עונג שבת

במשך שנים רבות הגיב נתן אלתרמן – שבקרוב יימלאו 11 שנה לפטירתו – על האירועים השוטפים בטורו, “הטור השביעי”. השבוע הצצנו בשירים שכתב לפני שנים רבות, וגילינו בהם בתים רבים, הנשמעים כאילו נכתבו על האירועים הפוליטיים האקטואליים של השבוע

בעוד שבועות אחדים, בכ' באדר, ימלאו אחת־עשרה שנה לפטירתו של נתן אלתרמן. מוספי הספרות ידונו, ודאי כדרכם בשירתו, ואולי גם במחזותיו, או בפרוזה שכתב. אבל רבים מאלה שקראו עיתונים עבריים בארץ בשנות הארבעים, ימשיכו לזכור בגעגועים גם את “נתן א.” בעל “הטור השביעי”, שהופיע בעמ' ב' של “דבר” בכל יום ששי בבוקר.

אלתרמן לא היה בעל הטור המחורז הראשון בעיתונות העברית של ערב־שבת. קדמו לו כחצי־תריסר בעלי־טורים עבריים אחרים, בארץ ובחו"ל. אבל הוא היה הראשון בבעלי־הטורים הללו, שטורו הפך ל"מוסד", לגורם בעל מישקל והשפעה במה שנקרא אז “הישוב”. בניגוד לבעלי חרוזים רבים, הנותנים בטוריהם ביטוי לדעה הרווחת ברחוב, ופוזלים לא פעם אל טעמו ודעותיו של הקהל, הגיב לא פעם נתן א. באומץ והשמיע דעות בלתי־פופולאריות, שהיו עלולות לגרום לו נזק. במקום להיות מושפע – ידע להשפיע. ובכל פעם שאירע אז אירוע מסעיר, או שנוי במחלוקת – ואירועים כאלה היו שכיחים למדי – המתינו קוראים רבים ליום ו', לראות “מה יאמר על זה אלתרמן”.

הפוך בהם והפוך בהם…    🔗

גם כיום, כאחת־עשרה שנה אחרי פטירתו של אלתרמן, מהרהרים חסידיו מדי פעם: מה היה נתן א. כותב על זה, אילו חי עוד עמנו כיום?

בשבוע שעבר סיפרנו כאן כיצד ניסינו להימלט מן האירועים האקטואליים אל השירה העברית הקלאסית, ומצאנו לפתע גם בה הדים למתרחש אצלנו. השבוע ניסינו לעשות “תרגיל” הפוך: לעיין בפיזמוניו ובטוריו של אלתרמן ולחפש בהם הדים להתרחשויות העכשוויות.

מובן שמדובר בשעשוע ספרותי בלבד, שלמענו הרשינו לעצמנו מדי פעם לעקור שורות ובתים מן ההקשר המקורי, שבו הופיעו, או להעניק להם משמעות חדשה, פארודיסטית, הרחוקה מכוונתו של המחבר.

באמצעי עתיק זה, השיבוץ, השתמשו כל המשוררים־הלצים של ימי הביניים, שהיו אהובים על אלתרמן מאוד. גם הם נטלו פסוקים מן המקורות העתיקים, סילפו ושינו הרשום, והעניקו להם משמעות חדשה, הומוריסטית־פארודיסטית. הוא נטל לא־פעם מהם, ואנחנו הרשינו לעצמנו ליטול הפעם ממנו. שהרי גם על כתביו ניתן לומר עתה מה שאמרו על ספר עתיק הרבה יותר: הפוך בהם והפוך בהם, שכמעט הכל בהם.

כשעסקן לוקח שוחד…    🔗

נפתח, למשל, בפרשה הקשורה בעסקן ציבורי, המואשם בלקיחת שוחד.

בפיזמון הידוע, “אני רוצה רק להציץ”, שהושר על־ידי מתתיהו רוזין בתיאטרון “לי־לה־לו” עוד בשנת 1945 – לפני כ־36 שנים!

– כתב אלתרמן:

נכון: מדובר רק בשמונים לא"יים. אבל נא לזכור שמדובר בלא"יים, של שנת 1945!

וכאן בא אז הפיזמון החוזר, שמופיעים בו – לצד העסקן שלקח שוחד – גם רב, וגם שוטר:

עסקן עברי לוקח שוחד? היתכן?

על כך כתב אלתרמן עוד לפני עשרות שנים:

או בפיזמון “עולם הפוך” (1941):

ואגב מיפלגות: בשנותיו האחרונות היה אלתרמן חסיד התנועה לארץ־ישראל השלמה. כמה מן הקנאים של תנועה זו הקימו שנים אחרי מותו את מיפלגת “התחייה”. מה נעשה, ותוך עיון בכתביו לא־מכבר לא יכולנו שלא לחייך, משקראנו בפיליטון הישן שלו על תל־אביב, “עיר ואם”, שורה כמו: “והתחיה היא תמיד אחת, חיוורת, חרדה, עצובה וקרירה כגזר־דין” (“תל־אביב הקטנה”, עמ' 54; והכוונה שם לתחיית־המתים דווקא)? ובספר “המסכה האחרונה”: “מה שאמרנו ‘תחייה’ אולי אינה אלא דלקת מקומית. תאים אחדים שהדלקת מאירה אותם” (עמ' 103).

מיקרה בלבד, כמובן…

גדלות־הבעיות וקטנות־העסקנים    🔗

את דעותיו על עסקני־הציבור שלנו הביע אלתרמן בשירים ופיזמונים לא־מעטים:

ובספר מאוחר הרבה יותר, “המסכה האחרונה”:

בספר זה הירבה אלתרמן ללגלג על ה"צמרת" (ואין הכוונה לקצין־המשטרה המפורסם, הנושא שם זה):

צמרת? וכמה מתבקש לפתע לצטט כאן את שורות הסיום של השירי הלירי היפה, “כיפה אדומה”, מתוך “כוכבים בחוץ” (גם אם רבים יראו בכך משום “חילול־הקודש”):

להיות או לא להיות שוטר?    🔗

נחזור אל העסקן הציבורי, שהואשם בנטילת שוחד.

כזכור, הוזמן השוטר אל הרב, או מפקד־המישטרה אל השר, לבירור, כמה מלבטיו ההאמלטיים מופיעים בפיזמון “להיות או לא להיות”, שכתב אלתרמן לתיאטרון “המטאטא” עוד בשנת 1934:

מן העיתונים למדנו, שבאותה שיחה בין השניים נרמז משהו על “תיבת פאנדורה”. לתיבה זו הקדיש בעל “ספר התיבה המזמרת” את אחד משירי “המסכה האחרונה”:

“מזכירות”? “ועדת מנגנון”? “ועדה מדינית”? “נוטרי אש־תמיד”? “שומרי הגחלת”?

האומנם היתה המסיכה שעליה כתב אלתרמן “המסיכה האחרונה”?

על “חד־גדיא” ו"עם סגולה"    🔗

תוך דיבורים על “תיבת פאנדורה” הוזכרו, כידוע, שם שמות־הסתר של תיקים מסויימים. בשירו “עצי תפוח”, המופיע עוד בכרך הראשון של “הטור השביעי”, כתב אלתרמן על “ענף הפירות הנשירים: התפוח, האגס והשזיף”:

ובשיר “תיירים” (1938):

מישהו הזכיר שם, באותה שיחה, את “המהאטמה”, הוא גאנדי?

כבר ב"רגעים", באפריל 1941, כתב “אגב”, הוא אלתרמן:

שיר אחר מוקדש ל"עיזו של גאנדי" (1942). לאותה עז מפורסמת יש, לדברי בעל־הטור, " ‘מה’ המזכיר את חד־גדיא./ הוא ממש מחייה נפשות".

גאנדי – ו"חד־גדיא"?!

ולנו היה נדמה שהזכירו לא עז וגדי, אלא דווקא בני־בקר!

ומה בקשר לאיומים על פתיחת התיק “עם סגולה”?

בפיזמון ששמו “פתיחה”, שנכתב בידי אלתרמן עוד בשנת 1937, מצאנו גם את “עם סגולה”:

המפכ"ל שפיר הלך. והעיתונים הזכירו דיבורים על “חונטה” ועל “אחוות גנראלים”. והנה מסתבר שעוד בשנת 1942 פירסם אלתרמן טור על “שני גנראלים”. בחזית חרקוב.

גנראל שפירא?!

מדובר בשיר בשני גנראלים יהודים בצבא הרוסי בחזית מלחמת־העולם השניה:

“דורות של שפירים”?!

כבר ב־1942?!

עוד יום…והמשפט הולך!    🔗

הדיונים בוועדות המיפלגתיות והממשלתיות נמשכו, כידוע, זמן רב. עד שהוחלט להגיש את העסקן החשוד למישפט.

אחד השירים הראשונים, שאותם כתב אלתרמן לתיאטרון “המטאטא” עוד בשנת 1934, נקרא “בית המישפט”. וכך מכריז שם השמש:

ומה שמות הנאשמים הראשונים, הניקראים לבית־המישפט?

אבל לא רק שמות שאינם אשכנזים מושמעים בפיו של השמש התימני. גם “גברת אברמוביצ’ייב” ו"גברת משברשנייב" מוזמנות להופיע לפני השופט. כדי שלא תישמע, חלילה, כל תלונה על אפלייה עדתית בדין.

והסחבת?

ובמישפט?

תפקיד הסטירה – לטפל בבוץ!    🔗

מן התמלילים הקשורים באותו מישפט מסתבר, שלא תמיד שורה אצלנו אהבת ישראל. כנאמר בשירו של אלתרמן, “אסקימו”, שהוצג במחזה “פרוספריטי” עוד בשנת 1934:

כינויי־גנאי בין־עדתיים? הנה, למשל, ב"שיר התימניות", שהושמע מעל בימת “המטאטא” באותה שנה, 1934, מצטטת עובדת הספונז’ה התימניה את דברי אמה:

וכיוון שהזכרנו בוץ, נזכיר גם מה שכתב אלתרמן על הסאטירה עוד בשנת 1938, בפיזמון הנקרא דווקא בשם “חוזרים בתשובה”:

לא רק הבוץ ה"שיכנוזי".

במקום לחשוב בראש…    🔗

התמלילים והדרישות שהושמעו סביב העסקן שהואשם בשוחד גרמו לוויכוחים סוערים בציבור:

בהצגת “הנשק הסודי” (1941) הופיע פיזמון בשם “מכונה שכזאת”, ובו מתאר המזמר לעצמו מה היה עושה, אילו מצא מכונה שכזו:

כן, לא תמיד הראש הוא הפועל, גם כשמדובר במעשיהם של אנשים, העומדים בראש:

ההחלטה להגיש את העסקן למישפט היתה בין קני־הקש האחרונים, ששברו את דבשת הצמרת. אבל היו גם סיבות אחרות, שהכריחו את ראש־הממשלה להגיש את התפטרותו.

המורה העברי ו"יורם הבוכהלטר"    🔗

למשל, דרישות המורים.

כתב אלתרמן עוד בשנת 1944, ב"טור השביעי", בענין שביתת המורים:

לכאורה, יצאו המורים “עטורי ניצחון”. שר האוצר התפטר. בשיר “האוצר” (1941) מצאנו את השאלות הבאות:

אחרי שהתפטר שר־האוצר הקודם עברה המשרה לידי יורם ארידור הצעיר, שינהל מעתה את חשבונות המדינה.

לפני 41 שנה בדיוק כתב אלתרמן ב"שיר הבוכהלטר":

צריך לדעת איך לעוף    🔗

רבים הצביעו על השרים הרבים, שהתפטרו (או התפוטרו) מן הממשלה האחרונה. ביניהם היה גם שר אחד, שקנה את עולמו בתעופה, אך עלה מדי פעם על המטוס־הלא־נכון, או החליט לעוף בשעה הבלתי־נכונה. חבל שלא הכיר את פיזמונו הישן של אלתרמן, “צריך לדעת איך לעוף”, בו נאמר:

כמה מן השרים שהתפטרו מן הממשלה האחרונה לא ידעו לא רק איך לעוף, אלא גם מתי?

איך אומרת נופרית המצרית ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" על שרי יהודה?

אפילו היא לא יכלה להעלות בדעתה, שראשי־הקהל עצמם יגדפו את ראשי־הקהל בגידופים, שיהיו עסיסיים יותר מכל גידופי הנביאים – וגידופיה שלה.

הביתה את עצמי אני מזיז…    🔗

הממשלה ההולכת החזיקה מעמד זמן רב. ולאו דווקא בגלל יתר־כוח. וגם על כך ניתן לקרוא בתירגומו של אלתרמן ל"שלמה המלך":

ראש הממשלה, מר בגין, יכול להצביע על סיבות שונות שגרמו לכך, שלא ניתן לו לסיים את הקאדנציה. אבל הימצא לעצמו נאום־הסבר טוב יותר, מזה שרשם אלתרמן כבר בספר “המסיכה האחרונה”:

ואחרי שראש־הממשלה, שהיה לא פעם שיכור־אופוריה, חוזר לביתו מישיבת הממשלה ההיסטורית – מה הוא מוצא שם? גם על כך יש תשובה באחד מפיזמוניו המפורסמים ביותר של אלתרמן – “שיכור”.

האומנם ישתנה עתה הכל, כשמתקרבת הקאדנציה הראשונה של ממשלת “חירות” לסיומה?

התשובה מצוייה, כנראה, בפיזמונו של אלתרמן “מסגרות”:

נראה…