חיילי צה"ל. וכיוון שעמדה לרשותו להקת שחקנים, אין זה מן הנמנע שסומו ניצל באחד מימי־הפורים את ההזדמנות והכין בעזרתה הצגת־תיאטרון עברית בגיטו של מנטובה, שבמרכזה עמדה הקומדיה “צחות בדיחותא דקידושין” אותה כתב לדבריו, בימי נעוריו כשעשוע לימי־הפורים.

הקומדיה העליזה של סומו הכתובה בפרוזה ונחלקת לחמש מערכות – בהתאם לכל דרישות התיאטרון הקלאסי, שאותו העריץ – הוצגה, כנראה, בגיטאות היהודים גם בתקופות מאוחרות קצת יותר. אחד מכתבי־היד שהגיע לידינו, מכיל גם פיזמונים ושינויי־נוסח, שהוכנסו כנראה על־ידי בימאי שוחר חידושים.

על אף העובדה שנמצאו לפחות חמישה כיתבי־יד עתיקים שונים, ובהם נוסח המחזה, נשכח המחזה העברי הראשון מלב, ודבר קיומו נתגלה שוב רק בשנת 1931 – כשלוש מאות ושיבעים שנה אחרי שנכתב (וכנראה גם הוצג) לראשונה. פרופ' חיים שירמן מירושלים הוא שפירסם את גילויו על סף שנות השלושים למאתנו בכתב־עת יהודי חשוב, שיצא בלשון הגרמנית. חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1936, חזר ופירסם את מאמרו בלשון העברית בקובץ ‘כנסת’. שיצא בארץ לזיכרו של ביאליק. במאמריו הצביע פרופ' שירמן על העובדה המאלפת, שהמחזה העברי הקדום ביותר שהגיע לידינו אינו מחזה־בוסר מגומגם ונאיבי, אלא מחזה מעניין, הכתוב ובנוי כהלכה בידי איש־תיאטרון מעולה, המכיר את כל רזי המיקצוע.

ניתן היה לשער שהתיאטרון העברי, המכריז תמיד על צימאונו למחזות מקוריים, יקפוץ על המציאה. בשנת 1936 פעלו בארץ תיאטרונים כ"הבימה", “אוהל”, “המטאטא”, ולצידם כחצי־תריסר להקות שונות. בראש כל התיאטרונים הללו עמדו יועצים אמנותיים וועדות רפרטואר, שתפקידן היה לעקוב בדריכות אחרי כל מחזה חדש, הראוי להצגה. כמה מחבריהן ודאי קראו את מאמריו של פרופ' שירמן, שהופיעו בגרמנית ובעברית. אפילו ביאליק עצמו, שקיבל מן החוקר העתק של מחזה, הביע את תדהמתו מן הגילוי, אבל שום תיאטרון עברי לא טרח להשיג את המחזה ולהציגו.

חלפו עוד עשר שנים תמימות, מלחמת־העולם השניה תמה, ובשנת 1946 הוציא פרופ' שירמן את הטקסט המלא, בלווית מבוא והערות. בהוצאת הספרים הירושלמית ‘תרשיש’. חוקר־ספרות מוכר כפרופ' ב. קורצוייל ומבקרי־תיאטרון אחרים בירכו על המאורע עוד באותה שנה עצמה מעל עמודי העתונות היומית. עתה לא יכול היה עוד התיאטרון העברי לטעון, שאין בידיו עותק של המחזה. תמורת סכום פעוט ניתן היה לרכוש את הספר, ובו המחזה כולו, שחור־על־גבי־לבן. אל התיאטרונים שהזכרנו נוסף בינתיים גם תיאטרון חדש, צעיר יותר, שנוסד על־ידי יוסף מילוא, והצגתו הבולטת הראשונה ההיתה דווקא בסיגנון הקומדיה האיטלקית של אותה תקופה – “משרתם של שני האדונים” אבל למחזה העברי הראשון לא פנה עדיין איש.

ושוב חלפו שבע־עשרה שנים תמימות שבהן הציגו התיאטרונים הישראליים מכל הבא ליד. מדי שנה היו מנהליהם האמנותיים חוזרים וטוענים, שהם מחפשים בנרות מחזות עבריים מקוריים, מה עם “צחות בדיחותא דקידושין”? מה זה? מחזה ארמי, רחמנא ליצלן?! הקומדיה העברית הראשונה נותרה כאותה “יד ענוגה” בשיר־אהבה של שניאור, שהיה חביב כל־כך על אבותינו: “איש לא העז געת בה”.

אשרי מי שזכה ל"ששבן"    🔗

לפני ימים אחדים קראנו בעיתון זה על חידוש לשוני משעשע של מר אבא אבן – לששבן"; כלומר: לשמש כשושבין. חידוש זה העלה, לדברי העיתון, חיוכים על שפתי כמה מיריביו הפוליטיים של מר אבן, שנזכרו, כנראה, במלה עברית אחרת, בת ארבע אותיות, המסתיימת ב"שבן". אבל לשמחתי יכול אני להצהיר בגאווה, כי זכיתי ל"ששבן" בפרשה זו, שבה אנו עוסקים, ולתרום תרומה צנועה לגאולתו של המחזה העברי הראשון מדפי הספר. היה זה בתחילת שנות הששים. למדתי אז בחוג לספרות עברית באוניברסיטת ירושלים. בסמינר לתולדות הדראמה העברית הקדומה, שאותו שמעתי מפיו של פרופ' שירמן, התוודעתי לראשונה אל “המחזה העברי הראשון”.

באותה תקופה הגיע לירושלים בימאי בריטי צעיר, בן וויילס, ושמו ראובן מורגן. ביוזמתו, התארגנה להקה דרמאטית באוניברסיטה העברית בירושלים, והוא ביים כמה מחזות בביצוע הסטודנטים. כששוחחנו פעם, סיפרתי לו על מחזהו של סומו, והוא נדלק לרעיון. מיד מיהר להציע אותו בפני המשוררת לאה גולדברג, שהיתה אחראית מטעם האוניברסיטה על הרפרטואר של הלהקה. היא הכירה, כמובן את המחזה, ושמחה לשמוע שיש מי שמוכן לנסות ולהציגו על קרשי־הבימה. תוך זמן קצר עיבדה נוסח מקוצר במקצת של המחזה, שבו היו משולבות גם כמה בדיחות עסיסיות בלשון־הסלנג של הסטודנטים. המחזה, שנוסחו המעובד נקרא “ראה חתן אשר מצאת” – השם נלקח מתוך הטקסט שבאחד מכיתבי־היד – הוצג על־ידי להקת־הסטודנטים, שאחדים מהם מוכרים גם כיום בזכות התוכניות הסאטיריות בטלוויזיה, או בזכות פעילותם בתיאטרון ובקולנוע הישראלים: גבי אלדור, עוזי לוי, אריה מארק (איש תיאטרון “פרגוד” הירושלמי, שאף הוציא באותה שנה חוברת בשם “פרגוד”, ובה קטעים מהמחזה וכמה מאמרים אודותיו) ועקיבא ברקין, ממייסדי ה"סינמטק" התל־אביבי. כן, וירון לונדון.

רק אחרי שהצליחה הצגת הסטודנטים בירושלים לעורר הדים חיוביים, ניאות אחד התיאטרונים שלנו – תיאטרון חיפה, שהיה אז צעיר לימים – לנסות את כוחו בהצגה “מיקצועית” של המחזה, וגם הפעם הייתי אני ה"מששבן". התיאטרון אף פירסם ברבים כי הוא עומד להציג את המחזה בעיבודי. יצאתי אז ללימודים בחו"ל, וסמוך לשובי שלחתי לתיאטרון את הטיוטה הראשונה של אותו עיבוד, מתוך כוונה להשלים אותה מיד עם בואי ארצה, אבל כשהגעתי ארצה, חודשים מספר לאחר מכן, הודיע לי הבימאי המיועד, כי הספיק בינתיים, לעבד את המחזה בעצמו. עיבודו הוצג בשנת 1969 בשם “תעלולי נישואין”, ואף נשלח אל מעבר לים – אל פסטיבל התיאטרון הבינלאומי בוונציה. עתה, שמונה שנים לאחר מכן, חזר מילוא ועיבד את המחזה מחדש לתיאטרון “הבימה”.

“בחר לך חפץ אחד”…    🔗

עלילתו של “המחזה העברי הראשון” מסובכת במיקצת – כנדרש מקומדיה משובחת – וניתן למצוא בה, למעשה, כארבע עלילות שונות, הארוגות זו בזו ונפגשות רק לקראת הסיום. העלילה המרכזית מספרת על צמד נאהבים, ידידיה וברוריה, המאורשים זה לזו. הורי הכלה ממתינים בתחילת המחזה לבואו של ידידיה, שהוא לא רק יפה, צעיר ומלומד, אלא גם עשיר מאוד. אולם לפתע הם מגלים, שאביו של ידידיה נפטר במרחקים, והוריש את כל רכושו לא לבנו יחידו, אלא לעבדו. לבן איפשר האב בצוואתו לבחור לעצמו רק “חפץ אחד”, כבחירתו.

ברגע שמתגלה להורי־הכלה שהחתן המיועד אינו עשיר עוד, הם משנים את טעמם ואוסרים עליו לראות את בתם. ידידיה הנבוך, שאינו יודע עדיין דבר על פטירת אביו ועל הצוואה המשונה, נעזר בעצותיו של רב חמדן אוהב בצע, וזה מייעץ לו להשיג את הכלה באמצעות “נישואי־ביאה”. ההורים, המנסים להרחיק את הכלה מן החתן, שלחוה אל מחוץ לעיר, אל דודתה, בצאתה לשוח בכרם יתנפל עליה ידידיה, יאנוס אותה – ואז לא תהיה עוד בידי ההורים ברירה. אלא להשיא לו את בתם. שהרי “נישואי־ביאה” תופשים גם הם (בן־גוריון המנוח סיפר מדי פעם בחיוך, שזו היתה דרך הקידושין שבה בחרו הוא ופולה, רעייתו!).

ידידיה הפחדן ממלא אחר עצתו של הרב (וגם זאת, רק אחרי שעבדו ממריץ אותו לפעולה!) ואונס את ברוריה בשדה, על־יד המחנה. היא מופתעת, אך אינה מפריזה בצעקותיה לעזרה. אבל במקום להיות מובל אל בית חותנו מובל ידידיה לבית־המשפט באשמת אונס, שאליה מצטרפת גם אשמת תקיפה (הוא פוגש את העבד, שירש את כל רכושו של אביו, להוציא “חפץ אחד”, ומכה אותו). רק קרוב לסיום המחזה מתגלה המניע לצוואתו התמוהה של האב; זה חשש שעבדו ינצל את העובדה, שהבן נמצא בארץ רחוקה, ומשום כך הוריש לו את כל רכושו, כדי שישמור על הרכוש וידאג לכך, שהבן יוכל לבחור “חפץ אחד” בלבד, כבחירתו. האב סמך על כך, שיימצא תלמיד־חכם כלשהו, שיייעץ לבן לבחור בעבד עצמו, בהסתמך על ההלכה, לפיה “עבד שקנה נכסים – העבד והנכסים של רבו”. וכך זוכה ידידיה גם בכל רכושו של אביו, וגם בכלתו היפה – שהוריה אינם מביעים התנגדות לנישואין, מסיבות מובנות.

מנין שאב סומו את עלילתו? הוא עצמו מעיד כבר בראש המחזה ובדברי ההקדמה והפרולוג שלו, כי נעזר במשל ירושלמי עתיק, הלקוח “מאוצר אגדות החכמים”. בכך לא רק העניק למחזהו ייחוס, אלא אף קיווה לרכך את התנגדות החוגים השמרניים, שלא ראו בעין יפה “תיאטראות וקרקסאות”. ואכן, בהערות למחזה מביא פרופ' שירמן את המשל העתיק, שבו נעזר סומו. וזה לשונו:

"מעשה באחד שהלך למדינת הים והיה לו בן אחד יושב ועוסק בתורה בארץ־ישראל. כיוון שהגיע זמן מיתתו כתב כל נכסיו במתנה לעבדו, וכתב לבנו שיהא בורר לו חפץ אחד מכל נכסיו שנתן במתנה לעבדו. כיוון שמת, כינס העבד את כל הממון ונתן אותו עם כתב המתנה ובא לו לארץ־ישראל ואמר לו: ‘מת אביך, וכתב לי דיאתקי (צוואה) מכל נכסיו, בלבד שתברור לך חפץ אחד מן הכל’.

מה עשה הבן? הלך אצל רבו וסיפר לו את המעשה. אמר ליה רבו: 'אביך חכם גדול היה ובקי בדינין. אמר: אם אניח כל נכסי ביד עבדי, הרי הוא גונב אותן ומפסידן; אלא אני כותבן לו במתנה, כדי שיזהר בהן. ויהיה בני בורר לעצמו חפץ אחד מן הכל. ועכשיו לכשתלך עימו לבית־דין ויוציא אותו דיאתקי, אמור לפני בית־הדין: רבותי, כך ציווה אבי, שאני בורר לעצמי חפץ אחד מכל. איני חפץ בעולם אלא עבד זה – ותיקנה את הנכסים ואת העבד".

עשה כך. מסרו בידו בית־דין הנכסים והעבד, ש"עבד שקנה נכסים – העבד והנכסים של רבו' " (מדרש תנחומא, פרשת לך־לך, ח').

“כשם שנזדווגתם במאכל ובמשתה”…    🔗

סיפור זה הוא, כנראה, סיפור יהודי, שנולד בעקבות דיון הלכתי. מ. גאסטר, בהערותיו ל,ספר המעשיות' שלו (ה’אקסמפלה') מביא מראי־מקומות של כמה מקבילות במקורותינו (מספר 399). אולם עד כה לא מצאתי לסיפור זה מקורות ומקבילות בספרויות ובפולקלור של עמים אחרים. לעומת זאת, הבאתי ברשימה שפרסמתי בריבעון ‘במה’ עוד בשנת 1960 (גל' ד') אגדה אחרת ממקורותינו, המזכירה בפרטים רבים את הסיפור על הצוואה; אולם בניגוד לה, התגלגלה גם לשפות ולספרויות אחרות.

זהו, למעשה, אחד מסיפורי־האהבה היפים באגדה שלנו, וטוב עשה שלמה שבא שכינס גם אותו בספרו החדש, ‘אהבה דוחקת את הבשר’, שיצא לאור לפני ימים אחדים (עמ' 38).

"מעשה באחד שנשא אשה ושהה עימה עשר שנים ולא ילדה. באה לפני רבי שמעון בן יוחאי. ביקש לגרשה (כך פוסק הדין היהודי לגבי זוג, שלא הצליח להעמיד ילדים במשך עשר שנים – ד.א). אמר לה: ‘כל חפץ שיש לי בתוך ביתי – טלי אותו לכי לבית אביך’.

אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: 'כשם שנזדווגתם מתוך מאכל ומשתה, כך אי אתם פורשים זה מזו, אלא מתוך מאכל ומשתה!.

מה עשתה? עשתה סעודה גדולה ושיכרתו, ורמזה לשפחותיה ואמרה להן: ‘טלו אותו לבית אבא’. בחצות הלילה נינער משנתו. אמר לה: ‘היכן אנו?’ אמרה לו: ‘לא כך אמרת לי, כל חפץ שיש לי בתוך ביתי טלי אותו ולכי לבית אביך? אין לי חפץ טוב ממך!’. וכיוון ששמע רבי שמעון בן־יוחאי, התפלל עליהם וניפקדו בבן" (ילקוט שמעוני, א' ט"ז).

במבט ראשון אין שני הספורים דומים; אולם בעיון שני ניתן להכיר את המוטיב המשותף: בשניהם מתבקש אדם לבחור “חפץ אחד” בלבד. בשניהם בוחר הוא לא בחפץ, אלא באדם (הבן בוחר את העבד, האשה בוחרת בבעלה); ובאמצעות אותו “חפץ” זוכה האדם גם בכל השאר.

שני הסיפורים קשורים בדמותו של רבי שמעון בן־יוחאי, שהיה רב בצידון. עלילת “צחות בדיחותא דקידושין” מתרחשת בצידון. האם הכיר ר' שמעון בן־יוחאי את הסיפור על הצוואה, והקיש ממנו בשעה שבאו אליו בני הזוג האוהבים, שלא רצו להיפרד זה מזה גם לאחר עשר שנות נישואין ללא ילדים? ואולי להיפך? ואולי יחסו חז"ל אחד הסיפורים הללו. לרבי שמעון דווקא משום ההלכה שפסק בענין עבד ורוכושו?

הסיפור על הצוואה והעבד מופיע, כאמור, רק במקורותינו (לאחרונה נכלל באנתולוגיה “אוצר ציטאטות יהודית” שהוציא ליאו רוסטן באנגלית בניו־יורק, 1972. לסיפור על הזוג חשוך־הילדים מביא גאסטר שפע מקבילות משפות שונות (“אקסמפלה”, עמ' 133). חוקר הפולקלור המיזרחי, קלוסטון, מביא מקבילות לסיפור־אהבה יפה זה בספריו “סיפורי־עם” (עמ' 311–327) ו"רומאנסים מזרחיים" (עמ' 549). הסיפור מופיע גם בפולקלור הצועני מזה ובאגדות האחים גרים מזה (מספר 493). המוטיב, לפיו מועבר אדם שיכור בעת שנתו ממקום למקום, מופיע גם באגדות אחרות שלנו וכן ב"אלף לילה ולילה" (עמ' 1940 בתרגום ריבלין). ומעניין, שהמילים “חפץ” ו"תכלית החפץ" מופיעות במחזה העברי של סומו מיספר פעמים, ובין השאר – גם בהקשר לאונס ול"נישואי ביאה".

שועלים גדולים מחבלים כרמים    🔗

את רעיון הצוואה, שבה נזכר “חפץ אחד בלבד” נטל, איפוא, סומו מן המדרש שלנו. אך מנין נטל את רעיון האונס בכרם, שבגללו נאלצו ההורים להשיא את בתם לאנס?

בצדק מעיר שירמן במבוא למחזה, כי “בתכסיס כזה השתמש בראשונה המשורר אריאוסטו בקומדיה ‘לנה’ (1529)”. קומדיה זו יצאה לאור בדפוס באיטליה בשנת 1534, בהיות סומו בן שבע שנים, אך הוצגה גם בימי נעוריו של המחזאי העברי, בתקופה שבה כתב, לדבריו, את הקומדיה שלו. ומי שראה בארץ את אחת הגרסות של המחזמר “פנטאסטי!”, המבוסס על מחזהו של אדמונד רוסטאן, מחבר “סיראנו דה־ברז’ראק”, זוכר ודאי את תמונת האונס המבויים בכרם, או בחורש. אלא ששם בויים האונס כדי שהנער האוהב, שלא הורשה לשאת את נערתו, יוכל להתנפל על האנס ולהציל את אהובתו, וכך לזכות בתודת הוריה.

גם במקורותינו מועד טיולה של נערה בכרם לפורענות. אמנם, בפרק ל"ד בבראשית לא מצויין, אם טיילה דינה בת־יעקב בכרמי שכם, שעה שראה אותה שכם בן־חמור ויענה. כתוב רק ש"יצאה לראות בבנות הארץ". האונס שביצע אמנון בתמר אחותו התרחש לא תחת כיפת השמים, אלא בביתו שלו. וגם שם, כמו במחזהו של סומו, לא נולד הרעיון בלבו של האנס, אלא דווקא בלב אחד מידידיו (יהונדב). אולם בפרק האחרון של פרק שופטים מסופר על העצה שניתנה לבני־בנימין המוחרמים, שנותרו ללא כלות: “לכו וארבתם בכרמים. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות – ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו”. ובט"ו באב היו "בנות ירושלים יוצאות וחולות (מחוללות) בכרמים. ומה היו אומרות? ‘בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בוחר לך’ " (תענית י').

במילים אחרות: בשעה שהניצנים נראו בארץ “והגפנים סמדר נתנו ריח” – לא רק שועלים קטנים היו “מחבלים כרמים. וכרמינו סמדר”.

אך מסתבר שסומו לא היה צריך להרחיק לכת לאחור עד לתנ"ך, לרעות בשדות זרים, כדי לקבל השראה לתמונת האונס המבויים בכרם. מספרו של א. ח. פריימן, “סידרי קידושין ונישואין אחרי חתימת התלמוד” מסתבר, כי בתקופתו של סומו “היו השערוריות בקידושין (בקרב יהודי איטליה) בחינת מכת מדינה”, ולא במיקרה משופע המחזה ב"כל סוגי קידושין שנעשו שלא כהוגן" (עמ' ק"נ). בעיקר מצביע פריימן על מיקרה אחד, שאירע באיטליה בשנת 1511 והסעיר במשך שנים את הקהילה היהודית בארץ זו. “עצם התחבולות בעיסקי קידושין היו ידועות לקהל הרחב באיטליה, שבשבילו כתב המחבר את מחזהו”, הוא אומר, “וקהל הקוראים והמסתכלים ראה בדראמה זו בוודאי אספקלריה נאמנה למצב המשפטי, כפי שנתגלה בחיים המעשיים” (שם).

“מקרה נורא” בעיר אורבינו    🔗

מה היה אותו “מיקרה נורא” שאירע בשנת 1511 בעיר אורבינו? צעיר וצעירה יהודים, שהוריהם אסרו עליהם להתראות זה עם זו, החליטו להתקדש בעזרת “קידושי ביאה”, ולהעמיד את הוריהם בפני עובדה מוגמרת. הם לא נזקקו לצאת לכרם דווקא. לעזרתם באה הדוכסית של אורבינו, שהעמידה לרשותם את אחד החדרים בארמונה. הפרשה כולה מופיעה בספרות השאלות והתשובות של התקופה, ופריימן מביא את פסק־דינו של הרב עזריאל דאיינה, המתאר בפרוטרוט את שהתרחש באותו ארמון בין האברך ר' עובדיה לבין הבתולה מרת חנה, אחרי שכל מאמציהם לקדש באמצעות “זה החפץ” – שוב “חפץ”! – נכשלו. האברך ר' עובדיה זימן לארמון שני עדים יהודים, הביא אותם “בחצר מעלת דוכוס מאורבינ’ו שיחיה ואמר להם”:

" ‘עמדו וראו, כי אני רוצה לקדש בביאה מרת חנה הנזכרת!’. וראוה, והכירוה היטב. ונכנסה בחדר אחד בחבורת מטרוניתא, והמטרוניתא קראה אחר זה לר' עובדיה הנזכר, והכניסה אותו עמהם. וטרם היכנסו שם אמר להם: ‘היו לעדים ותבינו היטב, כי דעתי לקדשה בביאה!’. וראו שלושתם – היינו המטרוניתא ור' עובדיה הנזכר ומרת חנה הנזכרת יחד בחדר, ולא אחרית אתם. ושמעו כי המטרוניתא ור' עובדיה הנזכר היו מדברים על לבה ממרת חנה לקיים הקורבה, ואחר זה מעט יצאה המטרוניתא לחוץ, ונשארו יחד ר' עובדיה הנזכר ומרת חנה הנזכרת לבדם, והפתח סגור. ועמדו יחד כמו חצי שעה. ואחרי כן יצאה מרת חנה, והעדים הנזכרים הכירוה, ונכנסו העדים תיכף בחדר הנזכר ומצאו שם ר' עובדיה הנזכר לבדו. והראה הצעיף הנזכר, עם כתמי דם מעורבים בלובן, ואמר להם ר' עובדיה הנזכר שקידשה בביאה. וחיפשו בחדר ולא מצאו אדם אחר שם, ולא אשה ולא תינוק ותינוקת. וגם בדקו בכל מקום ולא מצאו צעיף אחר, והכירו בטביעות שהיה אותו צעיף שהראה אליהם קודם" (עמ' קל"ד).

לאור כל העובדות הללו פסקו השופטים, כי “מרת חנה מקודשת אל כמ’ר עובדיה”, וקביעתם זו עוררה בקרב דייני ישראל באיטליה של אז דאגה לא קטנה. “פרשת אורבינו” הפכה לשם דבר, ויתכן מאוד שבאו בעיקבותיה פרשיות נוספות, וכל אלה המריצו את סומו לכלול תמונה דומה בקומדיה שלו. אחרי הכל, השימוש בסקס לשם הגברת סיכויי הצלחתו של מחזה אינה המצאה של מחזאי דורנו!

קוריוז מעניין נוסף: רשימה זו מתפרסמת היום, בתאריך 20 באפריל, התאריך המופיע על פסק־הדין בעניין הזוג מאורבינו: “כ”ג אפריל רע"א " – 23 באפריל 1511. לפני 468 שנה בדיוק!

“הרקע: ריב על כרם”    🔗

שנה בלבד אחרי שהוצג המחזה “צחות בדיחותא דקידושין” על ידי להקת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, ב־1.6.64 מצאנו בעיתון"הארץ" כותרת שמשכה את תשומת־ליבנו: “שני אחים נאשמים באונס ארוסה”. בידיעה שמתחת לכותרת סופר על משפטם של שני אחים מהכפר עראבה שבגליל המערבי, שהועמדו לדין בקשר עם אונס ארוסתו של אחד מהם בגלל סירוב אביה להשיאה לו, למרות הסכם קודם שהושג בענין זה". התביעה והנפגעת טענו, “כי האונס בוצע ב־ 7 בפברואר לאור היום על־ידי האח ואפיק, לאחר שעקב אחרי הנערה בחיפוי אחיו שאפיק, בלכתה לחטוב עצים. לדבריהם נעשה הנעשה בפומבי ולעיני אנשים, כדי לאלץ את האב בדרך זו להסכים לנישואים”. ואם חסר לכם הכרם בידיעה זו, באה מיד לאחריה הכותרת “הרקע: ריב על כרם”, המספרת כי “הפרשה החלה בריב אחים על כרם זיתים, שעמד לעבור אליהם בירושה מאביהם”. שני המוטיבים המרכזיים של מחזהו של סומו מצויים, איפוא, גם כאן. “זמן קצר לפני נישואי הבן ואפיק לעלמה, לאחר שכבר נערכו הארוסין, הצליח אבי הבחורים להעביר את הכרם המועבד לבעלותו, בלי שהאח המעבד את הכרם, אבי העלמה, ידע זאת. כתוצאה מכך סירב האב לתת את בתו, למרות כל ההכנות”.

עברו עוד ארבע־עשרה שנה, וביום 17.1.78 סיפרו עיתוני ישראל על מיקרה דומה, והפעם בקרב יהודים. צעיר בן 23 חטף בעזרתה של אשה בת 24 נערה בת 14 וחצי, לקחה ליער בן־שמן ואנסה שם. “בעוד המלווים שנטל עמו מצפים לו בצד, תוך שהם אוטמים את אוזניהם לשמע זעקותיה”. כשהובא למישפט, טען כי “בחוגים מסויימים של העדה, שאליה הוא משתייך (העדה הגרוזינית) קיים עדיין הנוהג של חטיפת נערה ובעילתה במטרה לשאתה”. בית המשפט המחוזי בתל־אביב ציין כי ידוע לו, שנוהג כזה קיים עדיין פה ושם, אך הוסיף: “בארצנו זו תועבה, שאותה נוקיע ונגדה נעמוד בפועל בכל חומרת־הדין, כשם שגם בארץ־המוצא של הנאשמים מנסים, זה שישים שנה לפחות, לעקור מהשורש את הנוהג הזה”. פסק הדין? – שש שנות מאסר.

הנאשם עירער על חומרת־הדין. לפני קצת יותר מחודש ימים, ב־15.3.79, הודיעו העיתונים בארץ כי “בית המשפט העליון הפחית שלוש שנים משש שנות המאסר שנגזרו על האנס, אך פסק כי יש לעקור תופעות כאלה מן השורש”. אחד העיתונים אף הכתיר את הידיעה בכותרת: " ‘אני חייבת לאהוב את מי שאנס אותי’, אמרה הנערה". וכמו במחזהו של סומו, שנכתב במחצית הראשונה של המאה השש־עשרה, כן גם בישראל של 1979, “הודיעה הנערה בינתיים על הסכמתה לנישואין”. ובית־המשפט הפחית מעונשו שלוש שנות מאסר, כיוון שהכיר בעובדה שהאנס “עשה מה שעשה מתוך אהבה ורצון לשאתה לאשה, ולא מתוך תאוות בשרים”.

העיקר שיהיה במזל טוב!