עונג שבת

לכבוד “מבצע חפיף”, הנערך עדיין בכל רחבי ישראל, אנו מביאים “אנתולוגיה זעירה” של שירים עבריים מכל התקופות, העוסקים ברמשים הזעירים למיניהם, ומוכיחים כי מאז ומתמיד ישבו הפייטנים העבריים בתוך עמם צחקו, בכו והתגרדו ביחד עם אחיהם

מבצע חפיף לביעור הכינמת, שעליו הכריזו אנשי “כלבוטק” לפני כשבועיים, כבר זכה לקירצוף ולחפיפה בכל אמצעי־התיקשורת. ואין זה פלא. בעלי הקריקטורות והטורים הסאטיריים וההומוריסטיים מחפשים להם בכל שבוע חרס חדש להתגרד בו, וטבעי הדבר שהתנפלו על הנושא העסיסי כמוצאי שלל רב.

אלה שילדותם עברה עליהם בארץ־ישראל בשנות השלושים או הארבעים נזכרו, ודאי, ב"אגודת הבריאות" הישנה והטובה, שהיתה קיימת בכל בית־ספר, בראשות אחות בית־הספר (שהיתה מוסד בפני עצמו). תורניה של “אגודת הבריאות” היו מסייעים לה, לאחות, שעה שזו היתה עורכת מדי פעם בכיתות “ביקורת כינים”. ומי שנתפס בקלקלתו היה צפוי לגילוח־ראש, לא עלינו, ואף לקירצוף בחומרי־חיטוי, ואפילו בנפט.

זיכרונות נעימים עוד פחות שמורים בלב כל אלה, שהגיעו ארצה עם גלי העלייה הגדולים בשנים הראשונות למדינה, וזכו כבר בכניסה ל"שער העלייה" או למעברה בקבלת־פנים מעליבה ובלתי־צפוייה – ריסוס במכונת די. די. טי. באותן שנים נחשב חיטוי כזה כצעד הכרחי, שבא להגן על בריאות הציבור כולו. אולם נראה, שלא כל מבצעיו בורכו אז בטאקט ובנבונות. עובדה: בעיני רבים, רבים מאוד, הפך אותו חיטוי לסמל שלילי, ליחס הזילזול ולתחושת העליונות של בני הישוב הותיק, ועד היום הוא מוזכר כטראומה. בשיחות עם עולים ותיקים, ואפילו בסיפורים וביומני־זיכרונות הקשורים באותה תקופה.

מחקר ספרותי על הפרעוש    🔗

מה לעשות להן, לכינים, ולא עשו עוד במדורים האחרים של העיתונים? אולי אנתולוגיה ספרותית זעירה, המוקדשת ל"מוטיב הכינמת בשירה העברית לדורותיה"? אנתולוגית־בזק כזו עשויה, אולי, לעודד במקצת את כל אלה, שרוחם נפלה לאחרונה, ולהוכיח להם שכבר היו כינים מעולם, ואפילו נכתבו על אודתן שירים בידי כמה מגדולי המשוררים העברים בכל הדורות. וצרת רבים, כידוע, היא חצי נחמה. לפחות לאלה שלא הצליחו עדיין להשיג את התכשירים הדרושים בבתי־המרקחת הסמוכים.

כל מי שסובר שהעיסוק ב"מוטיב הכינה" (להבדיל מן “הקינה”) בשירה העברית מתאים לפורים בלבד, ראוי לו שיילך אצל מחקרים מלומדים, שנדפסו בכתבי־עת מדעיים מכובדים, ויגלה שגם נושאים תמוהים כאלה זוכים מדי־פעם למונוגרפיות ולמאמרים, הנכתבים ברצינות רבה. כך, למשל, ניתן למצוא בכרך הששי של ספר־השנה של אוניברסיטת בר־אילן (תשכ"ח) מאמר ארוך של פרופ' יהודה רצהבי, “השפעות ערביות בספרות תקופת ספרד”, ובראש אחד מפרקיו מופיעה הכותרת: “הפרעוש בפרוזה ובשיר” (עמ' 332–334 ).

יתר על כן: אם נרצה, נוכל להקדיש מונוגרפיה מיוחדת לא רק לכינה או לפרעוש, אלא גם לזבוב, ליתוש, לפשפש, לנמלה ולשאר רמשים ושרצים, ששימשו נושא ליצירותיהם הפיוטיות של כמה מגדולי משוררינו. שכן, משוררי ישראל בתוך עמם הם יושבים, ולרוב לא הצטיינו בעושר מופלג (שלא לדבר על רעמת־השיער הבוהמית ותנאי הנדודים, שהיו כמעט חלק בלתי־נפרד מן התדמית ומן המיקצוע). וכיוון שהשירה העברית לא רק דיברה בלשון בני־אדם, אלא גם עסקה בעיות הקרובות להם – לא פסחה גם על אותם רמשים תאבי־דם, שהיו קרובים לא רק לרוחם של אחינו בני־ישראל, אלא גם לבשרם.

עד כמה שיישמע הדבר מוזר, לא נוכל להביא כאן, ואפילו בקיצור, את כל השירים העבריים, שבהם מופיעים הכינים, הפרעושים ושאר המרעים הבישים. וזאת מחמת קוצר היריעה. נסתפק איפוא הפעם בצרור שירים, הקשורים ביצורים שזכו לאחרונה ל"אקטואליות" בלתי משמחת: אלה ששום מצע אינו קצר מדי עבורם, והם טומנים בשמחה את רגליהם בפדחת. האחרים – הזבובים, היתושים וחבריהם – ייאלצו להמתין להזדמנות אחרת, שוודאי לא תאחר לבוא.

כשהכינה אומרת “כן”…    🔗

כל המנסה לחפש את ה"כינים" במילון, או בקונקורדנציה, חייב לדעת תחילה כיצד נקרא יצור יחיד כזה ממין זכר. ובכן, שמו של “בעלה של הכינה” הוא “כן” (בציירה, כמילת־ההסכמה המוכרת), וכמעט מתבקש לשאול את הכינה: “כשאת אומרת ‘כן’ למה את מתכוונת?” בתנ"ך מופיעה רק צורת הרבים, “כינים” או “כינם” – ארבע פעמים בספר שמות (כולם בפרק אחד, פרק ח', הקשור במכת־מצרים השלישית) ופעם אחת בתהלים. ממקורות מאוחרים יותר למדנו כי “הקב’ה יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים” (שבת רצ), ו"עשרה חלקים של כנים בעולם, תשעה בפרסיים (בני מדי) ואחד בכל העולם" (אסתר רבא). ומפרקי דרבי אליעזר למדנו, כי רק דור אחד בישראל “לא משל בהם כל מיני כינים” בחייהם – “כל אותו הדור, ששמעו קולו של הקב”ה בהר סיני".

ברור שהפייטנים הקדמונים, שחיברו פיוטים ופזמונים על פרשיות התורה, הזכירו בפיוטיהם, שהיו קשורים בעשר המכות, או בפסח, גם את המכה השלישית. אופייני לפיוטים רבים אלה הוא שירו של הפייטן האלמוני, המכונה “האנונימוס”, שחי ופעל כאן בארץ, לפני כאלף שנים. וכך מופיעות אצלו (במהד' ע. פליישר, שיר קצ), ארבע המכות הראשונות:

ארבע המכות הראשונות:

הַדָם אוֹתָם הִזְעִים,

וּמָלְאָה אַרְצָם צְפַרְדֵעִים.

בְּכִינִים עֲפָרָם הִפְעִים.

עָרוֹב עֲלֵיהֶם הִרְעִים.

“כי בלי נום – אני דווה!”    🔗

כמה מן המשוררים העברים שחיו בספרד בימי־הביניים, הקדישו לרמשים שירים, חידות ומקאמות, וזאת – כפי שמוכיח פרופ' רצהבי ברשימתו הנ"ל – בהשפעת שירי־התיאור הערבים, שהיו מוכרים להם. ר' אברהם אבן־עזרא, משורר קבצן ובעל־הומור, הרבה לכתוב בחיוך על עוניו, על מזלו הרע, על מעילו הקרוע ואף על “שור הזבובים”, המתנפלים על פתו ויינו, רצים על עפעפיו ועיניו ואומרים באוזניו “שירי עגבים”. שירו השקול והיפה פותח במלים:

לְמִי אָנוּס לְעֶזְרָה מֵחֲמָסִי?

  אֲשַׁוַע מִפְּנֵי שׁוֹד הַזְבוּבִים,

אֲשֶׁר לֹא יִתְנוּ הָשֵׁב לְרוּחִי,

  בְּכָל כֹּחָם יְעִיקוּנִי כְאוֹיְבִים.

את השיר ניתן למצוא, בין השאר, באנתולוגיה “השירה העברית בספרד ובפרובאנס” לשירמן (עמ' 576–577), או בספרו של י. לוין על אברהם אבן־עזרא (תשל"ו, עמ' 208).

לפני כ־16 שנה ראה אור־דפוס לראשונה שיר אחר מספרד המוסלמית, שנתגלה ב"גניזה" הקאהירית. בספרו “שירים חדשים מן הגניזה” (תשכ"ה, עמ' 212) פירסם פרופ' שירמן המנוח שיר שקול מאת ר' יוסף אבן־סהל, שחי בקורדובה על סף המאה ה־12. שירו מזכיר מאוד את “הזבובים” של ראב"ע, אולם הוא עוסק דווקא בפרעושים:

וּפַרְעוֹשִׁים כְּפָרָשִׁים יְרוּצוּן

  וכָעוֹף לֶאֱכוֹל עוֹרִי יְאוּצוּן,

וְכִשְׂעִירִים יְרַקֵדוּן סְבִיבִי

  וְאוֹתִי מִתְנוּּמָתִי יְקִיצוּן.

וְנִלְאֵתִי הֲרוֹג קָטָן וְגָדוֹל

  וּלְהַכְנִיעָם – וְהֵם לֹא יעֲרִיצוּן.

כְּגִבּוֹרִים בְּמִלְחַמְתָּם קְשֵׁי־לֵב,

  אֲשֶׁר בִּנְפוֹל אֲחֵיהֶם יַאֲמִיצוּן.

וְאִם יִהְיו מְעַט בַּיוֹם עֲצֵלִים,

  בְּבֹֹא לַיִל כְּגַנָב יֶחֱרָצוּן.

וְהֵן נַפְשִׁי בְּכָל יוֹם קָצְרָה בָם

  וְיָדַי מֵהֲרוֹג אוֹתָם יְקוּצוּן,

וְהָפַךְ מִנְשִׁיכָתָם בְּשָׂרִי

  חֲבַרְבּוּרוֹת כְֹמוֹ רִמוֹן יְנִיצוּן.

אֱלֹהִים, הַחֲרִימֵם, כִּי בְלִי נוּם

  אֲנִי דָוֶה – וְהֵמָה יַעֲלֹצוּן!

ואחשוב כי נקודת דיו הוא!    🔗

הפרעוש זכה ל"טיפול" נוסף גם בספר המקאמות העברי הראשון, שהגיע לידינו בשלימותו – ספרו של ר' יהודה אלחריזי, “תחכמוני”. השער הרביעי בספר זה מספר על תחרות שירה בין שני משוררים, זקן וצעיר. תחילה מספר הקשיש בין השניים בפרוזה מחורזת ובשיר על הנמלה, ואחריו משמיע יריבו הצעיר חרוזי־מקאמה על הפרעוש. וכך הוא מתאר אותו, בין השאר (עמ' 54 במהד' טופורובסקי):

“כושי ולא מבני חם. / שחור כפחם… / יארוב כגנב בביתך, / וישכב בשמלתך, ובחדר משכבך ועל מיטתך. / ובשרך יקח כל לילה לאכלו… / וכנפול תרדמה על אנשים / יבוא בלאט אליך, / להתגולל עליך, ' ולהתנפל עליך… / ואז תאמר::”אחריו ארוצה" – וינס וייצא החוצה. ' ואם תתפשהו פעם ושתיים – / ימלט מבין הידיים, / ועשה ייעשה לו כנפיים, / כנשר יעוף בשמים. / וכמה פעמים יתחבא עם העלמות תחת צבע רקמתיים, / ויבוא ממתניים עד ירכיים, / ויסתתר עמן בין השדיים, / ויקרא שם המקום ההוא מחניים. / וכי ימצא נערה בתולה, / או בעולה – / ידבק בה וישכב אצלה, / עד לרוע מעשיו תיתן קולה, / וצעקה הנערה ואין מושיע לה".

כך נמשכת המקאמה העליזה על הפרעושים, שאינם נרתעים גם משרי־צבא ומן המלכים, ו"אם תהרוג חייליו ונתחיהם תנתח – / יבואו קרוביהם לשפוך דמך ואתה בוטח. / גואל הדם הוא ימית הרוצח!"

ובעקבות הפרוזה החרוזה בא שוב השיר השקול “יליד ליל”, שגיבורו

יְעוֹפֵף רַק בְּכַנְפֵי הָאֲפֵלָה

  וְיִתְגַנֵב, וְלֹא נוֹדַע בְעוּפוֹ…

יְבוֹאֵנִי לְעַרְשִִי בַחֲצוֹת־לֵיל,

  וְלֹֹא יוֹעִיל לְאִיש דֶלֶת יְגִיפוֹ.

יְקַצֵר אֶת תְּנוּמָתִי, וְאַךְ יַאֲרִיךְ

  לֵילִי וְשָם רֹאשוֹ בְּסֹופוֹ…

כּאִלוּ יִמְצָא בִי נַחֲלֵי צוּף,

  בּבוֹא לִי צְמֵא הַלֵב עֲיֵפוֹ.

… וְאֶחְשוֹב כִּי נְקֻדָה מִדְיוֹ הוּא

  וְנִמְלַט מִלְשוֹן הָעֵט בְּנָטְפוֹ.

הבא להרגך – השכם להרגו!    🔗

גם בשער האחרון בספרו בן חמישים השערים, שבו מופיעים שירים קצרים רבים על עניינים שונים ומגוונים, הקדיש אלחריזי שיר לפרעוש (עמ' 405 שם). בהקדמה הקצרה הוא מספר על הנסיבות, שבעטיין חיבר שיר זה: "ופעם הקיצותי בליל שבת מפרעושים / נושכים כנחשים. / ואען ואומר:

לִבִּי לְפַרְעוֹשׁ חִלֵל יְצוּעִי

  לִרְווֹת בְּדָמִי כָּל תַּעֲנוּגוֹ.

לֹא אֶשְׁקְטָה עַד אָשִׁיב גְמוּלוֹ

  וּבְיַד עֲווֹנו אֲמוּגוֹ כַּיוֹם.

מוֹעֵד וְשַׁבָּת לֹא יַעֲצָר בִּי

  לַהְפֹך לְאֵבֶל חָדְשׁו וְחַגוֹ.

אָמְרוּ חֲבֵרַי: "הֵן הַחֲכָמִים

  אָסְרוּ בְּיוֹם־הַשַׁבָּת לְהָרְגוֹ".

ואוֹמְרָה: "הֵם אָמְרוּ תְחִלָה

  “הַבָּא לְהָרְגָךְ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ!”

הריגת פרעוש ופשפש היא איפוא בבחינת “פיקוח נפש” ולכן מותרת גם בליל שבת, המיועד בדרך כלל ל"עונג שבת" ממין אחר.

לדברי פרופ' רצהבי הושפע אלחריזי מן המשוררים הערביים, ובעיקר מן המשורר אבן־אלשהיד, ששני קטעים מפרי־עטו, המוקדשים לפרעוש מופיעים עוד באנתולוגיה ספרותית שנערכה בראשית המאה ה־12. הקטעים מובאים בלשון המקור ובתרגום לעברית במאמרו הנ"ל של פרופ' רצהבי, והם מחזקים את דבריו בדבר ההשפעה שהיתה למשורר הערבי (בעל “מקאמת התרנגול” המפורסמת). על מחבר ספר־המקאמות העברי הגדול הראשון, שהגיע לידינו בשלמותו.

“תבלה ותחדש כנים ופרעושים!”    🔗

בין המשוררים העברים בספרד, שלא צוטטו ברשימה זו של פרופ' רצהבי, נמצא גם ר' טדרוס אבולעאפיה, בן המאה ה־13. בכרך ד' של כתב־העת “מזרח ומערב” תר"ץ, עמ' 97) מופיע בית משל טדרוס, בו נזכרים שלושה רמשים מוכרים: “ובין פרעוש ליתוש וכינים לוהטים שוכבים”. ובשיר תרמ"ט בדיוון שלו (מהד' ד. ילין ניתן לפגוש בהם שוב:

חַיוֹת קְטַנוֹת אֲשֶׁר לֹא נִקְרְאוּ

    עוֹד בְּשֵׁם

מִשְׁתַקְשְׁקִין שָם כְמוֹ

    חוֹשְׁקִין בְעֵת עוֹגְבִים

יִשְׂחַק זְבוּב לִדְבוֹרָה שָׁם

    וְשֵׁן יַחֲרֹק

עַכְבָר, וְיַחְדָו עֲלֵי גוּף וְנֶפֶשׁ

    אוֹרְבִים.

באותה מאה יצאו לאור גם בעברית כמה ספרים, ובהם כללים מחורזים ל"הנהגת גוף הבריא" או “הנהגת הנפש”, ברוח העיבודים המחורזים של הקאנון של אבן־סינא. בספרים אלה מצויות הוראות לשמירת הניקיון (ברוח ספרי ה"עזרה הראשונה" המחורזים של ד"ר א. אלוטין). והמשורר העברי ר' קלונימוס בן קלונימוס, שחי בצרפת ואהב לכתוב פארודיות, כלל בספרו “אבן בוחן” גם פארודיה על ברכה מקובלת בנוסח: “תבלה ותחדש זבובים ויתושים / תבלה ותחדש כנים ופרעושים” (ד. סדן, “קערת אגוזים”, עמ' 311).

"בעלי- השיער מהמאה ה־13    🔗

מאמרו של פרופ' רצהבי עוסק במשוררים העברים בספרד בלבד. אולם מסתבר שגם בארצות אחרות סבלו משוררים עברים מן הרמשים והשרצים הללו, ואף טרחו להקדיש להם משיריהם.

באמצע המאה ה־13 חי ברומא המשורר בנימין בן־אברהם ממישפחת הענווים, מחבר הסאטירה החברתית החריפה, “משא גיא חזיון”. בסאטירה זו הוא מתאר בליגלוג רב את בני העשירים הצעירים והמטורזנים, הסובבים בעיר בבגדים יקרים וצרים ובשיער ארוך, השורץ כינים (ח. שירמן, “מבחר השירה העברית באיטליה”, עמ' פט"צ):

(המגבעת) על חצי הראש שומה / אשר שם מלון הכנימה, / ואין חישקם / רק לכסות ניתקם. / אך שערותם גדולים, / קווצותיו תלתים, / וסרח העודף / בציצת ראשם נוטף / על הכתף. / ואם בוהק פרח בצווארונו – / שער ראשו יכסנו. / קצוצי פיאה ובלורית, / והם בעלי ברית / לשעירים, אשר הם / זונים אחריהם.

… ולולי ראיתם לעין / שותים במזרקי־יין / ומטמאים ראש ניזרם / במעשיהם ובמוסרם – / אמרתי עליהם / כי נזירים הם, /… ואולי נשברו המספריים והתער, / או האומנים (הספרים) אחזו שער, / על כן יער שערם גדל וסוער / וחייתו אין די בער. / וכי ירים כיניו / לאחוז בסבך קרניו – / והנה השוורים מלינים עליהם, / כי לקחו קרנותיהם / לעשות להם מסרקים / קשים וחזקים, / כי בסבך שערותם תמיד משתברים, / נבל יוצרים. / ומדוע נחתכה האלה / אשר בה אבשלום נתלה? / אולי תוריד למצער / בעלי השיער?

הורג כינה – כהורג גמל!    🔗

עמנואל הרומי, מגדולי המשוררים העברים באיטליה ומגדולי הלצים בשירה העברית, הקדיש סוניט מיוחד לנערה יפה, שלחייה הכחילו מסימני נשיקות החושק ונשיכותיו, והיא ניסתה לתרץ את המראה באמרה: "זבובי מוות נשכוני בצדייה (מחברת שביעית, עמ' 200 במהד' ד. ירדן). אך במחברת השניה של ספרו, המהללת את היפה ומגנה את הכעורה, אומר עמנואל על היפה (עמ' 37):

תמר – על אבני־חן הטבעו אדניה. / בחרתי היות פרעוש ולמות בין צפרניה!

במחברת כ"ב מתאר עמנואל כיצד ניסו הוא וחברו להשיב ל"אנשי־כסלות", שהציגו בפניהם שאלות מטופשות, המבוססות על סירוס פסוקי המיקרא. שאלות תשובות פארודיסטיות כאלה היו חלק מן הטקס הקשור בבחירה של “רב של פורים”. כאן, למשל, סירס השואל את הפסוק “ופותה תמית קינאה” שבספר איוב, בהפכו את “הקינאה” ל"כינה" (עמ' 399):

ויגש החמישי ויאמר: "אמור נא, שר־העדנה, / איך תפרש “ופותה תמית כינה? / כי מה פתיות יש בהריגת הכינים, / המתאכזרים עלינו כיענים?”

ואען ואומר: "דע אדוני הנכבד, / כי שלושה פירושים בדבר.

הראשון הוא פירוש רבנו פנחס מתחפנס, / שפירש כי פותה הוא הממית כינה בפני איסתנס.

והשני – פירוש רבנו יצחק מרבת, / שפירש כי פותה הוא הממית כינה בשבת.

והשלישי – פירוש הגאונים. / שאמרו: ‘פותה הוא מי שהמיתוהו הכינים!’ "

לא במיקרה בחר עמנואל דווקא ברבנו פנחס מ"תחפנס". לבד ממשחק המלים, יש כאן איזכור של העיר המצרית העתיקה, וכך גם של מכות מצרים. אשר לתשובות השונות, גם בהן יש פארודיה על אימרות חז"ל. כל היצורים, קטנים כגדולים, חשובים בעיני הבורא, ו"ההורג כינה בשבת, כאילו הורג גמל" (שבת יב).

כיוון שמדור זה נקרא “עונג שבת”, והוא נקרא לא פעם ביום השבת – אנא, זיכרו את האימרה האחרונה. כדי שלא תואשמו, חלילה, בהרג גמל!

*

מסענו בנתיבה השירה העברית בעקבות הכינים והפרעושים הגיע רק עד לסף המאה הארבע־עשרה. לפנינו עוד כשש מאות שנה של שירה עברית, שגם בהן נכתבו חרוזים חדי־עוקץ על הנושאים הללו ובהם נטפל כאן בשבוע הבא, אך כיוון שהזכרנו את מישחק־הלשון של עמנואל, המחליף “כינה” ב"קינאה". נחתום במיכתם קצר פרי־עטו, שגם בו מופיעים זה בצד זו רמש מוכר – והקינאה (כמ' 200 שם):

הִזָהֵר מִשִׂנְאַת נִקְלֶה

וּרְחַק מִקִנְאַת אִישׁ נָבוּב.

רָאִיתִי לִפְעָמִים רַבּוֹת

אָדָם עֲנָק נחְנַק בִּזְבוּב.