עונג שבת

בימים אלה – שבהם דנים, בין השאר, גם במינוי מפקח חדש למישטרת־ישראל – התכנסו ב"בית הגדודים העבריים'. במושב אביחיל ותיקי ה’גדודאים', שנחלצו בימי מילחמת העולם הראשונה לקריאה: “אריה, אריה, קום התנדב לגדוד העברי!” מי היה אותו אריה, שעליו נכתב והושר השיר? ומה הקשר בין גורלו – לבין המאבק על מעמד הבכורה במישטרה?

ב"בית הגדודים העבריים" במושב אביחיל, ליד נתניה, נערך בשבוע שעבר הכנס השנתי המסורתי של “הגדודאים” – מתנדבי הגדודים העבריים במילחמת העולם הראשונה.

באי הכנס שמעו את דבריו של יצחק רבין, שהציג את עצמו בגאווה כ"בנו של גדודאי", וחזו בסרט על הימים הרחוקים והיפים ההם. הסרט נערך בידי אחד מצעירי ה"הגדודאים", ששמו מוכר לכל צופה־קולנוע בארץ עוד מן הימים, שבהם היה התרגום מוקרן לא בגוף הסרט, אלא בצד התמונה – הלא הוא “ירושלים סגל תל־אביב”.

האימרה האנגלו־סאכסית הידועה אומרת, כי “חיילים ותיקים אינם מתים לעולם”. כמו הרבה אמרות ידועות אחרות, המצלצלות יפה, אין גם האימרה הזאת עומדת, לצערנו, בפני המציאות. מ"כנס גדודאים" שנתי אחד למישנהו, מתמעט מיספר המשתתפים הוותיקים, והשורות מידלדלות והולכות. אל נישכח: מדובר באנשים שהתגייסו לדגל לפני יותר משישים ושתיים שנה!

על “הגדודאים העבריים”, פרי חזונם של טרומפלדור ושל ז’בוטינסקי, כבר נכתב הרבה. מעניין לציין, שבין פיקודיהם של השניים היו גם סוציאליסטים צעירים רבים, שמצאו את עצמם אחר־כך בעימות פוליטי עם ז’בוטינסקי, ובעיקר עם תלמידיו, שאימצו לתנועתם את שמו של המפקד השני, טרומפלדור. כאלה היו “הגדודאים” דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי, וכן “ארבעת הגיסים” מגימנסיה “הרצליה”: משה שרת, אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור.

על הרוח ה"שמאלנית" ששררה בקרב רבים מחיילי אותם גדודים יעידו גם השירים, שהושרו בפיהם. בחוברת “שירי הגדוד”, שיצאה על־ידי הגדוד העברי מאמריקה" ונדפסה דווקא במנצ’סטר שבאנגליה לפני 61 שנה (העותק המקורי נמצא בארכיון "בית הגדודים " באביחיל), מצויים השירים העבריים, שהושרו בפי חיילי הגדוד באותם ימים. החוברת נפתחת, כמובן, במלים של “התקווה”, וניתן למצוא בה גם כמה שירים אחרים מסוף תקופת ההשכלה ומימי “חיבת ציון” – “משמר הירדן” לאימבר, “בנערינו ובזקינינו נלך” ליל"ג, “שאו ציונה נס ודגל” לרוזנבלום ועוד. כמוכן מצויים בחוברת כמה שירים, שחוברו כבר בארץ־ישראל, והיו מוכרים לתלמידי הגימנסיה העברית “הרצליה”, שבוגריה היו בין ראשוני המתנדבים. כאלה הם השירים “פה בארץ חמדת אבות” (שהושר בחו"ל בנוסח “שם בארץ חמדת אבות”). וכן “שירו נא המשוררים שירים רק מעוררים” (סיסמה שאותה מנסים כיום תלמידי ז’בוטינסקי להחיות, ובעיקר כשמדובר בכלי־התיקשורת להמונים).

אולם מהם השירים, המופיעים בחוברת “שירי הגדוד” מיד אחרי ההימנון הלאומי “התקווה? שירים “שמאלניים”, רחמנא ליצלן! הראשון שבהם הוא “שיר עבודה” ("יה חי לי, לי הה עמלי!) שנכתב בארץ בימי העלייה הראשונה בידי “בר־נש”, הוא נוח שפירא. מיד לאחריו, מופיע השיר “ברכת־עם” (“תחזקנה”), שהפך אחר־כך ל”הימנון תנועת הפועלים". ואם לא די בכך, בא בחוברת גם השיר “די שבועה”, הימנונם של “פועלי ציון”, במקורו, בלשון האידית.

אין זה השיר האידי היחידי בשירון של “הגדוד העברי מאמריקה”. לידו ניתן למצוא גם את השיר “ציון מארטש”. שפיזמונו החוזר פותח בקריאה הנלהבת: “הורראה! הורראה! פיר ציון’ס נהייע פאהן!”. זהו, למעשה, תרגום לאידיש של השיר שכתבה נינה סאלמאן באנגלית (“שיר הלכת של ה’יהודאים'”), שגם נוסחו המקורי מופיע בשירון הקטן. לידו נמצא השיר "בשרו שם! " (“העברים באים, העברים באים”), שאינו אלא נוסח עברי חופשי, של אחד השירים המפורסמים ביותר של חיילי הצבא האמריקני בימי מילחמת העולם הראשונה: “היינקים באים! הינקים באים!”.

מיכתבו של רמטכ"ל בן 10    🔗

למרבה ההפתעה, לא מצאנו בחוברת “שירי הגדוד” את כל המילים של הימנון “הגדוד הראשון ליהודה”, שהיה מוכר מאוד בארץ ובחו"ל באותם ימים, והפותח בשורות הניצחיות הבאות:

יהודה, זין קח! זין קח!

להילחם צא חיש, אח!

לאור וחופש צר אורב

קום אתה להילחם באויב!

כפי שציינו במדור זה לא מכבר, ניתן לאתר בשיר זה כמה מוטיבים לאומיים־ביטחוניים, שהופיעו כבר קודם לכן בשיר־לכת עברי אחר (“הו ערש מולדת”), וכן ב"הימנון" הצבאי, שנכתב בשנת 1905 על־ידי “הילד העברי הראשון”, איתמר בן־אב"י. במיכתבו לבארון רוטשילד מפריז הציע איתמר בן־העשר לבארון להקים בארץ־ישראל "צבא עברי, אשר יגן על מושבות הוד־מעלתו. הצבא הזה, כצבא הצרפתי, יהיה מורכב מיהודים ומערבים. אלה, האחרונים, בשם ‘ליגיון הזרים’ ייקראו: ושם חיילינו – ‘רוטשילדים’. כפי המשל העברי: ‘הכסף יענה את הכל’ ".

“ידע אדע היטב”, כתב איתמר לבארון, “כי לצבא כזה נדרש כסף. לכן אין אני חושב, כי נתחיל בגדולות. מאה אנשים יספיקו לעת עתה. שמונים יהודים ועשרים ערבים. לפי חשבוני יספיקו לכך בשנה הראשונה מאה לירות לחודש, מלבד הכסף הנצרך לביגדי־שרד ולזין (לתשומת־לב שר־הביטחון הנוכחי, המתלונן על קיצוצים בתקציב! – ד.א.). וכדי שהוד־מעלתו לא יחשוב, כי אנו מתכוונים לקבל את כל הכסף הזה בהקדם, נשמח מאוד אם נקבל בדואר החוזר את מאת ה’נאפוליונים' הראשונים לקניית ביגדי־השרד לשרי־הצבא. כבר בחרנו בצבע המדים: ירוק, ככרמינו. וכבר הלכנו לחייט ההונגארי אשר בשערי העיר, והוא הודיעני, כי מאה ‘נאפוליונים’ יספיקו בהחלט”.

ומי יהיו מפקדיו של הצבא העברי, צהר"ל ("צבא הרוטשילדים לישראל)? גם על נקודה זו לא פסח איתמר הקטן: “דודי אוניה, בן שמונה, יהיה שר־מאה, אחותי ימימה ודודתי פנינה תהיינה שרות חמישים, ושארית חברי יהיו שרי־עשרה”,

בסוף המיכתב, המופיע בספרו “עם שחר עצמאותנו”, מודיע איתמר לבארון: “הוד מעלתו ישמח גם לדעת, כי תרגמתי לשם צבא זה כשיר־לכת את הבית הראשון ל’מרסייז' הצרפתית” וזה נוסח תרגומו:

הבה נקום, בני האבייה,

יום הגבורה הנה כבר בא!

נגדנו – הערבייה

נס דמים תרים, תצבע.

אל זין, אזרחים!

סדרו הלגיונות

נלשון, נלשון

בשפה עברית –

ולנו אזי ציון!

כשגדל איתמר, לא היה לרמטכ"ל. במקום זה המשיך “ללשון בשפה העברית”, וערך עיתון יומי עברי, ‘דואר היום’. כמוהו עשה באותה תקופה גם ז’בוטינסקי. ובהימנון שכתב ז’בוטינסקי. ל"ברית טרומפלדור", הקרוייה על שם חברו לנשק מידי ה"גדודים", מופיע שוב המוטיב המוכר לנו:

נזדיין־נא, לב וזרוע,

ונקום, אחי,

לילחם, לשאוף, לנטוע

וליצור תל־חי!

(‘החבר’, לוח שנתי לנוער, תר"ץ, עמ' 141)

מוזר. אך אף אחד – גם לא ההיסטוריון, ד"ר מאיר פעיל! – לא קם עד היום ואמר לכמה מן המנפנפים בכל הזדמנות בשמו של מחבר שיר זה: “מורכם ורבכם הנערץ כתב לכם הימנון? אז אנא, מלאו את בקשתו המפורשת, והזדיינו־נא!”

“שמאלנים” צועדים בדרך ליריחו    🔗

הזכרנו אחדים מן השירים העבריים, שהושרו על־ידי מתנדבי “הגדודים העבריים”; אבל לא הזכרנו עדיין את כולם.

בספר ‘זכרונות’, שהוציאו בני מישפחת יפה לפני כחמש שנים לזכר אביהם, ירמיהו יפה, שהיה בין ה"הגדודאים", ניתן לקרוא זיכרונות משעשעים וספוגי־הומור על הווי אותם ימים. בתו של ירמיהו יפה, יעל דגני, ששלחה אלי את הספר, אף טרחה וסימנה בו את כל המקומות, הקשורים בפיזמונים ובשירים. כך מצאנו בעמ' 71 את שירו של עמיהוד גור, מחיילי “הגדוד הראשון ליהודה”, הנקרא “שמאל, ימין, שמאל”:

שמאל… שמאל…

שמאל, ימין, שמאל…

נצעד, נצעד, נצעד ליריחו.

קולונל לנו די־אס־או,

די־אס־או ליריחו.

שמאל, שמאל…

האומנם מיקרית העובדה, שהשיר נפתח ב"שמאל" דווקא? ואולי היא מצביעה על כך, שכבר בימים ההם – ותוך כדי צעידה ליריחו דווקא! – החלה ה"מאפיה השמאלנית" בפעולותיה החתרניות, ישר מתחת לעיניו הפקוחות של ז’בוטינסקי?!

בספרו של ירמיהו יפה מצאנו עוד שיר נשכח מאותם ימים:

כשהמתנדבים באים

עוברים ברחובות־אות

פותחות הבחורות

את החלונות־אות. (עמ' 69)

היש קשר כלשהו בין שיר זה, מימי מילחמת־העולם הראשונה, לבין ה"שלאגר" הגדול של ימי מילחמת־העולם השנייה, שירו של יחיאל חגיז “צאינה צאינה, הבנות, וראינה / חיילים במושבה!”? או שזהו פשוט נוהגו של עולם, שבבוא החיילים הצעירים למושבה או לעיר, פותחות הבחורות־אות את החלונות־אות ויוצאות־אות לקראתם?

תהלוכת ה"ג’ואיש בויס" בפורט־סעיד    🔗

רוב השירים שציטטנו כאן נשכחו כבר מזמן. אולם קיים עוד שיר אחד מאותה תקופה, המזוהה יותר מכל שיר אחר עם ימי ההנדבות ל"גדודים העבריים". הלא הוא השיר “אריה, אריה, קום התנדב לגדוד העברי!” שמלותיו מובאות בסוף המאמר.

מתי נולד השיר הזה? מי כתבו? האם הוקדש לבחור בשם אריה, או שנועד לשמש רק שיר תעמולה להתנדבות לאותם גדודים?

רק לשווא תחפשו את התשובה בין 335 העמודים של סיפרו של יגאל עילם, “הגדודים העבריים”, שיצא לאור בהוצאת ‘מערכות’ לפני כשש שנים. מחבר הספר – שגם הוא במואשמים ע"י מנהל רשות־השידור בשמאלניות", לא כלל את שמו של אותו אריה ב"מפתח הכללי" המפורט, הבא בסוף סיפרו. אולי מטעמי קונספירציה?…

יצאתי, איפוא לאביחיל, ביקרתי ב"בית הגדודים" ובבתיהם של כמה מוותיקי החיל ביניהם: “סבא משה” נלסון החביב ורעייתו, המוכרת לכל בכפר כ"סבתא גניה". “גדודאי” ותיק אחר, שגם בביתו שמענו פרטים רבים על ימי ה"הגדודים" הוא ד"ר משה ריגאי, המפיץ זה שנים את אהבת התנ"ך בכל עמק־חפר (רעייתו, יונה ספרדית־ריגאי, היא סופרת מחוננת, ולא מכבר פירסמה בשם־העט שלה, “תרזה אור”, מחזה מעניין, הקשור בימי קציר־חיטים וברות המואביה. הפסנתרן המוכר עמירם ריגאי, שערך לא מכבר סיבוב קונצרטים נוסף בארץ, הוא בנם).

שאלתי, ונסתבר לי, שאכן, לא זו בלבד שהיה ב"גדוד הראשון ליהודה" חייל בשם אריה, אלא שהוא עצמו כתב את השיר והפיצו. שמו המלא היה אריה רובינשטיין, והוא היה בן לאחת המישפחות הראשונות בתל־אביב החדשה. “נער חמד, יפה־תואר, מוכשר, תוסס, שפע הומור, אהוב – ואוהב לשיר”, סיפרו עליו בנוסטאליה.

בספר “סיפורה של גימנסיה הרצליה” מזכיר גם אורי קיסרי את אריה בחיבה רבה: “כן, הוא היה המגייס מיספר 1 לצבא הישראלי. הוא עצמו לבש מדים והיה, אולי המפואר בסרג’נטים שלנו” (עמ' 513). ירמיהו יפה, הקדיש ל"מפואר בסרג’נטים שלנו" פרק שלם בזיכרונותיו, וציין בראשו: "מוקדש לאריה, הטרובאדור של “הגדוד הראשון ליהודה” (עמ' 67). בפרק זה הוא מספר בנעימה לבבית על תעלוליו של “אריה, הסרג’נט הצנום, אשר פניו חטובים יפה” ועל שיריו:

“אריה, אל תהיה נאד. שב ונשיר עוד פעם!”

נהרת צחוק עברה על פניו. מבלי חכות ישב על המזרן ומיד פרץ שירו של אריה. שיר אירוני, אך יפה. שיר ספוג שאיפה לחיים הירואיים – וגומר בהפקר.

כולם שרו את שירי־ההפקר של אריה, השירים שליוו אותם בכל הדרכים והתחנות במידבר, בערבה, בהר ובעמק, בערי מצרים ובערי הארץ, בשעת ששון ובשעת דיכאון. (עמ' 68).

את השיר “אריה, אריה” כתב אריה רובינשטיין ברכבת, שהובילה את המתנדבים לקנטארה, בדרכם מצרימה. הוא גם שחיבר את השיר “כשהמתנדבים באים”, וכשפתחו הבחורות־אות את החלונות־אות ראו את הצעיר היפה, השובב, כובש־הלבבות צועד בראש החיילים, ומנצח על השירה. וכך מתאר זאת ירמיהו יפה בזיכרונותיו:

אריה צעד בראש, כששלושת תווי הסרג’נט שלו, נתונים במיצחת הקאסקט המנומר של איכר מדרום־קנט, החבוש לראשו, ומכנסי ג’וקיי צרים מתוחים עליו עד להתפקע. מצב הרוח היה: לצפצף על הכל.

“רק מפני הצ’ומבללסה, צ’ומבללסה, סה סה סה!”

תהלוכה מוזרה זו, שצעדה לעיני הקצינים הבריטים, שישבו בבית הקפה ההדור של פורט־סעיד, עוררה תדהמה מובנת: “מיהם אנשי השבט הפרא הזה, אשר כמוהו לא נראה בעיר התעלה, החולשת על דרך שלוש היבשות? פיראטים מסינגאפור? אנשי גיניאה החדשה?” רק אז נתגלה לקצינים הבריטים המשתאים, שחבורת ה"צ’ומבללסה" היא חבורה של ג’ואיש בויס" מ"פלסטין".

עורך־דין – או מורה לעברית?    🔗

סיפורו של ה"פליי־בוי" התל־אביבי, “מלך הפיזמונים” של “הגדודים העבריים”, קיבל תפנית דרמאטית עם תום המילחמה ועם פירוק הגדודים, זמן־מה לאחר־מכן. כשהוחלט על הקמת תחנת מישטרה עצמאית בתל־אביב ראה אריה את עצמו כמועמד הטיבעי ביותר לתפקיד המיוחל של “מפקד המשטרה בעיר העברית הראשונה”. רבים הסכימו איתו: הוא היה תל־אביבי מלידה, מוכשר, אהוד, אתלטי, ובעל־ניסיון צבאי (סרג’נט!). הוא אהב מדים, ונראה בהם טוב. ואין צורך לומר שרבות מבנות תל־אביב היו בעדו!

רק מאיר דיזנגוף, ראש העיר, חשב אחרת, והעדיף על פניו מועמד אחר – את חיים אלפרין.

אריה ההמום לא השלים עם האכזבה. עליצותו נתחלפה במרירות. אחותו, שהיתה מזכירתו של פנחס רוטנברג בחברת חשמל, עשתה הכל כדי שאחיה יתגבר על דיכדוכו – אך לשווא. זמן־מה “הסתובב ברחובות תל־אביב בטל ובלי עבודה”, ככתוב בבית הראשון של שירו הידוע. בסופו של דבר החליט אריה לעזוב את הארץ ויצא לאנגליה, כימעט בהיחבא. סיפרו שלמד מישפטים בלונדון, סיים את לימודיו – ונשאר שם, כעורך־דין.

לפני כארבע שנים סיפרתי את הפרטים הללו בתוכנית “שרתי לך, ארצי”, שנקראה: “קום, התנדב לגדוד העברי!” בינואר 1975 קיבלתי מיכתב מעו"ד אברהם־יוסף שפט, היועץ המישפטי של מישרד הפנים, ובו הפרטים הבאים:

אריה לא התיישב בלונדון, כפי שנאמר בתוכנית האחרונה, כי אם בפרסטוויץ' שליד מאנצ’סטר־סאלפורד ולימד עד סוף ימיו עברית.

זכיתי ללמוד מפיו עברית ב’מרכז הלימוד' בסאלפורד בשנת 1948 . הוא אף לימדנו את השיר “אריה, אריה”. בתקופת לימודי במרכז התיידדנו מאוד, ופעם – בחוצפתי – אפילו שאלתי מדוע לא חזר ארצה מאז סוף מילחמת העולם הראשונה.

חייך אך לא ענה,

תלמידיו הרבים נפוצים היום בקיבוץ לביא ובכל הארץ.

באוקטובר 1942, בימים שרומל וצבאו התקרבו למצרים ולארץ־ישראל, כתב בוגר אחר של גימנסיה “הרצליה” – הלא הוא נתן אלתרמן! – שיר־המשך לשירו של אריה. השיר, “אריה מן הגדוד העברי”, נכלל בתוכנית ס"א של תיאטרון “המטאטא” (בהצגה “חזית שניה”), והוא מודפס בכרך הראשון של הספר “פזמונים ושירי זמר” לאלתרמן (עמ' 256–259). זהו שיר על “הגדודניק הוותיק, הישן”, החוזר ומתגייס לצבא הבריטי גם בימי מלחמת העולם השנייה, כימעט עשרים שנה אחרי הגיוס ההוא. וכך סיים אלתרמן את שירו:

ובשובך – לא תשוב אל ביצות ומאלריה, וצרות אחרות – הן תכלין בעשן! והיתה זו הארץ שלך ושל אריה.

וטובה היא הארץ, אחי הקטן!

אריה רובינשטיין “נער השעשועים” של תל־אביב הצעירה ושל “הגדודים העבריים”, לא חזר אפילו פעם אחת אל הארץ, שאותה עזב. תחושת הקיפוח המרירות והבושה שבליבו היו, כנראה, חזקים מדי. הוא נפטר לפני שנים אחדות במרחקים, ואחריו נותר רק השיר התמים והקונדסי, שאותו חיבר ברכבת היורדת מצרימה.

וכך סיים אורי קיסרי, גם הוא בוגר הגימנסיה, את דבריו

זהו ליקוי החמה המוזר ביותר שנתקלתי בו אי־פעם. השמש הארץ־ישראלית נסתתרה מאחורי הערפל הלונדוני. מי יבין?

אריה שתק, ולא הסביר.

מילות השיר: אריה, אריה, קום התנדב לגדוד העברי!

לפני הרבה הרבה שנים,

הסתובבתי ברחובות תל־אביב

בטל ובלי עבודה.

כל ימי היו לי אך ליל.

  אריה, אריה,

  קום התנדב ל"גדוד העברי".

  אריה, אריה,

  קום התנדב לגדוד, לגדוד!

התנדבתי וארד מצרימה

ברכבת מלאה פחם.

מלאה פחם ופיח.

סוף־סוף הגענו לשם, לשם.

  אריה, אריה…

בערב נתנו לנו בשר.

באמת שלא היה טרי.

התלוננו בפני מרגולין השר.

אמר: “אכול ותהיה בריא!”

  אריה, אריה…

בבקר הגענו לבאר־יעקב

נטינו גם שם אהלים.

בערב ירד קצת גשם.

בכל זאת נשארנו חיים, חיים.

  אריה, אריה…

פעם באתי לתל־אביב

פגשתי בחבר שפרינצק.

אמרתי: "אתה בחור חביב.

אז תן לי סיגריה אנגליה, צ’ודאק!".

  אריה, אריה…

ועוד שאלתי: "חבריא,

היכן נמצאת יהודית?"

אמרו לי: "לפני שבועיים

נסעה באנייה איטלקית, איטלקית…

  אריה, אריה…

וגם אמרו לי: "חבריא,

לא בא קץ ליסורים"

אמרו לי גם: "סטנא שוויה

עד אלף תשע מאות ועשרים"

  אריה, אריה…

      אריה רובינשטיין

הסברים: “מרגולין השר” – קולונל אליעזר מרגולין, המפקד; “החבר שפרינצק” – יוסף שפרינצק, לימים יו"ר הכנסת, אז איש “הפועל הצעיר”, בין מתנגדיו החריפים של רעיון ה"גדוד".