איגרת אוויר
עשרות מיליוני תיירים נוהרים מדי שנה לארצות ים־תיכוניות כספרד או יוון לא רק בגלל אתרי התיירות והחופים, אלא גם מפני שתושבי הארצות הללו מאירים את פניהם לזרים ונותנים להם להרגיש “בבית”. ואצלנו?
התמונה הבאה אינה פרי־הדימיון. היא מתרחשת אצלנו לעיתים תכופות ומוכרת לכל אחד מאיתנו: המקום: רחוב ישראלי אופייני בעיירה או בעיר ישראלית. קבוצת ילדים ישראליים אופיינים משחקים ברחוב, וכמה אמהות ישראליות אופייניות מטיילות על המדרכה, כשהן דוחפות לפניהן עגלות תינוקות ישראליות, אף הן.
לפתע נעצרת ליד חבורת הילדים מכונית, ובתוכה קבוצת אנשים, שאינם נראים כישראלים אופייניים כלל ועיקר. להיפך, כבר ממבט ראשון ניתן להכיר כי הם זרים, תיירים. אחד התיירים הללו משרבב את ראשו החוצה מבעד לחלון המכונית ופונה אל הילדים בעברית מהוססת:
“שלום… אני… לימון…”
נקל לשער את תגובתם הצוהלת של הילדים לשמע הצהרה מוזרה זו.
"מה הוא אומר? מה הוא אומר? " מנסה לברר אחד הילדים,שלא קלט את דברי הזר.
“הוא אומר שהוא לימון!” מסבירים חבריו. והשימחה גוברת:
“שלום לימון. אני קלמנטינה!” מנצל הלץ שבילדים את ההזדמנות.
התיירים אינם נראים מופתעים. נראה שכבר התרגלו לתגובה הישראלית האופיינית לשאלותיהם.
“אני… יש… לימון”, מנסה שוב התייר את מזלו בעברית של ‘מדריך ברליץ לתייר’.
“הוא יש לימון… הוא אומר שהוא יש לימון..” צוהלים הילדים כבר מזמן לא היה השכונה בידור שכזה!
“אולי הוא חולה, וצריך קצת לימון?” מנסה אחת הנשים שעל המידרכה לעזור.
גבר נושא תיק, החוזר מן העבודה, שומע את המהומה וניגש לעזור. קצת אנגלית, קצת צרפתית – ואז יוצאת האמת הפשוטה לאור:
“הוא מתכוון למלון, לבית־מלון. הם תיירים ומחפשים מלון”.
פשוט נתבלבלו לו, למסכן, האותיות.
עכשיו כשיש לבדיחה גם “פואנטה” מגיעה הצהלה לשיאה. ובעוד הגבר בעל התיק מנסה להסביר לתיירים כי אין שום בית־מלון בסביבה, וכי עליהם לנסוע “ישר־ישר־ישר, ואז לשאול”, כבר עוברת השגיאה המצחיקה של הנהג הזר מפה לאוזן והופכת לכינוי־של־ליגלוג. כשעוזבים התיירים את השכונה אין הם מעלים אפילו בדעתם שהספיקו תוך זמן קצרצר זה להיכנס לפולקלור השכונתי. לפני פחות משתי דקות היו עדיין אלמונים. עתה הם כבר מוכרים בשכונה בכינוי, המזכיר שמה של להקת־קצב – “הלימונים”.
אקלים – או אופי 🔗
נשמע לכם מוגזם? מופרך? שאלו כל תייר שניסה למצוא בארץ רחוב או כיכר (שאלתם פעם את עצמכם כמה קשה לתייר לבטא שמות כמו “זלטופולסקי” או “לוחמי הגיטאות”?) נכון שתמיד מופיע ברגע האחרון איזה למדוו’ניק, המציל את המצב ומסביר לתייר הנבוך איך להגיע (“תלך ישר־ישר” וגו'). אבל עד אז כבר הספיק התייר שלנו לזכות בכמה מבטי ליגלוג, ציחקוקים וחיוכים ממזריים, שבעליהם לא עשו אפילו ניסיון כלשהו כדי להסתיר את צהלתם.
“יתכן שבטאתי את שם הרחוב בצורה מצחיקה, או שעשיתי שגיאה בעברית הדלה שלי”, מוכן התייר לא־פעם להודות. “אבל בשם אלוהים, האם זה באמת מגוחך עד כדי כך, שבני־נוער או אנשים מבוגרים יתפרצו בצחוק לעיני, או יעניקו לי את התחושה שאני אידיוט? אני מבין שיש לכם חוש־הומור מפותח, וכי הסיגנון העברי של כל ישראלי צח וטהור משגיאות עד כדי כך, שכל שגיאה של זר מעוררת בו צחוק. אולם מדוע אותה שימחה לאיד? ובכלל, האם שמעתם פעם את עצמכם מדברים באנגלית?”
הוא צודק, כמובן. מישרד התיירות יכול להמשיך ולהפיץ את הסיסמא “הסבר פניך לתייר”, ו"מתייר לתייר כוחנו יגבר". אבל היחס שבו נתקל התייר ברחוב הישראלי, בבית המלון, במיסעדה, במונית, באוטובוס – ספק אם עשוי הוא להגביר את חיבתו לארץ. נכון, אנחנו עם עצבני; ויש לנו גם כמה סיבות טובות לכך. אולם תייר המזדמן לכאן לראשונה אינו מבין זאת והוא נדהם לא־פעם למראה חוסר הסבלנות וחוסר הסובלנות שלנו לזרים.
תאמרו: שאלה של אקלים, של טמפרמנט ים־תיכוני? ובכן, לאחר טיול בן שישה שבועות בשתי ארצות ים־תיכוניות אחרות, ספרד ויוון, אנו נאלצים להוציא את התירוץ הזה מן החשבון.
עובדה: מזג־האוויר בשתי הארצות הללו דומה מאוד לזה שלנו. ואף־על־פי־כן לא הרגשנו שם אפילו לשניה אחת מה שמרגיש התייר הממוצע אצלנו כמה וכמה פעמים ביום.
מכאן שאין זו שאלה של מזג־אוויר, אלא של אופי. והאופי שלנו, במחילה, שונה מן התדמית של מכניסי־האורחים, אנשי־העולם־הגדול, שאותה אנו אוהבים לאמץ לעצמנו. ששת השבועות הללו בספרד וביוון – שתי ארצות שאנו, הישראלים אוהבים להסתכל עליהן קצת “מלמעלה” – הוכיחו לנו שוב אמת ידועה ומצערת:
אנחנו פשוט לא נחמדים.
הדחף לכבות את הנרות 🔗
כשעמדנו לצאת לספרד אמר לנו אחד מידידינו: מצפה לכם שם הפתעה אמיתית. הספרדים הם אנשים כל־כך נחמדים… קשה לטייל היום בעוד ארץ, שאנשיה נחמדים כל־כך".
זה נשמע לנו מוזר במקצת. ידענו שספרד ארץ יפה ומעניינת, שתושביה אוהבים מוסיקה, מילחמות שוורים וסרנאדות. אבל שהם “כל־כך נחמדים”? והרי בזיכרוננו חיים עדיין הסיפורים על האינקוויזיציה והגירוש, מילחמת האזרחים והרמחים הננעצים בעורפם של פרים…
אבל מרגע שהתחלנו לטייל בספרד, נוכחנו עד כמה צדק ידידנו. למזלנו, לא נאלצנו לעמוד בפני ההחלטה אם לבקר במילחמת־פרים או לא, כיוון שעונת המשחקים טרם התחילה. אבל במשך כל טיולנו בספרד לא פגשנו כמעט ספרדי “לא נחמד” (פרט לאלמוני, שגנב בסביליה ממכוניתנו את המיזוודה הגדולה, שהכילה את מרבית בגדינו. אבל אותו לא פגשנו אישית).
בערים הגדולות ובכפרים הקטנים, במיסעדות הפועלים ובשוק, בתחנות הדלק ובחנויות־המכולת הקטנות – בכל המקומות הללו נתקלנו כמעט תמיד ביחס אדיב, סימפאטי, חם, וברצון אמיתי לעזור. איש לא חייך לשגיאותינו. איש לא פרץ בצחוק לשמע שאלותינו. איש לא ניסה לנצל את העובדה שאנו זרים, עוברי־אורח, ושאין סיכוי גדול לכך שנחזור לחנות שלו בשנית. זקנים וילדים, גברים ונשים, משכילים ופשוטי־עם, עירוניים וכפריים – כולם היו נחמדים אלינו. נחמדים באמת.
נכון: התיירות מהווה כיום את הענף הכלכלי החשוב והמכניס ביותר של ספרד. למעלה מארבעים מיליון (!) תיירים מגיעים לארץ זו מדי שנה, ומהווים את המקור הבולט ביותר להכנסות במטבע חוץ. אלפי בתי המלון, רבי הקומות, המוקמים לאורך החופים, מעידים על כך שממשלת ספרד מקדמת בברכה כל תייר ותייר, ועושה הכל כדי להנעים עליו את שהותו, בתיקווה שיאריך אותה ככל האפשר. אין ספק שעובדה זו עשויה להסביר במידה רבה מדוע אדיבים כל כך פקידי לישכת התיירות, פקידי־הקבלה בבתי־המלון או המלצרים.
אולם במיסגרת מסענו הגענו גם לעיירות קטנות, לכפרים נידחים, לשכונות צדדיות – למקומות שאליהם אין תיירים רבים מגיעים, ואולי לא ראו שם תייר מעולם. גם במקום נידח שכזה, כשעצרנו ליד חבורת ילדים או מבוגרים וביקשנו עזרה – גם שם היינו נענים תמיד באדיבות ובסבלנות. ואיש לא צחק לספרדית שבפינו, אם כי יש להניח שהשמענו כמה שגיאות מצחיקות הרבה יותר מ"בית־לימון".
לפני צאתנו לספרד הפחידונו בסיפורים על הכבישים, הנהגים והשוטרים הספרדים. אולם גם כאן זכינו להפתעות נעימות ביותר. מרבית הכבישים בהם נסענו היו מצויינים או טובים, והמהירות המותרת בהם 90 עד 110 קמ"ש. השילוט מצויין, בדרך כלל, והנהגים אדיבים וזהירים במידה בלתי רגילה. נהגי המשאיות מאפשרים לך ברצון לעקוף אותם, וכל שוטר שאליו אתה ניגש מצדיע לך תחילה באדיבות. במשך ארבעת השבועות שבהם טיילנו בספרד לאורכה ולרוחבה, לא ראינו אף לא תאונת־דרכים אחת או שוטרי־תנועה העוצרים נהגים שנסעו במהירות מופרזת. פשוט, לא היה צורך בכך. וכשפגענו קלות ברכב אחר (משום שבאותה שניה גילינו מצודה יפה על ההר ממול) עצר בעל־הרכב את מכוניתו, ירד מתוכה ובדק את מקום הפגיעה, וכשגילה שלא נגרם כל נזק חייך לעברנו וסימן לנו להמשיך בדרכנו ללא דאגה. ליתר ביטחון עבר הוא עצמו לכביש המקביל…
גם כמה מן השלטים המבקשים לשמור על הניקיון היו כתובים בהומור שקנה את לבנו. במרומי המצודה המרהיבה של אליקנטה מצאנו שלט: “אתה יכול לפצח גרעינים ובוטנים כרצונך. אבל אנא, אל תשליך ניירות!” ובמערה המוארת במאות נרות קראנו: “לכל אדם הרואה נרות דולקים יש דחף פנימי לנשוף בהם ולכבותם. אנא, השתדל להתגבר על הדחף הזה!” הרבה יותר חביב ומשכנע מ"העבריינים יובאו לדין!"
גם ביוון היו ה"ילידים" ידידותיים ואדיבים במידה שאיננו מורגלים לה. בכפרי דייגים קטנים, בשבילים העוברים בין כרמי הזיתים, בשוק הפירות… אנשים שידעו כי לא ירוויחו מאיתנו פרוטה ולא יראו אותנו שנית לעולם – צמד זקנים, היושב ומתחמם בשמש, או כפרית על חמור, החוזרת מן השדה – מיהרו תמיד לברך אותנו לשלום. וכשהיינו פוסעים ברחובו הראשי של כפר קטן היו האנשים שבבתי־הקפה, ברחוב ובחלונות מברכים אותנו בלבביות: “בוקר טוב”, “ערב טוב”, “שלום”. גם בכפרים קטנים ועניים, בהם משמש החמור כלי התחבורה העיקרי, לא חשנו במבטי טינה או קינאה למראה מכוניתנו. האנשים “פירגנו” לנו, חייכו, ברכו לשלום, עזרו ברצון ובסבלנות ושלא על מנת לקבל פרס.
מה יש לדבר? אנשים נחמדים.
“המחירים – בפיקוח” 🔗
ארצות כספרד וכיוון, הזקוקות למטבע־זר ומטפחות גם תיירות עממית, מביאות אותך בהכרח להשוואה עם הנעשה אצלנו ועם מה שמחכה אצלנו לתייר ממוצע־האמצעים.
זכור לי עדיין טיולי הראשון לחו"ל, כסטודנט, זמן קצר לאחר מילחמת סיני. במשך שלושה חודשים טיילתי באירופה לאורכה ולרוחבה, כשאני נעזר בטרמפים ובאכסניות־נוער. ככל ישראלי, היוצא לראשונה לעולם הגדול, ניסיתי גם אני להספיק ולבקר מה שיותר ארצות, מה שיותר מקומות. כסף כמעט שלא היה לי, וגם את לשונות רבות מן הארצות שבהן סיירתי לא ידעתי. אבל הסתדרתי, בכל עיר ועיירה מצאתי לשכת־מידע לתיירים, אכסניה ומיסעדה זולה. ולא זכורה לי אפילו פעם אחת שבה הרגשתי את עצמי לפתע תועה, חסר־אונים או נעלב.
לא מכבר נקלעתי ערב אחד לטרמינל של “אל על” ליד תחנת הרכבת בקצה רחוב ארלוזרוב בתל אביב. ה"טרמינל" של הגדולה בערי ישראל (סליחה, של השניה בגדלה בין ערי ישראל), אינו אלא צריף, שאין בו לישכת מודיעין, סניף־בנק או חנות כלשהי. אפילו טלפון ציבורי קשה למצוא בו. ובעודני ממתין לאוטובוס הכחול, המגיע אחת לשעה בערך מנמל התעופה, ראיתי שתי נערות כבנות שבע־עשרה, תיירות, שעמדו שם, תרמילי־הגב הציבעוניים על גבן, ונראו מדוכדכות ואובדות־עצות. היה משהו מעורר רחמים בעמידתן ובמבטיהן והן נראו כילדות שאיבדו את הוריהן בהמולת העיר הגדולה, ואין הן יודעות לאן לפנות.
הסתבר ששתיהן הגיעו אותו ערב לישראל מלונדון במטוס, ואין הן מכירות כאן איש. סתם, באו לטייל כאן, כפי שטיילו יחד בארצות אחרות רבות באירופה. בתמימותן היו סבורות, שגם ישראל היא ארץ תיירות, וכי בהגיען לנמל התעופה לוד תמצאנה בו לישכת מודיעין לתיירים, (בה תוכלנה לקבל מפות, עצות וכתובות של בית־מלון סביר בתל־אביב), וכן בנק, בו תוכלנה להחליף את כספן. אבל בנמל התעופה הישראלי לא מצאו אותו ערב כל לשכת־תיירות או בנק, ובקושי גילו איפה ומתי יוצא האוטובוס ל"טרמינל". לתומן היו סבורות שב"טרמינל" ימצאו, סוף־סוף את מבוקשן, אבל כשעצר האוטובוס ליד הצריף החשוך למחצה שליד תחנת הרכבת ארלוזרוב, והסתבר להן כי זהו הטרמינל – אחזה בהן פאניקה. הן לא ידעו דבר על תל־אביב ולא היה להן מושג כלשהו לאיזה בית מלון לפנות ואיך להגיע אליו. כך עמדו שם, שתיהן במיגרש החניה החשוך, ויש להניח כי מה שחשבו באותם רגעים על שירותי־התיירות שלנו לא היה מחניף לשר התיירות.
ומי מאיתנו לא פגש תייר שהתלונן על כך שגבו ממנו אצלנו מחירים מופרזים במונית מנמל־התעופה, בבית־המלון, במיסעדה, בקיוסק? שיטת ה"חאפ" פועלת. למה לא להפקיע מחיר? הרי ממילא לא נראה אותו שוב, ולא יוכל להשמיץ אותנו ולהזיק לביזנס. אז למה לא לנצל את ההזדמנות ולגבות ממנו עבור בקבוק של משקה קל כפליים מן המחיר שאנו גובים מהישראלים? ואם בגלל התנהגות זו שלנו ושל אנשים כמותנו יקצר התייר את שהותו אצלנו, או יזהיר את חבריו ויציע להם לבלות את חופשתם בארץ אחרת – מה זה איכפת לנו? אנו את שלנו הרווחנו.
ספרד ויוון רגישות מאוד לשאלות אלה. ממשלת יוון הכריזה על הקפאת מחירים, ומשום כך יכול גם התייר הישראלי לבלות בארץ זו במחירים הזולים פי כמה ממחירי בתי המלון והמיסעדות העממיות בארצו־שלו. אין מיסעדה או בית־קפה ביוון שלא תמצא בהם שלט גדול: “המחירים במיסעדה זו נמצאים בפיקוחה של מישטרת־התיירות”. ואוי לו, לבעל המיסעדה, שינסה לגבות מחיר הגבוה בדראכמה אחת מן המצויין בתפריט. האופי הדמוקראטי שלנו מתקומם, כמובן, למראה הצירוף “מישטרת התיירות”. אבל ההרגשה שיש מי שמקפיד ומפקח על המחיר בכל מיסעדה קטנה, מסייעת לתייר ליהנות מן האוכל הטעים, מבלי לחשוש שיופתע מן החשבון בסוף הארוחה.
בספרד הפך גם “ספר התלונות” לשם דבר. כל מלון ומיסעדה חייבים על פי חוק להחזיק אצלם “ספר תלונות” שכזה, וכל לקוח שאינו שבע־רצון, או החושד שגבו ממנו מחיר מופקע, יכול לדרוש שיביאו בפניו את הספר ולכתוב בו את תלונתו. בעל המיסעדה או המלון חייבים להביא את הספר מייד, ולדווח לשלטונות על כל תלונה. פעם אחת בלבד ביקשנו גם אנו שיובא בפנינו ספר זה, שעה שנדרשנו לשלם סכום גבוה מזה שצויין בתפריט. כתבנו בספר את תלונתנו, אך היינו בטוחים שאיש לא יראה אותה מעולם. מאז קיבלנו לביתנו לא פחות משלושה מיכתבים ממישרד התיירות במאדריד, המודיעים לנו על מהלך החקירה ועל תוצאותיה.
נוהג מקובל אחר – הנחשב כמובן מאליו באירופה, אך אינו נהוג אצלנו – קשור בהצבת לוח־המחירים והתפריט בחלון־הראווה, כדי שהלקוח יוכל לבדוק עוד לפני היכנסו למיסעדה אם ברצונו ובאפשרותו לסעוד בה. רבים כתבו כבר על כך והציעו לאמץ שיטה זאת גם בארץ – ולשווא. חבל. הצבת מחירון ותפריט בחלון־הראווה של המיסעדה, בפתח הדלת, היתה עוזרת לא רק לתיירים הבאים לישראל (ונדהמים לעיתים, כשהם מקבלים חשבון שאינו עומד בשום יחס לצורתה החיצונית של המיסעדה) אלא גם לישראלים עצמם. כמה קל ונעים לבחור את המיסעדה שבה תסעד, שעה שכבר מרחוק אתה יכול ללמוד מן השלט אם זוהי מיסעדה בעלת מזלג אחד, שניים, שלושה או ארבעה מזלגות (כל מזלג כזה, בדומה לכוכב בבתי־המלון, מחייב סטנדרטים, שהעמידה בהם נמצאת בפיקוח ממשלתי מתמיד!) יתר על כן: במרבית המיסעדות בארצות הללו ניתן לקבל ארוחה שלמה במחיר קבוע מראש, הכולל גם יין ודמי־שירות. וכך, בהיותך בצרפת, בספרד, ביוון ובארצות אחרות באירופה, אתה יודע עוד לפני שרגלך דורכת במיסעדה כי תוכל לאכול בה ארוחה שלמה תמורת סכום המצויין בספרות בולטות בשלט שבחזית המיסעדה, ואינך צפוי להפתעות בלתי־נעימות כשיוגש החשבון. אם אינך רוצה לאכול ארוחה אחידה זו, תוכל להזמין מאכלים שונים מתוך התפריט. אבל העובדה שהמחירים מוצגים לראווה בחוץ מאפשרת לך לדעת מראש אם ארוחה כזאת היא לפי כיסך.
כמה פשוט, לעזאזל. וכמה נוח ונעים. ומדוע, מדוע באמת אי־אפשר לחייב גם את בעלי המיסעדות ובתי־המלון שלנו להציג בפתח עסקיהם שלט כזה, המודיע מהם מחיריהם ומהי דרגתם?
‘האדם אינו אלא בורג קטן’ 🔗
הצרפתים ידועים כשונאי־זרים. תיירים רבים אינם אוהבים לבקר בצרפת, משום שהם נפגעים מיחסם המתנשא של הצרפתים, המתעלמים לא־פעם מן התייר הדובר שפה זרה, גם אם הם מבינים בדיוק את כוונתו.
בשנים האחרונות נראה כי גם הצרפתים השתנו מעט בנקודה זו. אולי סייע לכך המשבר הכלכלי, ששיכנע אותם כי יחס זילזול זה אינו מגדיל את מיספר התיירים ואת כמויות המטבע הקשה הזורמות לארצם. מכל מקום, מי שמשווה את יחסם של הצרפתים לתיירים כיום ליחס שרווח אצלם לפני שנים, חש בעליל כי “נתרככו”.
ואנחנו?
לא רק תיירים, אלא גם עולים חדשים רבים מתלוננים על “שנאת הזרים” של הישראלים, ומצביעים עליה כעל אחת הסיבות הכואבות ביותר לקשיי הקליטה כאן. ומי כמונו יודע שאין זה תירוץ סתם. כשמגיע לבית הספר ה"וותיק" ילד חדש, עולה חדש, ומשמיע את שגיאותיו הראשונות בעברית הוא נתקל רק לעיתים רחוקות ביחס סבלני וסובלני מצד בני־גילו הוותיקים. וניסיון דומה יש גם להוריו, העושים את צעדיהם הראשונים בעברית בצאתם מן האולפן.
עד היום מעיק על מצופננו היחס שגילינו אנו, כתלמידים, למורים החדשים שהגיעו לבית הספר התיכון שלנו עם גלי העליה הגדולים לאחר קום המדינה. בין המורים החדשים היו ניצולי השואה מאירופה, שהעברית שבפיהם היתה זו של גמנסיה “תרבות”, או עולים מארצות המזרח, שבאו לביה"ס ישר מן האולפן. אלה ואלה עשו מאמצים כנים לדבר בעברית “שלנו”, של הצברים. אבל אנו, התלמידים, לא חסנו עליהם. כל שגיאה שיצאה מפיהם הצהילה את לבנו והוסיפה כינוי נוסף לאוצר העשיר של הכינויים, שבהם הכתרנו אותם. וכמה מן הכינויים הללו דבקו באותם מורים עד עצם היום הזה.
שנים אחדות לאחר מכן הגיעו רבים מ"צברינו החמודים והעוקצנים" ללמוד בחו"ל, ולפתע מצאו את עצמם בסביבה חדשה, הדוברת לשון שבה לא שלטו הם שליטה מלאה. זכור לנו כמה סבלנות והבנה גילו הפרופסורים והסטודנטים האמריקנים באוניברסיטה בה למדנו לשמע גימגומיהם של הסטודנטים החדשים מישראל, שניסו להתבטא באריכות ובאיטיות באנגלית־צברית, שלא היתה נקיה, כמובן, גם משגיאות מבדחות. איש מן המארחים לא צחק. איש לא האיץ בדובר, איש לא התבונן בו בשימחה לאיד. אמריקה היא ארץ הגירה, הרגילה לזרים, ותושביה יודעים להישאר מנומסים וסבלנים, גם בשעה שהסטודנט הזר מעכב את התקדמות הכיתה בגמגמו נאומים ארוכים באנגלית עילגת.
פעם אחת בלבד ראיתי את האמריקנים מחייכים לשמע שגיאה של זר. היה זה שעה שסטודנט משלנו (התופש כיום מקום־כבוד בבית הטלוויזיה הישראלית) הירצה בפני תלמידי המחלקה ומוריה את התיאוריה המוכרת, לפיה האדם בעולמנו אינו אלא בורג קטן. “מהו האדם? בורג. כולנו ברגים!” הכריז הצבר באנגלית, שבה יש למלה “בורג” משמעות מפולפלת בלשון־הסלנג. הסטודנטים האמריקנים חייכו לעצמם בשקט, והמשיכו להקשיב.
מה היה קורה אצלנו, אילו בא ארכיאולוג אורח, המתמחה בחקר כלי־הנשק במזרח הקדום, והרצה בעברית בפני אולם מלא תלמידים על “כלי־הזין של דוד המלך?”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות