שיחת חוץ

דברים רבים עשויים לקצר חייו של אדם. אחד הבדוקים שבהם הוא, ללא ספק, צלצול בדלת ביום השבת, בשעה שש ועשרה בבוקר.

תחילה ניסיתי להתעלם מן ההפתעה הבלתי נעימה, אבל כשהצלצול חזר ונשנה בעקשנות טורדנית,לא נותרה לי ברירה. ירדתי במדרגות, נים־לא נים, לבוש־לא־לבוש, ופתחתי את הדלת לרווחה. לא היה שם איש! לרגע צבטתי את עצמי (גם זה אינו מן הדברים החביבים עלי ) אבל מיד הבחנתי במעטפה צהובה, שהיתה צמודה אל המשקוף. מברק!

רק זה היה חסר לי! כל מעטפה צהובה כזו, מעבירה בי תמיד צמרמורת, ובעיקר בשבת לפנות בוקר. בקוצר־רוח קרעתי את המעטפה, הוצאתי את הגליון הצהבהב, וכמו תמיד, נשלחו עיני קודם כל אל החתימה שבסוף המברק. מיהו זה השולח לי הודעה, שאינה סובלת דיחוי עד כדי כך?

הסתכלתי בחתימה, ולא נותרה לי ברירה אלא לצבוט את עצמי בשנית, וצביטה חזקה מן הראשונה. בקצה המברק היה חתום שם השולח: אלפרד היצ’קוק.

אלפרד? מה הוא רוצה שוב ממני, בשעת בוקר מוקדמת שכזאת? נכון, אנו גרים באותה עיר זה למעלה משנתיים, ובכל זאת… לאט לאט התחילה התמונה להתבהר. לעזאזל, איך לא ניחשתי זאת מתחילה? צלצול מסתורי בדלת בשעה שש ועשרה בבקר. הדלת נפתחת ואין איש. הרי כך בדיוק נפתחו מרבית סרטיו של היצ' הגדול. אדם קטן ואפור, המוצא את עצמו לפתע בנסיבות בלתי רגילות, כשהוא מעורב ברצח או בפרשת ריגול מסוכנת, ואינו יכול להזעיק אפילו את המשטרה. בזוויות עיני התחלתי לחפש את הגווייה שליד הגדר, ובראשי הזדמזמה לפתע מנגינת “קה סרה סרה”. אה, האיש שידע יותר מדי…

החצר היתה ריקה מגוויות. כמובן, היצ' לא יעשה מלאכה חובבנית. לא הוא. ואולי מכיל המברק הוראה לצאת בשליחות סודית לדרום־אמריקה, או בקשה לטפס על חוטמו הקר של לינקולן, במרומי קלסתר האבן בהר ראשמור המפורסם? ואולי חוזה לשבע שנים? אחרי הכל, קרי גראנט כבר יצא קצת מן האופנה…

חביתה – תמורת שאלה    🔗

התחלתי לקרוא את המברק עצמו. והרי הוא, כלשונו?

“מר אלמגור היקר. העלמה ג’ולי אנדריוס ואנכי נשמח מאד אם תצטרף אלינו לארוחת הבוקר שלנו ביום השבת, 10 בפברואר, בשעה 10.00 בבקר, במלון “אמבסדור” שלך בידידות, אלפרד היצ’קוק”.

גל של אהבה הציף מיד את לבי. היצ' הזקן והטוב! ואני העזתי לכעוס עליו, על שהעיר אותי בשעת בוקר מוקדמת. ברור כשמש: ודאי החליט לסעוד הבוקר במלון “אמבסדור”. ולפתע נזכר בידידו הטוב מישראל, הנוהג לסעוד עמו בכל בוקר, מאז ומתמיד. אמנם, לא כל כך ברור לי מה עושה העלמה אנדריוס בכל העסק. ואולי… ואולי החליטו השניים להתחתן ולבלות את ירח הדבש במלון “אמבסדור”, והם מחפשים עתונאי כדי להודיע את ה"סקופ" לעולם. עכשיו, כשהדה הופר נפטרה, וגם לואלה פרסונס אינה מרגישה כל כך טוב – ודאי נטלו השניים המאושרים את הרשימה האלפביתית של כתבי הוליבוד, ושלחו מברק בהול לראשון ברשימה.

הסתכלתי בשעון. השעה היתה שש ועשרים. בית המלון נמצא במרחק שעת נסיעה מביתי. ועלי עוד להתרחץ, להתגלח ולהתלבש כראוי למאורע. אמנם, איני חושש מהיצ'. אבל ג’ולי… בשקט־בשקט, מהלך על קצות אצבעותי (לבל אעיר את בני המשפחה, שגם אינם אוהבים לקום בשעה שש ועשרים בבוקר בשבת) סיימתי את כל ההכנות, ובשעה שש ארבעים ושלוש כבר עמדתי בחוץ. הצצתי שוב במברק, כדי לוודא את השעה. ורק אז נתקלו עיני שנית בתאריך. 19 בפברואר. לכל הרוחות! הרי מדובר בשבת הבאה! לשם מה, לעזאזל, היה אלפרד צריך לשלוח לי מברק שבוע מראש, ועוד בשעת בוקר מוקדמת שכזאת! הרי יכול היה לכתוב לי מכתב בדואר רגיל, ואפילו בדואר ישראל. גם אם היה הולך על ארבע, מביתו שבבוורלי־הילס לדירתי, היה מספיק להודיעני בעוד מועד. אלא מה? הוליבוד! יחי הרושם! אין פלא שמניות חברת “ווסטרן־יוניון” נמצאות כל הזמן בקו עלייה!

בשקט בשקט, על קצות אצבעותי, חמקתי הביתה (מה תאמר בתי הגדולה כשתראה לפתע את אביה הדור כחתן בחופתו בשעה שש ארבעים וחמש בבוקר, ועוד בשבת?!)

שבוע לאחר מכן השכמתי שוב (מה שבטוח בטוח!) ומיהרתי ל"חדר השגרירים" המפואר של מלון “אמבסדור”. ציפיתי לראות שם את שני מיועדי, כשהם יושבים ליד אחד השולחנות הקטנים וממתנים לבואי, כדי שיוכלו להתחיל בסעודה. במקומם מצאתי באולם כמאה וחמישים כתבי־חוץ אחרים, שכולם זכו לקבל מברק אישי דומה בשבת שעברה. היתה זו חבורה מגוונת ביותר. אנשי סרטים רציניים מאנגליה וצרפת, לצד רכלניות עתוני־נשים מדרום־אמריקה. שני תאומים מסקנדינביה, זהים במראיהם (איך מבדילים ביניהם? האחד מצמיד את המונוקל שלו – מונוקל אמיתי! – לעינו השמאלית, והשני לעינו הימנית!) ולידם צעיר כושי מהונדורס הבריטי, היושב כאן ככתב לענייני הוליבוד של שירות השידור הממשלתי בארצו. כתבים יפאניים, וייטנאמיים (דרומיים, כמובן!), יוגוסלבים ומצריים. כתב אחד מברזיל, כתב אחד מאוסטרליה, כתב אחד מצרפת, ושלושים ושניים כתבים מישראל.

בין השולחנות סובב איש יחסי הציבור של חברת “יוניברסל”, שערכה את המסיבה לכבוד מר היצ’קוק והעלמה אנדריוס, לרגל השלמת סרטם החדש, “המסך הקרוע”. מדי פעם בפעם גחן איש יחסי הציבור ולחש משהו באזני אחד הכתבים, ואם הלה הנהן בראשו, זכה לקבל פיסת נייר תכלכלה וגזורה. שמעתם על הסקנדל שהתעורר בוושינגטון, כשנתגלה שעוזר הנשיא לעניני עתונות “שותל” שאלות בין העיתונאים? כאן, בהוליבוד, אין איש מתרגש מ"שתילה" שכזו. אדרבה, היה זה מר היצ’קוק בכבודו ובעצמו שחיבר בליל אמש את השאלות שעליהן הוא מעוניין לענות, ומסר אותן ליד איש יחסי הציבור. כל עיתונאי המעוניין לקרוא שאלה כזו, זוכה למנה נוספת של חביתה.

לפתע נשמעו מחיאות כפיים. אל האולם נכנסה בצעדיים איטיים דמותו המוכרת, ההיפופוטמית, של אמן סרטי המתח. על אף שרזה מאד לאחרונה, כתוצאה מדייטה חריפה, והוריד כחמישים ק"ג ממשקלו, עדיין נותרו על עצמותיו למעלה מ־110 ק"ג, השומרים על עגלגלותו המפורסמת ועל אפייו. ליד היצ’קוק צועדת אשתו, אמה. עליז, בעל לחיים מדושנות, אדומות, ועיניים קטנות ועירניות, פוסע האיש, החוגג עתה ארבעים שנות פעילות קולנועית ויצירת חמישים סרטים, אל השולחן המאורך שבפינה. שם ממתינים לו על הצלחת החביתה והקדלים המעושנים, מזונה הלאומי של מולדתו.

ושוב מחיאות כפיים, ולאולם נכנסת העלמה אנדריוס, משום מה, לאחר הסרט “מרי פופינס”, ציפיתי שתיכנס בטיסה דרך החלון, כשהיא מחזיקה בידיה מטרייה. אבל ג’ולי החביבה נכנסה בעד הדלת, כשהיא צועדת בפסיעות קלות לעבר השולחן עמוס המיקרופונים. רזה, גבוהה, שטוחת חזה, בעלת אף סולד, שיער בלונדיני קצר ועיניים כחולות. אנגליה מארץ האנגליים. נחמדה, אבל לא מסנוורת. בקיצור, בת השכן הטיפוסית.

יותר נחמד להיות עשירה    🔗

סוף סוף מסתיימים הצילומים, ועמם ארוחת הבוקר. הגיע תור השאלות. מר בליין, איש יחסי הציבור, סוקר את היושבים באולם, כמנסה לאתר היכן נמצאות השאלות ה"שתולות". בבקשה.

עתונאית דרום־אמריקנית מפורכסת קמה מכסאה, נרגשת כולה. “גב' אנדריוס. יש לי שאלה אישית במקצת”.

ג’ולי מופתעת קצת, אך שומרת על חיוכה. “בבקשה”.

“העלמה אנדריוס”, מגמגמת העתונאית. “סרטך החדש הוא הסרט הראשון שבו את לובשת שמלות מודרניות בנות זמננו. מהי הרגשתך להופיע סוף סוף בשמלה שכזאת?”. נשימתנו נעצרת מרוב מתיחות. הרי זוהי בדיוק השאלה המדירה שינה מעפעפינו זה חדשים…

ג’ולי מחייכת שוב. היא מגלגלת את אישוניה הכחולים כלפי מעלה, כמחפשת ישע במרומים. שקט. חושבים. הכל ממתינים בדריכות. ואז מגיעה התשובה המוחצת: “נחמד מאוד”, אומרת ג’ולי במו פיה. העתונאית הנרגשת מודה על האינפורמציה האכסלוסיבית, ומתיישבת במקומה. הכל ממהרים לרשום את ה"סקופ".

עתונאי ברזילאני קם. "מר היצ’קוק, האם נכונה השמועה שבסרטך החדש אתה… " (הוא מתקשה קצת לקרוא את השאלה שנשתלה בידיו, אולם היצ’קוק מכיר את השאלה, שהרי חיבר אותה בעצמו. “כוונתך לגבי טכניקת התאורה החדשה, בה נקטתי בעת צילום הסרט?” – הוא נחלץ לעזרת הכתב, ומתחיל לענות על השאלה.

עוד שאלה “שתולה”, משולחן אחר: “מה דעתך על סרטי המתח החדשים, המציפים לאחרונה את השוק?”

היצ' מחייך במלוא רוחב מפלי לחייו האדומות. “רוב הבמאים לא תפשו עדיין את העקרון הפשוט, שיש לשתף גם את הקהל בעלילתם. רכבת דוהרת המצולמת ממרחק אינה משאירה כל רושם. אבל אם תצלמו אותה ממרחק שלושה מטר, יקפוץ ממקומו כל צופה באולם. ועוד: מסרטים רבים אפשר לקבל רושם שרצח הוא דבר קל ונעים. בסרטי האחרון אני מוכיח שוב, איזה עסק מזוהם הוא הרצח. כמה דם, לכלוך, אי־נעימות ובחילה כרוכים בפעולה עצמה”. והוא מסיים בחיוך היצ’קוקי: “אני כידוע לכם, איש המוסר”.

שוב הגיע תורן של כתבות עתוני הנשים. “העלמה אנדריוס. תוך שנה הפכת לכוכב בינלאומי. מה הם היתרונות שמעניקה לך ה’כוכבות'?”

ג’ולי מחייכת, מגלגלת אישוניה הכחולים כלפי מעלה, שקט, חושבים. היא איטית־קצת במחשבתה, ג’ולי המתוקה. ואולי שכחה להכין את שיעורי הבית. למרבה המזל, נחלץ היצ' לעזרתה. “תרשו לי לצטט כאן את פאני פרייס”, הוא אומר, בהזכירו את הקומיקאית היהודיה של שנות העשרים, אשתו לשעבר של בילי רוז המנוח. "היא אמרה פעם: “הייתי ענייה, והייתי עשירה. יותר נחמד להיות עשירה!”.

מרי פופינס בביקיני    🔗

מסתבר שהיצ' אינו נלהב למראה סרטי ג’יימס בונד, אעפ"י שהוא רואה בסרטו הישן “שלושים ותשע המדרגות” את האב הרוחני לסרטי 007. “איני רואה כל עניין בסרט על הרפתקאותיו של מרגל מקצועי. הרי המתח הוא חלק מעבודתו. בסרט כזה נשאר הקהל אובייקטיבי, מן הצד. גיבורי הסרטים שלי הם כמעט תמיד אנשים רגילים, המוצאים לפתע את עצמם מעורבים ברצח או פרשת ריגול (מברק בהול בשבת, בשש ועשרה בבוקר?). אני יוצר חלום בלהות, ועם סיוט יכול כל צופה להזדהות”.

“שאלה זו מופנית אל העלמה אנדריוס והאדון היצ’קוק גם יחד. האם יש לכם תחביבים כלשהם?”

ג’ולי מחייכת, מגלגלת עיניים. חושבים. היצ' מהיר יותר: “האם את מרמזת בכך שעלינו למצוא לנו תחביב משותף?” צחוק רם באולם. גב' היצ’קוק הממושקפת מביטה בבעלה העגלגל בסלחנות בריטית, פרי שלושים שנות נישואין. אני מתבונן בעתונאית ששאלה את השאלה. בידיה נמצאת פיסת ניר כחולה. היצ', אשמאי זקן שכמותך, תיכננת את הבדיחה כולה עוד בבית.

עתונאי יהודי, בעל מבטא אידי בולט, קם מכסאו: “מר היצ’קוק, שם התפאורן של סרטכם החדש מוכר לי עוד מגרמניה, מימיו של היטלר. האם היה הכרח לקחת דווקא אותו?”

היצ’קוק נרגז במקצת. ניכר ששאלה זו לא נשתלה על ידיו. “עלילת הסרט מתרחשת בברלין המזרחית”, הוא אומר בקצב אטי מן הרגיל. “וקשורה בעריקתו של מדען אמריקני למזרח. העדפנו לקחת תפאורן המכיר את המקומות בהם מתרחשת עלילת הסרט.”

שוב שאלה נשית. “העלמה אנדריוס, מה דעתך, על מר היצ’קוק?”

ג’ולי מחייכת מגלגלת אישונים וכו'. “אני פשוט אוהבת אותו. זה הכל”.

העיניים מופנות, כמובן לגב' היצ’קוק. “איך זה להיות גב' היצ’קוק?”

“נורא ואיום”, לוחש בעלה ישר לתוך המיקרופונים. גב' היצ’קוק נבוכה. "בעלי רוצה שאומר ‘נורא ואיום’ ". היא ממלמלת, “אבל זה לא נכון”. אנחנו נרגעים.

"מה דעתכם על מגיפת סרטי המין? "שואל כתב צרפתי.

לפתע מתעוררת ג’ולי לחיים. “אני בעד!”, היא צועקת בהתלהבות, שלא כדרכה, ומפזרת חיוכים סביב. (עוד שאלה “שתולה”! האולפן החליט לשנות את האימג' המתקתק של גיבורת ‘צלילי המוסיקה’. ולא מכבר הצטלמה ג’ולי לראשונה בבגד־ים. אבל מה לעשות, ועורך ה"פלייבוי" לא התלהב למראה הצילומים. כדי שמרי פופינס החביבה תיהפך לפצצת מין, לא די בחיוך מתוק ועינים תכולות. חסר עוד משהו).

מה אמרה לי ג’ולי?    🔗

השאלות רודפות זו את זו. מסתבר ששלום בתה הקטנה של ג’ולי נהדר, והיא נתונה בידיה של אומנת טובה (בריטית, כמובן); שהראשון בחמישים הסרטים של היצ’קוק צולם בגרמניה, בדיוק לפני ארבעים שנה, ושסרטו הבא יקרא “רי’ש כפול חמש”, ויעסוק במשפחה איטלקית המתבצרת במלון ניו־יורקי ומקימה לה ממלכת גנגסטרים פרטית משלה; שג’ולי מעדיפה את אולפן הקולנוע על הבמה, ושהמלחין החביב עליה ביותר הוא פרוקופייב; שבסרט “המסך הקרוע” יופיע היצ’קוק עצמו בתפקיד זעיר, כדרכו, והפעם כ"בייבי־סיטר" במלון קטן בקופנהגן.

סוף סוף מסתיימת הארוחה המשותפת, ואלפרד והעלמה ג’ולי עוברים אל המסדרון הארוך, ומתיישבים ליד שולחן קטן, שעה שכל כתבי החוץ של הוליבוד מסתדרים בשורה ארוכה, ארוכה מאד, כדי להצטלם עם השניים, לפי תור. צלם הפרסומת של הסטודיו מציב את מצלמתו מול השולחן, וכל עתונאי מתיישב לרגע קט ליד שני האורחים, מגיש להם צילום לחתימה, מחייך עמם אל המצלמות, ומפנה את מקומו לבאים אחריו. בשבועות הקרובים יוצפו עתוני הקולנוע בעולם כתבות ברוח “מה סיפרה לי ג’ולי בפגישתנו האחרונה?” מרבית הכתבים ישכחו, משום מה, לספר שיחד עמם סעדו באותו אולם גם מאה וחמישים כתבים אחרים.

כתב אחד מעתוני הקולנוע ביפן נרגש מאד. הוא טרח והביא לפגישה את הגליון האחרון של שבועונו (הנראה כשנתון הממשלה שלנו), כדי להראות לג’ולי את תמונתה הצבעונית בשער העתון. הוא בטוח שהיא תיפול על צוואריו מרוב התרגשות. מענין, כיצד פרחה מראשי העובדה, שאני עומד להיפגש עם ליזה דוליטל האמיתית, שכיכבה ב"גבירתי הנאווה" על בימות ברודויי וניו־יורק. איך זה שכחתי להביא עמי תקליט עברי של המחזמר, למזכרת? מילא לפחות אספר לה על התרגום העברי, ועל ההצגה בארץ. ונראה איך יפשיר הקרחון הבריטי כחול־העיניים מרוב התרגשות.

התור מתקדם לאטו. חסרה רק הגננת שתשיר “כך הולכים השותלים”. מאה וחמישים כתבים מכובדים עומדים כילדים בתור, כדי להצטלם עם המארחים ולזכות באוטוגרף. לפתע אני מבחין בידידי היפאני, חיוור ונרעש כולו. מסתבר שהראה את השער הצבעוני לג’ולי, אבל זו לא נפלה על צווארו מרוב התרגשות, אלא הגיבה בקרירות בריטית טיפוסית: “או!” ופנתה לבא אחריו.

אני מחייך. “חכה, חכה, ידידי. מיד מגיע תורי. תראה איך תגיב הגב' אנדריוס כשיוודע לה שלפניה ניצב אחד ממתרגמי, ‘יופי לי?!’ לעברית!”

סוף סוף מגיע תורי. מי מילל ומי פילל? מרחוב אייזנברג ברחובות – אל שולחנם של אלפרד היצ’קוק וג’ולי אנדריוס. אני מתיישב על הכסא הפנוי, ליד השניים. היצ’קוק מושיט את ידו, כדי לקבל ממני את הצילום עליו יחתום. לכל הרוחות, לגמרי שכחתי! אני שולף מן המעטפה החומה שבידי צילום מבריק, בו נראית הקריקטורה המפורסמת שלו, ומבקש שיחתום עליה.

“אבל הרי חתימתי מופיעה כאן בדפוס!” הוא אומר לי בטון יבש (נראה ששכח כבר איך העיר אותי בשבת שעברה, בשעה שש ועשרה בבוקר!). ואכן, מתחת לקריקטורה מודפסת חתימתו, במלואה. מה עושים עכשיו?

“אני רוצה לבדוק אם זו באמת חתימתך”, אני מנסה לצאת מן הסבך (ומה עוד יכולתי לומר? ובכלל, מי אוסף אוטוגרפים, מי?) עיניו של היצ' מבריקות. יש לו הברקה. הוא נוטל את עטו, ורושם מתחת לחתימה המודפסת: “”מאשר . א. ה." אחד אפס לטובתו.

עכשיו הגיע הרגע הגדול שלי. “מיס אנדריוס, ודאי יעניין אותך לדעת שלפניך יושב אחד משני המתרגמים של ‘גבירתי הנאווה’ לעברית! ודאי שמעת שהמחזה הוצג בישראל בהצלחה רבה!” אני מכחכח בגרוני, ועומד להדגים לה קטע קצר מ"ברד ירד". אלהים, רק שהיא לא תתרגש יותר מדי.

ג’ולי מתבוננת בי בעיניה הכחולות, חושבת רגע, ואז היא אומרת בקולה השווה מיליונים: “או!”

וכבר היא מחייכת אל הכתב מאורוגווי, הניצב מאחורי ומסלק אותי מן השולחן. עכשיו הגיע תורו להצטלם.

אני ממתין שג’ולי תקרא לי ותשאל איך שרים “הלילה טוב לרקוד” בעברית. אבל היא כבר חותמת אוטוגרף לכתב מאורוגווי. למה, למה לא נתנו את ה"אוסקר" אשתקד לאודרי הפבורן הנהדרת?