גרשון לייב הורוויץ בוורשה אל לאון פינסקר באודסה (אפריל 1885)    🔗

כפי הנראה מכתב זה היה חלק מתהליך הקבלה ל"שישה" ששלח הברון לארץ. אנו מביאים אותו בשלמותו משום שהוא שופך אור על ההתחבטויות של צעירים יהודים באותה תקופה, וכן בגלל המקום החשוב של גרשון הורוויץ בחייו ובזיכרונותיו של מיכל פוחצ’בסקי. המכתב נכתב במקורו ברוסית ופורסם בספר כתבים לתולדות חיבת־ציון וישוב ארץ־ישראל, בעריכת אלתר דרויאנוב.¹ הגרסה העברית המובאת כאן נלקחה מהוצאה חדשה של אותו הספר, בהדירת שולמית לסקוב.²

קיצור תולדות חיים    🔗

נולדתי להורים עניים וחסרי השכלה. כנהוג הועיד אותי אבי ללימוד התלמוד ובשנתי החמישית הִכניסני לחדר. אולם כשמלאו לי שתים עשרה החליטו הורי, שמספר ילדיהם גדול גם בלעדי, ועלי, כמבוגר, לדאוג בעצמי לפרנסתי, אך בלי להפסיק את לימוד התורה הקדושה. לשם כך שלחוני הורי ללמוד בישיבות, מתוך בטחון מלא, שאנשים טובים לא יתנוני למות ברעב. ואמנם ברעב לא מתי, אם כי סבלתי לעתים קרובות מחסור בכל צורותיו. בעברי מעט מעט מישיבות קטנות לישיבות גבוהות עברתי מעיר לעיר לשם השתלמות בחכמת התלמוד. וכך עשיתי בליאחוביץ, קוידאנוב (פלך מינסק), מיר ומינסק. בעיר זו נזדמנה לי האפשרות לקרוא ספרים עבריים בעלי תוכן חילוני. עד־כדי־כך דבקה נפשי בענף זה של הספרות העברית, שהרדיפות הקשות מצד משגיחי הישיבה בגלל הספרים האסורים לא הפריעוני מלהמשיך בקריאתם. עם התקדמות התפתחותי הרוחנית נשתכנעתי לבסוף שעלי ללמוד שפה אירופית, ויהי מה, ובשנה ה־17 להולדתי התחלתי ללמוד בלהט את האלפון הרוסי. בהעדר הדרכת מורים למדתי רק בעזרת המילון והשפה הרוסית לא נענתה לי על נקלה. בהיותי חייב לעסוק כל היום בלימוד התלמוד לא נשארו לי ללימודים ה"חיצוניים" אלא שעות הלילה, וגם זה רק כשהכול כבר ישנו, שלא לעורר את מורת רוחם של המורה ועוזריו. אך לימודי הלילי לא נשאר סוד ועל שקידתי היתרה בלימודי חול גירשוני לבסוף מן הישיבה.

לעת ההיא התקדמתי ברוסית, בגרמנית ובמתמטיקה במידה כזאת, שכבר יכולתי לתת שיעורים. על כן, משגורשתי שכרתי לי פינה בבית משפחה אחת, והתחלתי לחיות כעצמאי, תוך התמסרותי אז ללא שיור ללימודים ולקריאה, האהובים עלי. למדתי בזמן הראשון בלי מטרה מוגדרת, מתוך סקרנות ותשוקת הדעת בלבד, אולם אחרי כן החלה בנפשי תסיסה ורצון להגיע למטרה כל שהיא, ולהכין את עצמי לחיים נאצלים, פוריים ועצמאיים. בחרתי בקריירה של מורה, אף־על־פי שידעתי, שקריירה זו אין רווח בצידה, אך רציתי להיות מועיל לנוער היהודי ולחנכו על יסודות תכליתיים.

התכוננתי ללמוד במכון היהודי למורים, אך לא יכולתי להיכנס גם אליו מסיבות שונות. אז החלטתי להיכנס לכיתות העליונות של הגימנסיה, ולמטרה זו למדתי את המקצועות הנלמדים שם. אלא גם על חלום יקר זה נגזר שלא יתקיים, והנה מדוע: אני הייתי מקבל שכר מועט בעד שיעורים, וכדי להשתכר 15 רובל ההכרחיים למחיה הייתי צריך לתת 8–10 שיעורים בכל יום. זה היה מעייף מאד, וכשלא היו לי שיעורים בכמות כזאת סבלתי רעב ומחסור. משתי סיבות אלה לא יכולתי איפוא לעסוק בלימודים באורח נורמלי אלא רק למקוטעין ובלי כל סדר.

הזמן עבר בינתיים, ובגרתי מלהתקבל לגימנסיה. משנוכחתי, כי במינסק לא אשיג דבר, החלטתי לעבור לעיר אוניברסיטאית. קיוויתי, כי שם אמצא סטודנטים, שיסכימו להדריכני בלימודים ובהכנה לאוניברסיטה. בתחילת שנת 1881 באתי לווארשה, ואמנם מצאתי כאן שלושה סטודנטים, שנתנו לי שיעורים במקצועות שונים בלא תשלום. תחילה נדמה היה כי לימודי ההכנה שלי לבית־ספר גבוה מתקדמים יפה למדי, וניבאו לי, כי בעוד שנתיים־שלוש אהיה מוכשר להיכנס לאוניברסיטה… אך אז באה שנת 1882 על צרותיה ליהודים. הפרעות הדהימוני כל כך, עד שהכול בעולם, אפילו העתיד שלי עצמי, חדל לעניין אותי. הייתי שקוע כולי בפרעות האומללות ובפתרונות של השאלה היהודית שנידונו בספירות העליונות. אחרי הפרעות בווארשה, שהייתי עד ראיה להן, נוכחתי כרבים אחרים, שאין מקום ליהודים ברוסיה, שעליהם לעקור לארץ אשר יש בה יותר אור, יותר חופש, ועל כן שמחתי מאוד כאשר התחילו היהודים להגר בהמוניהם לאמריקה. התלהבתי מן הרעיון של ריכוז יהודים במספר ניכר במושבה עצמאית נרחבה, במקום שם יוכלו לפתח את כישוריהם הגופניים והרוחניים בחופשיות.³ גם אני עצמי גמרתי בלבי לצאת לאמריקה וחיכיתי לשעת כושר. עד־כדי־כך נתמלאתי שאט נפש מרוסיה, שגם לאחר המפנה האומלל שפקד את הגירת היהודים לאמריקה⁴ לא נטשתי את הרעיון הזה. קיוויתי, שאצטרף לאחת המושבות החקלאיות שכבר נוסדו שם כדי לחיות בה חיי עובד אדמה. אבל אז הופיע הרעיון הנעלה של יישוב ארץ־ישראל. ואני, אחרי היסוס מה, הצטרפתי אל המצדדים בו. מאז התחלתי לעקוב אחרי התפתחות רעיון זה בעמנו ולקרוא את כל הנוגע לארצנו הקדושה.

באותם ימים עברו דרך וארשה שליחי אגודת ביל"ו.⁵ נרשמתי כחבר באגודה זו, שהחליטה לצאת מיד לדרך. לאחר נסיעתם התחילה להציק לי השאלה הארורה: באיזה אופן אוכל אני להשתתף בתכניות האגודה הזאת. כסף אין לי, מלאכה איני יודע, ולעבוד כל החיים כפועל שכיר בשדות של אחרים אין זה מנחם ביותר, ומבחינת מטרות אגודתנו אין בזה תועלת. על כן החלטתי לא לנסוע לארץ־ישראל, עד שאלמד איזה שהוא מקצוע. מכל העיסוקים הידועים לי בחרתי בגידול עצי פרי. בארץ ברוכה כארצנו יכול איכר טוב להוציא מאדמתו לא רק די צורכו, אלא יש ביכולתו במשך הזמן ובתנאים נוחים גם לשלוח לשוקי אירופה זני פירות עדינים ואולי גם זרעים. בלי להרבות מחשבות נכנסתי לבית־הספר לגידול עצי פרי שעל־יד הגן הפומולוגי בווארשה.⁶ כעבור שלושה חדשים של עבודה מאומצת והצלחה בלימודים התחלתי לקבל מלגה של 11 רובל לחודש, ומזה התפרנסתי כל זמן לימודי בבית־הספר. בספטמבר אשתקד סיימתי את בית־הספר עם הפרס השלישי. כדי לקבל תעודה של גנן הייתי חייב, לפי תקנות בית־הספר, להשתלם עוד שנה אחת בעבודה מעשית בחממה לגידול פרחים באיזה מכון לגננות. בהתאם לכך נכנסתי לעבודה במפעל פרטי לגננות, שם אני מקבל 15 רובל לחודש בעד עבודה קשה מכח הסבל משעה 5 בבוקר עד הערב. עם גמר שנת השתלמות זו אמרתי לצאת לחוץ לארץ, לארצות חמות יותר, להתמחות בגידול פירות מזנים עדינים, פרחים טרופיים וכרמים ומשם לארץ־ישראל. אולם עתה, הואיל והנסיבות השתנו, החלטתי שלא להמתין כאן עד סוף השנה אלא לנסוע מיד למקום המיועד. ומשום כך הנני מתכבד לשלוח לך את הבקשה הזאת.

גרשון לייב הורביץ.

מיכל פוחצ’בסקי באודסה אל מרדכי פאדבה בבריסק דליטא (19.7.1885)    🔗

מרדכי פאדבה היה מורשה העיר בריסק דליטא מטעם “חובבי ציון”, והביא לבחירתו של פוחצ’בסקי לקבוצת “השישה”. פוחצ’בסקי התעכב באודסה בדרכו ארצה. המכתב פורסם בספר כתבים לתולדות חיבת־ציון וישוב ארץ־ישראל, בעריכת אלתר דרויאנוב ובהדרת שולמית לסקוב.⁷ כאן השמטנו קטעים אישיים שאינם נוגעים לזיכרונות.

אודסה, 7 ביולי 1885, 1816 לחורבן הבית

להאדון הכי נכבד ובעל בעמו יקר הערך וגדל המעשה ה' מרדכי פאדוואה נ"י, לרגשות תודתי אליכם אין קץ […]

[…] ובבואי לאדעסע מצאתי את ה' איגלי מפאטערסבורג יושב פה מיום ב' העבר […] כפי הנראה עוד נתמהמה פה עד יום השבת או ליום הבא, כי הנותרים עוד לא באו הלום […] ביום ה' כאשר באתי הלום מצאתי ה' שמעון ובנו משה ווארהאפטיג מחכים לי […] הלא למותר לי עוד לספר כי היותי באדעסע הוא כמו בביתי […]

[…] כשלשה פעמים הלכתי אליו [להאדון לילענבלום] טרם מצאתיו, וכאשר מצאתיו ואמרתי אליו תעודתי, אז קִבלנו ברוב כבוד ואהבה וידבר עמנו בערך חצי שעה, אף אז שלח מכתב לה' שפ"ר, וגם קִבל בו ביום תלגראמה על זמן בא הנותרים […]

ביום ו' בשעה 5 הלכתי לה' פינסקער […] כאשר באתי למסדרונו דמִתי כי לבית אחד השרים היֹשבים ראשונה במלכות הובילוני רגלי […] התחזקתי והלכתי מהֵכל להֵכל עדי באתי לחדר ושם עמדנו רגעים אחדים עדי בא איש אחד, ויפתח לנו פתח האולם אשר בו ימָצא האיש רם המעלה הלזה. ואל נכון מצאנוהו יושב לפני השלחן ומכתבים הנוגעים אל הרעיון מונחים עליו, הכתובים בשלשה שפות: עברית, רוסית, אשכנזית, ויהגה בם. וכאשר הניף מבטו עלינו שאל לשלומנו, והתיצבתי לפניו בתור איש אחד מהששה הנבחרים מבריסק וישאלני לשמי ולמשפחתי ובמה בִּליתי עתותי, והאם למדתי בבית ספר המדעים ועוד שאלות כהנה, ואנכי השיבותי לו על ראשון ועל אחרון במתינות כיאות. וגם אם הֻרגלתי לעבודה, ואם אדע איזה מלאכה על בוריה. וגָלה אזני למוסָר כי אהיה רצוי לשולחי ולא אהיה כאחד הפולנים העצלים האוכלים רק לחם חסד. ובדברו דִבר עמדי כדַבר אב אל בנו, וכאשר ידע מכל אשר עמדי, אמר: “דע איש צעיר לימים כי בראשית בואך אל המקום המיועד עליך לעבוד שדה וכרם, וכאשר יראו את כשרונותיכם בעבודה, אז יעשו מכם אנשי שם ידועים, ודעו וראו כי מכם יקחו משל על כל בני רוסיה ופולין, ובידכם עִתותי [עתיד] אחיכם נתנו לשבט או לחסד”. ואני השיבותיו כי בכל נפשי ומאודי הנני מקבל עלי דבריו הישרים והנאמנים האלה, וכי זאת רק זאת מגמתי מיום באתי לדעתי. “לכן אם כדבריך כן הוא, אומר לך כי איש מֻצלח [בר מזל] הנך עתה, בעת כי תחסה תחת צל הנשר הגדול [הברון רוטשילד] מֻבטחני כי תהיו מאושרים ולא תדעו חס ושלום חרפת רעב”. וגם שאלני אם סִפַּרתי לאנשים פרטים מזה, ויבט עלי בעינים בוחנות בשאלו זאת, ויבקשני כי הדבר תהיה לַאַט [לחש] עִמי, כי יעשו זאת בהסתר ואין לזר לידע עד מה. שָׁנה ושִׁלש כי לא אספר לזר מעל הדבר […] ולסוף עמד ממקומו ויצא מתחת השלחן⁸ אלינו, וגם דִבר נחומים על […] משה ידידי החובב ציון באמת ובתמים, ויברכנו בברכת הפרידה בחִבה ובאהבה וחמלה, כיאות לאיש מורם כערכו.

[…]

ידידך הנאמן אליך בכל לבבו ונפשו,

מיכל

[כאן מובאים קטעים המופיעים בהמשך אותו מכתב ומופנים לחבריו של הכותב, חובבי ציון בבריסק ד’ליטא]

את שמחת ה' משה ווארהאפטיג בראותו אותי אין לספר ולתאר לפניכם, ויאמר כי יאחז בבגדי ולא יניחני לעזבו על ארץ טמאה כזאת […] פרסו נא בשלום כל הנותרים אשר על דגלינו יתחשבו […]

[תוספת של משה ורהפטיג]

גם אנוכי דורש שלום כל ידידי. אחים יקרים במה אוכל לתאר לפניכם כל רגשנותי מידידנו מיכל נ"י, ד' יצליח דרכו. הוא אצלי כריע, כאח. לא ידעתי איך עוזבו. אקוה לד' כי לא יפרדינו, ואים לא עתה עוד חזון לעתיד […]

ידידכם באמת,

משה ווארהאפטיג