מתוך ספר שעתיד להופיע בהוצ' סימן קריאה בתרגומה של הדרה לזר.
* * *
יום שישי: 🔗
הערפל היה סמיך כל כך בבולבאר דה־לה־רדוט, עד שחשבתי כי מוטב ללכת צמוד לקירות הקסרקטין; פנסי המכוניות מימיני הפיצו אור לח נכחם, ולא ניתן היה להבחין איפה מסתיימת המידרכה. אנשים היו סביבי; שמעתי את קול צעדיהם או, לפעמים, את מלמול המלמולים: אבל לא ראיתי אף אחד. לרגע, נתגלו פני אשה בגובה כתפי, אך הערפל בלע אותן מיד; ברגע אחר חלף מישהו לידי והתנשם בכבדות רבה. לא ידעתי לאן אני הולך, כל כך שקוע הייתי: היה עלי להתקדם בזהירות, לגשת בקצה הרגל על פני האדמה ואפילו להושיט את הידיים קדימה. לא הפקתי שום עונג מפעילות זו. אף־על־פי־כן לא עלה בדעתי לחזור, נתפשתי לדבר. לבסוף, מקץ חצי שעה, הבחנתי מרחוק באד כחלחל. ניווטתי את הדרך לפיו, ובמהרה הגעתי אל שפת נגוהה גדולה; בתווך, בוקע את הערפל באורותיו, היכרתי את קפה מאבלי.
לקפה תריסר מנורות, חשמל; אך רק שתיים מהן דלקו, האחת מעל הקופה, השנייה בתיקרה, המלצר היחיד תחב אותי לפינה חשוכה.
“לא לכאן, אדוני, אני מנקה.”
הוא לבש ז’אקט ללא חזייה וללא צווארון חליף, וכותונת לבנה מפוספסת בסגול. הוא פיהק, הביט בי בפנים זעופות שעה שהעביר אצבעות בשערו.
“קפה שחור וקרואסנים.”
הוא שיפשף את עיניו מבלי להשיב והתרחק. טבלתי בצל את עיני, צל עכור ומקפיא. ההסקה כנראה לא פעלה.
לא הייתי לבדי, אשה שלפניה גון שעווה ישבה למולי וידיה התנועעו ללא הרף, פעם כדי להחליק על חולצתה, פעם כדי להיטיב את כובעה השחור. היא היתה בחברת איש מגודל, בלונדי, שאכל בּריוֹש1 מבלי להוציא הגה. השתיקה נראתה לי כבדה. רציתי להדליק את המקטרת, אך לא היה לי נעים להסב את תשומת לבם על ידי חריקת הגפרור.
צלצול טלפון. הידיים נעצרו: נשארו צמודות לחולצה. המלצר לא מיהר. סיים במתינות לטאטא, לפני שפנה והרים את השפופרת. “הלו, זה אדון ג’ורג'? בוקר טוב, אדון ג’ורג'… כן, אדון ג’ורג'… בעל הבית לא נמצא כאן… כן, הוא צריך לרדת… אה! בערפל כזה… הוא יורד בשמונה בדרך כלל… כן, אדון ג’ורג'. אמסור לו את ההודעה. להתראות, אדון ג’ורג'.”
הערפל נח על השמשות כמו וילון כבד מקטיפה אפורה. פנים דבקו לרגע בריבוע ונעלמו.
האשה אמרה בריטון:
“תקשור לי את הנעל.”
“זה לא ניתר”, אמר האיש מבלי להביט. האשה התעצבנה. ידיה רצו לאורך חולצתה ועל פני צווארה כעכבישים גדולים.
“כן, דווקא כן, תקשור לי את הנעל.”
הוא התכופף בפנים מיוגעות, ונגע קלות בכף רגלה מתחת לשולחן.
“זהו.”
היא חייכה בקורת רוח. האיש קרא למלצר.
“מלצר, מה החשבון?”
“כמה בריוש?” אמר המלצר.
השפלתי את עיני על מנת שלא להראות כמי שחוקר אותם. לאחר שניות מספר, שמעתי רחש וראיתי כיצד מתגלים קצה חצאית וזוג ערדליים מרופשים בבוץ יבש. בעקבותיהם הופיעו אלה של האיש, מבריקים וחדי חרטום. התקדמו לעברי, עצרו וסבבו לאחור: הוא לבש את מעילו. אותו רגע, מקצה זרוע מתוחה, החלה יורדת כף יד, לאורך החצאית; היססה מעט, גרדה בחצאית.
“את מוכנה?” שאל האיש.
היד נפתחה וקרבה ונגעה בכוכב רפש גדול שעל הערדל הימני, אחר כך נעלמה.
“אוף!” אמר האיש.
הוא נטל מיזוודה שהיתה סמוך לקולבים. יצאו וראיתים נבלעים בערפל.
“הם שחקנים”, אמר לי המלצר כשהביא את הקפה, “הופיעו בקטע הביניים בסינה־פאלאס. האשה קושרת את עיניה ומנחשת את גילם של הצופים. הם נוסעים היום כי זה יום שישי ומחליפים את התוכנית”.
נטל צלחת של קרואסנים מן השולחן שהשחקנים עזבו זה עתה.
“אין צורך”.
לא היה לי חשק לאכול את הקרואסנים ההם.
“אני צריך לכבות את החשמל. שתי מנורות בשביל לקוח יחיד בתשע בבוקר. בעל הבית יתן לי מנה.”
האפלולית פלשה אל הקפה. אור דל מלוכלך באפור ובחום, ירד כעת מבעד לחלונות הגבוהים.
“אפשר לראות את אדון פאסקל בבקשה.”
לא ראיתי בהכנס הזקנה. משב אוויר מקפיא הרעיד אותי.
“אדון פאסקל עוד לא ירד.”
“זו גברת פלוֹראן ששלחה אותי”, המשיכה, “היא לא מרגישה טוב, לא תבוא היום.”
גברת פלוראן היא הקופאית, אדומת השיער.
“מזג אוויר כזה, אומרת הזקנה, משפיע רע על הבטן שלה.”
המלצר לבש ארשת חשיבות:
“זה הערפל”, השיב, ככה גם אדון פאסקל; אני מתפלא שהוא לא ירד, ביקשו אותו בטלפון. בדרך כלל, הוא יורד בשמונה."
מוכנית, הביטה הזקנה בתיקרה:
“הוא נמצא למעלה?”
“כן, שם החדר שלו.”
הזקנה אמרה בקול מתמשך, כאילו דיברה אל עצמה.
“ואם הוא מת…”
“נו, באמת!” פניו של המלצר הביעו תרעומת עזה – “נו, באמת! תודה!”
“ואם הוא מת”… מחשבה זו רפרפה מעלי, ממין המחשבות שבאות כשיורד ערפל.
הזקנה יצאה. היה עלי לעשות כמוה: קר היה וחשוך. הערפל הסתנן מתחת לדלת, עמד להתרומם לאט ולכסות הכל. בספרייה העירונית יכולתי למצוא אור ואש.
ושוב, נמעכו פנים כנגד השמשה; עשו העוויות.
“רק רגע,” אמר המלצר בכעס, ויצא בריצה.
הפנים נמוגו, נשארתי לבדי. הוכחתי את עצמי מרות על שעזבתי את חדרי. כעת, פלש בוודאי הערפל לתוכו; אפחד לחזור לשם.
מאחורי הקופה, בצל, חרק משהו. הרעש בא מכיוון המדרגות הפרטיות: האם ירד סוף סוף בעל הבית? לא: איש לא הופיע; המדרגות חרקו מעצמן. אדון פאסקל ישן עדיין. או מת מעל לראשי. נמצא מת במיטתו, בבוקר ערפל אחד. – בכותרת משנה: בקפה לקוחות שתו מבלי לחשוד…
אך האם היה עדיין במיטתו? האם לא התגלגל ממנה, מושך את הסדינים עמו וחובט את הראש ברצפה?
אני מכיר היטב את אדון פאסקל. לפעמים היה שואל לשלומי. שמן מלא חדווה, עם זקן מטופח יפה: אם מת זה מחמת שבץ. צבעו יהיה כחציל, ולשונו תשתרבב מן הפה. הזקן באוויר; הצוואר סגול מתחת לשיער המסולסל.
המדרגות הפרטיות נבלעו בחשיכה. בקושי יכולתי להבחין בגולת המעקה. יהיה עלי לעבור דרך הצללים ההם. המדרגות יחרקו. למעלה, אמצא את דלת החדר.
הגופה נמצאת שם, מעל לראשי. אסובב את המתג: אגע בעור החמים, כדי להווכח. – אינני יכול עוד לשאת זאת, אני קם. אם המלצר יתפוש אותי במדרגות, אומר לו ששמעתי רעש.
המלצר חזר לפתע, מתנשם.
“כן, אדוני!” הוא קורא.
אידיוט! הוא בא לקראתי.
“זה שני פרנק.”
“שמעתי רעש למעלה.” אמרתי לו.
“הגיע הזמן.”
“כן, אבל אני חושב שמשהו לא בסדר, זה נשמע כחירחורים ואחר כך רעש עמום…”
בחדר חשוך זה, עם הערפל שמאחורי השמשות, זה נשמע טבעי לחלוטין. לא אשכח את מבטו.
“אתה צריך לעלות ולראות”, הוספתי בערמומיות.
“לא, לא!” אמר; “אחר כך: אני מפחד שיתפוש אותי. מה השעה?”
“עשר.”
“אלך בעשר וחצי אם לא יירד.”
פניתי לעבר הדלת.
“אתה הולך? אתה לא נשאר?”
“לא.”
“זה היה באמת חירחור?”
“אני לא יודע”, אמרתי לו בצאתי, “אולי היה לי מצב רוח כזה.”
הערפל התרומם קצת. נחפזתי להגיע לרחוב טורנבריד: הייתי זקוק לאורות שלו. זאת היתה אכזבה: אורות היו שם די והותר, נהרו על פני חלונות הראווה, אבל לא היה זה אור עליז: מחמת הערפל היה לבן לחלוטין וירד על הכתפיים כמו מיקלחת.
אנשים רבים, בעיקר נשים: משרתות, עוזרות בית, גם בעלות בית, מאלו שאומרות: “אני קונה בעצמי, זה יותר בטוח.” היו מציצות במוצגים ולבסוף נכנסות.
עצרתי לפני חנות המעדנים של ז’וליאן, מפעם לפעם ראיתי מבעד לשמשה יד שהצביעה על רגלי החזיר הממולאות כמהים ועל הנקניקים. אחר כך גחנה נערה בלונדית עבה, חזה מוצג לראווה, ואחזה בין אצבעותיה בקצהו של נתח בשר מת. בחדרו, מרחק חמש דקות משם, היה אדון פאסקל מת.
חיפשתי משענת יציבה סביבי, מחסום בפני מחשבותי, ולא נמצא שם: לאט, לאט, נפרם הערפל, אך משהו טורד מנוחה הוסיף להתגלגל ברחוב. אולי לא איום של ממש: דבר־מה מחוק, שקוף, אך דווקא זה מה שהפחיד בסופו של דבר. השענתי את מצחי כנגד השמשה. על מאיונית של ביצה רוסית הבחנתי בטיפה בצבע אדום כהה: זה היה דם. אותו אדום על גבי אותו צהוב הפך את קיבתי.
לפתע נגלה לי מראה בהקיץ: מישהו נפל, פניו כלפי מטה והזיל דם אל הצלחות. הביצה התגלגלה בדם; עיגול העגבניה שעיטר אותה ניתק, נפל והשתטח, אדום על גבי אדום. המאיונית ניגרה מעט: שלולית של מימרח צהוב שחצתה את זרם הדם לשניים.
“זה באמת טפשי, צריך להתנער. אלך לעבוד בספרייה.”
לעבוד? ידעתי יפה שלא אכתוב אף שורה, עוד יום מופסד. כשחציתי את הגן הציבורי ראיתי גלימה גדולה כחולה ודוממת על ספסל שעליו בדרך כלל אני יושב. הנה אחד שלא היה לו קר.
כשנכנסתי אל אולם הקריאה, היה האוטודידאקט בדרכו החוצה. הוא קפץ לקראתי:
“עלי להודות לך, אדוני. התצלומים שלך העניקו לי שעות בלתי נשכחות.”
למראהו עבר בי זיק של תקווה: בשניים אולי יהיה קל יותר לעבור את היום הזה. אבל עם האוטודידאקט אתה בשניים רק למראית עין.
הוא טפח על כרך קווארטו. הסטוריה של הדתות.
“אדוני, איש לא יכשר כנוּסאפייה להתוות סינטיזה כה מקיפה. האין זה נכון?”
הוא נראה מיוגע וידיו רעדו.
“אתה לא נראה טוב,” אמרתי לו.
“כן, אדוני, נכון. זה משום שקרה לי דבר מחריד.”
השומר בא לקראתנו: זה היה קורסיקני קטן מהיר חימה, בעל שפם של מנצח על תזמורת צבאית. הוא משוטט ארוכות בין השולחנות ומנקש בעקבים. בחורף, הוא יורק אל מימחטות, שאחר כך הוא מייבש לפני התנור.
האוטודידאקט התקרב עד כי נשף אל פני.
“לא אגיד לך מאומה בנוכחות איש זה”, אמר לי כממתיק סוד. “אם תרצה, אדוני…?”
“מה?”
הסמיק וירכיו עיכסו בחן.
“אדוני, הו! אדוני: אני שם את נפשי בכפי. האם תואיל לכבדני ולסעוד עמי בצהריים ביום רביעי?”
“ברצון רב.”
רציתי לסעוד עמו ממש כמו שרציתי לתלות את עצמי.
“איזה אושר אתה גורם לי,” אמר האוטודידאקט. הוסיף במהירות: “אם תסכים, אבוא לקחתך מביתך.” ונעלם, מחשש, ללא ספק, שמא אשנה את דעתי אם יניח לי שהות.
השעה היתה אחת עשרה וחצי. עבדתי עד שתיים פחות רבע. עבודה גרועה: ספר היה מונח לנגד עיני, אך מחשבותי חזרו ללא הרף אל קפה מאבלי. האם כבר ירד אדון פאסקל. לאמיתו של דבר, לא האמנתי כל כך במותו וזה בדיוק מה שהקניט אותי. מין רעיון צף שלא יכולתי להאמין בו וגם לא להפריכו. נעליו של הקורסיקני חרקו על רצפת העץ. מספר פעמים בא וניצב לפני, כאילו התכוון לדבר אתי. אך חזר בו והתרחק.
סמוך לאחת עזבו אחרוני הקוראים. לא הייתי רעב. בעיקר לא רציתי ללכת משם. הוספתי לעבוד עוד זמן־מה ואחר כך נעתקתי ממקומי: חשתי עצמי קבור בתוך השקט.
הרמתי ראש: הייתי לבדי: הקורסיקני ירד כנראה אל אשתו שהיא שוערת הספריה; נזקקתי לקול צעדיו. שמעתי רק את קול המפל הקל של הפחמים בתנור. הערפל פשט בחדר. לא הערפל האמיתי, שהתפזר מזמן, – האחר, זה שהרחובות היו עדיין מלאים אותו, זה שעלה מן הקירות, מן המידרכות. מין העדר ממשות בדברים. הספרים היו עדיין שם, כמובן, מסודרים על האיצטבות לפי האלף־בית, עם גביהם השחורים או החומים והתוויות שלהם 7.996 UPLF2 או UPSM3. אבל… איך לומר? רבי כוח ועובי, ואיתם גם התנור, המנורות הירוקות, החלונות הגדולים, הסולמות, הם חוסמים כרגיל בעד העתיד. כל עוד נותרים בין כתלים אלה, מה שיקרה חייב לקרות מימינו או משמאלו של התנור. אם ייכנס סט. דני בעצמו, נושא את ראשו בידיו, יהיה עליו להיכנס מימין, לעבור בין האיצטבות המוקדשות לספרות צרפתית לבין השולחן המוקצה לקוראות. ואם לא יגע ברצפה, אם ינשא עשרים סנטימטר מעל לארץ, יהיה צווארו השותת דם בדיוק בגובה איצטבת הספרים השלישית. וכך חפצים אלה משמשים לפחות כדי לתחום את גבולות המתקבל על הדעת.
ובכן היום, היום אין הם תוחמים עוד דבר: נדמה שעצם קיומם מוטל בספק, וכי בקושי רב הם עוברים מרגע אחד אל משנהו. אחזתי בין ידי בחזקה את הספר שקראתי: אבל התחושות העזות ביותר התקהו. כלום לא נראה אמיתי. הייתי כמוקף בתפאורת קרטון שיכולה היתה להיעקר בבת אחת. העולם חיכה עוצר את נשימתו, מתמעט – חיכה להתקף שלו, לבחילה שלו, כמו אדון אשיל, אתמול.
קמתי. לא יכולתי עוד לשבת במקום, בין כל אותם דברים שנידלדלו. ניגשתי להעיף מבט מבעד לחלון בפדחתו של אמפטראז. מלמלתי: הכל יכול לקרות, הכל יכול לקרות. כמובן, לא מסוג הזוועות שאנשים המציאו; אמפטראז לא יקום ויפתח במחול על כנו: זה יהיה משהו אחר.
הבטתי בחרדה באותם יצורים רופפים שבעוד שעה, בעוד רגע, יתמוטטו אולי: נכון, הייתי שם, חייתי בין כל אותם ספרים גדושי ידיעות, שכמה מהם תארו את הצורות הבלתי משתנות של בעלי החיים, וכמה מהם הסבירו שכמות האנרגיה נשמרת בשלמות בתוך היקום; הייתי שם, עומד לפני חלון שלזגוגיות שלו מקדם השתברות אור קבוע. אבל כמה דלים המחסומים! מתוך עצלות, אני משער, נשאר העולם דומה יום אחר יום. היום, הוא נראה כרוצה להשתנות. ואז יכול הכל, הכל לקרות.
אסור לי להפסיד רגע: שורשה של מצוקה זו הוא העניין בקפה מאבלי. עלי לשוב לשם, לראות את אדון פאסקל בחיים, לנגוע אם יהיה צורך בזקנו או בידיו, אולי אז אשתחרר.
לקחתי את המעיל בחפזה והשלכתיו, מבלי ללבשו, על כתפי; נמלטתי. בעברי בגן הציבורי, שוב נגלה לי באותו מקום אותו ברנש בגלימה; היו לו פנים ענקיות חיוורות בין שתי אזניים ארגמניות מקור.
קפה מאבלי התנוצץ מרחוק: הפעם הודלקו כנראה תריסר הנורות. האצתי את צעדי: היה עלי לגמור את העניין. תחילה העפתי מבט בחלון המעוגל הגדול; האולם היה עזוב. הקופאית לא היתה שם, גם לא המלצר – גם לא אדון פאסקל.
הכניסה עלתה לי במאמץ; לא ישבתי. קראתי: “מלצר!” איש לא ענה. ספל ריק על שולחן. קוביית סוכר בתחתית הספל.
“אין אף אחד?”
מעיל היה תלוי על וו. עיתונים מצויירים נערמו בכריכות קרטון שחורות על שולחן קטן. ארבתי לכל רחש, עוצר נשימתי. המדרגות הפרטיות חרקו קלות. בחוץ, צופר של אוניה. יצאתי בפסיעות־אחרונית, מבלי להמיש עיניים מן המדרגות.
אני יודע יפה: בשתים אחר הצהריים הלקוחות מועטים. אדון פאסקל חלה בשפעת; כנראה שלח את המלצר לסידורים – להביא רופא, אולי. כן, אלא שאני, הייתי חייב לראות את אדון פאסקל. בכניסה אל רחוב טורנבריד, הסבתי את ראשי. התבוננתי בסלידה בבית הקפה הנוצץ והריק. בקומה הראשונה היו התריסים מוגפים.
בהלה אמיתית אחזה בי. לא ידעתי עוד לאן אני הולך. רצתי לאורך הרציפים, סובבתי ברחובות השוממים של רובע בוֹואזי: הבתים הביטו בעיניים עגומות במנוסתי. פניתי חדות לאחור: מה התרחש מאחורי גבי? אולי זה יתחיל מאחורי, וכאשר אסתובב, פתאום, יהיה זה מאוחר מדי. כל עוד אוכל להתבונן בעצמים, לא יקרה מאום: הבטתי ברבים מהם ככל האפשר, במידרכות, בבתים, בפנסי הגאז; עיני עברו בחפזה מן האחד אל השני כדי להפתיעם בעצם התמורה. צורתם לא היתה טבעית במיוחד, אבל אני אמרתי לעצמי בתקיפות: הנה פנס גאז, הנה ברזייה, וניסיתי להשיב אותם בכוח מבטי אל חזותם היומיומית. שוב ושוב עברתי על פני בארים בדרכי: ‘הקפה של הברטונים’, ‘הבאר של הצי’. עצרתי, עמדתי חוכך בדעתי לפני וילונות המלמלה הוורדרדים שלהם: אולי לא נוּגעו מקומות אלה הספונים היטב, אולי סוגרים הם עדיין על חלקה מן העולם של אתמול, חלקה מבוּדדת, נשכחת. אלא שהיה עלי לפתוח את הדלת, להיכנס. לא העזתי: שבתי והלכתי. דלתות הבתים הפחידו אותי, בעיקר. חששתי פן יפתחו מעצמן. לבסוף הייתי הולך באמצע המידרכה.
פתאום יצאתי אל רציף בסאן די נור4. ספינות דיג, יאכטות קטנות. הנחתי רגל על טבעת רחוקה בתוך האבן. כאן, הרחק מן הבתים, הרחק מן הדלתות, בא עלי רגע של הפוגה. על המים הרוגעים, הזרועים נקודות שחורות, צף פקק.
“ומתחת למים? לא העלית בדעתך מה יכול להיות מתחת למים.”
מפלצת? שריון גדול, מחציתו שקועה בבוץ? תריסר זוגות רגליים בוססות לאט במדמנה. המפלצת מתרוממת מעט, מפעם לפעם. במעמקי המים. קרבתי, אורב לזיע, לאדווה קלה. הפקק נשאר דומם, בין הנקודות השחורות.
באותו רגע שמעתי קולות. סוף סוף. שבתי על עקבי והמשכתי בדרכי.
ברחוב דה קאסטיליון הישגתי את האנשים שדיברו. לקול צעדי נתחלחלו מאד והסתובבו כאיש אחד. ראיתי את עיניהם הלא־שקטות עוברות על פני, אל מאחורי גבי, כדי לראות אם לא קרב דבר־מה נוסף. היו, איפוא, כמוני, גם בם אחז פחד? כשעברתי על פניהם החלפנו מבטים. עוד מעט, והיינו מחליפים דברים. אך המבטים הפיקו פתאום חשד: ביום שכזה אין מדברים עם כל אחד.
מצאתי את עצמי ברחוב בוּליבּה, חסר נשימה. ובכן, נפל הפור: עמדתי לחזור לספרייה, לקחת רומאן, לנסות לקרוא. בלכתי לאורך הגדר המסורגת של הגן הציבורי הבחנתי באותו ברנש בגלימה. עדיין היה שם, בגן העזוב; אפו האדים כאוזניו.
עמדתי לפתוח את השער, אך מבע פניו עיכב בעדי: הוא צמצם עיניים והעלה על פניו מעין גיחוך מטופש ורכרוכי. אך בו בזמן נעץ את עיניו במשהו נסתר ממני, ומבטו כה קשה ודבק, שהסתובבתי באחת.
למולו, רגל אחת באוויר, הפה פעוּר למחצה, בחנה אותו ילדה כבת עשר, מרותקת, מושכת בעצבנות במטפחתה ומטה קדימה את פניה המחודדות.
הברנש חייך לעצמו, כמי שחושב על מהתלה טובה. לפתע קם, ידיו בכיסי הגלימה, שירדה עד כפות רגליו. פסע שתי פסיעות ועיניו התגלגלו. חשבתי שהוא עומד ליפול. אך הוא הוסיף לחייך בארשת מנומנמת.
הבנתי פתאום: הגלימה. רציתי למנוע זאת. די היה אם הייתי משתעל או פותח את השער. אך גם אני עצמי הייתי מרותק, אל פניה של הילדה. פניה היו דרוכות מפחד, ליבה הלם ודאי בפראות: אלא שהבחנתי באותו פרצוף עכברי גם משהו תקיף ומרושע. זו לא היתה סקרנות אלא מעין צפיה בוטחת. חשתי חסר אונים: הייתי בחוץ, על סף הגן, על סף הדרמה הקטנה שלהם, אבל הם, הם דבקו זה בזו בתוקף העוצמה החשוכה של תשוקותיהם, הם היו לזוג. עצרתי בנשימתי, רציתי לראות מה יצטייר על פני ילדה־זקנה זו, כאשר אותו איש מאחורי גבי, יסלק לצדדים את שולי גלימתו.
אך פתאום, משוחררת, נענעה הקטנה בראשה והחלה לרוץ. הברנש בגלימה ראה אותי: זה הדבר שעצר בעדו. לרגע נותר ללא נוע באמצע השדירה, אחר פנה משם, גבו מעוגל. הגלימה חבטה בקרסוליו.
פתחתי את השער והשגתי אותו בן רגע.
“הי, שמע!” קראתי.
הוא החל לרעוד.
“סכנה גדולה רובצת על העיר,” אמרתי לו בנימוס בעוברי. נכנסתי אל אולם הקריאה ונטלתי, משולחן אחד, את ‘מנזר פארמה’. נסיתי לשקוע בקריאה, למצוא מיפלט באיטליה הבהירה של סטאנדל. הדבר עלה בידי בהבזקים, בהזיות קצרות, אחר הייתי שב ונופל אל תוך היום המאיים, למולי היה זקן קטן שכיחכח בגרונו, ואיש צעיר שקוע בחלומות, מפורקד על כיסא.
השעות עברו, השמשות השחירו. היינו ארבעה, להוציא את הקורסיקני שהחתים על שולחנו את הרכישות האחרונות של הספרייה. היה שם אותו זקן קטן, האיש הצעיר הבלונדי, אשה צעירה שהכינה את עבודת התואר שלה – ואני. מזמן לזמן, הרים אחד מאיתנו את ראשו, העיף כאחוז פחד מבט חטוף וחשדני בשלושת האחרים, ברגע מסויים החל הזקן הקטן לצחוק. ראיתי איך עוברת צמרמורת באשה הצעירה מראשה ועד כפות רגליה. אך כבר פיענחתי במהופך את שם הספר שקרא: זה היה רומאן מבדח.
שבע פחות עשר דקות. פתאום חשבתי שהספרייה נסגרת בשבע. שוב אזרק אל העיר. לאן אלך? מה אעשה?
הזקן גמר את הרומאן שלו. אך לא הלך משם, הוא תופף באצבע על השולחן, בנקישות יבשות וקבועות.
“רבותי”, אמר הקורסיקני, “עוד מעט סוגרים.”
האיש הצעיר נעתק ממקומו ושלח בי מבט קצר. האשה הצעירה הסתובבה אל הקורסיקני, אחר שבה ונטלה את ספרה ונראתה כמי ששקע בקריאה.
“סוגרים,” אמר הקורסיקני, לאחר חמש דקות.
הזקן נענע בראשו כפוסח על שתי הסעיפים. האשה הצעירה הסיטה את ספרה, מבלי לקום.
הקורסיקני לא חזר על דבריו, הוא פסע מספר פסיעות הססניות, אחר סובב את המתג. מעל שולחנות הקריאה כבו המנורות. רק הנורה המרכזית נשארה דולקת.
“צריך ללכת?” שאל הזקן חרישית.
האיש הצעיר קם לאט, באי רצון. כעת נותר רק לראות מי יתמהמה יותר בלבישת המעיל. כאשר עזבתי, ישבה עדיין האשה במקומה, יד אחת מונחת שטוחה על הספר.
למטה, נפערה דלת הכניסה אל הלילה. האיש הצעיר שצעד בראש, הסתובב, ירד לאיטו במדרגות, חצה את אולם הכניסה; על המפתן, השתהה לרגע אחר כך השליך עצמו אל הלילה ונעלם.
כשהיגעתי אל תחתית המדרגות, הרמתי את ראשי, מקץ רגע, עזב הזקן הקטן את אולם הקריאה, רוכס את מעילו. כשירד על פני שלוש המדרגות הראשונות נעתקתי וצללתי בעצימת עיניים.
חשתי על פני ליטוף קל ורענן. מישהו שרק מרחוק. הרמתי את עפעפי: גשם ירד. גשם רך ושקט. הכיכר היתה מוארת שליווה בארבעת פנסיה. כיכר של עיר שדה בגשם. האיש הצעיר התרחק בפסיעות רחבות; היה זה הוא ששרק: רציתי לצעוק אל שני האחרים, שלא ידעו עדיין, שהם יכולים לצאת ללא חשש, שהאיום חלף.
הזקן הקטן הופיע על הסף. גרד בלחיו, נבוך, אחר כך העלה על פניו חיוך רחב ופרש את המטריה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות