עונג שבת

מתי נולד החרוז המוכר על האשה הנעלה, שנעלה את הדלת בפני בעלה? ומה בין אסומינו ל"סמל". בין “קלאס” ל"ארץ"? מהם המונחים העבריים שהציעו ביאליק לקארוסלה ולסביבון. שלונסקי ל"אסומינו" ואבינרי ל"דודעס", ל"ג’ולות" ול"פורפירה"? ומה כתב רש"י על מישחק ה"קלאס"?

חרוזי הילדים האנונימיים, שאותם זימרו ודיקלמו ילדי הארץ עוד לפני דור, ואפילו שניים, הונצחו בשנים האחרונות בספרים ובתקליטים. צרור שירים פולקלוריסטיים כאלה הופיע עוד במערכון המחורז “כנסת הילדים”, שנכלל בתוכנית “שלושה בסירה אחת” לפני 22 שנה,והופיע גם בספר. ספר אחר, “ילדות קלה”, בעריכת אורי סלע, הביא מיבחר גדול יותר של שירים כאלה. בשנות השישים הקליטה דרורה חבקין “שירים ממזריים” רבים, ולפני שבועות אחדים יצא לאור התקליט “זלמן יש לו מכנסיים”, בביצוע הרביעייה שניצחה ב"פסטיבל הזמר" האחרון – “האחים והאחיות”.

בתקליט, שנערך והופק בידי גידי קורן. (מחבר השיר שזכה בפסטיבל) והמפיק־הזמר, דודו אלהרר, מובאים שוב רבים מן השירים המוכרים (“בחצות הלילה בצאת הכוכבים” “אבא מגרש את אמא”, “אני מנגן”, “הצופים והצופות”, “ברל’ה ברל’ה צא החוצה”) ועוד. כך יוכלו חוקרי הפולקלור בעתיד לדעת לא רק את המלים, אלא גם את המנגינות של השירים הללו, שהיו פעם מוכרים לכל ילד.

אשה רזה – ובעל בעל־כרס    🔗

בימים אלה הופיע גם ספר שירים לילדים, המבוסס על שירים כאלה. זהו הספר " מה? מה? תפוח אדמה!" שהוציא אוריאל אופק בהוצאת “עופר”. המלקט אסף צרור חרוזים אנונימיים מפולקלור הילדים הארץ־ישראלי, ושזר אותם סביב “חרוזי־מיסגרת”, שגיבוריהם הם אורי וגורי, הספר מאויר בציורים ציבעוניים, שאינם חתומים.

ניתן למצוא בספר את השיר “עולם הפוך” (בקיץ קר, בחורף חם"); את “מאחורי ההר, אחת־שתים־שלוש”; את “פתי מאמין לכל דבר”; “פעם הייתי, פעם הייתי בתימן” ועוד. בסוף הספר הביא העורך צרור שירים “משברי־שיניים”, נוסח “אץ קוצץ בן קוצץ”, “גנן גידל דגן בגן”, “פיטר פייק פקפק עד פיק ברכיים” ועוד. בין אלה לא נעדר, כמובן, מקומו של מישחק־הלשון המוכר הבא:

אשה נעלה נעלה נעלה,

נעלה את הדלת בפני בעלה.

והציור¹ אפילו ממחיש את המסופר: עקרת־הבית הרזה, חגורת הסינר, עומדת להטיח את הדלת בפני בעלה הכרסתני והממושקף, הניצב על הסף, (הסיבות אינן ברורות. אחרי הכל, זהו ספר לילדים!),

מי ינעל – ומי לא ינעל?    🔗

מנין בא מישחק־הלשון הזה, שבו מופיעה התיבה “נעלה” ארבע פעמים רצופות ובכל פעם – במשמעות אחרת (אשה מכובדת נעלה את נעלה ונעלה את הדלת בפני בעלה)?

נחזור, כדרכנו, לשירת ימי־הביניים, ונחפש שם.

המשוררים העבריים בימי הביניים אהבו להשתמש ב"צימודים" – חריזת שתי מלים הזהות בצורתן או בצלילן, אך נושאות משמעות שונה. אחד מספרי הצימודים הנודעים ביותר הוא ספר “התרשיש”, שנכתב בידי ר' משה אבן עזרא (ספרד המוסלמית, המאה ה 12), ובו מצוי שימוש בצימוד “ינעל”: תחילה במשמעות “ינעל נעל” (כמו ואנעלך תחש" שביחזקאל), ואחר במשמעות “ונעל את הדלת” (שמואל ב'):

אל נא תשאל מבן־עפר

כי כמוך ארץ ינעל.

ושאל ממי פתח חסדו

בפני שואל עוד לא ינעל.

(מהד' צ. גינצבורג, 1886, עמ' 81)

משורר עברי אחר בספרד, שגם הוא הירבה לכתוב שירי צימודים, היה טדרוס אבולעאפיה. וגם אצלו מופיעים לא פעם חרוזים, הקושרים “נעלה” (בן־מעלה) ל"נעל". בשיר “לבנה או לבי זבולה” מופיעות “נעלה ו”מעלה":

יאוה להיות מידרך לנעלה

… ונפשך מעלה לה.

(“גן המשלים והחידות”, כרך א', חלק ב, שיר תרי)

שיחרור הבעל מ"תחת לנעל"    🔗

השימוש בצימודים אהוב מאוד גם על חנניה רייכמן, בן תקופתנו, שאף הוציא ספר שלם של “צימודים וצימוקים” (1975). כבר בספרו “בדיחות בחרוזים” (1956) ניתן למצוא את מישחק־הלשון הקשור ב"נעל" וב"בעל":

מה בין אשה צנועה לבלתי־צנועה?

זו רוצה נעלים

וזו רוצה בעלים.

(עמ' 214)

ובספר “צימודים וצימוקים” מופיע הצימוד שלנו פעמיים – בשירים העוסקים בנשים שתלטניות, ובגברים הנמצאים “מתחת לנעליהן”. וכך שרים הגברים המדוכאים:

בגאון דגלנו נעל.

לא נחיה עוד “תחת נעל”.

נעפיל ונעלה

אל שיא־גבר נעלה!

(עמ' 448)

כאן מופיעות, למעשה, שלוש מתוך ארבע המשמעויות שבחרוז “אשה נעלה” כפועל ו"נעלה" בשם תואר גם יחד.

ובמקום אחר באותו ספר שוב מנצל חנניה רייכמן את הדימיון שבין “נעל” לבין “נעלה” (נשגב):

תוך משחק־של־מלים

התבדח אפרים:

"שני אישים נעלים

קיצורם – ‘נעלים’".

(עמ' 452)

הבעל החליט ללכת לפילגש    🔗

החרוז האנונימי “אשה נעלה” התגלגל לפני כ־16 שנים גם לנוסח העברי של הקומדיה השקספרירית המוקדמת, “קומדיה של טעויות”, שהוצג ב"הבימה" (ולפני שנים אחדות שוב ב"קאמרי") בעיבודו של כותב טורים אלה. כשחוזר אנטיפולוס לביתו עם החבורה מסרבת אשתו הנעלבת, אדריאנה, לפתוח בפניו את הדלת הנעולה, ואף מרוקנת על ראשו קיתון של שופכים. המשרת דרומיו נהנה מן המראה ואומר:

הוא שאמרו:

"אשה נעלה נעלה נעלה,

נעלה את הדלת בפני בעלה".

(עמ' 35)

מובן ששורה זו אינה נמצאת במקור השקספירי, והיא באה רק בנוסח העברי.

בסוף אותה תמונה (תמונה א' של מערכה ג') מחליט אוטיפולוס הנפגע לנקום באשתו על העלבון, והוא מודיע לכל, שהוא הולך אל הקורטיזנה, שדלתה פתוחה תמיד לפניו. וכך נחתמת התמונה בנוסח העברי:

ואם אשתי הדלת נעלה –

עוד יש דלתות פתוחות לבעלה. (עמ' 37)

הבעל, הנעל ומיצעד הפיזמונים    🔗

החרוז האנונימי הופיע שוב בעברית לפני קצת יותר משנה, בתרגומו של יוסי גמזו לשיר “סעודת מלך” לאיציק מאנגער (ידיעות אחרונות" 9.3.1979):

המלכה הנעלה

את דלתה נעלה

בפני בעלה

על שבעה בריחים.

מתרגם שירו של מאנגער הירבה לכתוב שירים, שבהם עשה שימוש חופשי בחרוזי־הילדים העבריים, וביניהם “גנן גידל דגן בגן” ועוד.

פיזמון אחר, שגם הוא מנציח רבים ממישחקי־הלשון שבחרוזי הילדים האנונימיים, הוא שירו של דידי מנוסי “נחש נשך נחש”, שגם בו מופיע “האשה הנעלה”, הנועלת את הדלת בפני בעלה.

“חיי המין של הנעל”    🔗

הפטישיסטים, הסוגדים לחפץ לאביזר־לבוש או לאיבר כלשהו, לא פסחו, כמובן, גם על הנעליים. לפני שנים אחדות יצא לאור בארצות־הברית ספר בשם “חיי־המין של הנעל”, המשתרע על פני למעלה מ־300 עמוד. ומעניין שגם בספרו של דן בן־אמוץ, “זיונים זה לא הכל”, שיצא לאור אשתקד, ניתן למצוא קטע ארוך שכולו יחס ארוטי לנעליה של אשה. קטע זה מופיע בפרק, המספר על מסיבות־סמים והשפעת הסמים על המשתמש בהם:

ערב אחד בירושלים, בביתו של חבר… אחרי השתתפות בשניים שלושה פגזים בריאים שמתי לב לפתע לרגליה של שחקנית קולנוע קנדית יפה מאוד, שנכנסה ליומיים לבוהמה הירושלמית בשערי הסוטול. היא חלצה את נעליה כדי לשבת לידנו על מירבץ המזרונים ועל רקע תקליט (פח־אשפה) של קט סטיבנס נגנבתי פתאום על־ידי נעליה. אלו היו נעליים ללא רצועה ובעלי עקבים בינוניים, וכשלקחתי נעל אחת ליד היא נראתה לי כיצירת מופת פלאסטית. הפרופורציות בין גובה הנעל לאורכה היוו שלמות הרמונית. קוויה הנקיים והזורמים בפשטות וברכות ועורה העדין והחלק שיוו לנעל איכות של פסל מישושי אירוטי. אילו הגישו שם שמפניה במקום תה עם נענע הייתי שותה בתאווה שמפניה מבעבעת מתוך הנעל היפה ההיא.

(עמ' 318)

אשה נעלה נעה לה    🔗

לאט־לאט מתחילים גם שאר יושבי החדר “להידלק על הנעליים של השחקנית”, “יצירות המופת האלה” והם יושבים זמן ניכר כמהופנטים:

רבע שעה, חצי שעה ואולי שעתיים לא יכולנו להסיט את העיניים מהפסלים הנפלאים האלה… ובפעם הראשונה בחיי ראיתי את נשמת הנעל שבנעל. אחרי דממה ממושכת מישהו אמר בחצי קול: “תראו את הנעליות הזו – אפשר למות מהנעליים שלה!” ובאותו רגע פג הקסם המהפנט ואחת בשם דינה חדד התחילה לדקלם את “אשה נעלה, נעלה נעלה, נעה לה מפתח ביתה”. וכשהדליקו שוב את האורות התחלנו להציג הצגות, שבכל אחת מהן שיחקה הנעל את התפקיד הראשי.

הדיקלום שדיקלמה אותה נערה בחדר לא היה זהה בכל לדיקלום המוכר, אך היה בו מישחק־לשון נוסף: “נעה לה”. ובזכותו ניתן להעשיר את הפסוק המוכר בצימוד חמישי: “אשה נעלה נעה לה, נעלה נעלה, נעלה את הדלת בפני בעלה.” אולי התוספת פוגמת קצת במישקל. אבל אחרי “שניים שלושה פגזים בריאים” יראה גם המישקל החדש יפה מקודמו.

מי זוכר? מי יודע?    🔗

החידוד הלשוני שבו אנו עוסקים עשה, איפוא, דרך ארוכה: ממישחקי הלשון על דרך הדרש במידרש ובאגדה, דרך שירת ימי־הביניים, ועד לספרי בדיחות מחורזות, תרגומי קומדיות ושירה, פיזמונים ורומאנים בני תקופתנו.

דבר אחד לא הצלחנו לגלות עדיין: מי חיבר את החרוז המוכר לכל ילד, ומתי הופיע לראשונה בפולקלור העברי?

אם יש קוראים ותיקים, הזוכרים מתי שמעו לראשונה את המלים “אשה נעלה נעלה נעלה” וכד' או יודעים מיהו שחיבר את החרוז הפמיניסטי הזה – נשמח לשמוע מהם, ולהעביר את הפרטים שנקבל לידיעת קוראינו כולם.

מישחק ילדים    🔗

“סוס ארוך” ו"אסומינו"

לפני שבועות אחדים הבאנו במדור זה ציטטה מתוך רשימתו המרגשת של המחנך עמנואל יפה על ימי ילדותו במושבה רחובות, בה שימשו הוריו כמנהלי בית־הספר המקומי בימים שלפני פרוץ מילחמת העולם הראשונה. ברשימה זו, שכונתה בספר –"במעגלי חינוך", שיצא לא מכבר לזכרו, מופיע גם פרק קצר בשם “משחקי ילדים”, המתאר את המישחקים שהיו חביבים על ילדי המושבה הדרומית בתחילת העשור השני למאה. וכל המתעניין במישחקי ילדים בכלל, ובהווי הארץ־ישראלי בפרט, ימצא עניין בזיכרונות מסוג זה. וכך סיפר בעל הרשימה, בין השאר:

צעצועים ממש לא היו לנו, אף כי הרבה מן הילדות זכו לטפל בבובות של חרסינה או של בד. הבנות היו משחקות גם ב"קלאס" מסוגים שונים, והבנים היו משחקים גם ב"חמור ארוך", שדרש זריזות וקלות־תנועה וגם ידיעה על־פה של חרוזים משובשים בערבית:

אסומינו ואסומינו,

אסומינו ועבודינו,

עבודינו והיליון,

היליון ושקשיקן

שקשיקן ובגרה,

בגרה ועג’ליה

וכו' וכו' וכו'.

(עמ' 6)

כל המתעניין מה מסתתר מאחורי ה"כו' וכו'" יוכל ללכת אל “ילקוט הכזבים” המפורסם שם מובאים כל החרוזים המוכרים בשער הפרק “לשון הקודש בחיי יום־יום” (עמ' 31 במהדורה הראשונה).

עמנואל כינה את מישחק ה"אסומינו ועבודינו" בשם חמור ארוך" יובל שנים אחר־כך שיחקנו באותה מושבה עצמה מישחק בשם “סוס ארוך”. האם גם במקומות אחרים הפך החמור לסוס?

שלונסקי הציע: “דהרהורת”    🔗

סיפרנו כאן לא מכבר גם על פרקי יומנו של אברהם שלונסקי, המתפרסמים עתה בהמשכים בדף הספרותי של “על המשמר”. ובהם חידודי־לשון וחידושים שונים, שאותם רשם לעצמו המשורר ביומנו, לשעת הצורך. בפרק שנתפרסם ביום 21.3.1980 – שמתוכו ציטטנו כבר כמה מחידודי ה"שיגלולים" – מופיעים כמה חידושי־לשון של שלונסקי, שנותרו בכתובים. ביניהם: “הסקול” (משתיק־קול, על מישקל “רמקול”) ו"דהרהורת". בצד המלה “דהרהורת” רשם שלונסקי באותיות עבריות את המילה הרוסית “צ’חארדה”. מהערתו של המבלה"ד, אריה אהרוני, למדנו ש"צ’חארדה" הוא "מישחק ילדים אשר בו אחד המשתתפים עומד כפוף והשאר מדלגים מעליו בהישענם בידיהם על גבו. נקרא בארץ “‘אסומניה’ או ‘סמל’”.

יודעי ח"ן יוכלו להבדיל, כמובן, בין “סוס ארוך” לבין “אסומניה” ו"סמל". באחד קופצים בכל פעם מעל לגבו של ילד אחד, ואילו בשני יש לקפוץ מעל שורת ילדים, העומדים זה בצד זה, כשהם רכונים קדימה.

“דהרהורת”? קשה להבטיח שחידוש זה יקלט. הוא בנוי, כמובן, על מישקל “סחרחורת” בה משתמשים כיום כש"הראש מסתובב". בספר שירי הילדים של ביאליק, “שירים ופזמונות לילדים”, מופיע שיר בשם “סחרחורת”. כשהכוונה לקארוסלה (עמ' מו). גם חידוש זה לא נתקבל, כשם שלא נתקבלה הצעה אחרת של ביאליק, שגם היא מופיעה באותו ספר וקשורה במישחק ילדים: “כירכר” (הוי כרכרי, בן־בדיל, צא במחול, רוץ בגיל!" עמ' קט). את מקומו ירש ה"סביבון".

“דודעס” – “מקליל”, על מישקל “דחליל”    🔗

חידושי המלים של ביאליק זכו למחקר מקיף, פרי־עטו של הבלשן יצחק אבינרי. עוד לפני 37 שנה הציע אבינרי שלא לזנוח לחלוטין את ה"כרכר" של ביאליק, ולייחד אותו ל"פורפירה" (“יד הלשון” עמ' 365), ועד־הלשון, לעומת זאת, העניק ל"פורפירה" את השם “פרפרה”, והמלה אף הופיעה במילון של גור. היא לא נקלטה, ולשווא תחפשוה במילונו של אבן־שושן.

וכיוון שהזכרנו הצעות לשמות עבריים למישחקי־ילדים: במאמרו הנ"ל הציע אבינרי גם שם עברי למישחק ה"דודעס". המוכר לכל:

במקום “דודעס” הריני מציע “מקליל” (על משקל “דחליל”), לשון הקטנה של מקל. ואם תרצו – יש כאן מעין צירוף ראשי תיבות של “מקל לילדים”. בדרך זו הלכתי גם ביצירת התפוז, והניסיון הצליח. הלוואי והיה גורל המקליל כגורל התפוז.

(שם)

במקום “בנדורות” או ג’ולים" הציע אבינרי “גולים”, בגימל קשה. והיחיד? – “גול”, בחולם מלא (כמו “גול” בכדורגל!) על המשקל “דב – דובים״. ואילו ל”רוגאטקא" הציע לקרוא “קלע”, או “כף הקלע”.

רש"י כתב על מישחק ה"קלאס"    🔗

אשר למישחק “קלאס” (או “ארץ”, כפי שהוא נקרא בישובים שונים) – גם כאן הציע אבינרי מונח עברי מחודש:

במקום “פסיפס” (מלה יוונית) יש בתלמוד הרבה פעמים “פיספס” וגם “פספס”: “פיספסים”, “פספסים”. לענין מוזאיקה יש להשאיר את “פסיפס”, כנהוג. אך לעניין אבן למישחק מוטב לומר “פספס”, במשל “גלגל”, וייראה לנו השם כעברי. חז"ל הביאו “פספסין”כפירוש לקוביא ולפי זה יאה הוא למישחק הנקרא דומינו בלעז. לפי הבלעז maralles שהביא רש"י בפירושו (קדושין כא; סנהדרין כה) יאה הוא למישחק שילדינו משחקים בו עד היום ונקרא בפיהם “קלאס”. יפה כתב בעל “מרפא לשון”: “שעשוע יונק לדלג על רגל אחת ולגלול בה אבן או עץ להעבירו עד למטרה ידועה”. מובטחני שילדינו יקבלו בחיבה “פספס” במקום “קלאס”. מכל מקום יש להחיות את ה"פספס" במובן זה או אחר. במילונים לא ראיתי “פספסים” כלל.

(שם, עמ' 467)

ובכן מסתבר שמישחק ה"קלאס" או ה"ארץ" היה מוכר לילדי ארץ־ישראל עוד בימי התלמוד, ורש"י אף תיארו בפירושו, ה"פספס" (בפ"א דגודה ושני פת"חים) לא נקלט עדיין. אך בעגה של ילדי הארץ מצוי, כמובן, הפועל “לפספס” (בפ"א רפה), שפירושו להחטיא את המטרה. בכדורגל אפשר “לפספס” את ה"גול" (כל עוד ה"גול משמש כמשמעותו בשפה האנגלית ממנה נלקח, ואינו משמש כמונח העברי, המייחד בלורה או ג’ולה אחת).

ככה סתם    🔗

פגישה בסאמארה

בימים אלה יצא לאור בהוצאת זמורה־ביתן־מודן ספרו הידוע של ג’ון או’הרה האמריקני, “פגישה בסאמארה”, בתרגומה הבהיר של רונית לנטין.

בפתח הספר מביא או’הרה, כמוטו, משל מיזרחי מוכר, כפי שסופר על־ידי סומרסט מוהם. מן המשל הזה נטל את השם לספרו!

סיפר המוות: היה סוחר בבגדאד והוא שלח את משרתו לשוק לקנות מזון.

כעבור שעה קלה חזר משרתו והוא חיוור ורועד.

“בי, אדוני”, אמר, “זה עתה, בכיכר השוק, הדפתני אשה בהמון, ובפנותי ראיתי שהיה זה המוות, והוא אשר הדפני. ניבט היה בי, מחווה בזרועו דרך איום; אנא, אדוני, השאילני נא סוסך וארכב הרחק מכאן ואמלט ממר גורלי, אל סאמארה אשים פני, ושם לא ימצאני המוות.”

הסוחר השאיל לו את סוסו, והמשרת עלה ורכב, נעץ דורבנותיו בצלעות הסוס ודהר מהר ככל שיכול. האדון ירד אל כיכר־השוק, ראני עומד בהמון, בא אלי ואמר: “מדוע החווית בזרועך כלפי משרתי דרך איום בראותך אותו הבקר?”

“לא החוויתי בזרועי דרך איום”, אמרתי, “ידי ניתרה מאליה, בשל ההפתעה. נדהם הייתי לראותו בבגדאד, שהרי פגישה לי עמו הלילה בסאמארה”.

“בן־קוהלת” – או אורפיאו נגרו"    🔗

חובבי הקולנוע עשויים להיזכר למקרא סיפור מעביר־צמרמורת זה, בפגישה עם מלאך־המוות ברחובות ההומים מסאמבה בסרט “אורפיאו נגרו”. ואילו חובבי השירה עברית של ימי־הביניים יזכרו אולי בשיר קצר מתוך “בן קהלת” לר' שמואל הנגיד, שנכתב בספרד המוסלמית לפני יותר מ- 900 שנה. גם בשיר עברי עתיק זה – שהושפע, קרוב לוודאי, משיר או פיתגם ערבי – מופיע אותו רעיון עצמו, המומחש בסיפור־המוטו של “פגישה בסאמארה”:

מקום קבר ויום מות גזורים

והאדם אלי יומו משחר.

ומי נגזר לקברו בערב – מן

ספרד אל ערב רץ לא יאחר!