עונג שבת

במלאות 100 שנים להולדת זאב ז’בוטינסקי, צרור סיפורים, לכבוד החג על “ז’בוטינסקי בנעלי־בית”; מדוע סירב לרקוד עם נשים? ומדוע הירבה לנשק את ידיהן? האם ידע גם לגדף? מה אמר על מצביאים נמוכי־קומה, ועל סיכוייו להיבחר לנשיא ארצות־הברית?

כולם מדברים, נואמים ומספרים כיום על ז’בוטינסקי.

כבר קשרו לראשו כל כתר אפשרי. וכבר פירסמו גם מכתבים עוקצניים למערכת, המלגלגים על אלה, שייחסו לו זכות־ראשונים בכל, בהתעלמם ממעשיהם של רבים אחרים, טובים וחשובים לא פחות ממנו.

כיוון שאיש אינו רוצה לפגר אחרי האופנה, פנינו גם אנו למדף הספרים על “ז’אבו” – מדף, ההולך ונגדש עתה מיום ליום, מסיבות מובנות – וחיפשנו כמה סיפורים אישיים בלתי־מוכרים, שמהם נוכל ללמוד מעט על האיש שמאחורי האגדות.

בעיקר מצאנו את מבוקשנו בספר “ז’אבו” (שירטוטים לדמותו)“, שהוציא אחד מגדולי מעריציו של ז’בוטינסקי – תלמידו, ד”ר יעקב ויינשל. המהדורה הראשונה יצאה לאור בהוצאת “המתמיד” בתל־אביב בתאריך בלתי ידוע. השנייה הופיעה תחת שם אחר לחלוטין, “אחרון הענקים”, על־ידי הוצאת “מסדה” בתל־אביב בשנת 1961. ואם יזדמן הספר לידיכם בשם זה או אחר, עיינו בו!

לנשק ידיים כקאבאלייר פולני    🔗

מסיבות מובנות בהחלט, משך את עינינו הפרק, הנושא את הכותרת: “ז’אבו והנשים”.

“בשביל ז’אבו היתה האשה הטיפוס העליון של הגזע האנושי”, נאמר שם. “הוא העריץ חברת נשים. העולם שלהן וחוקיו המיוחדים שיעשעוהו מאוד”

אך מסתבר, ש"מעולם לא הלך עם אשה ברחוב על־יד הממש, אלא תמיד נסוג לרבע צעד, כפי שהנימוס מחייב כל גבר מחונך יפה. לעולם לא שכח את כללי האדיבות. גם נשים באות בימים הרגישו את עצמן בנוכחותו צעירות יותר. התנהגותו אל המין היפה לא היתה כדי לצאת ידי חובה: הוא ידע את כל ההלכה הזאת על בורייה. כן, הוא ידע הכל: כיצד ללחוץ את היד, להגיש כיסא, לשאול על שלום הגברת, להבחין בפרטי החליפה החדשה ובאלפי דברים קטנים אחרים, הממלאים את עולם הנשים".

“עימו הן לא השתעממו אף פעם. לא הרגישו, כיצד עובר הזמן”, ממשיך ויינשל. "הוא יכול היה להעסיק ולשעשע אותן במשך שעות, בלי שיחזור על דבריו. כשהאשימו אותו, בדרך הלצה, באדיבות מופרזת, היה אומר:

“האדיבות היא דבר גדול; ראו נא את הפולנים. למרות כל חסרונותיהם רכשו את אהדת העולם הודות לאדיבות המקסימה שלהם…” והוא ידע לנשק ידיים כקאבאלייר וורשאי" (עמ' 59).

כדאי לחזור ולקרוא את השורות האחרונות. לא רק משום שניתן ללמוד מהן, מהי סוד הצלחתם הגדולה של הפולנים כיום (כן, כן! האפיפיור, פרס נובל לספרות, בז’ז’ינסקי, מאסקי…) אלא בעיקר בגלל הפיסקה האחרונה:

“הוא ידע לנשק ידיים כקאבאלייר וורשאי”.

אשרי הרב שתלמידיו ממשיכים בתורתו בדביקות שכזאת!

גבר נמוך ואשה גבוהה    🔗

מספרו של ד"ר ויינשל מסתבר, שז’בוטינסקי “לעולם לא התהדר לפני נשים. להיפך, לעיתם קרובות היה מדבר בנוכחותן על חסרונותיו, שכפי הנראה העסיקוהו תכופות”. ומהם חסרונות אלה? “קומתו הנמוכה ופניו המכוערים, כביכול”.

כשאני מתגלח, ואחר הגילוח נעשים פני אדומים, הרי אני דומה לגמרי לאוראנג־אוטאנג", נהג ז’בו לומר על עצמו. וארתור קסטלר, שהכירו מקרוב, הגדיר את צחוקו כ"צחוק של בולדוג" (שם, עמ' 63).

בעיקר סבל ז’בוטינסקי מקומתו הנמוכה. וכיוון שחשש כל ימיו להיראות מגוחך, נמנע מלעמוד, ובעיקר מלרקוד, במחיצת נשים גבוהות.

“לאשה נעים יותר לעמוד על־יד גבר גבה־קומה”, אמר. “אז היא מרגישה את עצמה כאילו היא עומדת תחת עץ גבוה ונהדר”.

“אין אני רוקד”, הוסיף, “כשגברים נמוכי־קומה רוקדים, הרי הם נראים מגוחכים מאוד… יותר מכל ירא אני להיות מגוחך”.

משום כך, בחר ז’בוטינסקי נשים הנמוכות ממנו. פעם צילצל בפעמון דירה של מכרים. ועוד לפני שנפתחה הדלת פקד בקול:

“גבירתי, חלצי תיכף ומיד את סנדלייך ועמדי איתי על־יד המראה! נמדוד את קומותינו ונראה, מי יותר גבוה! אני מוכן להתערב, שאני הגבוה!”

ואחרי שנערכה “מדידה” זו, הריע בנצחון:

“כמובן, אני גבוה יותר!”

“אצבעות ידיו הדקות והיפות”    🔗

זוכרים את הפרק בספרו של אלכס אנסקי, “”מכירת הליכוד", בו סיפר על הדגש ששם מנחם בגין על תנועות ידיו, בשעת ההופעה בקולנוע ובטלוויזיה, משום שהאמין ביופיין של ידיים אלו?

ובכן, גם כאן המשיך ראש־הממשלה דהיום במסורת של רבו ומורו.

“הוא (ז’אבו) ידע יפה, כיצד הוא צריך להתנהג באצבעות ידיו הדקות והיפות”, מספר י. ויינשל, “הוא ידע לעשות תנועה מפוארת בכף ידו על עיניו. תנועה, שכאילו מגרשת מחשבה טרדנית”.

וכשניסו ידידיו לנחמו על מראה פניו ועל קומתו הנמוכה, ואמרו לו שגם טולסטוי היה מכוער בנעוריו, ואילו נפוליון נמוך־הקומה נחל תמיד הצלחה רבה אצל נשים, השיב ז’בוטינסקי:

“אל תשוו אותי לנפוליון. הוא היה עריץ, בהמה גסה, הוא לא נשא חן בעיני נשים. הוא היה פשוט משתלט עליהם. כיצד יכול אדם רגיש כמוני, שאינו מוצא שום יופי באלימות, להשתוות אל נפוליון?”

הנה, אנו שבים אל נפוליון ואל בני־זוג־לריקוד זה השבוע השני ברציפות.

כשפסע פעם ברחוב ולידו בית"רי צעיר, פקד עליו לפתע קשות לפנות את הדרך לגברת, ההולכת מאחוריו. וכשטען הצעיר להגנתו, שלא יכול היה לראות את הגברת ההולכת מאחוריו, פסק ז’בוטינסקי:

“גם זהו מסימני ההדר! את האשה צריך להרגיש ולפנות לה דרך עוד לפני שתראה אותה בעיניך!”

שלושה קילו רומאנים בלשיים    🔗

הוא אהב לעשן, ופעם אף שרף באפר הסיגריה את הדגל הנאה, שאותו הביאו למישרדו שתי בית"ריות צעירות (וכדרכו, מצא מיד משמעות סימלית לנקב החרוך, שנתהווה בדגל!).

לא פחות אהב סרטים, וגם אחרי יום־עבודה מייגע היה מתגנב לאולם הראינוע הסמוך, כדי לצפות שם גם בסרטים, שלא היו משובחים.

בעיקר אהב רומאנים בלשיים. אותם היה “בולע לתיאבון”, ובצאתו לסיור הרצאות היה מצטייד בעשרות רומאנים כאלה, ומבקש מעוזריו: “קנו לי שנים־שלושה קילוגרמים של רומאנים בלשיים לדרך”. ספרייתו הבלשית הכילה אלפי ספרים, והוא היה מעודכן בספרות זו לחלוטין. “אפשר שהיה הקורא הרציני ביותר של ספרות בלתי־רצינית זו בעולם”, מעיר ויינשל. בשבתו בכלא עכו תירגם ז’בוטינסקי לעברית את…. סיפורי שרלוק הולמס!

פעם, “בשעה שקיבל מיסדר עם תזמורת באחת מערי־השדה בפולין”, הרגיש לפתע שהוא מחזיק בידו רומאן בלשי גם על בימת־הכבוד. ברגע שהיה עליו להצדיע לצועדים נעשה הדבר בלתי־אפשרי לחלוטין. ושתי הבית"ריות – שוב שתי בית"ריות! – שניצבו לפניו דום, אימצו את כל כוח ראייתן כדי לתפוש את שם הספר, שמנהיגן הדגול החשיבו עד כדי כך, שהופיע עמו אפילו למיסדר הצבאי" (עמ' 82).

מנהיג צריך לצאת ולהתעקם!    🔗

האם החשיב ז’בוטינסקי גינונים צבאיים, כהצדעה ונקישת־עקבים?

על ההצדעה העיד כבר הסיפור על הספר הבלשי, לצידו מביא ויינשל מעשה בבא־כוח של ה"ארגון", שהופיע מארץ־ישראל לחדרו של המנהיג והציג את עצמו: “ירשה לי להציג את עצמי. קצין יחידה פולנית”. ואז קפץ לעמידת דום וחיכה לפקודת “נוח”.

איך הגיב ז’אבו?

הוא "עיקם את רגליו בצורה מצחיקה, בירך את הבא בשלום, ולאו דווקא בדרך צבאית, חיקה את תנועותיה של אשת־חצר מחונכת ואמר:

‘ירשה לי גם הוא להציג את עצמי. ז’בוטינסקי, המפקד…’" (עמ' 79)

ופעם, כשהפצירו בו לצאת אל הגזוזטרה ולנאום בפני ההמון, אשר ציפה לו ברחבה בקוצר רוח, עיקם את שפתיו ואמר: “לא יועיל דבר. צריך לצאת ולהתעקם”.

וכיוון שלא מכבר דובר רבות באפשרות של פגישת תלמידו, מנחם בגין, עם נשיא ארצות־הברית, כדאי להביא גם סיפור קצר נוסף מספרו של ויינשל, הקשור בז’אבו ובנשיאות ארצות־הברית.

"פעם אמרו לו שינהג לפי דוגמת הנשיא האמריקאי, וירכיב בעצמו את הוועד המרכזי, מבלי לבקש את הסכמתו של מישהו. הוא סירב:

'איני יכול להסכים לכך, הואיל ומעולם לא הסכמתי להציג את מועמדותי לכהונת נשיא ארצות־הברית".

סיפור זה מופיע, כמובן, בפרק “ההומור של ז’אבו”

גם הגידוף יפה לבריאות    🔗

האם ידע ז’בוטינסקי לקלל?

השאלה עצמה נשמעת כחילול־הקודש כמעט. איש ה"הדר" – וקללות?!

אך מסתבר שגם בנקודה זאת היה ז’בוטינסקי רק בשר־ודם. על כך יעיד גם פרק מיוחד בספרו של ד"ר ויינשל, המוקדש לנושא זה.

“ז’אבו ידע גם לחרף ולגדף”, קראנו שם. “בשעת ריתחה אף כתב פעם, 'דיסטרציה מדעית, היתולית למחצה, על התועלת ועל הסגולות הרפואיות של גידוף בלתי מנומס”.

שלום־עליכם קבע, ש"הצחוק יפה לבריאות". ומסתבר שז’בוטינסקי הוסיף – בצחוק, כמובן! – גם את הגידוף ה"בלתי־מנומס" (איזו הגדרה מנומסת!) לגורמים, המאריכים חייו של אדם.

“אני שוכב עם פאטייה תחת העץ, ופינו פולט מלים שהציפורים מסמיקות לשמען”, מצטט ויינשל את אחד ממכתביו של מורו הנערץ. ומוסיף ומספר איך נפטר פעם ז’אבו ממעריץ צעיר שהלך אחריו אחרי יום ישיבות מפרך ו"נידנד" לו ללא הרף. כשפקעה סבלנותו של מפקד בית"ר עצר לפתע, השמיע פקודת “דום!” והוסיף:

“אחורה סוב! ולך לכל הרוחות!”

קללה גלותית וגידוף חפשי    🔗

לא פעם, “בשבתו בחוג האנשים הקרובים לו” היה ז’בוטינסקי נוהג לבטל שאלה שלא מצאה חן בעיניו, או להדגיש את אקטואליותה על־ידי “קריאה שהצטיינה בכנות, אך גם בגסות”.

“לא היה זה מישחק באווירת קסרקטין חיילי, אלא צורך נפשי”. קובע המחבר. “ז’אבו החזיק עצמו תמיד במתיחות עצומה”, ובחן וחזר ובחן כל מלה וכל תנועה שלו. “אך מזמן לזמן היתה נפשו הכלואה מנתקת מוסרותיה, ולוא רק לשעה קלה בלבד”. ואז היה משמיע כמה מלים “מצלצלות”, שהיו מעלות סומק לא רק על לחיי הציפורים, אלא גם על לחייהם של מלחים וותיקים.

לדברי י. ויינשל, יתכן שהיו מאחורי ה"מלים הגסות" שהשמיע ז’בוטינסקי מדי פעם בחוג מקורביו גם מניע אידיאולוגי מובהק:

“יהודי הגלות שכחו לגמרי את תורת הגידוף. במקום לגדף הם מקללים. אך קללה וגידוף אינם היינו הך. החלש מקלל, ואילו בן־החורין מגדף”.

כמו שנאמר: “השתא מקללין לשנה הבאה מגדפין…”

הטעם המיוחד של מלה רוסית    🔗

על הפורקן שנגרם לז’בוטינסקי עם השמעת מלים מסויימות, שאין נוהגים בדרך ככ להשמיען בחברה מהוגנת, למדנו גם מרשימתו של ד"ר יעקב שביט, “בעקבות גיבורי ז’בוטינסקי”, שהופיע לפני חודשים אחדים בירחון “עת־מול”, המוקדש לתולדות ארץ־ישראל ועם ישראל.

ברשימה, שהופיעה בגליון 6 השנה (יולי 1980) מסופר על ביקורו הראשון של ז’בוטינסקי בארץ, בשנת 1908 – ביקור, שאותו הנציח שלוש שנים אחר־כך בסיפורו “בעל־בית כזית”, המספר על טיול שערך מכפר־תבור להר־תבור בחברת נער בשם איתמר, “המדבר עברית גמישה, פשוטה וטבעית” והמכיר “כל קפל קרקע של האיזור”. מסתבר, שהנער שהוביל את ז’בוטינסקי לפיסגת התבור היה שמאי אלטשולר, בן הגליל, שסיפר כעבור שנים בזכרונותיו כיצד התנדב לקחת את התייר האמיץ “לראות את זריחת השמש מהתבור”:

איור – “אין מראה מגוחך מזה…” מדברי ז’בוטינסקי

"יצאנו בחצות מכפר־תבור, והתחלנו מטפסים על ההר. זה היה בסתיו. סופה יללה, העשב קמל, והשביל אבד לנו. היינו צועדים ומועדים על העשב היבש. אמר לי (ז’בוטינסקי): ‘יש לי מלה רוסית, שהיתה מעלה אותנו אל ראש ההר ברגע אחד…’ ‘נו אמור’. אמר לי: "קיבלתי עלי נדר שלא להוציא מלה זו בארץ־ישראל'. אמרתי לו: ‘אולי אלמד אותך מלה דומה בערבית או בעברית, שתיתן לך את הפורקן המבוקש’. אמר: ‘אינך יודע את הטעם המיוחד שיש לזה ברוסית’ (עמ' 20).

מעניין לאיזו מלה רוסית התכוון? היש קשר בינה לבין הקריאה, שיוחסה כעבור שנים ליוסף טרומפלדור, שעל שמו נקראה תנועת בית"ר? ואולי דומה היא למלה הבוטה, אותה השמיע פעם תלמידו הנאמן, מנחם בגין, כלפי ראש האופוזיציה, שמעון פרס?

כשהם קטנים    🔗

על ז’בוטינסקי – ועל חנוכה

בפרק “אני וז’בוטינסקי” המופיע בספריו הנ"ל, כותב י. ויינשל:

“היתה זו מכת מדינה ממש. רבים רבים היו אלה אשר הכניסו לתוך דבריהם בלא שירגישו בכך, ולפעמים מתוך הדגשה, את המשפט ‘אני וז’בוטינסקי’” (עמ' 102).

לפני חודשים מעטים יצא לאור בהוצאת “הדר” ספר חדש, ששמו אינו “אני וז’בוטינסקי”, אלא דווקא " ז’בוטינסקי ואני". המחבר, המספר יצחק אורן, היה מוכר בעשור הראשון למדינה לקוראי “עתון המגן” הירושלמי ו"ידיעות אחרונות" כ"ל. דני" – מחבר הטורים המחורזים, שהופיעו בעיתון זה מדי שבוע, וכונסו על ידיו אחר־כך בספר “עשור בחרוזים” (הוצאת “אחיעזר, תשי”ח). שם־העט “ל. דני” נגזר מהאותיות “י. נדל” – יצחק נדל – שמו ה"אזרחי" של י. אורן דהיום.

על ז’בוטינסקי כתב ל. דני כבר אז: “אז לפני שנים מתלמידיו הייתי. / מאז הרבה דברים חלפו, זרמו, עברו” (עמ' 77). ואילו בספרו החדש, ז’בוטינסקי ואני", הוא כותב:

פיסית אינני יליד הארץ. רוחנית חי אני בה אלפי שנים. נולדתי בסביר, במחוז מאוכלס על־ידי שבטי עם מונגולים, הנושאים את השם ‘בודיאטים’, וגדלתי בסין. הורי הוגלו לסיביר מארץ באלטית, ומשם היגרו לסין. מימי לא שייכתי את עצמי לשום עם, אלא לעם ישראל בלבד. עברית לימדני אבי מילדותי ובגיל י"ח הייתי תלמיד האוניברסיטה העברית בירושלים"

(עמ' 128).

כך כותב יצחק אורן בשנת 1980. ומה כתב בשנת 1932, לפני כחמישים שנה?

עץ־אשוח בחג־החנוכה    🔗

במוסף־לילדים של “דבר” (עוד בטרם היות “דבר לילדים”) מיום ט' ניסן תרצ"ב (1932) מצאנו מכתב ארוך “מן הגולה”, שנשלח ארצה לעיתון בידי ילד יהודי בן שלוש־עשרה, שגר בחרבין הרחוקה שבמנג’וריה. יצחק נדל שמו. וכך פתח:

ערב חנוכה. אני יושב לפני השולחן ואוכל בחפזון פת ערבית למען לא אאחר אל הקולנוע. נרות חנוכה מפיצים אור כהה, כמעט שכבו כליל… גמרתי לאכול.

– אמא! שואל אני – הנלך אם לא? הן סרט נפלא היום בקולנוע.

– נלך, נלך, בני – משיבה אמי – ובאי־רצון מכינה את עצמה ללכת.

בדרכו לקולנוע נכנס המחבר הצעיר אל חברו, שנלווה גם הוא אליהם בדרכם לקולנוע.

הרחוב לא רק שאינו צוהל לכבוד נצחונם של החשמונאים. להיפך, נראה לי עגום עוד יותר מבכל ערב. מטיילים בודדים עוברים הנה ושוב ושוטרים עגומי פנים מטיילים עם אקדחיהם וחרבותיהם. חלונות הראווה של החנויות מכוסות (כך!) בציורי שלג.

בדרכם משוחחים הילדים על חג־החנוכה. הילד השני, בן למשפחה מתבוללת, אינו יודע כמעט דבר על החג, ועל החשמונאים.

אז הבנתי הכל. הבנתי שחברי הוא אחד מן היהודים המתבוללים, מאלה האלפים והרבבות שאינם יודעים מכל חג ומועד יהודי. לא התאפקתי, התחלתי להסביר לחברי את תוכן חגנו זה, דיברתי על אודות כל היהדות כולה…

כשנכנסים השניים לביתו של החבר הם מגלים שם “אשוח ניצב בתוך החדר, מקושט בכל מיני קישוטים”. כותב המכתב נדהם ושוב מוכיח את חברו, בתארו “את חיי עמנו וסבלותם”. וסופו שהוא נוטל את מעילו וכובעו ומסתלק מן הבית, שבו העזו יהודים להדליק “אשוח חנוכה”.

זכור לטוב    🔗

חוזה המדינה ו"אשוח־חנוכה"

המושג “אשוח־חנוכה” (באנגלית Chanukka Tree" " ) – או “סבא מתתיהו”, כפי שכינוהו בעלי חנות דיזנגופית המנסים למשוך לקוחות בחג החנוכה – מוכר כיום לכל יהודי בארצות־הברית, ולא תמיד הוא מושמע שם כבדיחה.

בספרו “הומור ושנינה יהודיים” מביא ביל אדלר, בעל האנתולוגיות, את הספור האופייני הבא:

" אז ילד קטן טיפס ועלה לברכיו של ‘סנטה קלאוס’, שישב בחנות כל־בו גדולה בערב חג־המולד.

‘מה תרצה לחג־המולד?’

שאל אותו ‘סנטה’.

‘כלום’, השיב הילד.

‘אנחנו חוגגים את חנוכה’.

‘אני מבין’, אמר בעל־הזקן.

‘אם כך, מה תרצה לחנוכה?’

‘עץ חג־המולד’, השיב הפעוט" (עמ' 131).

האם המונח “אילן־חנוכה” הוא המצאה של בני הדור הצעיר, המתבולל־למחצה, בארצות־הברית?

מספרו של עמוס אילון על הרצל מסתבר שלא. כבר הרצל קרא לאשוח בשם “אילן־חנוכה” (שם עמ' 198).

הרצל?!

ז’בוטינסקי לא היה אומר דבר שכזה!

ככה סתם    🔗

“ישנו חמור הרץ על שתיים”

חלק ממדורנו בשבוע שעבר הוקדש ל"הליכה על ארבע", כנגד “הליכה על שתיים”. הבאנו ציטטות מעיתונים ישנים ומחדשים, ומספרי קריקטורות. ביום שבו הופיעה הרשימה הצצנו, ככה סתם – “עונג שבת”, או לא “עונג שבת”? – בכמה מספרי אלתרמן ועמיחי, והופתענו לגלות בהם שורות מוכרות, שקיבלו לפתע משמעות חדשה.

צילום כריכת הספר של יצחק אורן “ז’בוטינסקי ואני” בהוצאת “הדר”

אלתרמן, שתיאר ב"חגיגת קיץ" כיצד “רצים על שתיים השמים והים” (עמ' 34), והקדיש שירים “לאדם ההולך כציפור על שתיים” (עמ' 163 שם) כתב בנוסח העברי של “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” (עמ' 32):

ישנו חמור הרץ על שתיים,

אבל על כמה רץ חמור־חמורותיים?

ויהודה עמיחי, באחד משירי ספרו “עכשיו ברעש”, שיצא לאור לפני כתריסר שנים כותב:

“אדם נוצר ללכת זקוף על שתיים אך נפשו בו רוצה לפעמים לפשוט ארבע…”

ואם לא די בכך, הרי שבעמ' 60 שם מצאנו שתי שורות אחרות, שגם הן הזכירו לנו – מבלי שהמשורר התכוון לכך, חלילה – את התנהגותם של כמה מהפוליטיקנים שלנו לא מכבר, בעת הבחירות לנשיאות ארצות־הברית:

אני מכריז על נשיא ארצות־הברית כעל אבי".

איך תיאר מנהיגו־לשעבר של עזר, מנחם בגין, את הנשיא קרטר, אחרי פגישתם הראשונה?

זה לא היה משהו שקשור בז’בוטינסקי?