**אין פרטי הוצאה

דן אלמגור על עצמו ועל השטן היושב על הסף ומלטף את הזנב

מפי דן אלמגור כפי שסופר לברכה ניר

“מחברות החשק” היא קומדיה בחרוזים, המבוססת על שירים וסיפורים, שנכתבו בימי הביניים באיטליה, ספרד, צרפת, תימן ותורכיה, על־ידי סופרים ומשוררים עבריים. רובם היו רבנים מלומדים, שכתבו ספרות שעשועים חילונית בצד ספרי לשון וספרי קודש. אלו היו הרומנים הזעירים של התקופה.

הסיפורים היו מושפעים מאד מיצירות הודיות מסוג הקאמה־סוטרה, סיפורים ערביים מסוג “אלף לילה ולילה” וסיפורי דקמרון של בוקצ’יו. יש בהם מומנטים חריפים מאד של עגבים, זימה, אהבה, והרפתקאות. המלה “חשק” מופיעה בספרות התקופה, בתור מה שאנחנו קוראים היום – אהבה.

נכתבו אז שירי אהבה לנשים, ארוטיים יותר מכל שירה אחרת בספרות העברית, ומה שאולי מפליא יותר – גם שירי אהבה לגברים; בעיקר לנערים. מובן, שלכמה מהחוקרים קשה להשלים עם הרושם שנוצר, כי אחדים ממשוררינו הדגולים ביותר היו הטרוסכסואליים, והם טוענים שהיתה זו אפנה ספרותית (הערבים הירבו לכתוב שירי אהבה לנערים, מגישי יין במשתאות וכו'), או שמחפשים סימבוליקה, דוגמת כנסת ישראל ועם ישראל.

הספרות הזאת – כמעט שאינה ידועה לקהל הרחב. בבית־הספר התיכון, כשלומדים על ספרות ימי־הביניים, לומדים את יהודה הלוי וכו'. בסוף, אצל אורינובסקי (עדיין לומדים בו?), יש פרק קטן מאד על יהודה אלחריזי וספרות המקאמה, ובזה מסכמים את הספרות הזאת. וזאת בשעה שמבחינת העניין, הכמות ואפילו האיכות, ספרות השעשועים מכילה מאות ספרים, אלפי שירים וסיפורים שרובם משעשע מאד גם היום ולחלק גדול מן הדברים יש ערך אמונתי רב, יש שירים, שבשורה אחת שלהם טמון יותר פיוט, ליריקה וכישרון מאשר בכל שירת ההשכלה יחד. וזוהי ספרות, שכלל אינה נלמדת בבתי־ספר.

יש לכך גם סיבה; הרבה מורים לספרות היו נבוכים מאד אם היו צריכים לעמוד לפני כיתה וללמד את החומר.

פטנטים בני 800    🔗

התוודעתי לראשונה לספרות הזאת לפני כ־15 שנה, כשהתחלתי ללמוד ספרות באוניברסיטה, אחד המדורים בלימודים אלה היה ספרות ימי הביניים, נושא שכלל לא נמשכתי אליו, זכרתי עוד מבית־הספר התיכון, שהחומר לא קוסם ביותר; אבל הזמן לא הסתדר לי, שעות התנגשו וכמעט בלית ברירה הצטרכתי לבחור בנושא. ונפקחו עיני.

הספרות הזאת היתה בשבילי תגלית. נדהמתי לגלות שכלל לא ידענו עליה. לא שמענו, לא קראנו, אין אנתולוגיות בנמצא, הדברים קסמו לי, בעיקר מפני שהיו, יותר מכל דבר אחר, קרובים לי ולסגנון שלי. עד אותו זמן חשבתי, שאני ובני דורי המצאנו את משחקי המילים הדו־משמעיים, את השימוש בפסוק תנכ"י, כדי לומר משהו על חזה של בחורה וכל שאר החכמות.

בזמנו, כשהשתחררתי מהצבא, התחלתי בסערה את הקריירה ב"שלושה בסירה אחת". ונדמה היה לי, שאנחנו חדשנים גדולים. פתאום ראיתי ש־800 שנה לפני דן בן־אמוץ והחבורה, היה אחד, עמנואל הרומי, והיו לצים גדולים, שעד היום לא קמו כמוהם. וכל הבדיחות היפות ומשחקי הלשון, שמייחסים לשלונסקי, כבר אמר עמנואל הרומי, למשל – על הבחורה היושבת בדד ומשחקת בדד, ועוד הרבה פטנטים בדוקים מלפני 800 שנה.

בגלל אופיה העגבי של הספרות הזאת, לא הירבו להוציאה לאור. את “מחברות עמנואל” למשל, אוסר ה"שלחן ערוך" לחלוטין. כי הספר מגרה את יצר הרע, רחמנא ליצלן, מחטיא את הרבים ודינו גיהינום. הספרים שיצאו, נדפסו מתחת לשולחן. אחרים נדפסו בעיתונים נידחים, באותיות רש"י, כדי שרק חכמים יוכלו לקרוא בהם.

החומר מצא חן בעיני והנושא הזה, שבחרתי בו כנושא שולי, הפך להיות מרכזי בלימודי. השתלמתי בו, עשיתי עליו את עבודות הגמר ורציתי לכתוב מחזה על־פי המקאמות. הרעיון עלה בי, כשקראתי מחברת (מקאמה) נחמדה בשם “זרח שונא נשים”; רציתי לעבד אותו למחזמר. וזוהי עדיין תכנית שמתבשלת במגרה.

אני, מבחינה מסויימת, מין דוקטור ג’ייקל ומיסטר הייד. רציתי לחלק את זמני בין מחקר והוראה באוניברסיטה לבין כתיבה, אבל הכתיבה אינה מרפה והפיצול הזה לא מאוזן, בכל זאת, מכל הדברים שעשיתי, כתיבת מחזה כמו “מחברות החשק” היתה בשבילי קרובה ביותר למציאת שימוש בשני המקצועות שלי.

סיפורי עגבים משלנו    🔗

הרעיון למחזה נולד בקיץ האחרון, כשאגמון ואני היינו בלונדון ובאמסטרם. יחד ראינו מספר הצגות, ביניהן מחזה שנכתב לפי “סיפורי קנטרברי” של צ’וסר, שכתב סיפורי “דקמרון” בחרוזים. שני פרופסורים מאוקספורד עיבדו את הסיפורים הללו למחזמר עליז מאד, המספר בחרוזים את סיפורי הזימה הנחמדים בצבעוניות וברוח תוססת, אגמון הציע, שנעשה משהו כזה בארץ. אמרתי – יש לנו סיפורי עגבים משלנו. סיפרתי לו והתחלנו להתלהב וכך בעצם נולד הרעיון. אני מוכרח להודות, שכאשר הצעתי לו, חשבתי שתהיה לי עבודה הרבה יותר קלה. חשבתי לעשות אנתולוגיה מסוג “חסיד היה”; לקחת כמה סיפורים ושירים ולגמור את העניין תוך חודש ימים. התחלתי בעבודה מרתקת של איסוף סיפורים, שירים, העתקתי אותם מכתבי יד ועיתונים ישנים וניסיתי לעבדם למחזה אחד.

אני חושב, ששלב חשוב במחזה הנוכחי היה תסכית שעשיתי לפני כשנה לגלי צה"ל, אחת ממשימות המילואים שלי היתה לכתוב מחזה רדיו בן שעה. עיבדתי את “מחברות עמנואל”. העברית קשה והיו לי חששות רבים, אבל כששודר התסכית וראיתי שהמאזינים צוחקים ונהנים – רווח לי.

יוסף מילוא נקבע לביים את “מחברות החשק”. את הקריירה שלי התחלתי עם מילוא; כשהשתחררתי מהצבא, פתחו את מועדון התיאטרון ומילוא הזמין אותי. הייתי אז חסר נסיון, טוראי במקצוע. יחד אתו הכנתי כמה מן התכניות המפורסמות של מועדון התיאטרון בת"א וגם בחיפה. גם התחלנו, בשעתו, לעבוד על “צחות בדיחותא דקידושין” (תעלולי הנישואין). כשהראתי לו את החומר ל"מחברות החשק" הציע מילוא שאעבד את זה למחזה של ממש. היו הרבה קשיים, כיוון שכל סיפור ושיר לקוח ממקום אחר, אבל מילוא הכניס את שנינו לאמביציה. מלכתחילה ברור היה שיהיה זה מחזה אנתולוגי, אבל רצינו, שתהיינה שתי דמויות בולטות, שתהייה התפתחות בזמן; התפתחות עלילתית מסויימת; שיהיה סיפור שבתוכו ישולבו השירים.

השטן כבן ברית    🔗

מקאמה היא נובלה קצרה הכתובה בחרוזים, אבל פרוזאית, פרוזה מחורזת, לאו־דווקא במשקל. הנובלה מספרת סיפור שבו יש, בדרך כלל, עוקץ והפתעה מסויימת. בתוך הנובלה הזאת משובצים גם שירים שקולים. במקאמות יש, בדרך כלל, גיבור וידידו, לרוב נודדים. הגיבור הוא מישהו כמו תום ג’ונס, דון קישוט, טיל אולנשפיגל וכו'. ברוב המקאמות הגיבור, שהוא המשורר עצמו, נודד עם ידידו והם נקלעים לכל מיני הרפתקאות. הידיד הוא, בדרך־כלל, שר או עשיר. המשוררים העבריים בימי הביניים היו מעין טרובדורים, היפיים קבצנים, שעברו עם קתרוס ממקום למקום וחיפשו פרנסה. הגיעו לעיר – ניגשו אל עשיריה, התחנפו, כתבו עליהם שירי שבח וביקשו עבודה – העתקת כתבי יד, כתיבת אגרות, מצבה לדודה שמתה וחיבור שירי שבח. לפעמים היו באים אל השר ואומרים לו – אני אכתוב עליך ספר, אספר איך שנינו טיילנו בעולם הגדול ואיך אתה כתבת שירים והברקת בכל מיני מקומות.

לקחנו את הפרינציפ של שני הידידים הנודדים. מצאתי שני ספרי מקאמות, בהם בן בריתו של המשורר הוא השטן, וזו מסגרת “מחברות החשק”. סיפורי של עמנואל הרומי, שהיה פרשן המקרא, דקדקן ומשורר ברומא, במאה ה־13. הוא היה איש רנסנס טיפוסי; מצד אחד קיבל חינוך יהודי מקיף, מצד שני היה מאד אירופאי. הוא היה מיודד עם דנטה וגם הושפע ממנו. ידוע לנו שבגיל 35, גיל משבר (לפי תהילים שנות האדם 70), עזב עמנואל את משפחתו ונעלם מביתו. הוא נדד עד שמצא עשיר שיתמוך בו, חי בנעימים וכתב מחברות הרבה.

בסיפורו של עמנואל יש כמה דברים, שבאופן אישי הרגשתי הזדהות אתם. עצם העובדה שיש לנו פזמונאי, חרזן, משורר, לץ בעל חוש הומור יוצא מהכלל, בעל חידודים וכל מיני דברים, שגם אני שייך לז’אנר שלהם, זה מה שקסם לי בו תמיד. לא אומר שהרגשתי קרבה אישית – הוא עשר פעמים משכמו ומעלה, אבל אני חש סימפטיה אישית אל הלץ הזה. ועוד משהו; בפתח המחברות הוא מסביר מדוע בכלל כתב אותן. יום אחד יצא, עם ידידו השר, לטייל. בימים ההם נהוג היה לערוך תחרויות ספרותיות בכיכר העיר. כנראה כל בטלני העיר ישבו בכיכר והתחרו ביניהם בכתיבת שירים על נושא מסויים שהוחלט ביניהם. באותם ימים לא היו “זכויות מחבר”, ועמנואל מספר, שכשהקשיב למשוררים התברר לו, שחלק גדול מהשירים שכתבו, כביכול לתחרות זו, הם שירים שהוא עצמו חיבר בזמנו. הוא קיבל מצב רוח רע ואז אמר לו השר – מדוע לא תוציא ספר עם כל מחברותיך, ואז לא יוכלו לסחוב לך את השירים. הסבר זה הזכיר לי משהו; וחייכתי.

קורס מזורז לתנ"ך    🔗

כשגמרנו לאסוף את החומר התברר לנו, בזמן קריאה ראשונה, שיש לנו תכנית לכארבע שעות וחצי. ואז התחילה בעיית הקיצורים.

בינתיים התפתחו היחסים בין השטן למשורר. חיפשנו איך לעשות א־אידישע שטן. ומה יותר יהודי מאנטי־גיבור, משטן שלימזל? השטן, תפקידו לפתות את עמנואל, משום שעמנואל היה פרשן, ואם יפרש הכל, בני ישראל יפסיקו לחטוא. יש לו, לשטן, פיצול אישיות. הוא מרגיש קנאה נוראה בעמנואל. הוא מכניס אותו למיטות של נשים יפות ואילו הוא עצמו צריך לשבת על הסף וללטף את הזנב. מצד אחד הוא אוסף נקודות רעות נגד עמנואל, מצד שני זה מכאיב לו; הוא בכל זאת גבר. אמנם “חתום מטה”, אבל גבר. במשך הזמן נוצרת ביניהם מין חברות נחמדה. השטן אפילו מצליח להמאיס על עמנואל את גן־העדן, כשהוא מתאר לו איך יפגוש שם את כל הנביאים והמלכים, ואיך כל אחד יתפוס אותו בשרוול ויגיד לו: למה לא פירשת את זה, והאם קראת את השיר האחרון שכתבתי, ומה דעתך על הפרק הזה. בקיצור, עשיתי ועידה של אגודת הסופרים וכמובן, שלעמנואל גן העדן נמאס.

את המחזה כתבנו באותו פרינציפ של סופרי המקאמות; הם שיבצו במחברות שלהם שורות וחצאי שורות ומלים מספרות התנ"ך, לא היססו לקחת פסוקים מקודשים ולתאר בהם דברים ארוטיים או ליצניים, ואנחנו לקחנו כ־200 מקורות של ימי הביניים ושיבצנו במחזה.

היה עוזר מאד אילו השחקנים היו זוכרים גירסא דינקותא מ־200 פרקי החובה של בחינות הבגרות. אבל שני השחקנים הראשיים שלנו – גדעון זינגר ואבנר חזקיהו – לא סיימו בית־ספר תיכון בארץ. וחלק גדול מהפסוקים התנ"כים היה בשבילם ממש בבחינת גילוי. לפעמים היו משוכנעים, שפסוק זה או אחר מעשרת הדיברות כתבתי אני. קיבלתי את הקרדיט. ליתר בטחון נתנו להם קורס מזורז, כל התנ"ך על רגל אחת. ועכשיו הם נשמעים כמו עמוס חכם.

בארץ מוכרות המקאמות בעיקר מ"אלוף בצלות" של ביאליק וממה שמכונה מקאמות – טורים סאטיריים בעיתונים, שהם למעשה פרוזה בחרוזים, עם קווים נטויים. החידה הגדולה, שעדיין עומדת לפנינו היא, באיזו מידה ייקלט הסוג המיוחד של הסגנון העברי הזה.

מהחומר שלא עשינו בו שימוש נותר די והותר לארבעה ערבים שלמים. אחרי “איש חסיד היה” באו כעין “בנו־של־איש־חסיד־היה” או “איש־חסיד־היה רוכב שנית” וכו', גל של פסטיבלים והצגות. אשמח מאד אם הצגת “מחברות החשק” תגלה לעם היושב בציון סוג חדש ועשיר של ספרות. ואם לא אתבדה – היכונו בשנה הבאה לפסטיבל החשק בהיכל התרבות.